עוֹד לִבִּי בִּי יִבְעַר, עוֹד נַפְשִׁי נֶאֱנַחַת

מֵעֵת אַךְ חֲזִיתִיךְ, הוֹ עַלְמָה פּוֹרַחַת,

עַד יַךְ בִּי לִבִּי, עַד לֹא נַפְשִׁי נָפָחָה

לָךְ יִגָּהוּ יַעֲרֹגוּ, אֵשׁ בָּם קָדָחָה!

סִלְחֵי, יָפָתֵי! אַהֲבָתִי נָא תִסְלָחִי!

הֵן חַיַּי לָךְ הֵמָּה, גַּם נַפְשִׁי נָא קָחִי –

לוּ תַּתְּ לִי דוֹדַיִךְ, אַהֲבָה נָא חָנִּינִי –

אָז תַּתְּ לִי כֹל, וּמְאוּם לֹא לָקַחַתְּ מִנִּי!

הָהּ! אֲהוּבַת נַפְשִׁי! הָהּ עַלְמָה עֲדִינָה!

עֻלְפֶּה לִפְנֵי רַגְלַיִךְ, דּוֹדֵךְ חֲזִי-נָא!

מָה רוּחִי מַה לִּבִּי בָּאָרֶץ נֶאֲנָחוּ?

וּבְעֵינַיִךְ שָׁמַיִם הֵן לִי נִפְתָּחוּ –

עוֹד לֹא אֶרְאֵךְ, אֲהָהּ! סֻגְּרוּ לִי שָׁמַיִם,

מַה לִּי עוֹד פֹּה בָּאָרֶץ – מַה לִּי עוֹד הַחַיִּים?!