אף נפש יהודית חיה לא מצא הצבא האדום בכל ערי־וולין, פודול וגליציה שכבש בימים האחרונים. (“דבר” גל. 5671)
אחים ישראליים בגלילות הללו, בעלי הלב הרחב, אוהבי החיים, האופטימיסטים שבעם. במקומותיכם התהלך אור שבעת הימים, מרן הבעש"ט ותלמידיו, וציווה את חדות־קדושת־החיים. והננו צאצאיהם גם פה העומדים על החומה, מיבשי־בצות וסוללי־כבישים; הננו בכל עיר וכפר, קיבוץ, מושב ומושבה. הננו בכל מוסד של תרבות, ארגון וכלכלה; – עתה, אחים, כולכם. כולכם חלפתם כחציר יבש ואינכם עוד. אחד מכם לא נותר.
בהמולת־קלקלת־חיינו של פירוד לבבות ויצר המחלוקת, הבוקעת ועולה מכל משכנות העם הזה, ואשר עד החומה הגיעה – עוקבת בצעדיך אימת־דומית־קבר זו של ערי־ישראל בוולין ובפודוליה ובגליציה, שם נפש יהודית חיה לא נותרה.
דומית־מות בתוך המולת־שאול.
[תש"ד]