ידידי,

אני כותב בימים אלה איגרת לראש הממשלה – על תקופת כהונתי כשׂר התחבורה – ותוך כדי כתיבה הנני חש כמה אוהב אני כל פרט ופרט בתחבורה. אגיד במליצה רוּסית: “עוד המסורת רעננה” – והדברים כבר עוטים קסם רב: גם שיקום הרכבת, גם יסוּד “אל־על”, גם חידושי הבזק (שלא היה סימן ממנו בדואר המנדטורי), גם הצמחת הבול הישראלי וכו'. וכשׂר אוהב ארשה לעצמי, בניגוד להלכות באנקט, להזכיר גם דברים שהכאיבוני עמוקות. הכאיבתני שביתת ההפגנה של פועלי הרכבת, ביום עלותי על הבמה בכנסת בפעם הראשונה כשר התחבורה. וצר לי מאד כי לא הגעתי לגמר יציקה בעסקי התעבורה ולא הספקתי לסיים את המשא־ומתן עם אנשי התעבורה השיתופית, אשר כימי דור שלם הנני קשור אליהם קשרי ידידות וריבות. על כגון זה שמעתי פעם שיחת־חוּלין של ח. נ. ביאליק, שכדאי לספרה. “בדרך כלל – אמר ביאליק – הצלחתי במעשי ידי בארץ, לרבות מפעלים שלא היתה לי כל הכנה מיוחדת אליהם, כמו – ‘אוהל שם’ – חוץ מענין אחד, שלכאורה היתה לי כל ההכשרה הדרושה לו – ובו לא הצלחתי: אגודת הסופרים”.

אני מקוה כי הבא במקומי ישלים את המלאכה, למען תוסיף ותתקיים במדינת ישראל תעבורה שיתופית מתוקנת, עובדת על אחריותה – דבר שאינו קיים במקום אחר בעולם – ומפוקחת מטעם המדינה.

ידידי! לא איש מסיבות אנכי. אך אני מודה לכם נאמנה על מסיבה זו. דברי החברים ריגשוני, כי נאמרו מלב עמוק.

תודה.

כסליו תשי"א.