דברי נעילה בועידה השביעית של מפלגת פועלי ארץ־ישראל
לא תקפידו עלי, חברים, אם אלך בדרכי ואנעל את הועידה “בדפיקה אחת”. מפלגת פועלי ארץ־ישראל, מפלגת השרשים ומפלגת היוחסין, העולם המיוחד הרעיוני של תנועת פועלי־ציון, של יוסף ויתקין ואהרן דויד גורדון, של ברל כצנלסון ויוסף־חיים ברנר, המפלגה שהיא אם המהפכה העברית הגדולה במאה האחרונה; המפלגה אם העבודה העברית בארץ וכיבושיה, אם היצירה החקלאית העובדת ופריה, אם המלחמה ונצחונותיה, נועלת כנס א' של ועידת־השבת שלה במדינת ישראל החיה, המוסיפה ומעלה את נידחי העם; הנוטעת ישובים למאות בכל קצות הארץ הכבושה, מדינת ישראל החיה, המציאותית בפועל ממש, שלנו. אין זו נעילה, כי אם פתיחה. אנחנו נועלים לשם המשך עבודה קשה, יום־יומית, אשר בכוחה עלינו להגיע אל אשר אנחנו רוצים, צריכים, ראויים וזכאים להגיע – להיות עַם עובד, עַם אדם במולדתו, חבר למשפחת העמים, ערוך להגן בכל עוז על חייו הגאוּלים ונושא שלום לקרוב ולרחוק.
אלול תש"י.