לוגו
הַחִנּוּךְ וְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בכנס מורים בירושלים

בעוד כחודש ימים תמלאנה שלוש שנים למדינת ישראל – וכמעט שהתרגלנו כבר לא לנס של מדינת ישראל, כי אם גם לנס של קיבוץ גלויות.

חלומנו, עם יסוד המדינה, היה להכפיל את הישוב העברי בארצנו במשך 4 שנים – והנה היה החלום הזה לממשות במשך פחות משלוש שנים וכבר אנו רואים בעיני בשר את העליה של שנות המדינה משתווה למספרנו בארץ ביום הקמתה.

בחיי עם, כבחיי יחיד, לא כל השנים שוות. מידת הזמן היא מידת התנועה אשר חלה בו. אם נשוה, מבחינה זו, את שלוש שנות מדינת ישראל לשלושים שנות המנדט – 1918–1948 – ואם אפילו נתעלם מהעובדה כי הצהרת בלפור מצאה כבר בארץ־ישראל כ־60 אלף יהודים, הרי ברור כי בקצב שנות המנדט חיינו כבר שלושים שנה, כלומר: חיינו כל שנה עשר שנים!

במלים אחרות: כדי להדביק את קיבוץ הגלויות, עלינו לעשות בשנה אחת מעשה של עשר שנים קודמות.

גם בחינוך אינני רואה את מרכז הכובד בחוק, אלא בחובה, בצורך, בהכרח להדביק את העליה החיה.

בשנת 1950 היו במדינת ישראל בני גיל 14 שלושים אחוזים. זאת אומרת, התפקיד של החינוך איננו קטן, גם אילו היו כל הילדים נולדים לאבות יודעי עברית ומדברים עברית ומעורים בתרבות העברית.

יש להודות לעצמנו, כי בשלושה־ארבעה דברים עשה הישוב התחלות גדולות, בבנותו את המוסד בכוחות חלוציים נאמנים:

א. בהגנה, ב. בחקלאות, ג. בחינוך, ד. בהחיאַת הלשון.

הנצחון במלחמה על צבאות המדינות, הסובבות אותנו בשלושה עברים, לא יכול היה לבוא בשום פנים, אילמלא קדמו שנות השמירה וההגנה החלוצית.

ואילמלא החקלאות העובדת לא היינו יכולים להשריש את רבבות הבאים, בלי נסיון של עבודת אדמה ושל עבודה בכלל.

בחינוך הילדים גבר הישוב על מעצורי לשון ועל נטיות לחינוך בשפות זרות: צרפתית, גרמנית, איטלקית, אנגלית ועוד. ולפיכך יש לנו יסוד לקוות, כי גם בעלית קיבוץ הגלויות יקוים הפסוק: “מפי עוללים ויונקים יסדת עוז”.

ואשר עשו מחיי הלשון – הבלשנים, המורים והפועלים המתישבים – הוא העמוד התיכון לגאולתנו מבליל שפות ולשונות ולהיתוּכנו לעם אחד.

אם נגש מקרוב לענין החינוך נראה שלושה אָפקי פעולה עיקריים לפנינו:

א. גן־הילדים, ב. בית־הספר, ג. בתי־הספר לנערים אשר בילדותם הופנו למלאכה, מחמת עוני ודחקות, והם חסרים את חוק הלימוד היסודי.

לימוד החובה, או נכון יותר: חובת הלימוד, פועלת כבר בכל שלושת האפקים האלה: בגן־הילדים – מגיל 5, בבית־הספר – עד גיל 14־15, נערים עובדים חייבים למלא את חסרונם – עד גיל 18.

הצרכים הבוערים הם: דירה, ריהוט וציוד, ספרים ומכשירי־כתיבה – ועל כולם: מורים ומורות!

היש בקיפולי קיבוץ גלויות חומר המוכשר לקבל לידיו מלאכת הוראה במחנות ובריכוזי העולים הנשארים, לאחר שניתנה לו במשך הקיץ הזה הזדמנות להתכונן ולהשתלם, הן בידיעת הלשון והן בלימודים אחרים?

ראיתי במחנה אחד, על יד קרית־מוצקין. בסביבת חיפה, כיתת אנשים מעולי עיראק, שוקדים על הכשרתם כדי להמשיך במדינת ישראל במלאכת ההוראה, אשר היא היתה מקצועם, ברובּם הגדול, גם בעיראק. לנו דרושים כמועמדים להכשרה כזו לא פחות מאלפיים איש ואשה – ועוד הקיץ.

זוהי, אליבא דאמת, שאלת השאלות לגבי גורל חינוך ילדי העולים בשנת הלימודים הבאה.

סיכומי שנת החינוך, תשי"א, הם כאלה:

בית־הספר היסודי העממי, מחוץ לבתי־ספר תיכוניים, מקצועיים וגבוהים, כלל בשנה זו מאה וחמישים אלף, בתוך זה ארבעים אלף ילדי עולים. גן־הילדים כלל כחמישים אלף. בתוך זה כעשרים אלף ילדי עולים. בסך הכל איפוא כמאתים אלף. כן ירבו! יש להוסיף על המספרים האלה עוד עשרים וחמשת אלפים – ילדי הערבים.

כמה מורים ומורות וגננות נושאים בשנה זו בעול החינוך? למעלה מאחד־עשר אלף.

אבל חינוך הילדים מהווה את מרכז הענין, המוקף בעיה ניספת: בעית הנחלת הלשון לכל העם. המיזוג התרבותי הגדול הנדרש מחייב תנופה גדולה של עבודת לימוד והנחלה באלף דרכים, למען הקל על האבות ועל האמהות ועל הקשישים בכלל את ההשתרשות בקרקע הלשון והתרבות של המדינה.

יודעים אנו את היסורים של אנשים באים בימים, כשגורלם מטיל עליהם רכישת לשון חדשה והתאקלמות בתנאי חיים חדשים מעיקרם. אנחנו פגשנו לא מעט בני דור ראשון להגירה לאמריקה, או לדרום־אפריקה וכיוצא בהן, אשר גם לאחר עשרים ושלושים שנות ישיבה בארץ החדשה לא הצליחו לסגל להם כראוי את הלשון החדשה. לא יתכן כי נתן לדברים להתגלגל כך, כי קיבוץ הגלויות יהיה במולדת זמן רב נטוּל לשון ויתפרנס מיניקה דלה מעתוני לעז ושרידי תרבות של מנַדיהם, רודפיהם, צורריהם ומשעבּדיהם.

בלי ממזג לשוני ותרבותי עדיין אין עם! ובלי עם – גם בטחון המדינה אין לו על מי להישען.

סַלוֹנוּ דרך חדשה ללימוד עברית למשכילים. יש הצלחה רבה באוּלפנים המיועדים למשכילים. נכפיל את האולפנים האלה וּנשלש אותם, אך יש צורך גם בהרחבת דרך הקליטה הלשונית התרבותית להמונים כולם.

לעזרה – ולעזרה גדולה – קרואים האמנים: אנשי הבמה והמחזה, אנשי הקריינוּת הטובה, אמני הזמרה והשירה, גם אמני הנגינה והציור. יש לבקש ולמצוא נסיבות חדשות כדי להקנות בעזרת צלילי השיר והמשחק, בבת אחת, לאוכלוסיה של עולים, את הרגשת רוח השפה ולעורר בלבם חיבה לצלילה ורצון לסגל להם את הדיבור והקריאה במאמץ גדול. ישנם סימנים כי אין זו מליצה ריקה: זה יתכן – כי הדבר תלוי בפעולה.

ניסן תשי"א.