ל“דבר”
זכינו אנחנו, הדור החי, להגיע אל אשר לא הגיעו דורות על דורות בישראל.
זכינו והגענו כולנו ליסוּד מדינת ישראל ולהתחלת כינוס נפוצותיו “מירכתי ארץ”. וזכינו אנחנו, ציבור פועלי ארץ־ישראל, זכיה יתירה: להיות גורם־אב, ראש וראשון, בכל אלה.
בכוח מה?
בכוח ההליכה המקורית שלנו, כמעט כמוכי־ירח, מראשיתנו, לקראת המטרה האחת, כלילת כל המטרות. כי העמדנו במרכז לא את המלל, אלא את המעשה; כי אמרנו לעצמנו: אין מהפכה חברתית בלי מהפכה אישית; כי העמדנו את האיש, את חירות מחשבתו ורצונו, את כיבוש עצמו לעול העבודה והחברה – בראש הגורמים לכל מהפכת אמת ולכל גאולת אמת.
רק שרשים איתנים אלה יכלו להצמיח לנו דור, אשר ככוחו ליצירה כוחו למלחמה – וביום מערכה היה הוא הלוּז, אשר אינו נשרף ואינו נמחה במים ואינו נחלק. בנים ובנות אלה – מה ייקר זכרם! – יכלו לגדול רק לאמהות ולאבות, אשר הפליגו לארץ מדבר ונטעו במדבר זה נטעי ישוב, שגם דוגמה אין להם בעולם התרבות; אבות ואמהות, אשר עקרו מלבם כל מידה של התבטלות בפני אחרים – לא נרתעו גם מפני מהפכה לשונית.
בזו ההליכה המקורית של תנועת פועלי ארץ־ישראל לקראת מטרתה הנעלה – נעשה לפני עשרים וחמש שנים מעשה רב: הוקם “דבר”, עתון יומי להסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ־ישראל, והוא השפיע השפעה חוזרת עמוקה על אלה אשר הקימוהו ודבקו בו לאהבה. גם “דבר” היה כולו מקור, מעצם ברייתו. תרבות ואי־תלוּת, עזוּת ועירוּת, טוהר וטוב טעם – אך מקצת הן מן הסגולות היקרות, אשר הטביעו בו עורכיו־אבותיו ברל כצנלסון ומשה בילינסון – ויהי “דבר” לפועל ולעם לא רק לבבואת המעשה והמחשבה, כי אם גם למקור מחשבה ומעשה, מהפכה ממעמקים.
ימי רבע המאה הלזו, הצרורים בגליונות “דבר” – היו ימי מארה ומגרעת עמוקה בחשבון העולם וימי שוֹאת דמים, לא שערה מוח אנוש, לעמנו. וזה האוּד הצלנוהו בחרב ובדמים – מדינת ישראל הצעירה ושרידי גלויותינו הטבוחות – רק בכוחות פנימיים נאמנים נוכל להפכו לאור מאיר. והוא רצוננו!
וגם בהזדמנות זו של יובל למפעל גדול, לא נתעלם מן האמת המרה, אשר תֵמר לנו כפלים במצבנו: הגענו ליסוּד מדינת ישראל על תלה – לא הגענו לאיחוד השלם של מחנה פועלי ישראל.
את מאמרו: “אל קוראינו”. בפתח הגליון הראשון של “דבר”, מסיים העורך בדברים אלה: “נהיה איפוא נאמנים לציווּי של משה הס, מלפני 75 שנים: חירות הויכוח ואחדות הפעולה”.
גם מנקודה זו התרחקנו, לא התקרבנו אליה.
מאז היום ההוא, יום הגליון הראשון של “דבר”, חלפו עלינו כתשעת אלפים ימים ולילות, רבי־מסה – ובקיעי הפנים במחנה ובהסתדרותו העמיקו עד מאד.
המשימה המוטלת על כתפי תנועת הפועלים במדינה הצעירה נראית, בתנאים אלה, איומה ומוּפלגת וכמעט מן הנמנעות. אך מתוך אימתה נשאב כוח ונגביר חיילים.
נדרוך עוז – ו“דבר” לפנינו!
סיון תש"י.