שער ראשון: לצלעו של ים    🔗

אֵלִי, שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם

הַחוֹל וְהַיָּם,

רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,

בְּרַק הַשָּׁמַיִם,

תְּפִלַּת הָאָדָם.

חנה סנש

מטען של שוָרים    🔗

עוד היו עננים של נשף מכסים פניו של מזרח והעולם דמוּם ועכור, כלא יודע אם להבקיע אור ואם לאו. בחללו של רציף היו עומדים ותלואים ריחות של עטרן־אניות, של זפת ושל כל מיני זוהמה שמפליטות אניות בימו של נמל, שהן עושות אותו תמיד בית־השימוש להפרשת צואָתן ולפליטת כיחן ורוקן. מחסנים שקועים בשינה של שחרית, כבושים בתוך עצמם, שעריהם עודם סגורים ונעולים ואין יודע מה שבתוכם. שומרם עומד וממתין לדעת הפתיחה ומדקדק שלא להקדים דק אחד.

שיירים של פריקת־אתמול עוד פזורים על שפת הרציף ותמהים שאין מגבבים אותם לערימות ומכניסים למחסנים כדי שלא יתבזבז אפילו מועט־שבמועט. בוטנים מקולפים וגרוטאות של ברזל ושיברי־לוחות־עץ מונחים ומעורבבים אלה באלה.

ותיקים ומשכימים התחילו נכנסים ובאים אחד אחד. מתחילה – ראשי־גייסות של סווארים: פאָיאָט, שהוא ארי שבחבורה והנערץ שבכולם, בכוחו לעקור משאות ולטחנם זה בזה, ליטול אניה, לטבלה ולמשותה כברווז בגיגית של מים, וכשהוא נכנס לתחומו של נמל, הרי זו כניסה שמשארת רושם, כאילו נכנסה ספינה של כמה אלפים טונות, והכל מתייראים מםניו, נרתעים קמעה אחורנית וסוטים לצדדים כדי לפנוֹת לו מקום, כאילו אין רחבו של רציף מספיק בשביל לוויתן זה, ומחסנים משתחוים בייראה מפניו, וכל הנמל כאילו מחלה פניו ומשטיח רחמים על עצמו, ולא כל־שכן פרחי סוואָרים שהם מצטמקים ומתכווצים כמה שאפשר לצמצם ישותם עד כדי שלא יהיו מצויים כלל. ואחריו – שניים במעלה: אבו־זיד, עבדאללה חמיד, אבו־סלח וחבריהם, באלה מעיזים הנמושות להציץ מן הצד ולברכם בשלום־של־בקר מתוך ענוותנות והכנעה. ואחריהם באים שאר סווארים, כל אחד ומעלתו שלו. כולם רעננים, כולם מבהיקים, כולם נאזרים בגבורה לקראת יום הולך ועולה. ואם אמנם אין עוד שום אניה עוגנת בנמל ושום ספינה ממתינה לפרקה, אבל יש בהליכתם ובתנועותיהם כאילו כבר עושים דברים של ממש וכבר עושים בעבודה. זה אץ דרכו לקרן־הסירות וזה למעגן־הדוברות; זה כאילו עומד לעקור יתד מקרקעה וזה – להסיח מחסן ממקומו, וכל אחד עושה עסק גדול. ולא מפני דרכים מגונות של התרברבות, אלא מתוך שרוצים הם להיכנס ראשם ורובם לתוך עסקה של עבודה מבעוד בוקר. להודיעך שאיזהו סוואר ראוי לשמו, זה שאינו מניח ידיו ורגליו אפילו לשעה קלה, וכולו עסוק ומתעסק, בהול ודחוף, אץ ורץ, מזרז ונחפז, מזיח זה לכאן ומסיט זה לשם, קושר ומתיר, כורך ומרפה, ומגלגל בכל מיני עבודה, ולא תנוח דעתו ואין שעתו פנויה מרגע כניסתו לתחום נמל ועד יציאתו משם.

אחריהם באים סלוניקים, כבדי־צעד, מתונים שבמתונים, הולכים נזופים ופניהם קודרות וזעומות, וכל כניסתם לנמל אינה אלא הפגנה של רוגז ומרירות־לב. משפילים עיניהם לארץ ואין מישירים מבט אל זה המאוס עליהם, שהמיט עליהם פורענות. כל עצמם כאילו נכנסו לרשותו של אדם שאין הם מדברים אתו מטוב ועד רע, אלא שעל־פי איזה ציווי הם אנוסים לבוא אל ד' אמותיו. אלה גזע חסונים, פניהם גרומים וקמוטים ולכל אחד גב שיכול לשמש טבלה לערם עליה ערימה של שקים, לכל אחד עורף שאינו נכפף ואינו מתעקם לעולם ורגלים שיכולות לעמוד במשא של שתים או שלוש מאות. נכנסים כולם בכנופיה אחת, כובשים לעצמם יסודו של אחד ממחסני הרציף ויושבים כשפניהם נוכח הים.

אחרוני סווארים נכנסים חברי־קיבוצים. בפיהוק, בתמיהה, בסימן־שאלה. עמידתם אינה עמידה והליכתם הליכה של פיגור. כאילו מפקפקים בכוחם של עצמם, כאילו נפחדים ממה שעתיד להתרחש, כאילו מתמעטים מפני דמותם של ערבים וסלוניקים; נפשם נרעשת מעט ודעתם אינה נוחה מעט, והם מצפים לנס שייארע ומייחלים לחסדי שמים. מהם טירונים שבטירונים שעצם הווייתו של נמל אינה מסוברת להם עדיין וכל דירה נכנסת ויוצאת וכל מנוף עולה ויורד מעוררים הרבה קוּשיות בלבם, אלא שאין להם העוז לשאול, שמא תיגלה כלימתם ברבים; ויש מהם שכבר כבשו חֲזָקָה בנמל ועומדים בו בפישוק־רגלים ובצוואר נטוּי, מעשה בעלי־בית, כמנוסים ובקיאים ושווים במעלה לשאר סווארים, ערבים וסלוניקים. אלא שלאמיתו של דבר גם הם אינם בטוחים בעצמם ורק התחילו לצמח שורשים. אלה פורשים מחבורתם והולכים אצל סווארים ערבים להחליף דברי ידידות ממין שאלות ותשובות בענייני־דיומא. מדברים במכוון רמזים וחצאי־רמזים שמובנים רק למי שבא בסוד־סווארים וותיקים ויודע שפתם וסימניהם, ובנעימה שאינה משתמעת לאחרים. ואחר – נפטרים ושבים לחבורתם, וטירונים מתקנאים בהם שיכולים הם ליטול שיחה עם גדולים וחשובים.

בינתיים מפציעה שמש צהובה וחלמונית פרגוד המזרח ויוצאת למלחמה עם עננים ובני־עננים. וכל עוד נטוש קרב זה למעלה, ולא גבר השמש, ־ דלוח אוירו של נמל למטה ועכור. ארובות של אניות הנפט מפיחות עשן וקיטור, צחנה עולה ופושטת ממנועי המנופים הגדולים, חריקות שיניים חלודות שבאות מספינה רעועה הנשענת אל שובר־הגלים – מנסרות בחלל, והכל יש בו כדי להבחיל. ויותר מכל – עמידה זו של סווארים שאינה עבודה ואינה בטלה ברורה, אלא צפייה לספינה שזה שלושה ימים שהיא מתמהמהת ובוששת לבוא.

בין כה ובין כה מתקהלים ובאים הערב־רב של נמל. אלה החורנים, ארחי־פרחי, בבחינת עפר הנרמס ואסקופה נדרסת. אספסוף ועדר שלא חלק להם ולא נחלה בנמל, אלא עוברים וחולפים, היום כאן ומחר שם, נקלים ובזויים, שכירי יום עלובים, שכל אחד עושה אותם מטרה לחיצי לעגו ושעיר לרוגזו והם הפקר ורשות הרבים, שיש רשות לכל אחד לקלל אותם ולחרפם, לבוז להם ולעשותם לצחוק ואין מפגיע ואין מחזיר דבר. כך נאה להם וכך יאה: אין הם סווארים ואין הם מנופאים ואין הם מוֹנים ואין הם שוטרים ואין הם פּילטים, ואין הם סבלי־מכס קבועים ואין הם נהגים ואין הם מכניסי־משאות ומוציאי־משאות, הכלל: אין הם נכנסים כל־עיקר במניין ציבורו של נמל, אלא בבחינת מופרשים ומוקצים, ואפילו טירונים שבטירונים שבין חברי־קיבוצים מלעיגים עליהם ומביטים עליהם מגבוה. והם עצמם – יודעים הם מיעוט ערכם, שמלאכתם בזויה ושכרם – פרוטה, ואין הם תובעים לעצמם יותר משמגיע. חגוּרים הם שק, מכשכשים בשמלותיהם, מתלבטים בין רגלי גדולים מהם ואינם נוהגים כבוד בעצמם. מתירים הם לעצמם מה שלא יתיר לעצמו סוואר בשום פנים שבעולם: לשיר בקול ובצוותא, לרקוד לראווה, לעסוק במקח ובממכר, של כל מיני פרקמטיא מפוקפקת, לרוץ ריצה של קלות־רגל, להכות ולהתכתש זה עם זה ולעשות כל מיני מעשים של שטות והבאי לעין־כל.

משנכנסים אלה למנייניהם, חבילות־חבילות, מיד מתמלא הנמל קול רעש והמולה, שאון וצווחה והסווארים למעלותיהם השונות פורשים וסרים משום כבודם, לקצהו של הרציף שאין החורנים מצויים שם.

היו הכל מצפים ל“מַנוּלה”. ספינה זו בת אלף טון ומשהו, כיוון שהיא זאטוטה, ישנה וחלודה, רעועה וסדוקה, מַדְלֶיהָ חולים ואינם פועלים כהלכה, אמבּריה צרים ואפלים ואין בהם אפילו תת־סיפון אחד, חבליה אכולים רקבון, סיפונה וחדריה מזוהמים ומלחיה קרועים ובלואים – נהגו בה הכל בּזוּת וקלות ראש. מה גם שמעולם לא עמדה בדיבורה ותמיד אחרה בשניים או שלושה ימים מכפי שהודיעה מראש. וכך גרמה לביטול זמנם של סווארים ולאו דוקא סווארים. מבעוד בוקרו של היום הרשום לבואה, כבר היו מתכנסים כל הקרובים והשושבינים וכל שיש להם נגיעה כל שהיא בעניינה: בעלי המטען ולבלרים שלהם; האימפרטור והםקידים הכרוכים אחריו; סרסורי ממכר והשמשים מלוויהם; ונוסף עליהם כל באי־כוח הרשוּת, החל בשוטר הממונה על הבדיקה וגמור במפקח הסניטרי. וכל כך על שום מה? מפני מטענה שהוא חשוב. מטען של שוורים. וכל אלה והסווארים ועוד רבים אחרים, חוזרים כלעומת שבאו, מתוך יריקה של בוז וגידוף, כאילו היו אומרים: “ראו זו שהיא קטנה ומאוסה, נאלחה ובזויה ויכולה להתעלל במכובדים שכמותנו!”

מפרק לפרק היטו צוואר, כיווצו גבות־עיניהם צמצמו אישוניהם והסתכלו למרחקי האופק לראות אם באה כבר. אך לא נראו לא תורן ולא ארובה. קלים ונרפים שבין חברי קיבוצים שאין להן נקיפות־לב על ימי־עבודה שהולכים לבטלה, החלו מהרהרים בשמחה מוסתרת על שקריבה שעת חזירתם הביתה ועד כה ועד כה הם תרים לעצמם אצטבאות נוחות למשכב, פורשים מקטורניהם עליהן ומיד שוקעים בשינה; סווארים ערבים, שאדישים הם מתוך שדעתם מיושבת בעניינים אלה ויודעים שכך מנהגו של נמל שיש יום יוצא לבטלה ויש יום שבוא מכופל ומשולש – מפתחים מטפחותיהם וצובטים מן האוכל לשבור רעבונם. וסלוניקאים, שהם כדרכם רגוזים תמיד ולעולם מטילים אשם בזולתם, החלו מרטנים בינם לבין עצמם ריטון שהלך וגבר עד כדי קצף רב, קולי־קולות ורעש גדול. ראש שבחבורה מרעים קולו ומרעיד את כל הרציף וקולו יורד וְנִיחַת כמהלומות על ראשי כולם, כאילו עומד לזעזע את העולם כולו, משפטיו ניתכים כעופרת לוהטת וכל נאומו – האשמה גדולה וכבדה. ידיו עולות ונופלות, מנופפות ומטלטלות, כל פניו מתעווים להעוויה מעוקמת, ודמה שעוד מעט ויקרוס מעצמת מכאובים שחזקו עליו. ובר־פלוגתא שלו מלעלע רוב דברים בשצף־קצף ובמהירות גדולה, כאילו דולה מתוך בטנו ומגלגל המלים משם ומוציא קולות משונים אשר לא התכוון, ודבריו יורדים כמטר בליסטראות. ואחרים קופצים לתוך דבריהם, זה זורק משפט ואחר תופס ומשליך כנגדו מלה שהיא שקולה כנגד עשר, זה שואל שאלה ישי בה לפקפק עמידתו של עולם ואחר עונה תשובה שאין אחריה כלום, וכל החבורה נעשית לפקעת אחת של המולה.

ומאחר שאין איש מבין לשונם מלבד הם עצמם, אין אנו יודעים גם־כן מה הוא שמרעיש כך את מוסדות נפשם ואם בכלל ריב הוא ומחלוקת ביניהם או שכולם מטיחים דברים כלפי אחרים זולתם, ואין דברי זה באים אלא כדי לתת חיזוק לדברי זה.

אחד סלוניקי שענד על תיבה, ראה ראשון ספינה שהיא קריבה והולכת. מיד הרתיעו כל הסווארים שעל הרציף לשפתו, שלחו עיניהם לאופק וניסו כוחם בניחוש מי היא. בקיאים ומנוסים – שתקו, שלא הם יעמידו כוח־סמכא שלהם בניסוי, ורק נמושות לקחו חלק. אך ככל שנתקרבה ונתחוורו שרטוטיה, כן הלך ורב מספר הדוברים בה. כשפסק אבו־עלי, זה סוואר שדבריו חותכים וגוזרים כל ריב־שפתיים מפני מעלתו ומורא כוחו – שהספינה איננה “מנולה”, נתבהר לכולם כי כן הוא. כיוון שגדולה היא הימנה כמה מונים והרבה נאה ממנה, ולפחיתות ייחשב להשוותה אל אותה יוונית. ובכן מי היא? אין היא משבט אניות “פּרינס”, כיוון שאלה אפורות הן וזו פס אדום לה לכל היקפה; אין היא ממשפחת “סטאָר”, כיוון שאלה – שש זרועות להן ולה רק ארבע; אין היא מהיפאניות, כיוון שאלה ארוכות וצרות וזו רחבה וגבוהה; אין היא מהנורבגיות כיוון שארובותיהם קצרות ומלוכסנות ושלה – ארוכה ומוצבת; שמא היא “אירווינג” – טהרי אין לה בּרבּוּר בירכתיה; שמא היא “גורטון” והרי תרניה אינם מסתיימים בגוּלה; שמא היא מהמשפחה שסופי שמותיה – “לאנד” והרי אין האותיות AB חרותות על מצח ארובתה; ובכן מי היא?

משנכנסה לשער הנמל, ראו בה כולם שחדשה היא בכאן וגם זקנים שבסווארים אינם זוכרים אותה. נכנסה ברעש גדול ובעסק גדול. הניפה כל דגלי־צבעונין, נשימתה ונשיפתה כשל זקן מסורבל, מרזבים לה עשרות וכל פתחי־ביבים שלה החלו פולטים קילוחי מים ושופכין, יורקים וגורפים, מפרישים ומשתינים, מצד פנים ומצד אחור ומכל הנקבים; ארובתה גונחת ויורה נשיפות של עשן וקיטור וצופרת בקול צרוד וניחר צפירות רחבות וקצרות, כאילו נופחת נשמתה, פרופּלרים שלה מגעשים נחשולים של קצף ומחמירים כל בריכתו של נמל; מלחיה עולים ויורדים, אצים וחופזים, מושכים חבלים ומגלגלים שרשרות, משלשלים סולמות ומדיחים הסיפון, ורב־חובלים שלה עומד על דוכנו, רם ונישא, ומנצח על המלאכה כולה. ורושם כניסתה כהופעתו של שר גדול בגדוד: לכבודה נתכנסו כל הסווארים והסבלים שבנמל ועשו שורה אחת ארוכה לאורך שפתו של הרציף ועורכים לה מיסדר כביכול; לכבודה באו כל פקידי המכס והסגנים והשוטרים וחולקים לה תשואות חן־חן כביכול; ואפילו קצינים של הרשות ובני לוויה שלהם, שכולם אומרים כבוד וגאון, שמדיהם כולם צחור וכובעיהם מתוחרים זהב, ־ מחלו מכבודם ועמדו גם הם בתוך כל הקהך לחזות בכניסתה.

ולהודיעך שאין בנקלות ובפחותות מקומה, לא נימוסין נימוסיה ולא הליכותיהן הליכותיה וכל ארחה וריבעה אחרים – הריהי נוהגת כבוד רב בעצמה: מה אלה כניסתן לנמל כשל אמהות ושפחות, מהירה וחטופה, כאילו כדי לחמוק ולעבור ולא לתת סיפק בידי הרואים להסתכל, אלא להיחבא מיד מתוך צניעות אל צלעו של הרציף, ־ הרי זו, כניסתה כשל מטרוניתה כבודה בעלת־בשר ולבושת שירָאּין, שהיא נוהגת לאט ובניחותא, עקב בצג אגודל וכל תנועה שלה משאירה רשמה בחלל; ועוברת שעה ארוכה מעת כניסתה לפתח הנמל ועד קשירתה ליתדות הרציף. ואף מקום שהוקצה להעל־יד הרציף, אינו בקרן זוית, לא בצד דרום־מזרח ולא בצד דרום־מערב, לא על־יד מזח אניות הפחם ולא ברובע אניות התבואה, אלא באמצעו של הרציף ומול השער ממש, כך שתהיה גלויה ונראית להמונה של עיר.

סווארים הסתכלו בקנקנה והחלו לאמוד טיבה: לשקול תוכה לפי מראית בּרה וְלָשוּם מה עבודה נכונה להם בזו. זה אמר: ראו ירכתיה שהם כאחורי פרוצה ויצאנית – סימן לאמבר רביעי שהוא גדול מכרגיל, זה אמר: ראו כריסה שהיא כשל אשה מעוברת בחדשה השמיני – סימן לאמברים שני ושלישי שיש להם מסדרונות רחבים; וזה אמר: ראו צווארה שהוא מוּשט ונטוי כשל גנדרנית – סימן לאמבר ראשון שהוא צא וארוך. אלה מדברים בגנותה ומחרפים: אש בסיפונה, רקב בדפנותיה, תיפח רוחה בטביעה; ואלה מספרים בשיבחה: שנקיה היא, שמבהיקה היא, שלשכות שלה הדורות, שסיפונה מצוחצח, שזרועות מַדְלֶיהָ ארוכות, שמנועיה מהירים; וקושרים בה תהילות רבות.

עוד לא השיקו דפנות ברציף וכבר קפצו ראשונים וזריזים על המעלות התלויות, כאילו דוחקת להם השעה מאד. עוד לא הגיעו אחרוני סווארים לאמברים – וכבר נגשו ראשונים לעבודה: אלה אוחזים בחבלים ומכוונים הזרועות ומיישרים הגלגלות שיהיו עומדים כלפי הפתחים, אלה מגוללים היריעות ומהפכים הלוחות, אלה קושרים כבלים לחרצובותיהם ואלה אוחזים בהגה המדלים. ויותר משעושים הם בידיים, עושים בפה: פוקדים ומצווים, גוערים ומחרפים, צועקים ומלהגים. שיפה הקול לעבודה יפה. ורק פרחי־קיבוצים עושים מתוך היסוס: נוטלים זה ומניחים, אוחזים בזה ומניחים, מנסים בכאן ובכאן ואין עולה בידם, מתעסקים הרבה ותוצאתם מעט, ונחפזים כביכול כדי שלא לבייש, כיוון שאין הם יודעים מלאכה זו של פתיחת אמברים על בורייה, וגלויה היא רק לרגילים ומנוסים. אבל מן המפורסמות שיפה פרוזדורה של עבודת הטעינה מעבודה כולה, ויש אומרים שלא נבראה זו אלא כדי שיהיה לה פרוזדור כזה, מפני שכיווּן המנופים ועריכת הגלגלות, קשירת הַנַיָדִים וכל הכבלים – נחשבות לאומנות גדולה וכל אחד מגלה בה חריפותו וזריזותו.

ירדו לעומקו של אַמבר ופשטו במלוא רחבו ובלשו כל המסדרונות והריחו בכל הפינות והמסתורים לראות מה פריקה נועדה להם ואם יפה הוא לטעינה; אם לא רחב הוא יתר על המידה, אם לא משופע הוא, אם לא מפולש הוא, אם פתחו פעור אל רובו או אל מקצתו, אם מחזיק הוא הרבה או מעט. אָמדו מידותיו והעריכו כמה שעות יש לטענו: כמה פעמים פְּרִישָׂה וכמה פעמים בנייה, היכן ישאירו רווחים והיכן יתקינו ארובות, כיצד יישרו ההדורים ואיך יאזנו קרקעו. זה אומר בכה וזה אומר בכה. זה אומר יש כאן להניח קורה כדי שהמסד יהיה איתן וזה אומר לא כי, יש לשים שתי תיבות זו על גבי זו; זה אומר – יש לטעון שש בגובה וזה אומר – חמש; זה אומר פעמיים פרישה כל גבהו של אמבר וזה אומר – שלוש; זה אומר כי יש לדחוק גם לקן־זוית ולמלא החללים וזה טוען כי אין הוא עבד לבעל־הבית לעשות רצונו.

בינתיים באו סווארי פריקה אצל סווארי טעינה, שהרי “מנולה” שלהם טרם הגיעה, לראות מה נפל בחלקם. ירדו לאמבר בזה אחר זה, נצבו על קרקעיתו כשידיהם תחובות בכיסיהם, ואמרו פה אחד: “האי אניה יפה! האי אניה יפה!” אמרו עליה הלל והראו סימנים שמתקנאים הם באלה סווארי טעינה, שלהם אניה יפה ונקייה, גדולה המחזיקה מועט, וקל להטעינה. אחר־כך הלכו כולם לראות מה טיב קרביו של אמבר, המעט שיש לפרוק לפני שיטעינוה: חבית זו מה בתוכה, תיבה זו מה יש בה, קופסה זו מה היא מכילה ואריזה זו מה מחזקת. זה ממשמש בכה וזה הופך בכה, זה מנקר כאן בוו־סוארים שלו וזה מפשפש בצרור שמונח בירכתיים, זה שובר לוח ונובר בחבילה וזה קורע שק וחופר בחולייתו. שמא יש משהו ראוי לטעימה ויפה למשיכה. כיוון שאינם מוצאים שום דבר, והמנוף עוד לא עובד, ויש שהות, מטילים עצמם על חבילות, יושבים ומספרים.

שימקה־חלוץ שהוא מוותיקי סווארים, שמלאכה זו כבר חיבלה באיבריו לא אחת ולא שתיים ובגללה שוּלח רזון בכל גופו והוא מצומק כגרוגרת, פתח וסיפר:

"מעשה באיציק־חלבה (“חלבה” – על שום מאכלו החביב שהוא נותן נפשו עליו) שירד לאמברה של “סימנה־בּאַיקה”, זו היוונית המרופשת, והיו שם שקים של שומשומין לפריקה. והאמבר מלא וגדוש והשקים אחוזים זה בזה ודבוקים זה בזה. הוא מנסה לעקור שק והשק איננו זע. תוקע בו וו־סוארים – והשק איננו זע. בא בן־זוגו ותוקע אף הוא וו שלו – והשק במקומו. הולכים שניהם אל שק אחר וגם זה כרתוק במסמרות. הם מסתייעים בחרפות וגידופים – והשק אינו חל ואינו מרגיש. וכך שלישי ורביעי. המנצח צועק מלמעלה: סבלים על הרציף בטלים בגללכם – ואתם מתמהמהים! צועק אליו איציק מלמטה: בוא ונסה כוחך ואל תהיה לנו נוגש! הלה עומד ומצווח מלמעלה והסווארים עונים לעומתו מלמטה. בא גם רב־סווארים, עומד למעלה, מאיץ בהם ומזרזם: מהרו, מהרו, מה לשביתה זו עושה? – טלו קצה מכאן וקצה מכאן – והשק נעקר! לא מיניה ולא מקצתיה! הסווארים נעזרים בזרוע ובמרפק, הזיעה ניגרת מעל פניהם ושום שק אינו נעקר ואין להבקיע מחילה כדי שאפשר יהיה להתחיל בעבודה. ירדו זוג שני וזוג שלישי – מנסים רוחם וסוף דבר – סרים בבושת־פנים. ירד רב־סווארים בכבודות ובעצמו, סילק את כולם לצדדים, הפשיל שרווליו, משך בכאן ובכאן – ואוי לאותה בושה.

אלא שאיציק־חלבה בעל תחבולות הוא, עמד ומצא תקנה לדבר. קם ופקד: “הורד הַמַדְלֶה!” נטל קרס המדלה, תחבו אל חור של שק נקוּב, פקד להעלות המדלה – והשק עלה! עלה כמוּמת! נפח נשמתו ועלה! על דעת מי היתה עולה תחבולה כמו זו?"

נהנו כולם הנאה עצומה מתחבולה זו שעלתה בידי איציק ושהשפילה קרנו של רב־הסווארים השׂנוי. עוד הכל הופכים בסיפור־מעשה זה וכבר פתח מורדו סיפור־מעשה שלו:

“פעם באה “זמאלק” המצרית לפרוק מטענה של חביות זפת. וירד עם הסווארים גם חיים־שבת (ולמה “שבת”? מפני שהיו מלגלגים עליו שעושה רוב ימות החול שבת לעצמו). היה המנצח – דָרְיוֹ הסלוניקי. כשהגיעו לעומקו של תת־סיפון – כבדה הפריקה ככל שנכנסו לעביו. היה עליהם לגלגל החביות מירכתי המסדרונות עד הכיכר שכנגד הפתח, כדי שיטול המדלה במאונך. נעשו הסווארים רגוזים ונרגנים, נעשה המנצל זעוּף וקולני. דריוֹ זה, שרגיל וזקן הוא, אין דעתו סובלת כשהמלאכה אינה מהירה ובהולה והיה עומד וכוער במנופאים ובסווארים כאחת, מצווח ככרוכיה ויורה גידופיו ממרומי הסיפון אל עומק הבור, עומד על הפורקים ומזרזם ולא מניח להם לפוּש כדי־רגע בין עליה ונחיתה של המדלה. בין חֶבֶק לחבק. ואף־על־פי שפריקת חביות – מלאכה שסכנת־נפשות עמה ויש להקפיד בה שהקרס יצבות יפה את דופן החבית, והשלשלאות תהיינה מתוחות כמיתרים, וכבל המדלה משולשל במאונך ־ לא היה דריוֹ שועה לכך אלא נוטל ומרים, משלשל ומנחית ללא הפוגה. עוד לא מספיק הסוואר להרפות מן הקרס וכבר החבית עולה למעלה; וכמעט היא נופלת ומוחצת ראשו של פועל. כשהגיע תורות של חיים־שבת לקשור החבית – פקד דריוֹ למנופאי להרים עוד טרם ניתן האות מלמטה, וכיוון שרק שתי מוסרות היו צובתות את החבית – נתהפכה זו ובחבטה על רגלו חבטה כבדה. מיד עמדו כל הסווארים על רגליהם, זקרו פניהם כלפי מעלה והחלו רוגמים את דריו בחרפות וגידופים בכל לשון שבעולם, בערבית, ביהודית, באשכנזית וברוסית וכיוון שפתחו – היו מקללים אותו ביצועי־אביו ובערוות־אמו ובערוות אחותו, בבני־זנונים ובמדוחי־אחיו, במשכב־זכר ובמשכב־בהמה ובכל תועבה, כאילו אמרו לשפוך כל מררתם החוצה ולהטביעו בה. וחיים־שבת עומד ומחרף בראש כולם ומסתייע באצבע ובאגרוף כאומר לשלח המארה לפני ולפנים גופו ולקבעה שם היטב־היטב. ראה דריו שהדברים הולכים ומתמשכים ואין להם סוף – עקר רגליו, ירד בסולם, תפסו לחיים־שבת בגרונו ועמד לחנקו חיים; וכולם נתבהלו מעוצם זעפו וזוועתו, נדהמו ונרתעו לאחור, כאילו ראו חיה יוצאת מסוגרה; נשתה אותם כל גבורתם בבת־אחת ועמדו מנגד חדלי־אונים. ומי יודע להיכן היו מגיעים הדברים ללא פאָיאָט שנקלע למקום ותפס לשניהם במותניהם, צנפם צניפה אחת ומטלטלם טלטלת גבר אל קצה האמבר”.

בּוּניה עמד וגילגל הרבה בנפלאותיו של מוישה: “כל פעם שהוא נקלע לאמבר שהמלאכה בו קשה ורוצה הוא ליפטר ממנה, מה הוא עושה? חג סביבו מעגל, כחוני המעגל בשעתו, משביע כל מיני השבעות, מלחש מיני לחשים ומהגה מלים שאינן מסוברות לאיש – וכל זה סגולה שירדו גשמים. ותמיד עולה בידו. ותמיד הוא מצליח. ודרך נס יורדים באותו יום גשמים. מצווים לסגור את האמבר. וזה נפטר ממלאכה קשה.”

משום־מה קפץ על כולם רוגזו של מישוּ הסלוניקי, ששמע את כל הסיפורים, נזדקף ונתגבּה מעל כולם תוך שהוא מסמיק מרוב כעס, ־ זה סבל־מכס באומנותו, שפניו חרושים קמטים עמוקים ונפתלים שתי־ועקב ודרך אקראי נקלע לעבוד עם הסווארים, ־ ודבריו החלו שוטפים כפרץ מים אדירים, כאילו אמר לשים כולם גל של עצמות בהבל־פיו, עם זהוא קוטם כל הברות אחרונות ומטעים הראשונות, מסייע בהעוויות, מגלגל בלשונו, מרדף מלה אחר מלה, הכל כדרך הסלוניקים – וכל־כך נשתבשה שפתו עד שקשה היה להבחין אם לשון שבפיו עברית היא או שפניולית, וכך היה מצעק:

"אתם סווארים, כלום יודעים אתם עבודה מהי? כלום גם זו מתקרית עבודה שהמדלה עושה הכל בשבילכם ואתם רק נוטלים קרסו ותוחבים בלוּלאה של חֶבֶק? כלום העמסתם פעם קרון של רכבת בְּשַׂקֵי־בּטנים הנפלטים מן האניה תריסרים־תריסרים, חבילה רודפת חבילה, עד שאין סיפק לסבל לנשום אויר מלוא חזהו, עד שזיעתו שוטפת כל םניו וכל אברי־גופו והוא טובע בה; מניחים לו שק על גבו והוא רץ, מניחו על הַמַעֲרָך ורץ שוב ליטול שני וחוזר־חלילה וחוזר־חלילה, שעה, שעתיים, שמונה שעות, עשר, ארבע־עשרה וגם יותר וללא הפסק וללא הפוגה? עד שגופות כולם מרתיחים וכל הקרון מהביל וכבר אין הם יכולים לחשוב כלום וכבר אין הם יודעים אם הם גופם עצמם ואם לאו, ורק הראשים מתלהמים כאילו פטיש דופק על קורנס בתוכם, והכל נעשה ערבוביה אחת גדולה ואין להבחין בין אדם לשק, שהכל טרוף יחד, והמחזה כולו כמחול של פראים או מרוצת עכברים במלכודת – –

כלום נשאתם על גבותיכם פעם שקים של חיטים שמשקלם מאה וששים, אל מערך שגובהו עשרה שקים? שיש לצעוד עם השק במעלה לוח־צר, גובה של כמה וכמה אמות, עקב בצד אוגודל, כשהנשימה כבדה ומתקצרת, והרגליים פקות וכושלות, כשהגב נשבר מן המעמסה – – כשהעלת כל שק – נֶצַח ומלואו. שאדם צועד כסוס שתום־עין המסבב אנטיליה על הבאר, כאסיר־פרך הרתום למוסרות; שרק מנחיתים לך שק על הגב וכבר דומה לך שאתה נשבר, תצא נשמתך ולא תגיע אל מרומי המערך, כל פסיעה שלך – עקירת הר, קריעת־נפש, אלא שאתה מכנס שארית כוחותיך כל צעד מחדש, משנס מתניך הכאובים, מחזיק גווך השחוח באחרון המאמצים – מתעצם ועולה, עולה – – – ואחר־כך נוטל עוד שק – – ועוד שק – – וכל שק – נצח ומלואו –!?

כלום עקרתם מימיכם שקים של אשלג מערימתם – בצפרניים? בצפרניים ממש, לא דרך־מליצה אלא ממש, מאחר שוו־סווארים אסור בשימוש מטעם המשגיח ויש להצפינו? כשהשקים – מלחָם קרוש ומגובש בתוכם מרוב ימים שהם מונחים בערימה, שכךל שק – אבן־מצבה, לכל שק צורה אחרת משלו, העוויה משלו, דפוס שניתן לו לפי מקומו במערך, לזה כאילו ירך בולטת ולזה – בטן נפוחה, ולזה כאילו מעיים מרוטשות, ולזה – חטוטרת על גבו, ולזה – כל איבריו מגודלים שלא כדרך הטבע, וכולם – נציבי מלח, קפואי עווית, מפותלים, מעוקשים ומעוקלים, מגובבים לכאן ולכאן, מוציאים דופן החוצה ומורכבים אברים לימין ולשמאל, פנים ואחור, ומבליטים בליטות לכל הצדדים, ושק דבוק בשק ושק לופת שק, וכדי לעקור – יש להיצמד באצבעות עד זוב דם ונפיחת הנשמה, וכל שק כשהוא נופל על גבו של סבל מיד מטביע שם חותמו ומשקיע שם דפוס שלו – עד שנעשה הגב חבורות־חבורות, רטיות, כוויות ומכות־טריות, ומלח האשלג עוד נזרה עליהן להוסיף מכאוב על מכאוב – –

ואתם, אשכנזים, חציר־יבש, קליפת־השום, כלום אתם ראויים ליתקרא פועלים? – שמפני גערת המשגיח אתם נבהלים עד פריחת־הנשמה, שמפני מבטו של פקיד־הרשות אתם הופכים גל של עצמות, שמתייראים אתם מפני כל לבלר לבוש־שרד, מחווים קידה לפני כל שלמת־קצין, – – אתם שהנכם מפורדים במחנכם ומפוררים העדתכם, איש־איש לבדד, מתחרים אלה באלה, נהרגים על רגע של מנוחה, מתקוטטים זה עם זה על כל שק שיש לעמוס ועל כל חבית שיש לגלגל, זה אומר שלך היא וזה אומר שלך היא וכל אחד ייהרג ולא יוותר, ואפילו תעמוד העבודה בגלל כך; אתם שמתחילת העבודה אתם כבר מצפים לסיומה, שכל מעייניכם, גם בשעות שהנכם עמלים, בספר ובעתון, בפוליטיקה ובפילוסופיה ובשאר חכמות ובכל מה שהשד אינו יודע מה, אתם שהנכם מזדעזעים לכל משב רוח קלה ואין רגליכם מוצבות איתן, עמידה שלכם אינה עמידה ועבודה שלכם אינה עבודה, אתם ראויים ליתקרא פועלים? אתם לא פועלים אתם, אתם טליגנטים, טפו!"

והיה קצפו מצובר בזוויות פיו, עיניו מזרות אימים, והוא יורק וחך ושף בגרונו:

"ואפילו מלאכת־סווארות שלכם, כלום אתם עושים אותה כדבעי? כלום בקיאים אתם במסכת קשרים ויש לכם יד בתמרוני פריקה, ומנוסים אתם בתכסיסי הטענה, ומומחים אתם בפרשת גלגלות ומנופים, וחריפים אתם בסוגיית הניצוח? כלום אינכם יודעים! יורד המדלה וקשורה לו חבילה – מיד אתם עושים אסיפה באמבר ומתווכחים ומתנצחים היכן לטענה ואיך להעמידה ובאיזו דרך לגלגלה למקומה. זה נותן עצה בכאן וזה בכאן, זה מקשה קושיה ושני מביא ראייה ממקום אחר, זה מתפלפל בהלכות וזה דורש במנהגים, והעיקר – לא מגיעים לידי עמק־השווה אלא מסבבים אותה, הופכים בה והופכים בה, אוחזים בה מכל צד – והכל שלא לצורך – וסוף דבר שאין מניחים אותה במקום הנכון! ואם יש לחלוץ גוף גדול, ארגז ארוך או מכונה – מעומקו של מסדרון – אין אתם יודעים אפילו כיצד לגשת ומאיזה צד לתפוס, איך לקשור המוסרות ובאיזו נקודה להשעין – אלא שוב, עומדים ושוקלים וטרים, מחשבים חשבונות בלי קץ, ואין עצה ואבדה תושיה – והמכונה אינה נחלצת! ואם מטעינים אתם אניה בתיבות־הדר הרי יוצא האמבר חלולים־חלולים, רווחים־רווחים, והתיבות מונחות מעוקמות ומלוכסנות ומגובבות זו על גבי זו באין סדר ובאין משטר – והאמבר יכול מכיל כפליים מכפי שהטענתם!

הניחו לנו לרדת ולסוור ותראו כיצד מלאכה נעשית! תתמהו ותיפקחנה עיניכם חבורה שלנו עומדת לפרוק – וכל אחד ניצב מיד על מקומו ועל משמרתו, זה נוטל מיד שרשרת וזה – גלגל, אלה משעינים מנופים ואחרים מניחים קורות ומְרישים, שנים קושרים באגפים ושלושה מושכים בַּסֶרַח, חד־ותרי, הרף־עין וארגז של שני־טון כבר עולה למעלה, כפתור ופרח! ואין אומר ואין דברים, כולם עושים פקודה אחת כמקהלה, ואין איש פוקד; ולעולם אין שניים אוחזים אותו הכלי, ולעולם אין זה עומד במקומו של זה, ותמיד יודעים כל תחבולה מראש, וכל עצה מלכתחילה ואין עושים תנועה אחת שלא לצורך ואין משקיעים כלום כוח במקום שלא נחוץ וכולם מכוונים למעשה אחד – הכל כהצגה של התעמלות או כמשחק כדור־רגל.

לא מלומדים אנחנו כמו אתם ולא יודעי־ספר כמו אתם, לא למדנו פיסיקה ומיסיקה וכל התורות ההן – אבל – עבודה שלנו… לא עבודה כי אם שיר, נגינה על כינור. ראו איל אחד שלנו מטעין תיבות־הדר, לבדו ואין איש איתו: הוא משליך ממרחק של שבעה צעדים – וכל תיבה ננעצת במקומה, ישרה ומאוזנת, וכל תיבה מקבילה לרעותה, מוטבעת היטב בשורה, תואמת את כולן, הדוקה לחברתה, חופפת את התחתונה ממנה, והתיבות כאילו מאבדות כל משקלן בידיו, שׂחוק לו, קופסאות של גפרורים, הוא מהפכן באוויר ועושה בהן כל מיני להטים – והן נתקעות אל מקומן הנכון, ־ והכל בלי אומר ובלי דברים ורק קול פציחת הקרשים נשמע, כאילו התיבות עצמן אומרות שיר, וכהרף־עין נאכל התריסר ולא נודע כי נטען – – – זו אמנות גדולה מִנְגִינָה בכינור ודוברת ללב יותר הימנה! אבל, מה ידיעה יש לכם בזה…

וראו אותנו סלוניקאים שאנחנו עשויים אגודה אחת שאינה מתפקקת לעולם, שעומדים אנו כחומה בצורה בפני כל מי שקם עלינו, שאין מורא מלכות עלינו ולא מורא בעל־בית ולא מורא משגיח, אלא כולם מתייראים מפנינו. שאנו משיבים מלחמה שערה ואין אנחנו כופפים את הראש, שאנו יורקים בפני כל הפקידים ומעפרים עפר על הקבלנים ואין אנו חוששים לתבוע את המגיע; שאנו מתהלכים בקומה זקופה, שאין לנו דבר מלבד עבודתנו ומזונותינו ונשותינו וילדינו, שאנו, פועלים אנו!

אלא שאתם בני־זנונים, כאן בארץ כופפתם מעט גם את קומתנו, בגללכם נשחת גם אוננו, אתם עם הסתדרות שלכם ועם מנהיגים שבראשכם, או, לו ראיתם אותנו בסלוניקי… שם כל העיק נשקה על פינו, שם כפינו על ראשו של בעל־הבית שיהא הוא משתחווה אלינו, שם היתה הסתדרות שלנו – – – "

אלא שכאן ירד המדלה והפסיק קיטרוגו של מורדו שנשפך כקיתון של בוז וקילוחין של בלע וניתוזים של ריר, וקולו של המנצח התגלגל מלמעלה, פוקד ומצווה לקשור חבק ולתלותו על הקרס.

ב

בהיסח־הדעת וכלאחר־יד נכנסה “מנוּלה” לנמל; חמקה פתחו וחלפה בריכתו ונתקשרה אל צלע־הרציף. בבושת־פנים נכנסה וכמו מקבלת עליה כל אשם שיוטח בפניה. מלחיה בלויים וקציניה קרועים ורב־חובלים שלה לא תואר ולא הדר לו. קומתה מכה, ארובתה מפוייחה, דפניה מטונפים, תרניה שחוחים, זרועות מדליה קצרות וסיפונה עמוס שוורים לעיפה. לא חלקו לה כבוד בכניסתה ולא־כל־שכן שלא נתקהלו הכל להסתכל בה. באו רק מי שיש לו עסק עמה: סווארי־פריקה ופקידי רשות מן הנמוכים, אימפורטרים וסוחרים, לבלרים ושמשים ובני־לוויה למיניהם; באו כמו שבאים שמאי קבורה ללווית המת.

סווארים רקקו בהתזה ונדו לה מתוך בוז וטינה וגידפו לעומתה: “הנה היא הזונה, על משכבי כל הנמלים צעתה, זוהמת כל בתי־קלון שבכרכי הים דבקה בה!” ככפויים ואנוסים עלו על סיפונה בעצלתיים־בעצלתיים מתוך עקימת־חוטם ושאט־נפש.

היה הסיפון כולו גוש של בשר ורעי־בקר. השוורים עומדים עליו כבולים, מטילים צוֹאתם ומימיהם ורירם יורד. מעורבבים אלה באלה, ראשו של זה תחת זנבו של זה וקרניו של זה בוטשות בטנו של זה. געיותיהם ונהימתם כשל מובלים לטבח, נחרותיהם כשל מונחים על העקדה, כולם בוססים בתוך פרשם ומסתאבים בחלאה שלהם, צאוּיים ומטונפים; שור ניגף שור, שור חובט שור.

יש מהם שעמדו וראשיהם מופשלים מעל גבות כולם, תמהים הרבה ומעמידים עינים תוהות ושואלות באנשים שעל הרציף, כאילו שואלים מה ראו על כך להשיטם על פני הים כולו ולהביאם אל מדינה רחוקה וזרה, וכי כלום לא טוב היה שיבתם תוך ארצם, ריבצם במשפתיים שלהם ועבדם את אדוניהם? – אלה גילגלו על עצמם חמלה רבה כי דומים היו לנשמות אלמות שפורענות גדולה באה עליהן והן מבקשות הצלה.

יש מהם שגעו בקול דק וגעייתם דקה וממושכת וארוכה כאילו נהתה למרחקים, אל ארץ מכורתם, מרוב כלות־נפש וגעגועים וגם אלה מכמירים על עצמם רחמים רבים.

ויש מהם שנחרו ונאנקו בקול גדול והרעידו את הסיפון כולו, על תאיו ולשכותיו ועשו המון השוורים כמרקחה, נגחו על סביבותם בכל רוח, נפתלו עם מוסרותיהם, טילטלו ראשיהם לכאן ולכאן כאילו אמרו להתיר עצמם ולהחזיר הגלגל; אלה עיקשים ונפתלים שבשוורים, מצח נחושה, מוּעדים לנגוח ולבעוט ולהזיק ומסיתים למרד, ומעירים רוגזה על עצמם.

ויש שגנחו ברביצה, כאילו צירים גדולים אחזום, כאבם קשה מנשוא וצרתם עמוקה מני ים, אין להם רפואה ואין להם ישועה, כבר רואים את מלאך־המוות לפניהם ואינם יכולים להינצל, ורק הם גונחים שכך עלתה להם.

והצד השווה שבכולם, שאלה ואלה שרויים במצוקה גדולה ויד האדם הכבידה עליהם מאד ויש בלבם תרעומת גדולה כלפי העולם.

כמטילים עצמם ליורה של טינופת נכנסו סווארים והתערבבו בתוך המון השוורים. לא יצאה שעה קלה והיו כל בגדיהם מגואלים והם גופם מסואבים ומלוכלכים, רגליהם מבוססות בצואה וידיהם דבוקות סחי. השוורים מטילים צרורות צרורות של גלל הניתזות רסיסים־רסיסים על כל אבריהם. החלו מתירים את השוורים מאסוריהם, העמידו סולם שיהא משופע ויורד, מן הסיפון אל הרציף ועמדו להוביל כל שור ושור שיהא יורד בסולם.

דקים ושתקנים שבשוורים, מאלה שאינם גועים ואינם גונחים, קיבלו עליהם את הדין וירדו אחר נוהגיהם ואין פרץ ואין צווחה. אך גסים ומרדנים שבהם, אלה בעלי־גוף ובעלי־קרן, צריך היה כוח של עוג כדי לעקרם ממקומם ולהוליכם בסולם. היו שנים אוחזים בקרי שור, זה מכאן וזה מכאן ושלישי מושך בחבל העניבה ואין הם יכולים לו כי היה מבעט ומנגח, נאבק ומתקוטט, מפרכס בכל גופו ומשתולל כשתוּי, וגן כבר משוהו מן הספון – סירב לרדת בסולם, ניצב נטוע על מקומו, כרתוק במסמרות, ולא חפץ למוש, ושוב צריך היה למשוך מצד פנים ולהדוף מצד אחור, להלקות במוט ולדקור בְמַלְמָד, לצבוט נחיריו ולגלגל זנבו וסופו שהיה ממעיד רגליו בכוונה ומרביץ כל גופו על הסולם בפישוט אברים, ואם כבר רובץ – קשה הקמתו מעקירת הר, כיוון שרבוץ – רבוץ ואיננו קם, מתעקש והחלטתו איתנה ואינה ניתנת לשום עירעור. וגן כבר הקימוהו וירד לרציף – כל פסיעה שלו עולה בדמים ויש ליתן עליה את הנפש, כאילו היה אומר: “יכולתם לי – תמות נפשכם עמדי, כל פסיעה שאני עושה – מקרבת את מותכם”.

משסיימו להתיר כל השוורים שעל הסיפון והובילום זה אחר זה אל הרציף וכבר מלא כל הנמל נהמתם, שהיתה נשמעת והולכת מסופו ועד סופו – ירדו לעומקו של האמבר להעלות את השוורים משם. ופנים האמבר באותה שעה כשאול בוערה וכתופתה ערוּך, והנכנס לתוכו כאילו נכנס לגיהנום ולמלכות השטן שמושלים בה חיות־פרא ופריצי בקר מטורפים, וספק גדול היה בלבו אם יצא משם בשלום. סבוהו כל הבהמות כאילו אמר לנקום ממנו נקמת דם פצעיהם השפוך ובזיונם הנורא וחרפת נוולוּתם ומבוסתם. היו חובטים בו בצד ובירך, נוגחים באחוריו ובועטים בבטנו ונוהמים בקול גדול לעומת פניו. מזילים עליו רירם ומזים עליו רירם ומזים עליו כל צואי וטינוף. והיה הוא מיטרף לכאן ולכאן, מדדה מקצה לקצה, מיטלטל בין חיות רעות ומתחבט בין גופות־ענק. אלא מה שעמד לו לבסוף הוא המדלה, שמכיוון שירד – הטיל מבוכה במחנה השוורים והפיצם לעברים והיו הם מתבהלים מפניו כמו מפני אש ומיד מניחים טרפם וכל מחשבתם איך למצוא מפלט מאימתו.

החלו להעלות את השוורים מן האמבר לרציף. וכיצד מעלים את השור? עוקדים אותו וכורכים לו חֶבֶק של שבכה מסביב לבטנו ותולים לולאת השבכה על קרס המדלה והמדלה מעלה והנייד מעביר לרציף ושם מתירים אותו. וכל אותה מלאכה – כהעלאה לגרדום.

קשרו שור ראשון וכרכו החבק סביבו והשחילו הלולאה על הקרס. משהחל המדלה להרים וניתן השור מקרקע הסיפון, החל הוא לצווח בקולי קולות ונהם כל מיני נהימות שבעולם. כיוון שראו כל השוורים שבאמבר שמה שעשו לו נכון לכולם, עמדו אף הם והרימו קול־צעקה גדול ונורא שכל האניה נזדעזעה, נעו סיפוניה ונתפקקו כל חוליותיה. והיה בצעקה זו מחאה קשה וקובלנה גדולה כלפי סדרי העולם, שכך עולה להם לישרים ותמימים שלא עשו עוול מימיהם ושאין חטא בכפם, שעבדו באמונה ונתנו בעול צווארם – להיות מוּעלים לגרדום ומובלים לטבח. תרעומת נוקבת שבעת־הרקיעים היתה זו, העולה ומגעת עד הדום רגליו של הבורא וקוראת אותו לדין.

אלא שכל צווחתם לא היה בה כלום להניא אנשים ממעשיהם. משהגיע המדלה לגובה שתי אמות מעל לסיפון, נעצר בו כדי רגע ונגלה לכל מחזה האימים בכל ערוות־עוולתו: היה השור תלוי בין השמיים ובים הארץ, השבכה כרוכה סביב בטנו ומהדקת עד חניקה, רגליו מופשלות כלפי מטה כאילו מגששות את הקרקע שנשמטה מתחתיהן, ראשו משורבב לפנים מאין אוויר לנשימה, כל גופו הגדול מרחף, פניו מצהיבות, כולו מסואב חלאה, מרוב פחד שופך מים על ברכיו, והוא מעמיד עיניים בוהות בפני אלה שעל הרציף, כאילו היה אומר: “נתיאשתי מכם ומהעולם שלכם, אין לכם תקנה ואין לו תקנה, אם יכולים אתם כך לעשות לי וכך להציגני לראווה בקלוני, ־ כלום קלוני הוא? קלונכם! – אם יכולים אתם לעמוד ולראות במחזה זה של גילוי ערווה, של השפלת מעשי הבורא, הרי שכל עצמכם אינכם אלא החטא בהתגשמותו. לא, שום דבר לא יוכל לנקותכם עוד. לא יועליו כאן מוסר ותוכחה… אלא שאני עצמי כבר נתרציתי לגורלי ואין לי מה לעשות כאן יותר בעולם הזה, מעתה אינני אלא מצפה לאחריתי ולעולם שכולו טוב, ששם ודאי הסדרים יותר מעולים…”

אך יותר משהיה בכך גרימת פצע לגוף ומכאוב בבשר, היה בזה חילול שם שמיים בפרהסיה, חרוף מערכות האנושות, בזיון לבריאה כולה.

ולא עוד – אלא שאותו מחזה נשנה וחזר כך וכך פעמים, כמספר השוורים שהכיל האמבר. וכל שור ושור צריך היה לעבור אותם מדורי הסבל והחרפה, להיות תלוי על כבל, עירום וערייה לעין השמש ולעין כל העדה.

כך עוללו להם לשוורים כולם, אלא שבירידתם לרציף לא נמלאה סאת קלונם ולא תמה פרשת יסוריהם. כאן עמדו ובדקוּם אם ראויים הם ללכת לשחיטה. היו שני סווארים אוחזים בקרני שור, מהפכים את ראשו שיהיה פיו למעלה וקרניו למטה, והרופא תוחב אצבעותיו לתוך פיו, מעקל את לשונו, כאילו היה סוחט איזו סחבה, בולש בין שיניו ואחר פוסק עליו אם מוּתר הוא אם לאו. והגשת השור אל הבודק גם היא אינה מלאכה קלה, יש לחסמו ולהדבירו בחזקה, כי מי שור פתי ויתן ראשו לשמשי רב־טבחים?

היה שם פר אחד שאין יודע באיזו דרך נתגלגל ובא אל בין השוורים, אם על פי טעות, או מפני שסרח ובעליו שילחוהו, או בגלל שכבר תש אונו ואינו עשוי להרביע, ודומה שלא בא אלא בשביל להודיע כבודו והדרו של פר־גברא בקהל שוורים מסורסים, כאילו ללמד זכות על יצירי כפיו של הבורא כמו שיצאו מלפניו ולהטיח אשמם של בני־אדם בפניהם על שסלפו מה שברא ועשו זכר לאנדרוגינוס.

ובאמת בְּשֶלוֹ ראה כל העולם שלא זה כהרי זה, ולא מי שנברא בצלם כמי שעיקרו אותו מיד לבריאתו. מה פר שרגליו קצרות, עבות ואיתנות ראשו כבד וגדול ומוקף עטרה של תלתלים; קרניו עבות וחזקות; עיניו מצומצמות וטובעות במסיבתן, מנמנמות וזוממות; מצחו קשה כברזל; נחיריו – כל אחת כפתחו של אולם; פיו – תהום פעורה; לסתותיו – אדומות ומנופחות; פימה לו תלויה ויורדת קמטים־קמטים, גלים־גלים, כשובל של פלוסין; ערפו קצר, חציו מובלע בראשו וחציו בגבו, קו נטוי כגשר; כל גופו גוש יצוק ומפלי בשר; רוחו כבושה ומתאפקת, שתקנית ומסויימת, עצורה בציפייה והתרכזות לשעת־סיפוקה; הרי שור – רגליו דקות וגבוהות ככלונסאות, ראשו – צורת משולש הפוך, לא תואר ולא הדר; קרניו ארוכות ומפותלות, נבובות ואין בהן כוח למוטט; עינים לו גדולות ופעורות כאילו מבקשות רחמים על בעליהן; לא עורף לו ולא פימה; עצמותיו משופות ובולטות; כל גופו עשוי שיפועים־שיךועים, אפיקים וחריצים; רוחו פרוצה ופרועה, טרופה ומבוהלת, מבולבלת ונבוכה, כאילו אין להם שום אחיזה בעולם; ואין צריך לומר שאבר־זכרוּת אין לו כלל, ואם יש – הריהו נטול אשכים, מדולדל ואין אונים; וניכר מצורתו וכל הליכותיו שאינו זכר ואינו נקבה, אלא שיש בו גם מזה וגם מזה ואין לו לא מזה ולא מזה, וכל כולו – יצור־מעקשים שכל מציאותו עלי אדמות היא חרוף שם שמים.

שוורים – הוויתם עקומה ומעוותת, אבריהם וכל גופם שלא כדרך הטבע ויצריהם מסולפים. מתוך שהיו עומדים קהל גדול על הרציף, צפופים ומתחככים זה בזה – נתעורר בהם ניצוץ של תאווה שנשתבשה, ומכיוון שהם הולכי־חושך ונטולי החוש להבחין בין נקבה לזכר – החלו קופצים ובאים זה על זה כאילו אמרו לבעול מין את מינו, משכב זכר כביכול. ועם כך היו מטילים מהומה רבה בכל המחנה, כי כל פעם שאחד קופץ על רעהו – היה זה נחפש להחלץ ולהימלט על נפשו מפני הָאַנָס, וכל עדת השוורים כמרקחה.

ודא־עקא שגם הפר, מאחר שהיה שרוי שבועות אחדים בחברה רעה של כרותי־שפכה מנוונים ומעוקמים, קנה לו מידות מגונות שלהם, נדבק בתועבותיהם, ומתוך שנתחלף לו בריא במסולף – עמד גם הוא וקפץ ובא על שוורים, כשהוא מרתיח ומהביל, שטוף תאוות בשרים ועושה בהם מעשה־סדום. והשוורים נאנקים תחת עולו, סובלים בשתיקה חרפתם והתעלולים שמתעלל בהם ופצעם שותת קלון על שנתגלה בקהל־עם שנטולי כח־גברא הם ועשויים הם רק לשמש שימוש על נקבה בשעת־הדחק. – – –

כל אימת שהם עומדים ציבור גדול ומצופף וכל עוד אינם מתפרדים לחבורות קטנות – שולט בהם בולמוס של יצרים רעים ואין הם יכולים להתגבר עליהם והם נתפסים לכל מיני מעשים מגונים; אבל יש קץ גם לכך.

משסיימו הסווארים מלאכתם על האניה – ירדו למטה לרציף והכינו עצמם להובלת השוורים לבית־המטבחיים. והובלת השוורים אף היא אומנות גדולה ולא כל אדם ראוי להחזיק בה, אלא רק סווארים שמכירים הם כל הילכות הנהיגה וההובלה ושיודעים טיבם של שוורים. ואדם סתם, הדיוט, אם ינסה להוליכם, מובטח לו שהשוורים הם שינהגו בו ולא הוא בהם.

פשטו בין השוורים וכל אחד ברר לו ארבעה שיפים הם בעיניו וקשרם זה אל זה בקרניהם ובעניבות שעל צוואריהם וניצבו כל אחד בראש ארבעה שלו. אחר שקשרו כל ארבעות, החלו בצעידה לכיוון המזרח, ששם בית־המטבחיים. נוהג המוביל, אחת ידו מחזקת בחבל ואחת – במקל חובלים. המה כל הרציף ונשתקשק מקול הטפיפה של הטלפיים, ורושם התהלוכה – כתהלוכת גייסות צבא שיוצאים לקרב. תחילה צעדו כהלכה; השוורים – דומה להם שהם מובלים לְכֵּרָה גדולה ולמשתה־ערוּך והריהם מלחיתים ורצים בסך אחרי אדוניהם, והסווארים – רואים עצמם כראשי־גדודים ולבותיהם מתפעמים מגאווה. אלא שככל שנתרחקו ממקום יציאתם – כן הופרע הסדר ונכנסה אנדרלמוסיה.

במקום אחד, רביעיה מתעקשת ואינה זזה ממקומה בשום פנים ואופן, הנוהג חובט בהם בשוורים פנים ואחור, מושך בחבל ומושך והם כאילו קשרו יחד נגדו, באים רעיו לסייע בידו, דוחפים בצד ובכתף – וללא הועיל. וכל־כך למה? – שור שמאלי שברביעיה זאת, שהיה מהרהר הרבה לאן מוליכים אותו ומה אומרים לעשות זו, נתערער בו האמון, נתיישב בדעתו ואמר לשלושת רעיו: “מה אתם מניחים שיובילוכם כצאן לטיבחה, כלום אינכם רואים בחוש שהדרך הזאת מובילה לאבדון, שכל התהלוכה הזאת – אל ככר הַמַטְבֵחַ פניה; ובכן, למה נתמהמה, הבה ונתמרד. כלום יש איזה צל של תקווה שבני־אדם כוונתם טובה? בואו ונימלט על נפשותינו”. הפיסו האחרים את דעתו ואמרו לו: “נראה בך שחשדן אתה מטבע ברייתך ולא נשתייר בך קורטוב של צום־לב; ולמה לא נאמין משיש בני־אדם שכוונתם טובה? – ודאי אל הרפתות הם מובילים אותנו כדי שיעבידונו כשם שהעבידונו במכורתמו. ובכלל, כלום יש לנו ברירה לא ללכת?” – מאחר שהיה מחוּור לו לחלוטין, לאותו שור, שהלכה כדעתו ושהם מעוּורים באשליות – עמד ועיכב את הצעידה, פירכס והשתולל, משך בצווארו וטילטל ראשו, עד שהתיר את עניבתו, שילח טלפיו כאיילות ורץ בכל כוחו לעבר תחנת הרכבת. ראו השלשה שמעשיו בטוחים ותקיפים – החלו לרוץ לעבר אחר, אלא שהם היו כפותים זה לזה והיתה מרוצתם איטית והיו מהדסים זה בצד זה כפיסחים.

שוורים שברביעיה אחרת – גברה עליהם הרגשת הנכר, עמדו מלכת, פנו לכאן ולכאן, תמהו מאד ושאלו את עצמם היכן עומדות רגליהם ולאן פניהם מועדות. לא מסוברת היתה עליהם שמשה של ארץ־ישראל, האדמה שעליה הם פוסעים, קרפיפי העצים והפחם שמימינם ומשמאלם, בריכת הנמל המעלה צחנה, הגדרות של תייל ובריכות הנפט; היה הכל תמוהושמום ולא נראתה להם כל ההליכה הזאת שתכליתה אינה ברורה; נתעכבו והחליטו לא למוש ממקומם.

ברביעיה שהיתה מהלכת במאסף, פרץ ריב בין קיצוניים לפנימיים, אלה היו הולכים בראש, שוטפים במרוצתם ואילו פנימיים – היו מפגרים. החלו פנימיים מבקשים על עצמם אצל קיצוניים: “מה אתם נחפזים? לכם קל שקשורים אתם רק מצד אחד, אך אנו שהולכים ביניכם – קשה לנו להשיגכם”. לא נאותו קיצוניים לפנימיים ורק זרזום עוד יותר: “חושו, חושו, נרפים אתם!” עשו הפנימיים שביתה והרביצו עצמם על הדרך. לא הפסיקו הקיצוניים ממרוצתם וגררום אחריהם. והצעקה עולה עד לב השמים. ובינתיים – התהלוכה מתעכבת.

שור אחד – מרוב שהיה בהול ודעתו מיטרפת עליו – מעדה רגלו ונפל לתוך שוחה עמוקה, צווח משם כטובע שמבקש הצלה, וכל כמה שניסה להחלץ היו כל ניסיונותיו עולים בתוהו ועל־ידי כך עיכב כל הרביעיה שלו.

שור אחר – משכמו ומעלה, נתפכח כאילו וראה אור גדול. נתגבּה טֶפַח ממידת קומתו, עמד וקרא קריאה גדולה כנביא בעדתו: “סומים, כלום יודעים אתם להיכן רגליכםנושאות אתכם? – לשחיטה! לשחיטה, סומים שכמותכם! שערוריה נהיתה! הנשמע כזאת שיתנו שוורים צווארם לטבח באין מפגיע? נרימה ראש ונשובה!” והוא עצמו קפץ קפיצה ותוך כך קרע מוסרותיו ונס מנוסה מבוהלת.

ואם גם היו בתוך המחנה קטני־אמונה שאמרו: “מה אנו ומה כוחנו”, ואם גם היו בעלי־אשליות שאמרו: “אך טובתנו דורשים בני־אדם”, ואם גם היו כאלה חנפים שלוקקים כנף הכסוּת של מוביליהם, והיו בעלי נשמות מכוּרוֹת לעבדוּת, שפחדו מאד לנפשם והיו – שדוחים את הקץ לעתיד לבוא, והיו מחשבי חשבונות רבים ובקיאים בסטרטגיה – הרי סוף שנוכחו כולם שבאמת הם הולכים שולל בידי מאבידיהם. מתחילה פשתה התלונה במחנה, ואחר־כך גברה והלכה עד שהיתה לסופה וסערה גדולה. עזי המצח נתמרדו מיד וסחפו עמם גם את אניני הדעת והמהססים; אחזה האש בכל קצות המחנה וכל הרביעיות התקוממו על אדוניהן. וכיוון שאחז כבר הבולמוס – יצאו מצלילות הדעת והיו מרקדים כאילים ומקפצים כבני־צאן, שנסתבכו אלה באלה, נגחו, נשכו, נגפו, בעטו, הכל כשוורים מועדים שדרכם לילך ולהזיק, ונפוצו לכל עבר, אלה מתיזים צרורות תחת רגליהם, אלה נוקשים בגרוטאות ברזל, אלה מתכתשים עם כתלים, אלה מתנגחים בגדרות ומטיחים ראשיהם בעמודים ואלה כמעט טובעים בים. כמו שגעון אחז את כולם.

אלא מהיכן נפתחה הרעה? – משוורים שנהוגים היו בידי טירונים. צאו וראו מה בין וותיקים לטירונים: טירונים מובילים ודרכם מלאה פגעים; שוֹריהם מתעכבים הרבה, או מסתבכים זה בזה, או בורחים, או ניתרים; או שנכנסת בהם רוח שטות והם רצים עד שמשאירים את נוהגם מאחור, או שנכנסת בהם מרה־שחורה והם נשארים על עמדם; או שהם נוגפים באדונם עד זוב דם או שהוא נוגף בהם, בין כך וכך עומדים. אך וותיקים – נוהגים למישרים, ללא מכשול ותקלה. סוואר וותיק אוחז בחבל כספּן האוחז בהגה: מקפיד שתהא השורה ישרה, לבל יקפוץ אחדש בראש ואחר לבל ייחשל מאחור, השוורים צועדים אחריו בצעד שווה ובקצב, כאילו עושים פקודתו, אין הוא נצרך לא לכוח ידיו ולא למקלו, לא לגערת־פיו ולא לבעיטת־רגלו, אלא לרמז בלבד: הוא קורץ להם בעין שמאל – והם פונים שמאלה, בעין ימין – והם מימינים, הוא חוסמם במועל־יד – והם עומדים, הוא פוקד בהגה אחד – והם צועדים.

ומי יודע מה היה סוף אותו מעשה של מהומה ומבוכה ועירוב סדרים – אילולא הסווארים שנתאוששו ממהלומה ראשונה, עשו יד אחת כנגד הקושרים, הקיפו אותם, סתמו את הפרצות וחסמו את המבואות, הניסו את השוורים אל הים וצמצמו אותם לשטח אחד, ובדי עמל ערכו אותם שוב רביעיות־רביעיות וניצבו שוב כל אחד בראש רביעיה שלו.

חפויי ראש חזרו השוורים ללכת כשבויים אחרי אדוניהם, שוב אין דעתם מבודרת וזחוחה כבתחילה, שהיו מלחיתים ורצים, כי אם ככפואי־שד, שוב מאוסים על עצמם שכל נסיונם להרים ראש סופו היה מפח־נפש ותבוסה.

עברו את כיכר הפחמים ואחר־כך על פני בריכות־הנפט, חלפו ליד מוצא ביבי־השופכין, עשו קפנדריא על מגרשי הגרוטאות – עד שהגיעו אל שער המזרח של הנמל. שם התעכבו שוב שעה רבה עד שיבואו השוֹערים ויפתחו ובינתיים עשו השוורים אסיפה גדולה, שוב לא נתנו לבם להתמרדות אלא החלו עוד פעם במיזמוטים ומעשי־נבלה של תאוות־גסות. אחר באו השוערים ופתחו את השער וכל העדר עבר בַּקָרָתָם. משם ירדה הדרך אל בית המטבחיים.

ודווקא עתה, כשהלכו והתקרבו אל בית־המוות שלהם – היתה מרוצתם יפה כל־כך, קצובה וסדורה וישרה, שיש ידיים לשער שנשתכח מלבם כל עיקר שלטבח הם מובלים.

ג

היתה הדממה פרושה. החמה עומדת כבר באמצע הרקיע ולהקות־להקות של שחפים מנתרות ומרצדות על פני המים. בריכתו של הנמל עשוייה קשקשים־קשקשים של כסף, ריקועים־ריקועים רדודים וקמוטים והחמה מנתזת עליהם.

בפיתחו של הנמל עלתה ובאה ספינה קטנה של עץ, מוּטה על צד, מקרטעת כפיסח שמגשש למצוא כותל לסמוך ידו עליו, וגוש שחור של אדם על סיפונה.

מיד לכניסתה דמם כל הנמל ונתעטף בשתיקה, כאילו היו מובילים בר־מינן לקבורה. הסווארים כולם הפסיקו מעבודתם, התכנסו אל שפת הרציף וליווּ בעיניהם תנועותיה. ככל שנתקרבה – גברה האימה בחלל, אפשר דומה היה שאוב עולה מן הים. כעין צמרמורת חלפה וריתקה את הכל למקומם. החמה כביכול דום והעולם הרטיט, רָגע ונתאלם.

יותר שנתקרבה ונראו שרטוטיה ברורים – יותר החזיקה הבעתה את כולם. על הסיפון היו גבובים ודחוסים זה על זה בלי שייר של ריווח, הרבה אנשים ונשים ותינוקות. אין מֵחֶלְקַת הסיפון נראה ולא כלום והתרנים והדפנות מכוסים אדם, כאילו ירד הארבה. מהם שכובים כמו ניטלה מהם רוח חיים, מהם אוחזים ביתדות ובחבלים ומתחזקים שלא ליפול אל הים, מהם תלויים בתרנים ומהם ישובים ולפותים זה אצל זה, וכולם מכוונים פניהם כנגד החוף. בלויי־סחבות וחבושי מטליות ממוּהות. אשה חולצת שד צומקת לתינוק נפוח שלה, זקן תומך בקטן והחוּר עומד עירום, מזוהם ומגודל שיער. כמו ניטל מהם הדיבר ועיניהם מקובעות בנקודה אחת. עטופי רעב ומעולפים בצמא, כבר אין בהם כוח להחזיק מה או לדבר דבר. עלו מבור צלמוות ומארץ רפאים. אימה גדולה וחשכה יורדת עמהם.

כבר עמדו לסמוך עצמם אל הרציף – באו פקידי רשות וציווּ עליהם לחזור, שיצאה גזירה מלפני השליט לשלחם חזרה אל הים. עמדו כולם על רגליהם כאילו נכנסה רוח חיים בגוועים, הכווינו פניהם לעומת הניצבים על החוף ופתחו קול אחד ב“התקווה”. אותה שעה נזדעזע העולם ת“ק על ת”ק פרסה. היה קולם הולך מסוף העולם ועד סופו, מרעיד ואיננו נח.

סווארים שעל הרציף קפאו על מקומם. נָשְתָה כל גבורתם. השפילו עיניהם לארץ והתענו במצוקות בזיונם. מאסו בעצמם ונקטו בנפשם. פנו איש לעברו לבל יראו אלה בחרפת אלה. רק ניוולו איש את עצמו.

נסתתרה מהם חמה ואפפום אפילה וצלמוות.

לשעות – חזרה בה מלכות והלכה והחזירה הספינה. העמידה עליה שוטרים ונוגשים להעלות האנשים אל החוף. היו מעלים אותם בבעיטות ובחבטות, בצליפות שוטים ובחרפות ובמהלומות והתעללו בהם בכל מיני מעשי אכזריות, להודיע נחת זרועה של רישעה. נגשוּ בחולים והיכו בכושלים והריצו את התינוקות וחבלו בנשים, וזקנים שכרעו לנשק את אדמת הקודש – דרסום.

קשים היו יסורי אותה שעה מיסורי אלפיים שנות גולה ושקולים כנגד קידוש השם. יצתה בת־קול והיתה מנהמת: “אוי לבנים שכך חֲזרתָם לשולחן אביהם, טוב שלא היו נולדים כלל משנולדו והגיעו לשעה הזאת”.

