לוגו
הַנִּשְׁאָר בְּטוֹלֵידָה: נובלה היסטורית
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

א

לאשתו של דוֹן אברהם סֶניור, שׂר המוֹכסים העשיר בטוֹלידה, פוֹרטוּנה לבית די לאַמיגוֹ, היוּ שבעה אחים: שישה קטני קוֹמה וּבעלי בשׂר, אנשים אמיצים ואוֹהבי חיים, עוֹשים עוֹשר ברעש וּביד רמה, והאחד, יוֹסף, שנקרא בלשוֹן עם הארץ דוֹן חוֹסי די לאַמיגוֹ, היה ההפך מאחיו: קוֹמתוֹ גבוֹהה ודקה, פניו אצילים וּשליוים, כל הליכוֹתיו בנחת ובנעימוּת וּבנטייה לעצבוּת, ועסקוֹ – מסחר כתבי יד עתיקים בכמה לשוֹנוֹת, בפרט בלשוֹן יון ורוֹמי וערב. היוּ תחת ידוֹ גם כמה כתבי יד עבריים, רוּבּם שירים ופרקי פילוֹסוֹפיה מן המאה הי“א והי”ב, אך את אלה לא מכר, כי שיעשע בהם את נפשוֹ כבדבר קוֹדש. מוּמחה גדוֹל היה במקצוֹעוֹ. אמרוּ עליו: הוּא מכּיר ערכוֹ של כתב יד על פי ריחוֹ. כבן ארבעים היה האיש וּבעל ניסיוֹן כזקן מוּפלג. לא הוֹציא מפיו דבר בטל, לא שׂחוֹק ולא קלוּת ראש. בלבוּשוֹ הנאה והמדוּקדק היה מראהוּ כאחד משׁוֹעי ספרד היהירים. ראשוֹ הקטן עם חוֹד זקנקנוֹ השחוֹר, בתוֹך גלגל המלמלה הצחוֹרה שלצוארוֹ, שיוה לדמוּתוֹ משהוּ ילדוּתי. עיניו הנדיבוֹת, כשנחו על אדם, כאילוּ השרוּ את המנוּחה בלבוֹ. כמה כמרים ושׂרים שוֹחרי דעת, רוּבּם מזרע האנוּסים, ידעוּהוּ וחיבּבוּהוּ, שהיוּ קוֹנים

מידוֹ כתבים יקרים והכירוּ את רוֹחב ידיעוֹתיו בכל דבר ספר ומדע. מימיו לא נכנס בויכוּח עם איש, אך על כל שאֵלה שנשאל היה משיב תשוּבה קצרה וּפסוּקה. וּתשוּבתוֹ היתה כדבר האוּרים והתוּמים. מתוֹך שהיה שוֹמע כל דעה זרה באוֹרך רוּח, נראה כאדם שאינוֹ אדוּק בדת אבוֹתיו, וכן חשבוּהוּ רבים, אבל בלבוֹ דלק נר תמיד של אמוּנה.

יוֹתר מכוֹל אהבוֹ ההגמוֹן רחב הדעת, איש הלבב קוֹטינחוֹ מאַלגבּרה שבפּוֹרטוּגל, שהיה בא לעתים את בית ידידוֹ בקשׂטיליה לראוֹת את אוֹצר כּתביו, אוֹ שהיה מזמינוֹ לבוֹא אליו עם תיק המגילוֹת; ויש שהיוּ עוֹשים יחד יוֹמיים או שלוֹֹשה ימים מתוֹך בדיקת הכתב לקבוֹע את זמן חיבורוֹ ומחברוֹ. אך מיוֹם שהוּנהגה האינקויזיציה בספרד לא דרכה רגלוֹ של ההגמוֹן על אדמת קשׂטיליה, כי היתה לו מוֹרת רוּח.

אשתו של דוֹן חוֹסי היתה בת רב בשׂיביליה, אשה רכּת מזג וידוּעת חוֹלי, שמיוֹם חתוּנתה היתה נוֹשׂאת עיניה אל בעלה כאל מלאך אלוֹהים. מששת הילדים שילדה לוֹ מתוּ חמישה במחלוֹת שוֹנוֹת, ונשאר בחיים רק נער אחד, בן תאוֹמים. כשהיתה בת שלוֹשים ושלוֹש עמדה מלדת, וגדוֹל היה צערה על כך וּפניה השוקטים לא היוּ לה עוֹד. כשהשׂיגה ידוֹ קנה לוֹ דוֹן חוֹסי טירה קטנה מידי אציל קשׂטילי שנידלדל בלוֹס פּאלאציוֹס (לא זוֹ שבאנדאלוּס) על גבעה רבּת עצים בדרוֹמה של טוֹלידה, נשקפת על עמק ברכה שוֹפע מים וירק וצבעי פרחים וטירוֹת פזוּרוֹת בתוֹכם (הוּא העברי היחידי שבא לגוּר בפרבר נוֹצרי זה), שלא כטוֹלידה הסלעית והחשוּפה.

רוֹב ימיו בילה דוֹן חוֹסי בעלית הגג של טירתוֹ, שהיתה חדר מרוּוח מאוֹד, כוּלוֹ עשוּי ארוֹנוֹת נחוֹשת ניצבים אל הקירוֹת ובהם טמוּנים ספריו ומגילוֹת כתביו היקרוֹת. לכל ארוֹן מפתח אחר, וכוּלם חרוּזים על רצוּעה דקה של עוֹר וחגוּרים על מוֹתניו מתחת למעילוֹ. אף על פי שאוירה היבש של לוֹס פּאלאציוֹס הרחוֹקה מנהר טאחוֹ יפה היה לשמירתם של כּתבי יד, היה שוֹקד על ארוֹנוֹתיו לאַוררם ולמשוֹח דפנוֹתיהם בשמן אוֹרן ובוֹדֵק את הכתבים בזכוכית מגדלת שעל עינוֹ, בוֹדקם ולוֹמדם כאחת. רק בימי שבת וּמוֹעד היה סוֹעד על השוּלחן עם בני ביתוֹ בדירתוֹ שלמטה, אבל בימוֹת החוֹל היתה אשתוֹ מביאה לוֹ אַרוחתוֹ לעלייה, כדי שלא יוּבטל ממלאכתוֹ, מלאכת הקוֹדש, שהיה מדקדק בה עד לקפדנוּת.

