לוגו
משׁלי מוסר בחרוזים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אִם ד' לֹא יְבָרֵךְ אֶת פּוֹעַל יָדֵינוּ

לַשָׁוְא נַעֲמוֹל כָּל יָמֵינוּ


הִכּוֹן לְךָ בְּנִי לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ

בַעֲבוֹדָה וּתְפִלָה יִכוֹנוּ מַעֲשֶׂיךָ.


חֶדְוָה סֵפֶק וְצַהֲלַת אַפָּיִם

יִסְגְרוּ בְעַד הָרוֹפֵא בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם.


הַטוֹב וְהַיָשָׁר עֲשֵׂה בְכָל עִנְיָנֶךָ

אָז תַּשְׂכִּיל וְתַצְלִיחַ בִּדְרָכֶיךָ.


מִכָּל מִשְׁמָר נְצוֹר לִבֶּךָ

גַם מִכָּל דָבָר רָע פִּתְחֵי פִיךָ.


טוֹב שֶׁבֶת בָּדָד בֵּין סִבְכֵי הַיָעַר

מֵהִתְרוֹעֵעַ לְנָבָל כְּסִיל וָבָעַר.


עַנְוָה צֶדֶק וְהַצְנֵעַ לֶכֶת

שְׁמוֹר בְּכָל אֲשֶר רַגְלְךָ דוֹרֶכֶת.


מִשְׁלֵי מוּסָר דִבְרֵי חֲכָמִים וְחִידוֹתָם

אֵין דַי בִּשְׁמוֹעַ אֲבָל לַעֲשׂוֹתָם.


עֲבוֹדָה וּמְלָאכָה תְחַדֶה אֶת פָנֵינוּ

חוֹמָה נִשְׂגָבָה הִיא נֶגֶד עֲמָלֵנוּ.


לֵב שָׂמֵחַ וְדָמִים רָצִים1

טוֹבִים מֵרַצֵי כֶסֶף וַחֲפָצִים.


אַל תָּצַר כָּל בְּהֵמָה לְמַעַן הִתְלַהְלֵהַּ

כִּי כֵן דֶרֶךְ בָּנִים סוֹרְרִים לִמוּדֵי הָרֵעַ


הַדֵר פְנֵי זָקֵן אַל תָּבוּז לִיקְהַת פָנֵיהוּ

בִּנְעוּרָיו הָיָה רַעְנָן כָּמוֹךָ וְאַתָּה תָשׁוּב הֱיוֹת כָּמוֹהוּ.


אַל תְּדַבֵּר בְּאָחִיךָ אִם הוּא חָטָא וְאָשֵׁם

הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ עֲמִיתֶךָ וְלֹא תְנַבֵּל שֵם!


אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכּוֹר וּמִן הַכָּזָב שְׁעֵה

אֱמוֹר לֶאֱמוּנָה אֲחוֹתִי אַתְּ וְהַתַּרְמִית זְרֵה!


הוֹקִיר עִתֶּךָ מִפָּז אֶל הַחָכְמָה שִׂים פָּנֶיךָ

אַל תֹּאמַר בַּשָׁמַיִם הִיא הִנֶהָ לְפָנֶיךָ.


הַמִתְהַלֵל בְּדָבָר וְאֵין בּוֹ יוֹדִיעַ חֶרְפָּתוֹ

יְהַלֶלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ אָמַר שְׁלֹמֹה בְחָכְמָתוֹ.

___________


אִם הַבַּעַל וְהָאִשָׁה צוֹפִים הֲלִיכוֹת הַבָּיִת

וְאֵינָם בּוֹטְחִים בְּעֶבֶד וְאָמָה

קַרְנָם תָּרוּם בְּכָבוֹד תִּפְרַח כְּזַיִת

וְאַדְמָתָם לֹא תִהְיֶה שְׁמָמָה.


הָאָבִיב יְנוֹבֵב עֵץ פֶּרִי

הַקַיִץ רוֹדֶה בַחֲמַת קֶרִי

בֶּאָסִיף יִמָלְאוּ חֲדָרִים

וּבַסְתָיו קָרָה מִמְזָרִים…


בְּאְישׁ גֵאֶה וְגָאוֹן אַל תִּבְטְחוּ בָטוֹחַ

חַסְדוֹ כְצִיץ הַשָׂדֶה וְכַצֵל בּוֹרֵחַ.

אַהֲבַת גֵאִים וּזְמִיר בַּעַל כְּנָפַיִם

רוּחַ הוֹלֵךְ הוּא הֲתָעִיף עֵינָיִם.


לֹא תַגִיד כּל אֲשֶׁר נַפְשְׁךָ יוֹדַעַת

גַם לֹא תִדְרוֹשׁ בְּמוּפְלָא מִמֶךָ

לֹא תַאֲמִין לְכֹל אֲשֶׁר אָזְנְךָ שׁוֹמַעַת

גַם לֹא תַעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר בִּיכָלְתֶּךָ.


