בכנס רַשמים
מורי ורעי!
עם צאת השנה הראשונה לחוק לימוד החובה ולקראת עבודת השנה הבאה, שנת תשי"ב, ראינו לכדאית קריאת פגישה זו של הרשמים למקומותיהם, כדי לקיים שיחה בצוותא על התקנת השבילים הציבוריים המוליכים את התינוק לגן ואת הילד לבית־הספר. עליכם, הרשמים, מוטלת חובת הכבוד לפקח על השבילים האלה ולסלק מהם כל מכשול. אבן הפינה לבנין החוק שלנו היא הקשבה למשאלתם של ההורים, או של המוסמכים לבוא במקומם. יתכן כי המדינה צימצמה את עצמה יותר מדי, כדי לתת לרצון ההורים הרבה מאד. אך אם נעשה כן, הרי לא נעשה אלא מנימוק אחד: כאן יש נגיעה בנפש, אשר אפילו המדינה חייבת בה בזהירות יתירה, על אחת כמה וכמה – כל חוג, או כל אדם במדינה.
שנות הילד, ביחוד שנותיו הראשונות בארץ, הן בחינת חומר היוּלי עדין, הנתון בידי החברה־המדינה, לעיצוב האדם החדש. על כן יש לדאוג מאד למלא את השנים האלה תורה ודעת, אהבה ורצון, דבקוּת בחזון עם ואדם ותחושת ערך גאולתנו אנו, העושה אותנו חטיבה עצמאית, בת־חורין, בקרב עמי עולם. על כן יש לנטוע בשנים אלה בלבבות הרכים של ילדינו חשק ליגיעה ולעבודה, אהבה ליצירה ועוז להתגוננות, אשר הם הבונים את גאולתנו והעתידים לקיימה בידינו.
בכל המגמות בחינוכנו צריך לתפוס מקום עיקרי – הספר, ספר הספרים, אשר שרשי האומה מעורים בתוכו. אין כמוהו לבשם את דמיונו של הילד העברי ואת נפשו ולרקום רקמת־חן מקשרת בינו לבין הארץ, בינו לבין העם.
המגמה החרדית והחפשית בחינוכנו אינן אש ומים: אפיקורסות לתיאבון ועבריינות להכעיס לא היו מעולם מדרכי הבניה בעם ובארץ. ומי שתמה על פֶּשֶט חרדי שהופיע בזרם החינוך של העובדים אינו אלא מעיד על עצמו, כי לא ראה מעודו קשת מלאה על כל גווניה.
המבצע החינוכי הכביר העומד לפנינו בפרק קיבוץ הגלויות – ספק אם עדיין אנו תופסים אותו למלוא היקפו ולכל עומקו ודקותו.
אם זו תהיה גישתנו למהות החינוך שלנו בכללו, הרי נבין כולנו כי אין כל הגיון ואין כל טעם להאכילנו רוֹש ולענה, טענות וערעורים שלאחר מעשה, על עסקי הרישום, כי אם יש לקיימו מראש בהידור של כבוד. אתם, הרשמים למקומותיכם, חייבים לראות את עצמכם בפעולתכם כנאמני החוק וכשליחי המדינה.
ואשר לצעדים הטכניים, הרי נתון לפניכם החוק על סעיפיו, התקנות המשלימות לחוק וההוראות לקראת שנה זו – וכל דבר מוקשה ישָאל נא ויֵעָנה.
אדר ב' תשי"א.