גיסוֹ, איש השׂיבה הזריז, דוֹן סניוֹר, משען אוֹצר המדינה וּפטרוֹן העדה הישראלית, איש סוֹדם של הזוּג המלכוּתי ושל הרב הישיש רבי יצחק אבּוּהב, היה קנא לדת ישראל והיה חוֹשב את חוֹסי לאדם קל בענייני אמוּנה. חשוּד היה בעיניו, שכאחדים ממשׂכּילי היהוּדים בקשׂטיליה, נוֹטה הוּא ל“טוֹליראנציה”, תיבה זוֹ שגם חסידי עם הארץ, שוֹנאי האינקויזיציה, היו מבטאים אוֹתה בעקימת שפתיים. ואין תימה בדבר: אדם שקוֹרא כּתבים בשבע לשוֹנוֹת אי אפשר שלא יהיה סוֹבלן בענייני דת. השמוּעוֹת שלא פסקוּ על מחשבת הזוּג המלכוּתי (בעצת כלבי הדמים מן הכהוּנה) להגלוֹת בקרוֹב את היהוּדים מספרד כוּלה השכינוּ חרדה גדוֹלה בלבוֹ של דוֹן סניוֹר, ומסוּפק היה אם גיסוֹ זה, המעוֹרב עם כמרים והגמוֹנים, יוּכל לעמוֹד בעת המַסה הגדוֹלה הקריבה ובאה. בשאר גיסיו, כמוֹ בבניו ובחתניו לוֹקחי בנוֹתיו, אף כי אנשים פשוּטים היוּ ולהוּטים אחרי קנייני החוֹמר, היה בטוּח יוֹתר. על כן הרבה להגוֹת בוֹ ולהזכיר שמוֹ בדאגה רבה.

אשתוֹ של דוֹן חוֹסי, דוֹנה רוֹזה, היתה מדקדקת בשמירת דיני ישראל וּמנהגיו, כמקוּבל בידה מבית אביה הרב, וגם האמה הקאתוֹלית הזקינה, שהביאה עמה מבית אִמה בשׂיביליה, ידעה רוֹב מנהגי היהוּדים, ולא פעם קרה, שהזכירה לאדוֹנתה את חוֹבתה בענייני דת. אף היא לימדה בכל ערב את התינוֹק קריאת שמע שעל המיטה ובבוֹקר הזהירתוּ על נטילת ידיים. וּבאחד הבקרים, בהיוֹת הילד יחידי עם אמוֹ, בחדר, הגיד לה ברוֹב שׂמחה, כי יודע הוּא עוֹד ברכה אחת, שלמד מפי ה“טיאָה” (דוֹדה), וּמיד קרא באוֹזני אמוֹ בספרדית צחה פסוּקים ראשוֹנים מברכת “פּאטיר נוֹסטיר”, ועשׂה על גוּפוֹ בצחוֹק וברוֹב חן את אוֹת הצלב. האשה נבהלה עד מות, מיהרה לעלוֹת אל בעלה וסיפרה לוֹ בדמעוֹת את דבר האסוֹן שקרה את בנם. אך דוֹן חוֹסי שמע את סיפוּרה של אשתוֹ ברוֹב שלוה, וּכשגמרה הניח את שתי כפיו על ראשה ואמר: “אל תצטערי, מחמל נפשי. שלח נשלח את האמה הנוֹכריה מביתנוּ ונקח לנוּ במקוֹמה אשה מן העבריוֹת. הילד ישכח עד מהירה את התפילה הזרה.”

“ואנה תבוֹא האשה הזקינה ואין לה קרוֹב וגוֹאל?”

“נחזירנה אל בית אמך לשׂיביליה. שם אין עוֹד קטנים שתלמדם את תפילוֹתיהם.”

האמה הזקינה הוֹחזרה אל מקוֹמה הראשוֹן וּבאה תחתיה אלמנה עברייה מטוֹלדיה.


ב

כשעברוּ שניים משלוֹשת הירחים בקיץ 1492, שניתנוּ ליהוּדי ספרד לסדר את ענייניהם לפני גלוֹתם מארץ מוֹלדתם, והיה ברוּר לכוֹל, כי הפעם לא יינצלו לא בדוֹרוֹן ולא בתפילה – כּנס לביתוֹ דוֹן סניוֹר (לאחר שנתייעץ ארוּכוֹת עם הרב אבּוהב, לפני צאת הרב לפוֹּרטוּגל בראש מלאכוּת של מבקשי מקלט) את כל בני משפּחתוֹ, אחיו וּבניו ושבעת גיסיו וּבניהם, לטכס עצה מה יעשׂוּ כשתגע אליהם הרעה. ולא נמצא בתוֹך הנאספים איש, שלא הסכים כי עליהם לעמוֹד בכל ניסיוֹן ולא להרפוֹת חלילה מדת אבוֹתיהם אפילוּ למראית עין (“הטוֹבים אנוּ מאחינוּ האנוּסים, העוּלים בכל יוֹם על המוֹקד?”) אם גם יצטרכוּ לגלוֹת מן הארץ אוֹ למוּת על קידוּש השם. אחד הגיסים, הבכוֹר שבאחים די לאמיגוֹ, הציע הצעה, שכל הנאספים יקוּמוּ ויישבעוּ על כך שבוּעת אמוּנים בהזכּרת השם; אך לשמע ההצעה נתלקחוּ פני דוֹן סניוֹר באש קנאוֹת, קפץ ממוֹשבוֹ וגער במציע בקפידה של זקן, שאין נשבעים על שמירת התוֹרה הקדוֹשה: “מה נפשך, אדם שמוּכן לעבוֹר, חלילה, על התוֹרה כוּלה, איך תעכּבנוּ השבוּעה בשם אוֹתה התוֹרה?”

“סלח לי כרוֹב חסדך,” ענה הגיס מבוּיש קצת, “נשׂיא אלוהים אתה בתוֹכנוּ וכל אשר תצוה עלינוּ לעשוֹת – נשמע ונעשה.”

