רבותי, אחי ורעי!
בשני דברים אין איש מטיל פקפוק: א. כי היובל, יובל החמישים, הוא היובל המקורי, האמיתי, אבי היובלות, אשר הנחלנו אנחנו לכל העולם כולו ולכל השלטונות, שכן גם השם יובל ניתרגם, או יותר נכון הורק כמו שהוא, ללשונות הגויים; ב. אין איש מטיל פקפוק בדבר, כי השליחות, אשר עשתה קרן הקיימת לישראל במשך יובל השנים מיום היוָסדה, עוד לפני קום ההסתדרות הציונית, ועד שנת היובל הזאת, כשעומדות רגלינו בתוך מדינת ישראל ועל קרקע מדינת ישראל, היתה שליחות היסטורית רבתי.
אלמלא אדמת המולדת שנגאלה עמק עמק, הר הר, חלקה חלקה, באמצעיה של הקרן הקיימת לישראל, לא היה יכול לצמוח לנו ישוב חקלאי עובד בעל מהות חברתית כזו; ואלמלא הישוב החקלאי העובד, בעל הצביון החברתי הזה, לא היה קם יסוד־היסודות לגידולו של כלל־הישוב ולהתפתחותו – העירונית, החרשתית, המדעית והכלכלית; ואלמלא כלל־הישוב הזה, בעל שיעור הקומה כמו שהוא. בעל הכוחות ליצירה ולמלחמה, כפי שראינום לעינינו, לא היתה יכולה לבוא המדינה.
ועם קום המדינה לא נסתיימה השליחות הזאת. לעם הנקבץ נחוצים תחת רגליו שטחי קרקע גאולים, מטוּיבים: מסוקלים ומנוּטעים, מנוּקזים ומיובשים, מיוּשרים ומוּשקים כדי לפרנסו בכבוד ובשפע. והקרקע איננה רק פני הקרקע, כי אם גם כל הספוּן וטמוּן בה. וזוהי שליחות אשר אין לה שיעור.
במשך חמישים שנה כמו נבלעה הקרן הקיימת בדמו של העם והנוער בעם – לכל תפוצותיו. יש בכוחו של רעיון גדול לשאת את נושאיו. והצמידות והדבקות הזאת בין העם והנוער לבין הקרן הקיימת לישראל עתידות להמשיך ולהראות את כוחן גם להבא, עם המדינה החיה, המתאַכלסת ומתמלאת.
אני רואה לפני את מדינת ישראל בעוד חצי יובל – ויש בה בעל־אחוזה אחד גדול, רב־קרקעות. ירוקות ומוריקות, המתנוססות בתוך שטחי המדינה – לפי מאמר הנשיא – כבבת־העין בתוך הגוף. ואין הוא מוכר את קרקעותיו, כי אם נותן אותן רק בחכירה, לעבדן ולשמרן. וה“לאנד־לורד” הזה הוא עם ישראל. הוא הוא בעל הקנין הגדול הקרקעי. ומה שהיה למקור קללה בכל העולם, ה“לאנד־לוֹרדיוּת”, השליטה ביחידות גדולות של קרקע, לשם רדיפת בצע, תהיה לנו לברכה ולתפארת. אחד הסופרים הדגולים, איש מוסר ואיש חברה, פוֹפר לינקיאוס, היה אומר: קנה־המידה להתקדמות האנושות הוא במוּסריוּתם של המוסדות. אם מבחינה זו נבדוק את הקרן הקיימת, הרי היא לישראל המוסד המוסרי־הכלכלי־החברתי, אשר תפארתו על כל ההיסטוריה האנושית.
ואני חוזר ליובל. הרעיון של הקרן הקיימת הוא גלגול של רעיון היובל. כי מה היה היובל בקדמת ישראל? היובל שקד על החוק, כי האדמה אשר נכבשה ואשר חולקה בגורל לשבטי־יה לא תימכר ממכר־של־קנין, ממשפחה למשפחה או משבט לשבט, כי אם תינתן רק “למספר שנות תבואות”. קרן היובל היתה מריעה: “כי לי הארץ” – להכריז ולהזכיר כי גם בעל הנחלה איננו הבעל העליון לנחלתו, כי יש בעלוּת עליונה, נצחית, אשר היא המחלקת את הארץ. ומבחינה זו, ידידי ורעי, הקרן הקיימת היא מעין יוֹבל־תמיד.
וארשה לעצמי לסיים בדבור אחד: הקרן הקיימת – לעולם קיימת ולעולם יוֹבל.
שבט תשי"א.