ערכום השוטרים רביעות־רביעיות ובראש כל רביעיה ניצב השוטר לנהוג בהם. עמסו צרורותיהם על שכמיהם ונטלו מקלותיהם בידיהם. זקן בבלוייו ובחור בעירומיו ואשה שמלתה קרועה ותינוקה על זרועה. גם פיסח גם עיוור בהם. צעדו כשבויים אחר רודיהם. ולא היו יודעים אם חוזרים הם לבית מולדתם או שעורכים הם גלות…

שברי חרסים    🔗

א. בוקר

כמו אגם, מונח הים, שטוּח ורדוּד. הגלים מחליקים בו כדגים קטנים. נצטבּע גוון כעין הורוד, מן השמש שמשופלת במזרח. ריח מלוח, כעין ריח הגפרית או היוד מתנדף מן האצות השרוכות על החוף קשתות־קשתות ומציירות את גבול הגלים. נטולות צבע וחסרות צורה הן מתגוללות ללא־חפץ, שרועות כעשבים נבולים־מהוהים. כמו מטליות ישנות־משומשות. שבבים של עץ מעורבבים בתוכן, ואיזה קנקן של פח וסל־נצרים קרוע, מונחים באין־כוח על שיכבתן – ממה שגרף הים במשך הלילה. זוהי פריסת שלום מספינות המשליכות אשפתן בלב ימים.

גל שנתלש, מעשה־שובבות, זחל על החול ונטל עמו שייר מפליטת־הים חזרה אל המצולה הגדולה. חטף – וחזר אל שלוותו. טור של אבני כורכר נחשף במשך הלילה על־ידי חלוצי־הגלים והריהו זקור קמעה מעל פני החול, חציו משוקע, חציו מגולה, הרי זה אותו טור הטמון לחלוטין בעבי החול בירחי הקייץ. הדוגית רחבת היכרתיים משייטת לה בנחת במיצר שבין השנונית ובין מצוף־הדלעת. שיח אשלים צהוב־מראה ומעונה־רוחות שעמד עמידה של נס, נחרד פתאום מתזזית קלה שבאה ביעף מן המזרח, רישרשה בפליטת בדיו החררים ופרחה־לה אל מרחבי הים, לעבר אותה חשרת עבים גבובת אפור־על־גבי־אפור שהחלה מקדירה שוב את האופק. אלף פנים כעוסות ואלף פנים רצוּיות לו, לים. יש שהוא קודר כעופרת, כאילו הוא יוֹרה של נתך כבד ובשורות רעות צפונות במעמקיו; יש שהוא מתנשם כחיה, נשימות עמוקות ורחבות וזממוֹ אין יודע; יש שהוא עשוי כעין ריקועים־ריקועים של פלדה ומשחק בציחצוח חרבות עם קרני־אור; יש שהוא משיט על פניו אלפי דוגיות של קצף כלהקות־להקות של שחפים, מפתה וקורץ בעין ידידות ופורש חרמים לצוּדך; יש שהוא פורענות כולו; טירוף־אימים, שגעון בלהות, שואג ונובח, מקיא כל בני־מעיו ומרתיח מצולות כאומר להרוס אל היבשת ולגרסה במלתעותיו. ויש שהוא מונח אפרקדן ונהנה מחומה של השמש, או שוכב מתנמנם תחת צעיפי ערפל; או סרוח חיווריין כחוֹלה אומלל, שכיב מרע; או שמהפך הוא בפעירות גלים זקופים־לטפניים. או יש שהוא משחק להנאתו משחקים אין־ספור: בתחרויות גלים, בקירקוש צדפים, בהתגרות־לצון בסלעים ומצוקים, במחבואי־קצף, בריצוד זהרורים ובקריצות עיניים. יש שהוא חומד לו שיפורי־אגדות: מעלה סירניות נאוות־גו ממעמקי מצולה כחולה; או מפתה נחילים של דגים לחוּל בסתר סלע ירוק־סוּת; או נעשה אספקלריה שקופה המשקפת תחתיות מלאות יצורי־רז וברייות מסתוריות. יש שהוא כמרחב־שדה ללא־גבול העשוי חלקות־חלקות, אזורים־אזורים, כחולים וירוקים, ואפורים, ושחורים, ואי־שם – בקצה־ארץ נגלית־לך תחזית־פלא, כשמבין עבים פולשת־לה אלומת קרני־אור ומאירה חלקת־ים בודדת באור קסמים, צבע שלהבת ירוקה או יער ארנים עבות מוּגה באור השקיעה… אלף פנים ואלף גוונים לו לים.

מבלי דעת, יום אחר יום, נמהלת הוויתו לתוך הוויתך. לסוף שנים אתה מוצא את דמך מסוך בנסך־איוואים, במין ארס, שאין אתה עשוי כבר ליפטר ממנו.

לעת בוקר, מתנשם וזורם בחזה הריח המלוח, הקר, החורפי, של אצות־הים, ומתערב עמו ריחם של שלשלאות־ברזל כבדות־חוליות, משוחות בשמן־סיכה, של עבותים־לחים קלועי־שבע שאכלם רקב, וריח לחלוחית־החול, והריח של שיחי לענה, זרועים פה ושם על הגבעות.

זהו ריחה של בית־חרס.

ב. ליל חורף

בלילה פרעה הרוח ביריעות האהלים, יתדות נעקרו ותרנים התמוטטו. דרי האהלים אנוסים היו להימלט אל סככת הפח, חוטפים את פליטת המצעים הרטובים וחוצים דחופים ומבוהלים את נחשול הסער והמטר. והים למטה הוֹלם אל חזה הגבעה, סואן ונובח ושואג.

והסככה – כספינה טרופה. ילל חתולים וייבבת גורי כלבים. אי שם בשיפולי הגג מכה איזה פח שנתלש מחיבורו ונאחז בנס, והוא מפרפר ומרועע ומרעים בקול חרדות. המטר – דומה שהוא מנקב את הגג ככברה ועוד מעט יותך פנימה. חטופי־צינה ואחוזי רעד ורטובים, כמשויים מן הנהר, מגששים איל־שהוא באפילה, מורידים רשת רטובה מאחת הכלונסאות ושוטחים אותה על הרצפה המהוּמרת, פורשים עליה מצע כלשהו ומתמתחים עליו זה בצד זה, מתלבטים בין גב לבין ירך לחמם מעט את היצוע –

ואז – אחר בליל דין־ודברים ארוך בשאלות שונות הקשורות בהטבת־המשכב ובקביעת הגבולות בין איש לרעהו, אחר שימצאו הכל, לסוף נסיונות רבים, את הצורה הנוחה למירבץ הגוף, כך שיהא חופף בדיוק את המכתשים והבליטות של היצוע – יישמע פתאום קולו של מאן־דהוא המתאמץ לגבור על רעש האיתנים ומבקיע לו דרך באפילה: ־ “ומה, וכי לא אמרתי שיש להציב את האהלים בביקעה למטה?” “היכן למטה?” – יענה קול לעומתו – “הרי למטה היו זירמי המים סוחפים את הכל!” ואדמוני, שאין דעתו נוחה מכל ענין ההרפתקה של בית־חרס ימצא שעת־כושר לעקוץ את כל חסידיו השוטים של מקום התישבות זה ויענה – “מה אתם מתווכחים על למטה ולמעלה, היכן כאן מטה והיכן מעלה? כל מה שהיום ביקעה – מחר הוא תל ומה שהיום רכס – מחר מכתש! איזו טופוגרפיה יש לך במקום הזה, שהרוח בו הופכתו יום יום ומסיעה גבעות ממקום למקום ודשה ולשה אותן כרצונה! תשכים מחר – ואין למטה!” – “יודעים אנו כי אוהב אתה את הבוץ, אדמוני, אין אתה צריך להכריז על כך!” – תענה סונקה ממעמקי כסותה. ואבשלום, שכל שיחה מעין זו אינה לפי רוחו ואין דעתו סובלת שכל הדיוט נכנס לתחום עניינים שרק הוא בקי בהם, אותם העניינים שבכלל הם מוקצים מחמת זהירות ולא לכל פלוני־אלמוני להביע דעה בהם, פוסק בקול תקיך ומהסה: “את האהלים הציבו במקום שהציבו מבחינת בטחון, ואין כל מקום לוויכוח” וחסל. מכיוון שכך – הרי מוכרחת להשתרר שתיקה לרגעים מספר, שבתחומה מהרהר אדמוני במר ליבו: השחצנות הזאת של אנשי־הבטחון! אפשר לחשוב שאיזו תורת־סתרים מסורה להם למשמרת קודש. הכת המסוגרת! כי גם לו יש תביעות מסויימות בעניינים אלה ודעות אחרות לחלוטין מדעתו של אבשלום. לא הכל נעשה. אפשר היה לעשות הרבה יותר. והחמיצו הזדמנויות רבות. ובכלל – אין קושרים יחסים עם הכפר… והוא עצמו – אין הוא כלל מן האחרונים למבינוּת בענייני הערבים והליכותיהם. לאה’לה הטבחית – גם היא אין תנומה לעיניה, ודאגת יום המחרת מהפכת אותה מצד אל צד על גבי היצוע הקשה עד שהיא מוצאת שאפשר כבר להפסיק את השתיקה ופועה בקולה החתלתולי – “ואתם יודעים שלא יהיה מה לאכול מחר? הכל נרטב בגשם ומתמסמס עתה בחוץ!” – “אז רוצי להציל!” – “אל תתלוצץ, מחר תצעק שאי אפשר לצאת רעבים לעבודה” – “באמת? מה את אומרת?” – “באמת, מה יהיה עמנואל?” – פונה לאה’לה לאישיות המוסמכת ביתר תכליתיות, שכן בין הלם־רוח ונחשול מאר מתקרב בינתיים הבוקר. ועמנואל שזה עתה הצליח להתנמנם קמעה, כבוש בתוך שקערורית שבריבדי הרשת, עונה במילמול בלתי ברור – “יהיה בסדר, יהיה בסדר…” והוא מבקש לחטוף מחצית השעה תנומה, לפחות מחצית השעה במהומה הזאת.

ושם בפינה – נלחצים אל סוואר של אדנים, ברקה ואדמוני, ומחליפים דברים קשים. אדמוני איננו תופס איך אפשר לקרוא לעסק המזופת הזה, לחול המסוכרר ללא־לשד, לשטחים הזרועים חרס ואבן, לתילי הערבות השוממים ללא צמח – איך אפשר לקרוא לכל זה התישבות. ואין אדמוני יחידי שמחזיק בדעה זו. למן היום הראשון של בית־חרס, מחלקו הכל לחסידים ולמתנגדים. חסידים היו כל אלה שכיוונו את פניהם וליבותיהם למערב, כל אלה שהשקיפו מראש הגבעה וראו לנגד עיניהם את פרסת הסלעים המוטלת בתוך איזור הגלים, מזוקרת ואיתנה, ואת לשון הצוקים החורגת ימה, וראו את המפרץ שבינתיים והנה הוא טוב. הגלים בתחומיו מודברים ומושבחים, קרקעיתו מוצקה ובלתי־נודדת ומיזחי מגן ומסתור לו, מעדן בטוח לדוגיות ולאַרבוֹת. מתנגדים היו כל הרבים שטעמו של ים וצפונותיו ומידותיו לא ידעו ולא חשו; אלה מהם שניחוח של קרקע היה מרטט בנחיריהם עוד מימים קדומים; אלה היו מתהלכים במקום כבארץ־גזירה וכל הוויתו לא מסוברת ולא נראית להם מלכתחילה ובדיעבד. היו מתהלכים נזופים וכעוסים על כל העולם. מעקמים חוטם וסופקים כפיים ונדים בראש: איזה מקח טעות! איזה מקח טעות! איך מניחים עצמם להונאה שכזו! היכן כאן התישבות, היכן? מה, מה יש פה לעשות, לך והטבע עצמך בים! טוב – דייג. אבל בינינו לבין עצמנו הרי זה שחוק ילדים. הלא מזה בלבד אי אפשר לחיות! אלה שחמדת־נוף אבו למצוא במקום התיישבות, שילומים לשנןות־רזון בפרוורי עיר צחיחי־חומהוכביש – ראו את החולות הקרחים ונכזבו כּיזבון חרוץ; ואלה שקיוו לבוא אל המנוחה ואל הנחלה – ראו והנה לא מנוחה ולא נחלה. מנוחה אין בשל המיית־התמיד של הים ושריקת הרוחות ונחשולי החול המשייפים את העצמות, והנחלה – חזון למועד רחוק!

אדמוני – ברור מאליו שהוא מן המתנגדים. הרי יסודו מעפר. כל עצמו – רגב מרגבי האדמה. זה גופו הגלמי, הגוּצי, ואלה פניו הגדולים, לא־לוּטשו, דומה לא נשלמה מלאכתם, ורגליו הקשתיות הקצרות וידיו השריריות, השעירות, וקולו המעובה, המתקשה בהגיית ההברות; הוא שלידתו וטיפוחו אי־שם בגליל, בבית־חמר שחוח שריצפתו טיט וזרועה חריונות ושיירי־מאכלים שהתרנגולות הערביות עושות בחדריו כבתוך שלהן, שהרפת סמוכה לו כתף אל כתף, ששובך יונים עומד בתוך חצרו, שחומת אבנים לו סביב. שם במקום שיש שטחים נרחבים של אדמה שחורה, דשנה, מבוזלת, עטורים הרים מכל צד, והוא, עודו נער, צועד על רגביהם צעדים כבדים, בוטחים, מאחרי מחרשה רתומה לפרדים; שם במקום שפרושות ערוגות התלתן הירוק, העסיסי, הבוסס מתחת למגפיים, במקום שצל הרים פורש בשעות בין ערביים צלוּלוֹת ועגוּמוֹת ובצהריים זורחים שדות חרצית צהובים. ברוח מתאפקת ציפה אדמוני ליום בו ישיב גלגל העתים את חסד נעוריו ויהא מהלך על שדות נרחבים, של הקבוצה, בתום יום חריש, וסוקר את השטח סביב־סביב, אם נבטה השעורה ואם לא גאו עשבי־הבר, ואם כבר אפשר לשדד, ואם אין צורך לזרוע מילואים, ואחר ארוחת־הערב יהא מאחר שבת ליד השולחן בחדר־האורל, עם עובדי הפלחה ומוסר דעתו על סידור העבודה של מחר… ועתה –

“נו, תגיד, ברקה – זהו מקום להתישבות, אנחנו חממוֹרים אם נשארים אנחנו פה עוד יום אחר!” – “מה שייך? והשטחים שמצפון?” – מנסה ברקה לשכנע בנימוק השגור על הכל, שהוא עצמו אינו משוכנע בו ביותר. “אבל אין הם שלך, מבין? אין הם שלך ולא יהיו שלך לעולם” – קורא אדמוני חמס על אשליות שמשלים את כל הקבוצה בהן, “מה יש כאן להתווכח” – פוקעת סבלנותו של ברקה – “כיוון שבאנו הנה, באנו, ואין מקום לשום ויכוחים!” ובו ברגע מזדעזעת הסככה מחתף־רוח שהיכה על גפה הדרומי והרעיש את מערכות הפח, ומיד לכך מרעים רעם אימתני ומיד – נתך חדש של מטר. וכיוון שכך – סרה תנומה ורחקה שינה, ופורצת שירה להתחרות עם רעש האיתנים –

גועש הים, סואן הים,

גל אל גל שוֹאג,

ובנוּ כך סוער הדם,

למרחקים עורג,

ל–מר–ח–קים עו–ר–ג–

וחוזר וחוזר. ומשמשתתקת קצת הרוח בחוץ והמטר פוסק כדי נופש מעט, וכבר אין טעם לשאוג בקול תרועות, מציעה נעמי לשיר שירים שקטים. וכיוון שפותחים בפרשה של שירים שקטים – הרי אין לדבר סוף, כי הרי יש שיר שיש לו בן־זוג וזה יש לו תאוֹם, וזה יש לו “הבא מיד אחריו”, וזה – “מזכיר כל כך, איזה הוא מזכיר?” ויש סמיכות שירים מִטֶבע, ויש בני־משפחה ע"פ יוחסין, ויש בני מחלקה עוד מימים ראשונים של התנועה, ואם כבר פתחנו בשרשרת, מדוע נקפח חוליות שלה, ומכיוון שבאים לרעות בשדות הקלאסיים הרי מרובות הנעימות עד אין ספור…

שככה הסערה, ועם הנעימות מרחפות באופל הסככה רוחות קלילות ונושאות בכנפיהן ניחוח זכרונות דק כשל פרחי הסיגליות אחר הגשם – – בשעה כזו אפילו ברקה מתרכך ומתפייס עם העולם ומקשיב חרש, ואדמוני סולח לקבוצה את כל חטאותיה ורוחש טוב, ואבשלום אינו פורש מחמת יהירות או זהירות ונעמי מהרהרת ששעה כזאת שקולה כנגד חיים שלמים –

מבעד לפירצות ולנקבי־הגג מבקיעים קווים חווריינים של אור־שחר. על־יד על יד מתחוור חללה של הסככה, כמו מצועם בארג־קורים דק. בוקר עגום שלאחר ההפיכה. חזות לה, לסככה, כלמאורת פילטים או לפונדק של שודדים. הרשתות תלואות ויורדות מסכים־מסכים, וילאות־וילאות, קלושות וצפופות, ומצעיפות על מדורים אפלים בהם רוחשים רוחות ולילין; מצופי הדלעת מבליחים בבוהקם הצהוב כגולגלות של מתים; כפוּפוֹ הנצרים הקשורות על ווים בקרנות – הן כציקלונות של ציידים; העגנים המוטלים על הקרקע זה בצד זה – ככלי משחית וחבלה, והחכות המשולשלות בפיפין של סיבי־חוטים – הן כמכשירים מיסתוריים; והמשוטים – האין הם מירדוֹת לשים עליהן ציד־אדם ולהטילו אל תוך הכּיבשן? ריחות של טרף מרחפים בחלל סככת־הדייגים. אוויר טחוב ועבש עולה מן הרשתות הלחות. –

קרעי־עבים עכורים נסרחים על פני השמיים. גלים גאיוניים, ירוקים, זקופי־קומה ויהירי צוואר ניסעים על פני הים. פרסת הסלעים טבועה מתחתם ורק חלקת־חזה מתגלית מתוך המים. הגבעה שדודה כשדה־קרב לאחר המערכה. המיטות מבצבצות מבעד לקרעי יריעות האהלים; בגדים וכבסים מתגוללים בחול, המרכולת מאהל־המטבח מושלכת ספוגת־מים; איזה דרך הגיעה לכאן גם יריעת מיפרש וכיסתה על כסא מהופך, האבנים שנחשפו בשביל הבניין – נקברו תחת גלים של חול –

“זו שעה יפה להטלת רשת” – אומר ברקה לאחר שבחן את מזג־הים בעין של בקי. – “אין לך מזג נאה מזה לציד הטריטה הגדולה, שכן לאחר הסערה מקבץ העכרור את הדגים אל החוף”. כיוון שכך – יורדת החבורה וגוררת סירה משיפולי הגבעה אל הים, זה מטה כתף אל עגבה ימנית וזה אל עגבה שמאלית ושניים בשיפוליים וברקה נותן גבו אל ראש החרטומית, והשידרה כבר חורקת על החול ושורקת על המדפים וכבר הדוגית במים, עולה ויורדת, מקפצת בין גל לגל, יוצאת מאיזור המפרץ ומשייטת מתונות במרחב.

ג. אבנים בחול

היה יוצא איציק בבוקר ונוטל עמו מעדר ומכוש וכילף והולך לאן שהולך על־פי חוש כביכול, תוקע את הכילף בחול, כמציב סימן־חזקה ופותח חפוּרה לחשיפת אבנים לבניין. גורף את החול הגס בחוג רחב לצדדים, ומעמיק בחול הדק וכורה צוּרת חרוּט עד שמגיע אל האבנים. תוקע את הכילף ברווח שבין אבן לאבן וחולץ אחת אחר אחת. אחר־כך עוד נובר באצבעותיו ובודק היטב כל חולייתו של הבור ומוצא בה אסימונים שחוקים ואברי־פסלים ושוברי כדים וחספים. החמה מקפחת לו על ראשו וערבת־החול מנצנצת בברק אלגביש ומסנוורת עינים, רוח קלה מנשבת מן הים ומשרה עצלות באברי הגוף. צריך לדעת לעבוד – מהרהר לו איציק תוך יגיעתו, הרהורים מסורבלים – לא כל אחד יודע. אלה חבורה של דייגים למשל, אין להם תקנה עולמית. כיוון שנתרגלו לחיים של הפקר, לצוענות – הריהם כעגלות סוררות וצוואריהם מסהרבים לעול. תעמיד פה אחד מהם לחפור מחילות – לא יעשה כלום! אחד מאלה יקום ממיטתו כשהחמה כבר מלהטת ברקיע, יבוא וידגדג מעט את החול במעדר, כעשר או חמש־עשרה דקות ראשונות – ואחר כך ישב להינפש, ואחרי־כך יסור אל המטבח לשאול מה השעה ויהיה משחק עם הבחורות שעה או שעתיים עד שייזכר שיש איזו עבודה שמצפה לו, אז ישוב לחפרפר להנאתו עוד דקות מספר וימצא שעניין קשה הוא, ויהא מגרד פדחתו ומדיין עם עצמו על אמצאות שעשוּיות להקל על העבודה, כדי לא לעבוד כ“חורנים”, ומאחר שלא יימצא לו וקשה יהיה לו להבליג על געגועיו, יסור, ככה, אל סככת הדייגים רק כדי לשאול איזו שאלה, וכיוון שייכנס לשיחה, כבר לא יוכל ליפטר בלא־כלום וישב ישיבה ארעית על־יד אורגות הרשתות ויתבדח עמהן, ואחר שעה יקפוץ פתאום בבהלה ויחוש אל כליו, אבל עד שלא יחזיק במעדר – כבר תגיע עת צהריים… ובצהריים – הרי לכל הדעות צריך לחטוף שעה של שינה – עד שייחרד ממיטתו כשיעירוהו; ואחר הצהריים יהיה כבר נתון ראשו ורובו בהכנה נפשית להפלגת־לילה ומתוך פיזור־דעת יהיה נפנה לכאן ולכאן – וכך יצא היום כולו. זהו עם של דייגים. כמו הבּדוּאים הטהורים החיים על הצאן ועל החרב ובזים בנפשם לכל עבודת־אדמה – כן הדייגים החיים על ציד־הים ומזלזלים בכל מלאכה אחרת. אבל הכל תלוי ברצון הטוב. הנה יראו הכל איך הוא, איציק, אסף ציבור גדול של אבנים, כדי בניית כותל שלם. וכל זה בחצי־יום. אילו היו שוקדים הכל על ענייני בית־חרס כשם ששוקד הוא על מלאכתו – היו פני הדברים אחרת. הנה אפילו את השטח שמצפון אפשר היה לרכוש. כי הוא, איציק עצמו, שמע מפי מחמוּד בהיותו בשבּת בכפר, שאילו היו מציעים כך וכך בשביל דונם – לא היו מתעקשים הרבה, וכשהלך אתמול אצל ג’אבר לשכור גמלים, רמז לו גם זה כי יש כאלה הרוצים להיפּטר מנחלאותיהם ולעקור מן הכפר. אבל אבשלום מבלה רוב ימיו במושבה, בעניינים שאיש אינו שואל מה טיבם, ואחרים עסוקים כל אחד בשלו, והוא עצמו – לא הוא איש שיפתח פּה באסיפה או בישיבת מזכירות. ובכן הכל עומד על שמריו. וכך מתנוונים מחוסר מעש ונתפסים להרגלים של בטלה. הנה ציבור אבנים גדול שכזה. יבואו ויראו וישתוממו. נפלאות אפשר לעשות באבנים אלה. בתים שייבנו בבית־חרס, היכלות צריכים הם להיות. בתי־מידות עם עמודים וכותרות משוקדות ואולמים מרווחים, בסגנון קדום. וברבות הימים יבנה גם הוא לעצמו ארמון בזעיר־אנפין, עשוי אבני־גזית, שיש וגרעינית, תוכו רצוף אבנים מגוונות, רצפתו – תשבּץ של פסיפס, תקרתו גבישים שקופים ומקצועותיו ישובצו טורים של צדפים צבעוניים. וכשיעמוד הארמון על תילו והוא לבדו שוכן בו בבדידותו המזהירה, יוכל אז ערב אחד לומר לחוה כבדרך־אגב – “הרוצה את לראות את ארמוני?” וחוה לא תסרב, תלך עמו ותיכנס לדבירו. ושם – בתוך החדר המבהיק בהוד משוייש – יוציא לפניה את מכמניו – משכית מטבעות עתיקות ואבני־חן וחפצים יקרי־ערך, מאלה שצבר בחפירותיו, ימנה לפניה אחת לאחת ויכביר מלים בזהותה ובשיבחה של כל אחת, וחוה תשתומם למראה עיניה ותשאל על כל אבן בקיר ועל כל מטבע, ומכאן לכאן, מצתחוק לצחוק, הוא לופתה בזרועותיו ומבטיח לה הררי־הררים וחדרי חדרים וכבר היא שלו…

מה זה מוצא איציק בתוך המחפורת? איזה קימור עפרורי ופחוּס מתלבט מתוך החול, איצטמוכה של כד חרס? לא, גולגולת־אדם היא! ממש! גורד איציק את החול מעל העצם עד שהיא מתערטלת כולה ומבהיקה בצוהבה השחוּק, מפוררת מיושן וצחוק־שטן בשיניה החורקות. הנה כל חלקיה החטובים, עצמות הקדקוד הקרחות ועצמות הפנים המשוּפוֹת והלסתות והסנטר. אכן אל קברות אנחנו יושבים.

ועוד בו בלילה, בשעה השניה לאחר־חצות, לאחר שחזרו הדייגים מן הים וערכו כּרה גדולה, כשכל המחנה ישן והאהלים הלבנים מתענים תחת אימי חשכה וצלמוות, והסככה הגדולה מתפלצת מבלהות שדים ורוחות, והים מרטן ככלב רע במאורתו – יוצאת החבורה כולה כמשלחת מלאכי חבלה, ואיציק בראשה – דמות עוטה לובן מכף רגל ועד צוואר, וגולגולת צהובה וחורקת־שן מבצבצת בראשה – וצועדת אל פתח אהלה של לאה’לה. ונפשלת יריעת הפתח ופתאום נופל אור פנס על הדמות וגלגלתה, ואז־שוד ושבר־נחרדת לאה’לה מ/שנתה ועוד טרם נעורה – היא קופצת בקול פחדים איום ונורא שמקי9ם את כל המחנה על רגליו, ובורחת על נפשה, רק כותנתה על בשרה, אל מרחבי החולות הקרים, אל החשכה, ורק יללתה נשמעת מרחוק…

ד. הביקתה

צברו אבנים וּסתתוּן והניחוּן אריח על גבי אריח, עד שקמה ועמדה בין תלוליות החול הנודדות ביקתה מבוּצרת שמטבח שוכּן בה, וסמכו אליה צריך של פחים ג' על ד' והעמידו בו שלושה שולחנות ארוכים ועירומים ופקי ברכיים, וגלמי ספסלים ארוכים של קורה על לוחותיים – ויהי חדר אוכל. ביום שרב ושרקיה, כשסילונות־סילונות של חול נגררות על פני הארץ בשורות ארוכות ומקבילות מצפון מזרח אל דרום־מערב, והרוח מעיפתן בחלל עד שברד גרגרים צהובים וגסים ממלא את כולו ומנקב את הגוף נקבים־נקבים, ועושה את בדלי האזניים ככברה, וסותם את נחירי האף ומצליף על העורף בלי־רחם – הימלט אז על נפשך אל קן מבטחים זה. סגור את דלת הפח מאחוריך בדפיקה חזקה שמרתיעה את המזוזות – יתחולל לו החול בחוץ כאשר יתחולל. פה אתה מפליש קומתך היישר אל חדר המבשלות וטוחב חוטם לאילפס זה ולקדירה זו, מריח כאן וטועם מכאן עד שלא נותנת עליך שושנה בקולה: “הסתלק מכאן” או “עוף מכאן! חת־שתים” – וגן אז אין הדבר נורא כל־כך, וסגולות בדוקות נגד תוקפנותה של שושנה יש ויש, אם רק מעט נופת על לשונך ומנעמים על שפתותיך. “יש לך משהו לאכול, שושנה?” – תשאל כמי שאינו־יודע־לשאול וכמי שנפשו דחוקה עליו מאד והוא זקוק למרפּא־מעט, לרחמים של אחות־אוהבת, סועדת לב גבר שנפשו עייפה מצייד. ואז תתפייס דעתה של שושנה ורק מחמת של שייר של אהבה־עצמית ושמינית של כבוד־עצמי עוד תחזיק רגע במעלות קולה הקודם ותאמר בתורף שקהה עוּקצו: “שב ליד השולחן ואל תסתובב בין הקדירות” – ואז כבר תנוח דעתך לחלוטין, ואתה כילד־חמד לכל דבר, טוב ומתוק ועושה רצון דודותיו, יושב לו בנימוס ליד השולחן עד שמגישה לך שושנה צלחת עם דייסת־גריסים בלולה בסיבי־בשר משומר וספוגת רוטב מטוגן. “אכול ושתוק ובלבד שלא תבלבל לי את המוח”. ולא זו בלבד, אלא שתשב לצלעך ותהא מסיחה עמך שעה קלה שיחה של מה בכך. “כמה הבאתם בלילה?” “א, לא כלום. רק כמה מוּליוֹת וסַלָלִים מספר. הרשת נקרעה”. “תמיד נקרעת לכם הרשת, מדוע הערבים מביאים כּפוּפוֹת מלאות? ראיתי היום את קאמל נושא סל קיפּוֹנים גדולים, יפים, תאווה למראה. אתם, בטלנים אתם, בחיי!” וטופחת לך על כתפך ממנה והלאה. “חכי־חכי יה־חביבתי, עוד תראי מי יביא יותר, אנחנו או המסכנים ההם. יש עכשו שיטה כזאת שלעומתה כל השיטות הפריהיסטוריות של הערבים, שבּוּשה לבני אדם מודרניים לאחוז בהן – שחוק ילדים. שיטה – ישר מנורבגיה. טוֹן דגים בציד־רשת אחד!” “נראה אתכם כבר!” – תפגיע בך שושנה בקולה העבה ותזקור לנגד עיניך שתי כפות ידיה בתבענות חצופה. – “אני תמיד אומרת: כל זמן שאין בחורות בדייג – לא יצודו דגים בבית־חרס” – תוסיף משפט תפל שכבר נותר בלי ליח. “אדרבא, אדרבא, מדוע לא? איתפדלי! מצפּים לכן!” – ואז תזדרז שושנה אל הכיריים להיטיב את האש. ואם תארך ארוחתך עוד – תופיע ודאי גם לאה’לה מן המטבח, תתרפק על כתפך ותשאל בקול מתפנק: “מה לבשל לכם לע־רב?” “ביציה עם נקניק!” – תענה לה פשוטו כמשמעו. “אבל אין בי־צים!” – תשיב לאה’לה מתוך חסידות כנה וצער אמהות. וסכנה יש שלסוף שיחה אינטימית שכזו, וכהמשכה הישר והטבעי והמובן־מאליו, תשאל מאתך לאה’לה בקול תחנונים רך ומתוק, שהלב מתפוגג לשימעו, כשזרועה כבר חובקת את צווארך ולחייה כמעט נוסעת הלחייך – “באמת, תביא לנו פח מים מהבאר, נשארנו לגמ־רי בלי מים” – ואז תקפוץ פתאום ממקומך, עוד בילעך בפיך, נבהל מאד על שבזבזת שעה ארוכה כל־כך בשיחה בטלה, בזמן שהעבודה שם בחוץ עומדת ועליך להספיק, כי כבר נוטה היום, ותחמיר מאד עם עצמך בשל בטלנות פושעת זאת במחיצת טבחיות, ועוד בטרם תוציא לאה’לה הגה מפיה וכבר אתה שוב במערבל קיקלונוֹת החול הסחרחרים, חותר לך נתיבה אל שיפולי הגבעה הנדושה ברוח.

ובשעות שלאחר העבודה – אי מנוח לגופך המעונה אם לא במקלט בטוח זה, משקיעת השמש ועד חצות לילה? האהל – הרוח מנפנפת בו, ותוכו מזוהם ופרוע. ואם בעונת החורף – הרי גם להתרחץ, אנו מקווים, אין בכוונתך. שאין אתה טבעוני, שתרד בקור וברוח אל רגלי הגבעה ותשאב דלי מן הבאר ותשפוך על גופך העירום מי קרח בשעה אפילה, כשהגלים קודרים כעננים והרוח מתיזה רסיסים מן הים. פסח־לך על התלבטויות שלך. שכן בין כך ובין כך מחר עליך להשכים שוב בבלויים מזוהמים אלה, היחפז ורוץ־לך אל מאורת הפח והאבן החמה.

בשעת־ערב כזאת עומד לו פישקה בתווך ונופח בלוכּס כדי להדליקו, ומסביבו עומדים הכל ומצפים בקוצר־רוח עד שתשתלהב הליבּה ויהי אור. אלא שלוכס סורר זה, יוקד וכבה, יוקד וכבה ויורק פתאום לשון אדומה מביטנו ודועך וגווע, וכל השתדלויותיו של פישקה אינן עולות בידו. ורק כשנכנס עמנואל ונוטל את הלוכס לידיו – הוא נדלק סוף־סוף ועולה אל התקרה ומזליף משם בעין טובה את אורו הזחוח. שוקק החדר והומה. אלה יושבים ליד השולחנות, פיותיהם וידיהם בתה ובריבה, נוטלים מזה ומזה ולועסים וגומעים, ואלה עומדים על גבי היושבים ומאיצים בהם, ובין כה וכה מסתפקים בפת יבשה. כבר יואל העגלון חזר מהמושבה, נכנס, מפגין מרי־רוחו כלפי כל העולם, אוכל פת ורוגז בה, לוגם תה ומוהלו בקבין של מרירות, מתהלך בפיזור־דעת שמחמת תלאות הנסיעה ומעמיד פנים של פליט־שוֹאָה. מה, אתם, היושבים כאן יודעים? שבע פעמים שקעה העגלה בזיפזיף ושבע היה עליו לעמול לבדו ברוח ובגשם ובלחוּכוֹת הגלים לחלצה ולהסיעה. ולולא הוא שהתפשט את בגדיו ונכנס לתוך המים עד צוואר ודחף את העגלה במו זרם הערוץ, כבר הייתם מוצאים פגרי פרדות על החוף לאחר הלילה. ואת הברגים לא הביא. לא! מדוע? כי לא הספיק. כי היה גשם ורוח והעגלה שקעה והוא כמעט מת מצינה וזהו. וגם בשר לא הביא. כי אילו היה חוזר בלילה וטובע בנחל היה לה, ללאה’לה, יותר טוב? מה תבשל מחר? לא מעניין אותו! חייו יקרים לו יותר מארוחת בשר. ואת הגבינה גם כן לא הביא. מדוע? כי שכח. כי איך אפשר לזכור בשעה שעליו לעמוד לבדו, לבדו ואין עוזר, ולהוציא את העגלה מן הבוץ. שומעת לאה’לה? הפרידות נהרגות! מה אשמתה? כלום! לא אמר שאשמתה היא. ואם מעט לכם זה? – הרי את הקורות השאיר בדרך, כי העומס היה גדול מדי והפרידות היו הרוגות ולא יכלו לסחוב. ובכן, יקומו נא חמישה בחורים וירתמו שוב את העגלה ויחזרו לקחת את הקורות. חושך? סערה? לא איכפת לו. ומה, מוטב שהערבים יגנבו אותן בלילה? גם כשנסע הוא, היתה סערה, ועוד איזו! לא, את העתונים לא הביא. אפשר לחיות גם בלי עתון.

דעתו של הלוכס חולשת פתאום והוא מסמיק מאד ומודיע על כך במין שירה חדשה, ברחשה שעמוּמה. פישקה מיושב היטב בקרן־זוית, מכוּרבּל יפה באדרתו ואין ברצונו לקום ולנסות שוב את כוחו עם ברייה סוררת זאת. בכלל כבר נואשו מלהחזיר לוכס זה לדרך הטובה ולכן הניחו לו לבעור בעירה אדמומית זאת, רצופה תהפוכות־מזג. כּהוּת משתררת בחדר ובלויי בגדי העבודה מבליחים באפרוריותם הקודרת. דומה – כל כובדו של יום העמל רובץ רביצה מיוגעת בחללו של החצר וכל סגרירותם של שמיים וים נתכנסה לתוכו. נעשה פתאום קר ומזופת ונשכחו כל תכלית ושחר… כמעט כבר מרה־שחורה כובשת את הערב, לולי אברשה שרוחו תמיד טובה עליו, אפילו כשהלוכס עומם וקדרוּת חורפית נסוכה על הכל, על אחת כמה וכמה כשהבל דייסת עדשים כבר עולה באפו מן השולחן ומרונן את קרביו. ועל כן הוא תופס במזלג וכף, מצלצל בהם על צלחת הפח ומקשקש בספל ופוצח ברינה:

החיים הם נד–נ–דה!

מה מחר – זאת לא נדע,

בים הנך עולה יורד,

ועל החול, גם על החול –

אתה ברוח מתנדנד,

מת–נד–נד!

וקורץ אברשה בעין שמחה לכאן ושולח מזמורו לשם, מצליף בשבט־קול על הנרפים ודופק בחרוז בנחשלים ומזמין וסוחב: טול מזלג וכף וצלצל גם אתה, שכח תלאה ופצח פיך וזמר. הנה כך. הנה כך. גם אתה. גם את. בעל־כרחך תצטרף! לא תוכל לעמוד כך, חבר, כשאנו מגיעים לתנופה שוטפת־סוחפת זו – מת–נד–נד! ואתנו תהדר שוב – מת–נד–נד! וכבר מדדים השולחנות ורועמים הפחים ורועמת הביקתה מקול ענות תרועה שצונף את כולם אל זרם גואה, מדיח עייפות, מרחיק־עצב, שׂוֹרה עם הססנות, אוכף על קטני־אמנה רצון ואומץ.

משמגיעים מנות החצילים ותבשילי העדשים, נכבש אברשה על־ידי שמחה חדשה זו בכהרף־עין והוא פורש רישתו על פני כל השולחן. עוד הוא לועט מן החצילים וכבר פוזלת עינו לסיר המרק שממנו והלאה, ובחריצות־ידים הוא פוסח על ראשי שנים ושלושה משכניו ושולח יד למרחוק ונוטל מה שליבו תאב, וגם את סיר הדייסא תשיג ידו ותביאו אל חוג צלחתו, ולא תקצר היד מלצוד את קיתון התה למען יימצא בעת שיידרש, וזה שלימינו וזה שלשמאלו עסוקים גם הם בשירוּתוֹ ללא חדוֹל… כי לא סתם אוכל אברשה את ארוחת־הערב שלו, לא לחם־עצב ודייסת־מרורים, לא מתוך שעמום ולא מתוך אדישות ואכלנה, כי אם בכל נפשו ובכל מאודו, מתוך דבקות וחשק גדול, מעשה חסיד העובד את בוראו באהבה. עסוֹק והתעסק, וטרוח והתייגע, וחזור מן הסלט אל הדייסא ומן הדייסא שוב אל הסלט ובלוע והרק שתים ושלוש צלחות מרק, ורק אחר־כך טוּל שוב מן הדייסא ואם עוד לא שבעה הנפש מזאת – הפגע והפצר ושדל והתחנן להוספה רק אחת, רק־מעט, חי־נפשה של המגישה, והבטח בקריצת־עין כי גמולה לא יאחר לבוא, והתנפל וטרוף בברק־נצחון את זו ההוספה שטעמה כטעם המים הגנובים והדרן הדרן. ורושם ארוחתו של אברשה – עוד לשעה ארוכה אחר־כך, שלולית של תה ופירורי־לחם וקרטי־דייסא ועקבות סלט מצויירות. וגם בקומו מן השולחן – עוד לא תנוח דעתו עד שלא יגיע בדרך טיוליו, טיולים לאורך החדר ולרחבו לשם חילוץ אברים ותפנוקי־בטן – אל קודש הקודשים של המטבח, וישביע שם את לאה’לה שבועת־סוד להוציא אליו ממחסן המרכולת משהו מאותם מטעמים השמורים שם לאיזו שעת־רצון לעתיד להוא שאין איש יודע אי מקומה בגלגל העתים…

סחוּפי־פנים מסער ומגל, מחוּתלים בגד על בגד ומגולחי־פדחת על־פי־נדר – נכנסים הדייגים, חבורה אחת, ומשתהים אצל הפתח, ממתינים למקומות שיתפנו. עומדים שורה אחת, שעוּנים אל הכותל, ומביטים ניכחם סרים וזועפים. שותקים שתיקה־קפוצה בכוונה, ועונים בריטון על שאלות ממין – “כמה הבאתם” ו“איך היה” וכיוצא באלה. ועמידה מפורשת זו, המפגינה לראווה קרעי־מעיל, גידודים על הבשר, סודרים משונים חובקי־מותן על־פי מתכּונת אחת, וסרחון דגים מבחיל הנודף מקשקשים הדבוקים בזוהמת בגד – עמידה זו כאילו באה לאמור: אתם יושבים לכם פה כבר שעות ארוכות כאפרוחים תחת כנף דוגרתם וכבר הספקתם לסעוד סעודתיים, וכבר הספקתם להתחמם בשיחת־רעים, אבל אנחנו – כל אלה השעות התחבטנו מגל אל גל ונרטבנו עד עצמותינו, בחשיכה הזאת ובסער הזה, וכמעט לא התנפצנו אל כּפי הסלעים וגם אחר עלותנו אל החוף, כל־עוד נשמה בנו, היה עלינו לשאוב מים מן הסירה ולפרוק ממנה את גלילי הרשת ולשאת את הכלים, ולהעלות את הסירה אל הגבעה, ואתם לא ידעתם על כך ולא חליתם. אל יהי לכם פשוט כל־כך ומובן־מאליו לשבת כך ולא חליתם. אל יהי לכם פשוט כל־כך ומובן־מאליו לשבת כך מתחממים בצל קורת בית, נהנים מסעודה טובה…

ברקה עומד בפיסוק רגליים כשידיו בכיסיו ומסתכל בחלל החדר בעינים מצומצמות ובמצח נטוי, כעומד לנגח את יריביו. הרי לפניכם כנופיה שלי – אומרת כל הוויתו כביכול – עזי־נפש, ששים אלי קרב, נהרגים על מסע־צייד עקוב סכנות; אין בליבם אף שמץ קנאה ביושבי אהלים שכמותכם. ואם לא העלו זאת הפעם שום דג בחכּתם – הנה אל תתייהרו עליהם בחופזכם, שֶבַע יצא דייג לים ויעלה חרס בחכתו – ובשמינית – לוויתן יביא בצינתו, שבע – חיצי בוז יקדמוהו, ובשמינית – תצאנה הנערוֹת בתופים ובמחולות להקביל דגת־זהבו. אתם – מסוֹרוֹת של בני־כפר מוחזקות בידיכם; לפי עניות דעתכם – יוצא אדם לעבודתו – חייב הוא להביא פרי כשווי עמלו, ואילו אצלנו אין הדבר כן. אצלנו – מתמטיקה אחרת. ונא להסתגל לזאת. טבע הדייג – כטבע הים. תהפוכות עמוֹ וּבְקֶרִי ילך עם האדם, פעמים יסתולל בו ופעמים יאיר לו פנים. הנה כך. ואם לא לטעמכם הדבר – נטשו את בית־חרס זו שבחרתם בה ונוּסוּ על נפשותיכם אל בקעת טרשים בסתר הגלבוע או בצלע התבור, ועיבדו שם את האדמה והתפללו לחסדה כי רב – – –

ה. תיקון חצות

נותר רק קומת של מאחרי־בנשף ותיקים, היודעים את סוד טעמן המשומר, המוּפלא, המזומן רק לחסידים, של שיחות לילה ערבוֹת בצוות רעים סביב קדירוֹת וסירים ושיירי־סעודה במטבח הצר והחמים.

כחללים על שדה־הקרב שׂרוּעים אלפּסים מפוייחים, קדרות פצועות, פארורים זבי־דייסא, סירים קרושי־תבשיל. נערמים בתוך הכיור, זה על גבי זה, תבוסה אחת, ספלים כרותי־קנת מהופכים פה ושם ללא־חפץ, קיתונים מעוכי־זרבובית עומדים המוּמים ונבוכים, כשרי־צבא שאיבדו את חייליהם, קומקומים רטושי־בטן, צבי כּרס ריקה – עודם שומרים באפס־רוח על שארית בטחונם; ציבורים מושחתי־צורה של גילדי־נזיד ומִקְרֶשֶת תבשילים קרה, גודשים סאות־כלים עד בלתי־הכיל, ורק כּלבּוֹיניקים פעוּרי־לוֹע לשימתה חוגגים בעתרת־צבעים שחצנית את תבל־נצחונם המרופּש.

עוד מעט ורוח חיים תפוח במבוסה־העזובה ונעוֹרו הכלים וזבו לתחיה כל חדלי־כוח. כבר נכנסו ישראל ואבשלום, ופישקה וג’ינג’י וכל היתר, שנוסי מתניים, והקיפו את הכיריים מכל העברים והבעירו אש, ויצקו מים על המתעלפים, ושפתו מחבת וסיר, ואלה פצחו ברינה, וקול זמזום נשמע וחמימות פשטה בכל הזויות וחדוות חיים נמסכה בכל. היש לך שעה יפה מזו בבקתת המטבח הצר, סביב הכירה, כשהסער דופק בחוץ, מכרכר ומתגלגל?

פה בפנים עומד בקרה בתווך ועוסק בפולחן של טיגון דגים. הוא ורק הוא יטגן את הדגים, ואל יגש איש לעזרה, כי זו אינה נחוצה. אתם עימדו מסביב ורק להסתכל ניתנת לכם בזה הרשות. כי אל יחשוב מי בלבבו שעניין של־סתם הוא טיגון דגים, שכל בר־בי־רב יתן ידו בו. לא ולא. כך וכך מלח יש לזרות וכל קורטוב יתר – טעם לפגם בו. וצריך לדעת איך למרוט את הקשקשים ואיך להתקין את הגופה, ואיך להניחה במרחשת שתצוּף בתוך השמן – גם זה לא עניין של מה־בכך. והעיקר – לדעת מתי הוא הרגע המסויים הזה, אחד ולא אחר, שהדג כבר מוכן. כי נא יש לטגנו, אך נא. ואז אין כטעמו. וברקה לא יניח מידו גם מצווה זו – ללמדכם כיצד אוכלים את הדג. זו תורה לעצמה ויש ללמדה על כל דקדוקיה. כי אם אתם אוכלים דגים כפלחים אלה, שאינם מבדילים בין מוּלית לטריתה ואינם מבחינים בין גב לגחוֹן ומעלים על המזלג סנפיר עם שן־עצם גם יחד, ומולקים את הראש בלי דעת מה טוב בו ומה תפל, וסופם שאוכלים פסולת ומותירים את המשובח – הרי מה טעם באכילתכם? אתם מתענים בפיענוח הדג, מחטים בו ומחטטים וממזמזים את כל לשדו ופוצעים את החיך בעצמותיו ומזהמים את ידיכם מרוב שאתם הופכים בו והופכים, ומוציאים אתם שעה ארוכה להתעסקות יתירה – וסופכם שאינכם נהנים כלום ואתם הולכים ומוציאים דיבת דגים בארץ. ובכן מבּרקה תראו וכן תעשו: טבוֹח על צד ובתר לשתיים לכל אורך הגופה ונתח את היותרת והנח זו לכאן וזו לכאן, ועתה הפרש השדרה על כל צלעיה, מחצית מכאן ומחצית מכאן, והרי לך כל בשרו לפניך, מונח למאכל. ואשר לראש – זו סוגיה בפני עצמה ויש לה נוסחאות שונים…

ובעוד עומד ברקה על דוכנו בקודש ומקטיר דגים תמימים בּלוּלים בשמן כמשפט, והוא נאפּד הבל חם וניחוח טוב – זולפת לה סביבו שיחה שמחממת את הלב. הנה – כנראה שבין גדעון וטובה אין הענינים כשורה, זה שבועיים שלא קיבל גדעון מכתב ממנה. פניו נופלות מיום ליום. ואומרים שאליעזר שם עינו בעליזה, שכן ראו את שניהם בכפיפה אחת. מסכן־מסכן גדעון, יש לאפשר לו לנסוע לפלוגה יותר מפעם בחודש, או להחזירו לשם. ובין שושנה ושמעון כנראה גם־כן מתפתח משהו. וגם אתה, ישראל, אינך נקי מעניינים אלה, בינינו לבין־עצמנו. והאם יש אמת בדבר שעדינה מאיימת על שלום שלה שאם לא יפסיק לעבוד בדייג, תעזוב היא את הקבוצה? ובכן אתם אומרים שרק לרווקים יאתה עבודת הדייג?

ומשיח לשיח, עד שמגיעה שעתו של אבשלום. כוכבו שלו זורח כשכל הכוכבים האחרים דועכים. עתה, כשנסתלקו כבר רבים וכשהוא מוקף רק חבורת חסידיו, יכול הוא להפליג בסיפורי עלילותיו בשפה מסולסלת ובלהטי־לשון לתפארת בן־חייל:

“אני בא אל ביתו של סעד־חליל, יעני, נכנס פנימה – סירחון! יה־בה־יי! סירחון כזה לא היה במערת לוֹט. הגמל רובץ בפינה ומטיל גללים גללים והתרנגולות מרחפות מזווית לזווית, ואשתו יושבת ליד האש ומשליכה זרדים לתוכה – ועשן! אלהים אדירים! כל הבית מלא עשן עד למחנק. טייבּ. הפקדתי רוחי בידי אללה ונכנסתי. מה אפסיד – חשבתי – לכל היותר אשבוק חיים. טייבּ. אני שואל את האשה: יה־סית! סעד בבית? כן, כן, מיד אני קוראת לו. חשבתי – עוד חמש דקות אני במאוּרה זאת, והקץ על אבשלום. בא סעד. אהלן וסהאלן, איתפדאל, שב, שב בבקשה. תשתה קפה, אורח שכמותך – כבוד גדול הוא בשבילי. ויתרתי על הכבוד, ואמרתי לו כך וכך, יעני, אבל מוטב שנלך לבית הקהוה, כי ענין חשוב לי אליך. ניחא. הלכנו. בדרך הוא מנסה למשמש בטיב העניין בכה ובכה. אבל אני – הס! כאילו כלום! שנינו – ידידים מלידה אנחנו – אומר אני לו – בחיי, אני אוהב אותך, סעד, אין כמוך! וככה, לשוחח מעט אתך יש ברצוני, לא יכבד עליך הדבר? – לא, לא, כבוד גדול, כבוד גדול לדבר עם אבשלום – הוא עונה לי. ואני רואה כבר שהפחד מרטט בעיניו. טוב. מכאן־לכאן הגענו לבית־הקהוה שעל שפת הים. אני יושב, הוא יושב. הזמנתי קהוה, שתינו. ואני מתחיל: כּיף יה, סעד? – אלחמדללה! – וכּיף השדה בשנה הזאת? – ברוך השם, יש יבול! – ואיך הגמל? – ברוך השם. – ואיך הדייג, יש דגים? – הק והק, לפעמים יש, לפעמים אין. הכל מן אללה. – ואיך האשה? – עובדת, ברצון אלהים. – והבנים? – לא יחסר דבר. טוב. הזמנתי עוד קהוה. – ואתה מבּסוּט שהנך דייג? – למה לא, – הוא עונה, – אחד דייג, אחד פלח, אחד אינג’ינר – הכל מאלהים. רואה אני שהוא מתחיל מתעצבן קצת. מעליש, אני חושב, תתעצבן, לא יזיק הדבר לעצמותיך הרקוּבות. – מה העניין, חואג’ה אבשלום? – הוא שואל בצחוק עצבני ורועד כעלה נידף. – כּתר זעיר, יה סעד – מה יש כאן מקום לביהול? שום דבר לא קרה! הלא ידידים אנחנו מאז ומעולם, לא כן? – כן, כן, שלומך, יה־אבשלום, אתה תמיד הצודק. ניחא, אני תמיד הצודק. צריך היה לומר זאת בפני חברי הקבוצה, ־ חושב אני בלבּי. מכאן־לכאן כבר שתינו ארבעה ספלי קהוה. מדברים, שותקים, בכל רבע שעה אומר אני איזה משפט והוא עונה לי, ושוב שותקים. ואני רואה שהוא מתפקע, יעני. תתפקע, יא בן־נעוות־המרדות, חושב אני, אנחנו נראה לך מה זה לזרוק דינמיט בּימה של בית־חרס ולהרוג את כל הדגים שבמפרץ. טוב. בּעדן החלטתי שיש לגשת לעניין סוף־סוף. – מה דעתך, סעד, ־ שואל אני אותו – כדאי להשליך הלילה רשת בפתח המפרץ? – מה אני ומי אני כי אגיד לך דבר, חוג’ה אבשלום, אתה הוא היודע. – אין דבר, יה סעד, למה תתענוו לך, הרי אומרים שהטוב בדייגי הכפר אתה. – בחייתי, אינני יודע, מה אני יודע, הכל כרצון אללה – עונה הוא לי. מבינים אתם? חי־ראשי, לא רציתי להתרגז עליו מתחילה, אבל לא יכולתי להבליג. – מה־לך יה סעד – התחלתי לצעוק – מגיד מלה, ימח שמך, כדאי או לא כדאי? ואני רואה שהוא מתרעד כולו, יעני. אלהים כבירים! כמו אשל ברוח, צריכים הייתם לראוֹת. – מה תסעליש הק, אל תכעס ככה, יה אדון אבשלום, בחיי, אני טובתכם דורש כל הימים! – אתה את טובתנו דורש, יחרב ביתך? בן־זנונים שכמותך, יחרם אביך, ומי הטיל דינמיט אתמול בפתח המפרץ והמית את כל הדגים, לא אתה, ארור אבי־זקנך? אינך יודע אם כדאי להשליך רשת, אינך יודע? – לא, יה־שיך, ־ הוא מגמגם ומרטיט, ־ לא אני, חי־ראשי לא אני. – מה, לא אתה, יה ממזר, הלא אני בעיני, בעינים אלה שלי, ראיתיך מטיל את הדינמיט לתוך הים ואתה עוד משקר בעיני? – יה חוג’ה אבשלום – הוא מתחיל לפייסני, אחר שנוכח כי לא יימלט – מה אני ומי אני, דייג מסכן שאין לו כלום, בחיי בני הבכור שכבר שבועיים אני יוצא יום־יום לים ואינני מביא אף דג וחצי־דג. לא־כלום. ובבית – אין מה לתת לגמל לאכול, חולה הוא כבר מרעב. והילדים בוכים. מה יכולתי לעשות? הלכתי והנחתי קצת דינמיט להחיות את נפש הטף… לא ילדים ולא בטיח, ־ אומר אני לו – בּידדיש לשמוע דבר. אתה יודע יפה שאסור להטיל דינמיט, כי הדגים בורחים ואינם חוזרים לשבועות ימים. את לחמנו גזלת. אמסור למשטרה! וסעד־חליל, כידוע לכם, פוחד מפני המשטרה פחד מוות! שלוש פעמים היה אסור בעכו בגלל עברות שונות. שמע זה את המלה בּוליס יוצאת מפי – החוויר פתאום, אחזני בכתפי ובכה: יה חוג’ה אבשלום, קח, שחוט אותי, עשה בי מה שאתה חפץ ורק לבּוליס אל תמסור. קח את כל ביתי לפניך – – למה לי ביתך, למה לי נשמתך – אומר אני לו – אינך שומר על חוק היקר לכל דייג – אמסור אותך לשומרי החוק. ייבהל קצת, חשבתי, לא יזיק לו. ואתם, חושבים אתם, שהייתי מוסרו למשטרה? הבלים! יורק אני על המשטרה! לא הייתי מוסר אפילו במקרה של רצח, את העניינים שבינינו וביניהם עלינו לסדר בעצמנו. מכבדים אותך בשל כוחך. כך הוא! ובכן – כמעט שכרע זה על ברכיו והיה מתחנן כל העת – חוג’ה אבשלום וחוג’ה אבשלום, בחיי ראשי ובחיי עיני, זו הפעם האחרונה ויותר לא אעשה אפילו אם יפקוד עלי המופתי; תזכור שסעד־חליל עזר לכם מן היום הראשון לבוֹאכם, הוא הראה לכם את מקומות הדייג והוא הביא לכם אבנים לבניין; בכבודי ובזקני – הפעם האחרונה. טוב, ראיתי שלא כדאי להתעסק הרבה עם הברייה הזאת ושהאיוּם עשה את שלו, ובכן אמרתי לו: דע לך, יה־סעד, יש אצלי פנקס, יעני, פנקס עבה, ובו נרשמים הרבה דברים חשובים. וזה הדבר, שאתה הטלת דינמיט בפתח המפרץ רשום כבר אצלי באותיות גדולות. למשטרה לא אמסור, מה לי משטרה ומי לי משטרה, אין לי צורך בה, טפוי, אבל זכור והישמר! והיום – גמרנו! והסתלקתי בלי לברכו לשלום ובלי לחוננוֹ במבט. כך הדבר צריך לדעת איך להתהלך עם אלה. בשכל, בטוב־טעם, בפוליטיקה, בהבנה…”

ואבשלום מצית סיגריה וסוקר את רושם דבריו.

בקרן־זוית, בין השולחן לכותל, דחוקים עמנואל ונעמי, שקועים בשיחה כבדה על חיי־שעה וחיי־עולם. צללים מתנועעים בחדר. אפלולית ומשק יריעות האוהלים נשמע מבחוץ.

ו. על פני הים

מרחוק מנצנץ הים באלפי שברוּרים וכעין הספּיר עינוֹ. קרני־אוֹר מרצדוֹת על פניו הקמוּטים וניתזות חזיזים־חזיזים למרחקים. אם לא תשתנה הרוּח יצאו בלילה לדיג סרדינים, יתעטפוּ בסוּדרי־הצמר ויכרכרו סחבות על גבי סחבות ויחבּשוּ את הכוּמתוֹת החמות עד למטה מתנוּכי האָזניים, יטלוּ כמן את סלי־האוכל ואת הפנסים ואת שמיכות המוֹך המרוּפּטוֹת וירדו משיפּוּלי הגבעה אל הסירות. ישראל עוד יתעכּב “כדי לקחת משהוּ” על יד סככת הרשתות ומתוך החשיכה אפשר יהיה להבחין בו מתחכּך שם בצילה של עליזה ולחשים חמים, מוּחשיים, רוחשים בין שניהם. ואחר־כך תהיינה הסירות משייטות כלפי דרום. ארבעה יהיו אוחזים במשוטים וייתרם יהיו מכוּרבּלים בירכתיים, מנסים להתנמנם וללא הצלחה. יתחילו להשיח על דא ועל הא. אברהם יהיה מתעטף היטב בסוּדרוֹ. דוחק את גופו בין שתי זרועותיו המשׂוּכּלות, מתוך כוונה להתכּדר עד היוֹתוֹ לפקעת של צמר ןמוֹך ויאמר כדרכּוֹ, מתוך התפּנקוּת של צינה: “אה, לוּ היתה לנו כאן אחת שהיתה מדוּחקת כך, בינינו, בירכתיים – היו הדברים אחרת”. אלישע ירטן לחלל הלילה בקול צרוּד ובטוֹן של מי שנתנסה כבר בכגון אלו רבות־רבות, והריהו מן הבררנים: “אבל אין לך מי”… “וחוה?” – יתערב קטנצ’יק באמצע. “אה, עזוֹב!” – יענה אלישע בביטול. ורק ישראל ישמור נפשו מהתערב בשיחה רווקית זו, שמא יאוּנה לו מה. אמנם גם על חיכּוֹ ודאי תדגדג איזו הערה שנוּנה־ממוּלחת ותפרפּר לצאת, משהו מעין: “מהתחכּכוּת כזו – היתה הסירה מתהפּכת על פיה…” אבל לא יעיז לבצע זממוֹ אלא יהא מטה את פניו אל צד ומחריש כלא־שומע ובולע משפטו על נפש ריקה… ואחר־כך עוד יהיו מפליטים בזה אחר זה משפטים תפלים בענייני מאכלוֹת ובענייני חברים ובעניינים כלליים של הקבוצה.

ורק ברקה יהא שותק שתיקה עיקשת, שתיקה חמוֹרית, שתיקה שתהא נשמעת, מוּצלפת כגערה. ויהיה חותר בהדגשה ניצחת, כל תנוּפת משוֹט ומשמעוּת תוכחת שלה: כי מה השיחות הטפלות האלה שאין להן סבר ואין בהן מועיל ורק גינוּני התפנקוּת הן, רק לטיפות רכּוֹת איש על חלקת בשר רעהו. אם דייגים רוצים אתם להיות – הרי: הווּ יושבים כבוּשים על דוֹפן הצלע, בעין פקוּחה ובאוזן קשבת, חופרים מעמקיו של ים, נוגסים חללים־חללים ממרחבו האפל, סופגים לתוך נשמתכם גֶלֶל ומֶלֶל שלו, אורבים לניע־זיע של עיצומי־שריריו, לרטיטות גילדי־חמוּקיו, מסמרים חושיכם לקליטת זרמי־קרביו, כוּלכם אפרכּסת אחת שנקפצת מאליה עם איוושת פּרפּור סנפיר בטווח של קשר־על־קשר, דרוכים על המשמר כחתול בקרן־זוית באישון ליל ואז… ואז – אם יעלה מלפני רצונו של אֵל תחתיוֹת־שאוֹל ואם הים לא ירגז ולא ינוּס ואם הרוח לא תכּה ולא תסתוֹלל ואם מזל־דגים יקרה על גזרת רשתכם עדרים של סרדינים פוֹתים, תועים מתוך אווילוּת ועיוורוּת – אז אולי תעלו טרף בחכּתכם, 25 או 35 ק"ג בערך דגים טהוֹרים, כשרים, נוצצים־מכסיפים, ככה, לפחות כדי שלא להתבייש, לפחות כדי סבר־אוזן ושׂובע־עין, לפחות כדי התרברבוּת בפני הבחוּרות שעל החוף, לפחות כדי קלף להניחוֹ על שולחן האסיפה הכללית, לכשידוּבּר נכבדות בגורל הדייג החופי בית־חרס… אבל – אם גם זה לא, אם במקום התמכּרוּת גוף ונפש לברייה קרה ומלוּחה זו שֶיָם שמה, אתם עושים לכם שחוק־ילדים, ספּוֹרט של שיט־לילה, שבת מנעמים שלם שיח־ושיג – ברי שאתם מסיימים כל לילה כזה ורשתכם קרוּחה וקלתותיכם ריקות ואתם עצמכם כפליטי ספינה טרוּפה שעולים מן הרחצה… כך או מעין כך יהיה מתריס בטפיחות משוֹט ובשתיקה חוּמרנית…

אבל היתר יהיו ממשיכים בלהגם גם הלאה, כאילו לא כלוּם… “אומרים שהשבוע יבואו לקדוֹח” – “ואני שומע את נוּסח הבשוֹרה הזה כבר שלושה חדשים” – “הגיעו כבר צינורות” – “יעלה חלודה עד שיבואו להפכם, הרי זהו הקצב אצלנו בכל דבר” – “הרי אין הדבר תלוי בנו, זוהי שאלה של תקציב, והמוסדות – להם אין הדבר איכפת, כשם שלא איכפת להם שאין קרקע, שאין כביש, שאין חדר־אוכל, שאין דירה אנושית לגוּר בה, שאין כלום! ומה ייגרע מבּשרם? יסבלו קצת הנערים ומה בכך! קיום מצוות התישבות – מדרך הטבע שיסורים בצדה, ואם כיבוש הים רצונכם – ספוּ עינוּיים על עינויים. איך אמר אותו פקיד שבא לחקור את המצב בקשר עם הדיון על התקציב? למה לכם מקלחת – הרי ים גדול לרגליכם, הוֹ, הוֹ, אַמבטיה כזו – כל אנשי ירושלים היו מתברכים בה! וטפח לנו טפיחה אבהית על השכם…”

וכאן היה ישראל מוצא את שעת הכושר לפוּרקן סאַת־רגשותיו הגולשת: "אני הייתי מטעימוֹ קצת ברכתו של ים, את הפקיד הזה. הייתי אומר לו: אולי יש ברצונך… ברצונו, לשוט מעט בסירה, ככה קצת, לסייר את המפרץ, לחוש ממש מהי התישבות ימית, והרי שם, בירושלים, אין הזדמנויות רבות לשוט ככה שיטה של ממש… והוא בעל־כרחו, ככפוּי שד, בפיק־ברכים ובחיוורת־פנים היה הולך אחרי! וכי מה, יסרב, בן נעוות־פחדים זה, איך אפשר? הרי צריך פקיד הסוכנות להכיר את המציאות מקרוב, כהווייתה, לא כן? והיה אומר ודאי בחנק־גרון: "כן, כן, בוודאי! אוהו, זוהי הזדמנות מצויינת! נראה למה קוראים אתם כיבוש הים! נהיה גם אנחנו בין חלומי הים ח–ח–ח… רק אַל תטביע אותי, אין אני חש עצמי בטוב על הים, פשוט, איני רגיל… מאז באתי באניה לפני 25 שנה לא שטתי אף פעם, וגם אז הייתי חולה במחלת הים…' – כך היה אומר ודאי ונשמתו מפרפרת לצאת… אבל היה הולך, באבי־אביו היה הולך אחרי, והיה חולץ את נעליו ומפשיל את מכנסיו מתוך נקיפת־לב על הקמט המתמעך וחושף שוֹקיים לבקניות שחוּפוֹת־מראה ועולה על הסירה כמוּבל לגרדוֹם… ואחר־כך הייתי משיט אותו ככה, כנגד גלי החוף ועם כל גל וגל הוא רואה את מלאך־המוות לפניו, אבל הרי לא נאה לפקיד המחלקה הימית להראות פחדוֹ בפני זאטוּטי הדייגים, ובכן היה ודאי מתלוצץ עמדי, כך: “הוֹ, הרי זו נדנדה נפלאה! וכך אתם שטים יום־יום! מה? גם בלילות? ואין סכנה? ובחורות גם־כן? לא? מדוע לא? נחוצות לנו גם דייגות! ואתם ודאי מטגנים דגים בכל ארוחה בחוֹל כבמוֹעד, מה? נוּ, נוּ, מי פילל ומי מילל שיהיו לנו לא רק דגים יהודיים, אידישע פיש, אלא גם דייגים יהודיים! וכמה אתם מביאים? מעט? מדוע? אֶ – זה לא יפה! צריך ללמוד את המלאכה, בחורים! גם בחקלאות היתה התחלה קשה! ים סוער היום, מה? הוֹ, נרטבים קצת לעזאזל, אבל אין דבר! ובעצם, מאוּחר כבר, מה? אולי נחזור?…' – וכאן כבר לא יכול היה יותר להבליג על בחילתו והיה מתחיל להקיא, אבל כהוגן! את בני־מעיו היה שופך, את מרתוֹ היה מלעלע, את נשמתו היה נוֹחר! ואז הייתי רואים תקציב! וקידוח! ובניינים! וקרקע! וכל מה שאתם רוצים! – מה דעתכם?”

וכאן יהיו הכל צוחקים עד להתפקע, מלבד יצחק, שאיזו תולעת נעדרת חוּש־הומוֹר מכרסמת לו תמיד בתוך־תוכו ומשווה לפניו הבעת־חמיצוּת כשל חולה־קיבה. הוא יטיח משפט יבש, חרוּך־טינה בנוּסח: “הפקידות הזאת…” והכל יהיו חשים פתאום שבעניינים של אידיאולוגיה קא־עסקינן, סלע שעליו מתנפצים גלי ויכוחים בין מפלגות ובין סיעות, חרב מתהפכת, ולא פשוט להבּיע דעה, אלא יש לנסח כהלכה ולחזק ביתדות של הוכחות ולהיתלוֹת באילנות גדולים ולגייס ניבים שנהוּגים במאמרים ובנאומים, ואז ודאי יתנער גדעון וישא דברים של טעם, ברורים ומפורשים על זה שההתישבות נבנית על־ידי תנועה “מלמטה” ולא על־ידי אַדמיניסטרציה “מלמעלה”, ושזהו התוכן, המוּבן והמהוּת של תנועה חלוצית, ושכך היה תמיד, שהפועלים הם הם שדחפו את המוסדות ולא להיפך, שאֵלה האחרונים “מטבע הדברים” שהם נגררים אחרי העובדות ולא יוצרים אותן, ושיש “הגיון פנימי” להתפתחות היחסים בין המנגנון והתנועה… אלא שכאן יהיה ברקה מפסיק נאום שדוף זה, להג־שפתיים זה, ומתוך תענוג סתר יהיה פוקד כאן, דווקא ברגע שנדמה לו לגדעון שהוא מעפּיל אל פסגת נבואתו, יהיה פוקד בטון יבש, ללא רוֹטב של מליצה: “להשליך את הרשת, חברה!” וכאן יהיו הכל משתתקים ומתייצבים וכובשים להם מעמד איתן ואוחזים אלה בתחרי הפקק ואלה בתחרי המטיל – ומשלשלים את הרשת מדוֹפן הצלע וחוּצה, והרשת תסרח שוֹבל אחר שוֹבל, רבדים־רבדים כמפּל מטווה־שיראין יקר, באיוושת־זהב מכוּשפת, ברשרוש קל מלא־רז ורק סרח תחרי הפקק על פני המים, המתפתל עד אין־אורך ומתעלם בין ערפילי הלילה, יהיה עדוּת מציאוּתה היחידה…

ואחר־כך, בשעה שבין זריקת רשת להרמתה, כשיהיו כולם שקוּעים ראשם ורובם בלעיסה ובמציצה ובמקח־חליפין של פרוסות נקניק וצפיחיות חלוָה ומשקשקים בדברי ליצוּת ובדברי־בדוּת, תהיה פיתוֹ של ברקה מלוּפתת חרדה כמוּסה ואין שלווה בה: שמא שוב תעלה הרשת חרס ושוב יהיה עליו לפגוש את השואלים על החוֹף בריגשת־פנים ובחיפּוּי של העוויה, ספק חיוך ספק מרי, עם הלצה פגומה בצידה ועם תירוץ שמתקבל על דעת ההדיוטות, מעין: היו זרמים בים… הטמפרטורה נמוכה מדי… יצאנו מאוחר מדי… הגענו מוקדם מדי… וכו', ולראות שוב אותו חיוּך של לגלוּג על פני השואלים, שכל משמעוֹ אינו אלא: הלא ידענו שתחזרו בידים ריקות… כן, ואחרי־כן ימשכו את הרשת אַמה אחרי אַמה בתנופות ידים קצוּבוֹת ומאוּמצוֹת הי־והוֹפּ, וכל גיזרת רשת תבליח בלעג ריקנוּתה. וחוֹריה מבהיקים בקרום בועוֹת־מים דק כעין הבדוֹלח, ונקייה מדגים תהיה… ובכל־זאת יעיז הלב לצפוֹת, אולי בגיזרה הבאה נקרו כל הדגים, אולי נלכדו דוקא בסרח האחרון, אולי פגע הָעֵדֶר דוקא בצד השני. אלא שככל שימשכו יותר, כן תיכּזב התוֹחלת לברק עיני־רשת מצוּפוֹת דוֹק זגוּגי כדמע, ורק בני־שחץ מעטים אי־פה אי־שם על־פני הרשת יפרפרוּ כל עוד רוּחם בם – למישבּת־שמחה ומגינת־לב. ואחר־כך יהיו משייטים חזרה כלפי מזרח, יהיו מחרישים בלב־מר, כמנוּצחים החוזרים מן הקרב, בראש חפוּי ובנפש דאוּבה, ורק הערות חלוּשות, נכוֹת וכוֹשלוֹת תרפרפנה בכנף שבוּרה בין איש לרעהו… ועם כך יפציע השחר במזרח ויחוויר החוף מרחוק בקו ענוג ומעוּדן של רוכסי גבעות החול הוורוּדות וחמוּקי־שיפּוּעיהן החלקים, המשתפּלים בקימוּרי משי ערטילאיים, ילכו הלוֹך והתבהר, והצוּקים הגבוהים וחומות הכפר יזדקפו בקומת־שחם גבוהה מתוך האפילה כעיר פלאים אגדית, והמפרץ מרחוק יהיה רדוּד בתוך מיצר הסלעים, וחזוּת לו כלאי־אַלמוּגים שבקצה האוקיינוס, וחלקת הים תמיר גווניה מרגע לרגע, והעוֹפרת המוּעמת תבהיר ותלך עד אשר תהיה לתכלת דהוּיה, ללא־גל מוּפזה בעין החכליל השלגי, צחה־שקוּפה ושוֹקטה כאגם־נח, אך רחבה עד בלי־גבול ורק עולה ויורדת קצובות כלמינשם חזה גדול… והכל יהיה דמוּם, מתעלף, וקול ענוּת חלושה לו ודמות מסתורין לו, כלא מעלמא־הדין, כאילו יצא העולם מן הלילה והוא אחר, שונה לחלוטין, מוזר מאד, זר לתמוֹלוֹ וצופה אל מחר לא־נודע… ועל־יד על־יד יתחוורו מבעד לערפילים צורות האוהלים והסככות שעל הגבעה כשעודם רדוּמים, נסוכי חלום, עלוּפי רחמי שמים וים, גומעים חסדה של שעה זו שאינה יום ושאינה לילה והיא מתנת־אֵל למרגעה מרוגז רוחות־מערב ושרקיוֹת־ מזרח וסופות־חול וזעף־גלים ושחור לילות־לא־כוכב… וכשיעגנו את הסירה בסתר הסלע וירדו אל החוף תשוּשים מתנודדים, בראש־סחרחר, הלומי־לילה ושייט, וישאו על כתפיים את הרשתות, ויפרשון על פני החול, יתכווץ הלב באיזו עקת־עצבות משוּנה, כמעט עד כדי בכי, ולא ידעו מדוע ולמה, אם משוּם שחזרו ריקים ואם משום שלא ישנו בלילה, ואולי מפני ההוויה של יום שהיא משונה כל־כך… ויהיו חשים שאנשים אחרים הם מאלה שכאן על החוף. אנשים שעבר עליהם כל־כך הרבה, בלילה ארוך כל־כך שהוא עולם אחר לגמרי… ואיש לא יבין כאן לרוחם – – –

הסערה    🔗

א. פתיחה

הביקתה התרועעה כערער ונדפקה פח על גבי פח, כנף על כנף, וכנפי עורבים, כנפי־עייט, גחו־עטו התפרקו על שידרתה, על גפיה, ביעף, צורחים ונבקעים וצולפים וחולפים ברעצה וחובטים בשבטים לחים, ונסים, ודומה שהיא נעקרת על שורשה ונישאת ומיטלטלת כגלגל, הרחק אל גבעות החול, ונחבטת ראש־על־רגל עד הישבר והיקרע לפרקים־פרקים סחופים ופזורים ותקועים במדבר חררים —

ושעה מאוחרת לאחר ארוחת הערב, ושני השולחנות עירומים ויבשים, והלוכס מאַוושש צהובות וזולף עיגולים עיגולים משוטטים —

עליזה הרימה ראשה מגיזרת הסריגה, והצינוריות נעצרו רגע מפרוֹט:

“איזו סערה איומה!”

