לוגו
עַל עִסְקֵי חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

במועדון המסחרי התעשיתי

תרשוני להודות לכם על ההזמנה ולהקדים מלים אחדות אישיות.

מיום בואי לארץ, זה כארבעים שנה, אהבתי ללוּש בחומר ולא ברוח. כל מעשה ממשי, אם בחרושת, אם בחקלאות, אם בימאוּת ואם באויראוּת, ואם במסחר. את המשימה החדשה, משימת החינוך והתרבות, היססתי מאד לקבל עלי, לא מפני הקלת־ראש בערכה, כי אם להיפך – בשל רום ערכה ושׂיאה.

אספר לכם שיחה מקרית בהחלט, אשר שׂח אלי לפני כמה חדשים אורח חשוב – הרב האלברשטאט מברוקלין, ניו־יורק. ערב קיץ אחד ואני עובר מיפו לתל־אביב ורואה שני יהודים לבושים שחורים, תרים למצוא מכונית. אמרתי לנהגי: עצוֹר. נכנס האחד (השני אך ליוָהו). עוד טרם הספיק האיש לפנות כה וכה, עמל להגיע לארנקו. פתאום נתן עינו בדגלון אשר על המכונית: “וואס איז דאָס פענדל?” שאל את הנהג, אשר על ידו התישב. זו מכוניתו של שׂר התחבורה – ענה הנהג. ואילו לאורח נשמע: שר התרבות. בהתפעלות עצומה הסב אלי את פניו: וַי, וַי, וַי, – הרי יש לי הכבוד לשבת במחיצתו של שר החינוך והתרבות בישראל – הזדמנות כזו! אני הרב האלברשטאט מניו־יורק – הרי בידי כבודו כל ילדי ישראל, הישיבות ותלמודי־התורה, כל הנשמה היהודית. – וַי, וַי – היודע כבודו היכן שמעתי שמו? בבית הלובּאביטשי ז"ל, בניו־יורק – סימן שאצלנו עוד רואים בו אחד “משלנו”… לא מיהרתי להעמידו על טעותו, עד שהוסיף להפליג בדברים: אמנם, יש שרים לענינים שונים, שר לפוליטיקה, שר לכספים וכו'. כאן הפסקתיו: אדוני הרב, חייב אני להוציא אותך מטעוּתך: לא במחיצת שר החינוך והתרבות נוסע כבודו, כי אם במחיצת שר התחבורה. הוא נבהל: וי, וי – הרי שצריך אני לנקוט לשון דיפלומטית ולהצטדק – ודאי: גם התחבורה ענין גדול – תחבורה – כל ישראל חברים – ועוד ועוד.

הקיצור: נבואתו של הרב האורח נתקיימה בי ומודה אני ומתוַדה, כי אימת הענין העצום של החינוך רבה עלי. בשיחתי זו לא הייתי רוצה להסתגר בתחום החינוך בלבד: יש לי צורך להגיד משהו באזניכם על עסקי התרבות בכלל. וכמובן, לא אדלג גם על המשבר בחינוך. אשׂרטט שרטוטים רהוטים אחדים על הבעיות הגדולות שלנו בתרבות ובחינוך.