כל השאר מילאוּ אחריו בקוֹלוֹת הסמכה. רק דוֹן חוֹסי ישב ושתק. הברה אחת לא נפלה משׂפתיו. מעין מרי מַר היה בישיבתוֹ. ושתיקתוֹ היתה למוֹרת רוּחם של הנאספים, וצעירים שבהם הביטוּ בוֹ בזעם עצוּר. הקטן שבכוּלם, נער שנעשה מקרוֹב בר מצוָה והתייהר על כך, ירק בחטיפה לצידוֹ של דוֹן חוֹסי, ואיש מן הרוֹאים לא מיחה בידוֹ. אך דוֹן חוֹסי לא נע ולא זע. על מוֹשבוֹ ישב חיור וּמחריש כמקשיב לקוֹל גיסוֹ גדוֹל הדעה והכבוֹד, שהסב יחידי בראש השוּלחן השחוֹר, המשוּבץ משכית של כסף לבן, וּבראש האסיפה רבת החשיבוּת, אך באמת ישב והקשיב לקו­ֹל הדוֹבר בלבוֹ.

דוֹן חוֹסי היה האחרוֹן ליוֹצאים מן האולם המפוֹאר, גבה הקמרוֹנוֹת, ודוֹן סניוֹר, שליוה את היוֹצאים עד הפּתח, הניח ידוֹ על כּתיפוֹ הגבוֹהה והתמתח על אוֹזנוֹ ולחש לו ברוב התרגשות:

“יוֹדעני כי איש הכבוֹד אתה, ולא תחלל, חלילה, את שם ישראל.”

“עוֹד לא ביררתי כל חשבוֹני עם אלוֹהי אבוֹתי,” ענה דוֹן חוֹסי זרוֹת ויצא בקוֹמה זקוּפה, עד כי ראשוֹ נגע כמעט במשקוֹף הפתח.

כשחזר לעת ערב לביתוֹ, אמר לאשתוֹ:

“רוֹזה יקירתי, אני עוֹלה למעלה. עד מחר עם חשיכה לא תביאי לי אוֹכל וּמשקה. רצוֹני לישב בתענית.”

“כל כך גברוֹ הצרוֹת?”

“גברוּ, ותגברנה עוֹד. נשקי במקוֹמי לילדנוּ לפני שנתוֹ.”

והוּא אסף את כּנפוֹת גלימתוֹ השחוֹרה ועלה לאיטוֹ במעלות העץ המשוּחוֹת בששר אדוֹם, כצבע הדם הנקרש, והאשה מסתכּלת בלב מלא דאגה אחרי אלוּפה העוֹלה אל משכן הבדידוּת.


ג

בכניסה אל חדר העלייה היה מבוֹא קטן ואחריו מעין קמרוֹן של שער מוּסך בוילוֹן כבד, שירד בשתי כנפוֹת עד לרצפת השיש הוָרוֹד. מן החלוֹן שמנגד, חלוֹן ויניציאני רחב וגבוֹה שתפס את חצי הקיר, הבהיק שפע של אוֹר המנחה לתוך חלל החדר הגדוֹל, וּנחוֹשת הארוֹנוֹת הממוֹרטה האדימה כלהבה. חוֹסי די לאמיגוֹ סילק את כנפוֹת הוילוֹן, תמך בשתי ידיו במזוּזוֹת הפּתח והביט אל החדר המוּאר במבט קר, כמו לרשוּת זרה הּוא עוֹמד להיכּנס. כמה רגעים עמד מסתכל, אחוּז הירהוּרים, עד שעיניו נמלאוֹ דמעוֹת, וּכשחָש נטפים חמים אחדים מתגלגלים על לחָייו וניגרים לתוֹך שׂער זקנֹו, הרפּה ממזוּזוֹת הפתח ונכנס.

כיסא שמסעדוֹ גבוֹה וּמגוּלף, מרוּפּד עוֹר, עמד לפני שוּלחן שחוֹר וּמבהיק, הוּא שוּלחן הכתיבה, הקריאה והבדיקה, והשוּלחן שרוּי כוּלוֹ בחמה הנוֹטה כבר לשקוֹע. העתּיק את הכסא למקוֹם צל וישב עליו.

מעוֹדוֹ לא היה בוֹ רגש כזה. מעֵין רוּח הזייה אוֹ נבוּאה פּיעמוֹ בחָזקה. הרגש הרגיש כמוֹֹ רוּח נוֹשׂאת אוֹתוֹ בסערה למרחבים רבים ופתוּחים לאין סוֹף. הכוֹל נראה ברוּר במרחבים אלה: כל גבעה, כל בניין, כל עץ, כל שׂיח. צלילוּת רבה עם עצבוּת מדכּאה היוּ בהרגשתוֹ. הוּא ישב דוּמם והטיס רוּחוֹ במרחבים קרים אלה, עד כי החלוּ לכהוֹת וּלהצטמצם, וּלבסוֹף נאטרוּ עליו המרחבים והשאירוּ רק מראה אֵימים אחד: בני ישֹראל שבספרד הגדוֹלה, שׂרים ורבנים, רוֹפאים וחכמים, אנשי מסחר וּכספים, אנשים נשים וטף, קהילה גדוֹלה מאוֹד – כוּלם מגוֹרשים מבתיהם בידי אנשי צבא נוֹשׂאים כּידוֹנים, מַגלבים וּצלבים. אנשי כהוּנה, שוֹעים ונקלים, צוֹבאים

ברחוֹבוֹת, בגזוֹזטרוֹת ובחלוֹנוֹת, מסתכלים במחזה וּמתענגים. אנשי הצבא מצליפים במגלביהם על קהל הגוֹלים, וּמן ההמוֹן באים קוֹלוֹת צחוֹק וקינטוּר ופגיעוֹת של רוֹק. בין הגוֹלים יש בוֹכים בקוֹל ויש בוֹכים בדמעוֹת חרישיוֹת, אך רוֹב הקהל שוֹתק שתיקת אֵלם איוּמה, הוֹלך באמצע הדרך ושוֹתק, ויש נוֹפלים באין כוֹח, מוּרמים בידי הקרוֹבים אליהם, והוֹלכים הלאה. וכל התהלוּכה הארוכּה לאין קצה יוֹרדת לצד חוֹף הים, למאוֹת ולאלפים ולרבבוֹת היא זוֹרמת אל הים (נמל מאלאקה הוּא, אוֹ נמל קארתאגינה, אוֹ אוּלי מקוֹם מַעגן קטן באחד מכפרי הדייגים?). והים נראה כשוכן בעמק רחב ידיים, עננים עוֹלים מקצהוּ, מן האוֹפק, נוֹשׂאים ממרחק סערה שחוֹרה, ברקים ורעמים בבטנה. רק שלוֹש אוֹניוֹת מפרשׂים לא גדוֹלוֹת וּרעוּעוֹת עוֹמדוֹת בחוֹף, עוֹדן אסוּרוֹת בשלשלוֹתיהן, מחכּוֹת בתוֹךְ המים להמוֹן הגוֹלים הבאים.