“יו־הו — מתגברת כהוגן!” — שרק פישקה.

“עשו שטות שיצאו לים” — אמר אליושקה.

“נו מה’תה רוצה, לא רוצים לשמוע בקול אחרים” — נופף לוקש בידו — “אמרתי להם לא לצאת, אמרתי שתפרוץ סערה, אבל כשרוּבּה חושב שהוא היחידי המבין בעניינים אלה…”

“בטח יחזרו תיכף — אם יצליחו רק להיכנס למפרץ” — אמר עמוס.

“איזה יצליחו…” — קרא אליושקה, — “בקושי יגיעו אולי לחיפה.”

“שקט! תנו לשמוע”, — האזינה עליזה.

“חתולים?” — קרץ אליושקה לפישקה.

“לא, לא כלום” — נפנתה עליזה לסריגתה, מפרטת לולאות חיש־מהר, חיש־מהר־קל, חיש־מהר, מסיימת שורה משחילתה על הקנה, חיש־מהר חיש־מהר קל…

פישקה תחב ארבע אצבעות לתוך פיו וצלף שריקה חדה לחלל החדר.

“ווּ־הוּ” — ייללו ששה קולות לפֶרַע.

“השתגעתם?” — שאלה עליזה, מתרועעת מצחוק.

פרוש מן הצד ישב ברקה ישיבה גוצית ומכונסת והמקטרת מפעפעת בפיו.

לאה’לה פלשה מן המטבח, הצמות השחורות מתנודדות על כתפיה — “חברה, אני חושבת שהאוהל שלי כבר הלך”.

“תישני פה אתנו”, — נתפש אליושקה בדבריה.

“לא אתך, אליושקה”.

“סידרה אותך!” — טפח עמוס באגרופו על השולחן. חזהו הרחב, השעיר, הבהיק בשזף מתוך החולצה.

“ואתי?” — התגרה פישקה.

“אתך בטח שלא”.

“סידרה אותך!” — פירפר עמוס על גב השולחן מהנאה.

“אתם מתחכמים” — ציצל קולה המתפנק של לאה’לה — “אבל זה לגמרי לא צחוק לגור בחורף באוהלים כאלה, מעניין אותי מאוד מתי כבר תסדר שם המזכירות מה שהבטיחה”.

רפאל ישב מן הצד, מחייך. השליך את חלקו מרחוק:

“רק בלי תלונות, לאה’לה”.

“לא, באמת זה לא צחוק” — התנצלה לאה’לה.

“את יכולה לחכות”, — רטן אליושקה — “להם בפלוגה לא איכפת”.

“טבעי מאד” — פסק ברקה וקם והלך למטבח.

“טבעי מאד!” — התלקח עמוס — “אבל אני אומר לכם שהמזכירות שלנו לא בסדר, בהחלט לא בסדר. מה העניין באמת? יושבים שם בפלוגה וחושבים שהעניינים פה יסתדרו מעצמם. אני מבטיח לכם שאם סוניה זו ויעקב זה, היו יושבים פה באופן קבוע ומרגישים מה זה שאין מקלחת ואין חדר־אוכל — כבר היו מוצאים עצה! אין דבר כזה! אבל סוניה זו יושבת שם ומתעצלת אפילו לבוא להראות את חוטמה פה, אז זהו המצב. אני רוצה שהיא תבוא הנה השבוע — אני אומר לכם שהיא לא תצא מכאן בשלום!”

עליזה הפסיקה רגע מסריגתה, מחייכת:

“מה תעשה לה כשהיא תבוא?”

“מה אעשה לה? — זה תראי כבר!”

“הוא כבר יעשה לה!” — פלט אליושקה שלא בכוונה.

“אה–הה–הה!” — התרעם הצחוק בין הכתלים. עליזה הזילה צחוקה אל גיזרת־הסריגה והסתירה את פניה. לאה’לה נזדרזה אל המטבח —

“מה אתה עושה שם, ברקה?”

“לא כלום. מעניין כמה זמן תחזיק מעמד, הכירה הזו”.

צליפות־צליפות על אגף הביקתה, גדודים של מטר דופקים על גג הפחים וחולפים מזרחה.

רפאל גחן אל לוקש ושאל אל פניו:

“הגד, סידרת משהו בעיר?”

לוקש זקף את גרונו:

“אך, עזוב! מה הם יודעים, כן? אני אומר לך — הם לא יודעים כלומם! כלומם! אני הייתי אצל מנהל המחלקה, כן? דיברתי אתו! הייתי אצלו בבית, הוא הזמין אותי אליו, כן? שעתיים! שעתיים! שעתיים בלי הפסקה הוא מטפטף לי טיפין־טיפין מן התכניות שלו! אבל כל זה שטויות! שטויות אני אומר לך! לא יצא מזה כלום!”

סיים והעביר את ידו אל מאחורי האוזן וגרד בפדחתו.

“תביא אותו הנה פעם”, — יעץ עמוס.

“ואתה חושב שאילו היה בא הנה — היה עושה משהו? שטויות! אדם זה לא יישתנה לעולם!”

“ואני אומר לכם”, — אמר אליושקה — “שאם באיש כזה תלוי קבוץ שלם — דחוף את כולם!”

“לך זה נודע רק עכשיו?”

“לא, אבל אפשר להתפקע מהם”.

“מה אתה רוצה — עלינו הנה על אחריותנו בלבד” — אמר רפאל חרישית.

“על אחריותנו, אתה אומר?” — קפץ לוקש — “כן, אתה צודק, על אחריותנו. זה מה שאני אומר תמיד — לא צריך לשאול אותם! לא צריך לחכות לרשיונות!”

לוקש הוציא חפיסת סיגריות מכיסו והניחה על השולחן בכעס. רפאל ניגש אל השולחן ונקט סיגריה לעצמו.

“אתה חושב שזה ייתכן?” — שאל.

“אלא מה?”

“אלה מה?” — החרה־החזיק אליושה — “לחכות עד שהמזכירות תחליט? בחיי נמאס כל העניין הזה”.

עמוס טפח לו טפיחה מרעשת על כתפו.

“מה יש, אליושקה, נמאס כבר? נמאס לו, מה תגידו? מה לא טוב לך? אין עבודה, מתמזמזים פה קצת, שם קצת, מגרדים בחול, משחקים באבנים, מתרחצים בים. לא טוב לך?”

“אח, עזוב, גם אתה…”

הדלת נדפקה אל הספּים, שברים־של־פריקה.

עליזה כיווצה שורה אל קצה הצינורית:

“אתה, אליושקה, צריך להיות במזכירות ולא לבזבז את כשרונך בחולות האלה”.

“זהו!” — הריע עמוס — “אני כבר מזמן אמרתי!”

אליושקה צחק חמוצות עם כולם.

לאה’לה שיחקה בצמותיה וכרכה אותן מסביב למיצחה.

“יופי!” — קרא פישקה –“הביטו על לאה’לה! לא נחמד?”

לאה’לה הסמיקה ושמטה את הצמות לאחורי כתפיה. הושיטה לשון כנגד פישקה ואמרה:

“אותך לא שואלים, פישקה”.

“זהו!” — הריע עמוס וניגש אל לאה’לה וכרך את זרועו סביב צווארה — “בחורות כאלה אני אוהב!”

“עזוב!” — צווחה לאה’לה. אחר כך בכובד ראש: “חברה, אנחנו נצא מכאן הלילה או לא?”

ברקה הצמיד את מצחו אל החלון השחור:

“צריך לחכות עד שייפסק הגשם”.

“אבל מתי ייפסק?” — שאלה לאה’לה.

“את שואלת אותי?”

“חברה, אני לא מקנאה בדייגים הלילה…”

“אל תדאגי, יחזרו לפני שתים־עשרה, אני מבטיח לכם”, — אמר עמוס — “כבר קרה לנו פעם דבר כזה. אתה זוכר, אליושקה, כשיצאנו לדיג־חכּות אז על יד אי־החילזון? תפסה אותנו סערה אני אומר לכם — פחד! ובבת־אחת! הרוח התחלפה בין רגע! לא ידענו מה לעשות. לקחנו צפונית־מזרחית עם הרוח, מה שיהיה יהיה. לא ראינו כלום. והספינה מתנודדת כמו קליפת אגוז. אי אפשר היה לדעת אפילו אם אנחנו מתקדמים או לא. אבל פתאום ראינו את קצף גלי החוף. לא היינו רחוקים. ואלישע צועק אל רוּבּה, תזהר! תזהר אני אומר לך! פחד כמו ילד. התחיל לבכות ממש. ממש, אני אומר לכם, בדמעות. התחנן שלא ייכנסו למפרץ. ובאמת היתה סכנה, מפני שאת הסלעים אי אפשר היה לראות. אבל אנשים מתגלים ברגעים כאלה. רוּבּה לא איבד את השליטה אפילו לרגע. היה שקט כאילו הים היה חלק. אתם מכירים אותו, פשוט ניגש אל אלישע ואמר לו בשקט: ‘שתוק, אם לא — אני משליך אותך לים’. והוא שתק. ישב על יד התורן ושתק כמו ילד טוב. אתם יודעים מה זה במצבים כאלה כאשר עושים לך פַּנִיקָה פתאום? ולהשליך עוגן אי־אפשר היה —”

“דרך אגב, חסין החזיר את העוגן שלקח?” — נכנס לוקש באמצע.

“אינני יודע. אבל היה לנו מזל, באמת מזל. כעבור חצי שעה היינו בתוך המפרץ.”

ברקה פיטם את מקטרתו.

“אני הייתי מעמיד את רוּבּה למשפט” — אמר נוקשות.

העיניים ניפנו אל ברקה. עליזה הפסיקה מסריגתה.

“מה יש?” — שאל לוקש.

“בצי הבריטי היו תולים אותו.”

ציפו להמשך.

“אין — ‘מזל’ יש ידיעה. חיי אנשים זה לא צחוק”.

שתקו. פֶּלֶט סער שעט על פני גג הביקתה.

“היה לנו מקרה, לא רחוק מגיברלטאר, הקפטן היה שיכור זקן אחד. הסיע את הספינה בליל סערה לתוך המיצר. לא חשוב מה שהיה. ניצלנו. אבל אותו הורידו למחרת. סיפרו שקיבל כמה שנים מאסר.”

ברקה קם, צעד עד הדלת, פנה לאחוריו והוסיף:

“אין עוד נסיון. זהו.” התחרט ונכנס אל המטבח.

לאה’לה התעוררה וקראה:

“אל תגע שם בנקניק, ברקה, אוי ואבוי לך!”

ברקה התיצב בפתח והשמיע קול בס מיושב:

“את טועה בי, כנראה.”

“כן, אז מה רציתי לומר…” — שבר עמוס את השתיקה — “כן, מחר אני רוכב למושבה ואם אתם רוצים…”

“דבר אחד הייתי רוצה שנדע”, — בקע קולו של ברקה מבעד לעשן המקטרת — “שֶיָם זה לא אדמה מחורבנת.”

הדלת נקרעה וגל של רוח קרה ורטובה זנק פנימה.

“לסגור!! מה זה?”

שושנה נבהלה פנימה — אותות המהומה בשערה, על פניה, בשמלתה. נאבקה עם הרוח והגיפה את הדלת בשתי ידיה.

“איזו סערה נוראה”, — הצטדקה.

“שוש, אולי ראית במקרה אם האוהל שלי עוד עומד?” — שאלה לאה’לה.

“לא ראיתי כלום, איך אפשר לראות משהו.”

הֶלֶם־רוח חבט על הכותל המערבי והפחים נטצלצלו במהומה והביקתה נתרעדה אל אשיותיה.

“פיוהו” — צלף פישקה שריקה עזה באצבעותיו.

לאה’לה חיפתה על אוזניה בכפות ידיה.

“השתגעת, פישקה?”

פישקה ענה בשריקה שניה. הבחורים נרעדו מצחוק.

“חברה, תפסיקו!” — נזפה שושנה.

“העיירים האלה יצאו מדעתם,” — גילגלה עליזה צחוק צלול אל חלל הביקתה, מתחת את גיזרת הסריגה מול עיניה של שושנה ושאלה: “מה דעתך, יספיק בשביל השרוול?”

שושנה ניגשה ומדדה בזרת את האורך, הטילה מבט אומדני ממרחק ואמרה:

“אני אגיד לך, תוסיפי עוד שתי שורות, מה יכול להיות?”

עמוס קם ממושבו והכריז בקול תרועה:

“חברה, אם אתם לא מעיפים אותי מפה בבעיטה באחוריים — אני נשאר ללון על הכיריים” –

“אתה משורר, בחיי,” — קראה לאה’לה.

שושנה ניגשה אל ברקה ושאלה בזהירות:

“מה עם הספינה? אתה חושב שיחזרו הנה הלילה?”

ברקה ענה בפסקנות:

“או שיספיקו עוד להגיע הנה, או שיפליגו לחיפה”.

“כן.” — אמרה שושנה.

לאה’לה הסיטה עצמה אצל עליזה ולחשה משהו על אזנה.

“אז מה יש?” — ענתה עליזה בקול רם — “אסור לדאוג? גם אני דואגת.”

מעבר לשולחן קרא אליושקה:

“אל תדאגי, שושנה, הוא יבוא, הוא יבוא, אצלנו לא טובעים כל־כך מהר.”

“תפסיק, תפסיק” — נגף בו לוקש בזרועו.

שושנה פתחה לומר משהו אך חזרה בה. ניגשה אל עליזה ואמרה לה:

“הכינו לפחות אוכל לדייגים?”

“אני מתארת לעצמי שכן.”

“כן, כן, הכינו, שושנה, אל תדאגי.” — קראה לאה’לה.

“אבל מה יש לדבר?” — צילצל קולו של עמוס — “אין מזל! תיקנו כבר את מוטור־הספינה — באה לך פתאום סערה כזאת ושוב לא יביאו דגים! כל החודש לא הביאו כלום!”

“ומי אשם, אתה חושב?” — התחילה הפיקה בגרונו של לוקש לנוע עלה ורד — “הדייגים בעצמם, אני אומר לך! שמע, אילו היו רוצים — היו יוצאים קצת יותר לים, קצת יותר, לא הרבה, רק קצת —”

הלוכס נתעמעם לפתע והתחיל משעל להבות־אדומות. פרץ סער הרעיש את הסיפים, ואחריו נפל נתך פלדה על הגג. הלוכס קירטע כמטולטלת שיצאה ממסלולה.

“וודאי לא יחזרו הלילה” — לחשה שושנה לעליזה.

ברקה תחב את מקטרתו לתוך כיס מכנסיו ועלה על ספסל לכבות את הלוכס.

ב. הלילה

באפלה שאג הים, פעור לוע, פרוע, מערבל נחשולים נחשולים, גואה כפרא אלעל, מלעלע גלים ומעלם אל רגלי הגבעה, מנהם מבוהו התהום בהמולת מיים מחרשת, מתעתעה.

סומא, ערירי, אטום, עמד צריף־הרכבת תקוע בחולות עד צוואר יסודו, ושיכמו אל הדף הסער. מפרפרים בשארית מיתריהם, נצמדים אל תרנים שחופי־גו, נלבטים בעור־יריעות סחוף — התנודדו חמשה אוהלים בין תלוליות החול וגֵביו.

ושמיים סגורים.

פררק. התריס טפח ונרגע, טפח ונרגע, וחשכה. נחירתו הקצובה של אשר’קה נסרה בחירחור נשיפה וחירחור. עליזה נרדמה כבר? היא נושמת. שמע. לא קצוּב. לוקש פיתח את חגורתו. התריס הזה יפריע לך כל הלילה. שגעון לצאת עכשיו לסגור אותו. העיף עין על הגוש הכהה שממול. להיכנס אליה למיטה, מה אתה אומר? התיישב על מיטתו והחל מתיר את שרוכי נעליו. קר. הרוח כאן חודרת דרך הסדקים. מתי יתקנו את זה סוף סוף? צריך לגשת לכפר מחר בבוקר. אם לא ירד גשם. או לשכב במיטה עד תשע. עד הצהרים. תמיד הולך סחור סחור אתי, חסין זה. הסבלנות יכולה להתפקע. כיף הדא וכיף הדא, ואנא מוּש חראַם אנא, ולש מוּש ג’עת כּוּל ג’וּמעה, ואנא סחבּאך אחסן מן כּוּל בּלאד. מוציא לך את הנשמה. קרר. איפה הפיג’מה? חול. גרגרי חול נכנסו מתחת לסף. מסתגלים לכל. גם בהמות כך. האדם חיה מסתגלת, או איך זה? זהו כשסוניה מנהלת לך את העניינים. מה אתה אומר — קשיים אובייקטיביים? שטויות, פשוט מושגים ילדותיים! לא צריך להאמין בהבטחות. איפה הפיג’מה, לעזאזל. תחב רגליו לתוך מכנסי הפיג’מה. לבש את החולצה, ישב על קצה המיטה ודקר מבט לעבר מיטתה של עליזה. שקט. ישנה כבר, לא כדאי, תעיר אותה. יכולה להתפרץ בצעקה פתאום שכל הצריף יתעורר. תברח ערום אל הכפר חה־חה־חה.

זרק רגליו אל המיטה ונצטנף בשמיכה. עד שהמטה הזאת תתחמם. בים יותר קר. אמרתי להם לא לצאת. הייתי בטוח שתפרוץ סערה. אף פעם לא שומעים בקולך. כולם יודעים לשחות. בגלים כאלה? הספינה הזאת — יותר מארבעת אלפים לירה. נתן ילך לחפש הלוואות. אם ימצא. מחסלים את הנקודה ונגמר. מה החריקות האלה? שמע, היא ערה. מסתובבת. מצפה לך. התהפך על צדו ונקב את האפלה שבינו ובין עליזה. מבריק. פקוּחות? כן, מביטה ישר אליך. צא והיכנס אליה. רק נדמה לך. פסיכולוגיה: הרצון מכוון את הדמיון. לא, ישנה, פחדן. מה זה מצפצף שם מתחת לחלון? קרש שבור. כן. מחר נתקן אותו, אם לא נלך לכפר. שוב חורק. בשני צעדים אתה שם. תגרש אותך פתאום — הסתלק מפה! להתחרבן בצורה כזאת. מה איכפת לך? הנח, ישנה כבר מזמן. הסערה הזו לא תיפסק לעולם. איזה מקום ארור. כל הענין היה שטות. אם לא יגיעו לחיפה הלילה — הם אבודים. הלוויה הראשונה בנקודה. תבוא כל הפלוגה. סיבה טובה לראות בפעם הראשונה את מקום ההתישבות. ראית איך שושנה? מה הפלא? עטף את ראשו בשמיכה וגעש הים הגיע לאזניו כמקונכיה גדולה. מרחוק מרחוק. הספינה שם מתנודדת על הגלים. ואם יטבעו? מיטתה של עליזה הזדעזעה שוב. אמרתי שהיא לא ישנה, כבר כמעט נרדמתי. אל תהיה מוג־לב. תלחש “עליזה”, נראה אם תענה לך. לא תשמע בסערה הזאת. נסה. מסכנים הרווקים, רק שלוש בחורות. שוב זזה. עכשיו תהיה בטלן אם —

מעבר לקיר שכב אליושקה פקוח עינים. רוח הוללת־גוללת שורקת ביעף, והומהום הים בָּריק, וחלל שחור. כמו כלבים. שתים־עשרה וחצי. אולי כבר אחת. מחר גשם. נשכב בזוהמה עד הצהריים עם השמיכה מעל לראש. והסירחון החם. בין כה וכה אין מה לעשות. אבנים, אבנים מכורסמות, חרוצות חטטים חטטים וחלולים פתלתולים. חצויות, מבוקעות, מעוקשות, סתומות חול. מרים אבן מניח, מרים אבן מניח, מרים אבן מניח. מבקע בכשיל, מסתת באיזמל. מצד זה לא טוב, מצד זה לא טוב. מלוכסן. מוצב. פק. נפלה חטוטרת. יותר מדי. נגוס באבן. לא שווה. אבן אחרת. עקומה, מגובנת, יוצאת צלע מפה צלע מפה. כך לא טוב וכך לא טוב. סובב לרוחב. בקע את האחוריים בלהב הכשיל. פק. נשברה. אבן אחרת. זוויות ישרות. פתיתים־פתיתים כמו תולעי גשם. איזובית מפנים איזובית מאחור. רק לגרד. בזהירות, פה לגרד, שם לגרד. חת־חת־חת. נופלים גריסים של חול שׁחוּק. חת־חת־חת… התפוררה. אבן אחרת. קשה, לבנה, זיז אחד פריסמאי גדול. חורט קו ישר מזווית לזווית. הך בפטיש הה! הך־הה! ההה! קשה כחלמיש. אבן הר. הך בפטיש גדול, למעלה — נחת! נשברה חצוייה. אבן אחרת. חרוצה בצד זה ובצד זה. הצידה. אבן אחרת. איזה אבנים אתה נותן לי? אבן אחרת. מקצועות ישרים 36 על 15 וחצי. רק זווית אחת יוצאת דופן. האיזמל. כן. חתך־חתך־חתך. נבקעה. אבן אחרת —

דזין — דזק, דזין — דזק… המיטה של עליזה. הוא נכנס אליה, עקרוּט. שוכב אתה. עכשיו הוא — דזין. מסתובב — דזק. קפיצים זזים זיזים זיגזגיים, עכשיו היא —

רפאל הצית גפרור. צללים הושלכו על שיפועי האוהל, מתנועעים בעצבנות מעלה מטה במלוכסן. העששית היתה תלויה על מסמר בתורן. הגפרור כבה. הצית שוב והדליק את הפתיל. כמעט אזל הנפט. בגדי העבודה מתגוללים מכורבלים על הרצפה. קשתות קשתות של חול יבש פרושות על הבטון מן הפתח ופנימה. שפה של מוֹך לבן מציצה פרוצה משמיכת צמר־הגפן האדומה המוּפשלה אל רגלי המיטה. גרגרי חול צהובים ושחורים זרועים על הסדין שטביעת הגוף נשארה בו מבוקר. נאלח, על תיבת הפח שליד המיטה, מונח — “על האלוהים האדם ואושרו”. המיתרים חרקו לסירוגין, פּקע־פּקע מכאן ומשם. כנף־שוליים פירפרה ללא־חדול אי־מזה. התורן נע לכל קומתו ועמו העששית ועמה הצללים על השיפוליים. ופח־פח טופחת הרוח מתחת לבדל הפתח החפות. ואלוהים גדולים, הבדידות הזאת! זרה זעקתך על פני הים כי ברוב הימים —

גליון מרופש על הארץ. עלון הקבוצה. לזיכרה של רוזה לוכסמבורג. בני האדם אינם יוצרים את ההיסטוריה שלהם כרצונם, אולם הם גופם… הלוואה בסך 350 להקמת משק־עזר… אברהם נסע לברר בקשר עם קניית פרגיות… חוסר בחורות איננו מאפשר… אם חברה מצליחה להגיע במשך זמן מסויים למספר ידוע של אריגת עיניים ליום… להמשיך בכל התנאים ולא לחדול… סיכום העבודה לחודשים דצ. — ינ. —

וזה לא ייפסק, לא הלילה, לא מחר. לברוח, לברוח. מחר בבוקר יכול אני לארוז את החפצים. מה אגיד להם? אמא חולה, אני מוכרח. מצטער מאוד. מעריך מאוד את המפעל. במקרה של גשם אין קשר. טוב שלא יצאתי עם הדייגים הלילה. פרזיט. שטויות. הכל יחסי. המיתר הזה יתפקע בסופו של דבר. הסתגלות הסתגלות. לעולם לא. מה טעם? ההישארות — חולשת רצון כמו תמיד. מחר שוב. להיות שולייה של אליושקה. בסערה הזאת, כשהחול מטמטם אותך. מפליא שמעריכים אותך, כמו שאמרה סוניה שאני צריך לתקן את המצב החברתי. צחוק. תלוש, תלוש לגמרי. אחרת היה אילו היית קבוע בדייג. מתחשלים. התערות עם כיבוש הטבע. פראזות. המזון הרוחני במשך שנתיים. יותר. מתחנכים על פראזות והן חלק מן ההוויה. כמו החול. הסערה.

נס יהיה אם העששית הזאת לא תפול מן התורן. גיבוב אסוציאציות שנערם ונערם ומכסה על האמת הראשונית ללא רעננות. ומה אם טבעו? נישאר פה. האסון מלכד יותר משאתה יכול להעריך זאת. מקשר אותך לצמיתות. לא הייתי רוצה בזה. הייתי כותב על הים הזה. כמו עכשיו, עם הסערה — תהומות יכסיומו, ירדו במצולות, כיסמו ים, תהום אל תהום… שירת משה. לא. שמואל א' פרק… חשרת מים, אדוני סלעי ומצודתי לא אירא, אתה מפלטי לא אירא, יסובבוני ישטפוני לא אירא. מתנודד כשיכור התורן הזה, לא אירא, נרוץ לסככה בגשם הזה, לא אירא. פח — נפחה את נישמתה העששית הזאת, לא אירא לא אירא. — — —

ברקה שכב מכורבל בשמיכה עד למעלה ראש. כמו אז, כשנפלתי פתאום ליד הכבל וחשבתי שאני מת וצעקתי בילי ולא שמעו מפני שהיתה סערה צפונית. לא. באטלנטיק לצד מערב. מערבית זה היה. ובגלל הגשם הסוחף כמעט שלא יכולתי לנשום, ושטות כזאת — חשבתי שאני טובע. נשמתי הה־הה ולא יכולתי. כמו נחנק. וקיבלתי מכה מיתד הפלדה ולא ראו אותי מפני החושך. מזל שהיה שסליל הכבל עצר. ורק אחר־כך, אחרי שעה היה זה? מצאו אותי. ג’ונסון. שפכו מים. אילו הייתי שוכב שם עוד כמה זמן מתעלף ככה, הייתי מת. משונה לחשוב. אחד מכל שישה מלחים טובע. שישה? לא בטוח. שמעתי פעם דבר כזה. חשבו שאני מת. הם רגילים לזה, היו משליכים אותך לים. מנהג מוזר להשליך לים. קושרים לך אבן לרגליים. שלא תצוף. הגוף קל מהמים. מתנפח. בגלים ההם הייתי טובע על המקום בשתי שנייות. אפשר למצוא קרש. כמו רובינזון קרוזו. ואחר־כך נתנו והיסקי ואני היקאתי. את הנשמה. רע ביותר כשאין לך מה להקיא. בדייג אינך לומד ימאות. הוא הדבר — על אניה לא לומד דייג. שני דברים. פה זה משחק. יש אוניה להליפכס בשבוע הבא. נראה. לא בטוח שיספיקו להגיע לחיפה. שלושים עומק. יכולים גם לטבוע בסערה הזאת. כמה שעות מכאן עד חיפה? תלוי ברוח. שלושה מיל בשעה לכל היותר. זאת אומרת 25 לחלק ל־3. תשע. פחות. שמונה ומשהו. לא מקנא לטבוע בקור הזה. לא נמצא את הגופות. הים סוחף בזמן קצר. איזה הבדל? יש בכל זאת. מענין אם יש אמת בדבר הנשמה. אי אפשר שלא נשאר כלום. משהו, כמו הזכרון שהיית פעם. אמונות תפילות. בכל זאת לפעמים אתה מאמין. כמו אז על יד החרטום כשרגע חשבתי שאנחנו כבר…

ג. אלוהים גדולים

בוקר עבים. רוח אלוהים מרחפת. תהום־יום, וחולות קורעים־עין מליל פחדים ואימי סיוּט. חול צהוב מורבץ מכתשים ותלוליות. ושיפועים וגבים. כתף וזרוע וירך נופלת. וגופה שכובה על צד ובטן צבה. והררים חררים. בריאה רבוצה, נעורת מחשכים ותהלולי גשם וסער ופרעות נוראות. אמא, מאין הם בטוחים שהגיעו לחיפה? —

וים עכרור־טיט. גלים גאיוניים שוצפים־מקציפים אל החוף ונושאים חומרים־חומרים.

רקיע עבי פלדים מוצק הולך־סובב מזרחה.

ואינני יודעת מדוע זה אני —

גליון מלוחלח ומחוק פירפר על זיז התייל פרפ־פרף עד שניתק ונישא וצנח מתגולל.

מה זה היה בלילה, אתמול? ושם. אה, כן. מה השעה? יהיה גשם איום. הרשתות. מה אתי?

בהולה, נרדפת, פרועה, החישה צעדיה בחוץ. שורה חתימות־נעל לבנות נדפסה מאחוריה עד הביקתה.

“יש תה חם”? — שאלה לתוך החלל ושיפשפה את עיניה.

מתוך הדמדומים הבהיקה מתכתו העמומה של הקומקום. ליח דביק בפה. כיח. מזגה לעצמה אל תוך ספר של פח נוקשני. מריר. בצלחת צפיחה עמדה ריבת־תאנים תסוסה. גמעה בעמידה והסתכלה בה. מקולקלת. גם אז קילקלנו את הקיבה.

עמוס נגס נגיסות אחרונות מפת רדויה בריבה וגמע תה בעמידה.

“חנה’לה, את אומרת לי מה להביא או לא?”

חנה’לה נפנתה מן המטבח, גילגלה אל עמוס עינים מתחסדות, ניצבה על ידו, חיככה ראשה בחזהו ואמרה מפהקת:

“אני כל כ–ך רוצה לישון הו–או–”

“את שופכת לי את התה!” — גער בה עמוס כשהוא מרחיק את הספל מגופו והלאה.

“לא איכפת לי,” — התפנקה חנה’לה — “מה שאלת? מה להביא?”

“אני ממהר מאד.”

“טוב, רק אל תכעס, עמוס, תיכף נראה, תביא לחם, בשר. — רגע, יש עוד סוכר? לא בחיי! אנחנו בולעים סוכר אני אומרת לך — ומה עוד? כן…”

אליושקה נשרך לאטו תחת כשיל ושתי איתים מסויידות. סימן סרח של קווים מחוקים ומשובשים על משטח החול. מרחוק ננעצו אל הפלדה צמרות מרוטות וחרוּכות־מרוח של מצבות אקליפטוסים שחופים. חארה ביום כזה לעבוד.

“ישראל! תביא את המטר!” — צעק לאחוריו.

בצעדים זריזים עלתה לקראתו עליזה, עגלגלה, מברקת.

“מה שלומך, עליזה?” — הקביל את פניה, מצפין מתחת לחיוך את כל ארסיות עורמתו השנונה.

“טוב מאד, מה שלומך אתה?” — החזירה חיוכים תמהים ונדיבים.

“אני? אני תמיד טוב, חמדללה,” — נהנה מחריפותו.

“גם אני כך. אתה יודע — לי לא חסר שום דבר.”

“חשבתי… מזג האויר, ככה,” — אמר וצחק בתוך עצמו. דבר טוב לספר לחברה בערב. ‘לי לא חסר דבר’. לא חסר לה שום דבר! יה־זרבותה! שום דבר! עד הבוקר לא נתנו לישון.

מרובע, מטוייט קווים לבנים, מחובר־אבנים מכורכמות, ביצבץ יסוד הבניין מתוך החול הרטוב. ערימת האבנים שלידו כוסתה תלולית משוּעה. לוחות הפח היו קבורים גופם ורובם תחת משא החול. כלונסאות הסימון גילו את ראשיהם בחודים של קונוסים. הטורייה היתה טבועה עד שני־שליל־הידית בתוך גבנון קשתי. אליושקה שלף אותה בכוח.

רפאל התעורר, נחרד. מבעד לחיבור היריעה הפציע הבוקר הכהה. בוקר שוב. הכל היה הפוך כמו בלילה. שתי המיטות עמדו ריקות ופעורות מצעים. אינם. לא חזרו. הסערה הזאת היתה עלולה לגלגלם שאולה. הבדידות או המוות — מה טוב? הבדידות — מוות, המוות — אין. אין גשם. מה אני צריך לעשות היום? לגלות אבנים. לשאת על הבטן, על הכתף. שוב אליושקה, ‘אם היה לי מוח כמו שלך לא הייתי סוחב אבנים’. ‘מה היית עושה?’ ‘הייתי נעשה לפרופסור’.

גחן אל שפת המטה והפשיל את סרח השוליים. אפור. עדרי הרותם על שיפולי החול הצהוב מרחוק. האוהל של בקרה עומד. גם הביקתה. את האושר לא קונים ביום אחד.

תגיד פשוט שאתה מוכרח. כמו יוחנן שיצא לצבא. מה כתב לי? המדבר מזכיר לי את החולות שלנו. בעצם, המקום איננו משנה. אגב, גם שם גרים באוהלים. סערות חול. בכל־זאת — עוברים ממקום למקום. הגילוח — חובה. אחד הדברים הבלתי־נעימים ביותר. צריך להילחם בנאצים. פראזה, בשבילי על כל־פנים. לא חיים בזה. חיים בפרטים. כמו פה. מוכרח לגשת אל וייסמאן להתייעץ אתו. ידיד אחד לכל הפחות. יגיד שתישאר, והוא צודק. אני חייב לו עשרים גרוש בעצם שכחתי לגמרי, לא נעים. נבוך מאוד היה כשהיא נכנסה באמצע. צריך הייתי לצאת. ואחר־כך — השיחה על רודין. והאלבום הגדול. לזכר ימים אביביים בפאריס — מהקטנה שלך. אבל גם שם אתה רק אורח רצוי. אתה מחפש מקלטים. מקלט בטוח. בים — המקלט הבטוח ביותר. לעולם לא היית מטביע עצמך, פשוט מפחד. ימצאו את הבגדים על החוף. ראובן ודאי. חברה! מהומה. מה? מה קרה? רפאל? צמרמורת. דומיית מוות. כולם שותקים. מתלחשים. ידעתי. תמיד היה מדוכא. לא ידענו לקלוט אותו. לא השאיר שום דבר? ‘לא מצאתי את עצמי, אינני מאשים איש’. שטויות. בנאלי. אדם יכול להגשים את עצמו רק פעם אחת —

הסיט את גופו למלוא האורך, נטה על צד והטיל את מימיו אל החול. סילון שיקשק, בועות של קצף פקעו ושקעו. לא יראו. ריח האצות. קר. שוב קצת רוח. מאוחר כבר.

“תעירו שם את רפאל!” — הבקיע קולו של אליושקה.

גדוד סרטנים גלש על לחלוחית החול, מן הגל וחזור אל הגל וחזור, עם הקצף אל הקצף. מצולעים על רגליים. נסה פעם ללכת אחורנית. לוקש הרים אבן קטנה, מחוספסת, ירוקה. אין לה ערך. סתם מתוך רצף של מוזאיקה. לרומאים היה מין טיח שאת הרכבו אנחנו לא יודעים. יִדָה אותה אל שורות הגדוד. כוסו בגל. קיצפי מים שוצפים ומזים את חומות הסלעים, חזיזים ותזזים, חוזרים בזרם עז. שוקת חצובה באבן. עתיקה? לא. של הערבים. אם הערביות תבואנה שוב — נגרש אותן במקלות. כמה פעמים אמרתי לזאב. יחסים! מכבדים רק את הכוח, את זה לא מבינים אצלנו. סומכים על זאב. מתחיל להדאיג אותי שלא חזרו. מריש מסוקס — פליטה של הים. אפשר להשתמש בו. כן, אל תשכח כשתחזור. זוכר כשמצאנו חבית עם נפט? אלמלא אני — היו משאירים אותה על החוף. עצלנים כולם. אני אומר לך, יש גם מעלות לחיים על שפת הים, כמו למשל זה. שטויות, לא תמיד טובעות אוניות מלחמה אנגליות ליד החוף. עקף את גבעת הסלע וירד בשביל. חצוי עזיקות, מגובל מורביות, משובש, מבותר, השתרע השטח של אלף הדונאם מימין. גלי אבן. ערימות גולגלות. חורי עיניים, חורי נחיריים. כמו בצילומים ההם. חופרים תעלה וקוברים את כולם, אחר־כך מגלים גולגלות. אין הבדל גדול. מתחיל להדאיג אותי.

התחילו לזרוע אינאלדינהום. שוב תעבור העונה. אינני יודע מה אני הולך אליו שוב. אם הטרחן הזה לא יסדר את הענינים במוסדות אין לי מה לעשות אצלו. יתן לי קהוה. מוּש אֵליוֹם יה חואג’ה, תיג’י בּוּקרה, נשוּף. בּוּקרה בוקרה. לא מבינים שאפשר לגמור את זה בצורה אחרת. לך דבר עם זאב!

לפנים, חורג אל שמי העופרת — ניצב הכפר כמצודה. שוב רעם. מצד הים.

אחת שתים שלוש ואחת שתים שלוש ואחת שתים — עליזה ושושנה ישבו על ריצפת הסככה על מסכת הרשת, תלויה על וו וניפרשת. 3000 עיניים לעשות. עוגנים חלודים של עשת ודלועים תלויים על קירות הפח, וריבדי הרשתות על המוטות המאוזנים, והחלון פתוח אל הים ההומה. וקולה של עליזה הקולח —

"את מבינה? לא איכפת לי שהיא לא באה אני דוקא לא כל כך חושבת שאנחנו צריכים אותה פה. הסתדרנו עד עכשיו בלעדיה נסתדר גם הלאה. אז נסבול קצת. יותר טוב לי משתהיה פה אחת כזאת שמביטה עליך כאילו לא יודעת מה היא בעצמה, כאלה אף פעם לא הצילו אותנו והמצב החברתי לא נורא סתם מגזימים מה יש כל כך רע אצלנו? אני אומרת לך שעם כל הרע שאצלנו אז יותר טוב פה משבפלוגה היום, זה אני יכולה להגיד לך, אני יודעת בדיוק מה שנעשה שם עם דָוִד בתור מזכיר פנים הוא בחור טוב אז מה אבל העיקר שהוא לא יודע להשתלט על העניינים וכל אחד עושה מה שהוא רוצה את חושבת שאילו היה אחר במקומו אז עקיבא היה יכול לצעוק ככה על דרורה באסיפה כללית שהיא היתה מוכרחה להתפטר? אני לא מצדיקה אותה דוקא אבל אני יכולה להגיד לך שאני במקומה הייתי מעיפה לו סטירת לחי שהוא היה שוכח את שמו. רק זה יכול ללמד אותו כמו שאני נזכרת איך שהיה בא בבוקר ונוהם איזה דבר תני לי אוכל, כמו כלב, כאילו כל הקבוץ חי רק ממנו אני אומרת לך החוצפה הזאת ואחר־כך כשהייתי מגישה לו חביתה עם הוספה של נקניק לא כל חבר אצלנו מקבל את זה כן? בכל זאת אז הפריץ הזה היה דוחף את הצלחת על השולחן ומעקם את האף הנחמד שלו ויוצא מחדר האוכל בלי להגיד מלה. עלי זה לא עושה רושם, אני אומרת לך כבר מזמן צריך היה להעיף אותו מהקבוצה. את מתארת לך כאילו אני לא יודעת מה, בחיי זה שמרשים אצלנו דברים כאלה. אז הוא עובד במֶכֶס מציל את העולם. אני אומרת לך שכמה שמכס זה עבודה קשה אז אליושקה עובד הרבה יותר קשה וגם הדייגים עובדים הרבה יותר קשה אפילו עם כל מה שיש טענות על זה שמתבטלים וכל זה הייתי רוצה לראות אותו במקום גדעון. אני מתארת לעצמי שהיו מעירים אותו בשתיים בלילה בגשם ללכת ולהוציא את הרשת. היה רוצח את השומר. הוא שכח כבר שפעם הודיע על עזיבה ואז עוד התחננו לפני שיישאר. אני אומרת לך זה מרתיח אותי כשאני חושבת על זה שטיפוס כזה יכול לעשות אצלנו מה שהוא רוצה. אבל הוא לא אשם. אני אומרת לך זה רק אנחנו מפני שאצלנו מעריכים אדם רק אם הוא מכניס ומזה נובע כל היחס לנקודה. את חושבת שאם הדייגים היו מביאים יותר אז כל זה לא היה משתנה? אני מבטיחה לך, ביום אחד כבר היו שולחים אנשים והיו מתחילים גם לבנות והכל היה משתנה אז. גם משה היה מצליח יותר אצל המוסדות הלא לוקש סיפר לי כל זה רק בטלנות לא יותר מפני שמחכים להחלטות כאילו שבהחלטות יעשו משהו אצלנו, כבר יש לנו מספיק נסיון ברוך השם. את לא תשכנעי אותי שאברמוביץ פעם ישתנה מכל מה שאני יודעת עליו מספיק לי שראיתי אותו פעם אחת כשהוא בא אז לבדוק את המפרץ או אני לא זוכרת כבר מה זה היה את זוכרת קטן כזה עם משקפיים רץ הנה רץ שמה, אפשר היה להתפקע מצחוק, אבל ממש בעניינים לא מבין כלום. לא, אולי הוא מבין אבל זה שאלה של יחס כן? אני אומרת לך שבזה לוקש צודק שאי אפשר לסמוך עליהם אפילו במיל. יש לך עוד חוטים? לפעמים נדמה לי שהרשת הזו לא תיגמר לעולם. אני רואה שאת התקדמת כהוגן. כמה יש לך כבר? בהתחלה היה נדמה לי שאני אמות משעמום אבל מתרגלים לכל דבר, את יודעת.

אז מה? כן, לא איכפת לי שהיא לא תבוא. אמרתי לך מה דעתי על זה אבל מה שמרגיז אותי, שהיא לא אומרת את הדברים ישר. אילו היתה אומרת פשוט אני לא רוצה לעבור עכשיו זה הכל, טוב אז לא הייתי מצדיקה אותה אבל טוב זה אפשר להבין, סוף סוף יש גם אנשים כאלה שלהם לא איכפת שום דבר מלבד שיהיה להם טוב בעולם הזה ומה שהקבוצה במצב כזה וזה שיש מעט אנשים בנקודה ויש קצת יאוש ולא מחליפים ותנאים קשים ולפעמים אין מה לאכול — אז שידאגו אחרים ויסבלו אחרים, טוב, אז יש אנשים כאלה אז נדע שגם היא מהאנשים האלה אז אני כבר אוהבת יותר את עקיבא שאומר הכל בפנים ולא נואם באסיפות על הצרכים ועל המאמץ החלוצי ועל זה שצריך להתעקש כאילו שהיא יודעת מה כל זה. אני אוהבת מאוד את האנטליגנטים האלה שיודעים לדבר יפה וכשזה מגיע למעשים אז לא רואים אותם מפני שיש להם כל מיני נימוקים נפלאים להשתמט בכל מיני צורות את חושבת שרפאל לא ככה? אני יכולה להבטיח לך שאם היינו הולכים לחרוש שם את השטח כמו שדיברו אצלנו בלי רשות וזה בטח היה מגיע להתנגשות עם הערבים אגב עד היום אני לא יודעת למה לא עשינו את מזה רק בגלל הפיקפוקים התמידיים של המזכירות או שהתייעצו שם עם איזה גדול במזכירות הקבוץ או במרכז החקלאי או השד יודע מה, אז תהיי בטוחה שבאותו היום הוא היה הולך כבר למושבה או נעשה עגלון או שהיה לו כאב ראש רק לו להסתכן בדברים כאלה, מה את מדברת — זו לא הפעם הראשונה, אני יודעת טוב את הפסיכולוגיה הזאת היחידי שאני מעריכה מבחינה זאת אני יכולה להגיד לך זה עמנואל למרות זה שרבתי אתו לא פעם ואני לא חושבת שהתפיסה שלו היא הנכונה אצלנו עם כל התיאוריה שאפשר לחנך אנשים בדרך מוסרית אני לא כל־כך מאמינה שאפשר לחנך אנשים על כל פנים לא בגיל שלנו את האנשים שלנו אם תקחי אותם אחד אחד לא כל כך קל לשנות אני כבר התייאשתי מזה מזמן את חושבת שאפשר לשנות את אורי אותו דוקא לא כל כך צריך לשנות אבל תקחי את זלמן או את איבאן פיצ’אטקין זה הדוגמא הכי טובה בחור שלא הלך אף פעם לבית ספר אינני יודעת אפילו אם הוא יודע לקרוא על כל פנים להתרחץ ממש לא ראיתי אותו אף פעם אני חושבת גם שהוא מחליף בגדים פעם בחודשיים בחיי אפשר להתפקע ממנו אני נזכרת איך שפעם כבר לא יכולתי לסבול את זה איך שהוא הולך ואמרתי לו שמע פיצ’אטקין יש לי חולצה לבנה בשבילך ובאמת ביום הזה גהצתי חולצות שבת לכל החברים את יודעת הלא איך שזה היה שלא היו אפילו מיים לכבס ועל גיהוץ לא חשבו כלל אבל דווקא באותו היום סידרו את הברז לא זה הגדול שיש היום אלא זה שעומד שם בצד אני חושבת שהוא כבר מקולקל עכשיו אז הוא אומר לי אבל בקול כזה שאפשר להתפוצץ שמעי עליזה חבל לי על הגוף שלי! שמעת שלא יהיה איכפת לבן־אדם אבל בעצם כל הדייגים ככה. אני לא מאשימה אותם בעבודה כזאת שאין יום ואין לילה מי זה יכול לחשוב על בגדים וביחוד שאני לא יודעת מקום שמתלכלכים שם כמו אצלנו בחולות האלה למרות שנידמה לך שהחול הוא נקי, אבל זה לא חשוב, מה שרציתי להגיד לך שושנה, זה, כבר שכחתי כמה יש לי בשורה. חמישים ושנים אני חושבת. אני לא אגמור את זה היום. אני רואה כבר, האמת שאין לי היום חשק לעבוד והייתי ברצון שוכבת במיטה ושיביאו לי אוכל למיטה. זה תמיד ככה אצלי ביום כזה. אני מתפלאה באמת שהספינה לא חזרה עוד, אבל ברקה אמר שהם נסעו לחיפה ואפשר לסמוך עליו בעניינים האלה לכל הפחות.

כן, אז מה רציתי להגיד לך, אני יכולה לתאר לעצמי שלא רוצים לעבור הנה ולגור באוהל ולרוץ בלילה אל הסככה כשיש סערה והאוהל נופל ביחוד כשיש לך שם חדר מסודר ואת מקבלת הכל מהמחסן והאוכל בסדר ואת יכולה לדבר באסיפות מה שאת רוצה וזה לא מחייב אותך לשום דבר אז כל זה בסדר גמור אבל להגיד כמו שהיא אמרה אני לא יכולה לעבור עכשיו מסיבות אישיות אז באמת אז אני אומרת לך מעניין באמת מה הן הסיבות האישיות האלה שאי אפשר להגיד אותן באסיפה אלא תארי לך שאמרו לה תגידי אותן לסוניה והיא לא תגלה אותן לאף אחד אז לא נאה לה לספר אותן מפני שזה שייך לעניינים אינטימיים. צורה חדשה של דיבור הביאו אלינו, בטח שגם לי יש עניינים אינטימיים וגם לך אז מה אני העליתי פעם על דעתי להביא את זה כנימוק כשדרשו ממני משהו ביחס לקבוצה, אפילו כשזה באמת היה לי קשה ואני אומרת לך כשהחליטו עלי לעבוד ברשתות אז היו לי מספיק ומספיק עניינים אינטימיים בשביל לא להיכנס מפני שאז באמת היה לי מצב באופן מיוחד. את לא היית עוד אז, אבל כמה שעכשיו קשה, אז אז היה ללא השוואה עם כל העסקים שהיו לנו עם הערבים בהתחלה שהיו באים לך כל יום ומריחים פה ושם ואנחנו חשבנו שכבר, ובאמת היה מצב רוח, עכשיו זה זהב לעומת מה שהיה. את יכולה להודות לאלוהים שלא היית פה בימים ההם כשהיה לנו פה פרצוף כמו וייזל, אני מקווה שאת מכירה אותו קצת, שהיה חושב את כולנו לילדים שאפשר לצוות עלינו מה לעשות. פעם כבר חשבנו לסלק אותו אבל כנראה שהוא הרגיש בעצמו והסוף היה שהוא התגייס לצבא איפה הוא עכשיו אני לא יודעת, בטח באפריקה או בצי, אם הוא בכלל חי עוד. באמת, משונה ששכחתי עליו לגמרי ורק עכשיו את הזכרת לי. עברו אצלנו כבר כל כך הרבה מיני אנשים, השד יודע איך הם באים אלינו דוקא" —

נקישת שעלים על צלע הגבעה מחתחתים בחול קרבים אלי —

“מה קרה שם?” — נבהלה שושנה אל פתח הסככה. הלב, הלב, בל יתפלץ.

מן החוף טיפס במרוצה על גלי החול עמוס וקנה־מַלמַד בידו. ים ירוק, עמוק, חזה גדול נושם נשימות לוויתן ונושף סנפירים מתהפכים של קצף לבן —

“מה קרה? הגד!”

שלא יגיד, אני לא אוכל —.

לעזאזל, כבר הפעם השנייה אצלי. רותמים חמור עלוב לכרכרה ורוצים שיסחוב בזיף־זיף הזה —"

אח —

נסעדה אל הקיר בראשה אל זרועה. חשיכה. כמו זימזום יתושים באזניים, צפים צפים דלועים ריקים מסביב, עולים ויורדים על גלים, עולים ויורדים, עולים ויורדים בסחרחורת. אבא חוזר לפנות ערב — איפה היית, אבא? לא, אמא איננה עכשיו בבית. אז לאן הלכה? הגידי שושנה. באמת אינני יודעת. אינני יודעת אני פוחדת. אבא לוקח על זרועותיו. החדר צהוב כמו חלמון של ביצה. סוחבים אותו החוצה. הרבה הרבה אנשים מסביב. מה הם רוצים? צועקים משהו. אותו הדבר, אותו הדבר כל הזמן. אז מה פתאום? איבאן פיצ’אטקין רץ יחף על החוף, הוא איבד משהו, זה הערבים — הם רודפים אחריו, למה הוא לא מרגיש? מעיראק הם באו, מעיראק, עם סחורה, הם זורקים את המחרוזות על הארץ. פנינים מתגוללות בלי סוף כל אחת ירוקה, מבריקה —

“מה זה קרה לך?”

“מה?” — התאוששה.

“מה את חיוורת כל־כך?”

“לא, לא כלום”, — חייכה צהובות —“כמה יש לנו עוד לעשות?”

“חשבתי שקרה לך משהו.”

“לא, סתם. הרגשתי לא טוב.”

“תנוחי קצת, העבודה הזאת כל־כך חדגונית שלפעמים הראש מסתובב אצלי. אינני יודעת למה צריך שכל הבחורים — הביטי כמה מצחיק איך שכולם רודפים אחר החמור —”

שילח ארבע פרסותיו, והאפסר נשרך ונקפץ מאחוריו ופתותי החול ניתזים. גלש במדרון הרכס וירד בגיא החרסים וריחרח אבנים מבצבצות מחולייתן. לא אלה. פיקפק ועשה אלכסון אל תלולית של גבבא ופליטת סערות, ונוקש בגרוטא שנטפלה אל רצועת המושכה וקירטע והלך אל בן־חולות שדוף. תלש מחלפיו היבשים עד שלא הבחין ברודפיו. ניתר ממקומו מבוהל, ועשה קפיצה עד הגבעה השניה ונעצר ביסודו של טור אבנים שנחשף. זקף את ראשו והשקיף מזרחה על מרחב התלוליות הכתומות, הפרועות, והרחיב נחיריו ושאף ותמה תמיהה ארוכה. ניחא. פסע שפי ובטוחות על הרמה העירומה, מלחך בחרטומו יבושת גרגרים צהובים. מלוח. עד שבא אל שיח לענה סבוך ומסוכסך, בשיאו של תל שנערם בלילה. עקפוֹ ונעמד על פי גיא רובץ תחת וזרוּע שורות שיברי חרסים ומכיתות־אבן. פנה לאחוריו. מרדפי בעיקבותי. עשה ריצה עצורה בקשת גדולה ועלה בנשימה אחת עד פיסגת הגל שמנגד והמרחב שטוח לפניו עד האופק. נער נעירה גדולה למרחוק. צרודה ומצפצפת, מתרסקת לשברים מנושפים בהנאה. דהר כיברה ארוכה וכשל בברך קדמית ונכפף כדי רגע לארץ, ושוב. נשתרך בעצלתיים בתוך הבּתה של אלת־המסטיק, עיקולים במחוז בטוח. הריח קירבתו של כר. שירבב צווארו וליטף את החול והתהפך על גבו, מפרפר פעם ופעמיים והתייצב על רגליו, מתנער בריעוד אברים. יצא מכלל פחד אל משטחי דשא נרחבים, עולים בשיפועי הגבעות.

אחת שתיים־שלוש, אחת שתיים־שלוש, כמה עיניים יש לי כבר? הזמן איננו חולף כלל. הה, אלי, איך שכב שם על שפת־הים עם הלשון בחוץ והזבובים עמדו לו על השפתיים וגם נכנסו אל תוך הפה, אף אחד לא הכיר אותו, הוא היה מן המושבה נדמה לי, או מהבתים על יד הנחל, ובלה נגשה אלי ואמרה: לא היה לו מה לעשות רק לטבוע בים? ועדינה לקחה מקל וגרשה את כולם וצעקה — הסתלקו מפה כולכם זה לא סינימה! אבל לא רצינו להסתלק ורות כרעה על הברכיים ומיעכה לו את הגב כמו שֶׁלָשִים בצק בכל הכוח, והרגל שלו, אה, הרגל שלו התרוממה כל פעם כמו מקל, כמו בבובות עץ האלה, ואני חשבתי רגע שזה סימן שהוא מתחיל לחיות, אבל הוא נעשה כחול, יותר ויותר כחול, והאף הגדול הזה היה כחול וגם חלק מהחזה היה כחול והוא היה מכוסה בשמיכות ורציתי לראות את כל הגוף. היה איום, ואורי אמר — זה יועיל כמו כוסות־רוח למת והוא בעצמו ניגש והתחיל להניע את הזרועות שלו בכל הכוח. ומיששו לו את הדופק. ולא היה כלום. ונסעו עם הכרכרה להביא את הרופא והוא לא בא, ואני הייתי כמו משוגעת, הלא זה בן־אדם. הלא זה חיים של בן־אדם. למה הרופא עוד לא בא. והוא נעשה יותר ויותר כחול ואליושקה אמר — בואו לעבוד, מה אתם עומדים פה כולכם, מזה הוא לא יחיה, ואני התרגזתי נורא וצעקתי — לך מפה אם כלום לא איכפת לך, ושורות של גלים לבנים, ואת הסלעים לא ראו מפני שהיו מכוסים מיים, ואני מתפלאה שהחזיקו אותו בשמש למרות שהיה מעונן קצת, עננים לבנים כאלה, ורוח קלה מן הים, ועמד לי כל הזמן משהו בגרון, והעיניים אצלו היו סגורות, עם ריסים ארוכים כאלה, אני חושבת שהיה קצת ג’ינג’י, פעם חשבתי שכל הג’ינג’ים אנשים רעים, ואז — זוועה שכזאת, לא היו לו קרובים בכלל, והרופא לא בא. למה לא לקחו אותו תיכף למושבה, אולי אפשר היה להציל אותו במכשירי־נשימה הלא זה איום כשאין כל קשר ופה אפשר לטבוע בכל יום, אילו זה היה אתי, אינני יודעת לשחות — הייתי תיכף טובעת, הייתי צועקת — הצילו הצילו ואף אחד על החוף לא היה שומע, ראובן לא היה שומע, כשנמצאים בסככה אי אפשר לשמוע מן הים, הייתי צועקת — ראובן! והוא ממשיך לעבוד שם בתיקון הרשת, אילו היה שומע היה רץ ושוחה. הוא היה מספיק עוד, בטח היה מספיק, בוא בוא הנה כבר, אבל הוא איננו, ובא גל מעבר לראש והייתי נושמת מיים, מלא מיים מלוחים כל הבטן ואחר כך עוד גל ועוד גל, ואי אפשר לנשום כבר ולא יכולה אפילו לצעוק — — אני כמעט מתעלפת כשאני חושבת על זה. המוות הכי נורא כשפתאום את מרגישה שהחול מתחת לרגליים מתחיל להשתמט ואת כבר עומדת על ראשי האצבעות אבל הזרם סוחב את החול, סוחב אותך חזרה אל הים וכמו בור עמוק ואמא, הכל ים מסביב וגלים מאחור ומלפנים ומהצדדים ואין, אין מי שיעזור, רק ים ואין אף אחד והחוף רחוק ואת כבר — ואחר כך בסוף כבר ראינו את הכירכרה באה מרחוק והרופא ירד והוציא איזו קופסה עם בקבוקים קטנים וניגש כמו קצב והפך אותו אחת־שתים על הגב והתחיל בתנועות חזקות מהר מהר, והיכה לו על החזה והוציא לו את הלשון כמו לשור שחוּט, ותיכף לקח ועשה לו איזו זריקה, אני לו זוכרת איפה, וכולם שתקו וניגשו קרוב לראות ואני פחדתי להביט, ואחר־כך הוא ניגש אל עדינה ואמר לה — פערטיק, אין מה לעשות, וכיסו את כל הגוף ואת הראש בשמיכה ובת־שבע אמרה לי — איזה מין גורל מוזר, ורחצה את הידיים בגלים, ועליתי לסככה ואני לא יודעת מדוע התחלתי לבכות פתאום הלוא לא הכרתי את האיש הזה —

“אני רואה שהיום כבר לא יביאו לחם מן המושבה” — אמרה עליזה.

“כן.”

“עוד 3000 עיניים.”

מן החוף עלה קולו של רפאל:

“ברקה, מוכן לעזור לי רגע?”

“אני לך? תיכף ומיד! במה אוכל לשרת את כבודו?”

“שאבתי שם פח מים למטה, רק להרים לי אל הכתף.”

“מה לא נעשה בשבילך?”

“זה רק לרגע. איזו אניה שם?”

ברקה יצא מן הסככה. ים הארד — ריקועים ריקועים קמוטים, בשפתו האחרונה מבריק פס מתכת לבנה נוסע דרומה.

שושנה ניגשה אל הפתח. מתכת מברקת נוסעת דרומה. חץ כסף. שחפים לבנים מקרוב.

אולי יודעים משהו.

“צלבנית. אתה יכול להכיר אותה מיד על פי הצלבים.”

“אנגלית, מה?”

“ומה אתה חושב? גרמנית? כבר היית רואה את אבי זקנך.”

“אומרים שעברה פה צוללת גרמנית ותפסה סירת דייגים ערבית.”

למה לא חשבתי. נאצים. זריקות של סיפיליס. מקלחת גאז. פה?

“איפה זה היה?”

“לא רחוק מכאן, אני חושב.”

“ומה עשו אִתם?”

“שמעתי ששיחררו אותם”.

“ואתה מאמין, הה? יה־חביבי אני מכיר קצת את הצי הגרמני. לא הם. מעשיה ערבית.”

איך לדעת אם הם בחיפה? אפילו למושבה לא יגיע אף אחד. רבונו של עולם — לחכות עד הערב. גם בערב לא אדע. את מוכרחה לנסוע, לשאול לפחות, יצחקו ממך.

פס מתכת מבריק, חוצף במים דרומה.

“רפ–אל! מה עם המ–ים!” חנה’לה קוראת.

“בוא נלך, אין לה סבלנות שם.”

“אני רואה שהסערה משתתקת. רוח צפונית. חבל שהחברה אינם, אפשר היה לצאת הלילה. הרבה דגים. בוא נרד, חבר.”

אחת שתיים שלוש, אחת שתיים־שלוש. —

לילה. וכולנו ירדנו אל החוף. ירח. והביאו אז המון דגים. בפעם הראשונה כל כך הרבה. איך זה שעד אז לא שמתי לב אליו בכלל? רובה’לה. את זוכרת איך שלא העזת לקרוא לו רובה’לה? והוא תיכף בערב הראשון — שוש. וזה דווקא כבש אותי. ניגשו עם הסומבוק עד החוף וראובן עם דן סחבו את הרשת על הכתפיים והוא היה גבוה כל־כך פתאום ויפה. חיוור. אולי בגלל אור הירח. ואחר־כך פרשו אותה על החול הרטוב והדגים פירפרו, יופי של מוסקאר. ובאור הירח היו להם צבעים נהדרים, ירוק וזהב. תמיד מזכיר לי את השחרזדה, אינני יודעת מדוע. וכולנו התנפלנו על הרשת ואספנו אותם לתוך הסלים. התמלאו מהר מאוד, היו בטח איזה 30 רוטל. וראובן קרא אל גבי — אל תשכח את השיזורת. ואחר־כך ניגש אלי, לא הבנתי מה פתאום, ואמר לי — את רוצה לעזור לנו לתלות את הרשת? מה פתאום, עד עכשיו אני לא יודעת למה ניגש דווקא אלי, שאלתי אותו אחר־כך. מתי זה היה? אה, כן כשטיילנו אל הסלע היווני, זה גם כן שֵם שלנו — הסלע היווני, כל כך הרבה דברים משותפים בזמן קצר, רק חמישה או שישה חודשים, עם כל הסימנים שאף אחד לא הבין, כמו — “דרומית” זאת אומרת שבלילה אנחנו יחד ו“הולכים אל השנקוש” — זה אל החולות שם על יד השיח הזה. מתי המצאנו את כל זה — אני חושבת שאין עוד זוג שאוהב כמונו ואז אמר שהוא מאמין שזה גורל, ושני אנשים שנולדו לחיות זה עם זה מוכרחים למצוא אחד את השני ואני כל כך אהבתי אותו אז, מהלילה הראשון ידעתי שאנחנו מתאימים ושזהו, ותליתי את הרשת על העמודים בתענוג כזה, נדמה היה לי שכל זה אגדה, ואחר־כך ניגשנו שוב אל הסירה והוא נתן לי לסחוב משהו כבר אינני זוכרת מה, כן, את הסקנדיל, ועלינו למעלה אל הסככה והיה חושך, ורק דרך החלון נכנס אור הירח והיה משונה כל־כך — עם הרשתות שם והעמודים והמדלועים והעוגנים ואני התפללתי שיחבק אותי ורעדתי נורא והוא פתאום תפס לי את היד, ואני טיפשה — אח, עזוב! מה היה אילו באמת היה עוזב? לא הייתי מעיזה יותר, משונה שמקרה קטן היה יכול לשנות את כל החיים, ואחר כך כמעט שנפלתי על הרשת והוא דיבר מהר, בנשימות — את מאמינה לי, נכון? אני מאמינה, ואני לא ידעתי למה הוא מתכוון רק אמרתי — כן, כן, ראובן, ואז כבר היה לגמרי הסוף וידעתי שזהו האיש, ולעולם, כן אני מאמינה לך, תמיד, גם אז כשכעסתי. למה כעסתי עליו? למה? סתם מפני שאת קנאית ואת קטנונית ואת לא שווה אותו. אילו יכולתי רק להגיד לו עכשיו שהוא צדק, שלא הייתי צריכה לכעוס, שאני טיפשה ושאני לא שווה אותו. רק פעם אחת, שיבוא, הלא זה אי אפשר, זה סתם חלום־רע כל הדבר הזה הלא זה —

לוקש וחסין. מן הכפר באו. נכנסו אל הסככה.

“אתה רואה? זה וזה וזה וזה. מסבוט?”

“מסבוט.”

“וגם את השַבַּקֶה הזאת אתה יכול לקחת וגם את הבדאן. אנחנו לא צריכים אותם. אתה יודע — מה זה בשבילנו — הפּ, כלום!”

“לא, יה חואג’ה. איך יצאו הדייגים שלכם בלי השבּקה הזאת?”

“אוף! אמרתי לך — לא צריכים — לא צריכים. אל תשאל שאלות אותנו.”

“אבל אתה בטוח שלא צריכים?”

“אם אני אומר לך, חסין… סמוך עלי. אני ואתה — אתה יודע.”

“מעלוּם.”

“מבסוט עכשיו?”

“מבסוט.”

“ואיך אתה בכלל, יה חסין?”

“אלחמדללה.”

“ואיך הדייג עכשיו אצלכם? שב למה לא תשב —”

“אין דבר, יה חואג’ה יוסוף, צריך לחזור לעבודה.”

“מה אתה מספר לי? אתה בטלן שכמותך! אתה עובד גם כן? שב ואל תדבר הרבה! הנה פה. על הרשת הזאת!”

“טוב, רק קצת.”

“אם כן, איך הדייג? יש?”

“אלחמדללה, הבוקר הביאו קצת אחרי הסערה של הלילה.”

“כן? כמה?”

“אני יודע? ככה, בערך.”

“כמה, יה עקרוט?”

“ככה, אולי עשר אולי עשרים —”

“וולה אתה משקר. תגיד כמה. מפחד ממני?”

“בחיי זקני, אולי עשרים אולי קצת יותר.”

“הביאו ארבעים? תגיד ישר!”

“מה ארבעים? מתי יש ארבעים? בחיי אם בעשרים השנה האחרונות ראיתי 40 רוטל דגים בעונה הזאת.”

“יה שקרן חסין. אתה חושב אני לא יודע? אני יודע כמה מביאים בכל לילה ובכל יום! אין דבר שאני לא יודע מה שאצלכם! ארבעים וחמישה הבאתם הבוקר, נכון? תודה על האמת!”

“מה לעשות, יה חואג’ה יוסוף, ואתה חכם יודע הכל. אני ככה סתם שוחק לי.”

“שוחק לך, מה? טוב. מתי אתה נוסע העירה, יה חסין?”

“אולי מחר, אולי מחרתיים, אולי בעוד שבוע. אין כסף בזמן האחרון.”

“לא תהיה אצל הוואקיל?”

“אולי כן.”

“מה תגיד, יש פה יהודים בונים בתים על החול —”

“אני? מגיפה על בני ועל אשתי אם אני אומר דבר כזה פעם אחת.”

“טוב. ומה אתה חושב, חסין, מה שאנחנו עושים פה — זה טוב?”

“טוב מאד, בחיי.”

“אתה טוב, חסין.”

“אתה מכיר אותי. אין אחד פה בכפר הזה ובערב דהריה ובערב ג’ימאל ובחאן־שושי ובכל הכפרים פה מסביב שיהיה ידיד שלכם מן הנפש כמו אני. אללה יעטיכום אלאפי.”

“ומה דעתך על המלחמה, יה חסין?”

“זונות כולם.”

“מי כולם? גם שלנו?”

“לא. חס וחלילה. זונות הגרמנים האלה שהורגים את היהודים. ימח שמם, טפו, שלא יישאר להם זכר.”

“והאנגלים לא זונות?”

“האנגלים טובים. —”

“מה — האנגלים טובים? האנגלים זונות יותר מכולם!”

“גם הם. אתה צודק. אתה יודע, אני לא מבין הרבה בפוליטיקה. אדם פשוט, יעני. איפה הדייגים שלכם היום, חואג’ה יוסוף?”

“יצאו בלילה עם הספינה. לא חזרו. בוודאי נסעו לחיפה.”

הם בטוחים. הגיעו לחיפה. מה את דואגת?

“ים קשה היה בלילה. אומרים — סירה אחת טבעה על יד אבו־דור.”

סירה! לא ספינה. ערבים.

“ערבים?”

“לא שמעתי הרבה.”

“וכיף אל תאס? ואיך יהיה הים היום יה חסין?”

“רוח צפונית. עוד שעה שעתיים ישתתק ברצון אללה. אם תהיה מזרחית בלילה — נצא לבשלולי.”