הבעיה הגדולה בשדה החינוך והתרבות שלנו כיום היא – המלאכה המרובה, אשר אין אנו מספיקים לעשותה, כמו ביצור החקלאי והחרשתי, כמו בשיכון ובשאר צרכים חיוניים. אך יש הבדל יסודי לבין צרכינו במזון, בלבוש ובדירה לבין צרכינו בחינוך ובתרבות. את החסר לנו בתוצרת שלנו ובבניה מחוברת לקרקע אנו משלימים – וההכרח לא יגוּנה – בתוצרת חוץ ומחליפים ביבוא אוהלים וצריפים וכו'. אך מלמדי תינוקות ומורי עם יש למצוא רק בפנים. זה לי כשלושה חדשים כשר החינוך והתרבות. ניסיתי להגיד לאורחים אמריקאיים שביקרוני, כי ישאילו לנו קצת תלמידי־חכמים מבתי־המדרש החשובים, שיש להם שם באמריקה. הודעתי להם: אם יתעוררו לפחית מאתים צעירים וצעירות לבוא למדינת ישראל לעבודת שנתים בהוראה, במעברות ובמחנות – אהיה מוכן לשלוח אניה להביאם הנה ולהחזירם מכאן על חשבוננו, מקץ מועד התנדבותם – ופרנסתם עלינו כל ימי שהותם אתנו, אמנם לא על דרך המותרות, כי אם על דרך הצנע. לצערי. עוד לא הגיע אלי הד חוזר כלשהו להודעתי זו. באין פולין, באין ליטא ובאין ארצות בּלטיוֹת ובאין אירופה היהודית הקונטיננטלית כולה – מאין נעלה מורים נושאי־תרבות? העולם היהודי כולו, וביחוד ארצות דרום־אמריקה, דורש מורים מדריכי נוער. יש צמאון לתורה – ואיו מַרוה. ובמידה שכינסנו אלינו, אל תוך מדינת ישראל, עוד חצי מיליון יהודים מירכתי ארץ, הרי זקוקים אנו ללימוד תורה ודעת בשקידה רבה ובקצב נמרץ… כבר נשתגר בפינו המספר “אלפיים מורה” החסרים לנו – ואין אנו חשים בכל חריפותו של המצב הזה. אולי כדאי להדגיש זאת לא במספרים גדולים, כי אם דוקא במספרים צנועים מאד. כשדרושים לנו שנים־שלושה מורים – לשלוח אותם למעברה חדשה – אין למצוא אותם על נקלה.

וכאן אסור הצדה כהרף עין ואגיד מלה אחת בשבח הצבא, בתור בית־ספר גדול. האמת היא, כי אינני יודע כיצד היינו יכולים בכלל להחזיק מעמד בקיבוץ גלויות זה לולא כינס הצבא לתוכו את רבבות הבחורים הרעננים ולולא הפך להם את מועד השירות בצבא גם למועד של לימוד. שמעתם מסיפורי על הרב. כי נוהג אני להעלות למכוניתי נוֹעים ונוֹעות ביחוד לבושי־מדים. בדרך זו מקבץ אני, לעתים, מניה־וביה קיבוץ גלויות בין כתלי המכונית. אני שואלם לארץ המוצא, לתקופת השהיה בארץ, למקור ידיעת העברית, למשלח־היד של הבנים וההורים גם יחד. התשובה בפי אנשי המדים ברובם – היא: עברית קנינו לנו בצבא. נציין איפוא לשבח – ובלב מלא – את הצבא כמורה להועיל.

אבל הגילים שהם למעלה מגיל הצבא והגילים שהם למטה ממנו – הרי הם רובו של העם – והן לא קל ללמוד בתנאי המעברות וישובי העולים, אשר אינם משופעים בנוֹחויות. אמנם, יש עובדות המוכיחות רצון עז ללמוד גם בגילים הקשישים. ידעתי מפי חבר ירושלמי, אשר עשה לו קבע לבוא לאחד הישובים הקרובים ולעשות בה עבודה כמורה מתנדב. מפצירים בו לשהות אתם עוד ועוד. מעשה שבאה עם המבקשים ללמוד קריאה וכתיבה גם אשה בשנות העמידה והביאה אתה את בעלה, להמליץ עליה כי ילמדוה לפחות לחתום את שמה. רעב תרבותי מעין זה, כפי שהוא נתון לפנינו היום, הנו חזיון חדש בתוכנו, באשר הוא חל היום על כל אחד משני יהודים, הנמנים בתוך המיליון היהודי שלנו. הכרחית איפוא עבודה תרבותית גדולה. רבוֹלוּציונית. המימזָג התרבותי לא יכול הפעם להיעשות מאליו. כל עוד לא הקנינו למחצית האוכלוסין ידיעת לשון וספר, וזאת אומרת, קצת ידיעת תורה ודעת, עדיין אין עם, עדיין לא הושלמה מלאכת הקמת המדינה – ואין אנו יכולים להיעגן לתקופה ארוכה של תהליך התמזגות.