אֵל אֱלֹהֵי הָאָרֶץ וְהַשָׁמַיִם

פִּקוּדֶיךָ הַטוֹבִים נַפְשִׁי נְצָרָתַם

בֵּן יְכַבֵּד אָב חַקוֹתָ עַל לוּחוֹתַיִם

אָהַבְתִּי אֶת אֲבוֹתַי אָנָא הַאֲרִיךְ יְמוֹתָם.


אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ תַעֲבוֹד בְּכָל כֹּחֲךָ

וּלְרֵעֲךָ כְּנַפְשֶׁךָ אֱהַב כִּי הוּא כָמוֹךָ

שְׁתֵּי אֵלֶה נַחֲרוֹת עַל לוּחַ לִבֵּנוּ

לְטוֹב לָנוּ עַל הָאָרֶץ כָּל יָמֵינוּ.


אִם תַּחְפּוֹץ בַּחוֹפֶשׁ 2* וְשָׂנֵאתָ הִכָּנֵעַ

עֲלֵה רֵשׁ הַמַדָע וְאַל תְּהִי פוֹרֵעַ!

שִׁית מַחְסוֹם לְתַאֲוָה רֶסֶן וָמֶתֶג

אַל תְּהַלֵךְ בִּגְדוֹלוֹת בְּחַר לְךָ הַשֵׂפֶק.





  1. איין נעמנדעם צירקולירענדעם בלוט. וסימן לדבר והחיות רצוא ושוב.  ↩

  2. חופשׁ האמור פה איננו החפשית כאשר ידמה השוגה האוילי והוא לפרוק עול מלכות ועול דרך ארץ ולשלח הרסן מפניו; כי אם כונתי על החופש אשר ראוי לו לכל אדם לקנותו, והוא היות חפשי מן הצרכים העודפים , (פרייא פאן איבערפליססיגען בעדירפניססען), ולא להכנע תחתיהם המדאיבים את הנפש בהפקדם ומונעים אותה מלדרוש ולתור בחכמה. כי כל אשר תגדל אהבת המותר כן תרפינה כנפי השכל וכן ילאה לעלות המסלה העולה לאלהים. לכן תמצא כי החסידים הראשונים אשר נגע אלהים בלבם לא רצו באהבת הקנינים המותרים אבל זרוה כמו דוה מדעתם כי כל שוגה בהם לא יחכם על דרך האמת. ואין לנו להקים הדבר בעדים מדיאגען ואנטיסטען פלוסופי יון, כי המה מאשר לא נגה עליהם אור הדת האלהית הפריזו על המדה בשמיכה ושק ומקל אבל יש לנו לזכור פה קצת הצדיקים השלמים התנאים האלהיים אשר נולדו וגדלו על ברכי הדת האלהית והיו למאורות; כמו הלל הזקן אשר עם רוב חכמתו ורוחב לבו בז לכל קניני התבל ובחר בעוני ורבי חנינא בן דוסא הוא הכרוב ממשח הסוכך אשר סך בכנפי צדקתו וזכותו על העולם והוא היה די לו בקב חרובין מע“ש לע”ש (תענית ז') וקרנא שהיה דלי דולאה ומקרן חכמתו הארץ האירה, כי הוא שפט את ישראל בארץ הצבי ימים רבים. וזהו מטרת כוונתם ז"ל באמרם שהתורה נקראת חרות וכו' כי היא תשגיב באמת כל הדבקים בה על קניני זאת התבל המדומים ותעשם בני חורין מתאוה שפלה.

    עלה רש אם כי אין להוציא המלה ממשמעה, עוד לה הוראה טפילית והוא כבישה (עראבערן. כי המדעים לא ינחילום אבות לבנים כבית והון אבל יבאו בהשתדלות ועמל רב כמאמר: אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תתפסנה אז תבין יראת ד‘ (משלי ב') והתנא אמר שהתורה נקנית בארבעים ושמנה מעלות כוונתו ז“ל הכללית כי לא תהיה החכמה נכבשת כי אם למי אשר יחפוץ קרבתה באמת… שית מחסום לתאוה, אין לך דבר אשר יקהה מאור השכל ויכבנו כמו התאוה החושית הרובצת פתח בית החכמה למען הפיל הנגשים למשואות נצח. הטוב לפני אלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה… השפק, (דיא גענינזאמקייט) ־ מלשון במלאת ספקו יצר לו באיוב. ובדברי רבותינו ז”ל שקלים דף נ"ז. המקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש יספוק מארבע. וענינו להיות שמח במה שחננו אלהים אם מעט ואם הרבה ולא תהי’ עינו צרה במה שאין לו ומי יתן איפוא ויפרו הדברים האלה ישע וצדקה בלב הקוראים המשכילים וידעו ויבינו וישכילו איך ירדנו עשר מעלות במעלות המדות המעולות מן הראשונים ־ כי לא למען תפוש לבות האנשים בהערות גדולות ורחבות אכן למען העיר אזן כל קורא על המעלות הנשגבות (העלדענטוגענדען) המתנוססות לרוב באנשי מופת בעלי התלמוד דברתי עד הנה.  ↩