“קר בלילה, מה?”

“קר כקרח. אל ארבעינה עכשיו. בליל שלשום לקחנו כסתות הרבה. שמנו על הרגליים. היה קר עד שקפאנו. לא יכולנו לסחוב את הרשת, כל כך קר.”

“אצלנו עצלנים, יה חסין. לא רוצים לצאת כשקר.”

“לא, יה חואג’ה יוסוף, שלכם בחורים טובים, כל אחד — ככה! לא ראיתי בחורים טובים כשלכם. בני־חייל כמו רובין ושבתאי וכל אלה. הבחורות שלכם אני רואה עושות עבודה טובה ברשתות.”

“כן, אתה רוצה אחת מהן? קח את זאת, את שושנה! מה דעתך, שושנה?”

(איפה זה אבו־דור?)

“תגיד לו שאני לא שווה.”

“אסור תדבר ככה, יה חואג’ה יוסוף!”

“היא אומרת שהיא לא שווה הרבה. כמה היית נותן בעדה?”

“אסור תדבר ככה. חטא לאלוהים. אני צריך ללכת. מאוחר.”

“מה מאוחר? שמע, אם אתה רוצה גם את הארגז הזה — אתה יכול לקחת. אני לא צריך אותו.”

“אתה יותר מדי טוב חואג’ה”.

“ושמע — עוד דבר אחד אני רוצה להגיד לך.”

“אני שומע.”

“אתה ראית שם שאנחנו התחלנו לבנות משהו?”

“כן.”

“ראית?”

“כן.”

“ובכן — כאילו שלא ראית. מבין?”

“מבין.”

“הה! עיוור וחרש. לא יודע כלום.”

“טייב, ולא חשוב מי ישאל אותך, יהודים, אינגליז, ערבים — אתה לא יודע.”

“לא יודע.”

“ובעיר — גם כן. הס. שום דבר.”

“על ראשי.”

“ותבוא מחר, אולי יש לי עוד איזה דבר בשבילך —”

אחת שתיים־שלוש, חת שתיים שלוש. מה יהיה, מה יהיה?

שני פרשים דוהרים על סוסים, אזֵנם על חגורם ופניהם להבים. אל שער המחנה הגיעו. עוצרים. היכן המוכתר? דבר יש אליו. חרדה. בהולים. איפה הוא, לוקש? מה זה? פקודה חתומה? גזר דין? לעזוב את הנקודה? צמרמורת. על גופותינו יעברו. במקלות, באבנים, אל השער, אל השער… זה עתה הגענו מאבו־דור — ספינתכם נטרפה, הגופות על החוף. לא! לא! אתם משקרים! אתם משקרים! הם הגיעו לחיפה — כולם יודעים זאת! שקט, שושנה, אולי ראובן חי. אחד ניצל והגיע שלם… — — — — לא זה לא זה לא זה לא זה. אסור.

ארוחת הערב בביקתה. הם לא באו. עמוס לא חזר מן המושבה. הדלת נפתחת. מי זה? עמוס. הבאת עתונים? כן — הוא אומר ושותק. מדוע שותק? תיכף תראו. כותרת שחורה בראש העמוד: ספינת דייגים יהודים נטרפה ליד חוף אבו־דור. הספינה. קמים. יוצאים. רצים אל החוף. רצים לאורך החוף בסערה, בגשם, אל אבו־דור. כולם. גם אני. הפסיקי הפסיקי כבר. הפסיקי, כבר די לך. די, די, די. דמדומים. אליושקה בא במרוצה. חברה! בואו למטה! רצים. גולשים מן הגבעה. הים כבר שקטן וכחול. על החול הרטוב שיברי לוחות לחים וקלת הפוכה והכוּמתה הסרוגה שחבש על ראשו. תנו לי את גופו לפחות, את גופו אני רוצה!

עליזה: — אילו היו מוצאים את ראובן לפחות.

לוקש: — היא מחזיקה את עצמה יפה מאוד.

עליזה: — בשביל זה באמת נחוצה גבורה.

אפילו לא בכיתי. הכומתה הסרוגה שחבש על ראשו. הכומתה הזאת מתגוללת שם כאילו אין כלום, כאילו הכל אבד ואני יחידה נשארתי.

גלים ארוכים ונמוכים של קצף שחים שורות־שורות אל החוף בריטנה וחוזרים. שפה מפורצת דרומה, עד ערפל־רסיסים־וענן, ואור יום מטושטש. דמות צועדת. הנה, אלינו. מי זה? עכשיו נדע הכל. מי יודע מי יודע. רובה־לה יקר שלי — — — כבר עשר. מה עם ארוחת הבוקר היום. כמעט ששכחתי.

“מה עם ארוחת הבוקר היום, עליזה?”

עד שנאכל כבר יגיע ההוא.

“אני מתה מרעב, גם את? בואי נראה מה קרה שם לחנה’לה.”

הניחו את קני־המנור על הארץ. גיזרה רחבה, משולשת, של לולאות חוטי־משיכה אפורים, יבשים. נפרשה על רצפת הבטון, תלויה ונסרחת ממסמר נעוץ בקיר.

העבודה המשעממת הזאת.

“כמה יש לך כבר?”

“לא ספרתי.”

“יש לי יותר מאלפיים.”

יצאו. אור מסתנן ממיפלשי עננים, בלויי עננים נסרחים. לבן. מבהיק. ים כחול, נמוך, מהדהד ורוטן. מרבדים של חול יבש מתגוללים ורצים דרומה־מערבה עם הרוח ונפרזים אי־שם, נזרעים לכל עבר ונחים. לבן פתאום. לובן החול.

נכנסו לביקתה. דייסת הסולת הנפוחה בקערות הפח המבהיק. ריבת־התאנים התוססת. לחם תפל.

“נו, מה אתם רוצים? אני אשמה? כשלא מביאים לי מים אז אני יכולה לבשל?”

“אבל כבר עשר, חנה’לה, את שוכחת שאנשים עובדים.”

“גם אני עובדת, פישקה, בדיוק כמוך ואינני יכולה לקרוע את עצמי ולהביא מים מן הבאר ולהבעיר אש בכיריים ולבשל — הכל יחד. אתם רוצים אוכל בזמן — תדאגו שיביאו מים בזמן —”

“נכון מאוד, פישקה., אני האשם החמור ברח ורדפנו אחריו אולי חצי שעה. חנה’לה, אל תשימי לב אליו.”

“לא, אני לא שמה לב, אבל זה באמת מרגיז כשבכל יום באים אליך בטענות כאילו שאני…”

“כאילו שאת מה?”

“כן, כאילו שאת מה?”

“כאילו שאת מה?”

“אוי, תפסיקו להתחכם, באמת.”

“תפסיקו כבר, באמת,” — אמרה עליזה — “הייתי מאחלת לכל אחד מכם לעבוד במטבח בתנאים כאלה.”

דייסה קרה. קלש־קלש, כעיסה דביקה נמתחת בין החיך והלסתות. זה בטח יהונתן בא מהפלוגה. יהונתן, אולי ראית את הספינה בחיפה במקרה? אני? איך יכולתי לראות אותה? ירדתי מאוטו אחד ועליתי אל אוטו שני, לא הייתי בחיפה אפילו עשרה רגעים… הייתי נוסעת בעצמי לחיפה. גם התה קר.

“לא, הוא יחזור בטח ב־10 בלילה.”

“אם לא ישקע בזיפזיף.”

“נו, חברה, תתכוננו שלא יהיה לחם מחר.”

“ואני אומרת לכם שזה באמת עובר כל גבול. מה הם חושבים שם בפלוגה?”

ברקה הושיט את זרועו אל קיתון התה של השולחן השני.

“אני הייתי עושה סקנדל.”

“אז מדוע אתה שותק? כשבאה הנה המזכירות — לא רואים אותך.”

“אני לא האיש.”

“למה אתה לא האיש?”

“ככה.”

“אז מי כן?”

“אינני יודע. אולי הדייגים.”

ברקה מרח פרוסה מגושמת בריבה.

“תן לי שם את הדייסה,” — אמר אליושקה — “אני אומר לכם שעד שאנחנו פעם לא נקשור את סונקה זו ונגיד לה, — את לא חוזרת מכאן עד שפה יהיה זה וזה, אז אנחנו לא שווים כלום.”

אולי זה דן! אתה פה? כן, היה לנו לילה איום. בנס הגענו לחיפה. אל תשאלו. העיקר — הגד, מתי יבואו החברה? יגיעו עם הספינה לפנות ערב. יכול להיות שהמוטור התקלקל. כנראה שיצטרכו לעגון בחיפה יומיים. אבל זה כבר לא איכפת לי. אפילו שלושה ימים. ורובּלה יבוא. כל כך דאגתי לך, כל כך, רק עכשיו אני יודעת מה זאת אהבה. בוא רובה’לה, בוא… אסור. יותר טוב שתצפי לרע. אין הרע. לא אמרתי כלום.

“תסלח לי מאוד — מספיק שהגל יכה לך על הדופן — אתה אבוד.”

“אתה נותן ‘יבש’ אחד בדיוק עם הגל — זה הכל.”

“גם בפעם שעברה היה לנו דבר כזה. הרמנו קודם את הרשת שלנו. חתכנו קרוב לסלע, היתה סערת חוף — משהו איום אני אומר לכם. עשינו שטות שיצאנו עם הסומבוק. התקדמנו אל הרשת השנייה וחסין צועק — יאללה יאללה, ממש התפלל. עלינו אל גלי העומק וזרקנו עוגן. התחלנו להרים את הרשת והרשת נתפסת בסלעים. סוחבים — וזה לא הולך. העלינו מה שיכולנו והשאר — לעזאזל. ועל יד החוף — ממש לבן. פחדנו להיכנס למפרץ. ראינו שנשבור את הראש. חיכינו בחוץ אולי שעה שלמה, הנשמה התנדנדה כהוגן. בסוף שבתאי אומר — מה שיהיה יהיה! שידְד! חתרנו לצד הכפר. וחושך — יה אללה יה אללה! רואים רק את גלי החוף הלבנים. חסן רעד כמו עלה ברוח. רק נכנסנו לגלי החוף — אנחנו מרגישים שאנחנו עפים. פשוט מאבדים את השליטה. מכה אחת על הדופן — זין! אנחנו עפים שמאלה. חשבתי — גמור. אתה מתאר לך? מהירות עצומה. היה מזל שלא נתקענו ישר אל הסלעים. וזה הכל בגלל מורי הקטן. צועקים ‘יבש’ והוא ממשיך לחתור. פשוט מתוך פחד. באמת היה מזל.”

גלין־גלן. צלצול ענבלי גמלים בחוץ. מוסטפה הביא זיו־זיו. דפוסי־חתימות רחבות של פרסות על מישטח החול החלק. גלין. העור העבה, המחוספס, קימטי־גלדים תוויי זבל. נד. נד. גלין. גרגרים נוטפים מן השקים, מסמנים שורה כתומה, עקלקלת כתוו של השתנה. גלן. פוסעים בטוחות, פסיעה ופסיעה ופסיעה מוחלטת. גלין־גלין. בלויים שחורים וטנופים של מוסטפה וריח הכפר של עשן וגללים. גרגרים מידרדרים על גג הביקתה. שוב גשם. חידודים חידודים בחול. כהה. קדרות. מוסטאפה בא, נתכנס אל קורת־גג. צפוף. מכורבל. קר. שעטות גשם על קיר הפח. עבר אל הגג. חלף הלאה. מי זה רץ הנה?

סונקה פרצה פנימה, מטפטפת מכל שוליה.

“אוף! מזל שהגשם הזה תפס אותי רק פה, על יד הסירות. תמיד אצלכם ככה?” —

ניערה את הזרמים משימלתה. שלוליות קטנות על הבטון.

“לעתים די קרובות. מה נשמע? את באה מהפלוגה?”

“כן, מה נשמע אצלכם? איפה הדייגים?”

“מה, הספינה בחיפה?”

“לא. הייתי בנמל. לא הגיעו לשם. מה זה יכול להיות? הייתי בטוחה שהם פה.”

גלדים של דייסה קרומה, לבנה, קרה, קיתונים עמומים של תה. שלוש שלוליות קטנות. הקורה עקומה על גבי הפחים. גשם. זבוב מחולל מחולל מחולל בין בגדי העבודה הבלויים. — אוי שושנה שלי, איזה אסון קרה לנו. איזה אסון קרה לנו. אבא שוכב צהוב. והריח. הילדים של השכונה מסתכלים דרך החלונות מפוחדים. זקן אחד מכוער מחברא־קדישא מאיץ — נו, גברת אין לנו זמן, אין לנו זמן. האוטו השחור. תגידו למורה שאבא שלי מת ואני לא אבוא מחר. והדוד חיים קנה סוכריה. אז מה את משחקת בכדור אם אבא שלך מת?

“מה זה יכול להיות? אולי הפליגו דרומה.”

ברקה תחב את שתי ידיו בכיסיו ויצא עד המפתן. גשם.

“לא יכלו להפליג דרומה ברוח דרומית.”

“אולי לא יכלו להכנס למפרץ והמשיכו עד עכו.”

“גם עד בירות יכלו להגיע. קרה כבר דבר כזה.”

ברקה שלף את המקטרת מכיס חולצתו ותחבה בין שפתיו.

“עד בירות לא הגיעו בשום אופן.”

שתיקה. סונקה ניגשה עד המפתן והביטה החוצה.

“גשם.”

“מוזר מאוד.”

“עמוס וודאי לא הגיע עוד למושבה.”

“לא, פגשתי אותו בדרך —”

ברקה היטיב את הטבאק והצית גפרור.

“צריך לגשת מיד לתחנת המשטרה לדרוש שיודיעו לכל תחנות החוף.”

לוקש הופיע במרוצה מצד הכפר.

“מה קרה?”

“כלום. הספינה לא הגיעה לחיפה.” — מסרה סונקה אדישות.

“מה את אומרת? צריך לגשת תיכף למשטרה. אני כבר הולך. חברה, אם יבוא סאלח תגידו לו שיבוא שוב בערב. הגשם הזה לעזאזל, כן, חברה, תגשו למטה, יש בול עץ גדול שכדאי לקחת אותו. אל תשכחו. הים ישטוף חזרה.”

אפילו לא לקח נעלים. הלך יחף. אמרתי לו — רובה’לה, יהיה לכם קר שם. שטויות — בין כה וכה מתרטבים, אנחנו רגילים. נחזור בבוקר. למה יצאו, למה? פשוט אין לי כוח. אין לי כוח. כמו סמרטוט.

עמדו סביב לפתח וציפו עד שיחדל הגשם. יריעות אוהלים נשטפות בזרמים הקולחים. נחלים מתמשכים על החול. שיחי לענה ירוקים. גמלים תמהים בהכנעה. ברקה פלט פוחיות של עשן.

“שטויות, אני בטוח שלא קרה שום דבר. ספינה כזו לא טובעת. התקלקל המוטור או משהו.”

“קרה כבר פעם דבר כזה.”

רפאל קבע עין במישתל הגשם בחול. טיפות מתנפצות לרסיסים ונבלעות. נקודת הרווייה. אני חלק מכל זה. גוש אחד עומדים פה בלי הבדל. גם ברקה ואני. אני סולח לו הכל. יצא עלון לזכרם. אני אכתוב על ראובן. באמצע שאיפתו הגדולה נקטם. מסיבת אבל. שיא של צ’רניחובסקי “שם במקום הגלים את הצור ילוקו”. נגינה. יכול למצוא בלוח “המעורר”. טוב שלא יצאתי אתם. הסכנה. תמיד לחפש פרקי קריאה חדשים. משהו חזק.

“אמרתי להם שלא צריך לצאת,” — אמר אליושקה. — “אמרתי שתפרוץ סערה.”

“יקח שעה עד שלוקש יגיע למשטרה.”

הגשם זירזף גדודים־גדודים ונקב את החול.

“זה יכול להמשך כך כל היום.”

ברקה ניער את האפר ממקטרתו. אבק דק, שחור, נשטף במים.

“חברה — קדימה למטה. צריך להעלות את הבול.”

צוות נפלטה מהבקתה והתחרתה אל רגלי הגבעה, אל הים. רפאל הזדנב בצעדים מדודים.

“את הולכת, שושנה? יש לנו עוד יותר מאלפיים עיניים היום. תראי שהסוף יהיה שלפנות ערב תגיע הספינה ישר הנה והחברה יצחקו לנו ששלחנו אווירונים לחפש אותם. את הולכת?”

שושנה נשרכה אל הסככה. למטה, על מישטח הלחלוחית, הרימו את הבול אל הכתפיים. פגר נפוח, לבן. פגר מחותל סיבי שׂיבה של פשתן. טיפות מנטפות. ליחה. הלי—הופ! קדימה למעלה! מה אמרת? הוא לא יבוא היום, רובה’לה? גוונים חולפים בתמורה כעננים על פני הים למרחוק. פלד, ספיר, זית. עננים מתועבים. הים הזה מנוקב ככברה במחטי הגשם. אלפיים ושמונה מאות? גם את הסודר לא גמרתי לסרוג לו. צריך לבקש את עמוס שיקנה מעט צמר, הביטי!

שלדג אפור כעץ ניתר על רצועת־האדווה ונקפץ מן הקרקע וריחף על שורות הגלים וחג וחג וחג מסביב. וזנק אל המים. צלל. החטיא. וחזר וניתר על חלקת האדווה והתנשא וריפרף בכנף מפרפרת וצלל אל בלורית הגל כחץ שוצף ו–חטף. ועלה והמריא ודאה אל הצור, אל האבן, אל —

נספר לאמא, רובה’לה? טפשון כזה, נוסעים במספר 2, לא פה. מה יש לנו להתבייש, העיקר שאוהבים. והיא עמדה וכיבסה אז בפיילה הישנה ההיא. מצחקה שכזאת, לא ידעה איך להתנהג, והושיטה לו יד רטובה מסבּון. אתם זאת אומרת באים עכשיו משם? תסלח לי שאני לא יודעת את שמך… בטח אך לא יודעת את שמו, אמא. אנחנו בפעם הראשונה פה. תאכלו משהו, יש לי עוגות מצויינות. ורובה’לה היה כל־כך ביישן, ואיך שהיינו מבולבלים בלילה, ואמא לא ידעה אם לתת לנו חדר אחד או לא, והתביישה לשאול אותי. הסמקתי. נסתדר כבר. והוא, טפשון כזה, אמר — אין דבר אני יכול לישון בחדר הגדול, וכשכיבו כבר את האור אז יצאתי מן המיטה אל החדר הגדול. זה את, שוש? אמא תשמע. לא, טפשון, מה איכפת לנו, בין כך וכך היא תדע… מה אני עומדת? ואולי עוד ימצאו אותם. אולי? אני פשוט…

חזרה על עקבותיה, אל האוהל. לקחת דבר־מה. כדאי לקחת מעיל. מטושטש. רשת הגשם הדק. היום? לא, אתמול. כלום לא קרה. כלום לא קרה. הכל כמו שהיה. “אליושקה, תביא שתי אבנים משם!” הם לא דואגים. כלום לא קרה. ישיבת מזכירות בערב בעניין תוספת אנשים לדייג, ראובן דורש זאת. שטיח של חול על רצפת האוהל. קר. רכסה את יריעת הפתח. חוץ קר וגדול וים וחול בלי סוף בלי סוף. שלחו לחפש אותם. התפללי. אלוהים אלוהים שימצאו אותם. אלוהים אלוהים שימצאו את רובה’לה. אלוהים שימצאו את כולם. קפצה את אגרופיה. אם אחשוב עליו כל הזמן בלי הפסקה… אלוהים אלוהים זה לא קרה זה לא קרה. תחזיקי חזק. ככה. הצדף הגדול על השולחן. בבוקר זה היה, מתי? בהתחלה. לא, מה אני מדברת, זה היה כבר אחרי ראש השנה. פה באוהל. עוד ישנתי, אולי שעה 5 בבוקר היתה זו, והיה עוד קצת חושך והוא בא יחף ורטוב, עם המכנסיים מקופלים עד הברכיים, מהלילה ומהים. כל כך מוזר זה עכשיו. תמיד הוא כזה בבוקר אחרי הדייג, כאילו בא מספרד או מהאוקינוס האטנלנטי. הבאנו שלושים ארגזים. — מה אתה אומר? איך זה קרה לכם? — קורים ניסים לפעמים. וזה בשבילך. שם את הצדף ישר על הצוואר שלי. כל כך קר היה. חמור! זה קר נורא! סליחה, לא התכוונתי. ונשק על הצוואר. השערות… הרכות, הקרות, המלוחות.

גחנה מתחת למיטה ומשכה תיבת אריזה גדולה. הסירה את יריעת הבד מלמעלה. גווילי נייר ישנים. עלון הקבוצה — “לרות ומאיר ברכת הקבוצה.” “הגיע הדיסקוס החדש”. עוד בפלוגה היה זה. היו אז חוזרים מן הנמל עם תפוחים קטנים, אדומים. ריח תפוחים קר. מושיוף את רבינוב. תפוחים קרים מבתי הקירור. הבחורים באים מן הרכבת במרוצה אל הצריפים בכיסים נפוחים מתפוחים. ואיציק צועק מרחוק — בחורות מי רוצה תפוחים? דג מלוח וחלבה היו אוכלים בכל בוקר. עלון הקבוצה. “הערב מסית־פרידה לאריה ג.” “רכשנו שתי פרידות מכפר־צור במחיר…” ראובן היה עובד בשטח. כל כך מצחיק שפעם נסעתי אתו בעגלה והיינו לבד וכמעט שלא דיברנו מלה כל הדרך, רק שאל אותי על הנוער העובד. אחר־כך נזכרנו בזה הרבה פעמים וצחקנו. בטוחה שגם אז אהבתי אותו כבר. למה לא אמרת לו שום דבר? אני בטוחה. אני זוכרת איך הקול הזה שלו עורר בי מין רגש. והבוקר הזה עם העשבים הגדולים משני צידי הכביש, והיה עוד שקט, והבתים הלבנים של שכונת־נחום. לא היה איש כל הדרך. כזה בוקר עם טל. וערפל קל. רובה’לה, אלוהים רק שימצאו אותם. “דבר”. “ממשלת פולין עזבה את הבירה”. “הצבא הצרפתי גורם אבידות קשות לגרמנים”. “נתפס גנב ידוע”. למה החזקתי את העתון הזה? “מאמץ מאוחד של אלף זרועות. האומנם ייבצר לגול את האבן…” מה היה אז? כן, באה חברת־נוער משדה־יצחק. אני שונאת את אביבה זאת. היתה רוקדת קרקוביאק עד הסוף תמיד, ואחר־כך אומרת — מה אתן עייפות? אני לא מרגישה כלל. היו לה שערות יפות. פישתן. ראובן אמר שהיא דומה לגויה הונגרית. מצחיק שפעם חשדתי בו שהוא אוהב אותה. חושב אותה לריקנית.

שקית המכתבים לבנה־מזוהמת. כבר מזמן חשבתי לתפור כפתור ותמיד את שוכחת. כשיחזרו. אגב, אני לא מוצאת את התמונה שלו. איפה היא, איפה היא, איפה. פתקים פתקים פתקים, עלים, גליונות, זה המכתב מחיפה. מה זה — איפה התמונה? איפה יכולתי לשים אותה. איפה שמתי אותה? הפכה את התיבה על פיה, גל של נייר. “בלהט־סוד” “אסיא”. עלון הקבוצה, עלון הקבוצה, עלון… הגדה של פסח. שירים. איפה התמונה? קמה ונבהלה אל הארון, פישפשה במדורי האצטבאות. בכיסי מכנסי העבודה. לא יכול להיות תחת המזרון. מה, שמתי את זה במקרה בקופסת החוטים? מה זה לעזאזל? מה זה? האוהלים המטונפים האלה. הכל עף ברוח. פתוח, באים וסוחבים מה שרוצים. תעבורנה שנים עד שיבנו פה חדרים אנושיים. את סונקה זו הייתי משליכה לים. הייתי מרביצה לה סטירות, כך כך כך. אני מצפצפת עליך, לא איכפת לי מה שתגידי, שלא תשלחי אחרים הנה ובעצמך תשבי שם במזכירות כמו, אל תגידי שאי אפשר. שקט! אני מדברת עכשיו. לא איכפת לי אם יקראו לבירור. גם עליהם אני מצפצפת. כל העניין היה שטות, לבוא הנה בצורה כזאת כמו ילדים! ובלי שטח, אפילו קטן. וזה מה שהכריח אותם לצאת בלילות, אפילו ביום סערה. ממש הקרבה. ולמי זה נחוץ, בשביל מי אני שואלת, בשביל מה, מה יצא מזה, בשביל מה —

רובה’לה שלי. יקר. פתק זה מסר לי ישראל כשחזר אז מחיפה לפנות ערב. דאגתי נורא. “שלום שוש. יצא כמו שתיארתי לעצמי. המוטור התקלקל ואנחנו מוכרחים להישאר פה הלילה. אין דבר. תזכרי מה שאמרתי לך על יד הסלע ואל תהיי פתיונת ואל תתחרטי על אז. אין לך על מה להתחרט. מסכימה? להתראות מחר, אם הג’ינג’י לא יקלקל שוב את המוטור. שלך — רובה. (נשיקה בפעם אחרת. אפילו שתים. אחת על הצוואר). אגב, ברקה שואל אותי היום באמצע העבודה: אתה נוסע לתל־אביב בשבוע הבא? מאַין הוא יודע — אינני יודע. לא איכפת — נכון?” היינו שני טפשים אז עם כל הסודות שלנו ואיך שפחדתי. הוא לא דואג. כמו אבא טוב — רובה’לה שלי, כל כך סומכת עליו, איזה שקט נפשי אתו, להניח את הראש על החזה הקשה הזה כמו אדמה קשה ואני יכולה להיות בטוחה בלי סוף ולא איכפת לי כל העולם. בעצם, הייתי צריכה כבר מזמן לגמור את הסודר הזה. רק שיבואו כבר… “שושיק — מה דעתך שתבואי הנה מחר? תצאי לכביש בבוקר והטנדר של שמואליק יחכה לך (סידרתי אתו את זה) אני אהיה ב־9¹/₂ בקפה “רמה” על יד הנמל. אגב, האם מסרת לחסין מה שביקשתי ממך ביחס לחכּות? זה הכרחי! נהיה אבודים בלי זה! שישלח 15. וגם את השחמה!…” טפשונת, מה את בוכה?

השתרעה על גבי המטה שחרקה ונאנקה, ופסים כהים ארוכים על שיפועי היריעות. כתמים של רטיבות. פיטפוט חרישי של טיפות על שיפועי היריעות, מרשרש חרישית ורך על גבי החול החלק בחוץ. שקט. והדמעות הקולחות לאט ובשקט. העיר אותי אז פתאום משינה. כל כך נבהלתי — אולי כבר 12 או אחת לא ידעתי שיחזרו בלילה אחרת לא הייתי שוכבת לישון בכלל תמיד זה ככה אצלי והיה חושך לגמרי ורעדתי פשוט שייכנס אלי והוא הלך רגע אני לא זוכרת לאן אני חושבת לקפל את הרשתות או משהו וחיכיתי וחיכיתי נמשך כמו שעות וכבר פחדתי שקרה משהו תמיד היה ככה שהייתי דואגת פתאום שמשהו, טבע, או אלוהים יודע מה רק שלא יקרה ואחר־כך הוא כבר נכנס והידיים הקרות האלה מהים כשהוא נגע לי בצוואר ובגוף לא איפת היה לי פעם היה לי דבר בפלוגה שיצחק, אני לא יכולה לסבול אותו אפילו כשאני נזכרת בו, נכנס בלילה לחדר, זה היה בצריף של שרקה כשגרתי עם זאת העולה החדשה והיא נסעה לחופש ופתאום אני מרגישה יד מתוך שינה כמעט שקיבלתי שבץ לב משוגע שכזה חשב שאפשר להתעסק אתי כמו עם עליזה הייתי הורגת אותו על המקום פשוט ריחמתי עליו אחרת כל הקבוץ כבר היה יודע את חושבת שהיו מגרשים אותו? זאת לא הפעם הראשונה אצלו אבל סילקתי אותו ככה שהוא זוכר את זה עד סוף ימיו אני מתפלאה איך העיז להביט לי אחר־כך ישר לעינים טיפוס מתועב טוב שאיננו כאן עד היום אני לא מבינה איך הוא הצליח להישאר בעצם מה איכפת לך? אני בטוחה שלרובה’לה לא היו יחסים לפני. תמיד התביישתי לשאול אותו ואם היה מספר לך שכן? דברים כאלה פוגעים בי באופן נורא, משונה שלאחרות לא איכפת כמו שאומרים שאצל גבר דווקא הנסיון זה יתרון, אני לא מאמינה בדברים כאלה בעצם היה לי גם כן דבר כזה אבל זה שונה לגמרי פשוט הייתי ילדה אז ולא ידעתי מה המישחקים האלה, בשכונה כל הילדים היו כאלה מצחיק איך ששאלתי פעם את אמא מה זה אונס הייתי אז בת 14 כן בת 14 והיא אמרה לי לא לשאול שאלות כאלה ותמיד כשהייתי קוראת בעתון היה לי רגש כזה כאילו רציתי שזה אני אהיה עיזבי שטויות זה הכל אולי בגלל זה שאבא מת אז הכל היה אחרת —

יביאו מין ארון כזה מעץ. מודדים בטח את הגוף קודם ורוחצים אותם במים. צהוב כמו שעווה. אני לא אצא אפילו מן האוהל אני לא אלך והפעמון יצלצל לאט לאט לאט וכולם יתאספו לאט לאט על יד הסככה ולא ידברו ויתלחשו וגם מהפלוגה. הלוואי שאלה לא יבואו. ויחכו שם ולא ידעו למה, אולי משה עוד לא בא. וגם אמא תבוא. מה זה קרה לנו שושנה שלי איזה אסון קרה לנו איזה אסון. ואני אגיד לה שלא תבכה ואני אוחז אותה בזרועה ואני לא אבכה אפילו לא דמעה אחת. ורק אמא עם עיניים אדומות והמטפחת. רק שלא תביא את המטפחת האדומה ההיא. וגם חנה’לה תבכה ולכולם יהיו דמעות בעיניים גם לבחורים וגם לעמוס למרות שהוא כאילו לא בכה אף פעם. מעניין אם הוא מסוגל לזה בכלל. ורק אני לא אבכה. אני אלבש את החצאית השחורה שכחתי שהיא לא מכובסת אפילו. חבל שאין לי חולצה שחורה, כזאת כמו של הדודה פַניה. כבר לא הייתי אצלה שנים באמת לא יפה, היתה נותנת לי סוכריות בחנות שלהם, אני שונאת את הבעל שלה הגיבן הזה איך אפשר לחיות עם ברייה כזו. ואחר כך יוציאו את הארון מחדר הנוטרים, ארבעה אנשים יסחבו אותו בטח די כבד, מעניין מדוע גוף מת יותר כבד מגוף חי. והם ילכו בראש ואחר כך כולם ילכו אחריהם בחול. חם. משונה שעד היום לא בחרו מקום לבית־הקברות פשוט לא חשבו על זה. על הגבעה על יד האקלפטוסים המקום הכי טוב. קצת רחוק אמנם. יתרון אחד של המקום הזה שיותר קל לחפור קברות בחול. כדאי לדעת אם הגוף נרקב יותר מהר באדמה כבדה. בטח. יותר תולעים. גם צמחים, הרקבובית מגדלת כל מיני תולעים. גם שומר יותר על הרטיבות. איך שפעם מצאו פה גולגולת מימי הרומאים אני חושבת נשמרה די יפה. כמובן שמהבשר לא נשאר כלום אחרי חודש אולי, אבל העצמות יכולות להישאר שלמות אפילו דורות. בעוד אלפיים שנה ימצאו את העצמות שלנו. המצרים ידעו לחנוט את הגופות. תת־הנט־אמון. לא הייתי רוצה שיספידו אותי אני מתארת לי אליעזר על יד הקבר וכולם בוכים ורובה’לה בוכה ואליעזר מדבר — היא היתה פשוטה, מסורה לעבודה ולחיינו ללא גבול, אף פעם לא דרשה פרס בעד מסירותה. אף פעם לא התאוננה, איש מאתנו לא ידע מה הסתירה בחובה. היא אהבה את המקום הזה וכשפעם הציעו לה להתחלף עם חברה ולעבור לפלוגה למיספר חודשים סרבה בתוקף. תמיד רצתה לעבוד בדייג ולא הסכימה, לא השלימה עם הדבר שבחורות. נקטפה מאתנו, נקטפה באיבה, עוד היתה כל כך צעירה וכל החיים היו לפניה והכל הכל. ורובה’לה יעמוד שקט. כבר הולכים לסתום, ורובה’לה תופס פתאום את היד של אליושקה. לא, לא! שוש שלי שוש שלי, את היחידה שאהבתי, היחידה היחידה, למה הלכת ממני למה הלכת למה למה שוש —

דמעות מלוחות על הלחיים, על הכר. והגשם המאַווש על היריעות ועל החול. רק פרחים אני אוהבת. פרחים כאלה כמו החרציות הגדולות והשמנות ששם קטפנו אחרי הצהרים בטיול לואדי דויירה, והמורה לימד אותנו — “מתחת לסלע צומחת לפלא”. השיר הזה למדנו בין ההרים, שם במקום שהסלעים הגדולים והדרך עם האבק… עד שהגענו. ואני יחד עם רנה’לה יחד התחבאנו בחורשה של האורן, כן של האורן, וחיפשו אותנו וכמעט שאחרנו את הרכבת. מה היה אילו היינו מאחרות? והבנות צעקו — רנה’לה! שוש! רנה’לה! שוש! ורצנו ורצנו מהר! והרכבת כבר התקרבה מהר לתחנה תק־תק תק־תק תק־תק ואמא, אילו היינו מאחרות. להישאר לבד שם עם הערבים. והרכבת. ואנחנו רצות מהר מהר, תחכו! המורה, תחכו! אבל הם לא שמעו מפני שהרכבת תק־תק תק־תק תק־תק עם העשן פח־פח למעלה, ורצנו — תחכו לנו! אמא, תחכו לנו! ולא יכולנו לנשום יותר מהר כל־כך מהר כל־כך, מהר — — — — — — — — — — — —

חשיכה. רק מפס שולי הפתח מפציעה אפלולית החוץ. מה השעה? מה זה, לא הלכתי לעבודה. 2300 עיניים. כבר ערב. מין חלום מוזר. שכחתי הכל. מוכרחה להיזכר. כן, בעלה של הדודה פניה עם הגיבנת. במגרש התערוכה נדמה לי, בתל־אביב. ואיזה מין גברות היו שם עם בגדים משונים. אני לא מכירה אף אחת, אה, כן, אחת ישבה על ידי דומה לעליזה. אבל לא עליזה. אני נזכרת כבר. היתה התחרות של סוסים. איזה צבע היה להם, בּז‘? זה הסודר בז’. לא, חוּם. והיתה התחרות סוסים ובעלה של פניה היה השני ואני צעקתי — מהר! מהר! כי רציתי שישיג את הסוס הראשון, אינני זוכרת מי רכב עליו. הוי — נדמה לי שהיה זה אחיו של רובה’לה. לא יכול להיות. אף פעם לא ראיתי אותו, מה אתי. וכל־כך רציתי שבעלה של פניה ישיג אותו, וצעקתי, ורציתי נורא לקרוא בשמו — אבל שכחתי מה היה שמו, וזו שישבה על ידי צחקה ממני כל הזמן. וכן, היתה שם פתאום איזו שלולית. וצעקתי — תיפול אל המים! היזהר! אבל הוא לא שמע כי לא ידעתי את שמו. וכל האנשים מחאו כף ואני איבדתי פתאום את המטפחת שלי, נפלה תחת הספסל וביקשתי בחור שישב למטה שיָרים אותה, והוא התכופף וחיפש אותה ונדמה היה לי שהוא מסתכל מתחת לשימלה שלי, ומה היה אחר־כך? — — — אולי כבר יודעים משהו? אני בטוחה שלא. היו מודיעים לי. הלא זה נורא אפילו לא למצוא את הגופות, את הגופות לא למצוא —

“התעוררת, שוש?”

“מי זה? מה?”

“לא כלום. אני. ברקה.”

“ברקה? כל כך נבהלתי. אתה יושב מזמן?”

“לא מזמן.”

“אז מה אתה יושב פה בחושך. אוך, מה זה היה אתי? נרדמתי. מה השעה?”

“שבע בערך.”

“ש–בע? מה זה אתי — השתגעתי? אף פעם לא קרה לי דבר כזה —”

“קורה לפעמים.”

“ולא חזרתי לעבודה.. הגד, מה עם החברה?”

“אין שום ידיעות עדיין.”

הוא משקר. לא רוצה להגיד לי.

“איך זה שאין ידיעות?”

“עוד לא הספיקו לחפּש. שלחו אוירונים.”

אבו־דור. גופות מוטלות על החוף, הנה הן שם למטה.

“אתה מאמין?”

“ימצאו אותם. אל תדאגי.”

הבטחון של ברקה.

“אז מה פתאום נכנסת, ברקה?”

“סתם. חשבתי שאת דורגת.”

“טוב שנכנסת. אכלו כבר?”

“כן. את יכולה עוד לקבל משהו.”

“אינני רעבה.”

“יהיה טוב. אל תדאגי.”

אוירונים יבואו עוד הלילה.

“ניגש לחדר האוכל, טוב?”

“טוב, אם את רוצה.”

אפלולית וכוכבים, ומרבד החול הנקי, הרטוב, ורחש הים. מרגיע. נכנסו לביקתה. מה השקט הזה? הם יודעים כבר הכל. מעלימים ממני. ואור הלוכס הזולף חגיגית. טוב שברקה אתי. התיישבו על הספסל וברקה הצית מקטרתו. לאה’לה ניגשה ושאלה בלחש:

“אכלת כבר, שוש?”

הם טובים אלי. יודעים הכל.

“לא, תודה, אני לא רעבה.”

ושם עליזה. מדוע לא שואלת אותי למה לא באתי לעבודה? ושם עמוס. חזר כבר.

עמוס ישב ליד השולחן משמאל וכל החבורה סביבו. דיבר בלחש —

“ואי אפשר היה להבחין בכלום, חושך כזה היה, ופחדנו להתקרב לחוף. זלמן חשב שאנחנו עולים על סלע ולא רצה להתקדם. אחר־כך התברר שטעינו, היינו אולי חמישה מיל מהחוף, ותארו לעצמכם שאנחנו עומדים כל הלילה על מקום אחד והנשמה יוצאת —”

אליושקה יוצא. לאן? ולאה’לה במטבח. ועליזה סורגת. ואיפה לוקש? לא מדברים אתי. מרחמים. אני יודעת.

אליושקה נכנס.

“בכל זאת השתתק קצת.”

אור הלוכס זולף חרישית. הקורה שם עקומה על הקיר שממול. ברקה, תמוך בי. הפסיקו לדבר. בגללי. רובה’לה, חזור אלי, רובה’לה.

*

בוקר שקוף, והים כראי מלוטש על מילאת הסלעים. ריח גפרית מדבלילי האצה. כפגרים — אבני השחם על החוף. ים יפה כל כך. וצפרירי בוקר קלים משחקים בשער ראשי. ושם מרחוק — סירת דייגים ערבית, כמו ברבור שטה. ופרסות הסלעים הירוקות מכּישוּת של איזוב, בתוך תכול המים. ומאַין אנחנו יודעים כי אין המוות יפה כמו הבוקר ופרחים לבנים?

עזיבתו של יוּסוּף    🔗

יתחילו כבר ונסיים פרשה מאוסה זו. השתיקה רבצה על שולחן העץ העירום, על מיטת הברזל האפורה, בחריצים שבין שורות אבני הכתלים, כמו קורי עכביש. ארג סמיך, מסתמך והולך.

“למי מחכים?” ­– שאל יצחק. ניער את האפר הנובל על פי צלוחית החרס.

לא ענו לו. עששית הנפט היתה מפייחת ומרעידה צללים עצבניים על תיקרת הפח. בחוץ היה ענף של אשל חובט בקרקע עד כדי איבוד עצמו לדעת.

יוּסוּף ליטף את שערו המתולתל של חצפצוף שהיה עומד בין ברכיו ומכשכש בזנבו ובבדלי אזניו. מיותר בהחלט כל זה, ומוטב היה לקשור את הצרורות ולהסתלק באין־רואה. להתעלם לפנות שחר ועם אור ­– אינני.

“קרר” ­– אמר זמי ונרעד בכתפיו, הזדקף כדי ישיבה ממיסבו על גבי המיטה ושיפשף את ידיו במרץ.

מרדכי היה משחק בבריח הרובה, שולפו ומחזירו חליפות. יוּסוּף עקב אחר תנועותיו.

“מוטב שתניח לו, קודם שתשחיתו” ­– אמר.

“אל דאגה” ­– ענה מרדכי.

איזו סערה בחוץ. בכל חורף חוזרים אותם העינויים. צריך יהיה להעלות את הסירות אל הגבעה. לעזאזל, שכחו את הפנסים בחוץ. יתקלקלו בגשם.

“נו מה יהיה?” – פיהק זמי מול חלל החדר. היה עייף ואבריו לאו. אין פלא, עבודת הבניין מפרכת.

מיקה היה שקוע בחישוביו, רושם סיכומי מיספרים בפינקסו. ממיין את הקבלות, ירוק לחוד ולבן לחוד. לא שעה אל הנעשה מסביב. ממנו אני נוטל מנה גדושה, אין רחמים בדין.

יצחק נשף סילון ברור וארוך של עשן על פני השולחן. בריחו של מרדכי חזר בהחלטיות אל תושבתו ודפיקת התפוח הודיעה על כך בפומבי.

מה עם זלדה זו? מדוע איננה באה? חיי שאני יוצא והולך אל אוהלי. לה דרוש כל זה ולא לי. הזדמנות נאה להטפת מוסר בנוסח נאומי־מועצות.

“אח, התריס הזה! צריך להגיפו, אחת ולתמיד” – רגז זמי וקם ויצא החוצה.

דומה היה שהעששית תיפח את שלהבתה. יצחק העתיקה מכאן לכאן, אבל לא היתה תועלת בדבר. האשנב המסורג למעלה היה פתוח, והרוח חדרה דרכו.

“מן הראוי היה להתקין זגוגית שם למעלה” – ניסר יוּסוּף צרודות. יצחק השקיף עליו מבעד להבלי העשן. היה מיותר בהחלט. “המ־המ” – כיעכע.

מיקה מחץ גליון של נייר אין־חפץ באגרופו והשליכו אל הצלוחית. אמנם קר היה וטוב אילו אפשר היה להתכרבל בשמיכות. מאחורי החלון נשמעו התחבטוּיותיו של זמי להעמיד כלונס אל התריס.

שלשה או ארבעה ימים יסער הים הזה. מחמיצים עונה בפירקה. חבל.

“מה שם עם זלדה זו?” – נתרעם מרדכי – “כמה צריך לחכות לה?”

זמי חזר ונכנס, פרוע שער ובגד. “נתחיל בלעדיה ונגמר”, – אמר, – “אני מת לישון”.

משהו היה מצייץ בחוץ. לא צפור, לא עכבר. לא בעל־חי. אולי גזע עץ מתפקפק.

לעזאזל, אין חוש־היתול לאנשים. מאי־נפקא אם אחד פורש והולך. מה המועקה המוטלת כאן לזפּת את האוויר? באמת אני פורץ בצחוק כזה לעומתם שיבהיל מפה את הרוחות ואת השדים. מסיבה של אבל ערכו לי כאן לבכּות את נשמתי. אם יש לי כזו. זהו שאני אומר – כאלה הם.

“הבאת מגפיים לחברה, מיקה?” – שאל.

“לא” – ענה מיקה פסוקות ולא הרים עיניו מפנקסו.

“יעלה לך ביוקר. יחטפו שיגרון ולא יוכלו לצאת לים”.

“לא יוכלו”.

שוב כבשה השתיקה את החדר. באמת אני יוצא מכאן. יוצא מכאן וחסל.

זלדה פרצה פנימה.

“הופ־פוּ־פוף איזו רוח!” – אמרה ותיקנה את שערותיה, – “אתם מחכים כבר זמן רב? צריכה הייתי לסדר שומר ללילה. גבי החליט פתאום שהוא חולה”.

חצפצוף חמק מבין ברכיו של יוּסוּף אל מתחת לשולחן.

“טוב, נתחיל”, אמרה זלדה והתיישבה ליד השולחן. מרדכי העמיד את הרובה ליד הקיר.

"סוף־סוף – אמר זמי.

“מיקה, סגור את פינקסך וסלק את הניירות” – ציוותה זלדה.

“אני מקשיב גם כך” ­– ענה מיקה ולא חוננה במבט.

אני מוכן. הלקו כאוות נפשכם. יודע מראש מה שתאמרו. מבחוץ נשמעה קריאתו של ג’קו, שסועת־רוח – “הכנס את הרשת פנימה!”

איזו בטלנות שהשאירוה בחוץ עד עתה. חושבים שדבר של כלום הוא? הרי לך אחריות!

“ובכן”, פתחה זלדה. יצחק מולל כדורית בין אצבעותיו ולוח השולחן. זמי השעין ראשו אל הקיר ועצם את עיניו בהתאמצות. מרדכי דיפדף ביומנה של זלדה.

“ובכן, נתחיל. כולנו יודעים מה העניין שבגללו קראנו לישיבה הזאת. אני חייבת לציין שבא הדבר במפתיע, והשאיר רושם קשה מאד בקבוצה. עזיבתו של חבר, תמיד איננה דבר קל. על אחת כמה וכמה של חבר שהיה מן הראשונים במקום הזה. חושבת אני שיש לקבוצה זכות לבקש דין וחשבון על צעד כזה. מן הראוי שנשמע קודם כל, מה בפי יוסוף עצמו…”

זלדה השפילה עיניה כמבויישת מפני עצמה. יצחק משך עשן והעמיד עיניו ביוסוף.

“בוא הנה, חצפצוף” ­– קרא יוסוף וטפח על ברכו. הכלבלב חפז אל אדונו.

לי אין מה לומר, חברים. דברו אתם את דבריכם ונשמעה.

נתנו לו שהות לבלוע את רוקו ולערוך את משפטיו. יוסוף החליק על גבו של חצפצוף אנה ושוב אנה ושוב. אכן, שער משיי נאה, נענה לכף ידך בהכנעה. לבסוף הרים ראשו ואמר:

“אתם מחכים לי?”

“כמובן, וודאי”, אמרה זלדה בעירנות.

“אין לי מה לומר”, אמר.

מיקה היה רגוז על המיספרים שאינם עולים יפה בסיכומם. דיפדף בין הגליונות ולא מצא את אשר ביקש.

“נראה לי שאתה חייב לדבר, להסביר” – אמרה זלדה.

“אין לי מה להסביר”,– אמר – “אני עוזב כידוע לכם, וזהו”.

“אבל יש לך סיבות לדבר”, – פנה אליו מרדכי, – “אנחנו מעוניינים לשמוע מה הן”.

“היינו־הך, מה זה משנה”, – אמר,– “עובדה נשארת עובדה”.

“אבל זה אי־אפשר כך”, – טען זמי ופרש ידיו, ועצר בעד קיצפו מלפרוץ – “זה אי אפשר, אתה היית אתנו פה כל הזמן, עבדת אתי, אתי עבדת, עד הערב הזה, אינך יכול ללכת כך סתם, כאילו…”.

קווי פניו של יוסוף נתיישרו. הרי שהתקפה נכונה לך כאן. זמי, זמי, הייתי רוצה לומר לך דבר, ביחידוּת, אילו היתה השעה כשרה. חבל. דיפדף על גבו של חצפצוף עד שדומה היה זיקים קופצים משערותיו של זה. חש את עיניו של יצחק נוקבות כמדקרות. של מרדכי נדות לו. אל תאמר, אל תאמר דבר. אני שונא דיבורים, כן, שונא וחסל. מה אתם רוצים?

“אין לי מה לומר” ­– הודיע נוקשות ויבשות.

הסערות האלו עשויות להקפיא את הדם בעורקים. מיתרי האוהל נותקו, אם בכלל עומד הוא עדיין. יצחק שרק איזה קטע מ“גלים גלים הומים”. אח, המקום הזה, המקום הזה. פעם היה פה בית הנשק וקודם לכן – חדר אוכל.

“אם כן, אני חושבת שאפשר לסיים את הישיבה” ­– אמרה זלדה, פשוט ומעשי ככל האפשר וציפתה לתגובה.

מיקה תחב את הקבלות לתוך תיקו. “רו–ח–לה” – נשמע קול בחורה מבחוץ. “מה, רוחלה חזרה?” – לחש מרדכי על אוזנו של מיקה. הלז משך בכתפיו.

אני רוצה לומר דבר־מה" ­– אמר זמי. הצליח להדביר איזה זרם־פרא בתוכו.

“טוב, דבּר”, – אמרה זלדה.

היסס ובלם את התרגשותו ואחר פתח ואמר:

“לדעתי, עלינו לומר ליוסוף במלים מפורשות: אסור לך לעזוב. אסור לך! אסור לך, אתה מבין?”­–הטיח בפני יוסוף.

עמד על כך שהוא פורץ מגדרו וריסן עצמו ומשך את קולו כזרם תחתי ועמוק:

“אני… אני אגיד לכם את האמת שאינני תופס זאת. אינני תופס! יוסוף היה אחד מראשוני הדייגים אצלנו. התמחה במלאכה זאת יותר מכל חבר אחר. אפשר לומר – שבמידה רבה, בזכותו אנחנו כאן. אינני יודע, אולי אסור לדבר כך…”

– – – אותו גוון איזמרגד שֶלַמַיִם כשהם נושמים כלוויתן עצום, ואי־שם אי־שם ניתזים סילונים כממעבה מעמקים, והוד שלפני הסערה, והוד שלפני הגשם, ואימת העבים מעל. הה, הסירוֹנת הצעצוע, ברייה קטנה לפני אלהים גדולים, בובת־משחק זערעורת. אסוף את החבל, יונתן. אנה תישא עין ויבוא עזרך מן החופים הרחוקים כרחוק התקווה מן האסון. עוד מעט תפרוץ באדיר והיה סער שואט־שואט תהומים גדולים, הררים נישאים. תפוס את החבל. ומשוטים ארבעה מתרדדים על פני המישטח הירוק, לוטפים קלקלות בברקת, לוטפים וחולקים וחוזרים. אולי יש ישע משם. מן האופק, ממקום קערית־אגוז צהובה מיטלטלת, נגלית, נעלמת, נגלית, נעלמת, של ערביי הכפר היא וודאי. והרשת מכורבלת בַּקַעַר, תחזור עמה, תפרשה לעין־כל וריקה היא. האוהלה, האוהלה, רוץ יחף ועירום כל עוד זעם – – –

“אגיד לכם את האמת שאילמלא הוא, היינו נוטשים כבר מזמן את הענף הזה. כולנו זוכרים איזה מצב נתהווה כשיוסקה ודוב הודיעו שלא ימשיכו יותר. לא אאריך בזאת. יוסוף חי אתנו בשלימות. אינני רואה כל סיבה לעזיבתו. לדעתי – זהו עניין של מצב־רוח חולף אצלו. לכולנו יש מצבי־רוח. אין פלא ­– התנאים קשים. עלינו לומר לו פשוט: אין לך זכות! אין לך זכות לעזוב”. הפסיק רגע והוסיף בקול שקט, כמשמיע גזר־דין: “אין לך זכות לערוק”.

נתכנסו כל אחד עם פנימו. אדם חפשי לעצמו. איזה אזיקים, לעזאזל, יכולים לשים על ידיך. באתי בחפצי ואני יוצא בחפצי. ולולא הייתי בא? זמי היה הראשון שקיבל את פניו. שעת צהריים היתה אז וישבו אל אותו דרגש עשוי תיבות ולעטו מין נזיד שהיה נגרס כחול בין השיניים. תחת כיפת השמיים היה זה? לא. מין מקלעת קנים חרוכת שמש. רבקה הכריזה – לכבוד החבר החדש – אנחנו מבקעים אבטיח. תהו על קנקנו. מה חשבו? איזה אורח־פורח מן היחפנים. היום בא, מחר מתנדף. זה לא חומר בשבילנו. זמי משכהו לשיחה אחר־כך. כמה מגוחך זה עכשיו. הרביץ את כל תורת הקיבוץ על רגל אחת. משונה שחשבתיו למין אפיטרופוס ממונה. נהגתי בו כבוד כבמורה. אחר־כך התפלאתי שיוצא הוא לעבודה ככל חבר. מושגים היו לך אז. ואותו אוהל פרוץ, שסוע־שוליים שלא היה בו כלום חוץ מקלת דגים שבורה ומיטה רעועה. כשיצא בפעם הראשונה לים, נשתנה הכל. נסתברו עליו. לא היה הקבוץ, היה הים. מוזר לחשוב: בעצם, לא חייתי בקבוץ, חייתי בים. ועם צוות הדייגים. סוחף אותך, הים הזה, אתה נגרף אל תוכו. אחר־כך מעצב אותך כרצונו. פורש רשת לאחר העכרורית ויוצא אחריה. לחוף אשר לחוף ולים אשר לים. משל יש לו מין מיקסם־סמים מגרה כזה, שלוכד אותך כבאותה אגדה על בת־הגלים. זוכר אותו יום כשסירבת לצאת לסיקול אבנים? ערכו בירור, חה–חה. מה היה סופו? נזיפה מפי זלדה. מצפים לך. אין לי מה לומר.

“שתוק, חצפצוף” – גער בכלבלב לחינם. האם גשם הוא זה הדירדור על הגג? רק צֶלֶף טיפות קצר. נפסק. היכן אנו עומדים?

זלדה שמה סיגריה בפיה ומשכה אש מן העששית. מצצה מציצות מספר, התקינה את קולה ופתחה ואמרה:

“זהו מקרה קשה. קבוצתנו נמצאת עוד בראשית צעדיה. כל עזיבה – יש לה השפעה רעה על החברה. מחלישה את כוח עמידתנו. למה הדבר דומה? כאילו מועדת אחת הסמוכות שכל הסוכה נשענת עליהן. ויוסוף היה סמוכה חזקה, סמוכה של ממש. הנה רק בשבוע שעבר דיברנו נכבדות ביוסוף. שקלנו אם כדאי לשלחו ללמוד בניין ספינות. החלטנו בשלילה כי לא ראינו כל אפשרות להוציאו מן הדייג לתקופה ממושכת. אינני יודעת איך להגיב על מעשהו של יוסוף, כיוון שהוא עצמו לא פירש מה הניעו לכך. מניחה אני שיש לו סיבות בנות־משקל, כי אחרת הן לא היה מחליט לעזוב. אולי יחסי־חברים יש להם חלק כאן, אולי העובדה שזילזלנו בצרכים המיוחדים של חברים העובדים עבודה קשה ומחוץ לבית. אולי. אינני יודעת. בכלל, לדעתי, אין אנו דואגים מספיק לצרכי האדם בתוכנו. אבל, חברים, לא זה העיקר. העיקר הוא, שנדמה לי שהכרתם הקבוצית של חברים רבים לקוייה בחסר. מפעלנו תובע את האדם כולו, ללא שעור וללא שיור. אנחנו מוקפים מסביב עולם עוין ומפתה. צריך שיהיו בנו אמונה וביטחון באמת דרכנו. אמונה וביטחון כי דרכנו היא היחידה, אין אחרת, כי מה שאנחנו עושים כאן, בנקודה זאת, פירושו של דבר ־”.

ידוּע, ידוּע. שמענו זאת כבר לא אחת. מתי יוצאת העגלה מחר? בשמונה, אולי מאוחר יותר. הצרור איננו ארוז עדיין. בהחטף אחד אני אוסף הכל אל תוך שק וקושר. ואת חצפצוף אני לוקח אתי. בוקר עבות, חול מורבץ, וים משביח זעפו. שעה דמומה, הרת עתידות, כעומדת בצל בשורות רעות. האוהל שמום בריקוּתו, קרוח, פעור שממון. רק חצפצוף מתלבט מתחת לשוליו, מכרכר אנה ואנה. צר על חצפצוף. יוצא הוא עם הצרור אל חדר־האוכל. זמי כבר הולך לעבודה עם כלי מלאכתו. ובכן, אתה הולך? ­– שואל זמי. כן, כך הוא, אולי נחזור עוד. זמי מניד בראשו, מחייך, לוחץ יד לשלום. (מתי נחזור? לא נחזור כבר לעולם). ודן משתמט מפגוש מבט. מתלחשים, בחדר האוכל מתלחשים, ושתיקת חשד ובוז. סעודת אבילוּת אחרונה. קקאו קר ולחם בריבה. צינת בוקר עגומה. איך יצאו לים בלעדי? – שלום, – אומר דן לפני צאתו, – מקווה שנתראה עוד ומסתלק ונעלם. ואת יצחק לא אראה. לא יופיע. כן, למחסן עוד יהיה עלי ללכת. נתיב ייסורים. נותנים לך תכריכי קבורתך. שתי חולצות לבנות, שני זוגות גרביים, תחתונים, גופיות. הא לך. בשתיקה. בלע את הגלולה ומות. החסר עוד משהו? – לא, לא חסר דבר. – ובכן, זהו.– כן, זהו. שלום. למטה כבר מכניסים את הרשתות לקער. מגפיים לא קנה מיקה. ארבעה אנשים במקום חמישה יישארו. צריך לומר להם שישליכו על־יד השנונית הגדולה, מחר אחרי הסערה. העגלה כבר יוצאת, רתומה לאלמון וללבנה. מסע לוויה לאורך החוף הקודר, דרך ארוכה־ארוכה, ארוכה עד בלי־סוף, כאורך החוף, כאורך גבולו של הים, האורך המרחק עד לאופק, כאורך החורף. בקרים קודרים ללא־ספור – קר.

"ואני אומרת שעל יוסוף לשקול עוד פעם את הדברים בדעתו. נראה לי שהחלטתו היתה פזיזה מדי. אדרבא, אם יש מה לתקן אצלנו, יגיד־נא. נשמע. אולי אפשר לסלק את הגורמים – ".

אל החדר פלשו יונתן ואלישע. יחפי־רגל, קפולי־מכנס, עטופי סחבות־סודרים ובלויי־מעיל, חבושי־גרב. יונתן שלח יד קמוצת אצבעות לעברה של זלדה ואמר:

“כתרי זעיר”.

ופנה אל יוסוף:

“שמע, נחוצה עזרתך, בוא למטה, לכמה רגעים”.

זלדה נתקצפה:

“אתם יודעים שכאן ישיבה או שאינכם יודעים?”

“יודעים, יודעים”, אמר, “יש דבר־מה יותר חשוב”. ופנה שוב אל יוסוף:

“שמע, הסירות תיגררנה לים”.

יוסוף חייך:

“אתה רואה”, – אמר ופרש ידיו על המסיבה, – “עורכים לי פה בירור, אם אפשר לומר”.

“שמע, הנח לזה עכשיו, שטויות. בוא אתנו”.

זמי פרץ בקול נרגש:

“מה זה אתכם באמת? העניין רציני מדי, שתפריעו באמצע”.

“אני מבקשת אתכם לצאת” ­– פקדה זלדה.

“בין כך ובין כך אין ערך לבירורים” – אמר אלישע ועשה תנועת ביטול בידו.

“חברים, הן זה לא ייתכן” – התחנן מרדכי.

“ואתה חושב שבדרשת־הטפה שלך תניא את יוסוף מהחלטה? אינך מכיר אותו, ברכה לבטלה. כל עוד הוא כאן יש להשתמש בו לדברים חשובים יותר מאשר בירורי־סרק. בוא, יוסוף”.

יוסוף ציפה לדברה של זלדה. יונתן, ואלישע. ודן. היה יוצא עמהם מחר, לפחות עוד מחר, לים. משכים בעוד חשיכה, שעה של כיהות ודימדומים, וכורך עצמו בעטיפות על גבי עטיפות והמיטה עומדת כתמיד, מעוכת מצעים מבריקים באופל, והבגדים תלויים על התורן כתמיד. וסוגר את כנף היריעה בחוט, וחורג אל החוץ. וחצפצוף כרוך אחריו. קור. ופנס כבר מאיר אשנביו של חדר־האוכל. ושם כבר דן פורס וגוזר וממלא סל במזונות. ועל האש רוחשת מרחשת. וחביבה נכנסת וצעיף של שינה על עיניה, ידיה משוכלות על חזה, מפהקת, ממלמלת מתוך עצלות של נימנום. וכבר ספל של חמין, ושיחת רעים, מחממים את הלב. ויוצאים, והצללים בורחים, נמוגים, והים מתערטל מתוך החשיכה אדיר בגאונו, חיה גדולה כובלת אוניה בסוגר היבשת. והמגע הראשון של כף הרגל במים. סמירת־עור. והשיכשוך. והלאה והלאה פנימה, בתוך הקצף. וכבר משייטת הדוגית הרחק למרחב. חתור־שתיים. חתור־שתיים. מצולות הרות סוד וגוונים אין־מספר. ורוח גחה ממזרח, משייפת בשרים. היטמן באדרת, ראשך וכל־כולך. הנה – שם, הנה – שם. מעלה על כרבולת־גל מתהפכת, וגלוש מטה. עדרים־עדרים משוטטים בתחתיות, האינך חש? זורמים דרומה־דרומה. אֵלם. מסך רוח וערפל פרוש על החוף מרחוק. לצאת רק מחר לים, עוד מחר. ולא לחזור. להפליג הרחק צפונה, ולנחות על תלולית חוף מבודדת אי־שם. במקום שהכל יהי כמו בהתחלה. אה, כן, כמו בהתחלה, וזר לא יבוא להפריע. ודן ויונתן ואלישע וחפוּז. והוא, וחצפצוף אתם. בונים ביקתת־אבן גדולה, מרובעת, לכל־צורך, וזאת אכסניה שלנו. אולי גם את עבדול־עזיז נקח. פנימה שרוי בחצי־אפלולית ורק חול סביבה. מזרנים רבוצים על הרצפה ומכונת־בישול באמצע, וארגז עם מזונות. ויוצאים לים בוקר וערב. שלל־דגים רב יהיה, כן, שלל רב. קלתות גדושות. וחפוּז מעמיסן על חמור ויוצא עמך לשוק, וחוזר ומביא לחם ובשר ובצל, ובערב אנחנו עורכים כרה גדולה מסביב לפרימוס. מה? הם יוצאים ­– יונתן ואלישע. “מצטער מאוד, אין הדבר תלוי בי”. בוא הנה, חצפצוף, הישאר בין ברכי, אתה מחמם אותי. תורו של מי עכשיו? אימרו כל מה שבלבכם. אינכם מבינים דבר. עכשיו מרדכי.

"חברים, אני זוכר את הימים הראשונים של יוסוף בקבוצה. מראש ידענו שהסתגלותו לחיינו לא תהיה קלה. היו לנו פיקפוקים רבים – ".

פיקפוקים? לנו? מי הם “לנו” אלה? לך היו פיקפוקים? אתה שבכלל לא היית כאן, אלא לביקורים של־חג; שלא יצאת מעודך לים? שהיית שרוי שם באיזה מים־פושרים שבפלוגה עם אורח־החיים הקרקרני שאני שונא אותו? אח, כמה אני אוהב את הדיבורים הללו. אין דבר, המשך, המשך!

“יוסוף לא בא אלינו בדרך הרגילה. הוא בא לבדו, ומסופקני אם ידע הרבה על הקבוץ לפני בואו, אלא ש…”.

ובכן מה בכך? כלום צריך הייתי לבוא עם מכתב־הרשאה ביד? מסופקני אם אתה יודע קיבוץ מהו. בשבילך ­– הרי זה ­– הישיבות הללו והאסיפות הכלליות, והנאומים. בשבילי – עבודה, יה־חבּיבּי. וזה – אתה אינך יודע! אתה עושה את עבודתך על פי כללים שבראשך אולי, אצלי, חבר, זה בדם. יכול הייתי לספר לך משהו –

"… אלא שדוקא בהמשך הזמן ­– נתבדו רוב חששותינו – "

חן־חן. אני משתחווה לפני הוד־רוממותך, חבר המזכירות, בוא הנה, חצפצוף.

“… יוסוף נכנס יפה לעבודה, יפה יותר מששערנו, עד כדי כך שנעשה החבר האחראי ביותר בדייג. אינני צריך לספר לכם. אבל בכל זאת נתגלעו בכל־פעם דברים שהוכיחו שיוסוף איננו מבין את דרך חיינו. חברים, העבודה ­– זה לא הכל. חיינו בנויים על משטר חברתי מסויים. אצלנו שוררת אחריות־הדדית. קודם כל. ואת זה לא הבין יוסוף. מספיק אם אזכיר את הבירור שהיה לנו…”

מוטב שלא תזכיר. לא מחוייב הייתי לצאת לעבודה שאינני קבוע בה. איש לא יצא מעולם במקומי לים. גם לא ביקשתי זאת אף־פעם. הייתי חולה ויצאתי. אינני מחזיק טובה לעצמי. כל אחד על מקומו. הנה זוהי אחריות הדדית. איש איש אחראי על מקומו. זאת אינכם מבינים. אתם מגלגלים באנשים כבכדורי משחק, הנה זאת היא הסיבה לכל המצב הפרוע שנוצר, הנה לכן אין לנו שום ענף בריא־מוצק. אוהב אני את הבירורים! לצחוק אתם עושים את עצמכם! אם מישהו מפר את חוקיכם ­– חילקו לו בעיטה באחוריו, הנה זהו משטר!

“…כן, ויכול הייתי להביא עוד דוגמאות. הנה אינני יודע אם בכל זמן היותו כאן – ביקר יוסוף באסיפה כללית אחת…”

אמנם־כן, דוגמא נאה! תסביר לי, אם כן, כיצד קורה שלערבים אין אסיפות־כלליות והם מביאים דגים עשר מונים יותר מאתנו? אילו היה לי פּה הייתי מנחית עליכם כמה דברים בענין זה! מה עוד?

“… וכמו־כן אינני רוצה להזכיר עוד מקרה בלתי־נעים שקרה ביוסוף ושכולנו זוכרים אותו היטב…”

ספּר, מדוע אינך מספר? אני אינני מתבייש. מוכן הייתי לחזור על כך אילו נזדמן לי. הייתי מורח את פרצופו של ווילי זה עוד פעמיים ושלוש וביתר תבונת־כפיים משעשיתי זאת אז. זוהי שיטתי שלי –

– אותו יום חמסין, כשהחול היה בוֹהק באלפי אורים והים כאספקלריה שטוח מן הסלעים ועד אין־סוף האופק, כולו שברירוֹר של שמשות, והוא עוצר נשימתו ורק ליקלוק קל של לשונות־רצים על שפת החוף, לוטף־לוטף את רצועת הצדפים בשיקשוק קיצבי. והעולם שרוי כבדומיה של שבת ורק השיקשוק הקיצבי, קצב החיים של התבל שמשתבר אל היבשת ­– והדוגית מונחת על ירכיה על צלע תל החול. יום חם, יום נאה לציד־הַמַלְטַשׁ. יום הימים. כלהקות פרפרים מרפרפים מיפרשים לבנים של דוגיות מטה־דרומה. רק חמישה אנחנו, יוסוף. ­– כיצד? ­– חפוז חולה. ­– לא ייתכן שלא נצא ביום כזה. איבּוּד מטמונים בידיים. יש למצוא מישהו במקומו. רץ יוסוף במעלה הגבעה אל המחנה. שם יושב ווילי על החול, מטליא יריעות אהלים בעצלתיים. מושך חוּט כמתוך נימנום. ­– ווילי, חסר לנו אחד לצוות, מציע שתצא עמנו. ­– אני? עסוק אני בזה כפי שאתה רואה. ­– זה סובל דחייה ואילו הדגה אינה ממתינה לרשת. ­– טוב, אם יש צוֹרך ­– אני יוצא, מאי נפקא, זו עבודה וזו עבודה. ­– ובכן, הזדרז והחלף בגדים ובוא למטה, אנחנו מחכים לך. ­– אבל ידוע לך שיש לי ישיבה הערב. נחזור עד הערב? ­– אינני מבטיח, מתקבל על הדעת שרק למחרת בבוקר, אבל גם הישיבה סובלת דיחוי. ­– טוב, אם אומר אתה שאין ברירה אחרת, אני יוצא. העבודה קודמת לכל דבר. ­– ובכן, הזדרז. ויוסוף יורד שוב אל הסירה, והם מקפלים את הרשתות ומטמינים אותן בפנים והולכים ונוטלים את קרקפות הדלוּעים ואת האבנים, ומים, וצידה, ואת החבלים והשיזוֹרת והרפידות, ובשעה קלה הכל מוכן. רק היכן הוא ווילי זה? ובכן, יבוא מיד. השעה מתאחרת, היכן הוא? ויוסוף עולה וצועק ­– ווילי! ווילי! ­– אין עונה. ווילי! ­– אין עונה. איש לא ראה אותו. ­– חבריא, עלו לחפש את ווילי! יצאו ובדקו בכל האהלים. איננו. יחטפנו שד, יצאו חמישה, בלעדיו. למחרת, חוזרים עם שחר, ריקים. שולים את הסירה אל החוף ורץ יוסוף ישר אל אוהלו של ווילי. ישן הוא. כרוך בשמיכתו. – ווילי, קום! – הה? מי זה? מה אתה מעיר אותי בשעה מוקדמת כל־כך? – קום, טינופת, היכן היית אתמול? – אה, זה אתה, רציתי באמת לומר לך… – היכן היית? אמור! – ובכן, המתן, אומר לך, אל תתרגז, שמע, הלכתי לבקש כומתה ולא היתה, אחר־כך… – אתה משקר! – ואחר־כך כבר לא מצאתי אתכם… ­– אתה משקר, הודה שאתה משקר ולא…– ואם לא אודה, מי אתה? – מי אני? והדם הציף את חלל ראשו עד עירפול וסחרחוֹרת. – הרי לך מי אני! וזה בשביל הכומתה! וזה בשביל מה שלא מצאת אותנו! וזה בשביל הרשת הריקה! וזה בשביל – וכמעט התעלף. – נבזה רכרוכי שכמותך! והייתי חוזר על כך גם היום אילו נמצאה לי אמתלה ראויה, וצולף לו על פרצופו של ווילי זה. ספּר כל זה, מדוע אינך מספר? בירור רצית שאעשה לו? לא אני. מוכן לעמוד בדין.

“…ובכן נדמה לי שדי ברור הוא שסיבת עזיבתו של יוסוף היא ­– חוסר הסתגלותו לחיינו. הייתי אומר שחסר הוא פשוט את עמוד השדרה הרעיוני שמחזיק כל חבר…”

הייתי עומד אתך גוף־אל גוף, חבר, לראות במי יש עמוד שדרה. רפסוּסים כולכם, רכיכוֹת ספוגות רעיונות־רוח, וכל הבניין הזה שאתם בונים פה ­– עומד על חול, כל רוח בינונית מעיפה אותו – – –

“… כמובן שאין בכחנו לצוות על יוּסוּף שיישאר. אנחנו חברה הבנוייה על רצון חופשי. אבל אני הייתי מיעץ לו, באוֹפן אישי ­– להישאר, לפחות עוד שנה. ינסה. בינתיים גם אצלנו משתנים דברים, גם הרגשתו הוא תשתנה…”

אתה מצחיק אותי, חבר.

