לוגו
יוֹסֵף־חַיִּים וְחַיִּים־נַחְמָן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לימי הזכרון

יש מקור אחד עמוק, ממנו ינקו שניהם יניקה בלתי־נשכחת. מהו המקור הזה? הדלות. שניהם – ילדי עניים, ילדים לבתים אשר הדלוּת הישראלית המדולדלת שמה עליהם מצור:

"בַּעֲשׂוֹת אָבִי חֹל אֶת שַׁבַּתּוֹ מֵעֹנִי:

מְחֻסָּר הַשֻׁלְחָן יֵין קִדּוּשׁ גַּם־חַלּוֹת;

הַמְּנוֹרוֹת חֲבוּלוֹת, בִּמְקוֹמָן עֲשֵׁנִים

מְעוּכִים בַּטִּיט נֵרוֹת רָזִים אֲחָדִים

מַרְקִידֵי הַכְּתָלִים; וְשִׁבְעָה יְלָדִים

כֻּלָּמוֹ רְעֵבִים וּקְצָתָם יְשֵׁנִים,

יָסֹבוּ הַשֻׁלְחָן; אִמֵנוּ עֲגוּמָה

לְקוֹל תִּתָּם שָׁלוֹם לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת;

וּכְאָשֵׁם עַל־חֶטְאוֹ, עָנִי וּנְכֵה־רוּחַ,

בּוֹצֵעַ אָבִינוּ בְּסַכִּין פְּגוּמָה

עַל פַּת לֶחֶם שָׁחוֹר וּזְנַב דָּג מָלוּחַ –

עוֹדֶנּוּ לוֹעֲסִים וּבְטֶרֶם תִּכָּרֵת

הַפְּרוּסָה הַטְּבוּלָה בְּמֶלַח מִפִּינוּ,

הַפְּרוּסָה הַחֲמוּצָה, הַפְּגוּמָה, הַתְּפֵלָה,

נְעַלְּעֶנָּה בִּדְמָעוֹת כַּעֲלוּבִים וּגְזוּלִים,

וּזְמִירוֹת נַעֲנֶה בְּקוֹל אַחֲרֵי אָבִינוּ

מִבֶּטֶן הוֹמִיָּה, מִלְּבָבוֹת חֲלוּלִים –

אָז נִטְפַּל הַצְּרָצַר גַּם־הוּא לַמַּקְהֵלָה."

דבקותו של חיים־נחמן בשרשי מעשיהם של החלוצים בארץ־ישראל באה כתשובה לדלוּת ישראלית זו, דלות אורירית, נטולה מן הקרקע, חדלת־כּל. תשובת המשקל של יוסף־חיים לדלות זו – הזדהות עם נושאי הסבל, טעימת כל טעמי העוני ומיצוי כל עסיסיו וחתירה נאמנה, מתוך פשטות שבפשטות, לתיקון חיי היהודים ולתיקון סדר עולם שטוּתי זה:

"הלא כן הוא הדבר, אחא. הלא יתירות הן הטענות הארוכות. קשים באופן מוזר ובלתי מובנים באופן מוזר, לחלוטין בלתי מובנים (ירוֹק על הפוזיטיביסטים, ההיסטוריקים והאֶקונומיסטים, אחא שלי!) הם חיי האדם על פני האדמות. באמנה, אינני יכול לזוז מנקודה זו. ברם, לית ברירה, אם רק רוצה אני לכתוב לך: מוכרח אני לזוז קצת להלן ולהוסיף, שאיך שלא יהיו קשים חיי האדם, האדם בתור בן־איש, ילוד־אשה, הרבה מרירות מתוַספת לקושי זה, שהוא נצמד אל התנאים השטוּתיים של העשירות העניה השוררת בעולם, אל ההכרח ליגע יגיעת הסוס במחנק־האויר של בית־הזיעה בעד לחם ומי־נזיד־עדשים – וגם זה לרכוש לו רק מזמן לזמן! קיצור הדברים, מתקשה ההויה, יקירי, כשעוד אין בה לפחות מעט חופש יחוסי, מעם ששון בטחה, מעט גיל רעננות וריח שדה, אשר בירכוֹ אלהים.