איך יבוֹאוּ כוּלם בשלוֹש אוֹניוֹת קטנוֹת וּרעוּעוֹת אלוּ? איך תצאנה האוֹניוֹת אל מרחב הים הנוֹשׂא וחשרת הסערה רצה ועוֹלה לקראתן, וּבטרם תינתקנה מן החוֹף יהיה הים לחרדת אלוהים? ואנה תבוֹאנה האוֹניוֹת? מי קרא להן? מי יקבל את מטענן האוּמלל, קיא ספרד המשתוֹללת בגאוֹנה?…

דוּמָם ישב האיש והגָה את מראה האֵימים, שלא מש מדמיוֹנוֹ אפילוּ רגע אחד. שעה ארוכּה ישב והזה ולא באה כל תמוּרה במראה: עוֹד המוֹני הגוֹלים הוֹלכים במוֹרד ואנשי הצבא דוֹפקים אוֹתם. עוֹד צוֹבאים עם הארץ ברחוֹבוֹת, בגזוּזטרוֹת וּבפתחי הבתים וּמסתכלים וצוֹחקים, מתקלסים ויוֹרקים, ועוֹד שלוֹש האוֹניוֹת העלוּבוֹת רוֹקדוֹת על עוֹגניהן, נוֹטוֹת אל הגלים הזוֹעפים מימינן ומשׂמאלן, ועוֹד ענני סער נישׂאים ביעף לח מן האוֹפק, מתקרבים ואינם מגיעים…

דוֹן חוֹסי התנער, קרע עיניו לרוָחה, קפץ מן הכיסא ועמד במלוֹא קוֹמתוֹ, מדבּר אל נפשוֹ:

“נטרפה עלי דעתי… בּלָהוֹת אני רוֹאה…”

והתחיל פּוֹסע בחדר הגדוֹל, על רצפת השיש הוָרוֹד, פּסוֹע וָשׁוֹב, כחיה נתוּנה בסוּגר. אך המראה לא הרפּה ממנוּ וחזר אל רוּחוֹ באוֹתה צלילוּת מכאיבה, באוֹתה עצבוּת מעיקה מבּפנים, האוֹמרת לשֹים לוֹ מַחנק.

אחר נרגע מעט והלך מארוֹן לארוֹן, תוֹמך כּפּיו השטוּחוֹת בנחוֹשת הקרה, כאילוּ אמר לספּוֹג משהוּ מחַזק ומַחלים מדלתוֹת המתכת האלה. וּבלכתוֹ כן מדלת אל דלת, מַשהה כפּוֹ על הברק האדוֹם וקוֹלט את הצינה, היה מוֹתח קוֹמתוֹ וּמאריך פניו כאדם המשנה את טעמוֹ באין רוֹאים.

אחר עמד לפני החלוֹן הגדוֹל, נלחץ ביריכיו אל דף השוּלחן.

היה ערב קיץ. החמה ששקעה אֵי שם משׂמאל האירה את עמק הברכה באוֹר כשפים (אתמול ירד גשם נדבוֹת). הירק היה כזוֹרח מתוֹכוֹ, הזכוּכית בחלוֹנוֹת הבתים נוֹצצה פה ושם כזהב, אֵד דק מאוֹד הִוריד מוּל השמים הכחולים. ממרחק רב בין כיפים הבהיק הטאחוֹ כפס של כסף מוּתּך. רוֹן כזה על עגמוּמית מתוּקה לא ידע מימיו. עיניו נתפּסוּ למראה והיה קוֹפא על עמדוֹ ונפשוֹ שרוּיה בתוֹך אוֹתה עגמוּמית מתוּקה. עד כי שכח עצמוֹ ואת מראה האֵימים אשר הזה קוֹדם לכן. יחד עם הכּהייה שבאה בחלל האויר כהה ועמם משהוּ בנפשוֹ, והוּא נתן עצמוֹ לעמימה גוֹברת זוֹ, עד כי ירדה אפילה על כל הנוֹף ורק רישוּמיו הזכוּרים נראוּ לוֹ בקוים דקים מאוֹד, כעשֹוּיים בחרט חד ביוֹתר, אז שבה אליו צלילוּת המחשבה בלא דמיוֹן, והוּא צנח על כיסא אחר, חסר מסעד, תמך ראשוֹ בידוֹ והירהר על הנעשׂה בספרד ועל מה שעתיד להיעשוֹת בה.