מרדכי פער עינים באיזו נקודה סמוייה בחלל וכאילו לא סיים את משפטו, אחר־כך הניח את ידו על השולחן בטפיחה קלה והיה זה אות כי באו דבריו אל קיצם. זמי קם והחל מהלך מפינה אחת לשנייה. זלדה הסתכלה על סביבותיה כשואלת על ההמשך. מיקה הכניס את ניירותיו ואת פינקסו אל תוך התיק שעל השולחן וסגרו. עתה נשמע כבר בעליל כי המיית הים גברה והיתה לסאון מתלהלם על החוף.

זו שעה אחרונה שלך כאן, יוסוף. מחרתיים תהיה כבר משייט אולי על פני אוקינוס, מדיח סיפון של אנית משא גדולה, שואב דלי בבוקר עכור ושופכו שפיכה רחבה על גבי טבלת הברזל המלוחלחת עיטרן ושמנים, ומקרצף במטאטא זיפני ומחליף דברים של ניבול־פה עם מלחים בלועזית. וערפילי־ים, וזוהמת־תאים, וכרכים זרים, והעולם. הרחק הרחק מכאן. לבדד.

“לדעתי, כל הבירור הזה הוא מיותר” ­– אמר מיקה וזעם קר בעיניו ­– “אינני יודע למה הוא נחוץ היה לנו. למה אנחנו יושבים כאן ומתחננים לפני חבר להישאר אצלנו. יכול לחיות אצלנו רק מי שהוא שלם עם דרכנו. בכל היתר ­– אין לנו צורך, הם רק מכבידים עלינו, מעמסה. צריך לומר ליוסוף: לך! אין אתה רוצה לחיות כאן – לך לך מאתנו! ומהר! כל יום שאתה נשאר בלי־חפץ – אתה גורם לנו רק נזק! אני מצטער שלא אמרנו זאת ליוסוף לפני שהודיע על עזיבתו. זהו.” וקם ממקומו.

“לא כל־כך פשוט” – מילמלה זלדה בקול לא־נשמע כמעט. חיוך של לעג עלה על שפתיו של יצחק. “אתה מדבר שטויות” ­– רטן זמי. משהו התנפץ על הגג.

כך. משפט אחד דיוֹ למחוק את כל עברך. תישכח לגמרי. כאילו לא היית. איש לא יזכור לך ימי חורף וסערות וסיכוּן נפש. גם לא הפעם ההיא. כשהתהפכה הסירה. כששחינו לחוף כל עוד רוח, בּקרה. כשהושלכנו עירומים. לא ימים ולילות אין־ספור כשהבשר צומר ממים ורוח. מים ורוח, מים ורוח, תמיד. בשעות שלוש לפנות־בוקר, בשעות שבע ושמונה שבראשית ערב, בשעות חצות, בימי שרב. לא יזכרו לך חיותך כנווד־יחפן, ללא שאול לבגד ולמעון, ללא בקש דבר. חלפו הימים ההם. למה, לעזאזל, אתה יושב כאן לשמוע כל זאת?

"אתה רוצה לומר משהו, יוסוף? – שאלה זלדה בזהירות ובקול חלוש.

“לא” – אמר יוסוף בקול אוֹבים.

לא, לא תזכו לשמוע ממני משפט. את חשבוני עם מיקה אעשה אולי בפעם אחרת. עוד יבואו ימים. אני, צפור דרור הנני עכשיו, איני חייב בדין וחשבון לפניכם. את מיקה יכול הייתי למחוץ כדג פּחוּס אילו רוצה הייתי.

“אם כן…” – גימגמה זלדה.

“אני רוצה לומר דבר־מה” ­– אמר יצחק ומעך את בדל־סיגריתו על תחתית הצלוחית.

איציק, מוטב שתחשה. מה תאמר להם? מי הם? חייך שאתה מציל את נפשי אם אתה מחשה.

“לאן אתה הולך?” – שאלה זלדה את מיקה שהיה אוחז בבריח הדלת.

“יש לי עוד עניינים לסדר לפני שאני נוסע מכאן מחר עם השכמה”, – אמר תוך שהוא פותח את הדלת, – “איננני יכול לבזבז את כל הערב.”

“אבל אתה, חבר־מזכירות הנך כמוני…” ­– אבל מיקה היה כבר בחוץ.

יצחק הצית אש בסיגרייה שניה וקבע עיניו באיזו נקודה שעל גב השולחן:

“קשה לי לדבר. עזיבתו של יוּסוּף היא מכה בשבילי, באופן אישי. היינו חברים, מראשית ימיה של בית־חרס. חברי, אתם מדברים על שלימות עם חיינו. אינני יודע אם יש בתוכנו מישהו שהיה שלם יותר מיוּסוּף עם כל מה שעשינו כאן. אל תשכחו, היו ימים שהוא היה היחידי, היחידי שנשא על שכמו את הקבוצה כאן. כן, הוא היה שלם. כי הוא עבד כאן וחי כאן, ועבר את כל הגילגולים – בלי לחשוב, בלי להתלבט. ככה, באופן טבעי הייתי אומר. והוא היה עקשן, עקשן יותר מכולנו. אתם אומרים שהוא עוזב מפני שאין לו חוט שדרה רעיוני, אבל הרי זה מצחיק. אולי – דווקא מפני זה – ידע הוא לסבול יותר מכולנו ולעמוד בכל התנאים הקשים. מפני שהוא לא דרש לעצמו שום דבר. מפני שהוא, ככה, שחה בתוך זה כדג במים. הוא, איך אומר זאת?– הוא כאילו נולד פה–”

באמת, איציק, עשה עמדי חסד והפסק את הלהג הזה. למי הוא נחוץ? אם אתה ממשיך בנאום־הספד זה – לא תהיה לי ברירה אלא לעזוב את החדר, ואחרי הכל – אתה גם מגזים מאד, קח את דן, למשל, או את חפוז, היו עוד רבים אחרים, באמת אין צורך בכל זה –

– “אתם מדברים על חוט שדרה רעיוני. זיכרו את כל החברים שנשמטו מאתנו בדרך. מי היו אלה? – כולם בעלי חוט־שדרה רעיוני במובן המקובל. ואני אומר לכם, שאנחנו כולנו, מלבד יוּסוּף ועוד מיספר חברים – כולנו הננו חבר־מתלבטים. לפני שאנחנו עושים צעד אחד של ממש – אנחנו מהרהרים אלף הרהורים ומתהפכים בתוכנו שבעים ושבע פעמים. פשפשו אתם בנפשותיכם ותמצאו – מה אתם? איתנים אתם? לא. תמיד פוקדים אתכם פיקפוקים ועירעורים. גם אותי. ובכן ­– מה זכות יש לנו להטיף מוסר ליוסוף? אני שואל אותך, מרדכי ואותך, זלדה וגם את מיקה הייתי שואל ­– מניין לכם העוז לשבת כאן בשלוות־נפש של מנצחים ולהטיח דברי־כיבושים בפני יוסוף? מי אתם? גואלי העם? הלא אתם עומדים עוד בראשית הדרך שיוסוף כבר הגיע אל קיצה! ומי יודע אם בכלל תעברו אותה בשלום. אולי בניכם. כן, רגליכם עומדות כאן על תל החול הזה ותשארנה לעמוד עליו אולי ימים ארוכים אחרי שיוסוף יעזוב, זה נכון. אבל יוסוף שילח שרשים כאן, ואם הוא עוזב עכשיו הרי הוא נעקר עם כל שרשיו, ואתם – מה? אתם רק נוגעים על פני השטח, אני אומר. אני בטוח בזה! הלא גם אני עצמי קוֹרצתי מאותו החומר. עוד יעברו עלינו כמה וכמה גישושים וכמה וכמה חיבוטי נשמה עד שנצליח לשלח יונקה אחת בתוך החול הזה. ודור שלם אולי יעבור עלינו עד שנטמיע אל תוך דמנו את מלח הים הזה. ובכן מה? ובכן אני אומר שאם יוסוף עוזב, הרי משהו אצלנו איננו כשורה. כי המקום הזה הוא שלו יותר מאשר שלנו. הוא בנה אותו, הוא חלה אותו, הוא נתייסר בו, הוא אוהב אותו. מדוע הוא עוזב אותו? יש לו מקום אחר בעולם שהוא קשור אליו? – לא. ובכן – זהו. אין אני מצדיק את עזיבתו של יוסוף. צר לי מאד על כך. אבל נדע, חברים, שאצלנו משהו דורש תיקון. אינני יודע מה.”

זמי עמד ופניו כבושות בקרקע. מרדכי בחן בהסתר את פניו של יוסוף. זלדה העמידה פנים ספקניות כאילו אמרה– אינני יודעת מה זה מדבּר –

כבד, כבד. אולי צריך היית להשאר עוד כמה, יוסוף. ריק יהיה פה בלעדיך. מה יהיה עכשיו? דן ואלישע ישאו על כתפיהם את הדייג הזה? צחוק. טירונים הם. מחר כבר לא ידעו לאן להפליג. עלולים לאבד את הרשת בתחתיות־צולה. כן, יש להזהירם שלא יתקרבו לסלעים שמצפון, לשירטון שממול לצוק. עוד הערב אומר לדן. – דן, זוכר אתה הפעם האחרונה שיצאנו לדיג־שלייה? ובכן – יש שם שירטון שאם אינכם נזהרים מפניו אתם מאבדים… – שמע, יוסוף, תשאר עוד מספר חדשים, באמת, מה אנחנו בלעדיך?– אי אפשר, חבּיבּי, אתה מבין, זה כבר לא בשבילי… – אה, יוסוף יוסוף, עם מי אפשר יהיה לדבר פה?– אין דבר, יבואו אחרים…– איזה אחרים? אלה אינם יודעים ים מהו. אבל מה? יבנו פה משק גדול, משק במשקים. גם דן ואלישע ייבלעו־ייטמעו, יהיו כלא היו. עצים גדולים יצמחו כאן ובתים לבנים יעמדו ביניהם ורצועת־חוֹרש תסתיר את הים מן העין. אתה, יצחק, צריך להישאר כאן, דבר זה בשבילך נברא, ואילו אני– אחר נולדתי. הרוחות תישברנה והאדמה שם מעבר לחולות – שדה תחרש. אלא שדן ואלישע והאחרים ­– קטנים־מסכנים לעומת הגלים. צר עליהם. צר על כולם. צר עד כדי דמעות. גם על מרדכי, גם על זמי, אפילו על מיקה צר. בחורים טובים, אין הם אשמים שעצמותיהם רכות והם ילדים. אין הם אשמים שאין להם אב. מחר יהיה ים סוער והם מיטלטלים כספינה טרופה. אולי, ביום מן הימים נחזור עוד –

“ובכן, אם אין ברצונו של יוסוף לדבר, חושבת אני שאפשר לסכם ­–”

אמור, אמור להם משהו. מצפים עוד לדברך.

“לא, אי אפשר לסיים כך! אינני יודע מי יצא לדייג מחר, ובכלל”– אמר זמי ועבר לקרן השולחן.

שוב מועקת־השתיקה, כבדה, מעייפת. ותיפצחת ענפים בחוץ, ודומה, איזו תיבת פח נגררת על פני הקרקע ומושלכת מִגֵב לגֵב.

“אתם מחכים לי?” – הרים יוסוף את ראשו.

לא ענו לו. המשיכו לשתוק. זגוגית העששית כבר שחורה מפיח.

יוסוף נתפתל עם עצמו וטפח לו לחצפצוף כמה טפיחות של תוכה. אחר פתח ואמר:

“טוב, אני אגיד לכם. הדברים הם פשוטים מאד”, תמה על קולו של עצמו, הפסיק רגע כדי לבור את המלים הנאותות, והמשיך: “אני, פשוט אין לי מה לעשות פה יותר”, חש שמעורר הוא תמיהה ותיקן: “כלומר– אני, זה לא בשבילי”. אתה מסתבך והולך. אמור, לכל הרוחות, כל מה שעם לבך. “ובכן מה שאני רוצה להגיד הוא זה: פה, בבית־חרס זה כבר לא מה שהיה. ומעכשיו – הכל ישתנה, הכל יהיה אחרת. מה אינכם מבינים? בשבוע הבא יעברו הנה המשפחות והילדים, וכל הפלוגה, עם כל הכבודה. טוב, ובכן – אני את תפקידי גמרתי. אינני דרוש פה יותר. אני אומר שלום וחסל. מה אני אתהלך פה בין הרגליים…”

“אבל, יוסוף, הרי זה בדיוק להיפך, עכשיו..” נכנסה זלדה במנעמות־קול.

“ובכן, עכשיו אני מדבר. לא הפסקתי אותך. תני לי לגמור. אינני נואם גדול, כן. ובכן מה רציתי לומר? אני אינני אוהב את אנשי הפלוגה. מה הם יודעים מה שעשינו פה? מה הם יודעים מהסערות שהיו לנו ומזילעפות החול? מה הם יודעים מחוסר המים וחוסר הלחם שלנו? מה הם יודעים על הערבים פה בכפר? מה הם יודעים בכלל על ים? עכשיו הם יבואו והם יהיו פה הרוב, הם ישתלטו פה על המחנה. ואני אומר לכם, – שימעו זאת היטב וזיכרו כאשר יוסוף כבר לא יהיה כאן– הם יתעסקו בהרבה עניינים טובים, אבל לא במה שצריך להתעסק! מה אתם מספרים לי? אני עצמי יודע מה זה ואיך יהיה. יהיו פה צריפים ובתים וחדרי משפחות. ובכל חדר תעמוד מיטה רחבה, מכוסה שטיח רקום, ווילונות על החלונות, ועציץ פרחים על השולחן, ותמונה על הקיר, וארון בגדים גדול, ובצהריים תשמעו את הבחורות צועקות מצריף אחד לשני– שיפרה! כבר שטפת את החדר? אני עוד לא! או – יש לי פרחים יופי! ודברים כמו אלה. שימעו, כל זה לא היה לנו פה עד עכשיו. זה אולי טוב ויפה, אבל תבינו שלא זה מה שנחוץ לנו! גם מה שיש עכשיו – זה כבר יותר מדי. כן, ויהיה מחסן־בגדים גדול, אתם חושבים שאני מתנגד למחסן? לא, לא זה. להיפך, אני בעד! מחסן– דבר טוב הוא. ואני – מעולם לא איכפת היה לי כמה זוגות תחתונים אני מקבל, בין כה וכה התהלכנו ערומים, בקייץ ובחורף. אבל עכשיו ­– המחסן יהיה מחצית החיים! תיכנסנה בחורות ותצאנה, ואיזו חולצה לי ואיזו חולצה לך ושמעת? כבר הביאו מן העיר את הבד עם הפרחים! ובאמת זה לא נכון שלא סידרו עוד ווילון לְבֶּלָה, ודברים דומים – אתם יודעים למה אני מתכוון. וכל הפיטפוטים האלה בתוך המחסן בין העובדות, כמו קירקור של תרנגולות מן הבוקר עד הערב. כן, וגם חדר האוכל יהיה שונה, גם המטבח, גם מחסן־המזונות. ינעלו לך על מנעול את מחסן־המזונות. ואני אומר לכם: אני אינני רוצה שמחסן המזונות יהיה נעול בפני! אינני רוצה! תצחקו כאוות־נפשכם, אני לא אחיה במקום שמחסן המזונות יהיה נעול בפני! אני רוצה שיהיה פתוח לפני תמיד. כך, כשאני חוזר בשלוש בלילה או בתשע בערב, או בצהרים, מן הים – אני יכול להיכנס ולהוציא משם נתח נקניק או קופסת סרדינים, או חלבה, כדי לשבור את רעבוני. ואפשר להאמין לי. צחקו לכם, אני יודע שאתם צוחקים – – – ולא זה בלבד. הנה יבואו הנה אנשים שונים. אינני יודע מה יעשו פה. תאמרו לי, למשל, מה יעשה פה דוב אריגי. אדרבא, תאמרו אתם. הריהו אפס אפסיים. הולך בטל. חולה מחצית ימיו ועסוק בכתיבת שירים במחצית השנייה. למי הוא נחוץ פה? או, או – ישעיהו כץ. הרי הבחור הזה לא יחזיק מעמד כאן, הריהו אברך משי בעל רפּסת־עצמות, כל נגיעה קלה מפוררת אותו, הריהו מסמיק כילדה כשרק גוערים בו. מה לו במקום כבית־חרס? ואני רוצה לומר לכם גלויות, עכשיו יכול אני לומר זאת בלי חשש. שאילו היו הדברים נתונים בידי, הייתי משליך את ווילי זה מכאן, צניפה אחת אל מעבר לגדר! איך אתם מרשים שבחור כזה יתקלס בכם? איך אתם שמים אותו לראש לכם ונותנים לו מפתחות? כל עת שאני רואה את הבחור הזה עומד באסיפה ומדבר בענייני משק או חברה, מתדגדג בי רצון לשחוק את עצמותיו. ועכשיו יבואו רבים כמוהו. אני רוצה לברוח כל עוד רוח בי כשאני נזכר בכל אלה. אותי קשה לרמות. יש לי חוש בריא לאנשים. אני מטביע עין באדם ­– מיד אני רואה מאיזה חומר הוא עשוי. ואני אומר לכם ­– עכשיו, עם כל האנשים האלה שיבואו ­– יהיה פה הכל אחרת. העיקר יהיה מה שאחרי העבודה ומה שבין־לבין בתוך העבודה. ואתם רוצים שהאנשים האלה יקבעו את גורלי, ויחליטו עלי, ויקבעו את מקומי בלוח סידור־העבודה? ­– לא, אני אינני ניתן להילכד על נקלה. בחרו לכם מישהו אחר להתל בו”.

יוּסוּף הפסיק והעיף עין על סביבותיו. הקשיבו לו בעצירת־נשימה. זמי היה מיושב על המטה ופניו בין כפות ידיו ועיניו עצומות־מאומצות.

“יכול להיות שאינני יודע מה זה קבוץ. יכול להיות שאתם צודקים. אבל אני אינני תופס למה נחוצים לנו תריסרים של וועדות. ומעתה – כשיבואו כולם – יהיו תריסרים! ותהיינה ישיבות על ישיבות, בכל ערב, ויותר משיהיו אנשים עסוקים בעבודה – יהיו עסוקים בישיבות. הסבירו לי. יש לי אוזן קשבת ולב פתוח. אם דבר מתקבל על דעתי – אני מקבלו. עד עתה לא הצליח איש להסביר לי את הדבר. מדוע יכולנו להסדיר את כל העניינים בימים הראשונים שלנו פה ­– בלי וועדות. והדברים עלו יפה ­– לא תכחישו זאת. והאסיפות, אגיד לכם, אלה הן לדעתי התקלה הגדולה ביותר. לא עצם קיומן, אלא איך הנוהל שלהן. הנאומים האלה, הארוכים. למה, לעזאזל, צריך כל אחד לדבר כאילו היה הוא מנהיג, מה? לדבר על העולם כולו ועל עם ישראל ועל הרעיונות הגדולים וכדומה. – כשיש להחליט באיזה עניין פעוט. אני אומר לכם – זה מזיק! כן, אתם אינכם מרגישים בזה, אני מרגיש! זה מסיח את הדעת מן העיקר, מפנה את הלב לעניינים אחרים. זה לא נוגע לנו! אתם חושבים שמזה יצמחו להם ימאים? לעולם לא! חורצי־לשון ומצחצחי־שפה תגדלו כך. לא יהיו פה ימאים ודייגים עברים אם לא תחסלו את האסיפות הארוכות ואת מנייני הישיבות ואת המסיבות הערוכות לפי הדין. אני גם כן בעד שמחות. אני אוהב לשמוע כשאנשים שרים. לפעמים אני רוקד גם־כן. בשביל זה לא צריך מסיבות של וועדת־תרבות, עם הקראות ודיקלומים וכדומה, זה רק מקלקל. אין מצב־רוח. לא רק לי, גם לאחרים. כן, איך זה בארצות אחרות? יש איזה כפר אחר של דייגים בעולם שיש בו כל־כך הרבה להג ופשיקת־שפתיים והרבצת־תורה? מגוחך. לא היו דייגים באים לעולם! או זה או זה ­– שני הדברים אינם עולים בקנה אחד. הסתכלו בערבים. הם עושים חייל יותר מאתנו. מדוע? אני יודע מדוע. ים זה לא דבר של צחוק. זה כל החיים. אם אתה מחליט למסור את נפשך עליו ­– שכח את כל יתר ההנאות. מה זה? סתם ככה?… זה… אתם מבינים… זה הסערות האלה… וכשהוא שקט זה משהו אחר… וכשיש רוח מזרחית והגלים מסתחררים זה גם כן משהו אחר…כשאתה מקבל הדף־פתאום… ו… אבל אתם אינכם מבינים אותי. אינני יודע למה דיברתי כל כך הרבה. זה היה הנאום היחידי בחיי. וגם זה היה מיותר. אני גמרתי. בוא, חצפצוף, נלך.”

שתי דמויות באפור    🔗

גזבר הקיבוץ

בשעה שנתמנה קלמן לגזבר הקבוץ כאילו נהפך עליו הגלגל. היתה נפשו רגוזה וטרופה כל הימים, פניו מצהיבות כלפי כל העולם וכל עצמו כשדה שנסתפחה ולא נותרה בה שיבולת. כמין לענה נזרקה בו או מרה שחורה, שהכל נראה בעיניו קדור וחמור וחורג ממסגרתו וסוטה מהדרך הישר, ולא כשורה. לא היתה לו שעה אחת של קורת־רוח ולא נחה דעתו אף פעם משום דבר ולא מַרְגֵעַת־נפש פורתא וסליק ניחותא ובדיחותא וסמי שחוק ושיחת־רעים ומושב־לצים ומסיבות של קומזיץ. לא מיניה ולא מקצתיה. כָּלוּ וחסל.

כשהיה חוזר מהעיר לקבוצה, היה מראהו ככלב נזוף שזנבו בין רגליו כביכול. מזעיף פניו לכל אדם, עונה שלום בנהמה, מקמץ במלים של פה כמו במילים של כיס, משפיל עיניו מחברים כחסיד מן האשה, וקלסתר שלו כאילו מכורכם וקמוט, מחוק ושחוק כקלף ישן, לא תואר ולא הדר, קומתו שפופה ורוחו נכאה. כאילו דועך נרו ולא נותר בו ליח.

עד השעה ההיא שנעשה גזבר, היה קלמן ככל אדם, מסביר פנים בעת רצון ומחמיר פנים בעת רוגז, מצחק על המדשאה עם התינוקות, מקנטר את הבחורות ומתגרה בהן, מרבה שיחה של־סתם אחר ארוחת הערב, מתכתש עם “סידור־העבודה”, נהנה עם הנהנין מאכילה במשיכה, מתחרה בסיפור בדיחות וכו' וכו', כל מה שאדם מן הקבוץ עושה בין בשעות עבודה ובין בשעות שלאחר העבודה. יש שדעתו נוחה ובדוחה ויש שאינה נוחה ואינה בדוחה, ככל אדם.

אף שלא לרצונו נתמנה קלמן, הרי מתחילה היה מכריז ברבים שהוא לא כשאר הגזברים יהיה, שמשעה שהם נוטלים את התיק בידם ­– אין שום דבר לעיניהם לבד ענייני כספים, וכל הברייה נדמית להם כטבועה במטבע, ששוב אין להם בעולמם אלא שטרות ושיקים ומצלצלים. ומסתלקים מהם כל נשמה יתירה, כל שאר־רוח, כל רוממות־נפש ונעשים כולם חול, כולם חומר, כולם בשר, כולם כיס ריק. והם מתירים לעצמם ללגלג על “אנשי הרוח” ועל “הבטלנים” ורואים עצמם כחשובים שרק להם נהירים הגלגלים שעליהם סובב העולם וכל מעשה־מרכבה של סידרי החברה ואיך מתכלכלים העניינים. כאילו הם ורק הם מצויים ליד הגה הספינה ורק הם יודעים לאן פניה מכוונות.

לא, גמר קלמן בנפשו, לא בדרכיהם ילך ולא תועבותיהם יקננו בו. יראה העולם ויווכח שגזבר ואדם אינם תרתי דסתרי. יש גזבר שצלם אלהים לא סר ממנו על־אף אומנוּתו. קונם עליו שכל דבר יהא חשוב בעיניו בערכו ולא בשווה־כסף, ושלא יסחר בתורה ושידו לא תהא קפוצה יתר על המידה ושיהא מסביר פנים לכל אדם ושלא יהיה מתגבּה על האחרים. לא הוא האיש ויכניעוהו תלאות, לא הוא האיש וידיחוהו טרדות.

וניתנה האמת להיאמר שימים ראשונים ואולי שבועות ראשונים, היה קלמן מקיים באמונה את נדרו. דבריו בשובה ובנחת קולחים, מסביר פנים לכל מי שפונה אילו, אינו דוחה שום אדם בקש או בשה“י פה”י או בלך ושוב, אלא עונה דבר דבור על אופניו, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, שומע ומשיב, ולבו פתוח ואינו חרד כל־כך על הפרוטה. מכלכל מעשיו בתבונה ובעצה ואין הרוגז מעבירו על דעתו או מוציאו מכליו.

כך ימים ראשונים. עד שנתרגשה עליו הפורענות. כחתף באה וכשואה ירדה והתנפלה עליו מאחוריו. היה לו “סוף חודש”, אחד מאותם “סופי חודש”, ארורים שיש לגזברים. ודומה היה עליו שהקערה נהפכת על פיה והעולם עומד להיחרב, ואין להציל. חסרות כך וכך מאות והיקב ריק והגורן חסרה. וסאת הגמ"ח מלאה ואין עוזר ואין מושיע. ככלב רעב היה מתשוטט בחוצות העיר ונובר באשפתות כביכול למצוא משהו למלא את החסרון. מרחרח בכאן ומרחרח בכאן ואין כלום, נבח ומילל וללא מועיל. והיה דומה כאילו הוא מלחית מרוב צמא ולשונו מתכשכשת לו כמטוטלת. עיניו יוקדות כמִקדחת והוא נשם כאסתמאי. רץ רצוא ושוב כחיה בסוגר ואין מוצא.

ואותו ערב כשחזר הביתה מופעת לפניו דמות צחה ולבנה, ברה וטהורה בצורת שרה הטבחית ואומרת לו בקול שכולו מנעמות ומחמדות, דבש וחמאה תחת לשונה: קלמן, אותן חמש לירות שהבטחת לקניית הוילנות יש לך כבר?

אין! ­– שאג עליה קלמן בקול גדול עד שפרחה ונתעלמה בין רגע כאילו הפיחתה רוח פיו למרומי רקיע. והוא עצמו נמלט על נפשו ושפך כל מרירתו חוצה. היה מרטין והולך, מתקצף והולך יותר ויותר, טוען וקובל ומרתיח ושורף, ונשרף בעצמו בעצומותיו: נו, חמש לירות תן לה, ומאין ­– אינה שואלת. כאילו אפשר למצוא חמש לירות מתגלגלות ברחוב, וזה שאין הכנסות ­– לא מעניין אותה. אין זה מענין אף אחד. רק תן ותן. הב־הב. יש, אין ­– לא חשוב. תן! תן, נו! ת–ן – – – תן! והתיבה “תן” בצירה מעוכה, אף על־פי שלא יצאה כלל מפיה של שרה’לה, היתה כל־כך מנפחת את קיצפו וכל־כך מחמירה את דמו שהיה חוזר ושונה ומבטא אותה בכל סולם הטונים ובכל מיני צורות שאפשר לבטא, בצווחה ובשריקה, בתחנונים ובחניפות, בשידולים ובטרוניא בתרעומת ובתקיפות ומלווה בתנועות ידים ובהעוויות פנים, וכל אמירה מעוררתו מחדש כאילו רק עכשיו נאמרה פעם ראשונה. תן לה, נו. ומה אם הבטחתי? הבטחתי! כלום יכול אדם להתחייב על מה שאין לו? הבטחתי! אוחזת אותי בכנף הבגד ואינה מניחה: הבטחת! ואם הבטחתי? מבשרי אעשה לה חמש לירות? דבר של כלום – 5 לירות! נו, כמובן, מי שאינו מתרוצץ כל היום לחפרן מתחת לאדמה – דבר של מה בכך הן בשבילו. תן לה נו, תן! תן! ועוד שעה ארוכה היה הולך ומוכיח את צידקתו, מלמד על עצמו סניגוריה ומשתדל על עצמו, עד שסוף שוככת סערת רוחו מרוב שמתייגע, ונחה דעתו. אלא שבאמת נותר סחוף כל־כך כאילו טאטאה רוח העיוועים הזאת את כל הבר ואת כל המוץ שבשדהו ועקרה את כל אילנותיו וגידוליו עד שנשאר נעור וריק.

ומאותו יום נהפך עליו הגלגל.

האמת – שיותר משהיה נקוּט על העולם –היה נקוּט על עצמו, שכך עלתה לו. שכל הוויתו כך נתחלפה. שקודם היתה נוחה ורפוסה ועתה נעשתה צפודה ומעוקשת, והוא נהיה קשוח לבריות ולמקום. ושאין לו שעה של נחת כלכל אדם. וגלגל חוזר הוא – כיוון שרגוז על עצמו – רגוז על העולם ואין מוצא ממעגל הקסמים.

ימיו של קלמן בעיר היו תמיד טרופים. מבוקר עד ערב היה בהול אחר גזברים למתת גמילות חסד או שטר־טובה. הוא היה מחלק את העולם לבעלי־יד־פתוחה ולבעלי־יד־קפוצה. כל הראשונים – משובחים במעלות־טובות, כל האחרונים – תיפח רוחם. על פי גזברי הקבוצים היה דן את הקבוצים. איזהו קבוץ “טוב”? – זה שגזברו איננו סרבן. לא אחת היה פוגש במכר שלו מקבוץ פלוני ואיננו מברכו לשלום מפני שיצא ממנו קצף על כל אותה עדה בשל גזברה. אלה – היה אומר – רואים אדם טובע ואינם חשים להציל, עומדים על הדם ואינם נוקפים אצבע – קללה רובצת עליהם.

אבל גם הנענים היו מתחלקים אצלו לדרגות־דרגות. יש רכים, יש נוחים, יש הפכפכנים, יש נענים רק בשעות־רצון, יש נענים רק בשעות־דחק, יש שתַמטנים, יש עקשנים מטבע ועקשנים־להכעיס, יש קשחי־לב ומרי־נפש ויש קשים כחלמיש. אחדים נותנים במאור־פנים וללא חקור ודרוש ­– אלה עניים שבהם, שלא רם לבם בבתי־חרושת ובבתי־הבראה ובגני־פרי גדולים. אין הם מן הגבירים והתקיפים ויש בנתינתם משום שמור לי ואשמור לך. אחרים – נותנים רק לאחר שמניחים לו להתרפס והם מתעללים בו עד שהוא מתפלש בעפר לעיניהם ונשמתו יוצאת. אלה – גזברי משקים שנמצאו במצוקה גדולה ונתרווח להם במקצת. בזויים. אתה קונה מהם צ’ק של כמה עשרות ומוכר את נפשך.

באומנות גדולה נתמחה קלמן בעיר– והיא אומנות טכסיסי־החיזור. אין הדבר פשוט כלל. קשור הוא בידיעת תורת־הנפש, מה שקורים במדע – פּסיכולוגיה. קלמן למד לדעת נפשותיהם של כל הגזברים עושי־טובתו. לא אל כל אחד אפשר לפנות באותה לשון ולא אל כל אחד באותה שעה. כל גזבר וחולשותיו. יש לדעת כיצד להפיק תועלת מהן.

גזבר אחד כדי להכריעו – יש לאחוז בטכסיס של התקפת־פתע. רואה אותו קלמן כשהוא אץ לדרכו, רודף אחריו ומשיגו מאחוריו, טופח לו טפיחה גברתנית על שכמו ומטיח אל פניו ללא אקדמות: “שמע, תן לי מהר מאתיים וחמישים, אני מת”. עוד טרם עמד זה על משמעות הדברים וכבר הוא אנוס לשלוף את עטו ולהוציא את פנקסו ולעשות רצונו של קלמן.

גזבר שני – צריך לארוב לו. יש שקלמן הולך בעקבותיו שעות רבות, שכן אין להיטפל אליו לא בשעת משאו־ומתנו עם בני־אדם ולא בשעת עיסוקיו עם הבאנק ולא לפני ארוחת־הצהריים כשהוא רעב ולא כשהוא מצוי בשיחה עם בן־משקו, אלא רק כשפניו שמחות והוא מרוצה ושבע ולבו נתון לקניית כרטיסים להצגת־הערב או בדומה לזה.

גזבר אחר– יש להיכנס אתו תחילה לשיחה־לשמה, שיחת רעים שוטפת בניחותא על ענייני הרפת, והלוּל, סיפורי רכיל על מודעים משותפים, פוליטיקה, ומכאן־לכאן ובינתיים להגניב ולהבליע בדרך־אגב שאלה שכביכול היינו־הך היא לו ודבר של מה־בכך – “כן, שכחתי, עלי להכניס עתה מאה לירות לבאנק, אפשר יש לך סכום כזה ליום־יומיים, יודע אתה…” וזה ניצוד במלכודת מבלי־דעת.

גזבר אחר – טוב להתייעץ אתו, להתייעץ ממש על ענייני הכספים, סתם־בעלמא, ללא שום כוונות זדוניות כביכול, דינים והלכות. תורה טהורה, מה דעתו– כיצד לנהוג במקרה זה ובמקרה זה, ולעשותו בר־סמכא, לגדלו ולרוממו, ורק בסופם של דברים לתנות לפניו את מצוקת־הכיס – כלום ימלאו לבו של זה לסרב?

יש גזבר שצריך להמתין לו באולם הבאנק, בצנעה ובהסתר, ולקפוץ עליו ברגע שהוא מושך סכום־כסף מן הקופה; יש גזבר שצריך להטרידו שעה ארוכה עד שתימאס עליו. יש מי שצריך לבכות ולהתרפס לפניו ויש מי שהוא ניגש אליו פשוט ברוח גסה ותובע – “תן”.

כאלה וכאלה – וקלמן גומל עם כל אחד לפי מידותיו. מעמיד פני איש־עסקים, בעל ממגורות מלאות – עם בעלי־הגוף, ומתראה שפל־רוח ונדכה עם העניים. פעם הוא כזה ופעם הוא כזה ומשנה עורו וגווניו פעמים רבות כל־כך – שאין הוא יודע כבר הוא עצמו מי הוא.

יש שהיה מרגיע את עצמו ומשנן בינו לבינו: קלמן, מנוחה, מנוחה, מנוחה. ש…. ש… סוף־סוף הרבה דברים יש בעולם ואל תהא נותן דעתך רק על המאוסים שבהם, הנה, הבט: ילדים יש, דשאים יש, מה נאה בית זה, מה נאה גן זה. אך עוד הוא מפייס עצמו ופתאם קופץ מתוכו איזה שד, כרוכיה, דרקון בעל הרבה ראשים, וכאילו עומד להתפרץ מתוך גרונו, מתנפל ומצווח ואוכל בכל פה: לעזאזל כל זה, יקח האופל… יקח… טפו!

“כל־זה”– הרי זה שם דבר, מושג שקנה שביתה במוחו של קלמן והוא מועט המכיל את המרובה, ויש לו מורא מפניו. מעין מה שקוראים “פֶטִישׁ” בלע"ז. “כל זה” ­– הרי אלו שטרות שזמן פרעונן הגיע, המחאות שניתנו ויש להכניס כיסוי עליהן, מזומנים שיש לשלשל לכאן ולכאן, בזבזנותן של הטבחיות ושל עובדות מחסן הבגדים, תביעותיהם של מנהלי הענפים, רשלנותו של החצרן, קילקולים שנגרמים למכונות ושדורשים הוצאות, כל מיני צרות ופורענויות שמתרגשות על המשק, ובכלל… בוּרוּת שמגלים החברים בעייני כספים, האדישות שלהם… כללו של דבר: כל אותם העניינים, קטנים וגדולים, שגורמים לדיפיציט.

כלום יודע סתם הדיוט מאי דפיציט? הרי זו תולעת שמכרסמת את הלב, מסוֹס בבשר ורקב בעצמות. כל פעם שקלמן נזכר בדפיציט – כאילו חרב דוקרתו, כאילו נחש נושכו. חיים בדפיציט. איש אינו יודע ואינו שם אל לב ואינו חולה. שורצים להם במחנה, בשדה, בסדנא, בחדר־האוכל, מתבדחים, מתלוצצים, מתרברבים, מכשכשים, ואינם יודעים שחיים הם בדיפציט. כאנשי פומפיאה שלא היו יודעים שהפורענות תלואה להם מעל לראש ולא תתמהמה… עומדים על פי תהום – ולא כלום, כאילו לא קרה דבר. ומה הם חושבים – מה יהיה הסוף? סומכים על הנס? אין נסים בעולם! באמת, הגו בעצמכם, מה יהיה הסוף, הא?

וכך הוא מקנטר בינו לבין עצמו ומגרד ומגרד ואותה הנאה יש לו כלמי שמגרד את פצעיו.

פתאום באה אצלו לאה’קה, שנכמרים רחמיה עליו שהוא נסחט והולך מיום ליום ונעשה שחיף עץ יבש, ומשתדלת להפיס את דעתו בדברי ניחומים והיא פותחת ואומרת לו לשון של חסד וחיבה: קלמן, סוף־סוף הגזברות ­– תפקיד היא וגם לה יש מעלה… אבל קלמן מפרפר כנגדה בכל אבריו כאילו נגעו ברטייה שעל גופו, מוחה ומתרתח: מעלה את אומרת? מחלה ולא מעלה! כן, גזברות הריהי מחלה! מה את משתוממת כך, מחלה אמרתי! כסרטן שמתפשט בכל הגוף, מתחילה אין מרגישים בו ואח"כ הוא חותר, וחותר וחודר לכל הנקבוביות ומשלח את ארסו ואין להירפא. ובדרגה אחרונה אין כל תרופה, עולמית, ואין אני יודע באיזה דרגה אני עומד… כן, כך הוא!

וכל כך הוא מרוּר עד שלאה’קה הטובה מסתלקת חרש מן החדר ועוזבתו לנפשו.

פעם אחת נקלע למסיבה שהיו שם מסובים כל חבריו מהתנועה ומספרים דברי זכרונות משעות יפות, אם מימים רחוקים יותר ואם מימים קרובים יותר. ותוך כדי כך טבלו הכול בתוך אוירה של חסד ונעימות ואחווה. מרפרפים זעיר פה וזעיר שם על פני השנים, רמיזה בכה והערה בכה, ודיין כדי לעשות את כולם כוונה אחת וחוויה אחת. ואין לך שעה שמטהרת לבבות ומקרבת לבבות לעשותם אגודה אחת כשעה שמספרים דברי זכרונות יפים. דומה הדבר כאילו מתפשטים מהוויה של חול ונכנסים לספירה של קדושה. כפף עצמו קלמן עם כולם, זרק אחרי גוו עולם מאוס של טרדות ותלאות והיה חש חמימות בנפשו כמו בימים רחוקים, והאורות נמזגים אל תוכו כשמן הטוב.

אך פתאום וכמן המארב קפץ עליו הרוגז. אותו הדרקון רב־הראשים כמו נעור מריבצו והשתרבב לעומת גרונו כאומר לחנקו, ובריטון של מכשפה החל לרטן: מה הנחת־רוח הזו פתאום? איזה מושב שאננים? איזו חממה? מתרפקים זה על זה כנערות שלא הגיעו לפרקן… מתפנקים כלטאות בשמש… רומנטיקה… מזמוטים ותו לא! פרש אל צד וסייג עצמו מכל החבורה בשתיקה רעה, וכל אותה שעה חילחלה בו טינה גדולה כלפי כל המסובים שהלכה והתגברה עד שקם ויצא והפטיר לעצמו לעומת המסיבה: “דברים בטלים”, ונשא את רגליו אל מאורתו.

משהחמיר המצב וקופתו של קלמן הלכה הלוך וחסור, למד קלמן את האומנות של ההיעלמות. עוד טרם ראוהו חוזר מעבודתו וכבר לא היה בנמצא. נתעלם כאילו בלעתהו האדמה. לא דבר קל הוא להיעלם וצריך לימוד רב של סטרטגיה ותורת הטכסיס, אלא שקלמן נתמחה בכך. נזקקת לו האקונומית, ונזקק לו ראש־הפלחים ונזקק לו הגנן וּמרכֵּז הקניות ועוד רבים אחרים ויוצאים לשוטט במחנה ולתור אחריו – אם הוא לא נראה ולא נמצא. לא בחדרו ולא בחדר האוכל, לא בחצר ולא על הדשאים ולא בחדרי השימוש. צועקים צעקות גדולות בשמו הנשמעות מקצה המחנה ועד קצהו, מעוררים את כל הקבוצה, בולשים בכל הפינות – והוא נשאתהו הרוח. עד שסוף מתיאשים ומסתלקים.

ולא שקלמן בורח חס ושלום מחובותיו. אלא שיש לו חשבון בכך והחשבון הוא זה: ראשית כל, מוטב מחר משהיום, שמחר פוחתים התבענים. כל שאתה דוחה – פוחתים התבענים, שחלשים שבהם ורכי לבב שבהם ונחותי־דרגא שבהם – מתיאשים מהר ונופלים. ויש בזה ריווח גדול. והשנית – הנסיון מלמד שגם כשאינני בנמצא הרי סופם מוצאים מבוקשם ואף פעם אין הצפחת חסירה. תשאל מניין? – פליאה היא. אחת הפליאות, אבל עובדה. ונמצא שהזאב שבע והכבש נשאר שלם – והכל על מקומו בא בשלום.

אבל הרי יש פעמים, והרבה פעמים, שמוצאים את קלמן. גם אז אין הדג ניצוד כל־כך על נקלה. הרבה יגיעות תהיו מתייגעים והרבה הריגות תהיו נהרגים עד שיעלה בידכם שֶׁיִשְלֶה פרוטה מנרתיקו. קלמן ריגל על לשונו מלת קסמים שיכולה לסלק כל מיני שדים ומרעין בישין: מלה זו “אין” שמה. “אין” זו נדרשת אצלו לכמה וכמה טעמים ונגרסת בפיו גירסאות שונות.

יש שהוא עונה “אין” וכאילו פורחת נשמתו: “אין” חלושה וכפויה, מתעלפת וגוועת, כאילו עמה הוא עומד להסתלק מן העולם, ומאותה אמירה מתעוררת חמלה רבה ומתגלגלים רחמים מלבו של התבען על קלמן והוא מסתלק מעצמו מתוך הרגשת חטא.

ויש שהוא אומר “אין” שהיא לשון הסברה, כדבּר אדם אל רעהו והדברים יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב.

יש הוא פוטר “אין” כלאחר־יד ומסתלק במרוצה גדולה, כאילו מצפה לו פמליא של מלכות במקום אחר, ובין כה נשאר התבען ככלי ריק על מקומו, אובד עצות ונואש.

יש שהוא קורע קריעה גדולה “א–י–ן” כאילו אומר: הרגוני־נא־הרוג, קחו את נפשי, הסירו ראשי מעל צווארי – אין לי, אפילו אני מפרק את עצמי חוליות חוליות. ו“אין” זה פולח לבו של כל אדם ישר־לב.

יש שהוא מושך “א–י–ן” ארוכה שפירושה: אפילו אתה עומד על ראשי כל הלילה לא תקבל אסימון כי לא אתן.

ויש “אין” שהיא שלש אותיות ואלף רבתי בראש, ומכוונת יותר לאוזנו של אדם מאשר ללבו, כאומר: מבין אתה פירושה של אין? הרי זו: לא יש!

יש הוא פוסק “אין!” חדה וקצרה שאינה משתמעת לשתי פנים והיא כחרב המתהפכת שמגרשת כל העומד בקרבתה.

ויש שהוא שואג “אין!” כזאת שכל העומדים עליו הופכים גלים של עצמות והכתלים מתמוטטים ורהיטים מזדעזעים והאדמה רועדת.

יש עוד “אין” זלזלנית ויש “אין” קפדנית ויש “אין” יוהרנית ויש “אין” משועממת ויש “אינ”ין שאינן נאמרות כלל, שדיה רמיזה או תנועת יד ­– שכבר מתפרש מהן ה“אין”.

או יש שנוטל קלמן את נרתיקו ובנדיבות יד הוא פותחו לפני השואל פתיחה רחבה עד שמזדקר מתוכו “אין” גדול בברק של נצחון.

ואם כבר נותן קלמן, הריהו נותן ביד קמוצה ובלב חמוץ ומתוך יסורים רבים; שולף הוא את ארנקו בחיפזון ופותחו כדי סדק, כחושש מפני עין הרע, קולט משם מטבע ותוחבה אל תוך ידו של המבקש, כאילו כפאהו שד ומסלקו מיד מעל פניו בתנופת־כף כאומר: צא מהר פן אפגע בך לרעה!

יש שעה שהיא שעת רצון לקלמן ושעה זו היא כשקלמן פורש לפני האסיפה הכללית של הקבוץ את הסקירה על המצב הכספי. אותה שעה הוא נפרע מכולם, מכל התבענים למיניהם, עזי מצח ושיפלי הברך גם יחד. אותה שעה הוא רואה את עצמו כיושב על כסא רם ונישא וחולש על הקבוץ ומלואו. כל האסיפה יושבת הס ורק קולו של קלמן נשמע. והוא מגלגל מפיו כעושה־להטים, מלים שונות ומשונות, מבריקות כברק הכסף, מלוטשות כמטבעות וצרופות כזהב, אשר גם צליליהן כצליל הכסף והזהב. אותה שעה הוא דומה בעיניו כשׂר צבא גדול הנותן דין־וחשבון על המערכה. בנחת־רוח, שהיא גמול על כל עמלו, הוא מתאר את האויב הגדול אשר “דפיציט” שמו, מעלהו ומרוממהו, וככל שהוא מצליח להטיל את צל אימתו על הנאספים כן יגבה לבו. חוצץ יוצאים המספרים הגדולים אשר תצילנה כל אזנים לשימען. כמעביר צאנו תחת שבטו כן יעביר קלמן לפני האסיפה את הבנקים למיניהם, ויגלה את מסתריהם לעין כל. לא תצא שעה ארוכה וכבר מלא האולם שטרות וצ’קים, מניות ואיגרות־חוב, משכנתאות וערבוּיות, בטחונות ושיעבודים. וקלמן מנצח על כולם, שוטף ועובר, מחליק וגולש, מעשה אקרובט, על פני הלוואות להון־חוזר והלוואות ארוכות, מדלג על פני שטרות דיסקונט, עושה כבתוך שלו בעו“ש, עולה ויורד במעלות הריבית, מנפנף בחוזים, שוקע אל עמק ההשקעות, מתחבט עם אמורטיזאציות, מרחיב בפרשת הוצאות ומבליע פרשת הכנסות, פוקד את הגמח”ים ומונה את האוואל"ים, מפריח הפסדים ומפסיח רווחים. וכל הקהל יושבים רכוני ראש והלומי שואה, המומים ונבוכים. אין מלה בפיהם ולא עוז להישיר אל קלמן עין. וקלמן עצמו יושב כנירון בשעתו ומהנה עיניו משריפתה של רומי.

*

רק פעם אחת בלבד נכנע קלמן הגזבר לקלמן של הווייה ראשונה, וגם אותה הפעם לא נכנע לגמרי, אלא הרים ראש בתוך כניעתו.

אותו ערב היה “חג המים” של הקבוצה, שמחת השואבה. כל שעת המסיבה ישב קלמן נזוף כדרכו ומוקנט בשל דא ובשל הא. בשל המנורה הגדולה של חשמל שהיא דרך בזבזנות ובשל הפזרנות היתירה במזיגת יין ובשל עוד דברים שהוא עצמו לא היה יודע לפרש בשמם.

אבל בסוף המסיבה נתקשרו המעגלות והחלו המחולות. ומאחר שהיתה השמחה גדולה, היה הריקוד כהלכתו, בהתלהבות ובדביקות וביציאת נשמה. וכשהגיע לריתחתו ­– וכל הקבוצה כולה נעשתה פקעת אחת של להבות כביכול ­– לא יכול יותר קלמן לעמוד מן הצד וסחף עצמו פנימה. הרים רגליו ועצם עיניו והיה נישא בסערה אחת עם כולם השמימה.

אך גם אותה שעה כשכבר עזב קלמן כל העולם המאוס שלו ונעשה בן־חורין ודבק עם הדבקים גוף אחד ונשמה אחת, ריקד השטן באמצע. וכשהגיעו במחול למדרגה גבוהה, למעלה השביעית, כשרק קוראים קריאות של התלהבות, אלה קוראים ואלה עונים, אלה קוראים ואלה עונים, הכשילתו לשונו של קלמן, וכשקראו: “מי אנחנו?” ענה קלמן: “ד–פי–ציט!” וכשקראו: מי כולנו?" ענה קלמן וכולם החרו־החזיקו אחריו: " ד–פי–ציט!" וכך היו הולכים ומושכים במחולם אחרי קריאתו של קלמן: “דפיציט! דפיציט!” – עד עלות השחר.

בן־ציון תרבות’ניק

צימוק גדול יש בעיסה של עין־שחר והוא בן־ציון תרבות’ניק. הוא זיוה, הוא הדרה, הוא העמוד שעליו היא נשענת. לולא הוא – מי יודע אם היתה עין־שחר על תלה עומדת, שכל־כך הרבה חליים יש בה וכל־כך הרבה פועלי־אוון ורק זכותו של צדיק־הדור זה עומדת לה.

בן־ציון לא נעשה תרבות’ניק כי אם נולד כך, שכן תרבות’ניק אינה אומנות או מלאכה או משרה וכיוצא־בזה דברים הטעונים לימוד או התאמנות, כי אם טבע היא שניחן בה אדם מראשית ברייתו וסימניה טבועים בו תיכף להולדתו ויש־אומרים שעוד לפני לידתו מכריזים על כך במרומים.

כלום מדאורייתא הוא שיהא תרבות’ניק מרכיב משקפיים? אבל עובדא שבן־ציון מרכיב משקפיים, או יותר אמת יש אם נאמר שבן־ציון רכוב על משקפיו, שכן משקפיו דבר־של־ממש והוא עצמו דבר־של־כלום. הוא עצמו – צמוק כגרוגרת, דק כקולמוס, מחוק כגווילי ספר, בהול כעלה נידף, מרוט כתרנגולת שחופה; קדקדו מצמיח כמה חתימות של שער לכאן ולכאן ומרובה בו התלוש על העומד, כמין פיאה ושיכחה בקצה השדה, זכר לשער; מצחו חרוש תלמים שתי וערב והוא קדור וחמור; חטמו שבנוי לתלפיות, כאילו לא נברא אלא לשמש תושבת למשקפיים; קולו דק מעט וצווחני מעט, ויתר גופו – אין לייחד עליו את הדיבור שאינו אלא תוספתא לראש.

לעומת זאת – משקפיו של בן־ציון הם תפארתו והם הדרו, הם מגינו ושלט הגיבורים. הם הם בן־ציון – כיוון שכובשים הם את רוב רובו. דומה שהוא חוסה בצילם ומתבטל בפניהם, כאילו היה אומר: כל עצמי איני קיים אלא בעבורכם, אתם נשמה שבאפי, אתם צורי ומפלט ואם אין אתם – אנה אני בא? יש מי שכוחו במתניו ויש מי שכוחו בתוארו ויש מי שכוחו במשקפיו. ובן־ציון – מִכַּת של אחרונים. כשבן־ציון מדבר – דומה, לא הוא המדבר כי אם משקפיו הם מדברים כי אותה שעה הם זוקפים וצונחים, מרתיעים וסולדים, מזדעזעים ומיטלטלים – הכל לפי טעם הדברים וטיבעם. זקיפה שלהם – דגש חזק, אות רבתי, צניחה שלהם – מהיכי־תיתי, רתיעה שלהם– האי־מילתא זוטרתא! וסלידה שלהם – טוענים טענות הרבה, מקשים והופכים, בונים וסותרים. כשבן־ציון צוחק ­– יוצאים ניצוצות־ניצוצות של זהורים ממשקפיו, כעין הקרניים שמשתברות מהטללים; כשרוחו של בן־ציון נופלת – מתקדרים משקפיו ונאטמים ונעשים תריס כנגד הבריות; וכשנחה עליו רוח חכמה ובינה– כבוד ענן ה' כביכול שוכן עליהם ושני הכרובים והדרת־קודש.

אשרי מי שעושה את העולם אכסניה לתורה. ולכך זכה בן־ציון, שהוא כורך תורה ועבודה אהדדי ואינו מניח לא מזו ולא מזו. במקום שבן־ציון עובד – שם דברי חכמה, דברי הלכה ודברי אגדה כמים לים מכסים. וכיוון שבן־ציון הנו פקק בן־פקקים – נמצא שאין לך ענף אחד במשק שהתורה פוסקת ממנו ימים רבים, ואם היא גולה – אין זו אלא גלות ארעית. מנהג נקוּט בידו של בן־ציון שאין הוא מניח את ספרו אפילו לשעה אחת וכשהוא יוצא לעבודה ­– הריהו תוחבו תחת בית־שחיו. מרגלא בפי בן־ציון: לעולם אל יאמר אדם ­– לא אתפנה לקרות. יכול ירדו גשמים ויבטלוהו מן החרישה ומן הזריעה ומשאר עבודות שנעשות תחת כיפת השמים, או – אפשר, דרך משל – לא נמס הטל ואין להתחיל בקטיף, או שמא ­– מָשָל אחר ­– מתקלקל הקומביין ויש להפסיק, וכיוצא בזה כל מיני תקלות מדרך הטבע ושלא מדרך הטבע שמזכות אדם בשעה של קריאה ולימוד. ובעיקר – שיש עבודות שירדו לעולם כדי לקיים בהן את שתי המצוות כרוכות זו בזו. עליהן היה בן־ציון אומר: אלה עבודות “חלולות”. מאי “חלולות”? שאינן דחוסות וצפופות, כי אם דלולות וקלושות ועשויות חלולים־חלולים כדי למלאותם דברי תורה, אם תורה שבמקרא ואם תורה שבעל־פה. במה הכתוב מדבר? בארבעה אבות עבודות ובתולדותיהם, בהשקאה ובשמירה ותולדותיהן, בדילול ובקטיף ותולדותיהן.

השקאה כיצד?

יוצא בן־ציון בהשכמה לפרדס, אחת ידו אוחזת בטוריה ואחת מחזקת הספר; מניח תחילה את ספרו, מנכש בתעלות ובצלחות, מתקין המחיצות ומיישר כל העקובים וההדורים, ואחר – עושה הוא פתחים שלושה או ארבעה, פותח את הברז ופותח את הספר. המים זורמים להם בנחת ובמישרין ובן־ציון קורא ושוטף, הופך וקורא. ובין דף לדף סוגר ופותח ובין פתיחה לסגירה ­– הריהו קורא. בן־ציון עושה רצונו של מקום ­– מלאכתו נעשית בידי שמים.

שמירה כיצד?

בשעות של לילה, צלול בן־ציון כחצות ושפוי כבאר עמוקה, וכשעורך הוא הקפות במחנה – הריהו מפליג לספירות עליונות שבעליונות וחוקר בנגלה ובנסתר ובמה שמופלא ממנו, ברזי הוויה ובטמירין של מעשה בראשית ומעשה מרכבה ותוהה על סודו של עולם, שכן מזלות שברקיע ודממה שמנסרת בחלל – משרים עליו רוח ח"ן. ובין הקפה להקפה ­– מדחיק עמו בן־ציון לקרן זווית של המטבח, מתכדר באדרתו, מכונן משקפיו יפה על חטמו ובולע ספרים הרבה, גם צנומים גם בעלי־גוף, ומרבה נכסים וקניין ועושר גדול. ונמצא שבן־ציון שומר על המחנה והתורה שומרת עליו לבל ינום ולבל יישן.

דילול וקטיף ­– אלה תורה שבע"פ. כשעסוק בן־ציון במלאכות אלה ­– רואה כל העולם כמה גדול כוחו בהבל־פיו. דברי חכמה ומדרש ואגדה, דברי חידודין ופולמוסין, דברי חידושין והוויות העולם ופוליטיקה.

יותר משעל כולם – חביב בן־ציון על הבחורות, בגלל שהוא ברייה קטנה וצנומה, זריזה ופזיזה, הדומה לצפור נחליאלי שמנתרת ומדדה ועושה סילודין לכאן ולכאן. והן מחבבות אותו כמו שהן מחבבות צפרים ושפנים ושאר מיני עופות וחיות נחמדים. כשרואות הן אותו – מתחייכת כל הוויתן ומגלגלות הן עליו ריגשי אם־ואחות. ולהודיע חיבתן – הן מרככות את שמו כדי ציוץ וקוראות לו בן־צ’יון במלעיל ובצדי לעוסה, ומתגרות בו מעשה־נערוֹת כדי לפתותו לדברי־שנינה ולמשוך מלשונו נחלי־דבש שלו. לא על נקלה יתפתה בן־ציון. מתחיל ההוא עושה עצמו כקיר האטום, כאילו אינו שומע כלל דבריהן, אבל כשגובר עליו נחשולן הריהו מפכה כמעיין המתגבר.

כיוון שדילול בגן־הירק הוא ממשלתן של בחורות – רואה עצמו בן־ציון בתוכן כמלך בגדוד. יושב הוא על דרגש העץ בין ערוגות הירק ומכל סביבותיו יושבות הבחורות ומדללות. ובן־ציון מפיק מרגליו טובות ודבריו יוצאים כמנגינה שהוא כינור יחיד שלה, ומזלפים כרסיסי־שמש בערוגות־הבושם. ויום שבן־ציון עובד בגן־הירק – יום חג הוא לבחורות, יום של צהלה וששון. אמנם דברים שקולחים מפיו של בן־ציון בשעות הדילול – הם דברים של טעם ושל דעת, אם על מערכות המלחמה ידבר ואם על החלטות האסיפה הכללית, אם על מיעוטה של “הפעולה התרבותית” יקונן ואם על אחד הספרים ירבה תהילותיו – אבל זו רעה משונה שכל מה שבן־ציון מדבר, הופכות הבחורות לשחוק בלבבן. אם משום שאין הן משיגות גובה מדברותיו ואם משום שאין ליבן לדברים מיושבים. “השמעתן מימיכן את שמו של לוציוס אניאוס סֶנקָא?” שואל בן־ציון – והן צוחקות… “הקראתן את אנטי־דיהרינג לאנגלס?” – והן צוחקות…“היודעות אתן כמה חכמה ספונה במרובעים של עומאר כאיאם?” והן צוהלות ומתגלגלות, ודיו רמז־לצון אחד של בן־ציון כדי להמיסן ולהפכן לבועות של שמן.

בקטיף – ימים שמזדמנים שני המינים יחד, אז יעורר בן־ציון נחשולים של שיחה וירעיש מערבלות של פולמוס וכל הפרדס – פרדס של חכמה; ומכל הימים של קטיף – יפים הימים שבן־ציון קוטף בראש הסולם. דומה אז בן־ציון לזמיר שבראש האמיר ודבריו רועפים כרביבי גשם וכמטר נדבות. כמין שיר של בן־כנף הולך מקצה הפרדס ועד קצהו וציוצים וצפצופים פורחים בין העצים.

לא ככל האדם בן־ציון. כל האדם נוטל כליו ויוצא לעבודה שמורים לו אותה. בן־ציון מתבל כל תנועה שלו באמרות־חריפות ובדברים שנונים ושיח ושיג לו עם אילנות ודשאים ועם אבני השדה. יש פעמים שקולו נשמע בין העפאים מדבר עם תפוח זהב; או פעמים בשעת עידור הוא שופך חמתו על שורש יבלית; או יש שהוא נוקט לשון של חיבה וחלקת־שפה ומלווה בטעמי ההפטרה או בנעימת המגילה.

או יש שבניגון־הגמרא יסלסל קולו: מאי־קא־משמע־לן שאזלו המים? ממה־נפשך – אם פסקה הבאר מלכת הרי שיש להניעה, ועם פֶּרֶץ נפרץ בחומה – הרי שיש לסתמו. אתמהה!

הרגל הוא לו לבן־ציון לומר פעמים הרבה דברים של סתם ומשפטים של מה־בכך שאינם ממין הענין והם מוקשים מעיקרם, מעין שמיטה אצל הר־סיני, שיש בהם משום רישול עצמי וגינונים של תלמיד־חכם. כשנותנים לבן־ציון מעדר דרך משל, ואומרים לו לך עדור חלקה פלונית, אוחז הוא במעדר ומעבירו נגד עיניו וסוקרו מלמעלה למטה, פנים ואחור כאחד בעל טביעת־עין, מחליק על הידית ומקהה על הלהב, משל למנגן שמותח מיתרי כינורו, ולבסוף אומר: מעדר זה נתתם לי? נו, יהא זה, נפקא־מינה. וכשאומרים לו כיווּן לאן ללכת, כגון: לך עדור חלקה דרום־מזרחית, הוא משיב: חלקה דרום־מזרחית דוקא? במה נבחרת נחלת־קודש זו מכל הנחלות? – אבל בעצם – היינו־הך היא לי…. וכשמכניסים אותו לטור של אילנות שניטל עליו לעדרו, הריהו מיישיר תחילה את גופו ככלונס ועומד עמידה כינונית של איש־צבא, כשמעדרו משופע על כתפו, משחיל מבטו על פני הטור וקורא: אַי זהו טור של אילנות! כפתור ופרח! פלא־פלאים! כל אילן – כעץ־הדעת וכעץ־החיים, אין מה לדבר, זכייה גדולה זכיתי, זכייה גדולה!… ועוד דברים הרבה כגון דא משמיע בן־ציון שמתמיהים עליו את הבריות ומשוממים דעתם עליו. וכל הילוכו על אותה הדרך – מתוך שימוט עצמו וריפוי־אברים והתמשכות ונידנודים של לאו־דוקא והיינו־הך.

ויותר מכל ­– אוהב בן־ציון להרבות בדרשות בשבחה של עבודה.

עבודה זו שאתם עובדים, כלום יודעים אתם מהי? – כך היה דורש – כמה מעלות טובות וסגולות נעלות מנו בה חכמים בכל הדורות ומכל האומות? לא, אינכם יודעים! אלא שעובדים אתם כשור וכחמור ומותר אין! כבר אריסטו ראה כמה ברכה היא מביאה לעולם… וחכמינו ז"ל הלא הם אמרו: כל מי שאינו מלמד את בנו וגו‘… וכו’ וכו'…

וכך היה הולך ומונה תהילותיה ומפליג בשבחיה וקושר לה כתרים של נפש ולש כוח ושל חיים ומחסירה רק מעט מאלהים.

הוא הוא שהיו אומרים הבריות: יש מי שעושה את התורה קרדום לחפור בו – אלה רוב מנין בני־אדם, ויש מי שעושה את העבודה ספרא ללמוד בו – זהו בן־ציון תרבות’ניק מעין־שחר.

אם כל ענפים שבמשק מאכסנים את תורתו של בן־ציון בחסד ולא בזכות, בסבלנות ולא ביקר – הרי לעומת זאת, פינה אחת יש שהיא לבן־ציון כבית־מדרש ממש וכבי־כניסתא לעצרות חכמים, הדביר ופינת־היקרת ומקום הבחירה שלו ­– המקלחת. שם גדול כבודה של תורתו ושם רמה קרנה. שם בן־ציון קולח ואינו נח, עוקר הרים וטוחנם, זורק אבנים כסמבטיון, יורה ברקים כלילה, מספר ומסביר, בונה וסותר, גורס ומפריך, מקשה ומשליך, מקר ושוטף, מהביל ושורף – וכל המקלחת מלאה כבודו. שעות הרבה עושה בן־ציון במקלחת ומחזורים־מחזורים של חברים שומעים דבריו ומשקשקים בפלגי־דעותיו. ואם גם רק עניני־חולין משמיע בן־ציון במקלחת, כמו עניני דיומא ועניני הקבוצה והוויות העולם – אין בכך משום פחיתות וכדי למעט, כי כל מה שהוא משמיע – שפע אור ודעת נובע ממנו.

מיד כשקורע בן־ציון את דלת המקלחת כבר הוא מבשר איזו חדשה שמרעשת את כל העומדים, עד שהם מכוונים לבם לשמוע לו ולהקשיב היטב; וכשבן־ציון מפשיט חולצתו – כבר הוא עומד בפתיחתא של הסברה; וכשהוא משלשל מכנסיו – כבר נכנס לפרדס של פירושים ורמזים; וכשהוא מסיר מלבושי־תחתונים – הריהו בעצם הפרשה של הוויות־הדברים; וכשעומד הוא עירום וערייה ומתגלח לפני האספקלריה – הריהו כבר מעמיק לחקרי המעשים והכוונות וכך ממשיך והולך עד שלא מגודד כל פניו בלהב הגילוח; ואחר־כך הוא עומד עוד שעה מרובה בין החברים שלא לתכלית הרחיצה אלא כדי להשמיע תורה לשמה, להסביר דעותיו ולהביא ראיות, להשיב למקשים ולנגוח את הקופצים, להתחכך עם חסידיו ולהתקוטט עם מתנגדיו; ואחר־כך הוא קופץ קפיצה גדולה אל הסילון בבחינת תמות נפשי עם פלשתים, טובל כהרף עין כל עוד רוחו בו ותוך־כדי־טבילה עוד יורה חץ של פולמוס אל מעבר למחיצה ­– ואז הוא יוצא לסבן את גופו. והסיבוּן ­– לעילא ולעילא. מחכך וממרטט ומשפשף כל אבר ואבר שבע פעמים, הנגלה והנסתר, עד שנעשה כולו קצפת של בורית, שעה יפה ושעה ארוכה, ועם זה מביא סוגיות הרבה ופורש מסכתות רחבות להבהיר העניינים ולפקוח עינים ולהורות הלכה לעניי דעת; וכשהוא שוטף במים אחרונים – כבר מסיים פרשה ראשונה, וכשמגיע ללבישה – הולך אצל ענין אחר ומכניס ראשו וגופו לתוכו ושוב מרקיח ענייניו ואינו מניח משום סיבה ומשום תוצאה, משום נימוק ומשום הוכחה; עולה מעלות הרבה עד שמתרתח בחומו של עצמו; ועוד משתהה עת ארוכה בסיום ובגמירא ואצל הפתח ומאחורי הפתח ועוד מפטיר רוּבי דברים ומשפטים מעבר לדלת וממרחק גדול.

כזה וכזה מנהגו של בן־ציון במקלחת, מקום ששם אוירה ואקלימה של תורתו ומקום חיותה.

או שאין בן־ציון ראוי לדורו או שאין דורו ראוי לו, אבל עובדא שלא התערה בן־ציון בגוף דורו אלא שנתקשר עם שתי קצותיו, עם הזקנים ועם תינוקות של בית־רבן. ראשונים מוצאים בו יתד להיאחז בה ואחרונים ­ אילן להיתלות בו.

התינוקות – כל אימת שרואים אותו – נטפלים אליו ומתקשרים עליו ונתלים בו כאשכולות בתומר, וכיוון שעושים עליו יד אחת – הרי שתמיד ידו על התחתונה. טפליא אלה – יש שקושרים עליו קשר ומתנפלים עליו כארבה או כצרעות, אלה אוחזים ברגליו ומטפסים עליהן ואלה כורכים עצמם במתניו, זה לופת את צווארו וזה מתפתל סביב זרועו – ומאחר שאין בן־ציון סוף־סוף לא עמוד־תווך ולא תורן של ספינה אלא קנה־רצוץ – סופו שנופל ומתפלש על הקרקע ונעשה עיסה לידיהם ומרמס לרגליהם ויוצא בשן ועין ובלא־משקפיים. ועוד רעה מזו כשנעשה בן־ציון מטרה לעַפֵר עליו עפר או ליידות בו אבנים. אבל כל אלה גינונים של חיבה ושל רעוּת הם ועל כל פצעים תכסה אהבה.

הזקנים– שדומה עליהם כאילו היו יום אתמול שחלף ואבר מדולדל, כלי אין חפץ, פנה הוד זקנתם, פנה זיו שיבתם, שתמיד מתכנסים בתוך מעגל שלהם– אלה רואים בבן־ציון אחד שנותר בו זיק נשמה שלהם, ניצוץ של רוח קדושה; כאילו היה עומד בין התחומין של שני הדורות, רגל אחת בתחום זה ואחת בתחום זה וסומכים עליו ענפיהם וקושרים חבליהם בו כביתד נאמנה וגומלים עמו כבוד ויקר וחסד ורחמי־הורים. וכיוון שרואים בו אחד משלהם – הריהם עושים אותו קונסול שלהם במשק וציר שלהם בעולם הגדול. שולחים בידו עצומותיהם, מתנים לפניו טענותיהם, שופכים לבּם ושואלים לעצה ונוהגים עמו כעם בן־ברית ובחשאי ובסוד, כאילו היו חוששים שלא ייוודע בקבוץ ולא ייגרם לו חס־וחלילה שום עלבון או נזק בעבורם. כל־כך הרבה חבּה וכל־כך הרבה כבוד יש בלבם על בן־ציון שלהם, שאין הם יודעים כיצד לגלגלן עליו, משל לבן יחיד’ל, משל בן־זקונים יוצא חלציהם שהלך למדינה ונעשה עילוי ויצאו לו שם ומוניטין. כל תמיהה שיש בלבּם וכל ספיקא, כל שמא וכיצד ומה ומי, הם נושאים אליו, כדי שיחוויר להם עניינים ויספר להם נעלמות ויגלה לפניהם נסתרות ויאיר מפלשי חדריהם. פירוש החלטות האסיפה ומאורעות שמתרחשים בקבוץ וגילוי פרשיות סתומות, ותובעים ממנו להודיעם דברים הנעשים ברומו של עולם, כאילו היה בן־ציון גיניראל או מיניסטר. ותשובות של בן־ציון מקובלות עליהם ואין חולק, פסק שלו פסק שאין עליו הרהור וערעור.

ולא מהוויות עולם־הזה בלבד אל גם בענייני תורה מקובל בן־ציון על הזקנים ודעתו חשובה. יש פעמים שנחפז בן־ציון לעבודה בבוקר ואבא־אהרליך רואה אותו מרחק כמה צעדים וקורא: “בן ציין, המתן־נא רגע”, וכשבן־ציון מתעכב, נגש אליו אבא־אהרליך קרוב־קרוב ובחשאי כאילו ענין־סוד יש לו אליו ואומר לו דרך משל: “יודע אתה, באותו עניין מוקשה של חטאו של משה רבנו ע”ה במי־מריבה מצאתי פירוש מצוין אצל הרמב“ם, האומר שחטאו של משה היה, מה שכעס על בני ישראל בעת שדרשו מאתו מים ובזה נטה לצד הרגזנות ולא לצד הסבלנות” וכו' וכו' דברים שבן־ציון מתרגש ומתחמם מהם, ועד שהם פורשים זה מזה – עוד מביאים גירסאות שונות ותִלי־ראיות והררי־הוכחות.

