בפתיחת התנועה בכביש החדש חל־אביב–הרצליה –נתניה.
מסופקני, אם בימי אחד המלכים בישראל היתה מהדהדת בחלל המולדת הלמות פטישים כזו הנשמעת היום בכל קצות מדינת ישראל. לארכה ולרחבה. והברכה, קודם כל, ליד העובדת! נתבדו החששות, פן לא תרצה עליה זו של קיבוץ גלויות לשים פניה לעבודת כפים ממש. עדים הכבישים המרובים, עדים טורי הבתים לאלפיהם, עדים הישובים החדשים למאותיהם, כי עליה זו אף היא יודעת לעבוד, יודעת לבנות, יודעת להתישב וברכה נאמנה למנצחים בטוּב־טעם על המלאכה הרבה!
והנה הוגש לנו היום כביש־משנה, לקיצור הדרך בין תל־אביב האֵם, אשר זכתה להיות לתל־אביב־יפו רבתי, לבין נתניה, הבת הצעירה והצולחת, דרך הרצליה. המשגשגת אף היא, והישובים הפורחים אשר בין שתי הנקודות. גם מבחינת המידות, גם מבחינת הביצוע, רואה משרד העבודה את הכביש הזה ככביש למופת – ומשרד התחבורה רוצה לחזות בו כביש־מפנה. אשר בו ישלטו סדרי תנועה כהלכתם מלכתחילה. בל תהי תאונה בכביש הזה מפאת פזיזות או רשלנות הנהג, או ההולך ברגל. יהודי, אשר נשאר בחיים וזכה להגיע לקיבוץ גלויות ולמדינת ישראל, אל נא יהי קרבן־דריסה במולדתו. לא תורשה בכביש הזה, למן שעת פתיחתו, לא ריצה מבוהלת, לא הסעת נוסעים במעומד, לא זיזה מן התחנה בלי נעילת דלת קודמת, וכיוצא באלה. עלינו לחסל את המצב בו כל אזרח מבקש להימלט מן הרכבון הציבורי אל המכונית הפרטית, או לפחות אל המונית. במצב זה לא נוכל לשאת.
מדינת ישראל חייבת הרבה לנהגיה על פעילותם הנועזת והחרוצה, בימי מלחמה ובימי שלום, בימי צרה ובימי נחת. אך אלה מנֶהגי ישראל, אשר הממשלה מקיימת בידם עמדת מונופולין, חייבים חוב גדול למדינה: חוב של שירות נאה, מרווח, מדויק ואדיב. לא על המדינה לעורר אותם לשיפורים, כי אם עליהם להיות ראשונים, ליזמה ולמעשה. יש לעסק הזה יכולת של אשראי ובידיו לרכוש לו את הכלים החסרים ולבצע את השכלולים הדרושים, בלי להתמהמה עוד. זו צריכה להיות מטרתם הראשונה של האוחזים בהגה התעבורה הציבורית, מטרה קודמת לכל הענקות וחלוקת רווחים לעצמם. מחיסול תנאי־המחנק, ההופכים את הנסיעה “הציבורית” לעינוי לכל אדם בישראל, וכל תייר, השב לביתו, יתארנה כזוועה – ירויחו הכל. יבוא נא המפנה לאלתר! והבּרכה בה פתחתי, ליד העובדת – תחול נא על סוללי הדרכים החדשות, על עושי הבדק ועל הנהגים גם יחד.
אב תש"י.