רבות חשב דוֹן חוֹסי בנסיעוֹתיו וכן על משכבוֹ בלילוֹת בשתי השנים האחרוֹנוֹת, מאז נוֹדע דבר מוֹעצת הסתרים של הזּוג המלכוּתי עם ראש האינקויזיציה, זה האיש הקנא, קר הלב. רוֹב אֶחיו, ויוֹתר מכוּלם גיסוֹ האדיר והנלוים אליו, השלוּ נפשם בתקווֹת שוא. אך הוּא שקל והבין וראה הכוֹל ברוּר, בחיתוּך הגיוֹן מחריד: ספרד עוֹלה לגדוּלה. היא עוֹמדת להיוֹת ממלכה אדירה. ברית הנישׂוּאים בין אראגוֹניה וּבין קשׂטיליה היתה ראשית איחוּד המדינה. המבצר האחרוֹן של הערביים, רימוֹן ספרד, היה למפּוֹלת. תקוּפה בת מאוֹת שנים הגיעה לגמרה. חלקים חשוּבים מחוֹפה של איטליה, וּבתוֹכם נאפּוֹלי המעטירה, עתידים להיכּבש על ידי ספרד. הצי האדיר המפליג למרחקים גדולים אפשר שימצא ארצוֹת לא נוֹשבוֹת ליסד שם מוֹשבות חדשוֹת. ספרד עוֹמדת להיוֹת גברת ממלכוֹת, חוֹלשת על גוֹיים וארצות. כמוֹ רוּח חג נשפּכה על עם הארץ, על כוּלוֹ, אך לא על העברים היוֹשבים בספרד. העברים, אשר מימי שלטוֹן השמיים באנדאלוּס עשׂוּ עוֹשר והגיעוּ לכוֹח וּלהשפּעה בענפי החיים הגבוֹהים, אי אפשר שייסבלו עוֹד על ידי גיאוּת שליטי המדינה החדשים. החיה הקאתוֹלית מרימה את ראשה השחוֹר ועוֹלה מרבצה. עם שיחרוּר ספרד מן השבט השמי האחד, החזק, ייחָתך גם גוֹרלוֹ של השבט השמי השני, החלש. אחרי הנקמוֹת האכזריוֹת ביהוּדים הנסתרים נשפּך עתה הזעם על היהוּדים הנגלים. עיתוֹת שלטוֹן הגוֹתים הקדמוֹנים חוֹזרוֹת ביתר עריצוּת. הימים בהם היתה ספרד כשני חדרים, אשר בגבוֹר האוֹיב בחדר האחד, בקאתוֹלי, נמלטוּ הניגשׂים אל החדר השני, המוסלימי, ולהיפך, הימים ההם עברוּ לבלי שוּב. כל השוֹחד שיש בידי היהוּדים לשקוֹל על יד המוֹשלים לא יוֹעיל, אחרי אשר נמצאה התחבּוּלה הפּשוּטה: לקחת מהם את עוֹשרם בחזקת היד, בתוֹקף חוֹד השלטוֹן, שבבוֹא העת יוּחק לשם כך. גם המרת הדת, שאוֹתה ידרשוּ מהם היוֹם, לא תוֹעיל עוֹד: לא יאמינוּ למוּמרים, לא יחפּצוּ בהם. מראה תהלוּכוֹת ה“סאנבּניטו”, צרות והדוּקוֹת כאבוּקוֹת, עם רוּם ה“קוֹרוֹזה” על הראש, אל מוֹקדי האינקויזיציה, עקר מן הלב את האמוּנה בהצלה מתוֹך המרה. האינקויזיציה אוֹמרת, שהיא רוֹצה לגאוֹל את נשמת הכוֹפרים, וּבאמת היא רוֹצה להשמידם, לקחת את עמדוֹתיהם המעוֹררוֹת קנאה וחרוֹן. ייתכן כי ספרד עצמה אינה מַכּירה בנימוּק האמיתי למעשׂיה. אילוּ חיוּ השליטים האלה בתקוּפה אחרת, בתקוּפה שבה אין כיסא המלכוּת נמכר לדת, היוּ אוֹמרים בגלוּי: רוֹצים אנוּ להיפּטר מן היהוּדים, שהם נצר זר, מתחרה בנוּ, שהם עוֹלים עלינוּ בכל כשרוֹן, בסגוּלתם זוֹ לצוּף כשוּמן על פני החלָב העוֹמד. אבל עתה, בהשתלהב שלטוֹן הדת, ייתכן להשמיד רק בשמה…

הוא הרבּה להגוֹת עמוּקוֹת ברעיוֹנוֹת אלה, ועתה היוּ ברוּרים לוֹ כל כך, כמוֹ הוֹערה עליו רוּח ממרוֹם לגלוֹתם לוֹ. וּבחזוֹנוֹ הבּהיר עשֹה חשבוֹן עדת ישראל בספרד, תפארת כל עדוֹת ישראל בזמן הזה, ועלה לו חשבוֹנוֹ בדמוּת נבוּאה קדמוֹנית: שלישיתם יזוֹרו לכל רוּח, שלישיתם ימוּתוּ בעינוּיים קשים, אם במדינה ואם בים ואם במקוֹמוֹת נידחיהם, והשלישית אשר תישאר בספרד, חלק מהם יהיוּ שכיחי אלוֹה וחלק – נוֹשאי מסוה אוּמללים. אבל לא בידם לבחוֹר את מנת חלקם, אם לבוֹא אל ארץ חדשה תחת שמיים חדשים, אם למות בעינוּיים על קידוּש השם, אוֹ להישאר בארץ לחיי דיראוֹן. גוֹרל הוּא על האדם וּמה שנגזר עליו בוֹא יבוֹא, אם יאבה ואם ימאן…

מחשבה אחרוֹנה זוֹ כאילוּ יצקה שלוָה בלבוֹ הנסער. אם גזירה היא, הרי יש להרכּין את הראש וּלחכות אל הבא בדוּמייה. “טוֹב ויחיל ודוּמם… ישב בדד וידוֹם…” חזר לנפשוֹ על הנקרא מדי שנה בשנה בקינה העתיקה באותוֹ ניגוּן, באוֹתוֹ עצב רחוֹק.

אבל עוֹד ייסוּרי מחשבה רבים נכוֹנוּ לוֹ בליל שימוּרים זה, ליד השוּלחן השחוֹר, החָשׂוּף, לפני החלוֹן הפּתוּח אל הנוֹף המכסיף והוֹלך תחת נוֹגה הירח העוֹלה. הוּא קם ונעץ שתי כּפיו בשוּלחן. רוּח צוֹננת משיבת נפש זרמה מן המרחב הפּתוּח. הנוֹף נראה כוּלוֹ כרוּסס מטל ערב רענן. ציפּוּיי מגדלוֹת אחדים נוֹצצו לעיניו קרוֹת. בחלוֹנוֹת אחדים היה אוֹר קטן ודוֹקר, אחירים הבהיקוּ אפילים. ממקוֹם לא רחוֹק נשמעה נגינת קתרוֹס ושירת ערב עריבה של אשה וגבר עוֹנה אחריה חליפוֹת. כיסוּפים עזים ריטטוּ בקוֹלוֹת, ריח של פת ערבית עלה מן הנגינה. אך זרים היוּ הריח והנגינה.

הוּא זכר את אשר חיוּ העברים בספרד כּוֹשפת זוֹ, גם באנדאלוּס וגם בקשׂטיליה, במשך מאוֹת שנים רבוֹת, בייסוּרים ובנגישׂוֹת, נאנסים על דתם פעם בידי אדוֹם וּפעם בידי ישמעאל, אך בה הגיעוּ לעוֹשר ולכבוֹד וּלתפארת אדם. בה הגוּ, שרוּ והעמיקוּ חקר בתוֹרה וּבחכמה, יוֹתר מבכל ארצוֹת פזוּריהם. רק שׂריד מעט שׂרד מן התקוּפוֹת ההן: מעט ספרים נלמדים וּמעט כתבי יד נשכּחים. הנה מעט מן המעט טמוּן שם בארוֹן הזה, הרחב מאחיו, בוֹ סדוּרים כתבים יקרים, שירי קוֹדש וחוֹל, דברי מדע וחקר אלוֹה, עדים אילמים לתוֹר הזהב אשר הוּעם. וּכמוֹ בלי דעת עלה שׂפתיו חרוּז מוּזר אחד, אשר לא הרגיש בוֹ עד היוֹם, ועתה ביטא את כל נפשוֹ:

הֲיֵשׁ לָנוּ בַּמִּזְרָח אוֹ בַּמַּעֲרָב

מְקוֹם תִּקְוָה נְהִי עָלָיו בְּטוּחִים?