אבל אין נחת לבן־ציון מציבור החברים. הרבה יגיעות הוא מתייגע כדי להרביץ תרבות בעין־שחר ועמלו כשואב מים בכברה; וריב גדול יש לו כל הימים עם מצב הדברים ואינו מתרצה ואינו מתפייס. הרבה פעמים הוא עומד ותמיה מנין להם לחברים מידה זו של קלות־ראש ומינות וכפירה בענייני תרבות ואין דעתו משגת ואין הסיבות מתקבלות עליו, ושום דברי צידוק אינם מיישבים את תרעומותיו. כיצד מקלים בעניינים של רוח ומזלזלים במצוות של פעולה תרבותית ועומדים מן הצד… ויש שבן־ציון קורע על כך קריעות־קריעות מנפשו ולבּו משתלק בתוכו ודעתו נעכרת.

ואף־על־פי־כן יש פעמים שבן־ציון הוא שושבינה של השכינה שבאה ושורה באהלו של הקיבוץ. מסיבות שבן־ציון עורך לכבוד המאורעות הגדולים שמתרחשים בקיבוץ הריהן כתפוחי־זהב במשכיות כסף, מעשה תשבץ ושתי וערב, שזורות כרקמות נאות וקלועות כפתילי־שני ותוכן רצוף התרוממות־הרוח. אז חש בן־ציון כאילו שופע זיווה של שכינה ומתאצל אחד מששים מן האור הגנוז ועומד טעם עץ־החיים. וכשמרקדים, כשמרקדים הזוגות וחגים על פני האולם ומטופפים לקול הנגינה– אז יושב לו בן־ציון בשורה אחרונה, מתחבא אל הכתלים וחיוך רחב של שמחה משתפך על פניו ומשקפיו מתיזים זהורות־זהורות– – –

אבל לא תמיד מניחים לו לבן־ציון לשבת כך מן הצד. ומעשה שפעם יצאה אליו דינה, שהיא ריבה גדולה ותפוחה ויש לה גודש שעובר על גדותיו פנים ואחור, ומשכה בזרועו ועמדה לשְלות אותו אל המעגל כדי שירקד עמה. עמד בן־ציון ומיחה כנגדה כשהוא מתחבט ומפרפר ומתרגש כטובע בים כדי ליחלץ, ולא עלתה בידו, שכן היה הוא כאפרוח לעומתה וכדבר של מה־בכך ולא־נחשב. וסוף שעשתה בו אונס והיה מרקד עמה והולך סחור־סחור, מדדה ומהדס, מקרטע וכושל, מצווח ומוציא קולות דקים ודינה אוחזת בו כבצבת, ודומה בן־ציון בידה כמטוטלת.

*

אליבא דאמת, כל חייו של בן־ציון הם בין “מבפנים” ו“מבפנים”. אם יש תחנות בחיים ואם יש פסגות, הימים שמגיע “מבפנים” ­– אלה תחנות חייו ואלה פסגות חייו של בן־ציון. על פיהם הוא מונה את הזמנים וסופר את התקופות. כמין שגעון הוא בו ורוח לא מצויה. כבר ימים לפני שמגיעה החוברת, מריח בן־ציון בחוש שלו שהיא עומדת לבוא ואין שלווה בלבו אז, ודעתו אינה פנויה ואינה שפויה. כל יום נחפז הוא לרוץ אל שק הדואר ולראות אם ישנה כבר. כמה אכזבות כבר נתאכזב בן־ציון מכך, אבל לא נצטער על כך מעולם כיון שסוף־סוף תמיד הוא ראשון להקבילה וראשון לקבלה. וכשהיא מגעת ­– חג גדול יש לו לבן־ציון. אותו יום הוא מתקדש ומחליף שלמותיו ולובש בגדי לבן, עוטף את החוברת במעטפת של נייר ונוהג עמה כעם חפץ של קדושה. בדחילו ורחימו ובלב נרעש הוא קורא את תוכן העניינים ובזהירות גדולה הוא הופך בעלים שלה ועובר עליה פעם ראשונה מתוך רפרוף והצצה רק כדי לשבות־הלב ולעוררו עד שיחפץ, ואחר כך שונה ומשלש, ועוברים עוד ימים אחדים עד ששוככת סערת רוחו של בן־ציון והוא מהין להתחיל בקריאה בניחותא וביישוב הדעת. וימים שלאחר כך, אין בן־ציון מניח את החוברת לשעה אחת. ואם מניח – הריהו מצניע אותה הסתר היטב לבל יאונה לה רע, ואוי לו למי שיעיז להוציאה ממקום סיתרה ולוּ לשעה קלה – מובטח לו שיהא טרף לשיני בן־ציון על קרבו ועל כרעיו. אותם הימים – עת דודים היא לבן־ציון וירח הדבש שלו. כולו מרחף בעולמות עליונים, רוחו מפועמת וליבו דופק בחזקה, משל למי שבאה אליו אהובת לבו לאחר זמן ממושך של פרידה. מחבבה ומגפפה ולא פוסק מדבר בה. כל יום שואל בן־ציון חבר זה וחבר זה: נו, קראת כבר? נו, קראת כבר? וכבר הגעת למאמר פלוני? והעמקת בשיר אלמוני? או שקורא בהתפעלות: מאמר נפלא, הה? שיר שמעטים כמוהו! וכיוצא בזה דברים שמרוממים ומפארים את ה“מבפנים”, כאילו דברים שנכתבו שם, פרי רוחו הם ומקולמוסו יצאו, כל־כך רם לבו בהם. וכשמסיים פעם אחת בקריאה, מרהט בה פעם שניה ושוטף בשלישית והופך בה והופך ואחר־כך אינו פסק מלדיין בכל ענייניה ולפרש ולדרוש ולחקור. ורק אחרי שבועות הרבה הוא גונזה למשמרת בבית־גנזיו. ומשעה ההיא שוב כל חייו ציפייה. צמא אל זו שעתידה לבוא ונכסף וכאיל תערוג נפשו.

*

יש ימים שמרובה צילו של בן־ציון מחמתו. אז מתהלך הוא קדורנית, כפוף מעט ושחוח ופניו צהובים ומחוקים. דומה עליו כאילו קרקעו נשמטת מתחתיו ועולמו חרב ופורענות גודלה יורדת עליו. מין יתוש הוא שמנקר במוחו וסרטן צובט את לבו. אז מתכנס בן־ציון אל תוכו פנימה כשבלול בצדף שלו ועושה את חשבון עולמו. הרהורים מרים נכנסים אל לבו ומרקדים שם כלילין וכרוחות. כן, הסך־הכל מהו? סופו של חשבון, שורה אחרונה? כערער בערבה, שיח שנופו גדול ושרשיו מעטים ורוח סופה תעקרנו כמוץ. באותן השעות נמסך צערו של בן־ציון עם צערו של עולם, והשכינה כאילו בוכה עמו. וכשהוא עושה תיקון חצות, יש שדומה לו כי מגיע הוא עד חקר סוד־ההוויה ומעשה בראשית ובריאת האדם, צלם ודמות־האלהים. ואז– כאילו יש מרפא לנפשו ושוב מחל להקר האור מהמעיינות הטהורים, ובן־ציון מגיע להתעלות נשמה וקולו משתפך בניגון הוא עתיק־יומין מאד:

הוי שימו לב לנשמה,

לֶשֶם שבוֹ ואחלמה

ואורה, כאור החמה,

שבעתיים כאור הבוקר – – –

 

שער שני: טרפים בסער    🔗

צהרי־יום    🔗

כיוון שהיינו עומדים כך שעה ארוכה ויגעה ושום מכונית לא באה – נעשו הבריות נרגזים כאילו עקצוּם צרעות. רוקעים ברגלים ומטלטלים ידים לכאן לכאן ומפנים ראש לכל הצדדים. התינוקות בוכים מרוב השיעמום והגברים אינם פוסקים מִלְסַפֵג זיעתם, והנשים מצווחות זו כנגד זו כתגרניות בשוק. חמה צהובה עומדת באמצע הרקיע, משוממת ובלויה ודומה שאורה דועך וחוּמה מחזיק.

השורה נתארכה והלכה, נתפתלה וסבבה, כרכה זווית הבנין הגדול ונמשכה על גבי האבנים עד הרחוב ואין לדבר סוף. אלה שעומדים בראש – יותר נוחים ויותר עשויים לרצות והם מלהגים זה עם זה בכל מיני עניינים שלא מעניין התור והתלאות הכרוכות בו; אלה שעומדים אחרונים – עומדים ודעתם משוממת עליהם מתוך יאוש, כאילו היו אומרים: בין כך ובין כך גזירה שנהא עומדים כך עד שיעריב. אבל אותם שעומדים בין אלה ובין אלה – נרגשים ונרגנים, רוטנים ומלינים, דחופים ודוחפים, עומדים צפופים ודוחקים בגב ובכתף ויוצאים מכליהם.

דומה שנעשה האויר דחוס יותר ויותר והחום מלהט וקודח. אבני ירושלים כאילו מלובנות באש ולבנוניתן מרצדת בעינים.

מרוב קוצר־הרוח ועמידה קשה נתייבשו הבריות ונתקהו, עמדו חרוּכים ושדופים וסחוטים ליח ולשד, עמדו מאוסים זה על זה ושׂנויים זה על זה וכל אחד טינה בלבו על חברו ועל העולם כולו. פעם אחת כבר גחה מכונית מירכתי החצר והשורה נזדקפה ונתכוננה כאילו ניפחה בה נשמה חדשה, הבריות נזדרזו ונטלו מטלטליהם בידיהם ושינסו מתניהם, עשו צעד גדול לפנים וסגרו את כל רווחים עד שהיו מהבילים זה על גופו של זה ומתחככים איש בשלמת רעהו, הטינה פגה והרוגז שכך ועכרורית שבנשמה שקעה. דומה שהיו מוכנים שוב להסביר פנים לאדם ולברך את בוראם; אבל לא כך רצו הממונים, שכן אותה מכונית למקום אחר היו מיועדות פניה. שוב חזרו האנשים לרוגזם ולריטונם והיו מחרים והולכים זה אחר זה, מזים ריר מרוב הקצף, מבעבעים ומתסיסים כמרקחת של דומן.

נתארכה לנו השעה ונתפתלה כנחש. בשביל לשַׂתק את הרוגז ולהערים על העת יש שפורשים עתון על ברכיהם ונוסעים בשורותיו. יש שמחזיקים שיחה עם שכניהם ויש שמהרהרים עם עצמם. אבל לא אלה ולא אלה נושעים מכך. אותם שקוראים בעתון – השורות פורחות מעיניהם או נטרפות ומתבלבלות – כיוון שכל רגע ורגע הם נושאים עיניהם ומשקרים לצדדים, קוראים שורה אחת עשר פעמים ואינם מבינים בה מלה אחת; אלה שמשיחים – סופם שהולכים מעניין לעניין ומגיעים לעניין התור ונוראותיו, ואלה שמהרהרים עם עצמם – הרהוריהם מערימים עליהם, צובטים את לבם ואין מפלט מפניהם ואין מנוס.

אני, שאיש שיחה אינני ועתון לא היה מצוי בכיסי – ממילא הייתי מהרהר עם עצמי ועורך שיחה בתוך לבי עם פלג גופי, וכך הייתי מהרהר:

כיוון שבין כך ובין כך מכונית לא תבוא לפני שתעבורנה שתי שעות ואולי שלוש, וששים סאה של מרירוּת אין מקרבות את בואה ומאה שקלים של רוגז אין דוחקים את הקץ, מה טעם נהא מדשדשים בדבר? בוא ונשב ונהרהר בניחותא בדברים שיש לנו להרהר בהם וכך נעשה דבר של מועיל… ולא עוד אלא שאם כך נעשה תבוא לנו הישועה במפתיע… אלא שתאבים היינו לדעת כיצד נקלעה לכאן גברת זו שעומדת לפנינו ואנו לא ראינוה קודם כל עיקר:

– במחילה ממך, גברתי, כלום את עומדת כאן לפני? דומה עלי שכלל לא עמדת כאן, שכן אני כבר מתענה כאן שלוש שעות ומחצה ולא ראיתי גופך ודמות גופך על ידי…

נזדקפה עלי אותה גברת כזוגתא נקרנית שמחרפת נפשה בקרב והרימה עלי קולה והבעירה עלי קוצים של צעקותיה והביאה עלי עשרה עדים זוממין שנסתברה שתיקתם הודייה, ולא נחה דעתה עד שתקפה אותי בכחש ובכזב – ולא הייתי יוצא ממהומה זאת ועצמותי שלימות, לולי ביקשתי מעמה הרבה מחילות ועשיתי שתים ושלוש פסיעות לאחורי ופרשתי ידי לצדק את נפשי.

היתה השורה מתמשכת לאורכה ומתגבבת לעבייה והשעה מעיקה כנטל כבד. יש מכונית באה אבל נפנית לעבר אחר ולא בשבילנו היא. הבריות עומדים ופניהם מעוקמות וחמוצות והזבובים טורדים להם. הצרורות בטלים על הקרקע, שלוליות של מי־ברזים מצטברות במהמורות שבמרצפת וכלבים מצורעים ומרופשים משתרכים ביניהן. רק נהגים ובני פמליא שלהם מהלכים בחצר בבגדי שרד, בגרון נטוי ובקומה שחצנית, כאילו היו מפגינים סלידתם מכל הציבור שנהרג בעמידה משונה…

בקרן זווית של עיקול השורה היתה אחת רבוצה על כליה וצרורותיה, ספק אשה ספק לא אשה, ספק ישראלית ספק ערבית, והיא והטף שברגליה עשויים פקעת גלולה אחת. התינוקות בכותונותיהם והזבובים משתהים על פניהם חנייה ארוכה ואין מחריד, עיניהם טרוטות וזבות וכולם יחד כאילו לא איכפת להם אם יהיו מונחים כך עד קץ העתים… אשה אחת שעמדה לידם, כבדת־בשר ונטיפות תלויות לה באזניה ומחרוזת של פנינים על צווארה – היתה מנפנפת כל העת במטפחת שבידה כדי לטרד את הזבובים ולהפיג את החום, ומספגת בה ארכובות זרועותיה, מנפנפת ומספגת לסירוגין ומשקרת עיניים של זעם לכל העברים, מצליפה עין של משטמת לעומת חבורה של נהגים ומותחת עין של קוצר־רוח לעבר שהמכוניות באות משם; סולדת חטמה מחבילה של אֵם על בניה שמונחת על ידה ותמיהה כיצד הגיעו הם שיהיו רבוצים בשכנותה, וכל כך היתה נפשה סנוטה, שכשעבר שם אדם אחד ושאלה היכן כאן רחוב ממילא, – לא ענתה לו. אב ובנו מיַקירי ירושלים, בעלי זקן ובעלי פיאות ובעלי הדרת־פנים, היו עומדים ומגרגרים בז’רגון שבלשונם; כל פעם שנכנסת מכונית לחצר, מושך לו הבן בשרוולו של אביו וזה משיב לו משפט של משמעות ואחר כך מפליגים שניהם בחישוב הקיצין ובחישובי חישובים ושואלים זה לזה ומשיבים זה לזה כאילו היו נכרים במקום. אדון נכבד אחד שהיה שולף שעונו מכיסו כל שנים ושלושה רגעים ומרטן לעצמו גרמנית, היה מעביר שבט של עין מפקחת על כל השורה כולה ומקפיד על כך שלא יהא שום אדם נדחק שלא במקומו; משגר נזיפות עד קצה השורה בלשון אשכנזית ומצליף על איש זה ועל אשה זאת שחרגו מן השורה או שעירבבו את התור, או שיצאו ובאו ולא בזמנם ולא במקומם. אברך לבקן אחד, צח ואדמוני, שדומה כאילו היה לבלר אצל הרשות או אצל חברה בין־לאומית, היה חיוך של סבר פנים ושל נימוס מרחף עולמית על פניו והיה הוא עושה עצמו שופט לכל המתגרים ומפשר בין הניצים, ולא עברה שעה ארוכה עד שנעשה עֵד מהימן שכל הציבור פונה אליו להעיד אם איש זה עומד על מקומו או שלא על מקומו, והוא נענה ומשיב בניחותא ובנימוס ובאדיבות, מחייך לזה ומסביר פנים לזה ומוציא משפט שקוּל של צדק ובלוא משוא פנים ובמידת ההגינות. שתי עלמות ששערותיהן עשויות להן על מצחן בדמות כרבולות, שאפשר שהיו פקידות בבית מסחר “חפציבה” או בבית מסחר “לובר”, היו משיחות על תמונה שראו בסינמה ועל אותו הבחור שהיה עמהן שם, אלא שכל פעם היו מקטעות ומפסיקות ומתרגזות מחדש על שהמכוניות מתמהמהות מלבוא ועל אדם אחד שאמר שהיה עומד בין שנים אחרים ולא אמת אמר. אשה פרסית אחת שמנה, שרעמה שחורה גלשה לה על ערפה גלים־גלים כבדים ושעיניים יוקדות לה ופה רחב ולסת גדולה ולחי אדומה, כולה אשת־לפידוֹת, היתה מחרפת בקול גדול ומכריזה כרזות באזני רעותה בשפה שאינה נשמעת.

שתי נערות דקות, לבושות חולצות ומכנסיים קצרים ותרמילים מונחים על ידן, הוויתן קלה ושזופה וכל צורתן כשל אַיָלוֹת שבהרי יהודה, היו משוררות זו לזו שירים חדשים, מצחיקות ומשובבות ודומה כאילו היו הן מעיין שבמדבר, אלא שכל העולם נקוט גם בהן, שכך דרכם של בריות שכשהם רגוזים – אין דעתם סובלת את השמחים.

אשה אחת מרכיבת־משקפיים, לא תואר ולא הדר ושפתיה היו צבועות בכעין הסגול החיוור ושערה מפוסק על פדחתה, שוודאי היתה אשת מורה או עסקנית של ויצ"ו באחת המושבות – לא היתה פוסקת מלקבול בעברית רהוטה וחטובה שבפיה, עם שהיא פונה לימינה ולשמאלה, בונה טענותיה אבן על גבי אבן וטחה טיח, ומעירה ומעוררת את הצבור על העוול שנגרם לו: איזה סדרים הם אלה, הלא זו שערוריה צבורית להחזיק אנשים שעות על שעות בתור. מדוע שותקים. באמת איני מבינה, מדוע אנחנו שותקים. יש לשגר משלחת אל ההנהלה ולתבוע שיכניסו מכונית. מה, לא הם האשמים, אלא הממשלה? – ומדוע הסוכנות שותקת, מדוע שותק הועד הלאומי, והיכן כל המוסדות שבחרנו? לוּ קרה כדבר הזה במקומנו – היה הועד מתפטר… הריני מוכנה ללכת בשמכם ולדרוש שתיכף ומיד יכניסו מכונית, ובלבד שתלכנה עוד מספר נשים עמדי… וכי מה אנחנו – צאן לטבח יובל?

אלא שהבריות היו מצחיחים ומשוממים עליה והאבנים שהיתה מטילה לתוך הצבור לא היו מרעישות את השלולית. אלה מנענעים בראשם ונדים לה שאין היא יודעת עוד מנהגו של עולם, ואלה מביטים בה בעיניים בוהות כאילו לא אמרה דבר.

עוד אנחנו עומדים כך ומתייגעים ומתענים – בא אדם אחד ונתייצב בראש התור. עם שהוא מסתיר פנים ומפנה גב כאילו לא ראה הוא ולא ראוהו אחרים ולא מיניה ולא מקצתיה, כאילו ציפה הוא לאותו מקום והמקום היה מזומן לו משעה ראשונה, כאילו היה אומר עם נפשו: הרי זה אבוס שלי ומדרך הטבע שכאן אני מתייצב. מיד לאותה שעה נתרקחה כל השורה ונתרתחה ויצאה מגידרה ועמדה על רגליה ועברה על גדותיה ויצאה חוצץ לעמוד על נפשה מפני המתנכלים לה. ראשונים בשוּרה מתפרצים לעבר אותו אדם ושולפים לעומתו זרועותיהם כרמחים. אמצעים צועקים ומחרפים ושופכים עליו רותחין של עברה וזעם, ואחרונים מְיַדִים בו גידופים שעד שמגיעים אליו פג כוחם, והמון השורה כהמון ים. כל אותם שעמדו משוממים ומיוגעים וכל אותם שהרגעים דשו בבשרם – עשו אותו אדם שעיר לרוגזם ומרירותם כאילו היה הוא לבדו שהטיל כל התלאות על דרכם. אלא שאותו אדם עצמו עמד כמִגדל עוז והשיב מלחמה שערה בעזות־פנים ובמצח נחושה.

נחשון קפץ לעומתו אותו יהודי אשכנזי, שהיה מצליף על השורה והוא שהשגיח בו ראשונה. זנק ונתייצב עמו פנים אל פנים ויצא לחרף מערכות התור כאילו היה מצביא. מה כאן? לית דין ולית דיין, איש הישר בעיניו יעשה? אין ממשל ואין ממשלה, אין סדר ואין משטר? יבוא לו אחד ויתעלל בצבור גדול של אנשים שעומדים על דעתם? לא יקום ולא יהיה. עוד יש מלך בישראל. ראיתם כזה וכזאת? לא, יהודי, לא יועילו כל כרכוריך ופרפוריך, ואפילו אתה קרוב וגואל של אחד שהוא שני בשלישי לחבר “אגד”, או שסתם יש לך מהלכים בין הנהגים או שסתם אתה מן הנהנים. שום זכויות יתירות שלא על דעת המקום ועל דעת הקהל!

אחריו יצאה מסוּגרה אותה בעלת בשר שהיתה מנפנפת במטפחתה ומשיבה רוח ומטרידה את הזבובים. יצאה ונתייצבה מאחורי גבו וכתפו של האשכנזי והיתה משליכה בפורץ־גדר בקול גדול ובחלל גדול כאילו היתה מגרשת את הכלבים. נתנפחה ונסתמקה עד שהיתה קרובה להתפקעות ועירבלה והקפיצה את כל התחנה ועשתה ממנה קְצָפָה גדולה שבּועותיה מיתפחות וגודשות על פי העריבה, ולא חזרה למקומה עד שהלכה על כל האנשים שבתור ותינתה לפניהם את התלאות שעברו עליה וכל שבעה מדורי התור שעברה בהם, כל הקורות אותה וכל העומד וכל הצפוי, הראשונות והאחרונות עד סוף שעות הרבה. ולא יצאו דברים רבים עד שידעו הבריות כולם מי היא ומה עיסוקה וכיצד ביתה נוהג וסובב וכל כליה עד כלי־הקטן וכל משפחתה עד דור אחרון.

אותה אשת־לפידות פרסית נתנה בקול עב של גבר וירתה בליסטראות כבדות כלפי אותו אדם ויצאה בכל עיצומה וגודשה לנגח בו ולהלמו ודומה היה שאם באה עליו – כאילו הר נפל עליו. אותו לבלר לבקן אף הוא יצא מבין מִשְׁפְתָיו ופסע שפי אל הפקעת של הניצים, הפליש ביד רכה וברגל עד שהגיע לעמוד במרכז, ובפנים מפיקות סובלנות אמר בקול של ביגתן או תרש: אדוני, כל האנשים האלה באו הנה לפניך, ואני לא ראיתיך כאן כלל וממדת הצדק היא שלא תסיג תורם של אחרים…

כיוון שקרא בשם המפורש “צדק”, כאילו אמר דבר־סיסמא ומיד חשו־באו לעזרתו שתי הפקידות המסולסלות, שירבבו לעומת המסיג שפתים סמוקות והרימו אף ונקבו שאלה שמעמידה כל העולם על חודה: כן, אדוני, איזה צדק זה, איזה צדק? וחזרו על כך בנוסחאות שונות ובקולות שונים, כאילו ציפו לתשובתו שתתרץ עיוות דין גדול זה שמערער להן עולמן. אחריהן החזיקו מכאן ומכאן ותבעו עלבונו של צדק. אבל מי שעשה עצמו שליח צבור, פּה לצדק ושופר גדול ומקנא לקרנו ולכבודו – היתה אותה עסקנית של ויצ"ו שיצאה נאפדת גבוּרה בראש מורם ובהכרת ערך ללחום מלחמת מצוה: מה, אנחנו עומדים כאן שעות על שעות ומתענים בלהט השמש ונשמתנו יוצאת, ואתה פלוני־אלמוני, בן־בלי־בושת, מתייצב בראש? באיזו זכות? באיזה צדק? כן, רק אצלנו, היהודים, יוכל לקרות כדבר הזה, בשום ארץ אחרת לא היית מהין לעשות כן. ובשום עם אחר. שם כבר היו מראים לך את מקומך הנכון. איך אתה יכול להעיז? איך מלאך לבך? כן, אנחנו עם שאינו יודע סדר ואינו יודע ארגון ולכן יכול כל אורח פורח לבוא ולהתקלס בצבור גדול. בוש והיכלם! בוש והיכלם!

והיתה קורעת נתחים־נתחים מלבה ורוגשת ריגושים־ריגושים ופניה להבים ועיניה מזרות זיקים ומראה לה כנביאה וכאיש־הרוח.

אפילו אותם אב ובנו מיקירי ירושלים שאינם מתערבים עם שאינם בני מינם, יצאו באצבע ובקול, בקיתון של ז’רגונית ופסוקים שגורים של לשון הקודש והתיכו על ראשו של המסיג תוכחות ודברי מוסר, קללה ומארה וקינחו בינם לבין עצמם בדברי תרעומת וקובלנות, מסתמא על הדור שפוחת ועל הני אנשי שרוצחים את הדין.

ואפילו אותן שתי נערות דקות־בשר ושזופות הלכו להגן על זכותן, קפצו ועלו על גבי תיבה גבוהה שעמדה במקום והפיחו את המדורה בכמה שבבים דקים שזרקו לתוכה. ויותר שעשו זאת לשמה – עשו כדי להנות את עצמן באותו מחזה ולנסות כוחן במצה ומריבה והיו מרטנות זו לעומת זו: הביטו על זה, רק עכשיו בא – וכבר עומד בראש התור! חוצפה נוראה, לא?

ועוד שעה ארוכה אחר שנסוג אותו חצוף ונסתלק מן המקום – היו הכל משיחים ומלהגים ועוסקים ורוגשים באותו ענין זה עם זה, אדם עם חברו ואשה עם רעותה, עומדים ופונים זה כלפי זה, דברים של תרעומת ודברים של קלסה, ומטיחים כלפי סידרי הארץ ונוהג הציבור וטבע האדם, איש את רעהו יעזרו ואחיו יאמר חזק, רחוקים נעשים קרובים וזרים מתוודעים ונכרים שואלים לשלום, וכל הקהל לב אחד ורוח אחת ויד אחת לסלק כל פורץ גדר ומסיג גבול. נפלו המחיצות והוסרו החציצות והבריות נעשו כולם אגודה אחת.

רק אותם יצורים שהיו רבוצים בפינה על צרורותיהם היו פרושים ומובדלים מכל הציבור כאילו לא ראו ולא שמעו ולא נגע אל לבם. אמם של התינוקות חולצת שד ליונק. שערותיה פרועות ושמלתה פרומה ורואה בעינים בוהות מה שמתרחש כאילו מביטה מבור תחתיות.

ב.

כל אותה העת היה אדם אחד עבדקן יושב על ידי על הספסל כשעיניו עצומות והוא מאהיל עליהן בכף ידו, שפתיו מלחשות וגופו מרתית, ודומה מתייחד עם קונו בכוונה עצומה ועושה עולם לעצמו וסוגר במעגל ועולה בשבע מעלות של קדושה וטהרה. משעבר זמן מרובה אחר שנשתככו הקולות – פקח פתאום את עיניו ותלאן בי כאילו היה יודע על מציאותי על פי החזיון ושאל אותי כאילו בי היה מהרהר ועושה כוונות:

“מאין אדוני?”

“מקיבוץ פלוני”, – אמרתי לו. ודומה עלי שחשרת עבים עולה מעיניו ומכסה אותי.

“ומה אתם עושים שם בקיבוץ פלוני?”

“מה משמע מה עושים? – עובדים, חורשים, זורעים, קוצרים, עושים בכל מלאכה”.

לא זאת, אלא מה אתם עושים?" – שאל שוב, ללמד שלא ירדתי לסוף דעתו ולא עמדתי על מקצת כוונתו.

ראיתי שדורש הוא לעומקם של דברים ופסקתי לו כל תורת חיינו על רגל אחת.

“בונים את הארץ!” – אמרתי בשמינית של יוהרה ובקורטוב של ליגלוג.

קבע בי עינים אפילות והעמיק לתוכי, כבוחן כליות ולב, כאילו היה אומר לבדוק, אם מאמין אני במה שאני אומר אם לאו. שתק ואחר תלה קושיה לחללי כמעמיד את העולם על חודה של חרב:

“ולשם מה עושים אתם כל זה?”

דומה היה עלי כאילו הוטלתי ליער עבות בלי דעת באיזה דרך אצא. לא ידעתי מה שאשיב לכופר בעיקרנו והחילותי מונם לפניו אחד לאחד, עמודי התווך והסומכות, ענייני עליה וישוב הארץ וגאולת העם, אבות ותולדות.

כל השעה שהייתי אני מדבר, היה הוא עוצם את עיניו ומקמץ את מצחו ודומה עוסק בהוויות שלו ואינו שומע לי כל עיקר. במפתיע קרע שוב אשמורות עיניו והפסיקני מדרשתי ואמר כאילו איזה מין ברייה צובטת לו תוך בטנו:

כן, יודע, יודע אני, יודע אני. שום חידוש אין כאן בשבילי. לא זאת. אלא – מה טעם? מה תכלית? וכי מה, משנים אתם סדרי עולם? אתם, את העם אתם מצילים? בשביל מה – – מה – – מה – – מה היוצא – – "

נוקש בלשונו ונתרגז בתוך־תוכו ומתוך הריגוז ומתוך היאוש, סיים בתנועת יד שביטלה אותי, כאילו לא הייתי שווה מלה ואין תקוה לאחריתי ואין לי תיקון עולמית. נתקפל באדרתו ועשה מחיצה ביני ובינו וחזר להוויתו ולסתר עיניו העצומות. לא נחה דעתי שיהא יהודי סובר כך על חיי ועל תכליתם ומבקש הייתי ללמדו דבר וללמד זכות על עצמי וליטול קורה מבין עיניו ונסיתי בצד זה ובצד זה ואמרתי:

“אבל כל יהודי שעולה לארץ ישראל מציל עצמו מגיהנום, אילו כל אותם רבואי־רבואות שנשארו בגלות היו באים הנה – לא היו נשחטים ונטבחים ונהרגים בכל הריגות משונות, אלא היו מצילים את חייהם ואת בניהם אחריהם ואת העם כולו…”

פקח את עיניו וזקפן עלי כאילו נתגליתי לו שוב ונמצאתי איש חדש במחיצתו, לא אותו שהיה משיח עמו קודם. יצא מסיתרו ומסגירותו והבהיר אלי כאילו גמר שראוי אני לשמוע חצי דבר ורמז־דבר וכדאי אני שיפתח לי סדק צר, ואמר בניגון:

“קורא הדורות מראש הוא שמצווה על גלגל העתים, והכל נעשה על פיו ואין לשום אדם רשות להתערב במעשה הבריאה. וכל דעביד לטב עביד. והכל נגזר מראש ואין לשנות, וגלוי רק לצנועים שבצנועים ע”י צירופין ורמזין. ואם נטבחו מיליונות של יהודים, הרי שנגזר אבדנם מראש ולא אתם ולא שכמותכם הייתם מצילים אפילו נפש אחת". גם שלא הייתי מצוי בעולמו ויודע הייתי שלא אזיזו מאמונתו אפילו כחוט השערה, עמדתי ומחיתי כנגדו והבאתי טענות הרבה והקשיתי קושיות והראיתי לו אותות ומופתים מדברי הימים, קדמונים ואחרונים, ואמרתי לו על דרך הפשט ועל דרך ההגיון ובשכל הישר, דבר דבור על אופניו, מוכח ומובהק – ללמד שניתנה הבחירה לאדם.

לא שעה זה לדברי ולא ראה על כך להשיב לי דבר, אלא הלך בשלו כאילו הוא מובן מאליו שאינו צריך הוכחה, ורמז שידועים לו דברים שלי אינם ידועים. חג בידו צורת מעגל באויר, כאילו סוגר לתוכו את כל העולם ואמר:

“רואה אתה כל העולם הזה? הבניינים והאילנות והבריות ובעלי חיים? וכי מה יודע אתה מה יהיה עליהם מחר, אתה שנהירין לך שבילי הפיסיקה והכימיע והגיאוגרפיה והסוציולוגיע והפוליטיקא והפילוסופיע ו… ו… ו… השד יודע מה?”

“יודע אני עד כמה שבינתי מגעת…” אמרתי כמתחטא.

“לא, לא בינה צורך כאן, ידיעה צורך כאן. ידיעה, ידיעה עמוקה. וזה לא תשיג על־ידי כל החכמות שבעולם אלא על־ידי גילוי האור הפנימי שמבקע מן האור העליון; וצריך להיטהרות והיזככות בשביל להגיע למדרגה העליונה הזאת. כי לא לפי רצונם עושים ברואים אלא לפי רצון ההשגחה. ואתה ושכמותך – השכינה מסתירה פניה מכם עד יום מותכם, שנולדתם בלי דעת ואתם שבים אל עפר בלי דעת…”

“ואתה, יודע אתה?” – שאלתי תוך ליגלוג.

“אני?” – זקף עלי עיניו כאילו לא דק במה ששאלתי, “אני? – – –”

והפסיק כמו שנתייגע, וקבע עיניו באיזו נקודה נעלמת שבקצה העולם וישב כך דמום ושותק. עברו רגעים ארוכים עד ששוב פתח ואמר:

“אני? וכלום חושב אתה שלא גלוי היה לי אותו חורבן גדול שנפל על עמנו? הרבה שנים קודם לכן! – הרבה הרבה. ולא עוד – אלא שידעתי מספרם של הטבוחים, ידעתי, ידעתי השנים והימים. הכל ידעתי. הכל מפורש, הכל כתוב, אין דבר חסר, אין דבר נעלם – – –”

“ולמה החשית?” – נכנסתי לתוך דבריו בדברים של בטלנות.

נתעורר עלי ונתכעס:

“למה החשיתי? צריך היה להחשות! ‘והמשכּיל בעת ההיא ידום’. וכי מה? מיצר אתה על כל אלה שנטבחו במאידאנק ובטרבליאנקה ובאושוונצים ובדכאו ובבעלזען ובכל הערים ובכל העיירות? על אלה מיצר אתה? על אבי מיצר אתה, ועל סבך, ועל בתי הכנסיות ועל בתי המדרשות ועל ספרי התורה והש”ס והפוסקים, על כל האי שופרא, ועל מרנן ועל רבנן ועל תלמידי־חכמים ועל כל אותו עולם גדול, גדול… על אלה?.. אוי אוי אוי…אוי. האבות והאמהות ו התינוקות, אוי התינוקות של בית רבן, החדרים והתלמודי־תורה… אוי אוי אוי, כל העולם כל שחרב… אוי אוי אוי…

ומתוך שחלשה דעתו – געה בבכי כילד, ונשתכח ממנו מה שרצה לומר לי… כפפתי ראשי ושקעתי יחד עמו באבילות עד שנתאושש פתאום, גרף את חטמו ופתח בקול גדול, בקול של גערה:

“מה, על אלה אתה מיצר? אל תהא מיצר. נהרגו אלף מיתות משונות – צריכים ליהרג. אלא היה מיצר על הפורענויות שעתידות ליתרחש, שכולן רודפות זו את זו, בחייך ובחיי כל העומדים פה סביב ובחיי אותו זקן שעומד שם בקצה השורה. או יודע אני, אין דבר סתום. “קץ בא, בא הקץ, הקיץ אליך. הנה באה” – הרי זו שנת תשכ”ה, י"ט שנה כעת חיה וכל הצרות שנגזרו – בשנים הבאות תקרינה: “רעה אחת הנה באה”, “יום ענן, עת גויים יהיה”, "כי קרוב יום וקרוב יום לה' ". נגזר. נגזר ואין לשנות. וקרא “מסילת ישרים” שאני חיברתי ותדע טפח, קצת מן הקצת, טפה בים… וכל מה שאתם עושים – חבל… לחנם… הבל ורעות רוח. להציל אתם אומרים? וכבר נחתך: “קץ בא, בא הקץ על ארבעת כנפות הארץ”…

ג.

שעה ארוכה ושעה טרופה היינו כך עומדים. כזבובים הללו שמריחים בקערה של נופת ובאים ועומדים על גדותיה – נתקבצו ובאו פושטי יד של ירושלים וטרדו עלינו. בעלי מומים ובעלי מדווה ומוכי שבעים חליים, נעווי צל ודמות ומושחתי מראה. עוורים ופסחים ומצורעים וזבי־מורסה ומוגלה. דומה צוררים בבלוייהם רוחות רעות שמעולמות אחרים ונושאים בכליהם קללה ומארה ומשא קשה. דומה – תהומות כרויים להם בלבבות ובשורות רעות וזוועות נכונות על שפתותיהם. דומה – בתי־חומר שלהם חורבות וקברים של בתי העלמין.

יש מהם משטחים רחמים בקול תחנונים ובקול בוכיות, ויש שואלים דרך שיגרה ודרך טבע־והרגל, יש תועים בפה מלא ובשפה קשה, כגובים מבעלי חוב, ויש פורשים יד אמוּלה ומותחים עין מייחלת ולא נשמע קולם. הבריות מביטים משוממים ואין נותנים דעתם עליהם. מהם שפונים להם גב, מהם שמסלקים אותם עמל פניהם, אלה קובלים על הפגע־רע מפני שכניהם ואלה מנערים אותם בתנועת כתף ובפרישת כפיים, ומי שנותן – נותן כאילו כפאו שד, קוטף פרוטה מארנקו ותוחבה ביד נמהרת לתוך כפו של ההוא ובלבד שילך ויתן מנוח.

אחד כרסתן שהיה יושב על הספסל, אמר לבדח דעתו ודעת הציבור מתוך השיעמום והיה קורא להם, לקבצנים, אליו, ומהתל בהם מתוך שאון של נחת כאילו היה מצחק עם חיות שבקרקס.

“אתה, בוא וקרב נא הנה. היכן עומד הבית שבנית לאחרונה, בשכונת הבוכארים או ברחוב המלך ג’ורג'?”

“איך הולכים עסקיך, סבתא יקרה, גדולה ההכנסה בזמן האחרון, כל כך!”

“הי, בחור חמד. כמה אלפים כבר שמורים לך שם במרתף?”

ומעיר את אוזן הבריות על כך שיודע הוא בכל אלה, עוורים ופסחים, שבעלי אוצרות ובעלי נכסים הם וכולם חבורה אחת של רמאים הגוזלים בני אדם מן היישוב.

אשכנזי אחד שנטרד מהם יתר על המדיה ושפקעה סבלנותו, איים עליהם במטה שבידו וצווה עליהם אשכנזית שיסתלקו מן המקום.

זאת העסקנית של ויצ"ו קראה בקול נרגש שאין הבריות ומוסדות הציבור עושים כלום כדי לבער את הנגע, באים חסרי־כל ופושטים ברחובות. ומשפתחה בכך – החזיקו אחריה רבים ואמרו שחולה־רעה היא שאין מכנים את העולים החדשים ואין דואגים להם לעבודה.

לא היו הקבצנים נותנים דעתם לא על המולה שהקימו סביבם ולא על דברי לצון, ודומה שמצניעים הם סודות שגלויים רק להם ונסתרים מדעת אחרים.

זקן אחד חרומף ושתום־עין, בא מדדה על רגל אחת כאילו רוח תזזית טאטאתהו. חליל סדוק וצרוד נתון בתוך פיו והוא מנסר בו, מצרח ומיבּב פזמונות שמהלכים בשוק. פגעו בו פוחחים של חצר התחנה והחלו מתקלסים בו. זה נוגף בו בצד וזה מושך לו סחבותיו, אחד עומד ומוחא כף כנגדו ומחקה את קול חלילו ואחר מהתל בו בדברי שטות.

נערה שעמדה בתוך השורה – חרפה נפשה ויצאה למחות בידם, אבל עד שלא מיחתה – גידפוה אלה, פרצה בבכי גדול ונתבהל כל הציבור.

הלך הזקן על השורה וקרע אזנים בּצרוּם של חלילו הסדוק ולא נתן לבו על המתקלסים בו ולא על הנערה שפרצה בבכיה.

תינוק אחד שחוף־מראה, שפיאותיו משתלשלות לו על פניו – היה מחזר על הכל ומפיל תחנונים בלשון יהודית. עד שלא זכה לשתי פרוטות – בא אחד הממונים בעל־שרד וצנפו אל מעבר לרחוב בזורע צבותה וברגל מסומרת.

אחד נעווה־שפה ומפותל כאילן חולה, היה מרטיט ביד פשוטה שלו רטיטות־רטיטות כמי שאחזתו עווית, מפגין מומיו לעין כל כאילו היה אומר: אין אני צריך להכריז על עצמי שכן סימנים שלי מובהקים…

אשה אחת פְּרוּמָה ויחפת־רגל, היה תינוקה הנפוח מופשל על כתפה והבריות תמהים אם ישן הוא או מת. היתה חולפת מאחד לאחד, קובצת על יד ומשימה בתוך חיקה עד שנתערבבה בתוך הקהל ונתעלמה.

היו הבריות רגוזים וסנוטים ושעתם קצרה ושעתם רודפת ובלולה עליהם, רוקעים ברגליהם מרוב המיאוס ומרוב קוצר רוח וכבר משוגעים שהמכונית מתמהמהת ולא באה. מוכנים לרצוח נפש, לאבד ולהשמיד, מוכנים לחרף את הבורא ואת הבריאה כולה, ולא די שכל העולם צהוב ונקוט – הרי גם קבצנים ופושטי יד של ירושלים שהם גרועים מן הזבובים.

ד.

כאילו עלתה ובאה מימי חורבן הבית – נכנסה ונתייצבה בתוך הציבור אשה אחת רזה ובעלת קומה. כל דמותה כאילו היתה שליחה של ישו מנצרת או כעולה ממחילות שבגיא־שמנים. כביכול נתגלתה פתאום לעם ה', עמדה והרימה יד צנומה וחווריינית, פתחה פה והחלה לנבא ברוח הקודש:

"הוי, השאננים בציון, עם חוטא, עם כבד־עוון. שלום אתם אומרים, אין שלום, אין! חי רוחי! מלחמה! מלחמה לה' מדור דור. אנה תנוסו ואנה תימלטו ביום צרה. אנה? שובו לאלהיכם, שובו! הנה רואה אני יום הפרעות הגדול, והוא קרב ובא כענן שחור. ולא יעמוד במצרים ולא יעמוד באשור. הנה הנה הוא בא לשערי ציון, לשערי ירושלים – – "

ניפחה הרוח בנובלים ונצטפפו כל הבריות ונתלקטו סביבה כאילו לא תור ולא מכונית, עמדו סביבה עיגולים־עיגולים, עונים במקהלות שחוק ומפארים בתרועות ונהנים זה עם זה הנאה במרובה ושמחים שנזדמנה להם אחת מעין זו שהיא מבדרת את הרוגז ומבדחת את הדעת ומסיבה תענוג גדול. אותו כרסתן שהיה מלגלג עם הקבצנים, בא ונתקרב אצלה ועמד עמה פנים אל פנים כנושא מטעם הציבור, העמיד פני חשיבות, קרץ בעין שמאל כלפי הקהל ושאל דבר של עניין. “ומאיזה רחוב, גברת, יבוא אותו ענן שחור, מרחוב יפו או מרחוב מאה שערים?”

התפוצץ כל הקהל בצחוק גדול ורקע ברגלים מרוב ההנאה ויצא אותו כרסתן כגיבור גדול שעשה מעשה בשביל הציבור.

אחזה בו האשה ותקעה אצבע־פיפיות אל לבו והלמה בו כבקרדום כבד וקראה:

“גם אתה לא תימלט! גם אותך תשיג היד!”

וכל הקהל מריע.

נדחק אותו אברך לבקן עם חיוך על פניו, בא עד שורה ראשונה כשידיו מקשקשות במטבעות שבכיסיו, העמיד פני תם ושאל:

“ואת תימלטי, גברת? את תימלטי?”

פערו הכל פיותיהם כשהצחוק מוכן להם בפתח בית־לועם ותמהו לשמוע מה תשובה יש בפי אותה אשה שיהיה בה כדי להרביץ אל כל הקהל על הארץ מרוב צחוק.

אלא שזו החזירה פניה ממנו, נפנתה לצד אחר, כאילו עלבה זה, או כאילו יש כאן דבר שאינו צריך תשובה ועמדה לפתוח בדברים אחרים.

אותה שעה ראו שתי הפקידות שהגיעה שעתן הן לפסוק פסוק וליטול חלק בהילולה הגדולה וצווחו משורה אחרונה:

“לא, גברת! את גם כן לא תימלטי, את גם כן לא!” וצחקו זו עם זו שהראו כוחן ברבים.

גם אותה אשה כבודה ובעלת־בשר, זחה דעתה מעט מהמחזה, הלכה והסיעה עצמה קרוב יותר עם כולם, הרהיבה עוז וצעקה ספק לצון ספק תרעומת:

“אך, אל תבהילי אותנו כל כך!”

ראתה אותה אשת־הנביאות והיה עליה כאילו נקרתה לה ונמצאה לה. נכנסה בה שוב רוח נבואה ועמדה וקראה בקול גדול:

“הוי, נשים בעלות־בשר וכבדות־גוף! עוד ישולח בכן רזון ושחפת ורעב! היכן הייתן כולכן עת טבחו את אבותיכן ואת אמותיכן ואת אחיכן, היכן הייתן? על ספות רבודות רבצתן בסלונים המהודרים של תל־אביב ושל ירושלים ובעליכן פיטמו אתכן בחלב עניים ובדם אלמנות־חיילים” – – –

כאן לא יכול עוד אותו אשכנזי שעמד כל העת מן הצד רעום וקשוח, לעצור ברוחו. הניף את המטה שבידו וצעק:

“תצא מכאן! תצא מכאן! לא זה מקום למשוגעים ולאנשי הרוח!”

ראתה הלזו שסכנה נשקפת לה, שכן כל הקהל אינו עומד לה – נסוגה לה אל הרחוב כשהיא מטיחה דברי תוכחה ונושאת משא קשה.

“חלל גדול אני רואה, כולכם חלל גדול! והביקעה מלאה עצמות, עצמותיכם, עצמותיכם הן אשר תקרבנה אל עצמות אבותיכם ואמותיכם ואחיכם אשר נטבחו בגיא־ההריגה. עצמותיכם הן – – – עצמותיכם הן…”

וכל הקהל מריע בצחוק גדול, ואחד בעל שיני זהב מְיַדֶה משפּט לעברה שֶׁמְלַבֶּה את הצחוק ומלהיבו:

“גם עצמותיך, גברת, גם עצמותיך…”

אותה נערה שמיחתה בידי הפוחחים פרצה שוב בבכי ואיש מאתנו לא ידע על שום מה ולמה.

שוב באה אותה אשה שכותונת לעורה ותינוקה ספק־חי ספק־מת וטרדה לנו בלי מלים. איזה הדרך חזר גם אותו ילד שפיאות ארוכות לו, פזם פזמון תחנונים שלו ופזל לצדדין מחשש הממונים. שני אדונים שהיו עומדים על ידי מצאו זה את זה כבני מין וגילגלו שיחה בעניין מחירי הברזל בשוק. המקובל היה מרחף בעולמות שלו. דומה שתינוקה של זו שהיתה רבוצה בקרן זוית – נתנמנם ונרדם. האשה בעלת־הבשר היתה מנפנפת במטפחת שבידה מפני החום ומפני הזבובים ומפני קירבתה של אותה פקעת מזוהמת.

עוד שעה ארוכה היינו עומדים בתור עד שלא באה מכונית.

חמה צהובה מלהטת ברקיע. אבני המרצפות של ירושלים כאילו מתלבנות באש. שלוליות של מי ברזים מצטברות במהמוּרות שבחצר וכלבים מזוהמים משתרכים בין הבריות.

בין כך ובין כך    🔗

דחוּס הוא חללו של החדר. ריח הטבק שמעולם לא נמר ומעולם לא נפוג על ידי משב אוויר, וריח הניירות הישנים, הספרים והמחברות המוטלים ומושלכים על גבי השולחן, האצטבאות והארון, וריח מאכלים שנסתאבו, על גבי צלחת ופנכה בלתי־מודחים מבוקר, וריח הזכרונות העכורים – הם משתמרים שימור העומד ומתקיים, כבשעות לידתם. כל אימת שאני עובר מפתנוֹ של חדר זה, הרי זה כאילו אני סוגר על עצמי מלכודת הוויתי. אין רוח. לא לפלוש ולא לצאת, אוויר מבחיל. אותו ספר “מונדולוגיה” של לייבניץ המונח בזווית השולחן והמנורה עומדת עליו. זה כמה? שבועות רבים אבק מעטה אותו דוֹק־דק וסימני נימורים של זבובים זרועים על כריכתו. מדוע אינך נוטל פעם מטלית ומדיח כל זה? ואלבום התמונות של רמברנדט – דיוקנו של הצייר כבר נלאָה מהבט אל אותה הנקודה שעל התקרה. שים אותו על מדף הספרים ואתה נפטר מאותו ערב. הריהו מונח כבאותו ערב כשהיתה פה זינה וישבה על המיטה המזוהמת ודיפדפת לה בדפי הציורים – מה היא מבינה בהם – עד שהגעת ל“בת־שבע בעת הרחצה” – ואז פרצה בצחוק. אווילי מאוד. מה את צוחקת? כלום, בעצמי אינני יודעת וְנִסְחַפְתָ גם אתה כלפתיון של חשק, ומן הצחוק הפרוץ, לליטופי זרוע בזרוע, זרוע חלקה לה, חלקת־בשרים שמנונית, כבשר־הבשר, כבשר העוף או משהו, ומכאן למיזמוטים, והנפילה הזאת למישכב פרקדן, תוך צחוק אווילי, רק צחוק אווילי, ועד מיבחל תאווה נמאסת, סחוייה, שרק טעם הכיזבון הפגול נשאר ועומד ממנה והוא תלוי פה עד הרגע הזה. הנח את הספר למקומו, מסותר בין האחרים,אלא שאינך עושה זאת, גם עתה לא. מדוע אינך מסיט את הווילון שלא־כובס ופותח את החלון שלפני השבכה. שם בחוץ, על מדרכת החצר משחקות ילדות קטנות בקלאס. ראשונה, שניה. עכשיו תני לי את האבן. קפוץ־קפוץ. והקיתון של תה עומד וזרבוביתו משורבבת כמלעיגה, והשיירים שלא אספת. צודקת השכנה שנכנסת לפיתחך בבוקר וגוערת בך כבבנה, כאילו היית בנה – מה עניינה הוא זה בעצם? – אינני מבינה, בחור צעיר ואינו מסוגל לארגן את עצמו! – גינונים של הדיוטות! ואם כבר אני סוחף פה את הרצפה בדלי של מים ומסדיר כל דבר על מקומו, והשולחן מתפנה מערימותיו, והמטה מוצעת למשעי – גם אז נשארים הכתלים עומדים ומחזיקים חריפותם של זכרונות בלים ואוצרים יסורי־כליות עד כדי נקרנות שתענוג־של־גרוד בצידה, חטט חטט… ונשארות אותן המגירות – עמוסות צרורות של מכתבים שנצטהבו מיושן, כתב יד עגול־ילדתי של רִנה, – הייתי פותח עכשיו מגירה אחת ומפתח אחת החבילות האלה, צרורה בעניבה אדומה, בתוך כרך מעשה־קטיפה ומשקיע עצמי בעיוּן, דף אחר דף, עד ימים עברו־כמשו, עד הימים של שדה־רגב עם אותו שמש־קייץ חריף ומשרה בוהר וכאב כאחת, בוהר־של־כאב, בוהר של דם. מה היא עושה עכשיו, רנה, בשעה כזאת של אחר־צהריים? מלקטת פרי אחר השורות בדליות־העגבניות, ושחומה מחום ומייקדת יצרים גדושים תוכה־פנימה, עורגת לשעות הערב בצל האקליפטים ובזרועותיו של מישהו – של מי? – של יעקב בן־דורי?– כן. זה היה מוצק־בריא, בעל זרועות נחושת, פעם טפח לי על פני: אברך מאוס! – ומאז דמותו מבהלת אותי בלילות ואינני יכול לגרש אותה מעל פני כי היא צלם־רוח, שד דמיון. בשעות שלפני התנומה, עומדת על יצועך ומלגלגת לך – אברך מאוס, אברך מאוס, מה אתה עושה בירושלים? לומד פילוסופיה של ימי הביניים? כלום לא אמרתי כי תעזוב ביום מן הימים, כי אינך אלא צלופח אמוּל, מחסרי־החוליות?… מכל היסורים, גדולים אלה שאתה מתייסר מן הנמוּשות, מקטנים ממך, שעשויים לירוק בפניך בקהל, ואין אתה יודע מה תשיב להם; כך גם יעקב בן־דורי, שמרדף אחריך ואורב לכל כשלון, ועם כל תקלה שלך הוא מופיע כמאחורי שיח וצוחק בקול ומעווה את פניו וחוזר על תיפלותיו שניבא מראש את עזיבתי; בריות כאלה עשויות להפוך עליך את עולמך, לעשותך לנוכל, לרמאי, לשפל, לבוגד; אתה חייב להצטדק בפניהן כל עת שהן דנות אותך ברותחין, להתחנן לפניהן בשיטוח רחמים, לבוא עמן בריב מתוך ידיעת־חולשתך אתה, לשקר בפניהן כשאתה נתפס בקלקלת־חטא, לבגוד במצפונך – בלית־ברירה, כמפלט אחרון. עצם הידיעה שהן נוכחות בכל מעשיך, מלוות אותך – הרי זה עשוי לטרף את הדעת. והן עצמן – כמה משונה הדבר, תעתוע־דמיון הוא ובכל־זאת אבר מן החי – משוריינות בפני פגיעתך, אין אתה יכול להזיק להן, אפילו אם תבטלן בלבבך כאשר בטל. האם זו תולדת יסורי־מצפון? – אם כן מדוע בחרת בשופט־עליון על מעשיך את יעקב בן־דורי, בחור שטוף בעבירות ובלתי־נאמן? – כן, כאן בא שוב עניינה של רנה. חשד שנתתי בו ביעקב באותו ערב כשנכנסתי לחדר והיו שניהם צוחקים ולא רצו לספר לי על מה, ודומה היה לי שסיפר איזה דבר־בדיחה עלי, כיצד סגרתי את הברזים ולא העמדתי את הבאר עד שהתפוצצה כמעט המכונה, לולא צינור־העודף שהיה פתוח וגלש בזרם מים אדיר, או בדומה לזה; וכלום לא צדקתי שביקשתיו שיצא, עת שהוא מתקלס בי בחדרי שלי? אלא שבמקרה זה נעוצה אולי תחילתה של הפרשה כולה, מאז ההתרעמות של רנה לאחר המעשה. איך אמרה לי? – באיזו רשות אתה מסלק אדם מחדרי. – חדרי הוא זה – אמרתי לה, אין זר יכול לבוא בו ולהתקלס בי! – וכי מי התקלס בך? – את היודעת. – אתה חולה נחיתות וקנאה – אמרה – מיאוס הוא לחיות אתך בכפיפה אחת. ואני, שוטה, לא עניתי לה דבר, בלעתי את כעסי לתוכי עד אין־אונים; הנה באין־אונים זה שגילתה בך התגרדה והתחפרה עד שנעשית תולעת־נרמסת, הולכת וקטנה, ומצטמצמת מיום ליום, עד כדי התבטלות בפני כל בת־צחוק שלה, שהיתה כמעשה־חסד אוסר־תודה, עד שהיית מתחנן בלבך שתצא עמך יחד לארוחת־הערב, אה, כן, כדי שהכל יראו בחדר־האוכל שהברית עוד לא הופרה, שהנה אתה והיא – חד, אלא שכולם ידעו את האמת, כשם שתמיד ידעו ואתה יותר משאתה עצמך ידעת, שראשך היה טמון בחול, מעשה בת־יענה; ועד כדי הביזיון ההוא, הה, חלחלה, הביזיון ההוא, שהיית מקבל כמתת היענותה לך כשהיית מזדקק; מישכב־מטה בזוי של התפלשות בתענוגי־חטא מתועבי־חרפה; אינני יכול לסלוח לעצמי. אבל גם אז ידעת ולא יכולת לעמוד בפני הפיתוי. כי לא היה בך הכוח לנתק ניתוק של חיסול, אחת־ולתמיד, מתוך אהבה? אולי יסוד הקנאה היה גדול מזה, קנאה מכרסמת, אוכלת כל חלקה־טובה, קנאה קטנה כמשטמה־קמעונית, קנאת־גנב, של התחקוּת על כל תנועה, כל הבל־פה, כל נצנוץ־עין; כבאותו לילה כשיצאת להשקאה בחלקת המלפפונים, הלילה הארוך, ליל העינויים ההוא. המים היו רוחשים בין הקוצים עם שצף עכור שעל פניהם ומתפתלים בתעלה הגדולה, ופתחת חמישה פתחים למבואיהם והשתרעת על הרגבים, שהות של מחצית השעה עד שיימלאו התלמים, ואז – הדמיונות ההם, כסלמנדרות לוטשות־שן: בשעה זו יעקב בחדרה והם מצונפים יחד על המטה, מתחת לשמיכה התכולה, והיא אומרת לו – רוצה אתה בבידוח הדעת? הנה אני מוציאה לך שירים שכתב מאיר כשהיה בן חמש־עשרה או שש עשרה, והיא שולפת את המגירה ומוציאה משם את המחברת וקוראת לפניו “ערגתי אליך ביום קיץ, יום שמש…” ושניהם מתלפלפים בצחוק־רשע ומניחה היא לו לנשק לה על השומה החומה־החיננית שיש לה למטה מעורפה, מה שמנעה ממני תמיד בתואנה כי דיגדוג גורם לה הדבר, ופורש הוא לפניה תוכנית שלו לבנות סוכה בת־קומותיים על גדות המעיין, מקום־סתר לשניהם, סוכה שאליה נתאוותה תמיד, עוד בימים הראשונים להיכרותנו אלא שלא מצאתי מרץ לבנותה, – ואני מפתיעם ופותח את הדלת ומוצא אותם לפותים זו בזרועות זה, ומנחית את להב הטוריה על ראשו עד דם, עד צעקתה הבוקעת בכל המחנה ומזעיקה את כולם לתפסני – – או יושבים שניהם וידיהם משוכלות להם על ברכיהם והוא שואלה אם אנחנו שותים לפעמים קפה בערב, לא – היא צוחקת – אינך יודע שמאיר אדוק בעקרונות כחסיד־שוטה וחושש הוא מפני אימת־הדין? – כך הוא? – צוחק גם הוא, – מוטב שֶׁיַרְאֶה כוחו בעבודה. האמנם? – נכנס אני באמצע – האמנם? ויכול אתה להוכיח שיש בי איזה פסול בענין זה? יכול אתה? אמור! – או שאני הולך בהתגנב אל המחסן ונוטל משם סחבה ומטבילה בנפט ותוחבה בסדק שבין אדן הסף והיסוד, ומבעיר באש וחוזר במרוצה אל הגן ורואה אחר־כך את הלהבות עולות מן הצריף ורץ בצעקה – רנה, רנה, מה עשו לך? רנה שלי – ומוצאה גבבא של אפר – – – או שאינני חוזר מליל השקאה זה, אלא בשעת שחר מוקדמת, כְּשֶכָּבִים אחרוני הכוכבים ואמירי האילנות עומדים בדממה, ללא־ניע רועפים טל ודמדומים ונולדים מן האפלה – אני עולה אל בריכת־המים חרש, ופושט את בגדי, וטובל בצינת־המים ומטביע עצמי. ורק לעת־צהריים ימצאו בכיס מכנסי את צוואתי – “אינך אשמה, רנה, רק אשמתי היא זאת”. והקץ בא לחלאי־הנפש ולמדוּחי־הדמיונות ולחיים שאין בהם טהרה. האם היתה מיצרה על מותי? חוששני שלא. הייתי נמחק מזכרונה תוך שניים־שלושה שבועות. – – ועתה עומדת רנה בצל שיח בשדה־רגב ואולי גומעת מים מכד בנופש שבין פרק־עמל ופרק־עמל, כשנטיית השמש כבר מבשרת בוא הערב הטוב, רווי התשוקה – – כן, מה אני עומד פה זקוּר בדחוסו של החדר והפרק השני של תולדות הפילוסופיה החדשה ממתין לשינוני וצריך הכנה להרצאתו של פרופיסור בוּנים מחר בבוקר? ראה איך הזבוב הזה מתלבט על גבי השמשה מזווית לזווית, ויוצא מגידרו ואינו מתעייף. יש בהם עקשנות של זאטוטים בזבובים הללו. איך ניסוּחו של הכלל השלישי של דיקרט? לערוך את מחשבותי בסדר, להתחיל בדברים שהם פשוטים ביותר ונקל להכירם, כדי לעלות אט־אט עד הכרת הדברים המורכבים ביותר. גירסא לתינוקות. אמיתות נצחיות לחוד וחיי מעשה לחוד. באיזה דף עמדנו? מאתיים שלושים ושבעה. מהו הזמזום העולה באזני? אה, כן, ריחוף כנפיו של הזבוב. לא. כנראה קרביה של מכונית בקצה הרחוב, אצל בתי סירקין. נשארת ירושלים שהיא שיממת אדם ומישכן לרוחות־קברים; האם הפילוסופיה והזיקנה אינן הוויות שהן אחת? זו ניזונה מזו, דומה לאותו תנין שאתה רואה בגיגית גן־החיות, כהה־עינים, קמוט ריסים, צפוד־שרירים ועתיק, דומה שאין המוות שולט בו, והזמנים חולפים על פניו בלי שיניד עפעף, כך גם כאן – סימני הזיקנה בכל, בבנייני־האבן העומדים מבראשית לצמיתות, בחוצות מנציחות את העבר, ברוחות האנשים שהסיידת משתקת אותם, וכך גם בך, שעורקיך הולכים ומתאבנים. הנה הידיים הלבקניות האלה ולחלוחית הזעה שעל שער העור. הרזון הזה שבעצמות הפרקים והאמות והארכובות, ובּלטת־הפיקה הזו שבגרונך, וליבנת־חיוורון הפנים. אוהב אני את החורשה הזאת של האוניברסיטה, שריח אורנים נושב בה, ואת מחטי השלכת הרפודים על הארץ. באביב צצות שם כלניות ורקפות. אבל רק תוספת־חן היא להיכלות קודרים ועבשים. מעין חורשה־של־מעלה גם היא, לא חלק מנוף גדול, מאוּחה ומחבור עם השלימות, שהיא הארץ כולה, כי אם חטיבה תלושה, כשם שירושלים כולה היא חטיבה תלושה, העומדת מעל לארץ, או מעבר לגבול ההווה שלה, כמו הפרופסור בונים. כן, קח למשל את הפרופיסור בונים, ברייה משוממת זו שכאילו עלתה ממרתף ארכיון הספרים, במקום שהעוֹבש וצינת־המערות שולטים, הוא איננו יודע דבר על הנעשה בארץ, חי לו באולימפוס הפילוסופי שלו ועוצם עיניו מראות את הנעשה על סביבותיו. תמיהני אם הוא יודע על מציאותי במחלקה. עתים אני רוצה להעמידו על נוכחותי, אני קובע עיני בפניו בשעת הרצאה, מבלי לרפות כדי־רגע, ויש שעולה בידי לאחז את מבטו בי, אלא שסוף דבר מתברר לך שלא ראה אותך כלל, כאילו הסתכל ממך ומעבר, וכך גם בתום הרצאותיו הוא יוצא מחדר־המחלקה מבלי ליתן לבו כלל על רושם דבריו או על השומעים. קול חדגוני וסריסי לו, כאילו היה משנן בעל־פה תלמוד ארוך שכבר טבוע לו בפנים כבחריצי תקליט־נגינה. ואמנם איננו נכשל אף פעם. אתה שואלו שאלה שדומה לך היא מפקפקת יסודו של עולם, והוא עונה לך תשובה מוכנה מימי בראשית באדישות מצוננת כברזל, כאילו הדברים ידועים כבר ואין שמא שהוא ראוי לתהייה כלשהי. סקרן אני לדעת איך הוא נוהג בביתו ועם אשתו, אם הוא מזדקק למישכב בכלל. כמה שלא תשתריין בתוכך – הרי רוח זו מדביקה גם אותך, כיוון שהיא אופפת אותך מכל עבר. היא עולה מהבל פיו של הפרופיסור ומקוֹר כתלי האוניברסיטה העומדים כמצבות ללא־רוח־חיים, ומסלעי הסיד ומהדרת הקוֹדש של המראות האופפים אותך. קרני השמש אינן חודרות ואתה מאבד את הפרוטופלזמה כביכול. מכאן גם השידפון שנגוּעים בו התלמידים. קטיה הנה אולי היחידה היוצאת בכלל זה, העליזות שלה מזכירה לי את רנה. כמו רוח אביב. אין היא מסגלת עצמה לאווירה שמסביב, כאילו לא נוגע לה, אפילו עם פרופיסור בונים מדברת היא מתוך צחוק של שובבות ואונסת אותו להעלות חייוך על שפתיו. איננה שמה לב אלי, ודבר זה חוֹרה לי אולי יותר מכל, כמה פעמים רוצה אני לומר לה שבעצם יש לנו השקפות דומות ושבעצם נוקרנו מבור מחצבת אחד – קטיה, אני זוכר אותך עוד מתנועת־הנוער, כשהיית בשיכבה הצעירה, מה דעתך על הרקבון כאן מסביב? – אבל היא מתעלמת מקיומך, או שהנך בעיניה ככל השאר. מדוע אותה אין מענים שום יסורי מצפון? – חגיגית תמיד ומסבירה פנים לכל אדם. הרי הם כולם רקב לעומתה, מה עניין היא מוצאת בהם להסב אתם יחד במסעדה ולשטוף בדברי־לצוֹן? גם כאן עניין של קנאה קטנונית שמכרסמת בלבך ומצהיבה את פניך. כדאי לתהות על הדבר. אין בי שמץ של מה שקוראים אהבה כלפיה ובכל זאת אני מנקר את עצמי כשאני רואה אותה בחברתם. האם עזבה את הקיבוץ? – כן. הרי כך מספרים כולם. האם לא חשה מעולם משהו משותף בינינו? – כלומר, הבסיס המוסרי, הייתי אומר, היחס לארץ, לערכים. אותו דבר שהוא מונח ביסודו של כל מי שהיה בתנועת־הנוער או בקיבוץ? או שאין הוא מצוי בך כלל? היה רק בתחום אוורירי־קלוש, כעין בניין־על על גבי בניין־על, קומה עשירית או בדומה לזה. דברים במעין אלה אמר לך אז באסיפה הכללית יוסי לבנון: כמובן. יודעים אנו שיש לך סיבות אישיות־אינטימיות שאין לנו הזכות לבחוש בהן, אבל יחד עם זאת יודעים אנו, ואולי גם אתה עצמך יודע זאת, שאילו היית מושרש כאן גופך ורגליך באדמה הזאת, – לא היית עוזב. נפגעת מאוד אז, עד כדי פיק־ברכיים וחלחלת־מותניים. החשד הזה שהחשידני יוסי לבנון, החשד שממוטט את ביטחונך העצמי, שמעמיד אותך, שהיית בעיני עצמך חוֹמה בצוּרה – כלי ריק, מטרה לחיצי־זילזול של כל חדש ואורח בקיבוץ. אחרי כל השנים! כל השנים של נאמנות בלתי־מעורערת, של אדיקות בכל תג ותג, של הרגשת בעל־בעמיו, אפילו ראש לשועלים – אחר כל זאת להטיל כפירות בכל מעמדך. ודוקא יוסי לבנון. תמוה שהוא מקובל על הבריות ומחוסן בפני פגיעות. אני לא הייתי מעיז מעולם לעשות מה שהיה הוא עושה, כלומר, אותם מעשים של פגיעה במשמעת, כגון אותה פעם שלא קיבל מרוּת ההחלטה ולא נכנס לעבודה במסגריה, למרות הדוחק הגדול שהיה אז. יכולת להטיח לו זאת בפניו, אפילו באותה אסיפה – שמע, יוסי, אני מעולם לא הפרתי משמעת בקיבוץ הזה, ולמותר להזכיר לך את קלקלתך… – אבל הדברים לא היו מסתברים על האוזן; גם לאחר אותו מעשה לא העליב בו איש, כאילו לא קרה דבר; היית אולי היחידי שהראית לו פנים זעומות, ותמיהני אם אפילו חש בזאת, כשם שענה לך בדבר־בדיחה כשהזכרת לו עניין החדר שבנה ללא החלטת קבוצה. יחסך הפנימי לדברים שאתה עושה, הוא כנראה שקובע את יחס הבריות אליך. לי לא היו סולחים. מה פלא? לא היית מקובל. בעצם גם כאן אינני מקובל, עד כמה שהדבר משונה. פגם שבטבע? פשוט אין אנשים אוהבים להימצא במחיצתו של אָבֵל, אולי כאן נעוצה הסיבה. כמו בעת שישבתי יחד עם גינזבורג על מעקה המסדרון – לפני הרצאתו של קוטלר היה זה? – אותו פרק באלחריזי צריך שינון מחדש, שכחתי כלל – וניגש אלינו בן־ארי והזמין לבוא למסיבת יום־הולדת, לא אמר, בואו הערב אל ביתי, כי אם: בוא הערב אל ביתי, ופנה רק אל גינזבורג ורק אחר־כך נזכר בי ואמר – גם אליך אני מתכוון. ייתכן שרק שגגה היא, אבל גם בה יש משום גילוי יחס נסתר, כבכל שגגה. לא צריך היית ללכת לאותה מסיבה. היית כאורח לא־קרוא. היחידה שניגשה לדבר אתי היתה זינה. לא שמעתי מה שאמרה, הקשבתי לשיחתם של קטיה ודוד בדבר היאסרו של אמוץ – העודנו נתון במאסר? – צפויים לו עינויים ודאי. בעינויי גוף הייתי יכול לעמוד, סבורני, זמן ממושך – באותו עניין צדק דוקא דוד, מחתרת יכולה להפוך את האיש הפשוט ביותר לגיבור, יש דוגמאות רבות לדבר. לא רציתי להתערב בלי שאני נשאל, אם כי יכול הייתי לומר כמה דברים בעלי משקל בסוגייה זו, אלא שקטיה אינה מחשיבה את דעתך, ואולי רק נדמה לי. –