כל שנות חיי בארץ הלכתי לשיטתו של יעקב אבינו, אשר התפלל: לחם לאכול ובגד ללבוש, מתוך שהיה סבור, לפי הביאור העממי, כי קצת יי"ש יקנה בכספו הוא… אף אני הייתי כל ימי אומר: נקים לנו חקלאות, חרושת, תחבורה וכל מן דין – והתרבות תבוא מאליה. מקרקע אוכלוסין יהודים המתפרנסים בכבוד וחיים כבני־חורין יצמחו לנו משוררים, מנגנים, מציירים, אנשי עט ואנשי מחשבה. עכשיו אינני אומר זאת: יש לדאוג ללחם לאכול, לבגד ללבוש – ולספר ללמוֹד ולמוֹרה ללמד.

אתמול אחר הצהרים התקיימה בתל־אביב ישיבת חבר הרשויות המקומיות. אשר הוקדש לענין הקנית הלשון והתרבות; ראיתי כי נכונותם רבה. כי חיוּניוּת הענין ברורה. “ישוב שלנו לא יתקיים בלי לשון” – אמר האחד. “אנחנו שליש ותיקים במושבה ושני שלישים חדשים – איך נחיה בלי קליטה תרבותית?” – אמר שני. “יש לי אחת־עשרה עדות ברשות המקומית שלי ובלי עבודה תרבותית נמרצת – אנה אנו באים?” – אמר השלישי. “יש לי שאלה, איך למשוך את האנשים ללימוד אחרי יום עבודה קשה, אחרי לינה באוהל או בפחוֹן” – אמר הרביעי. ואכן, צריך להנעים את הלימוד להמונים, בעזרת כלים המושכים את הלב. לכשנַראה להם מחזה עברי טוב, מוצג בידי משחקים היודעים את מלאכתם – והיה הלימוד בדרך עונג ושעשועים. הוא הדין בקריינות טובה. הוא הדין בזמרה ובנגינה. כל זה מוכרח עכשיו להיות מוּפנה בכוח לצד המעברות והמחנות, כדי להקל על האנשים החדשים את המעבר התרבותי, לבל ישתגרו בלעז שלהם.

בענין החינוך ראיתי כי ד"ר ברוך בן־יהודה שוחח כאן אשתקד – ודבריו הוכתרו בחוזר פנימי בשם: “חינוך הזרמים”. בנעילת הויכוח בכנסת על עניני החינוך במחנות ובמעברות, אך זה לפני ימים אחדים, אמרתי: “בין אם עתידים אנו להגיע בקרוב לחינוך אחיד ובין אם החזון הזה יתמהמה”. זו לא היתה פליטת פה. רציתי להשמיע כי אין אני מן האדוקים בחינוך הזרמים. אבל עוד יותר שולל אני קנאות עיורת, נוגדת לזרמים. אין דבר אשר הועיל להעמיק בלב ציבור הפועלים את הכרת ההכרח בשמירה על הזרם החינוכי המיוחד שלהם, כמו הכפיה, אשר התמידה במשך עשר שנים, להחרמת בית־הספר של זרם העובדים בפרובינציה נידחת, הנקראת תל־אביב, וברוב של קול אחד. המרירות אשר הצבירה עובדה זו, נאומים לעשרות לא יוכלו להמתיקה. אם יש תקוה לחינוך ילדי ישראל בלי מחיצות, הרי זו עתידה לבוא רק כפי בירור של כבוד ושל אמת, בו יתאמץ כל אחד מן הצדדים לבקר את עמדתו הוא ולהגיע לעמק השוה לכולם. נתאר לנו: אין זרמים – ויש בית־ספר אחיד. כלום יהיה זה בעל צביון אחיד, על פי גזירת הרוב במדינה? לא אני ארצה בדבר הזה, לא אתם תרצו בו. נניח, כי ביום מן הימים. בעוד עשרים שנה, למשל, יהיה הרוב במדינה לפועלים, כלום יגזרו אז על בית־ספר רק בנוסח הסתדרות העובדים? יתכן כי יש חולמים על כך – אך הרוב הגדול במדינת ישראל, פועלים ולא פועלים, שולל זאת בכל כוח. בעניני רוח ונפש, בעניני אמונה ודעה, לא נשלים כי תהיה גזירה של מישהו, שכן אבדנו אז דבר יקר מאד, אבדנו את חירות הרוח. יהודים לפי תכונתם לא ישלימו בדבר זה. במעשה־העגל עמד משה ללמד על ישראל סניגוריה משונה: “כי עם קשה־עורף הוא”. וכי בגלל כך אין להעניש אותם על חטא העגל? – שואלת השיחה העממית – ומשיבה: טענתו של משה לפני הקדוש־ברוך־הוא היתה טענה של ממש – בי אדוני, אל נא תכלה אותם כרגע! אמנם, לא קלה תהיה המלאכה להכניס את ראשם בעול התורה והמצוה, אבל משיקבלון, יעבירון באש ובמים, כי עם קשה־עורף הוא. עמידה על אמונתם ועל רעיונם עד למסירת־נפש טבועה בדמם של בני העם הזה – ורק בכוח עקשנות זו הננו מסובים היום כבני־חורין, במדינת ישראל.