מוּזר, מוּזר! מלים פשוּטוֹת וּברוּרוֹת כל כך, ולא הרגיש בהן, אף כי קראן פעמים רבוֹת… האם לא כאן, בטולידה, ואוּלי בקוֹרטוֹבה, נכתב חרוּז זה בידי אוֹתוֹ פּייטן מוּפלא, שאין כדבש לשוֹנוֹ בכל שירה שידע?…

הוּא גחן הרבה על השוּלחן, כמוֹ ביקש לשלוֹח את ראשוֹ מבעד לחלוֹן, תר בעיניו ברחבי הנוֹף ככל אשר יכוֹל, וּשׂפתיו דוֹבבוֹת את החרוּז המפעים כל כך את לבוֹ.

שעוֹת על שעוֹת ישב אחר כך והגה ברוּחם הקשה, חזר על חשבוֹנוֹ, והחשבוֹן נעשה ברוּר וּמבוּסס יותר. וכשנשמעה מטוֹלידה הקרוֹבה תקיעת החצוֹצרה המבשרת את חצי הלילה, באה בלבוֹ החלטה גדוֹלה ואיוּמה, שנתלבשה ארבע תיבוֹת של אש: “לא אמוּת, כי אחיה!” רק ארבע מלים אלו נתפרדוּ מן הפסוּק של משוֹרר התהילים: “לא אמוּת, כי אחיה ואספר מעשי יה”, השאר לא היה חשוּב: כל התאוה, כל החרדה, כל זעקת הנפש מצאוּ סיפוּקן בארבע מילים זעירות אלוּ: “לא אמוּת, כי אחיה!” כמוֹ במכוַת אש לבנה נחתמוּ במוֹחוֹ וחיוּ שם את חייהן. כגירוּי של זריזוּת בא בבשׂרוֹ. הוֹציא ממגירת השוּלחן פיסת קלף, נוֹצת אַוז וקסת של דיוֹ עפצים, וכתב בצימצוּם של החוּשים ארבע המלים באוֹתיוֹת מרוּבּעוֹת, שחוֹרוֹת וּמליאוֹת, מבהיקוֹת לנוֹגה הירח. בהתעוֹררוּת רבה קם אחרי הכתיבה והתבוֹנן בהן מתוך חדוה פּנימית, מרקידה את כל קרביו. אחר אחז בקצוֹת הקלף למען לא יתקפּל והדיוֹ תשתפך. רגע ארוֹך עמד עד שנתייבשה הדיוֹ בצינת הלילה.

כשנתייבשה הדיוֹ הרים את פיסת הקלף כמגילת קוֹדש, בחנה שוּב לאוֹר הלבנה, נשקה ולחצה אל לבוֹ כקמיע. אחר פתח את לבוּשוֹ ואת פי כוּתנתוֹ והכניסה לבית חזהוּ והגיעה לבשׂרוֹ. שׂמחה גדוֹלה באה בלבוֹ, כאילוּ מצא מה שחיפש שנים על שנים, לא, כי דוֹרוֹת על דוֹרוֹת. לא בן ארבעים היה עתה, אלא בן מאוֹת שנים, אחד מבני התקוּפה ההיא, תקוּפת בן מימון והלוי ובן גבירוֹל ואחירים שקדמוּ להם, הם, שלא מתוּ, שחייהם חיי עד… מקצת הרעב שחש בקרבוֹ שילהב את שׂמחת הכרתוֹ והגביר אוֹתה, וּמתוֹךְ תחוּשת חיים עצוּמה הלך והשכיב עצמוֹ על דרגש העוֹר שעמד בירכתי החדר, הוּא הדרגש ששימש לוֹ משכב מנוּחה בין שעוֹת עמל לשעוֹת עמל. וכן שכב בגלימתוֹ, רגליו רכוּבוֹת זוֹ על ברך זוֹ ועיניו פקוּחוֹת מאד, כל שעוֹת הלילה, עד כי עלה השחר.

כנכוֹן הבוֹקר הלך ונטל ידיו ורחץ פניו מן הכיוֹר הקטן שהיה תלוּי בפינת החדר. לאט וּבזהירוּת רחץ את פניו, שלא להביא מים בין שׂפתיו הצמוֹת. אחר פתח את הארוֹן הרחב, הוֹציא מתוֹכוֹ מגילת כתב, הוא הספר “אמוּנה רמה” לראב“ד הראשוֹן, פּתחוֹ, עיין בוֹ מעט והחזירוֹ למקוֹמוֹ. והוֹציא כתב יד אחר, עבה מן הראשוֹן, כתוּב כוּלוֹ בכתב עברי וּבלשוֹן ערבי, זרוּע לרוֹב פסוּקים עבריים מכתבי הקוֹדש וּמדברי חז”ל, הלא הוּא ספרוֹ של הלוי, המוּקדש להוֹכחת אמיתוּתה של אמוּנת ישראל המוּשפּלת, שנכתב גם הוּא אוּלי כאן, בטוֹלידה. ישב ושיקע בוֹ את עיניו ואת מעייניו, ולא מש ממנוּ כל שעוֹת הבוֹקר וּשעת הצהריים והמנחה. רק לעת ערב, כשסיים את הקריאה וכוּלוֹ שיכרוֹן מרעיד בשר ונפש, נשק לספר והחזירוֹ ברגש למקוֹמוֹ בארוֹן, סגרוֹ ויצא לאיטוֹ לרדת אל דירתוֹ.

הוּא מצא את דוֹנה רוֹזה עוֹמדת בתחתית המדריגוֹת, בנם בן הארבע על ידה, שניהם מחכים דוּמם לרדתוֹ.

הגבר הנאצל חייך כלפי שניהם, הניח ידוֹ על קוֹדקוֹד בנוֹ כמברכוֹ, וּבגחנוֹ אל אשתוֹ שפלת הקוֹמה, העמיק להביט בעיניה החמוֹת ואמר שתי מלים חוֹתכוֹת:

“לא אמוּת!”

“מה פשר דבריך?” קראה האשה בחרדה.