237. “על הנחתו זו של דיקרט עירער לוֹק באומרו כי אין אנו יודעים את המהות האמיתית אפילו של האבן, של הזבוב, או של עצמנו…” הרי על זה עברנו כבר. פיזור דעת. “כיצד רוכשים אנו את המושגים הבלתי־מוגבלים של הנצח והגודל העצום, בעוד שהדברים שאתם באים אנו במגע…” אותה פגישה בלתי־נעימה עם ישראל. לא ידעתי כלל כי הוא גזבר ומזדמן העירה לעתים קרובות. הדהים אותי, כך לפתע, ברחוב, בלי שאהיה מוכן כלל. טופח לי על כתפי, – שלום, מאיר! – הפניתי את ראשי, חשבתי, יהלום מהמחלקה לפיסיקה, דומה לו במקצת. והנה – הוא, ובמאור פנים כזה, כאילו לא היתה להם מעולם שום טינה כלפי. שלום – גימגמתי ופרח ממני שמו. לא יכולתי להיזכר בו משך כל זמן השיחה, מה שפיזר את דעתי עד ביהול, וטפחתי לו כף, מעשה־פלח – כלום לא נראה הדבר מלאכותי במקצת? – חש ודאי בחלקת עורי הרכרוכי, הנשיי, סטודנט – ודאי אמר אל לבו, כדרך שהם מבטלים את כל המעמד הזה. ידיעה זו על יחסו היא שגרמה לי אותה חולשת־הדעת וחולשת־הקול שגיליתי, בטוחני שחשב כי חולה אני או בדומה לזה. לעולם אסור לך להניח מקום ליריבך לחשוב שחלש אתה, אילו היית מעמיד פנים שמחות ומגלה שמאושר אתה – היה הוא משוכנע בצידקתך, כמו־כן־ שטות היתה לענות לו במנוד־ראש של ביטול עצמי – מה נשמע אצלי? יודע אתה, חיים, שום דברים גדולים אינם מתרחשים אצלי. היה במבטו משהו מרחמנות שאני שונא יותר מאשר את השנאה. כך, לומדים, מה? – אמר. ליגלוג זה על כל מה ששייך ללימודים יש בו מידה של קרתנות, אין לך מדינה שיש בה זילזול כזה בקניית־דעת כמו בארצנו, כאילו ייתכן בכלל לבנות על הבוּרות והבערות, יפה היה לומר לו בנטיית־ראש ובגאווה – כן! לומדים! חושב אתה שאין זו עבודה? – אלא שאתה נמעדת משום־מה וחשת את קרביך מתמסמסים ולא העלית על שפתיך מלה אחת למענֶה. בנו מקלחת חדשה וקיבלו חברת־נוער. בסופו של חשבון הישגים קטנים, בסופו של חשבון – פינה נידחת שדה־רגב זו, חיה לה את חייה כשבּלול בקליפתו, שמחות קטנות ומחזות־תוגה קטנים. אם תשקיף על הדברים השקפה רחבה יותר – כל המתרחש שם אינו אלא מה שמתרחש באחת הכוורות מני מיליונים, הפזורות על פני כל העולם; אותה שמחה כשהוא מספר לי על בניין המקלחת החדשה, מה יש בה אם לא קטנות־מוחין? כבר נתרחקתי כל־כך מאותה ספירה שאין אני עשוי לחוש טעם בדבר. כמובן, יכול אתה לומר על פי נוסח התורה שמרביצים לדרדקים, שכל הדברים הקטנים מצטרפים למעשה גדול, אבל אותה מידה, כל תנועה ביקום משתלבת להוויה שבכללותה היא מתקרית הנצח, או אלהים, אם נשתמש בלשונו של דיקרט, ולמעשה ייתכן שיש צדק רב במה שאומר יוּם כי העולם הוא אחדות של דברים שאינה תלויה בנו, אלא להיפך, אנו תלויים בהם. נתאוויתי מאוד כל זמן השיחה לשמוע מפיו מלה על רנה, אלא שהלה נזהר כנראה מאוד לא להזכיר שמץ דבר שיש לו נגיעה בה, לא לשווא לא אמר דבר וחצי־דבר על גן־הירק, פליאה שכל הסטודנטים יודעים אותו מעשה. מניין לי? – כיוון שבאותו ערב שמעתי את דוד לוחש משהו על שדה־רגב, בטוחני שדיבר בי ודיבר סרה, כלומר על חולשתי. המעניין שבדבר הוא, שהדעה המקובלת כנראה, – שהיא עזבה תחילה אותי, בשעה שלאמיתו של דבר, אני הוא שעזבתי אותה. כיצד שמועות מוצאות להן כנפיים בארץ הקטנה הזאת שאינה אלא עיירונת לכל דבר. תמיהני מניין הם שואבים דווקא נוסח זה של סיפור המעשה, אולי הגיע דרך־עקיפין על ידי קטיה שיש לה מיודעים ודאי מאנשי הקבוץ. רוצה הייתי פעם להזים עדויות־שקר אלה, לומר לה, לקטיה, גלויות ומפורשות ובפני התלמידים כולם – את מפיצה כזבים עלי ואל תטעי לחשוב שאינני יודע כלום מזה! היתה צוחקת לך בפניך. הייתי סוטר לה על לחייה סטירה מצלצלת. לעתים האלימות היא הפתרון היחידי לסבכים מעין אלו. רנה כזו בעצם איננה שווה שאבזבז מחשבות עליה, כלל לא איכפת לי אם היא מתעלסת עם אחד יעקב בן־דורי ואפילו במרומי סוכה על שפת המעיין. התגלמות הבינוניות היא, ואינני יודע איך הגעתי לידי הסתבכות במלכודת קיסמי־האשה הכוזבים שלה, שאינם אלא גינוני־חן גנדרניים של כל נקבה שיש לה אברים בדרגת התפתחות מסויימת. בחור גס זה ששמו יעקב אמנם יאה לה, שמידה גדושה של תאוותנות־פרוצה היא אולי הדבר היחידי שבו הוא מצטיין. אבל זו חדשה מרעשת שסיפר ישראל על עזיבתם של יוסף ושרה. מעולם לא הייתי מאמין שאלה יעזבו. פחות מאשר על כל מישהו אחר. איך הטיל אז לפניך, יוסף זה, את כרטיס הנסיעה על השולחן, בזריקה, כאומר – אינך שווה אפילו לזה; ולשרה הייתי משמש נושא־תאווה ללהג של מטליאות־גרביים במשך שבועות רבים, זוכר אתה איך אמרה לך באירוניה של רכלניות־שוק – שלום לך, מאיר, אני מאחלת לך כל טוב בעיר. משתוקק הייתי לפגוש בה עכשיו ולומר לה – באותו קול חתלתולי שלה – שלום לך שרה, איך את מרגישה עצמך בעיר? וודאי היתה מסמיקה עד קצות אוזניה. ובכן, עזבו. נאה. תמה אני איזה רושם עשתה עזיבתם, וודאי היתה כרעם ביום בהיר, גרמה לנפילת הרוחות, אני מתאר לעצמי, כל הנמושות והמזדנבים וודאי מצאו פתח לעזוב גם כן. אין ספק שרבים עזבו אחריהם. יש לך רבים מאוד בקיבוץ שאינם עוזבים רק מתוך חשש מפני דעת הציבור, או משום איזו יראה נסתרת הדומה ליראת־החטא אצל עובדי האלילים. מורך־לב הייתי אומר, אין היא מעידה על חוזק־יתר כי אם להיפך, על חולשת־אופי. תמיהני אם בכלל תופעה זו שקיבוץ שמה, אינה תופעה חולפת שעלולה לעבור מן העולם עם ההתפתחות העולה של הארץ, כמו שאמר אותו מנהיג, שכחתי שמו, בנאום שנשא אז. אין אתה יכול לחשוד בו במשפט־קדום כלפי התנועה הקיבוצית; סימנים רבים לכך יש כבר עתה: עזיבות של וותיקים פה ושם, וגם המשבר הכספי שבו נתונים מרבית הקיבוצים זה שנים אחדות. חוששני שיובילם לידי פשיטת־רגל גמורה, אינני בטוח אם אין קורטוב של צדק בטענת אנשי־הימין כי הקיבוצים מתקיימים על קופות־הצדקה הלאומיות. סוף סוף אם אנחנו פושטים את כל המחלצות האידיאליסטיות ואת כל נותני־הטעם המליציים – הרי זוהי העובדה הכלכלית הפשוטה. יש בך תכונה מגונה שאינני אוהב אותה, והיא שמחתך לכל שמועה של אֵיד שמגיעה לאוזניך על הקיבוץ, כבאותה שעה שסיפר ישראל על עזיבתם של יוסף ושרה. שנתרווח לך פתאום והעב ההיא נמוגה כעשן וכעין עליצות תקפה אותך שחוששני שלא עלה בידך להסתירה מעיניו. כלום חש הוא בזאת כששאלתיו איך קרה הדבר, וביקשתי ממנו לספר על הפרטים? – לא, דומני שדווקא בנעימה של השתתפות־בצער אמרתי את הדברים,שלא יכלו להשתמע אחרת. על כל פנים הראה הסבר־פנים במשך כל זמן השיחה, אין עדות טובה מזו. אותו מעשה־כשל אווילי שקרה לי, כשאמרתי לו לפני שנפרדנו – בוא לבקר בחדרי. יודע אתה, רח' אגריפוס 12, במקום לומר רח' הנסיכה 12. מהו שהכשילני ככה? איזה מעשה תעתועים, איך נפלט פתאום אגריפס באמצע? כנראה בשל אותה מסיבה שנתקיימה אצל בן־ארי ברח' אגריפס, מעולם לא הייתי משער בנפשי שאני עלול לטעות בנקיבת כתובתי. באיחור זמן נזכרתי בדבר, אלא שלא יכולתי כבר למצאו. גזל את מנוחתך כל הימים שלאחר־כך. וודאי הלך ביום מן הימים לרח' אגריפס 12 וחרץ עלי בליבו ששקרן אני. סבורני שגם לא מנע חתיכה־ראויה־להתכבד שכזו מהקבוצה כולה, עמד וודאי במקלחת – אותה מקלחת ישנה משמע שאיננה כבר ובמקומה יש חדשה, מצופה חרסינה כנראה, זכו גם למים חמים כפי שיש לתאר – וסיפר לפני כל החבריא, איך מפּחד פן יבקרני, מסרתי לו כתובת בדוייה והוא הלך לפי אותה כתובת ומצא שם מטרוניתא שמנה אחת שהיא אולי גילגולו השני של מאיר ליפשיץ, וכמובן, תהיה זו בדיחה שתופץ במהירות בכל המחנה ותשמש נושא לצחוק לשבועות רבים, תבלין לארוחות הערב ואמתלא ללהג במחסן־הבגדים, ואחיזה להערות שנונות בישיבות מזכירות, ויש ידים לשער שגם אל רנה תגיע, וודאי תנוד בלבה מה עלה להאי שופרא. אינני מתאר לעצמי שתשתף עצמה בכל אותה מהומה, אם כי ללא־ספק תחליף דברים בעניין זה עם יעקב שלה. אפשר שמזדמן זה לפעמים לירושלים? בענייני חקלאות נניח, המכון למחקר חקלאי, או בדומה לזה, וודאי נזהר שלא לצאת מתחום־המושב של שדה־רגב, שכן בעיר עלול הוא להיות קרבן לתאונה, אנשים נופלים לפעמים מתחת לגלגלי אוטו, בידוע. אדם זה אין המוות שולט בו. לעולם לא, על־כל־פנים לא מוות־של־תאונה או של אסון, עָרֵב אני שגם אם תפרוץ מלחמה לא יתגייס זה לצבא, חייו יקרים לו. מן הראוי היה לכתוב מכתב לישראל, אולי בעניין הספר שמצאתי. – שלום לך ישראל, וודאי תתמה מאוד לקבל מכתב ממני לפתע־פתאום, אבל יש עניין מעשי שברצוני למסור לך עליו. בימים אלה עשיתי סדר בין ספרי ומצאתי פתאום את “האחים קרמזוב” חלק ג' שהוא שייך לספרית שדה־רגב, או מוטב – הקבוצה – לספרית הקבוצה. אינני יודע איך להעבירו אליכם ומכיוון שאתה מזדמן לעתים העירה, כפי שסיפרת לי בפגישתנו האחרונה, אודה לך מאוד אם תסור אלי לקחתו. כמובן, שגם בלעדי זאת, רצוני רב להיפגש אתך ולשמוע חדשות מהנעשה בשדה־רגב. מסור דרישת־שלום לכל החברים. בתודה ובברכה – מאיר. נ.ב. כתובתי וודאי זכורה לך, רח' הנסיכה 12. יחשוב שזכרונו היטעהו. כל עניין מעשי־כשל הריהו התגלויות של תת־ההכרה לפי פרויד, ואין זאת אלא שסמויה היתה בך ההתנגדות לביקורו של ישראל, מה עניין יש לי למנוע את ביקורו? אינני חושש מפניו כידוע לך, אני חי חיים של חירות מצפונית ללא שום הרגשת־חטא, שום פשע לא ביצעתי ואין אדם שיכול לבוא ולטפול עלי האשמות איזה שהן, גם אינני מיחס חשיבות מרובה להנחות אלה של פרויד, רוב המקרים מפריכים אותן וגם מקרה זה – עדות נוספת, כיוון שבכלל חולשה היא בי לשכוח שמות או לערבב בהם. אין לך בעולם כת של אדוקים־חשכים רישעית כל־כך כמו של אנשי הקיבוץ, מזכירים לי את ימי שלטון הרבנים בגולה, הם אורבים לכל כשלון שלך, משגיחים בשבע עינים על כל צעד שאתה צועד, עד ללא־מפלט; חייב אתה במחיצתם להיזהר בכל מצווה קלה כחמורה. דומה לך שאין הם יודעים כבר מהי חולשה אנושית או מהי סליחה אנושית. שמח אני שנשתחררתי מצינוק של מועקות זה. אלא שדא־עקא שגם כשאתה יוצא כבר מתחום העירובין שלהם – הם מרדפים אחריך, שלדידם הרי כל מי שאינו נתון למרות חוקיהם הוא בבחינת בוגד. אם נחזיק בחוט מחשבה זה, נקבל שיש בארץ כחמישים רבוא בוגדים ורק רבוא אחת של נאמנים ומקיימי מצוות, אכן חשבון נאה, תהיה השקפתך הפוליטית אשר תהיה, הנה אין אתה יכול להכחיש שאנשי המחתרת ניחנו במידה גדולה של גבורה והקרבת־נפש, די אם תקח לדוגמא את אמוץ, חושבני שיכול הייתי לעמוד בנסיונות כאותם שעמד בהם הוא. בעצם לא מן הנמנע הוא שאצטרף באחד הימים לאחת החבורות האלה, או אם תמצי – אפשר גם בלעדיהן, כגון, להשליך פעם פצצה דרך חלון בניין הבולשת ולברוח ולהסתתר במנזר הרוסים או בדומה לזה. או מוטב במחלקת הרשיונות, במקום שכבר היינו פעם, באותו יום כשצריך הייתי בחתימה לאישור התעודה. אותו אנגלי שנוי עלי עד מוות, קוטלר שמו נדמה לי, וכשהשענתי את ידי על מכתבתו גער בי ואמר לי כי עלי לעמוד לפניו ישר. תמה אני שלא ירקתי לו בפניו. כן, יכול אני לקחת אתי את התיק הזה ולהטמין בו פצצה. מאין אקח פצצה אתה שואל, יש פצצות מלאכת־בית שיכול אתה להתקין על נקלה, תערובת של סוכר עם אשלגן אם אינני טועה, אני מטמינה בתיק ועולה במדרגות ועובר לתומי את הפתח, השוער הערבי איננו בודק עד כמה שזכרוני שמור עמדי; כן, אני עובר את הפתח ויושב בחדר ההמתנה ומחכה עד שיקראו בשמי. כשמגיע רגע זה אני נכנס פנימה, למשרד שבו קוטלר יושב ואומר לו באנגליתWould you sign this, sir? וודאי יגער בי שוב ויאמר – Didn’t I sign it before? – yes – אומר לו, ואפנה לצאת ואשאיר את התיק לרגל המכתבה שלו ואצא לי כלעומת שבאתי, אה, כן, פצצת־שעון צריכה זו להיות. צריך אני לדבר בעניין זה עם דוד שכפי שמספרים יש לו קשרים עם אנשי־המחתרת, אומר לו שנחוצה לי דוגמא של פצצת־שעון לשם חקירות, אמצא כבר אמתלא. כשאתרחק כבר מבית־המשרדים – תתפוצץ הפצצה ועשן יעלה, הבית על כל יושביו יקרוס תחתיו אלא שאומרים שבלשים שורצים שם ואין אתה מבחין בהם אפילו, ואז אפשר שבשעת יציאתי יתפסוני פתאום – התיק הזה שלך הוא? – תחוויר עד־מוות. אינני בטוח אם לא הייתי מתעלף במקרה שכזה, על־כל פנים התעשתות בעיתה ומענה מהיר עלולים להציל; אם כך ואם כך – יובילוך לבית־הסוהר. האם מובילים את האסירים ברגל? כן, היו נוטלים אותי שני שוטרים, זה מצד זה וזה מצד זה, ומעבירים אותי דרך רח' ממילא ורחבת ציון ורח' יפו, ומשני הצדדים שתי שדירות של המונים קוראים בבוז, ייתכן שהיה מזדמן לשם גם ישראל באותו יום, יכול אני לחזות בעיני רוחי איזו התרגשות תהיה במחנה כשיחזור לקבוצה ויספר על־כך, או שייוודע להם מהעתון. שכן תהיה כותרת גדולה על הדבר. חושבני שיודיעו באסיפה כללית,או יזעיקו בפעמון להודעה מיוחדת, תאב הייתי לראות פרצופו של יעקב בן־דורי באותה שעה, כבר פוסק היה מלצחוק, היה עולה לסוכה שלהם והוא ורנה יושבים כל אותו ערב מבלי דבר דבר, כאבלים. בטוח אני שרנה היתה באה לבקרני בבית־הסוהר, אומרים שיש שעות ביקור קבועות, פעם או פעמיים בחודש, פגישה מוזרה תהיה זו, אינני יודע מה אגיד לה, אושיט לה יד דרך הגדר, הרי להיכנס פנימה אין מניחים, ואומר לה – רנה, נשכח כל מה שהיה, כן? נהיה ידידים, ובעיניה תעמודנה דמעות, ואז אומר לה – צריך לדעת לסבול, רנה, הנה אני אינני מתאונן; אל תדאגי לי, אומר לה, עשיתי מה שעשיתי מתוך הכרה ברורה שכך צריך הייתי לעשות, מסרי שלום לכל חברי הקבוצה ואמרי שם שאל ידאגו לי, אפשר שביום מן הימים, אם אשתחרר מכלא זה אי־פעם, אחזור עוד, מתגעגע אני לקבוצה ואוהב אותה, רק איזה שטן שריקד באמצע חיי הוא שהסיתני לנטוש את דרך החיים שאני מאמין בה, מאמין מאוד, שמעודי לא בגדתי בה, לא, ואינני בוגד, כפי שאת וכולכם נוטים לחשוב. כן, בטוחני שאחזור, ועתה לכי לך, רנה, לכי לשלום, שלום לך, רנה שלום. ואראה אותה מתרחקת מבעד לחוטי התיל, צועדת על מרצפות הככר ונעלמת, נעלמת מאחורי בניין האבן הגדול; מה הדמעות האלה השונקות את גרוני אינני יודע, סתם רגשנות תפילה שלא במקומה, סימן של רכרוכיות, בלע אותן, כך, לעולם אין אתה נפטר מזכרונות ותמיד הם מחדשים בך חוויה ראשונית כבשעת לידתה, סבורני שכך דרכו של כל העולם, שכן אותו רגש כבר איננו קיים מכבר, לא האהבה כלפיה ולא הטינה כלפי יעקב. אילו היה בא יעקב לשם הייתי אומר לו כי סולח אני לו, סולח הכל, ואין כל חציצה צריכה לעמוד עוד בינינו, וגם הוא וודאי היה צוחק על מנהגי ילדות שלנו שלא היו נאים לאנשים מבוגרים, שכן בעצם טוב הוא מטבעו, טוב יותר משהוא מתגלה כלפי חוץ, שרק שריון של העמדת־פנים הוא לו כל אותו סגנון של לגלגנות, ובטוחני שגם בלבו אין טינה כלפי, כשם שבאותו יום, דומני שהיה זה למחרת עברי לאוהל שעל־יד הסנדלריה, כשצעדתי בחזרתי מן העבודה בדרך הראשית, והוא עבר עם עגלתו לידי, קרא לי ואמר – בוא, עלה על העגלה, מאיר. הייתי מלא־תודה לו אז וסלחתי לו הכל, ונסענו יחד כל הדרך מבית המכון ועד המחנה, שתקנו, בעצם, לא ידעתי מה לומר, חיפשתי וחיפשתי ולא נמצאה לי. כלום לא חשב שמתוך שאני עוין אותו לא דיברתי אתו מלה? שתיקה עלולה להתפרש לכאן ולכאן, אלא שאחר־כך עזרתי לו להתיר את הבהמות ולהכניסן לאורווה, רגעים יפים היו אלה, ריח השחת הרקוב וגללי הסוסים, והאפלולית של בין־הערביים, ותערובת הזרעונים שאתה מגיש באבוסים… לעתים אתה שואל את עצמך מדוע אי־אפשר שכל האנשים יהיו טובים זה לזה, פשוט טובים, ללא חשבונות רבים, נוחים לרצות ולסלוח, ללא החשד זה את זה, ללא ארוב לכשלון הזולת, מאמינים ותמימי־לב, או לשם מה נחוצים הזילזול והליגלוג וההתבדחות הצינית מאחורי גבם של אחרים, מוכן אני לעמוד פנים אל פנים עם כל אויב אלא ששיפלות ופחדנות היא ההתקלסות שמתקלסים באדם שלא בנוכחותו, כשאין הוא יכול להתגונן. אולי בעולם של סוציאליזם יהיה זה אחרת, אם כי גם בזאת אינני בטוח. כי הנה אם תקח את רוסיה, למשל, שבה אפשר לומר שהסוציאליזם הוגשם, גם שם לא בא הקץ על הסבל האנושי, ואם כי אין אתה יכול לתת אמון בכל שמועות־פורחות או בעדויות־שקר של כופרים מושבעים כקסטלר ודומיו, הרי ברור הוא שגם שם יש שכבוד האדם מושפל, כגון בבתי־הסוהר, או מה שרע עוד מזה – בחקירות בתי־הדין וחדרי הבולשת, שמכניסים אותך חדר־לפנים־חדר ומענים אותך בשאלות שתי־וערב, משעה מוקדמת בבוקר ועד חצות־לילה, אחר־כך מחזירים אותך לתא אפל וטחוב במרתף קר, במקום שהוא ריק מכל רהיט או חפץ, ורק צפחת מים עומדת בפינה ואתה שבוי שם בידי חזיונות רוחך האיומים המתהוללים כשדים, וטרם יש סיפק בידך לתת תנומה לעיניך או מרגוע לגופך או מַעֲרָך למחשבותיך, כבר קוראים לך שוב לעינויי מחקר ששוט גזר־הדין מונף מעל ראשך, או כמו שנוהגים הבריטים לעשות שהם מטבילים את ראשך בתוך קערה של מים וכל דק שאתה מוציאו ממנה – חובטים לך על מפרקתך בְּאַלָה, או כמו שנאמר באותו כרוז שהיה מודבק על קיר תחנת האוטובוסים, שתולים הם את השבוי באשכיו ומניחים שיפוד לוהט על צווארו. דומני שהייתי עומד בכל מיני עינויים ורק לא בזוועה הזאת, שחלשות תוקפת אותי למחשבה עליה בלבד, אינני יכול לשוות נגד עיני איך אמוץ עומד בכל זאת ואיננו נכנע, יכול היה למסור את הידיעות המבוקשות ואיש לא היה יודע על כך. איך אפשר היה לגלות זאת לאחר מעשה, אילו הייתי מוסר שמות אנשים ומקומות בנוכחותו של שוטר בריטי אחד? או אולי קיימים איזה קשרים סמויים בין המשטרה והמחתרת או אירגון ההגנה, שנציגים רשמיים של אלה ושל אלה נפגשים למשל בבית־קפה מסויים בשעת לילה, על כוס משקה, בלי שאיש מאנשי השורה יודע על כך, והם מחליפים ידיעות ביניהם על התנהגותם של שבויים ואסירים; ואחר־כך כשאתה משתחרר, פוגש בך אחד מראשי האירגון כשאתה מהלך כבר לתומך ברחוב ואומר לך – בוא אתנו בחור, יש כמה דברים הטעונים סידור בינינו־לבין־עצמנו, ואתה כבר יודע למה מכוונים דבריו, ואינך יכול להשתמט מפניו או להתחמק ולברוח, כי בין כך ובין כך וודאי אורבים לך כבר כמה בריונים, ורוצה אתה לקבור עצמך בו במקום מחמת החרפה האיומה, האיומה מאד, יותר מכל ייסורים ועינויים שבעולם, ואינך יודע מה תאמר. תרצה להכחיש והוא יסטור לך על פניך, או מוטב תודה מיד ורק תבקש חנינה, תאמר – תבין, חבר, רק אדם הנני, ברייה חלשה, כן, מסרתי שמות, לא יכולתי לעמוד בעינויים, אינני אשם, אינני אשם, אלא שהם אינם יודעים רחמים, יעמידוך בפני בית־דין של האירגון, שמתאסף באיזה חדר בשכונה קיצונית של העיר, ושם, מול מנורת־אור עצומה המכוונת אל פניך יערכו לך חקירה. אינני בטוח כלל כי יעקב בן־דורי איננו חבר בצמרת בפיקוד של המכוֹנה הזאת, ויכול שהוא הוא היושב לפניך, אין אתה רואה אפילו את פניו, רק את קולו אתה שומע – מסרת? מסרת? מסרת? הודה על האמת! הודה על האמת! מוטב הייתי ממית עצמי עוד בתא בית־הסוהר לפני שמתחילה פרשה מעין זו. דרך משל, חותך את עורקי ידי בתער־גילוח או, נאמר, קושר את החגורה לסורג החלון ועושה עניבה ממנה ומכניס צווארי בתוכה, ובבוקר, כשנכנס השומר, הוא מוצא אותי בלי רוח חיים. הייתי משאיר רק פתק קטן ובו בקשה שיקברוני בשדה־רגב. היו מסיעים את גופתי לשם ולעת הצהריים היו נאספים כולם אל הגבעה של חדר־האכל, מסביב לארון, וכולם דוממים, דומיית־קבר, שומעים רק את זימזום הצרעות ואת רחש העשבים, וכל העמק דומם, פעיית פרה ממרחק או קירקור תרנגולת, וארבעה אנשים מחזיקים בארבע הידיות, וכל הציבור מתחיל לפסוע הלוך ופסוע בשתיקה, דרך שורות הצריפים, ליד מכון־המים הישן המוקף עצי אקליפטוסים, משם אל הכרם, במסילה הראשית החוצה את הכרם לאורכו, ליד הסוכה הגודלה, ערש הלילות הראשונים ההם עם רנה – התיזכר היא בזאת באותה שעה? התזכור אותו ערב כשאמרה לי – מאיר, אתה בשבילי סוד ואני מוכרחה לגלות אותו? – ואותו שחר שם, שאחרי ליל־תשוקות,כשהיינו יושבים על ספסל־האריזה נוטים לבכי מרוב עצב שלא ידענו פּישרו ולא ידענו מה תהיה אחריתנו – ומשם הלאה עד רגלי ההר, ואל בית־הקברות, שעצי ברוש עומדים בו כמשמר־כבוד, אל המקום שֶׁבּוֹר חדש כרו בו, ואולי גם איזה בכי חרישי יישמע, וכשייסתם הגולל, יעמוד אולי ישראל ובראש שחוח ילחש כמה דברים – חברים, הולכנו לקברות חבר ישר־דרך ונקי־מצפון אשר גם בעוזבו אותנו היה עמנו ברוחו, חבר אשר לבטים רבים ייסרו את נפשו, אותם לא יכול הכיל, אחד אשר אולי חטאנו לו לא־מעט, כי לא נתנו לו סעד מספיק, והנה בדרכו האחרונה הוא שב אלינו ואנו עומדים כאן על קברו – ורנה תפנה אל צד לבל יראוה… אח, איזה חום בשעת־קיץ זו של ירושלים, הנני רטוב כולי מִזֵעָה.

אפילו שני משפטים לא עלה בידך לסיים, מה יהיה בסופו של שינון־פרק זה? חייב אתה להשתחרר מפקעות־הרהורים־והזיות אלה הכורכות אותך כקוּרי עכביש – “העולם החיצוני בנוי מיבנה מסויים הניתן להשגתנו והמתגלה בתוך השגתנו; החלקים השונים מצטרפים זה לזה ומשתלבים זה בזה לפי חוקים”… חוזר אתה על אותו משפט זו כבר הפעם העשירית כמדומני, מה טעם יש בכל החיטוטים הללו? מה שאתה מנסה יותר לחלץ את עגלתך מן הבוץ – יותר היא טובעת בו, או אולי אין חבוש מתיר עצמו מבית־האסורים, ומה – כלום אין אתה אדם חפשי, ממש כבן־ארי, חובש־ספסל זה אשר הדוקטורט הוא לו כמטרת־מירוץ אחרונה והוא צועד לקראתה בכל הכוח שבמתניו מבלי הבט ימין ושמאל? על פי נוסח דיקרט – “אני חושב הרי אני נמצא” – אפשר לומר: מרגיש אני עצמי חפשי – הרי שאני חפשי, דא־עקא שאין אתה מרגיש עצמך חפשי, נשתחררת מאזיקים חיצוניים ובאות שלשלאות פנימיות וכופתות אותך כלעקידה, ואין לרצון כל שליטה בעניין זה, אותה סוגייה פילוסופית ישנה בדבר חירות הרצון; מן הראוי היה להישקע בלימודים ולצעוד בתלמם כסוס עיוור, הם מרכז הבריאה בשבילך, לפחות לתקופה זו של שלוש השנים הבאות, איש איש יש לו משבצת מקומו בעולם הזה וזוהי משבּצתך אתה, הראה את כוחך בדבר שאתה חזק בו ואז אתה מכובד על הבריות וגם מלאכים רעים עונים לך אמן. אתה מסיים קורס זה וכותב את החיבור על המחשבה הפילוסופית היהודית בתקופת הבית השני ומפרסמו כספר, ואתה זוכה להערכה גם מאויביך, זה טבע האדם שהוא משתכנע רק על ידי גילוי הכוח; אלא שארץ זו – ארץ מארה היא, תוכפים עליך מאורעות חיצוניים ומבלבלים את כל תכניותיך, מה אתה יודע איזה הררי־געש עלולים להתפרץ כאן במשך שלוש השנים הבאות? כבר עתה יש סימנים לרעידות אדמה גדולות, כמו החיפושים האלה שעורכים ביישובים שונים. רוצה אני להיות עד ראייה באחת ההתקפות האלה, כלומר לא עד ראייה בלבד כי אם שותף להתגוננות, וודאי לא הייתי נופל מכל אחד מהם. יש לך בקבוצים אנשים מסוגים שונים, חלשים כחזקים, נעדרי אופי כבעלי אופי, ובכל זאת כולם עד־אחד, איש ואשה, עומדים יפה בפני כל ההתעללויות ההן ואינם נרתעים, האין הם מוגלים פעם להגיע גם לשדה־רגב ולעשותה תל־חרבות ולהשמיד את כולם לפי־חרב? אסון איום יהיה זה. אך לא יגיעו לשם, נקודה מרוחקת היא, ואין שום חשד נופל עליה; תמהני מדוע אין הם עורכים חיפושים בעיר, יכולים הם, למשל, לבוא לשכונה שלנו ולשים עליה מצור מכל העברים, ולפקוד את כל התושבים, אלא שאפשר שדווקא באותה שעה אתה נמצא באוניברסיטה, על ספסל הלימודים ואתה מפסיד כל אותו מאורע ותוצאותיו. אבל בינתיים – מלבד הפגנות אין לך כאן דבר, כבאותו יום ראשון אחר־הצהריים כשעמד ציבור של אלפים סביב בתי המוסדות וצעק בוז לאותם קלגסים… איזו חולשה היא בך שאין אתה שר את ההימנון יחד עם הקהל, כאילו בוש אתה בזאת, או כאילו אין לך זכות לכך? הרי זו שקיעה לשפל המדרגה, מכאן אתה יכול להגיע להוצאת עצמך מכלל עדת ישראל, ורק בשל נקרנוּת ארורה זו שבך ושקילה זו של כל תנועה שאתה עושה, או כל הגה שאת המוציא מפיך. להיכן הגעת שלבן־ארי זה, שמעולם לא נקף אצבע במעשה לאומי כלשהו, יש זכות מלאה להרגיש עצמו אזרח בין אזרחים, שווה בין שווים והוא שר את ההימנון ללא כל נקיפת־לב, בצוואר נטוי ובמלוא תחושת הגאווה הלאומית, ואתה נחבא אל האנשים לבל יראוך ועומד בעיניים מושפלות כאילו היית חוטא או זר, או כאילו עשית מעשה־בגידה ומסרת אנשים לרשוּת, ואם כבר מעיז אתה להגות הברה צרודה מפיך, גם אז דומה לך שהסובבים נותנים בך עין ושואלים – מה לזה ולמה שאנו עושים, וחושש הנך כגנב פן תיתפס בקלקלתך; אינני יכול לשכוח איך באותו יום עבר על פני יהודה מרקובסקי ולא ענה לי שלום כשברכתיו, איזו קטנוניות, איזו צרות מוחים וצרות־לבב, ואדם זה הוא מנהיג ביניהם, נחשב לאחד ממחנכי הדור. וזוכר אני עוד אותו יחס לבבי שגילה כלפי כשהייתי עוד חבר בשדה־רגב, ועתה כאילו, כאילו מה? כאילו פושע אני, או בוגד, כאילו אין כבר אדם בעל־ערך שמחוץ לגדר הסגורה שהם מוקפים בה – או אולי פשוט לא ראה אותי בעוברי? – לא, לא ייתכן, הן עין בעין הסתכלתי בו, אנשים אלה מרוב קנאותם, מאבדים הם את הצלם האנושי, נעשים קלף שחוק וממורט, יבשים ככפיסי־עץ, מחלקים את האנושיות לאלה שבמחיצתם ולאלה שמחוצה לה, ומודדים כל אדם לא לפי מעלותיו או חסרונותיו, כי אם לפי קירבתו אל כיתתם, אין לי שום אמונה בהם, אין כל אמת בדבר שהם סולתה של הארץ, המבחר והמיטב. אין אמת בדבר שהם המושיעים והגואלים; בלי אהבת־אדם פשוטה אין גם מעשה גואל, בלעדי זאת – רחוק מהם סוציאליזם ורחוקה מהם ציונות, מעולם לא הביאו מצורעים את בשורת הגאולה כמו שאומר השיר. נוטלים הם לעצמם כתר שאינו מגיע להם כלל. כבר מוטב לי אותם פרופסורים שאצלנו באוניברסיטה, שלפחות אין הם מִתְאַנִים לזולתם ואין הם נוטרים איבה למי שאינו מסכים לדעותיהם, שהם אזרחים פשוטים אמנם, אבל עושים הם את מלאכתם באמונה ואינם חושבים שקרן־זווית שלהם היא כיפת הבריאה, שיש בהם צניעות היאה לאנשים גדולים באמת, שאין הם מטילים אימת־דין על אחרים כגיליוטינה, רוצה הייתי לראות בנקמתו של יהודה מרקובסקי זה, להראותו לדעת שאין הוא עשוי חלמיש, שהוא חרס נשבר ככל אדם, הייתי משגר לו איגרות שהיו מבעתות את רוחו על יצועו, נאמר, ארבע מלים הייתי כותב שם – “דע, לא לעולם חוסן” – וחותם הייתי: “אלמוני”, וחוזר כך בפרקים של יומיים, בכל יומיים בכל יומיים עד שעצביו מתבזעים לגמרי, לא היה מגלה את החתום, אפילו לא על־ידי בדיקת סימני־אצבעות, כיוון שמשתמש הייתי בכפפות של עור שלא למשמש בנייר, באמונה שאנשים כמו אלה עלולים להביאני לידי הרהורי עבירה הבזויים ביותר, שלעתים אתה מתברך בלבך שיבואו מבּול או מלחמה שישימו קץ לכל המיאוס הזה, תמיהני אם יש בין הגויים ובארצות אחרות בריות כאלה והופעות כאלה כמו אצלנו, בטוחני שלא, שם כל אדם עומד לעצמו ואין הוא חייב בדין־וחשבון בפני אחרים, תולדת הגלות הן תכונות יהודיות אלה, שהגלות עיקמה והשחיתה את דמותנו,עשתה מאתנו בעלי מום ובעלי חטוטרת, עד כד כך שאנחנו שונאים את עצמנו ועם זאת את זולתנו, אנשים שהם שמחים בחלקם, גאים במעשיהם ונקיים מתסביכים – נוטים חסד לאחרים ואינם מודדים להם במידת הקנאות; מדוע לא ניתן לנו גם כאן לחיות חיים ככל האדם, לעשות איש איש את עבודתו בשקט ובשלווה, בלי להיות מוטרדים ומורגזים על ידי חובות ציבוריות שונות? כן, כמובן, מצבנו כאן שונה­ הוא בתכלית, ארץ הנמצאת בתהליך של בנייה ובמלחמה מתמדת, אולם מסופקני אם יש תכלית ­ועתיד לכל זה, שכן אם אתה מביא בחשבון שאנו מוקפים מכל צד מדינות אויבות, מצריים וסוריה, עבר־הירדן ועיראק, והן הולכות ומתחזקות משנה לשנה והן מונות מיליונים רבים – הרי אנו נמצאים על תהום פעורה, והוסף על זאת את ערביי הארץ שהתנגדותם לנו אוזרת חיילים מיום ליום, משנה לשנה, והיא לא תחוסל לעולם, כי מלחמת־קיום היא להם – תמצא שסכנת ההשמדה צפויה לנו ממש כלקיבוצי היהדות בכל הגלויות; באה המציאות וטופחת על פני כל התאוריות. שנים רבות טיפחת בתוכך דעה כי בגרעינו־של־דבר זהים עניניהם של ההמונים הערבים עם אלה של היהודים הבאים לארץ לבנותה, והנה עיניך הרואות שאין הדבר כן. חייב אתה לחפש את נקודת־התורפה בדעותיך אתה, אך כיסלות היא ואשלייה־עצמית להניח שרק מפני שהם מוּסָתִים על־ידי כוהני־דת ואנשי שלטון – הם מקדשים עלינו מלחמה, אין אני מאמין שיש בידי אלה להניע המונים לפעולה ממושכת ותקיפה, יש כנראה מידה של צדק בהשקפתם הם, שמסוגל אתה לעמוד עליה רק אם הנך משתחרר לרגע משוביניזם צר ומדעות קבועות ומנסה להיות אובייקטיבי, כי הנה אי אפשר להכחיש שבסופו של דבר אנחנו דוחקים את רגליהם גם של פלחים פשוטים וגם של פועלים, אם בצורה גלוייה או מוסווית, על־ידי רכישת נחלאות שהם מעבדים אותן, או על־ידי התפשטות החרושת שעבודה עברית היא תנאי בל־יעבור בה, אבל לא רק זאת, התעצמותן של המדינות הגדולות, אמריקה ובריטניה מזה ורוסיה מזה, ממעיטה את ערכן של המדינות הקטנות עד כדי שחק־מאזניים במערכת הכוחות הבינלאומית, על אחת כמה וכמה אנחנו, שאיננו אומה עצמאית ועומדים אנו על פרשת דרכי הצבאות ועל אם נתיבות המסחר העולמיות, אין ספק שבמקרה של מלחמה או אפילו של התחדדות היחסים בין שני הגושים, נהיה אנחנו ככדור משחק ונישחק בין הגלגלים, ימחקונו מעל פני האדמה במחי יד, בעיני אלה נֵחָשֵׁב כגרורי הקומוניזם, ובעיני אלה – כמשרתי האימפריאליזם, בין כך ובין כך צפוי לנו כליון, נהיה לטרף גם לאלה וגם לאלה. חורבן גמור. באור־בלהות זה, מהוא מפעלנו בארץ, והקיבוצים בכלל זה, אם לא אפיזודה חולפת? ובכן לא נותר ממנה, מאמונתך, כלום, ואתה עומד כעוף קרוח, שכל נוצותיו נשרו. כמובן – נשארת האמונה בסוציאליזם. אבל אם כן הוא הדבר, יכול אתה להילחם על רעיון זה בכל ארץ אחרת ויש יותר טעם ושחר למלחמתך, ששם אתה מצרף לתנועת המונים גדולה, סוערת, מפכה כזרם אדיר, אשר הנצחון לפניה היא צועדת לקראתו בתאוות כיבוש סחפנית, כמו בצרפת למשל, במקום שהפועלים והאינטליגנציה הם זרוע אחת עצומת־און. אוהב אני את הצרפתים ואת הרוח המרדנית המתפעמת בעורקי כל איש שם, משב־רוחה של המהפכה. לא מן הנמנע הוא שביום מן הימים אני מפליג לארץ זו, קובע משכני בפאריס, במומארטר או מונפארנס נאמר, ואני אחד מאלפי הסטודנטים והפועלים שמחשלים בסתר את הנשק לקרב ההכרעה. אני שוכר שם חדר בעליית־גג, סמוך אצל משפחה עניה אחת, ובעלת־בית צרפתיה מביאה לי ארוחות־בוקר וערב, יש לי שם רק מיטה צרה אחת ושולחן עץ, וספרים הרבה מונחים באשר מונחים, וציורים על הקירות. בשעות שלפני הצהריים אני מבקר באוניברסיטה של סוּרבּוֹן ובערב מבלה בבתי הקפה ורק בשעת לילה מאוחרת אני מגיע לחדרי. אפשר שיש למשפחה זו גם בת צעירה, עלמה שחורת־שער, גבוהה, בעלת צוואר דק וריחני, אני פוגשה על המדרגות בחזירתי ואני נכנס לשיחה עמה, תואנות לכך אתה יכול למצוא הרבה – דומני שראיתיך כבר קודם כאן, הגרה את בבית זה? – כן, באותה קומה אתך – אני מארץ־ישראל, אומר לה. ודאי תתעניין זו לשמוע על ארץ רחוקה ומזרחית, מכאן אני מזמינה להיכנס לחדרי ואני משיח עמה; היש אמת במה שמספרים על אהבה צרפתית ועל הנשים, ועל כל אותם תהלולים בטכסיסי־משכב? על כל פנים אין הם שבויים בכבלי כל אלה הדעות־הקדומות וחרמות והאיסורים, שאצלנו הם קבועים בנו מנוער ועומדים לנו למעצור ולמהילת יין־יצרים במים, ושוב בְּשֶׁל נטל המועקה של מסורת יהודית; מסופק אני אם היו נותנים לך היתר־יציאה מכאן או היתר־כניסה לשם בימים אלה, שכן השלטונות מחמירים מאד; עוד לא נמוג עשנה של מלחמה אחת וכבר נוקטים באמצעי זהירות לקראת מלחמה שניה; אין זה מה שהיה במאה ה־19 שיכול היית לעבור גבולות מארץ לארץ ללא צורך ברשיון, ללא פיקוח וללא בדיקה. עולם של טעם ושל יופי ושל סובלנות היה זה, עולם של שאיפות נאצלות, של עדינות, של אהבה ריחנית, היזכרות בו מעלה בי ניחוחות משכרים, צלילי וואלס, מראות־טבע, יכול היית להתענג על החיים ללא נקיפות־לב, ליהנות מן היפה הנאה לשמה, ללא צורך בהתנצלות בפני עצמך. מה נשאר מכל העולם ההוא? יום אתמול כי חלף. מישגה מלפני ההשגחה שנולדתי בעת הזאת ולא אז. או אילו היתה ניתנת לנו תקופה של שלום בארץ זו, לחיות ככל עם ועם, ללא המתיחות המתמדת הזאת שהורסת את העצבים ומטילה אותך על חודי חרבות כל הימים, אבל אין כל סיכוי לכך. לעתים אתה כָּמֵהַ לברוח לאיזו פינה נידחת ולהתבודד, ולהיות שרוי עם עצמך בלבד, ללא עין מפקחת, כגון לבנות לך ביקתת־אבן באיזה מקום, יכול זה להיות על ראש הכרמל, או בדרך מכאן ליריחו, ולהתפרנס במועט מן המועט, נאמר לגדל רק אותם דברים שיש לגוף הכרח בהם, מעט ירקות ומעט פירות, אמצעים לא גדולים דרושים לשם כך, צריך שיהיה זה על יד מים כמובן אי־שם לאורך וואדי קֶלְט נניח, באותו מקום שעברנו פעם בטיול התנועה. כן, מינזר יש שם, של פרנציסקנים דומני, האם מן הנמנע הוא שהיו מקבלים אותך לבית־מינזר לתקופה מסויימת, שנה או שנתיים, אילו היית מבקש על כך? ניגש אני אל אב־העדה שלהם ואומר לו שנקעה נפשי בהבלי העולם הזה ורוצה אני לקדש את חיי להתעמקות באמיתות הנצחיות, העובדה שיהודי אני לא היתה עומדת לי למכשול, כיוון שהם עצמם מעוניינים בציד־נפשות. הייתי מכין עצמי מראש לענות לו על שאלות שישאלני בדבר עקרונות הנצרות, ואחר־כך היו נותנים לי חדר בבית הסלע הקר והשיישי ההוא, חדר ריק מכל, ושם אני מתבודד ושקּוּד על לימודי התיאולוגיה והמיסטיקה, רק תועלת הייתי מפיק מכך. דומייה שוררת שם, הפלג מפכה בגיא שמתחת, עצי זית ואלון מקיפים אותך, חומות ההר מסתירות בפניך את העולם שאתה פּרוש ורחוק ממנו, כעבור שלוש־ארבע שנים אולי משתנה המציאות ואני יוצא משם אדם אחר, ועד אז איש אינו יודע מקום המצאי. הייתי משגר רק מכתב מפקידה לפקידה לאמי ומודיע לה כי שלום לי ואל לה לדאוג. אה, כן, רק עתה מתחילים לדמדם לעיני מראות אותו חלום שפרח ממני בבוקר, היכן היה זה? במחסן התבואות של שדה־רגב, כמדומני, אלא שאין הוא דומה כלל לאותו מחסן, שכן זה שבחלום עשוי מדורים־מדורים ועלייה, וארבעה טורים של שקים מלאי חיטה היו שם, זה גבוה מזה, ואני הייתי שכוב על השק העליון, באפלולית, ואיש לא היה שם, אלא, כן, אותו שק ששכבתי עליו היה נקוב בתחתיתו, והזרעונים היו נשפכים ממנו למטה, השתדלתי לפקוק את הנקב באצבע ולא עלה בידי, ופתאום נכנסת אמא, כמה משונה, ושואלת – מדוע אתה שוכב כאן באפילה ואינך יוצא לעבודה כמו כולם, ואיזו הבעה של רחמים וצער היתה בעיניה, כאילו נדה לי. חולה אני – עניתי לה, – אולי יכולה את להביא לי כוס חלב? ובאותו רגע נכנס למחסן יעקב בן־דורי, משונה, שערו היה צהוב־אדמדם ורק גופיה כהה ותחתונים היו לעורו, ואני זוועה אחזתני, כי פחדתי פן יאמר לאמא שרק מעמיד אני פנים כחולה ולאמיתו של דבר בריא אני, אבל הוא לא אמר זאת ורק גער בי וקרא – האינך רואה שכל הזרעונים נשפכים? אינני יכול לסתום בעדם – אמרתי לו והראיתי על אצבעי התקועה בנקב, והוא רק הניע בידו תנועה של ביטול ויצא, ואמא שאלה – מי היה זה? – זהו חברי הטוב ביותר בקבוצה – אמרתי לה. לא – אמרה היא – ניכר בו שהוא שוטם אותך. ואז צעקתי –לא, לא, אין זה נכון, את משקרת! – הה, איזה סיוט, ושוב אותו יעקב בן־דורי, אינני יודע מדוע זה עומד כשטן על דרכי כל הימים. חפץ הייתי פעם להיפגש עמו פנים אל פנים, לבוא באחד הערבים לשדה־רגב באין־רואה, לפגשו בחצר ולבקשו שילך לשוח עמדי מעט, וכשהיינו מגיעים אל החורשה, הייתי שואל אותו שאלה ישרה וללא השתמטות – הגד, מה, בעצם, יש לך נגדי? אבל חושש אני שגם שאלה כזו לא היתה מרככת אותו ולא היתה מפיגה את קשיחותו, היה עונה לי בקשיות־לב – אתה בוגד. ולא היה נמצא בך העוז להוכיח לו שאין הדבר כן, ושבתוך־תוך לבך אתה אחר משמתארים הם לעצמם. האם התייסרות זו שלי כשלעצמה אינה מעידה שבעל מצפון אני? הלא אדם גס ובוגד־מדעת היה מצפצף על הכל ולא היה נקלע לרגע אחד למין מבוך־מחשבות כשלי. איך הגעתי לאותם הרהורי־אוון בענין נסיעה לחוץ־לארץ ולאותם הרהורי־כפירה בענין הציונות, מצב עלוב הוא זה, אם אתה מסוגל להיטרד בכגון אלה. ואותן הזיות עברייניות בנוגע ליהודה מרקובסקי. מחשבות חטא – הן החטא בכוח. לגבי המשפט המוסרי העליון – אין בין זה ובין הוצאה לפועל שום הבדל. מציאותה של הבגידה בך מוכחת מקיום מושג זה בתוכך, כשם שעל פי דיקרט מוכחת בדרך זו מציאות האלהים. שבע תועבות בלבך וצריך אתה להדיחן כהדח חלאה מן הבית. חיי שלעתים אני שונא את עצמי ובחוּל על עצמי בשל אלה, וכָּמֵהַ שיהיה לי אלהים שאוכל להתוודות לפניו ולהתפלל אליו, שאוכל לזכך את עצמי. אין אני רע כל־כך כמו שחושב אני. מעולם לא פגעתי באדם לרע. התנאים והמסיבות הם שמולידים את ילידי־הרוח האלה ומצמיחים את פרחי־הלענה שצמחו בי. צריך אני להיחלץ מעוּקמן אפל זה שנקלעתי לתוכו, ואין אתה נגאל בהרהורים כי אם במעשה מכריע. כל אותן ההזיות על התבודדות והתנזרות, אך צחוק הן, מעוררות חמלה, פקח את עיניך ותראה, כי אין להן שום אחיזה במציאות, רק ילד, או חולה־קודח, יכולים לשגות בהן. רק דרך אחת מובילה אל השלימות ואל השלווה הנפשית והיא – חזרה לשדה־רגב. אתה חוזר לשם ומצניע־לכת ויוצא יום יום לעבודה, ואתה מקובל על הבריות. הם מחבבים אותך ואתה מחבב אותם, ואין איש בעולם יכול לטעון דבר נגדך ואתה משתחרר ממלכודת זו שאתה מיטרף בה מפינה לפינה כעכבר שניצוד. כלום לא נשרפו כל הגשרים גם בדרך הזאת? נניח אני בא ומופיע פתאום בשער המחנה, וראשונה רואה אותי שרה. לא, שרה עזבה, הקלה פורתא לפחות בזה; נאמר, אריה רואה אותי כשהוא יוצא מחדר־האוכל, ומכריז בקול שנשמע מקצה המחנה ועד קצהו – הי, שלום חבר סטודנט, מה נשמע בעיר הקודש? וכבר אני נכון לחזור על עקבי מרוב הבושה, או, נאמר, לאה גינזבורג פוגשת בי ואומרת לי בתמימות־מעושה, שאלף חשדות מסתתרות מאחוריה – שלום, מאיר, מה אתה עושה אצלנו? ואני מגמגם ורוטן משהו שמתפרש לכאן ולכאן, והיא הולכת ומפיצה את הידיעה בין כולם וכבר אני שומע את ההתלחשויות מאחורי גבי, והדברים מגיעים אל רנה, והיא מתחבאת בחדרה יחד עם יעקב בן־דורי הוא בן־זוגה. פליאה איך נתבצרה במוחי השערה זו ונעשתה לבטחון בלתי־מעורער ומהלך־סיוטים, הן ייתכן בכלל כי בגפה היא וכל מהלך הדברים משתנה מיסודו, ואני בא דווקא ישר לחדרה כאילו כל העבר מחוק, רק חלום רע, והרי אין כל טינה בלבי נגדה, ואני אומר לה פשוט, מתוך ידידות, ללא שמץ של מרירות, שכן פיצעה של אותה אכזבה העלה ארוכה זה מכבר. שלום רנה, מה דעתך על זה שחזרתי לקבוצה? והיא אומרת לי – בטוחה הייתי שזה יהיה סופך, שמכירה אני אותך שאין אתה עשוי להסתגל לחיי עיר, והיא מבקשת ממני שאספר לה את כל הקורות אותי, ואני יושב שם בחדרה שעה ארוכה ומשיח לה מתוך צחוק וניחותא את כל פרשת הלבטים וההתחבטויות שלי, שכבר נמוגו כעשן, ושנינו מלגלגים בטוב־לב על חולשתי, וכן אני אומר לה שהייתי רוצה כי נשאר ידידים, פשוט ידידים, והיא צוחקת ואומרת – כמובן, מעולם לא היה בלבי שום דבר עליך, וגם אני צוחק, ואני שואל אותה – אפשר אולי להשאיר את הצרורות בחדרך עד שאמצע לי מקום דירה? ואחר־כף עוברים שנינו דרך כל המחנה, להשתוממות־לב כל החברים, והולכים לחדר האוכל וסועדים ארוחת־ארבע, תה ולחם בריבה, ומספרים הלצות זה עם זה וכולם מתפלאים על כך, וניגשים שנינו אל אפריים מסידור העבודה, ואני אומר לו – היכן אני עובד מחר? והוא שואל בתמהון עצום – מה, חזרת? כן, לא ידעת מראש שיחזור? – עונה לו רנה במקומי, ומיד נפוצה השמועה במחנה והכל באים לברכני ומוצאים לי איזה אהל, או לא־איכפת לי מה, ואני מתיישב בו ומסדר את הספרים בכוננית קטנה סידור של קבע, ולמחר אני משכים לעבודה ויוצא אל השדה כאילו תמול־שלשום הייתי שם, ובודק את תעלות ההשקאה שבין ערוגות המספוא, והולך אל הברז שקמשונים קיפודנים עוטרים אותו סביב, והמים כבר זורמים, ואני חולץ נעלי ומשכשך בתוכם, ומכאן ומכאן צוהב חרציות, ודרדרים, ורוח־קיץ קלה שמרשרשת בעשבי העמק ממזרחו עד מערבו, חולפת על פני וסורקת בין גבעולי החציר ונושאת ניחוח גללי כבשים ורפתות והבל־מטבחים, ואור־שמשות משתבר במים, וחום־צהריים, ושקט נפלא שבין ההרים, ורק זימזום חרישי נשמע, זימזום זבובים או צרעות, והתלתן עומד זקוף, שלשה עלעלים צמודים זה תלתן ושניים צמודים ואחד נפרד זה אספסת, לא שכחתי, ואני פותח פירצה כאן ופירצה שם, והמים קולחים ומציפים את כל השקערוריות והגבגבים, וירק לכל מלוא־עין, ושקט צהריים, וזימזום בחלל כעין זימזום הצרעות או הזבובים, והם מזמזמים מזמזמים, כמו הזבוב הזה המתחבט כאן על גב השמשה כמקודם. בין כך ובין כך השעה מאוחרת.

המטמון    🔗

בעבר השני של אַמת־המים השתרע הבוּסתן של איברהים לאטיף. סולימאן הרים את שולי שלמתו והציב רגל בתוך השטף הקר. קְלַח. גֶבֶש אדמה נפל מן הגדה והתיז סביבו. סולימאן נעצר והביט לעבר הדרך. האבק שם נח על מרבצו. אין סכנה. הוא חצה בשתי פסיעות את הפלג ורגליו היו עומדות בבוסתן.

היו צללים כבדים עמוסים וצפופים שרועים בין עצי הרימון והשזיף. אפילו לא קטפו. אפשר לבוא לילה אחד עם שקים למלאם שזיפים. עשרים גרוש הרוטל. יחד עם יוסוף ג’אני. לא יתפסו. וטוען ארבעה שקים בלילה. אולי לירה וחצי אולי שתי לירות כל אחד. אולי שתים וחצי. לילה אחד. חצי־בחצי? לא. אני רגלי כיתתי בשבילים והלכתי, והסכנה – לא שווה כלום? אם שלוש בלילה אחד, שתים לי, אחת לו, צדק תרדוף. קטף ארבעה שזיפים ותחבם לכיס השלמה. יהיה בשביל הילד.

פסע צעד צעד, כגמל. אֲרֶשֶׂת הענפים היתה סבוּכה וחכליל הרימונים הבריק מתוכה. יש הרבה, חמסי עליהם. יותר מבשנה שעברה. בשנה שעברה אמרתי? כבר שמונה, תשעה ירחים. באמצע המסיק. חשבתי לתקן את האנקוֹל. לא לקחתי אותו. ודאי מתגולל עוד בחצר. מה יעשו בו? וגם את הכסת לא לקחתי. חמור אני. חמור בן חמור. אולי היא עוד שם? אכנס לאט לאט, אפל וריק והכירה מפויחת וערימת הגללים היבשים והזרדים ומוט־הברזל הזה שמצאתי בדרך לעטפיה, כשהלכתי לקנות את המתג. ארבעים וחמישה גרוש שילמתי לחנזיר ההוא. והסורג חלוד. אפשר היה להשתמש בו עוד. הכסת על הרצפה.

הסבך הסתירו מעין רואה. היתה דממה שוממה ומוזרה. לא צווחת ילדים ולא נעירת חמור. שמא ימצא עזובה בכל ואין איש? יעבור מבית אל בית ומחוּשה אל חוּשה וילקט גרוטאות כלים. נעצר. רשרוש ענף. ראה אמיר מתנודד. זה צפור. דומה, שהוא שומע מן הגבעה קול אשה קוראת – ג’יבּ אל מוֹי. אך עמד על טעותו. לא היא ולא מיניה. פתאום החרידו קרקוש עגלה על אבני־דרך. עולה אל הכפר. הסמיך עצמו אל אילן וציפה. יש יאהוד. אני מחכה בבוסתן עד שהחשיכה יורדת. פסע חרש עד משוכת הצבר שעל גבול העצים והשדה והעלטה התגברה והלכה. שח על רווח שבתוך המשוכה ונגלה לפניו העולם. פה מֵעֵבֶר – השדה של אבו־יוסוף, ושלושה־ עשר צעדים מן הסדריה ההיא מתחיל שלי. שמם וחרב. לא סוקל ולא עובד, ולא יודע ממני שאני פה. ואין לי מחרשה בשבילו ולא משׁך זרע. קוץ ודרדר. כגוש חמר ואבן עלוף מדומים היה הכפר משתלח על צלעי הגבעה. שם בית־המוכתר למעלה, המדאפעה ושם המזבלה ושם הככר, והרחוב המטפס על האבנים ושם בית־החנות. ושם ביתו של קאמל דג’אני ושם החאַרה של החושות והסמטאות ורק את ביתי אינני רואה. הסיט את עצמו אל רווח אחר. שיקמה אחת הסתירה את הבית ורק קטע מחומת החמר נראתה. קנייני. אני הולך לפקדו ואחר־כך אני עובר בסמטא ההיא והולך אל החושה של אערף ונכנס לתוכה דרך הפישפש ומגולל את האבן מעל פי המטמורה ונכנס שמה בפנים, ושם המטמון בצרצוּר הגדול עם שקלי־הכסף שאמר אערף השאיר שם. לא מצאוה היאהוּד. אי אפשר. ואערף לא היה פה ולא אחד אחר. ואני נכנס ונוטל השקלים וחוזר, והכל נקי, איש לא ראה ולא שמע איש, ברצון אללה. תמה שאין אף תמרת עשן עולה מן התאַבּוּנים והכל מחריש, כאילו אין שם כלב אחד. יש פה נוטרים אולי. אני אומר להם – עובר אורח מ… שפא־עמר דרך משל. שם יש ערבים. – מה תעשה בחלקה הזאת, לא שלך היא? סרתי לעשות נקבי. – ויש תעודה? – הה, תעודה? השארתי בבית. יכול להביא לכם. לא יטריחו רגליהם ללכת לשפא־עמר. – טיבּ לך. לא תבוא שנית. הם בועטים בי בעכוזי ואני משלח רגלי ורץ עד חורשת הזיתים של דג’אני והם יוצאים וחריות על ראשם. נחיל של זבובים בני־יתוש היה חג ומרפרף מעל לשוחה בשדהו. מה יש שם אני תאב לדעת. ודאי קוֹפּה של צוֹאה משל היהוד. זבל טוב. הייתי זורע שם דורה ועולה יפה. המערבית הזאת טובה להבר. אני לוקח את הרַחַת וזורה מן המדושה, והקש מעופף הלאה, והרבה בר נופל לי. וזורה עוד וגם מוצטאפה עמי. אנחנו זורים עד חשיכה ובערב יש לנו כרי גדוש של דורה, ולמחר בא התגר ואני מודד לו מחוקים בסאה. כמה תרצה לקנות? כל מה שיש לך. טוב, ואַחד אַחד ואַחד, תנין, תנין, תנין, תלתה תלתה תלתה. שבעה־תש שבעה־תש… מה אמרת? טעיתי? נמנה שנית. אחד, תנין… שבעה־תש, שבעה־תש… אני מוכר לו הכל ומונה לו שתי סאות יתירות, יסלח לי אללה למען התינוק. למחר אני קונה מורג חדש, שההוא משופשף כבר.

פתאום נפלה עליו סברה שמא נסתמה המטמורה של אערף מהחבלות שעשו היאהוד ונקבר המטמון והכסף. ואני בא לשם חופר בידי ואינני מוצא כלום. אולי שילינג אחד וכל הסכנה הזאת חנם. ואולי גם רודפים אחרי ותופשים. ואולי משלחים בי כדור. קול גבר נשמע מן הגבעה. סולימאן זחל אל מסתור המשוכה. כבר נוצצו כוכבים כאן וכאן, זרועים כלאחר יד. צללים נפרשו על חומת החמר של חצרו והאפילוה. עתה נתמזגה עם כל גוש הכפר שלמעלה.

אולי הכל עומד ריק עדיין ובממגורה ערימת הדורה שופעת על זר גבעולי הקמשון ויש תיבּן באבוסים והכסת שם מתגוללת על הרצפה על יד המצטבאַ. אני עומס את אשתי והילדים על הגמל ובא, והיא מקוששת זרדים ומביאה ועושה אש בתאבּוּן ואופה אלחוביז חם ואנחנו יושבים בערישה ושותים קהווה ואני הולך מחר אל הח’דאד וקונה מחרישה ומסקל את השדה וקונה חומצה ופּול. אם הם באים אל ביתי וטוענים עלי, אגיד להם שיוליכו אותי אל ראש הכּוּמה שלהם. – מי אתה, יה־פלח? ישאל הוא. – אני פלאן מכפר פלאן באתי אליך כי יודע עבדך חסדך. – דבר! – אני יודע כבודך ראש אל חכומה, אתם היהודים טוב עשיתם שבאתם אל הכפר שלנו. טוב בחיי. – תגיד מה יש בפיך, יה פאקיר. – אלהים ירעיף טובו עליך שאתה היית חכם כזה לכבוש את הכפר שלנו נגד כל המדינות של ערב. – דבר, לא נרצה לשמוע תהילות מפי פלח. – טוב, אני כבודך, ראש אל חכומה, באתי באיזה ענין קטן לא שווה הדיבור בשבילו. – מה הוא ונשמע. – אני, עני, יש לי שם בכפר ארבעים ושנים דונאם אדמה טובה זיתון ורימון ואדמת מזרע עם יבול טוב. אין בכל הכפרים כמוהו. באמת טוב. – דבר מהר אין זמן לראש אל חכומה. – מדבר עבדך, זה באתי להפיל תחינה לפניך אני מאד באמת רוצה לחזור לכפר שלי בו נולדתי אני ואבי ואבי־אבי, ושם אני רוצה רק למות, בשביל שתתן לי הרשות לחזור, אני נותן לך חצי מכל האדמה שלי, עשרים ואחד דונאם נקי ושלם בשביל היאהוד שאני אוהב אותם כאחי, החצי הטוב, עידית בעידית מן הסוג הראשון. – מה אתה תלעג ממני, מראש הממשלה של אישראיל? עשרים ואחד דונאם תתן לי? – נקוב אתה, הוד חלסך. – לא, אתה תקוב, תגיד ישר וצדיק, אני שווה בשבילך עשרים ואחד דונאם? – טיבּ. עשרים וחמשה בשביל כבודך שאני באמת אוהב אותך, חכם מכל אדם, – לא, לא. עשרים וחמשה – הבל בשבילי, ביבעת אללה. – אי אפשר, אדון, מה ממך יהלוך חמשה דונאם מפרוּז עלוב. שעה לתחנוני עבדך, נושק עפר רגליך, אני אביון באמת, איפה נזרע כרשינה וחומוס בשביל הבהמה גם־כן… לא לא, יללה לך אל המקום שממנו באת! – טוב רק אל תהי מריבה, שונא מדנים עבדך מעודו. שלושים הדונאם לך יהיו ורק שנים־עשר לי, ורק שאחזור כבר עם האשה והילדים. וראש אל חכומה מחייך רחב: טוב, יה פאלח, לך קח אשתך אמינה ואת מוצטאפה והתינוק שלך עָלִי ותחזור לכפר שלך, רק אל תשכח: שלושים אמרת. – לא נשכח, כה יתן אללה וכה יוסיף הרבה עושר וחכמה וגדולה לך ולישראל. ואני הולך אל השער שמח והולך. וכבר הולך בלילה דרך הואדי והולך עד חירבּת דבִּין…רק אפשר הוא קורא לי פתאום, ראש אל חכומה, ואומר: איך אמרת שמך? – כן, כבודך, סולימאן אבן ראשיד, – סולימאן אבן ראשיד, אמרת? שומעים הכל…– אתה טועה, כבודך. – אוּסכּוּת! אתה יודע, אתה זרקת אבנים על היאהוד שעברו אצלכם בכפר כשהלכו אל המושבה שלהם לפני שלש או ארבע שנים. – אני? – כן, אתה. – בחיי בני ובחיי אללה אם אני זרקתי פעם אבנים על יהודים הידידים הטובים שלי. תשאל במושבה את ברוז’נסקי יגיד לך, מכרתי לו ביצים, כמו אחים היינו… – לא תכזב לי, יה סולימאן, יש לי אנשים של ההגנה הרואים הכל ושומעים הכל… – אתה טועה, כבודך, – אוּסכּוּת! אתה יודע, אמת אני דובר. – אני אף פעם, בחיי ראשי לא. – אם אתה מכזב עוד – אני משליך אותך לבור. – אבל זה מן זמן, מה תזכור לי פשע – – –

החשיכה כבר נגסה חללים־חללים, כוכבים אין מספר. צרצר ניסר בין גבעולי הברקנים. סולימאן פסע לאורך המיצר. אל הסדריה שלרגלי הגבעה. עבר בפרץ במיצר. על אדמתי עומדות רגלי. חרול ושַׁיִת: פה היתה הדורה זהב. עשרים שערים. הלך לבדוק אם לא הסיגו את גבול השדה. אבן אחת, אחרי עשרה צעדים עוד אחת. מדד שלושה־עשר אל הסדריה. הכל כשהיה. לא הסיגו. שפיר. מסביב לסדריה היתה עוד עטרת אבנים כמאז. מישש על פני הקרקע למצוא איבריק שהשאיר בשדה ביום ההוא. לא היתה שם. רק מעט מוץ היה פזור מפליטת הנמלים וגרגרי אדמה עגולים, גבשושיות כדוריות. אולי נשתיירו זרעונים, שומשום. לא, נשאון הנמלים. צעד בתחום נחלתו וספיח ישן רישרש תחת רגליו. וזכר הקציר האחרון והדייש. אני הולך אל ביתי תחילה ופוקד אותו, אולי הוא ריק, אולי נותרה שם הכסת והכּוֹפח ואני לוקחם אתי. הולך משם אל המטמורה של אערף ומוצא שקלי הכסף בצרצור ושם באפונדה, קונה שמן ואולי גם שהרון אחד בשביל אמינה. הוא השביל היה משוך מן הסדריה ועד למעלה אל הבית ומשני צדיו שורות של ברקנים. אצטרך לשרוף כל זה, כשנחזור, ולעזק שוב את השדה, ולפני הגשם אחרוש אחת כסארה על הבוּר ואחר־כך אפלח עוד פעם ועוד פעם, ארבע פעמים. אדמה משובחת. נטל חופן רגבוביות מן השביל ופוררן בין אצבעותיו, נסתננו־נטפו למטה. אדמה משובחת. יבש, חררים, לקק את ידו והמשיך במעלה הגבעה. כבר היתה השיקמה בצד השביל מסועפת, רחבת־אבר. מתחתיה אותו פח חלוד ששימש בשביל הסאה. הקיש בו ברגלו ונפעם זה עמומות. הקשיב. אין קול. כאן שביל־החמור אל האורווה. וגללים שנמר ריחם. כמה שעות יש לי עד האשמורת השלישית? והעקבות. יגלו עקבותי בבוקר. אבל אהיה שוב בהרים והם נשארים מרוּמים.

סולימאן נעצר. מנגד האפירה חומת החמר של חצרו. עמד והאזין. לא היה רחש. רק מרחוק, מראש הגבעה, שמע קול קורא בהברה נכרית. אין הרבה יאהוד במקום. ואולי בכל זאת ריק הבית. ירד על ארבעתיו וזחל חרש עד החומה. שלימה היתה ובראשה שבר החרס. התרומם ועמד מלוא קומתו גחוּן אליה ודבק. ריח אשפתו עלה בנחיריו, אשפת חצרו. החצר שלי. סקרה סקירה אחת לכל היקפה. הבית היה חשוך וחלונו בוהה ממנו והתאבּוּן עומד שלם וריק ומחריש. הבחין שהרסו את המזווה. היו פה. גרוטאות ברזל היו מונחות בין הבית והחומה ואיזו תיבה שלא הכיר. אין איש. בלש בעיניו את ריבוע החומה ואת הפשפש. הכל כשהיה. כאילו נשארנו במקום והכל כמלפנים ואין ניזוק כלום. אפילו ערימת האשפה נתמכת אל הקיר. עלה בדעתו לנבור בתוכה וליטול מה שאפשר. ייללו אז הנשים בלילה והתינוק צרח ואי אפשר יה להשקיטו ואמינה אָפתה בפעם האחרונה ועשן עלה מהתאבּוּן, ואת הדורה בממגורה לא הייתי משאיר להם. על פי הבור עמד דלי, הדלי.

חפף את החומה בגופו והזיח עצמו עד חלון האורווה. ריקה. הרים רגל על האדן וגח פנימה.

