ב“קול ישראל”

כשאני לעצמי קשה לי להבין ולתפוס: מדוע נחוצה תעמולה כל כך רבה לנהגי ישראל, אשר לב להם ושכל טוב, כי יתעוררו הם עצמם – ובכל כוחם – לשנות את המצב? מי נהג יהודי, אשר ישמע כי ילד טובע בים – ולא יחוש להצילו? מי לא ירוץ להציל נפש חיה מבית דולק? והנה עובדה היא, כי במשך שנה אחת נהרגו 214 יהודים במולדתם בתאונות דרכים. 214 בתי אבלים נוספו לנו – בשל דהירה פרועה, בשל אי־הקפדה על התקנת פנס אחורי ובשל מכת סַנורים, אשר נהג אחד מכה את חברו. היש כפרה לאלה? האומנם נוסיף לרצוח את עצמנו ביד רמה ולא נדוֹר נדר – הציבור והנהגים גם יחד – לחדול ממשוּבתנו ולהיזהר בחיי אדם? וכלום לא נבוז להמשך המנהג הנפסד – ירושת ימי־זדון – לקרוץ בפנסים אל הנהג הבא מוּלך, כי שוטרי תנועה נגדו? כלום אין זו חובתנו לעצמנו, כי נהג הדש בנהיגותו את חוקי התנועה, תדביקהו יד הדין? היש בטחון־דרך למישהו במדינת ישראל, באין בטחון בתנועה בדרכים בכללה?

חשון תש"י.