“אחת דיברתי ורצוֹני חלמיש: לא אמוּת, כי אחיה. כל ניסיוֹן עלי לא יצלח…”

עיניו בערו בדברוֹ.

“גם ילדנוּ… גם אני…” מילמלה האשה בדמעוֹת.

“גם אתם תחיוּ, אם כה יהיה רצוֹנוֹ של אבינוּ שבשמיים… ערכת, יקירה, את השולחן? יוֹם תעניתי תם. מאמין אני, כי השם רצה את דמי וחלבּי. בוֹאוּ החדרה!”

והם נכנסו שלוֹשתם לחדר האכילה, שהיה זרוּע אוֹר רב ממנוֹרת הנברשוֹת הגדוֹלה שבסיפוּן, והשוּלחן ערוּך במבחר הכלים והמאכלים, כמו לסעוּדת חג גדוֹל.


ד

למן יוֹם התענית כאילוּ נתקדש דוֹן חוֹסי ממחשבוֹתיו ומספקוֹתיו וידע ברוּר מה עליו לעשוֹת: עליו לחיות! כל דאגה רחקה מלבוֹ, ולהיפך, שמחת גיל מילאה את קרביו בכל עת תמיד. הוּא הסיח דעתוֹ מכל עדת בני עמו המעוּנים ונצטמצם כוּלוֹ בעצמוֹ ובמחשבתוֹ, שנראתה לוֹ רמה ונישׂאה ומביאה גאוּלה לוֹ, לביתוֹ, לעמוֹ ואוּלי גם לעוֹלם כוּלוֹ. פּיסת הקלף על ארבע התיבוֹת החיוֹת היתה תלוּיה בפתיל משי על חזהוּ תחת כוּתנתוֹ לעוֹרוֹ, ולא הזיזה משם יוֹמם ולילה. בטוח היה, כי מגן היא לוֹ מכל רע.

את אשתוֹ ובנוֹ אהב אהבה מלאת רוֹך ולא פסק לקרבם ולטפחם בכל אוֹתוֹת החיבה אשר מצא, כמוֹ ביקש לדבּקם אליו לעוֹלם; אך באוֹתוֹ זמן לא חדל לבוֹ להתייחד עם המחשבה הגדולה, המשוֹררת בוֹ בלי הרף כגילוּי של אוֹשר ב:“לא אמוּת, לא אמוּת, כי אחיה”, והיה משתעשע במלוֹת הקסם גם בתרגוּמן ומשנן לעצמו יונית ורוֹמית וערבית ופוֹרטוּגיזית וּספרדית, משנן וֹמלהיב עצמוֹ בקוֹל דממה דקה: “יוֹ נוֹ מוּרירי, מאס ויוירי…”

ימי הגירוּש הגדוֹל קרבוּ ובאוּ. זריזים, שהיתה היכוֹלת בידם, מכרוּ נכסיהם ועזבוּ את הארץ עוֹד לפני בוֹא היוֹם המר והנמהר. אך הרבים, האלפים והרבבוֹת, עוֹד חיכוּ לנס שיתרחש. לסוֹף ניתנוּ להם עוֹד שני ימים נוֹספים, כי כן ביקשוּ, אשר שברם יחוּל ביוֹם בוֹ הוֹשבּר העם בארצוֹ פעמיים. עם הארץ בעליצוּתוֹ נראה כמוֹ התכוֹנן ולבש חג ליוֹם אֶבלם של העברים. ודוֹן חוֹסי התהלך בחוּצוֹת רוֹאה ואינו רוֹאה וכליוֹתיו עוֹלזוֹת לקראת שעת המַסה הגדוֹלה, אשר בה יראוּ וייוכחוּ הכוֹל, כי אין למות שליטה בוֹ ובכל אשר עמוֹ.

אף השמוּעה, כי הזקן סניוֹר וּמשפּחתוֹ העניפה, כל אלה שנתכנסוּ אז למוֹעצה בביתוֹ המפוֹאר, לא עמדוּ בניסיוֹן ועל דרישת בית המלכוּת קיבלוּ עליהם את דת צוֹרריהם, שמוּעה זוֹ, שהשיבה עד דכּא את עדת העברים כולה, לא נגעה עד לבוֹ של דוֹן חוֹסי. עוֹד אז, בשבתוֹ מחריש באסיפה בבית גיסוֹ, כאשר ירק הנער כנגדוֹ וכאשר הלך הזקן אחריו, מתמתח אל אוֹזנוֹ ותוֹבע ממנוּ קיוּם כבוֹד ישראל – עוֹד אז ידע ברוּר, כי הם לא יעמדוּ בניסיון. אפשר, אילוּ היה הרב אבּוּהב כאן, לא היה דוֹן אברהם עוֹצר כוֹח לעשׂוֹת מה שעשה. אך מה לוֹ ולהם? בעיניו אין הם חיים עוֹד…

כמוֹ מתוֹך הרגל עוֹד הוֹסיף בימי הרעה האחרוֹנים האלה לסחוֹר מעט בכתבי יד, אף כי סכנה גדוֹלה היתה כרוּכה עתה בעסק זה, כי בלשי האינקויזיציה היו בוֹלשים בכל פינה וכל בית, בוֹ ישב איש ספרדי מקיים קשרים עם יהוּדי. חשוּד היה על כפירה ועל מוֹצא מאנוּסים. אבל הוּא, דוֹן חוֹסי, לא ידע להיזהר עוֹד, לא רצה להיזהר עוֹד. הוּא, שהיה בטוּח בעיקר, כי לא ימוּת כי יחיה, למוֹרת רוּח כל שׂוֹנאי עמוֹ, כל שׂוֹנאי החיים האמיתיים – לא ראה סכנה לעצמו משוּם כך. כל כלי עליו לא יצלח… דוֹנה רוֹזה יוֹדעת, מאז יוֹם התענית היא יוֹדעת…

ובבוֹקר ה' באב (היה בוֹקר מוּזר: החמה עמדה בשמיים העטוּיים אֵד צהוֹב כאגן נחוֹשת מוּעם אחרי התלבּנוֹ באש) ירד דוֹן חוֹסי מביתוֹ אל פרבר טוֹלידה הקרוֹב, לבוֹא אל ארמונוֹ של האציל לבית מיראנדה, הגבר גדוֹל הדיעה ואביר הלב, אשר לא ירא לדבר סרה בטוּרקוימַדה עצמוֹ בראש חוּצוֹת. מגילת יוֹחסין עתיקה לבית אציל זה מצא דוֹן חוֹסי בתוֹך אחד מארוֹנוֹתיו וביקש למוֹסרה לאיש המוּרם מכל בני עמוֹ, לא במחיר, כי אם כמתּת אחרוֹנה לפני עזבוֹ את ספרד.