עמד שם אבוס־העץ בפינה ותבן רקוב באַש בתוכו, שם ידו בתוך התבן ונטלו אל חטמו. מעופש. רמשים קטנים זחלו על זרועו מתחת לשרוול, היו עוד הגללים על רצפת החמר. שאף את ריחם אל קרבו. הריח של כל השנים. החמור. רדפתי אחריו אז עד ראס זע’יר, עד הלילה, גם בלילה. וגם מוסטאפה. ולא יכולנו לתפוש. היה מיוחם וטיפס על ההרים ובין העצים. לא מצאנו אותו את החמור הזה וחזרנו בחשיכה ואמינה ייללה, ווי, הלך החמור, הלך החמור. – אוּסכּוֹת יה חרמה, אוסכות. – מה נעשה? מה נעשה? – אוסכות! לכי תעשי אש ולא תצעקי הרבה. ובבוקר ראינו אותו, את העקרוט, מלחך בככּר. ליד האבוס היתה טבועה בתוך מקשה של תבן וחריות רצועת־עור קרועה של האפסר. הוא משכה מתוך מטבעתה. דפוס של חריץ נסתמן על הקרקע. זאת הרצועה. ניסה לקרעה ונשתסעה בידיו כקלף. טחובה ורקובה. זרק את הפיסות אל מעבר לסבכה. זבל. בפינה הבריק לובן של מתכת. ספל פח פגום ממועך. זה גם כן קניתי בשביל הילד שהיה בן שנה. גדוּם־קנת, אי אפשר לעשות ממנו דבר. הזקן המשוגע הזה היה יושב שם בפינה שעות שעות עד שהיינו קוראים לו לאכול. ואחר־כך חוזר. בכל יום וגם ביום ששי וגם בשבת, אהב את האורווה. מה יכולנו לעשות לו? לא היה מוח בראשו. כלום. נשאר פה, המג’נון, לא רצה ללכת. מת־מת. בודאי הרגו אותו היאהוד, רצה כך, לא עלי ולא על ראשי.

נשאר עוד טעם כלשהו מריח שערו ועורו של החמור באוויר. גל חם של תשוקה עברו מן הקרביים אל הראש. להישאר באורווה. להיות חמור. להם לא יהיה איכפת. יעמוד פה ליד האבוס הזה ולא יעשה רע, וחום הזבל והתבן הרקוב. ויהיה חם. גם בלילה וגם בחורף. ולא תהיה רוח. ואפשר יהיה לניים־לניים, אחרי הצהרים וכל הלילה. ופה קרוב יש התאנים והרימונים והזיתון והמים. ואולי גם קצת תירס יתנו ואולי גם קצת טחין.

יתפסו אותי – עכשיו – אתחנן. אבכה. אדון יה אדון, מה בשבילך זה אם אני אשאר פה? בשם אללה. אללה האחד של איברהים ושל יצחק ושל איסמעיל ושל האנשים הטובים. גם של מוסה הנביא שלנו. אתה מאמין כמוני, יה אדון, ואתה טוב. וכל היהודים. טוב אישראיל. בחיי זקני, טוב. טוב שבאו הנה. אנחנו זבל הערבים. לא שווים אפילו את הזבל של הגמל. אפילו לא את הזבל של החמור. ימח שמם וזכרם של כל הלגיון הערבי וקאוּקג’י והמלך עבדאללה והמלך פארוק וזה, שכחתי מה שמו, מן סוריה וזה מהלבנון. ויותר ימח־שמו המופתי שימות. שעשה לנו הצרות האלה. ורק תן שאני אשאר פה, הבית שלך והשדה שלך והעצים, הכל אני נותן לך ולא אומר מלה אחת. כאילו אתה נולדת פה בבית הזה ולא שבאת מאלמניה. כאילו אתה היה לך החמור הזה והמחרשה וזה הבור וגם הברזל שמצאתי בדרך לעטפיה. אני אבכה ככה כמו ילד, ואולי זה האיש יש לו לב. ואני נשאר פה ועובד פה ופה, כל מה שאומרים לי, ואחר־כך יום אחד אולי אני הולך לנצרת. אולי.

מן החצר נשמע קול דרדור אבן ונקישת צעדים. סולימאן נחרד ונצמד אל הקיר. צימצם את עיניו ונקב את האפלה שבין ביקתת־האורווה והבית. אני יכול להתנפל עליו מאחור ולהרוג אותו ולברוח דרך הבוסתן אל ההרים ולא יתפסו. נלפת אל ברכיו בלב הולם. ריבוע החלון הואר פתאום בשביב של גפרור – החדר! סולימאן שמע את הולם לבו. רגע לא הכירו. היו מעקות על מיטת־ברזל גדולה בצד הקיר הימני… הגפרור כבה ואחר־כך הוצת שנית והוא ראה אשה קטנה מדליקה עששית של נפט שעמדה על שולחן מכוסה מפה. החדר שלו. פלשו אליו. גזלוהו חנם. יתד־הברזל היתה תקועה כמתמיד בתוך אבני הכותל, בדיוק ממול. האבנים המפויחות שבפאַת התקרה, הקורות העבות למעלה, העץ הרקוב. חשבתי להחליפו באחר. הכוך שבקיר הימני עם האצטבא שבתוכו. ושׁם הנכרית הזאת, ערוות־אמה! יקפוץ קפיצה אחת דרך החלון ובשבּרייה הזאת ישחוט את צוארה וינתח את שדיה ויבתק את בטנה מלמטה עד למעלה – כך. וכך. שתצווח עד השמים. לא ירחם. והדם ישטוף כנחל חם על פני הרצפה לתענוג. לתאווה. וגופה יתבוסס בו, והוא ירמסנו, הה הה והה. ואחר־כך ינפץ את העששית הזאת אל הקיר ויקח את הפתילה הבוערת וישליך על שמלתה ויבעיר את השמיכה שעל המיטה והאש תעלה להבות־להבות ותלחך את הכתלים ותשתפך החוצה אל הקוצים ומחצר לחצר, מבית אל בית, וכל הכפר. הכל. תבערת־קוצים גדולה למרחוק, אל כל ההרים מסביב לשמחת אלהים –

האשה יצאה מן החדר ונכנסה כעבור רגע עם דלי בידה. גחנה אל תיבת־עץ שעמדה בפינה והוציאה סיר מתוכה ונטלה ספל ויצקה לתוכו מים מן הדלי. סולימאן חש יובש בחכּוֹ. רק עתה הבחין שיישרו את המהמורות ברצפה וטחו אותה בבטון. שם, במקום שעומד הארגז הזה היה מונח המזרון שלהם ומן הצד השני – של מוסטאפה ושל התינוק. היה משאיר את המיטה הזו לעצמם ואת עששית־הנפט ואת השולחן. המיטה היתה מוצעת סדינים לבנים ושמיכת־צמר דקה היתה פרושה עליהם עד המחצית. אם האשה תצא עוד פעם יוכל לזנוק מן החלון ולחטף את השמיכה מבעד לחלון. עשרה־שנים־עשר צעד עד החלון. אחר־כך במקל ארוך. איפה מקל? ויברח. כשתיכנס שוב – כבר ייעלם. פתאום התאַווה לראות אם הכסת ישנה. היתה מונחת למרגלות החלון כשעזבו את הבית. כמו עדר־בקר אספו אותנו בבוקר ההוא והשארתי אותה. אמרתי למוסטאפה: – רוץ הבא אותה, תספיק. ורק הזנאי הזה עבדול־עזיז לא נתן. שנא אותי. מן היום ההוא שלא מכרתי לו את הביצים ההן. ביצים בעיניו, כשתי עיניו, כמו עכשיו. שהוא אוכל חול ביריחו או השטן יודע היכן. זה הבית הגדול שלו, שם – היהודים גרים בו. וגם הבוסתן שלהם. הוא ירקב בקברו, השד יודע היכן. רעה תחת רעה ואללה גומל למרעיו. איפה הכסת שלי, איפה היא?

יצא מן הביקתה על קצה אצבעותיו ועקף את בבואת האור שהיתה מושלכת בחצר, במרחק מה מן החלון עמד עץ התאנה. גם אותה אבן גדולה לרגליו. עלו בזכרונו אלפי המראות שלחצר וריח הלחם. התייצב במארב מאחורי הגזע והחדר נגלה לפניו בכל שיטחו והיקפו. המיטה הגדולה ומין ארון של תיבות ופרימוס. והם התקינו דלת חדשה כמו בתוך שלהם. דלת חדשה. הם חושבים להישאר פה. אחרת לא היו מרכיבים דלת חדשה. הייתי קורע את הדלת הזאת ומשליך לה על ראשה. עץ לבן, מהוקצע, חדש. כמו בבתים שלהם, דלת חדשה בבית שלי. יה־זונה יהודיה אחת מבית־הזונות, מאמך הזונה ומאם־אמך שהרימה שמלתה בכל הרחובות. את נכנסת לבית שלי שאני ואבי ואבי אבי עד הימים הראשונים נולדנו פה ופה אכלנו ופה ישנו ופה אשתי אם־ילדי קמה בכל יום בכל יום, בכל יום טחנה קמח, והילדים שלי פה עשו ופה ציחקו ופה צווחו ופה אני שכבתי אני, ואַת עושה דלת חדשה! דלת חדשה את עושה. בקניין ביתי – – –

האשה שפתה את הסיר על הפרימוס ושפכה כף של גריסים לתוכו. עמדה ובחשה בבליל.

הכסת איננה. לקחו אותה אלה. אולי תחת המזרון שלהם שם במיטה הזאת? סולימאן שירבב צווארו הצדה והסתכל היטב. השליכו אותה בודאי אי־אנה. הכסת הטובה מנוצות. יש להם השמיכה הזאת ואת הכסת שלי זרקו. הוא נתן עיניו באשה הקטנה. לבדה בחדר. אני יכול לאנוס אותה, את היהודיה הזאת, פה על המיטה הזאת. אני בא מסביב, לאט־לאט, דרך הדלת, ותופס אותה מאחור וסותם את הפה במטפחת ומכבה את האור ומשכיב אותה על הממיטה וקורע לה את השמלה המטונפת ואת הכל, ואונס. ואחר־כך שוחט. יבוא הבעל מחמד־לבה – אהובתי לבּתי, נשמתי, רוחי – מי זה עשה לך, מי זה עשה לך ככה? אין עונה. מתה. עד עולם. מסכּין מסכּין –

והאשה הפנתה את ראשה אל החלון והסתכלה החוצה. דומה שהיא מביטה בו ישר. לא פחד. לא היטה מבטו. נשמתך תחת סולייתי. לא ראתה דבר. מבט ריק. עינים שחורות לה ושער קצר והצוואר חשוף כולו. והרגלים. רגלים לבנות. מתחת לשמלה הברכים לבנות והשוקיים מיסתור השער השחור. כמו תמונה שאצל הספָּר מנצרת. סולימאן רעד וברכיו פקו. חרפת גבר – פחדו. עקור וסוב את הבית סביב לתאבּוּן, ומן הפשפש אל מחוץ לחומה, ודרך הדלת הדלת החדשה. לא שלי. תחרוק. היא תצעק. יתאספו אנשים, כל האנשים שלהם והמשטרה. חרפת גבר – פחדו. רעד, ורגליו כמו נטועות בקרקע. מאנו לזוז. אוושת־ענף. מה זה? תאנה נטפה ארצה. לא כלום. למה לא תזוז, למה לא תזוז יה־פחדן, אבן־כלבּ. יפלו על צווארי. יחנקו, מאחורי.

האשה העמידה צלחת על השלחן והוציאה עגבניה מן התיבה והחלה לחתוך אותה. פרוסות עגולות, אדומות, ומיץ־דם מנטף מהן על צלחת. אולי תשליך דרך החלון את הפלח האחרון של התותבת. יזחל עדיו על ארבע. לא תראה בו. ילקוֹט אל פיו. עסיסי, קר, ירד חדרי בטן. היה חותך עד דק ויוצק שמן שיראזין ופרוטי זיתון וחלקיקי פּלפּל אדום ורסק בצל, וזורה זרעוני קימוש ומלח ואבק פּלפּל סביב־סביב ומנער יחד ובוחש, ופיתה של קמח־לבן, צובט ממנה וטובל ושואף אל קרביו ומתסיס כל רירי הפה בזה החריף, חריף־חריף, וממלא ונוגס וטובל ושואף אל קרביו. שורף המעיים היטב־היטב וקורע וטובל בציר המתובל ועסיס העגבניות והזית –

נחרד לפתע, עָלִי, יה ולדי, יה־אבּני יה־רוחי. עלי. צריחת תינוק בקעה דרך החלון משוסעת שברים־שברים פקועי־שנת. עלי… הה, אהבּל אַהבּל. האשה נחפזה אל החדר השני. גם תינוק יש לה. אֶהבּל, חשבת – שלך. שוכב עלי באוהל ושד אמו צמוק מחלב. הצריחה נקרעה מן החדר, רסקים־רסקים מתפרצים. בן אל־שיטאן, עלי חשבת – נשאה אותו אמינה בבוקר ההוא, חשבנו כי מת. לבן היה כסיד, והעינים סגורות וחמשה ימים לא בכה. רק כשירדנו מן העגלה. זה החג’אבּ שמר עליו. ושם נולד עלי על המזרון שליד הכוך. במדאפה הייתי כשבא מוסטאפה וצעק: אתְבַּשָר בּיל־חֵיר. ורצתי, והשכנות בחצר – אג’אק עריס! אג’אק עריס! ראש חמור, חשבת כי עלי פה? הצווחה שככה ונדמה. האשה חזרה אל החדר והורידה את הסיר מן הפּרימוס. התינוק שלה. שם במקום שהיתה הממגורה של הדורה, ערימת־זהב גדולה נשפכת בין האצבעות כזהב טהור. התינוק שלה שם. פה היתה אמינה מנפה את הקמח, פה היתה כורעת לברור את העדשים ואני שותה קהווה טוב. ואערף בא אצלי, ואני נותן לו נרגילה ואנחנו משיחים על מחירי השוק.

סולימאן קרס על ארכובותיו. דמות גבר הופיעה בפתח. בעלה. שמע חילופי דברים בקול נמוך, לא חששו לכלום. בטוחים בביתם. אביהם־זקנם נולד בו. אמם חיבלה אותם על מצטבאתו. היה כונס כנופיה והולך בראשה ופושטים בכפר וטובחים את כולם אחד אחד.

התרומם קמעה. האיש עמד ליד השולחן ופרס לחם. היה נמוך־קומה ודל־בשר ופנים מאורכות לו ועצמות־לחיים בולטות וחוטם ארוך. הנתעב. גל של עצמות אני עושה אותו במחי־יד. חיוך של בוז עיווה את פניו של סולימאן. שודד ביתי זה. זה, כוח לבעול אין בו. אני מפרק אותו לאברים ומבשלם בפארור. מסכין־אין־כוח. אני נכנס ואומר לו – ת’פאדל, תשאר פה אתה והאשה והתינוק, הנה שם, בביקתת־האורווה. יש מקום מספיק – מספיק בשביל כולנו, למה לא? אללה ברא את האנשים אחים. ואמינה ומוסטאפה ועלי אני מביא אל החדר, נשכב שם על המזרן. ואני קונה כסת חדשה בנצרת. וגם מחרשה, ברחוב בוסטול. שם הנפח מכיר שלי מן זמן. מרחבּה, יא אבּן־עמי, חזרת? – אלחמדללה, חזרנו לחרוש השדה. יש לך מחרשה טובה בשבילי, יעני, מן המין הראשון? – למה לא. יש. שם אני זורע דורה בחלקה שעל־יד הבוסתן של קאמל א־דין ושם שותל קצת טאבאק מאחורי חלקת־הזיתים, שני דונאם טאבאק, תשעה דונאם חילבה וכרשינה. ופה אולי קצת פלפל וחצילים. מביא הביתה והממגורה מלאה והאסם. מתקן את האסם בחמר ובמוץ, לש אותם יחד. לא ימוט. היאַהוד יחיה עמנו בביקתת־האורווה. אני רותם אותו למחרשה חה־חה־חה. זה יכול לסחוב. יחד עם הגמל. ימשוך הגמל מהר – ירוץ היאהוד. אויה־אויה, ווי ווי צי מיר. כמו שצעקה האשה ההיא בחיפה שראינו אז על־יד בית־החולים. והגמל ימשוך והיאהוד ימשוך. ירוץ – הקסלן. אסחבּ, שׁיד, יה קסלן, שיד יחרם־אבוך שׁיד – –

ייכנס, יאמר להם שלום בעברית. ירחרח בפינות ויראה אם יש עוד הערבל והכופח שהשאירו מרוב החיפזון. מי אתה? – ייבהלו. אין דבר, יה־רג’אל, רק ככה לראות אני בא, אולי ראיתם כסת פה, צהובה מרופטת, אתם לא צריכים לה. – יללה, לך מפה, לך מפה! – תצעק האשה. לא תפחדי, אשה, אני רק לראות בא, אם אין – אין, יברכך אללה, אולי בממגורה נשאר, הכל יכול לקרות תחת השמים, אולי, אני רק לראות באתי. שם התינוק שלה ישן. על הכסת. הנה היא. שלי.

קולות צעדים טופפים על אדמת האבן. סולימאן צימצם עצמו כקיפוד ונדבק אל רגל הגזע. ארבע רגליים. קולות דברים רמים. יש להסתלק. זחל ועבר חזרה אל ביקתת האורווה ורבץ על ציבור של צפיעים יבשים. הדלת נפתחה ושני גברים נכנסו לחדר, מדברים בהתרגשות. הרגישו בי. הסתלק מהר! הסיט עצמו עד החלון. גלין. ספל הפח. קפץ באחת החוצה. ירדפו אחרי. יירו. נעצר וקרס ליד קיר הגדר והסכית. אין קול. צפרדעים קרקרו למטה בנחל. ניסור של חרגול ביעף. יכול היה לשמוע אוושת חיפושית בין העשבים.

המטמון של אערף. הפליש עצמו בין החושות החריבות לעבר המַקְעַד מלפנים. למטה היו המלבנים של חמוּלת טוּקאן וריח פול יבש עלה מהם. החושות היו עזובות וסומות. נכנס לסימטה העולה למעלה. אין איש. היאהוד תפשו רק את בתי־האבן. אין גם ריח עשן. אין גם ריח הע’נם ואין תרנגולות. מת. יכול להיכנס ולשכב פה בחושה של זיגזיל ואיש מהם לא ידע. ראה פתאום רכב של ריחיים על־יד הפשפש של אחמד נאיף. היה לוקח. לא כדאי. עבר הלאה משקיע צעדיו באבק החירבה כבקמח סולת. משני צדי הסימטא נפערו פירצות גדרות החמר, ביקתות פצוחות, כתלים מבוקעים, גבבים של אבן ולבנים.

נכנס לחצר של אערף. החושה עמדה שלמה ועל גגה הערישה ככתר. ערימת חציר מחמיץ הצחינה בתווך. מכיתות חרס וכלים היו פזורות על פני הקרקע הסדוקה. בצעדים רועדים ניגש אל קיר הגדר. התאבּוּן היה מזה והאבוס מזה. באמצע – המטמורה, פיה פתוח. הביט סביבותיו. בטוח. שם למטה הצרצור הגדול ובתוכו מטבעת של שילינג ועשרה גרשים. כסף. כסף. יקנה חומוס וזיתון וקמח לבן, ושמן. וכסת חדשה. עלה על הקימור ושילשל עצמו פנימה. מחנק של עובש. קורי־עכביש, פקעות של רמשים שרצו על הקרקעית. פחד נפל עליו. גישש בכפות ידיו את האדמה הלחה, התוססת. נבר באצבעותיו מסביב. הס. קולות. אנשים רצים. הישיר את קומתו ונחבט בראשו בקימור החמר. דפיקה עמומה. קרבים. נסתחרר לו הבור ונתעלם ממנו פיו. סתמו גולל עלי וזה קברי. חש את הרמשים עולים על גופו, חפץ לנערם בטלטול אברים אך לא יכול לזוז. שכב, שכב בן־הזונה לא ימצאוך, יעברו על פני החצר לא ימצאוך. צעקות בהברה נכרית. אשכב – ימצאוני לבוקר. משהו רק נמחץ תחת רגלו. עקרב! נקפץ אל רגלו השניה ונחבט בכתפו וקרס אל קרסוליו. לא, דבילה. מיץ דבילה. הם קרבים. אומר שנשארתי בכפר עוד מאז, מאנתי להצטרף לכנופיות. מג’נון, ישחטו אותך. אתחנן. לא ישמעו לך. אבכה למען אשתי וילדי. אללה, אללה, חמול על בנך. אללה, אללה, חמול. טפס ורוץ כל עוד. תגיע למחנה לפני הבוקר. עקרבים עקרבים מסביב. נחש ישופך עקב. פתאום ניגלו לעיניו הכוכבים משובצים על פי המטמורה. קם על רגליו ונאחז בשפות הקימור. הפלוש היה צר ולא יכול להשתרבב למעלה. חום עבר בקרביו. מלכודת. אין לברוח. לכדוני אויבי כלכוד עכבר. הושיעה, הושיעה, הם קרבים. גחן לחפש אבן לעמוד עליה. אולי ימצא גם הצרצור עם המטמון ושקלי הכסף מצלצלים בצליל. אין. ניסה עוד פעם. תמך רגלו בזיז שבקיר הבור ונתפס בידיו בפציעת החרס ופירפר תלוי ללא אחיזה עד שברג עצמו בכוח והיה שוב למעלה. אללה רחמן רחום ורחמן מציל ברואיו מבור צלמות.

קרב לגדר ושוב שמע צעקות. נזעק ודלג על חומת החמר ונפצע משברירי הזכוכית ונפל ורץ למטה במורד הגבעה וצרורות של רגב ואבן ניתזים מרגליו. כָּשַׁל בעזקה וקם ורץ ועבר חלקת־העדשים של סאלח איברהים וחצה את השדה של עצמו, זרוע אבנים וקוץ, וחלף על הסדריה והגיע עד משוכת הצבר וצנח נושם ונושף ודווי, ורבץ כבהמה נרדפת על גל של אבנים.

היה אתה הכפר כגוש שחור, סומא ואילם למעלה. יכול היה לשמוע את פיכפוך הנחל בתוך הבוסתנים, בככר העיין, במקום שהנשים היו נאספות עם כדיהן. וקמשונים היו תקועים בשלמתו מחלקת העדשים המוברה, והיה ניחוח אבנים חרוכות ואפר חירבּה עולה מן האדמה. יכול היה עוד לראות את ריבוע החלון של ביתו המצהיב באור של עששית.

המסיבה    🔗

קליק־קלַק קליק־קלַק, הקישו קבּיו של נפתלי על גבי מרצפות האולם, כאילו היו מתיזות את ברקן. הו, כבר באו רבים. את גאולה אינני רואה.

“או, שלום! מה טוב כי הגעתם!” – הקבילה את פניהם מרת מאירוביץ', כפותחת זרועות לרווחה. “חשבנו כבר כי קרה אתכם משהו!” – הוסיפה בצחוק.

“אחרנו במקצת, שלא באשמתנו” – ענתה האם חוורות, בחיוך רפה של התנצלות. הנברשת העתיקה משולשלת כתמיד מהתיקרה. אור מסנוור. ברנדי על השולחן, אינני אוהב את המין הזה.

“שלום, נפתלי”, – אמרה מאירוביץ' בטון של השתתפות כנה, כמנחמת אבלים, ואחר־כך אל כולם: – “כולכם מכירים את נפתלי, אני מקווה, וזוהי אמו – מרת אברהמי”.

נפתלי חייך חיוך של התוודעות, אמו ענתה בתנועת־ראש. עכשיו יקומו כולם לכבודך ויפַנו מקום. אני מצפצף. קליק־קלַק – קדימה. רפי לא בא. הנה שוחט. חבל שבאתי. אכן, קמו כולם.

שוחט נחפז בצעדים רחבים לקראתו. השפמון הדק. כמה הוא מחייך. הושיט יד בתנועה גברתנית, חיילית־כמעט.

“שלום, נפתלי! כמה זמן לא התראינו, בחור?”

“זמן רב” – ענה רפויות, משעין כובדו על קב שמאל – “מה שלומך?”

“שלומי טוב־תמיד, אתה יודע” – דיבר בקול רם, כאחד־מן־החבריא – “ובכן…” – גימגם רגע, – “באת סוף־סוף, וזהו?”

מנסה לעודדני. אני מכיר את זה, זיופים. דומה לאביו בכל, ודאי ממשיך בבית־המסחר. לא שכחתי את ימי הגימנסיה.

“כּן, סוף־סוף…”

“זה טוב”, – ענה שוחט ותפסו במרפקו להובילו אל השולחן. אל תגע בי! – רצה נפתלי לצעוק. איפה אמא? מתלחשת עם מרת מאירוביץ. אותן התאַניוֹת לעזאזל. אני שונא אותה. “הוא סובל מאוד, מה אני יכולה לעשות”. ואחר־כך הדמעות. אלמלא היא – היה הכל בא שפיר, הייתי שמח עם כולם.

הכסא. פה. על־יד יעקובי דוקא. “שלום, טוב, טוב, תודה”. חיוך. יעקובי אם אינני טועה. בנה בגדוד 7. אין צורך לזוז, אין צורך לזוז. כך. את הקביים אל המשענת. קרק, נפלה הקב על הרצפה. עכשיו כולם מסתכלים. השתתקו. אמא כבר רצה להרים. אין־צורך, אין־צורך, אמרתי לך. היא לא תזכור זאת לעולם, כמה שלא אחרפה בבית. אני שונא אותה. אינני מקנא בה כשנחזור הביתה. טוב שגאולה איננה. הרים את הקב. כל הערב התקלקל. מרצפות חלקות, הגומי שם נשחק כנראה. אין דבר, אין דבר.

“אין דבר”, – אמר שוחט והזיח את הכסא קמעה.

“רבותי! מדוע אינכם טועמים מן הממתקים!” – הכריזה מאירוביץ'. כדי לטשטש. אותי אין מרמים.

חש שהוא סמוק עד שורשי שערותיו, חש כאב בעור ראשו. ברק האור ריצד־ריצד בעיניו, וגביעי הבדולח, והתזזיות מבקבוקי היין ומן האגרטלים והאגנים ומפני הנשים והאנשים שכמוֹ עלו מן הרחצה, ולובן המפה, והפיטפוט מסביב, כערפל זמזמני, ושידת הזגוגית אל הקיר, אמא משוחחת, עם מי? הפעם? והבל חם. נפלה הקב והרימוה. שוחט. להתנער. מי פה בעצם?

ממול ישבו שרגאי ואשתו ופיצחו בוטנים בזה אחר זה. כן, מה איכפת לי, בעצם, כל הדבר. מחר יישכח גם הערב הזה. כלא היה, ושוב – החדר הקטן עם אמא. ספר מענין, זה על הפצצה האטומית. כמה זמן אפשר כך על חשבון אמא? עוד שבע לירות. כן, ועל ידם משמאל – אלעזרי. מבטיהם נפגשו.

אלעזרי חייך בחצי־פה כמברך לשלום.

“נדמה לי שמאז הגימנסיה – לא ראיתיך”, – אמר נפתלי נוּקשות מתוך חובה. אלעזרי ישב כּבוּל בסד צווארונו המעומלן. היה אז נמוך מאוד, הנמוך שבכיתה, מעולם לא חשבתי כי יגדל…

“כן, הייתי באנגליה”, – ענה אלעזרי בטון רשמי, מונוטוני. כמו שהיה משיב לשאלות המורה במתימטיקה.

“למדת?” – שאל נפתלי ומשך רגלו הימנית וכינסה אל הכסא.

נשלחתי ללמוד יחסי־ציבור. אני עובד באגף ליחסי־ציבור" – ענה אלעזרי.

חסוך את הבדיחה לפעם אחרת. תזדקק לה.

“כך?” – אמר נפתלי מתוך הבעת איחולים. אלעזרי חייך מתוך הכרת תודה. מעבר לכתפו הגיע אליו קול לחישתה של מרת יעקובי אל אזנה של מרת מאירוביץ‘: “זה קרה על־יד פאלוג’ה?” – כן. ניצל בנס ממוות", ענתה מאירוביץ’. רצה לתקן ולומר ג’וליס. אמרתי לאמא שלא צריך היה ללכת למסיבה. “אין דבר – תתבדר קצת” – אמרה. אני שמח גם ככה.

אמו נגשה אל מסעד הכסא ולחשה לו על אזנו:

“נפתלי, תטעם מעט מן העוגיות האלה, אתה אוהב אותן”.

“הניחי לי, כן?” – גער בה, כמעט בצעקה. הגרוי הזה בבשר השֵת שבא מן החיכוך בעץ הכסא הקשה. כנמלים רומשות הלוך ושוב, הלוך ושוב. לזוז? יחרוק. לא. צובט ממש, צורב, הסט עצמך. עוד שעתיים ואולי יותר יש לשבת כאן.

שוחט מזיל טפטופים אל שכנו, – מי הוא זה? – “אתה קונה היום ג’יפ בשש מאות לירות, אתה יכול להתקין ממנו מכונית מצויינת. מה אתה מדבר? זה יותר טוב מקנויה. אל תספר לי, אני יודע מה זה ג’יפּ. 80 קילומטר בשעה, איפה ראית שמכונית תסע 80 קילומטר בשעה? וההשקעה קטנה מאוד. אני יכול לסדר לך בגרז' של גינזבורג שיחליפו לך את הארגז במשך ימים אחדים, יש לי פרוטקציה אצלו חה־חה־חה, אל תשאל…”

שרגאי נעץ בוטן לבין שיניו וסינן מבין שפתיו ושפמו הצהוב – “ואיפה לוקחים כסף?” אשתו נענעה ראשה לאות הסכמה.

“מה זה כסף היום?” – פתח שוחט בתנופה חדשה, – “ערך הכסף יורד מיום ליום, אין דבר יותר בטוח מלהשקיע את הכסף במכונית או…”

נעליו האדומות בגימנסיה. היינו לועגים לו בגללן. הלך להלשין עלי בפני ההנהלה. איפה היה בזמן המלחמה? שוחט את שוחט, אריגי אביו, שוחט ושות'. הכדורגל במוצ"ש, האיצטדיון. מדוע לא עורכים תחרויות־פיסחים, על קביים, בדידוי ריצה. קהל גדול. די משעשע. שורת חזית אחת על קביים חה־חה־חה. מוכן – שתים – רוץ! קדימה, קדימה, לפּ־קלפּ, קלפּ־קלפּ, מהר! עמוס היה נופל וודאי. שוחט על הטורבינה – קדימה, נפתלי, קדימה! – – הדלת. מי זה? גאולה?

הדלת נפתחה שם במסדרון. “שלום יאיר” – נשמע קולה הנחושתי של האם, מרת מאירוביץ' – “כולנו כבר מחכים לך”. יאיר גחן ונשק לאמו. “סלחו לי”, – פנה אל כולם, – הייתי עסוק, בתפקיד". מצוחצח, ועלה התאנה על הכתף. עתה קמו כולם ממושביהם ויצאו להקביל את פניו. "כבר חשבנו לשתות בלעדיך, חה־חה־חה” – נשמעה צהלתו של שוחט. נפתלי נשאר בודד לפני השולחן. בקבוקי הברנדי, הליקר. טול סוכריה בינתיים. מעבר לגבול. איזה מרחק עצום בין השולחן ובין החבורה שבפתח המסדרון. מחלקת הנכים. צריך היה לערוך מסיבות של נכים קיטעי־רגל־שמאל. אגודת קיטעי־רגל־שמאל. עוד מעט יגש אליך. היה אדיש.

מן המרחק הלוטה ערפלי־אור זלפו הקולות.

מר שרגאי: “אני מברך אותך לעלייתך בדרגה…”

אשתו: “כן, יאיר, אנחנו מברכים אותך…”

אמא: “שמחתי מאוד כששמעתי שיאיר שלנו…”

שוחט (נכנס באמצע): “שלנו! חה־חה־חה, איזה שלך, שלנו! הלא ישבתי אתו על ספסל אחד ויחד העפנו אוירוני־נייר בשעור של מר גמזו, נכון אמרתי, יאיר?”

מרת מאירוביץ': "אתה, שוחט, קילקלת אותו… "

אלעזרי. הצחוק הזה. יאיר עם עלה התאנה. אפסנאי. היה מעתיק אצלי בבחינות. אני עולה מחר אל משרדו. קליק־קלק – במדרגות. שלום יאיר – או, שלום נפתלי, אני שמח שבאת אלי, ידידים נשארים תמיד ידידים. אדבר ישר לענין: שמע, באתי לבקש ממך דבר־מה. אתה יודע שקרה לי אסון… לא, לא־כך. מוטב: אתה יודע שאני נכה. לא. אתה יודע שנפצעתי בג’וליס…

אילו הייתי קופץ שמאלה כמו ביניה. אח, הרגל, השרוול השמאלי. תמיד אותם הרהורים.

כן, ובכן – אתה יודע שבמצב כזה לא קל להסתדר. – אתה מספר לי! שמע, לא צריך יותר, אני מבין בדיוק למה כוונתך…

ניירות. לחתום על ניירות. המצב הגופני – “נכה”. אילו הייתי קופץ אז שמאלה…

מרת מאירוביץ' נגשה ולחשה על אזנו של נפתלי:

“יאיר אמר לי שבלי נפתלי הוא איננו מוכן לשום מסיבה. לא ידעתי שאתם חברים כל־כך טובים, חה־חה. אני באמת שמחה”.

“כן, מזמן.” צרוד מדי. “כן, מזמן!”

“נו, כן, בוודאי!”

הם חוזרים לשולחן. יאיר. הברק. כל החיים. אילו היה פה רפי היה הכל הולך למישרין.

יאיר פסע לעומת כסאו של נפתלי. שמאל ימין שמאל, פשיטת זרוע מתוחה לפנים. רשמי, שמח.

“שלום, נפתלי! אני מודה לך מאוד על שכיבדת אותי בבואך למסיבה…”

לא, אינך יכול לקום, אל תנסה. אולי בכל־זאת אין הוא רברבן כמו שאני חושב.

“…אני יודע שקשה היה לך…”

הפסק! הפסק! לברוח אי־אפשר עכשיו.

“כן, באתי על רגל אחת, כמו שאומרים”. – אמר נפתלי בחיוך. מרת שרגאי לחשה משהו לבעלה. בעלה ענה: מה לעשות? יש רבים, רבים כאלה היום, ומחץ אגוז בין כפות ידיו. אמא השפילה את ראשה.

יאיר טפח לנפתלי על כתפו.

“תגש אלי מחר”, – הצהיר – “ככה, בין 11 ל־12, אתה יודע איפה המשרד שלי…”

“כן, הזכרון לא נפגם אצלי במאומה…”

יאיר לא חייך. איזו בדיחה בלתי־מוצלחת. מה לו ולי, אינני רוצה לראות אותו…

“והערב – שתה מן הקוניאק הזה, אתה אוהב אותו אם זכרוני אינו מטעני.”

רצה לענות בלעג: “אני מודה לך”, או לבעוט בו. היה מאוחר. יאיר הלך אל מושבו בראש השולחן.

“מאה אחוז!” – קרא שוחט לאלעזרי.

אלעזרי לקח גם הוא מן השוקולד הממולא, עטוף נייר־ברקת.

“רואה אני שסיגלת לעצמך את הביטויים הפלמחיים הטיפוסיים” ­ – אמר לשוחט תוך מציצה.

“כמובן!” – קרא שוחט – “זה מהמילון שלנו במשלטים, לא נכון, אברהמי?” – פנה אל נפתלי.

אברהמי שמי! הייתי נוגף בבן־הסוחר הזה בקצה הירך האחוייה שלי. היה מזדעזע.

“כן…” – ענה בשפה רפה.

“אברהמי בא היום במצב־רוח” – אמר שוחט לאלעזרי בצחוק – “כנראה שנפל בפח באיזו…”

מרת מאירוביץ' נעצה עין־תוכחה בשוחט והוא הפסיק באמצע משפטו.

אותי לא קל היום להפיל בפח", – גיחך נפתלי גיחוך מר, כאילו לא חש במבטה של מאירוביץ‘. מרת שרגאי עיוותה את פניה כלפי בעלה. מר שרגאי משך בכתפיו והמשיך ללעוס. “העוגה שלך מצויינת” – אמרה אמו של נפתלי למרת מאירוביץ’.

“ואיפה אבא, אמא?” – שאל יאיר, – “לאורחים אין סבלנות”.

“וודאי יבוא מיד,” – אמרה מאירוביץ' – “אתם יודעים שהוא עסוק מאוד באגודה בזמן האחרון”.

אלא שבאותו רגע נפתחה הדלת ומר מאירוביץ' נכנס, הסיר את מגבעתו וקרא חגיגית:

"שלום, רבותי, אני מקווה כי שתיתם כבר לכבוד בני! – ונגש אל יאיר וטפח על שכמו. אחר־כך הושיט את ידו לכל אחד מן האורחים, גם לנפתלי.

אילו אפשר היה לרוץ, הייתי רץ ובא, רץ ובא. נכנס ויוצא. צעדים טפפניים קל־שמח. מה שלומך, יאיר? הייתי אומר פשוט וקל, עלית בדרגה במחלקת־התשלומים, מה? טופח לו על גבו, קריירה לא רעה, מה? אני מברך אותך, חבר! משיק כוס־בכוס, לחיי כל החיילים! יוצא אתו לקפה “גינה”, מתלוצצים על תערוכת הציורים של בלה שראיתי אתמול. מה המצב אצלך? היה שואל אותי, מסתובבים מכאן־לכאן. רפי נכנס גם־כן. מדוע לא בא רפי?

אי־שם בתוך הערפל הצטלצלו הגביעים בברק־הזהב אשר ליין, וכרֵסו המתרעדת של מאירוביץ', ידיד ישן של אבא עליו־השלום, ושפמו צהוב־הניקוטין של שרגאי, ועיניה המחייכות־במעוּשה של אשתו, אלעזרי היודע את מקומו, ומבוקת־צהלתו של שוחט כמצילתיים ותוף, משתפכת על גב השלחן, גודשת סאותיו, ויאיר – גבוה מעל כולם, גבוה וזקוף ומוצב איתן במדיו, ללא־קמט, לחיים, לחיים, רבותי! קחו מן העוגה, אפיתיה במיוחד, מדוע לא תקחי אמא, אני כבר אסתדר! נברשת הבדולח העתיקה. לחיי כל בחורינו שהצטיינו כל־כך, והכיבושים, כיבושי המדינה. כל הנגב עד עוג’ה, גם ג’וליס, גם ג’וליס, אל תשכחו, לנצחון ישראל, לנצחון ישראל. הג’יפים של שש־מאות הלירה, רבותי, שכחתי שיש לי עוד משהו בשבילכם – הידד! – שמחה כזאת מזמן לא היתה לנו – לחיי המדינה. –

היה הולך עכשיו אל גאולה. קריק־קרק קריק־קרק ברחוב האפל והשקט שבצפון. מדרכות הרחוב מהדהדות בעמוּם קריק־קרק. אשלים משני גדותיו ומטפסי־יסמין, ריח היסמין. קריק־קרק, אשה אחת פותחת את התריס – מה זה שם ברחוב? אה, קיטע אחד, כל־כך נבהלתי. מגיפה מהר. הה־הה־הה שדים ברחובות, שדי לילה, אנשים מזדעזעים. רטט סומר. בואו כולכם! תהלוכת־נצחון, ואני בראש. אור בחלון חדרה של גאולה. לשרוק לה – “אני ואת”? לא. אתגנב חרש. מרצפות האבן בגינת החזית, ועץ ההרדוף סמוך אל הכותל. המדרגות. שלש־עשרה מדרגות. אחוז היטב בקתות הקביים לבל ישמע הקירטוע. חרש. אחת, שתים, שלש – שלש־עשרה. דפיקה בדלת. אין עונה. איננה? דפיקה. מי שם? – גאולה. צעדיה בפרוזדור, קרבה, בלום את הלמות־הלב. הדלת נפתחת. גאולה. שלום – בקול אדיש אומר. – אח, נפתלי! לא הכרתיך! היכנס! – כך. היכנס. תודה. אדיבה מאד. כמו שראוי היות לגבי נכים. היא מלפנים ואני מדדה אחריה. מפת הפלוסין על השולחן הגדול, כמו אז. תמונת סבא. והראי הגדול שמעל למזווה. נבוכה, חושבת שאינני יודע דבר על יחיאל. – בוא, ניכנס לחדרי. – תודה. נימוסית מאד. – הואילי להעמיד את הקביים האלה בפינה, טוב? – חה־חה־חה, מתחלחלת. – ספר לי, נפתלי, מה שלומך? – כך. בידידות, בדאגה־לשלום. חרידה שלא ייכנס יחיאל באמצע. שמא אחבוט לו בקביים שלי? לא, ידידתי, לא אעשה זאת. אינני מקנא. אני מעבר לזה. – מה שלומי? את רואה, נוספה לי רגל. היו לי שתיים, ועתה – שלוש… – נפתלי, באמת, חדל־לך! אני יודעת כל מה שעבר עליך… – לא נורא, מיכנס אחד פחות, חבל שאינך אשתו של פיסח – היה עליך לכבס פחות בשבילו – חה, חה, איננה יודעת מה לענות, נבוכה, מסמיקה. המשך. – ובכן מה את שותקת? מה שלומך? איך הסתדרת? זה יותר חשוב. – כלום, כרגיל. – כרגיל… אני שונא את זה. שונא אותה. – חיים, מה? – שתיקה. העיניים האלה, החומות־החמות, שוב מביטות ישר לעיניך, כאילו אותו החוט שמלפנים. היא יפה. יפה מאד. הגוף הזה – שוב סוד. סוד נעול. נתק. – למה את מסתכלת בי? את מכירה אותי! – נפתלי, תסלח לי. – אין על מה. אני מבין אותך, אילו הייתי במקומך, לא הייתי נוהג אחרת. – אך, נפתלי, אל תדבר ככה, אתה מכאיב לי. – סליחה, לא התכוונתי. אינני חושב שאני במצב שאוכל להכאיב לאחרים. – אילו רק יכולתי לעזור לך. – תודה רבה. אין צורך. – על הקיר – הציור של ואן־דיק שנתתי לה ליום ההולדת ה־22, “לפרח־האביב”. – מדוע אין את מחליפה אותו באחר, משעמם לראות אותו ציור במשך שנים… דמעות בעיניה. – אתה חושב ששכחתי הכל? – מה הסנטימנטליות הזאת לעזאזל, בשביל לגרות דמעות גם מעיני? – מדוע לא כתבתְּ בכל־זאת? אפשר להישאר ידידים… – לא ידעתי איפה אתה, מלבד זה… – הה, כמה אני שונא את הצביעוּת! – חששת שתכאיבי לי, מה? – אולי. מה יכולתי לעשות? – לא כלום; אין לי טענות, אל תטעי בי. אני יודע שלא נעים לשכב עם בחור בעל רגל אחת. – הפסק! הפסק! אתה יודע שאין זה נכון! אתה יודע שזאת לא הסיבה! אתה יודע! אתה יודע! – חה־חה־חה, מדוע את מתרגשת, אינני מבין. מה יש פה להתרגש! אני מאחל לך כל טוב. אני מציע לך ללכת אל יאיר! הוא עלה בדרגה זה עתה, הצטיין ועלה בדרגה! – אתה שפל! אתה שפל! – כן, כן, אני יודע, אני יודע… אני יודע…

“נפתלי, האם נכון הדבר? אתה עדין צריך לדעת זאת!” – קרא שרגאי מעבר לשולחן.

“כן, הרי הוא היה שם”, – הוסיפה אשתו.

“הניחו לו, הוא איננו יודע. מה אתם רוצים ממנו?” – התחננה אמא של נפתלי.

“לא הקשבתי. על מה דברתם?” – שאל נפתלי.

“מר שרגאי אומר”, – הסבירה לו מרת מאירוביץ' – “כי המפקדים שלנו אשמים באסון שקרה על־יד עיראק־סואידן, האם נכון הדבר, נפתלי?”

“אך שטויות!” ­– קרע שוחט את גרונו.

“הנכון הדבר, נפתלי?” – חזרה מרת מאירוביץ' על שאלתה ושקט השתרר. על גבי העוגה הגדולה שם, שרצו כתולעים אותיות השוקולד “למאיר שלנו – מזל־טוב”, וקרני־אור השתברו מעטיפת נייר־הכסף הקמוט –

“לא, לא נכון” – ענה נפתלי קפוצות. במעלה־עקרבים זה היה. והיה צמאון נורא. טיפסנו עם כל החגור, מעלה מעלה. לא היה צל, אפילו לא כמידרך כף־רגל, השמש יוקדת. ולא היה לזה סוף, לא היה לזה סוף, ואי־אפשר היה לשבת, לפוּש, לעמוד. הסלעים האלה. כל צעד בעלייה במדרגות מוצבות עד־זקוף, וכן, הגרון הניחר, רציתי לצעוק: עמוד רגע, עזרא, עמוד רגע, שם מתעלפים כמעט! אבל אי־אפשר היה, אי־אפשר היה לעמוד. לעזאזל הארץ הזאת, למה באנו הנה, לעזאזל החום הזה, החום שאין כמוהו בכל העולם, לעזאזל האנשים האלה, על מה הם מקריבים את החיים, למה זה נחוץ, למה זה נחוץ, בשביל מי, החרבון ואפס המים. ורפי בא מאחור לאט – עוד מעט, חביבי, עוד מאתיים צעד –

תשע בבוקר. לאוטובוס מס' 4. ראשון בתור. בבקשה, בבקשה. בבקשה לשבת. אל גאולה. היא פותחת את הדלת. נפתלי! נפתלי נפתלי… בכי. – כמה ציפיתי, כל הימים ציפיתי, לא יכולתי לכתוב מרב כאב. שוב יחד. גאולה, ולא איכפת לך זה… לא, לא, לא, מה זה עלה על דעתך, אני אוהבת יותר מתמיד, יותר מתמיד –

“היות וידועה היתה עדיפות האויב, הן במספר והן בנשק – הרי היה זה משגה לצאת להתקפה מלכתחילה”. – הסביר יאיר.

“הגופות נמצאו מרוטשות לגמרי, שמעתי” – סינן אלעזרי מבין שפתיו.

“נו, כן”, – אמר יאיר – “הן נמצאו בידי הערבים עד כיבוש המקום”.

“איום!” – אמרה מרת שרגאי.

“מה זה עלה על דעתכם לדבר במסיבה זו על נושאים כאלה!” – קראה מרת מאירוביץ'.

“נו, באמת, שמח! שמח! היכן אתם, הצעירים? אנחנו כבר זקנו, אבל אתם הלא הנכם מלאי־חיים!” – פנה מר מאירוביץ' אל שוחט.

שוחט תופף על גב השולחן ופצח פיו – “איזה לילה מסביב!”

“זה נמאס”, – לחש לו אלעזרי, – “תן משהוא אחר…”

שוב הדלת. אח, גמזו ואשתו, בשמלת אבלוּת. קמים לקראתם. עתה השתוקק לקום, לצעוד אליהם, ללחוץ את ידו ואת ידה, בני ברית. לאמור לו – תסלח לי, תסלח לי, מר גמזו, מאד תסלח על כי העיפותי אווירוני נייר בשעת שעורך, לפנים. להתחנן לפניו. הנה ניגש אליו, ילחש – הייתי יחד עם מוּסי כשנפצע בקרב, היינו חברים. היה נושק את ידה של האם, אומר לה – אני יודע, את האם של מוסי. היכן הקביים, היכן? העמידום ליד הקיר. אפשר לקפּץ על רגל אחת.

“נפתלי, שב, אני מבקשת אותך”, – לחשה אמו.

“אני יושב, אני יושב” –

עתה נגשו גמזו ואשתו אליו. לחצו ידיים. “שלום, נפתלי”. – לאט לו סוד מר גמזו. “שלום, נפתלי”, – לאטה אשתו. התישבו לידו. נפתלי הזיח את כסאו. הגביע נפל על פני המפה. יין נשפך, על ברכיו, על המיכנס המקופל, על הברך האטומה, המונחת ככלונס שבור. נסוט אחורנית וחייך – חה־חה, איזה ביש־גדא, אמו נחפזה ממקומה והעמידה את הגביע על כנו. ביקשה מטלית ממרת מאירוביץ‘. “לא, חביבתי, זה לא כלום, בין כה וכה יהיה עלי לכבס אותה”, – אמרה מאירוביץ’. אלעזרי נעץ עין בסדר הירך הקטועה. שוחט קרא – “ראית המורה שלך והתבלבלת, מה?” שרגאי אמר למר מאירוביץ' – “מזל שזה לא הקוניאק המובחר, הה־הה” ונתרעד כולו מצחוק. יאיר הרים את כוסו והצהיר – “עכשיו נשתה לחיי המורה שלנו, מר גמזו, מה?” צילצול גביעים. זה עבר.

“אתה נמצא בעיר עכשיו?” – שאלהו גמזו.

“כן, אני גר עם אמא”. – ענה.

“ומה אתה עושה?”

“בינתיים שום דבר”.

“ניסית להשיג עבודה?”

“מנסה כל הזמן, לא קל”.

“כן, שוכחים מהר את המלחמה פה”. – אמר גמזו יבשות.

“בצדק” – חייך נפתלי. רצה לומר לו: הייתי עם מוסי כשנפצע.

גמזו העביר מבט לטפני על קטע הירך. נפתלי השפיל את עיניו לאותה נקודה ונבוך מפני עצמו. גמזו תופף באצבעותיו על גבי השולחן ואמר – “כן, כן”.

“בכל זאת – אינני מתארת לעצמי שמזניחים אתכם כך ללא כל משען”. – אמרה מרת גמזו.

“לא לא!” – התעורר נפתלי.

“הוי ירוקה, הוי ירוקה, הוי ירוקה אני…” עופפו הקולות מסביב. “הוי ירוקה” – צהל שוחט במלוא־פה, “הוי ירוקה” – סינן אלעזרי מבין שיניו חדגונית, בריטון מידרדר, “הוי ירוקה” – תופף מאירוביץ' בכף־יד על גב השולחן, “הוי ירוקה” – השתפך קולה של מרת שרגאי בגעגועים, “הוי ירוקה” – חפן מר שרגאי אל תוך שפמו בהכרת־ערך, “הוי ירוקה” – פירכסו אברי־גופה של מרת מאירוביץ‘, צמאים למחול, "הוי ירוקה’ – נמתחו צליליו הישרים והנכונים של יאיר אל כל המסובים, “הוי ירוקה” –

“האם אומרים להתקין לך רגל המלאכותית?” – שאל מר גמזו את נפתלי כשהוא שח אליו קרוב קרוב.

רצה להודות לו. “מבטיחים – אינני יודע עוד”, – ענה.

“הוי ירוקה” –

“זה יקל עליך מאד” – אמרה לו אשת גמזו. עתה ראה עד כמה היה מוסי דומה לה. אותה התמימות הילדותית בעיניים. אל תספר לאמא שלי – אמר אז, עכשיו אני מבין מדוע. עכשיו היא יודעת. צנח. התגלגל מן הסלע למטה עד שנעצר בשיח סירה קוצנית. נתקע בסיבכו, עיזבו אותי! – צעק, עיזבו אותי!

“הוי ירוקה –”

“כן! בלי ספק!” – ענה נפתלי. אולי יש בזה כדי לנחם אותה. בן יחיד. מתים – האהובים ביותר. איך אפשר להיטיב לה? – “אבל בכלל כבר התרגלתי לזה” – הוסיף.

“כן, כן”. – ניענע גמזו באצבעותי בעצבנות.

“חדל לך, יעקב” – לחשה אליו אשתו.

“אינני אומר דבר!” – גער בה גמזו. מוזר איך לא חשבתי אף פעם כי מורה זה הוא גם אדם – חלפה מחשבה במוחו של נפתלי.

“את ירוקה” –

גמזו ואשתו ונפתלי שתקו. אמור להם משהו. אתה חייב. שתקו. דבּר, דבּר. אמור כי ראית את מוּסי. אמור כי היה אהוב. אמור כי אהבו לשמוע אותו שר, כי היה לו קול יפה. שתיקה ויותר שתיקה ויותר, ללא־נשוא. “את ירוקה” – – אמור כי אתה משתתף בצער, מבין אותם, לחץ יד. ישירו־נא, ישירו כבר יחד עם כולם. באמת מוכרחים לשכוח, חובה, לחיים ולמתים. אמור כי רע לך גם־כן. יסתלקו־נא. ילכו לברך את יאיר ובלבד שיתרחקו, אמור כי אין טעם בהתאבלות, צריך פשוט להתרגל למצב. ד־בּר משהו! “את ירוקה” – הסיט את כסאו כדי תזוזה־קלה וחרק. שבת־אחים יחד סביב השולחן ושירת רעים שוטפת. שם מרחוק אגן הפירות. הרגל, שוב הרגל. גחן על פני השולחן והקריב את האגן להגישו אל גמזו ואשתו –

“לא, תודה” – אמר גמזו. אשתו נענעה בראשה לאות שלילה.

היתה זאת שטות. “הוי ירוקה –”

“אל תעליבו אותי ואיכלו משהו”, – פנתה אליהם מרת מאירוביץ'. סוף־סוף.

השירה התפרקה. “אוך, כבר מזמן לא שרתי כל־כך הרבה!” – הכריזה מרת שרגאי.

“כן, זה היה טוב”. – פסק אלעזרי רשמית.

“אתה עיף כבר?” – שאלה אם נפתלי את בנה.

“לא, אמא”, – ענה נפתלי בנימוס.

“רק חשבתי…” – התנצלה היא.

“חברים, מה דעתכם על עוד שיר?” – שאל אלעזרי מבלי הרטט קו בפניו.

נפתלי נעץ מבטו בפניו המאובנות של אלעזרי. הוא שונא אותי בגלל היותי נכה. מטריד אותו. אתה אל תפנה אליו מטוב ועד רע. איזו שביעות רצון! איזו שביעות רצון! איננו שווה אפילו מבט־בוז אחד שלי. הבט איך הוא מריק את כלי השוקולד. ללא־בושה! אילו אפשר היה לערער את הפרצוף הזה. ובכל זאת – הוא בטוח כל־כך. וכל זה בשל רגל אחת עודפת? חדל־לך.

דין ודברים התנהל בענין מחירי־צנע ומרת שרגאי היתה מנצחת. כמעט שפרץ ריב בינה ובין מר מאירוביץ' אשר עמד לצד החוק. ואלעזרי דיבר מתוך הסתייגות ונתן למיליו להסתנן טיפין־טיפין דרך סדק שניבעה בין שפתיו. הצבוע! יאיר פסק הלכות גמורות, מניין לו העוז הזה, החוצפה, יותר נכון? איך דבריו מתקבלים ללא־עירעור! הוא חוגג כמנצח אחר כל משפט של הבאי! הבט בו, הבט בו! והכל מנענעים ראש בהסכמה. דברים מפי הגבורה. שותקים כשהוא מדבר. וגם שוחט בולע את דבריו. ואמו נהנית, ראה איך נהנית מבּנה. הטח משהו בפרצופו, אמור כי שקר. אינך מאמין, חלקלקות המכסות על ערווה של ריקנות, חלקלקות, כמו נופת שאפשר להתחלק על פניה ולשבור רגל, חה־חה – –

חֵפֶץ התחיל כוסס בו בשל זכרון בית־החולים. לחזור שמה. אפילו לביקור. ריח היוד והספירט העומד בחלל. ולבן לבן, הכל לבן, התחבושות, הסדינים, הקירות, האחיות. ואפשר להתעלל בהן והן מתבדחות, הכל שווים. וכמו אמבטאות של מוּרסה. והכאב העמום מתוק כמו גירוד, וכדורי הסולפא, והדוקטור הֶרץ, יש לך זריקות שמצמיחות רגליים? בוקר טוב, האֶר דוקטור, תודה לאל אין חום. ואביבה ניתנת למיזמוּט. אף פעם לא עלה בידי. הנקניקיות לארוחת צהריים. נקניקיות. מה דעתכם, מדוע נותנים לנו נקניקיות בכל יום? זאת היתה בדיחתו של הזקן. והתגלחת בבוקר, עם הפיג’מה. ושינאת ביקורי אנשים מן החוץ, בעיקר ביקורי קרובים. תנו לנו להיות לבדנו, להיות לבדנו. ויואל שהיה לקלס מפני שהתהלך נזוף. ודאי חשב על איבוד־לדעת. רעיון לא רע. סע לאמריקה, תראה את העולם! – היה מלגלג עליו עמוס. אה, כן, יש לו דודה עשירה שם! כולם שווים כולם שווים. הלא אפשר היה שכל העולם נברא בריות כאלה ואין זולתן. ואז? ואז זהו. יחסים מעניינים. החברה היתה מתפתחת בכיוון אחר. כלומר, טבע האדם היה משתנה. הדואר. מכתבים מאמא, הזכרון הנורא של גאולה שהפך לשחפת. דפיקות הלב עם הגיע הדואר. לא. היא לא תכתוב! למה לך לשאול – אין מכתב ממנה, אתה יודע זאת היטב. אל תלך. גם היום לא. גם היום לא. יום שלישי, יש לה שיעור בפסנתר, הרי שמחר לא יגיע מכתב. והחשבון, חשבון הימים שמכתב עושה דרכו מתל־אביב עד גבעת בית־החולים. והחשבון המגוחך. ורצית לשגר לה טלגרמה. טוב שלא עשית זאת, לא היתה עונה. ומראות־הסיוטים: לא כתבה, כי הלכה עם יחיאל. לאן? אל שפת הים, שם על הספסל, על אותו ספסל שישבנו אנחנו, איזו ציניות! לה לא איכפת, כי אין לה מצפּוּן. לא. הערב הלכה לקולנוע. כן, ראינו בעתון כי יש סרט עם הומפרי בוגארט. היא אוהבת את הומפרי בוגארט. ליחיאל היא מרשה להישאר בחדרה. בחשיכה. בחום הקיץ, כשריחות ההרדוף זולפים מבחוץ וזמזום היתושים מעבר לחלון. ועוזרת לו בפרימת הכפתורים. והיא בגרה מאז ושכחה את תורת שמירת־הבתולים. והתקווה לראות את שמה ברשימת הרוגי ההפצצות – – – תמוה אם עוד יש אנשים שם בבית־החולים.

“על מה אתה חולם, אברהמי?” – עוררהו שוחט בקולו המגולגל.

היה רוצחו על שקורא לו אברהמי.

“עליך” – פלט שלא בכוונה. צחוק התגלגל בכל עברי השולחן. נפתלי הסמיק. כמו נלכד ואין לברוח. לועגים, אל תשלה את עצמך. לעזאזל־כל־המסיבה־הזאת שייקרה אסון ותתפוצץ לרסיסים. לא ידע לאן להטות את עיניו. ממול חייך פיקחוֹת אלעזרי, חודר כליות ולב. מבין את התסביכים שלי, מה? ומרת שרגאי צחקה כמתוך הנאה לחכמה מפי הטף. ובעלה – מתוך רחמים, ומר מאירוביץ' – מתוך טינה על שבאתי. אני יודע את זה, ויאיר –

“נפתלי היה תמיד הרציני שבינינו” – אמר יאיר משפט של חיבה מוצהרת בפומבי. הכל העריכו זאת כראוי. מנוולים כולם.

“או, כן! אני זוכר איך…” – צילצל שוחט, אבל הדלת נפתחה.

רפי! סוף־סוף!

“שלום!” – כרך את כולם במאור־פנים אחד. פניו השחומות הבריקו משזף.

“אני רק לרגעים מספר!” – הודיע כשניגש אל יאיר, אל אביו ואל אמו.

לא הרגיש בנוכחותי אפילו, אכן – הידידות אשלייה. עתה הוא בברית אחת אתם. מעבר לגבול. מחייך אליהם נעימוֹת, צוֹחק בקול. חברים כולם. אשתדל לתפוס את מבטו.

“או, נפתוז!” – מיהר רפי אל נפתלי ותקע כף בכפו – “לא חשבתי שאמצא אותך פה!”

“כפי שאתה רואה”. – ענה נפתלי בחיוך קר.

“איך הענינים? שמע, אני מחפש אותך כבר כמה ימים” – אמר והקריב כסא והתישב על ידו. – “איפה אתה גר?”

באותו מקום", – ענה נוּגוֹת.

שמע, אני בא אליך מחר, מוכרח לדבר אתך" – אמר וטפח על ירכו הקטועה.

נפתלי חש רווחה. הערפל הסמיך נפוג והתאדה. עתה שם לב לכך שרפי גילח את שפמו.

“על מה?” – שאל בסקרנות. איזו שטות שלא למדתי לכתוב במכונה. ואתה דוחה ודוחה, בין כך וכך – עודף של פקידים. בפרוטזה אפשר לעשות עבודות־ידיים שונות.

“יש דברים”, – ענה רפי סתומות. גחן אליו ולחש: – “נו, איך פה?”

נפתלי משך בכתפיו וגיחך.

“לא מסיבות שלנו, מה?” – אמר רפי.

נפתלי סקר את השולחן ואת המסובים, לא מסיבות שלנו בתל־חרבייה כשהשולחנות רעמו ורבקה שרה – מיין תירוש לא נשכּר, לא נשכּר, וכולם ענו בתרועה – לא נשכּר, לא נשכּר, ורבקה – מסחרורית־הראש לא נשכּר לא נשכּר, וכולנו – לא נשכּר, לא נשכּר. והאבטיחים הגנובים. עודד לא רצה ללכת אתנו, – בושה לסחוב אבטיחים במשק; הנאום של זלמן שסיים: בעצם, לא אמרתי כלום, המטפחת האדומה שלי התנופפה במעגל, ועדה מבקשת – נפתלי בחייך, בחייך, את הדבּקה הדרוזית עוד פעם אחת, רק פעם אחת. חשבתי שהיה לה יחס אלי. בעצם לא. האוהל של יוסוף שהיה מחטב צורות של עירוֹם על מטהו, עם המזרונים ההם, איך אפשר היה לשכב עליהם אינני מבין עד היום, פעם הכנסתי חציר רטוב והוא נרקב עד שהצחין כחריונות של תרנגולות, היה להם לול של תרנגולי־הודו והיינו מתגרים בהם עד שחנה זאת צועקת – הסתלקו, ימח שמכם! אל תדברי בשמם – אמרתי לה פעם, כולם צחקו, כן, כולם צחקו, הייתי בדחן קצת, כן, בדחן, רותי היתה מתפוצצת ממני, באה לאוהל רק כדי לצחוק מהסיפורים שלי. בחצות בדיוק היה רפי מסלק את כולם – לישון, לישון, הדייקנות הזאת! בעצם – הועילה לו לא מעט בזמן הקרבות, כמו אז כשהלכנו לחבּל את בית־השיך, הוא צדק אז ולא אני, בזה אתה מוכרח להודות, אם כי היה זה פשע של המם־מם, יכול היה לקרות אסון גדול. לא גדול יותר מאשר ריסוק רגל על יד ג’וליס. הפסק, הפסק כבר –

“מה אתה שומע מהחברה?” – שאלהו רפי.

“אני?” – עיקם את שפתיו – “לא כלום, אתה יודע…” אמר ורמז בעיניו על בוּל הירך.

“שמע, מה יהיה, מסדרים לך סוף־סוף משהו, או לא?” – אמר רפי מתוך רוגז.

“כרטיסי־הנחה לתיאטרון”, – ענה נפתלי. אל תתרגז. אל תתרגז. שמור על קור־רוח.

“אני אומר לך, הייתי…” – התרתח רפי ונבלם.

“מה אתה שותק, בלקין?” – קרא שוחט אל רפי.

“מה אתה רוצה שאעשה?” – שאל רפי.

“תשירו משהו!” – הכריז שוחט.

“כן, תשיר, רפי’לה” – ביקשה מרת מאירוביץ'.

“רפי, הלא אתה מיטיב לשיר, מדוע לא תעשה לנו נחת־רוח?” – קרא מר מאירוביץ' מראש השולחן.

“רפי, היום אתה חייב לעשות זאת למעני, ענין של ידידות!” – הפציר יאיר.

“אני… מה אתם רוצים ממני… אינני יודע לשיר” – ניענע רפי בכתפיו – “הנה – נפתלי, הוא זמר מאז ומעולם”, – אמר כשהוא פונה לנפתלי.

נפתלי שתק. אנס חיוך על שפתיו, שלא עלה יפה.

“כן, תשירו שניכם, מדוע לא?” – קראה מרת שרגאי.

“הלא טובים השניים מן האחד”, – תמך בה בעלה.

“כן, גם נפתלי ישיר, אבל אתה, רפי, מוכרח להיענות לנו הערב” – הפגיעה בו מרת מאירוביץ' שוב.

"אז מה? נשיר? – פנה רפי אל נפתלי.

“לא, לא אני, שיר אתה!” – פסק נפתלי בתנועת־יד – “הנה, שוחט יודע לשיר”. יפצחו פיהם שניהם, רפי ושוחט. זיווג.

רפי נעתר לבסוף ופתח ב“היינו שם בודדים על המשמר”, הצטרף אליו גם שוחט ואחד אחד – גם היתר.

גאולה לא באה. גם לא תבוא. ומוטב לא לגשת אליה בכלל. אולי אני פוגש בה באקראי. באוטובוס, כן. תסמיק. שלום, נפתלי, שב, שב אתה, לי קל יותר לעמוד. כן, לא אומר לה מלה. נשתוק כל הדרך. רק זרועה אולי תתחכך בזרועי. לא תוכל לעמד בזה. והיא תרד בתחנה של רח' עמוס. שלום, תבוא לבקר, נפתלי. כן, אם יהיה לי פנאי. או שאני פוגש בה בקונצרט. מרבה עוד לבקר בקונצרטים למנויים? באמת צריך לגשת פעם. תכירו בבקשה, זהו יחיאל, זהו נפתלי. מעניין אם הוא גבוה ממני. בחור יפה – שמעתי. כך, כאילו כלום לא היה. היתה תמיד אכזרית כילדה מפונקת. אמרתי לה זאת פעם. לא תגיד יותר. הגורל שליט בכל.

נפתלי נגרף עם השירה. קול בס. ריקועים של פלדה וים. ממרחקים מרחקים. מן העבר. גברי כחזה השעיר. איתן כגוף מוצק על שתי רגליים. מדוע אתה שר? הן לא ביקשו ממך. מרפי ביקשו. קול הבס שלי, הבּס הבּס הנמוך, העמוק, המנסר, כאלונים עתיקי ימים, קול הבּס הבּס רוה תאוות גבריות אדיר אדיר מאד מכל אשה, מגאולה, קול הבּס הבּס הבוטח, הנערץ, קול הבס מאוב יעלה מאוהלים על החולות ומירכתי נגב לא־נודע, קול הבּס הבּס כניבחת כלב גלמוד, כרוח במרתפים, קול הבס הבס כמות אנשים בקרב, כמות אנשים בקרב.

מחיאות כפיים. תשואות. “לבחור הזה יש קול נהדר!” אכן, יכול אני למכור אותו עבור לחם. מקצוע מפרנס את בעליו. רפי הלך. מה אמר לפני לכתו? כן. “דרך־אגב – אני מצטרף לקבוץ הכובשים. להתראות”. זה בתל־עריס, אם אינני טועה. גם דני שם, גם יצחק פרידמן, בעצם – כל החבריא. משוכות־הצבר על הסלעים. ומים. הרבה מים. האם אפשר לנהוג טראקטור במקרה שיש פרוטזה? כן. שמעתי שכן. או הנהלת־חשבונות. לא יקבלו אותך. הלול, והמקלחת. מענין איך מתפשטים נכים במקלחת. ענין של הֶרְגֵל כנראה.

“מוכנים לשמוע משהו?” – שאל יאיר.

“כן, מוכנים. לא רק מוכנים, משתוקקים”, – ענו קולות במקהלה.

"טוב, ובכן – היה לנו בחור בפלוגה אשר בשום אופן לא רצה לגלח את זקנו. הזהרתי אותו שאענישו אם לא יתגלח. והוא נשאר בשלו. אמר שאין חוק כזה…

“צריך היית לשלוח אותו אלי” – נכנס שוחט לתוך דבריו.

נפתלי נעץ מבטו באלעזרי.

“חה־חה־חה, כן, אתה צודק”. – המשיך יאיר – “אבל שימעו להמשך הסיפור. מאיין אתה? – שואל אני אותו. מה זה חשוב? – הוא אומר, – יש לי פרינציפּ שכזה. לא כאן המקום – אני אומר לו…”

אלעזרי נטל סוכריה מן הצלחת, נתנה בתוך פיו, לחש משהו על אזנה של מרת שרגאי ושניהם צחקו.

הם צוחקים, לעזאזל, מה יש פה לצחוק? על מי? מה שביעות־הרצון הזאת המלגלגת על עולם ומלואו? מה?

פתאום – כאילו פקעה שלפוחית.

קולו של נפתלי בקע, קורא לעומת אלעזרי:

“מדוע אתה מדבר בלחש? דבּר בקול, כדי שנשמע כולנו!”

הכל השתתקו.

אלעזרי התכווץ מתדהמה. יאיר הפסיק את סיפורו. עיני כולם נפנו אל נפתלי.

“לא אמרתי כלום…” גימגם אלעזרי מבוהל.

“אמר דבר של שטות”, – צחקה מרת שרגאי.

“ובכן יאמר דבר של שטות בקול־רם, בין כה וכה אינו מסוגל ליותר מזה” – נשנק נפתלי מרוב כעס.

תמהון היכה את כולם.

“אתה אל תדבר אלי ככה!” – קרא לעומתו אלעזרי, ואל כולם: – “ראיתם חוצפה? לא נגעתי בו, נטפל אלי…”

“נו, נו, נו, – מה זה? מה זה שם?” – טפח מר מאירוביץ' על גבי השולחן.

“מה קרה? מה קרה פה?” – העמיד שוחט פני אוויל וביקש הסברה מן המסובים.

“איזה ילדים אתם!” – קראה מרת מאירוביץ'.

אינני סובל שאיזה בחור ריקני צוחק בפני…" – נזדעק נפתלי.

“אין לך זכות…” – התלקח אלעזרי.

אלא שמר שרגאי משך לו בשרוולו ואמר – “הנח לו, הנח לו” ומרת מאירוביץ' נופפה בידיה להשתיקו ויאיר נגש אליו ולחש דבר־מה באזנו. אני יודע מה לחש. ומר מאירוביץ' הסתודד עם מר גמזו. כן, גם עם גמזו. ואשת גמזו ניגשה אל נפתלי ושמה יד על כתפו. ואמר נגשה אליו והתחננה:

“נפתלי, אתה עיף, בוא הביתה”.

“לא, אינני עיף ולא אלך!” – צעק נפתלי.

והלחשים גברו מכל צד. אלעזרי כבר נרגע וחייך לעצמו ומצץ סוכריה בעצבנות ושוחט היה מבוהל יותר מכולם וטיכס עצה איך ליישב את הדבר ויאיר כבר אמר להמשיך בספורו ופתח ­– “ובכן אמרתי לו שילך…”

אבל נפתלי הרים קולו שוב וקרא לעומת אלעזרי:

“ובנוכחותי אל תעיז עוד פעם…”

וכמו נשברו כל הגביעים ונסך היין נשפך, וצלילי כוסות בכוסות בסחרחורת של מוקיונים סביב־סביב, ורפי הולך לתל־ערוס שם בגליל, וגאולה לא באה וגם מחר לא אראנה, כי שוכבת עם יחיאל, ואמא־אמא, מדוע אני מוכרח לגור אתה, מענין אם יש קורסים־חינם לכתיבה במכונה, ומה הם מתלחשים מסביב, לעזאזל, היכן הקביים, היכן הם? חרק, זו תזוזת הכסא, על רגל אחת עד הקיר, יראו כיצד עושים את זאת, בואי אמא, בואי כבר, הביתה הביתה שם, כן, הנה הקביים, ישארו כאן בלעדי ייטב להם וליאיר עם עלה התאנה ויבושם ויבושם, הביתה, לעזאזל עם הצבועים, קריק־קרק קדימה, אחת ועוד אחת, בואי כבר אמא, ועוד אחת, אל תפנה את ראשך, קרק, עוד שלש עד הדלת – – –