השליך הס! לא טוב לכל. אולם רע מזה לזה האינטליגנטי במקצת. לזה האיסטניסי פורתא, לזה בעל הבחינה של “יוסף דעת”. ומר מזה כשהדחקות החמרית, השטוּתית, גדר לך… כשהעניות והדלות הפשוטה כפויה על כולך. ומה אם בנוסף לזה הנך גם יהודי? יהודי… יהודי. הוי! בריה זו, הטובעת ברוֹק, ולדמה אין אפילו ערכו של רוק; בריה שהנה לחרפה ולמשא על כל וקודם כל – על עצמה; בריה, הנטפלת לרצונה ובעל כרחה בכל מקום – ובכל מקום צורת “חוזק” לה; בריה שאינה יוצרת מעולם את הצריך לה לעצמה ואינה נהנית לעולם מפירות עבודותיה. בריה, שכל מקום ומקום גלוּת לה ושאין לה לא רצון, לא אֱיָל ולא תקוה לבוא אל מקום אשר לא גולה יהיה. בריה שאין לה שפה משלה ולה, שאין לה חיק טבע ונאות שדה קרובים לה, שאין לה כתבים גדולים מאחים גדולי רוח ואין לבות חמים מאחיות יפות מראה; בריה שאין לה לא שמַיא ולא אַרעא, שאין לה כלום, כלום, בהחלט לא מאומה, במה לחיות, בהחלט, לא פינה לך לברוח".

(הקדמה, כרך ו')

פירושו זה של יוסף־חיים לדיבורו השירי של חיים־נחמן:

“אָבִי – גָּלוּת מָרָה, אִמִּי – דַּלּוּת שְׁחוֹרָה”. (כוכב נדח)

ראוי הוא להיקרא שוב דוקא בימים אלה, כדי לחוש בכל מתקוֹ את האושר כי נחלצנו – ותהיינה הסכנות בדרכנו אשר תהיינה – מהיות עוד דוגמה לתיאור זה.

יוסף־חיים, הצולל בחשכת תהום רבה, היה ער ורגיש לכל זיע שירי של חיים־נחמן, משל אמודאי זה השרוי במעמקי ים – וחבל חייו הופקד בידי הלה, הנאמן, העומד באוֹר. 

ואולי הופקד החבל בידי שנַים, שהם אחד: חיים־נחמן מעבר מזה – והשיירה, זו שהפליגה אל המעשה הפשוט, הגדול והממשי, מעבר מזה. על כן, כשנעדר טרומפלדור מן השיירה, הורעשו כל מיתרי־לבו של יוסף־חיים – והוא אשר קרא עליו: “אשרי מי שעמד בד' אמותיו”. וחזר וקרא עליו: “אשרי מי שמת – ותל־חי למראשותיו”. והדברים – אלה ואלה – נחרתו בלב כל המחנה, כשם שנחרתו אחר כך דברי האמת והצדק הנבואיים, אשר לב אנושי גדול, טרם ידוּקר, נתן להם מבּע:

"אנחנו רצינו להושיב אדמות בור במהגרים יהודים, להקים ישוב יהודי עובד, נוסף על הערבי. האדם הערבי העובד אח הוא לנו. לא מצרות עין בו התרעמנו על שהוא ממלא את הנקודות הישוביות היהודיות, כי אם מכאב עליו, על שהוא מוכרח להישכר בבישליק, ועל אחינו השוֹכרוֹ, על אחינו שאינו עומד ברשות עצמו ועל שהניצול הוא כתנאי הכרחי לקיומו. עוד יבוא יום וקשר אמיץ יקום בינינו, עובדי ישראל, וביניהם, פועלי ערב.

ואולם רחוק רחוק היום ההוא. וכיום הזה אויבינו מקצים בנו, אינם יודעים מה שהם עושים, שופכים את מיטב דם האנושיות. ירָצו קרבנותינו!

ואשר למושלים, לנציבים, לפילטוסים – הם לעולם ישאלו אותנו בבוז ובלעג: מה היא האמת? ואנחנו תמיד נדע אותה וניצָלב. זוהי הפריבילגיה שלנו: לדעת את האמת ולהיצלב.

אלהי אמת, תבוא מלכותך!"

טוב כי נגאלנו ואין חיינו תלויים בדברי תוכחה אלה לשכנינו. אף טוב כי נזכרם ולא נשכחם.

ניסן תשי"א.