בעצרת יום הילד היהודי בירושלים

נוער יקר, אחים ורעים!

לא באתי להוסיף נאום על עלית הנוער; רצוני לספר משהו. דוקא בימים האחרונים נזדמן לי ללמוד משהו, מעין עדות חיה, בתחום עלית הנוער, בדרך הליכתי מירושלים לתל־אביב. היום נטה לערוב ובמקום המיועד לעמידת הממתינים לנס של כלי־רכב – שהייתי קורא להם “נוֹעים ונוֹעוֹת” – ראיתי עלם אחד רך, יפה־פנים, עומד בצניעות רבה, גם אינו מעיז להושיט יד, ושני צרורות, לא מזוָדות מבריקות, משני עבריו. אם כי היו הממתינים גם במדים, העליתי את העלם הזה. והנה סיפור:

הוא בא מאחת הישיבות בירושלים. למד שנתים וחצי. כיום בן שבע־עשרה, עוד לו שנה עד לשירות הצבא.

– ולאן אתה הולך? – הוא הולך לאחד הקיבוצים בפרוזדור ירושלים להמשיך בעבודת ההכשרה שהתחיל בה. הוא מקווה שיינתן לו להמשיך במשק עד לשירות בצבא. יליד פולין; בן 8 היה כשלוקחו הוריו למקום אשר ממנו לא שבו. הוא ברח לשדה, ניצל, אבל גם הוא נתגלגל כעבור זמן מסוים למחנה, לאחד המחנות, ולא הספיקו לאבדוֹ, עד שבאה מפלת הצורר והוא הוכנס לבית־יתומים. כעבור זמן־מה בא אחד הגואלים, שהם רבים, וזכות כולם היא הזכות הזאת, ולא אזכיר את שמו, וגאל אותו מבית־היתומים והביא אותו לארץ רומניה. מארץ רומניה הוליך אותו גורלו להולנד.

– ואיך עלית לארץ־ישראל? – התשובה היתה קצרה מאד: – בעלית הנוער.

והנה נתמלאתי חיבה למפעל שהיתה לו הזכות להציל את העלם האחד הזה. עלם זה הריהו מן אותם אלפים ורבבות נערים ונערות שהועלו לארץ. ואני יכול להגיד בפה מלא: תוספת יקרה היא לעבודתה הברוכה של “הדסה”, הפעולה בעלית הנוער!

ניסן תשי"א.