ובכן, לא בית־ספר גזוּר על פי טופס אחד, הטופס של הרוב במדינה. אלא מעין הפרדת הענין של הזרמים מן המפלגות; קביעת תכנית של לימודי חול, שהיא חובה מטעם המדינה על כל בתי־הספר; רשות להוספות לימודיוֹת או חינוכיות, לפי צביון המקום. המדינה לא תקבע חובת תפילה – זו היא מצוה המסורה ללב. ואם במקום מסוים ירצה חלק מן האוכלוסין בחינוך דתי והשאר לא ירצה בשום פנים בחינוך דתי – יקוימו באותו מקום שני בתי־ספר. אין לי ספק כי יהיו אז הרבה מקומות אשר ימצאו דרך משותפת. לא כל ההורים החפשיים יסרבו לשלוח את ילדם לבית־ספר בו מתפללים – לא כל ההורים החפשיים האשכנזים, ואין צריך לאמור, לא כל ההורים החפשיים מקרב עדות המזרח. אף אני הייתי שולח את הנכד שלי בלב שקט לגמרי לבית־ספר של מאמינים ומתפללים – כשיגיע תורו להיות אפיקורס, יגיע לכך בכוחותיו הרוחניים של עצמו. לי חשוב, קודם כל, לבל יהיה בּוּר.

הוה אומר: בית־ספר אחיד מן הסוג אשר תיארתי כאן, אף הוא איננו ענין פשוט. אבל בין סידור מעין זה לבין הקמת מחיצות ארציות ומסירת המפתחות למפלגות – יש מרחק. ומן הדין כי בענין זה יתנהל בירור בין יהודים בנחת. ואין מקום לכל “הבּאטאליה”, כפי שהיא סוערת. שום יהודי לא יוַתר לא על האמונה שלו ולא על החופש שלו. בגלל האבק הרב, אשר העלה הענין בחלל הציבור שלנו, אין רואים את גוף הענין כהוָייתו.

זהו, נדמה לי, מה שיכולתי אני להגיד לכם הפעם בסוגיה הזאת.

אודה לפניכם, אף אני אינני רואה עוד את הכל ברור ומבורר. כדי לפלס לנו דרך חדשה בחינוך, אנו צריכים לעשות זאת מתוך גישה יפה ומתוך לב פתוח, כי היא הענין הקדוש ביותר שיש לכל אדם, לכל אב, לכל יהודי. פוליטיקה פוליטית, השוכחת מתוך התנצחות את הענין עצמו ונעשית אמצעי למטרות אחרות – פסולה כאן בהחלט.

גם בחינוך הילדים עומדת בכל חריפותה שאלת ההיקף הכמותי, כן ירבה! מספר התלמידים שלנו השנה – למן בני חמש וכולל תלמידי בתי־ הספר התיכוניים ועד לסטודנטים במכללה ובישיבות, מצטרפים לחשבון 215 אלף. על אלה יש להוסיף עוד 25 אלף תלמידי בתי־הספר והגנים הערבים. לקראת השנה הבאה אנו עורכים לנו חשבון של 300 אלף תלמיד, כולל גם התלמידים הערבים. מדינת ישראל הטתה שכמה לשאת בעול זה – ולשאת בו ברצון. ההשקעה הפוריה ביותר בשנים אלה של קיבוץ גלויות – השקעת כלל המדינה בעסקי כלל המדינה – היא ההשקעה בחינוך ובתרבות. כי באלה סוד קיום המדינה ועיצוב מהותה. “אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד”, וחזקה עליכם, כי רצונכם לראות בבוא כל הדברים האלה למדינת ישראל.

אדר א' תשי"א.