בלכתוֹ בדרך הרגיש, כי שני אנשים צעירים עוֹקבים אחריו, אף כי עשוּ את עצמם כתפוּסים בשׂיחה לפי תוּמם. וכשהגיע אל סוֹף הרחוֹב וּפנה אל שדירת עצי התוּת העבוּתּים המוֹליכה אל ארמוֹן האציל – קפצוּ עליו השנַיים מאחוֹר והחזיקוּ בעוֹרפוֹ בכוֹח:

“ז’וּדיאוֹ קוֹנוירסוֹ!” (יהודי ארור!) אוֹתך ביקשנוּ זה שלוֹשה ימים…"

ברוֹב כוֹחם הפילוּהוּ ארצה, הכּוּהוּ וחיפשׂוּ בבגדיו

ולקחוּ כל מה שהיה בכיסיהם. את חגוֹר המפתחוֹת שמתחת למעילוֹ התירוּ בּקוֹל צהלה: “אלה מפתחוֹת אוֹצרוֹתיך, כוֹפר בן מות!” לקוֹל שריקת האחד באוּ כמה בחוּרים נעוי פנים והוֹבילוּהוּ אל לשכת שוֹטרי האינקויזיציה בטוֹלידה. כל העת שידי האכזרים חלוּ בוֹ היתה בוֹ רק המחשבה האחת: “לא אמוּת, לא אמוּת…” ונדמה לוֹ כי צוֹעק הוּא את המלים האלוּ בכל מאמצי כוֹח ובקוֹל אדיר, אף כי ידע שקוֹלוֹ אינוֹ נשמע.

שבוּע ימים היה עצוּר בכלא, אחר כך הוּצא לאוֹפן.

איך נעשה בו העינוי לא זכר. כמוֹ מבעד לצעיף של דמים ראה את חצר הכלא האפלוּלית, מקום עוּנוֹתוֹ. כשהפך משרת בית הכלא את האוֹפן, שהוּא מתוּח עליו קשוּר בידיו וברגליו, חש כמו קרביו נתהפכוּ בוֹ. הלב כאילו נעקר ממקוֹמוֹ, כל דמוֹ פרץ אל ראשוֹ. הכאב זעק מכל איבריו ומפיו קלח דם, דם חם וּמלוּח, אך מחשבתוֹ החזיקה בשתי המלים הגבוֹהוֹת כמוֹ בשני עמוּדי משען, והוּא שמע את מחשבתוֹ הוֹגה ושׂפתיו לוֹחשוֹת עם הדם היוֹרד עליהן: “לא אמוּת, לא אמוּת…”

כשהוּתר מן האוֹפן היתה עצם צוארוֹ שבוּרה, הראש שמוּט על כתף שמאלוֹ, ובצואר מצד ימין נעשתה בליטה גדוֹלה. הכאב סער בכל גוּפוֹ עד לטירוּף, לא יכוֹל לעמוֹד על רגליו, העיניים לא ראוּ כי אם ערפל דמים, אך השׂפתיים המגוֹאלוֹת מילמלוּ מתוֹך עיקשוּת ילדוּתית בלא קוֹל: “לא אמוּת, לא אמוּת…”

איך הגיע בערב אוֹתוֹ יוֹם אל אוֹתה פינת גדר מוּל ביתוֹ בלוֹס פאלאציוס, לא ידע. אך זכוֹר זכר, כי יד נגעה בכתיפוֹ וקוֹל זקן לחש על אוֹזנו בצער: “כוֹאב מאוֹד, דוֹן חוֹסי?…” אחר הוּגשה אל פיו שפת קערה אוֹ ספל. ריח רחוֹק של יין בא באפוֹ. הוּא פצה מעט את שפתיו הכוֹאבוֹת, אך שיניו היוּ חשוּקוֹת ולא יכוֹל לפשקן. אף על פי כן נסתנן מעט מן המשקה בעד השיניים הנוֹקשוֹת אל שׂפת הכלי, אך רובוֹ נזל בחזרה.

הליכת מכאוֹב ממוּשכת מתוֹך הישענוּת על כתף נמוּכה ורוֹעדת. קוֹל לוֹאט על אוֹזנֹו: “עוֹד מעט, דוֹן חוֹסי, עוֹד מעט ונבוֹא עד לוֹס פאלאציוֹס… על גבוּל לוֹס פאלאציוֹס אעזבך, כי בנפשי הוּא… כלבי הדמים אוֹרבים בכל מקוֹם… אני משרתוֹ הזקן של דוֹן מיראנדה… כבוֹד מעלתוֹ שלחני להשיב את דוֹן חוֹסי ללוֹס… מה? מה דוֹן חוֹסי לוֹחש. איני מבין את לחשוֹ… עוֹד מעט, עוֹד מעט… אילוּ יכוֹל לוֹמר לי, אוֹ להראות לי, היכן ביתוֹ… לאט, לאט… כך…”

היתה שעת ערב מאוּחרת. הוא ישב יחידי נשען אל גדר גן. על סוֹללת עפר מגדלת עשׂב ישב וגבוֹ נשען אל הגדר. איש לא היה על ידוֹ ועיניו לא הבחינוּ מאוּמה. ראשוֹ היה שמוּט על כתף שמאלוֹ ועיניו נעוּצוֹת באפילה ורוֹאוֹת רק כתמי אוֹר מטוּשטשים מתנוֹעעים כנגדוֹ, מתרחקים וּמתקרבים ומתרחקים שוּב. העשב סביב למוֹשבוֹ היה מלא טל. הוּא הרטיב בוֹ את כפיו והניחן על פניו. צינת המים שוֹבבה את נפשוֹ. קמעה קמעה התחילוּ עיניו מבחינוֹת באוֹרוֹת הנדים כנגדוֹ. האין הוּא בלוֹס פאלאציוֹס? האין זו טירתוֹ? וכי לא טירתוֹ היא שם מנגד, שכל חלוֹנוֹתיה שטוּפים באוֹר גדוֹל?… ואיה הזקן שהביאוֹ הנה?… “עוֹד מעט, עוֹד מעט… איני מבין את לחשוֹ… היכן ביתוֹ?”… בשוּם אוֹפן אינוֹ יכוֹל לזכוֹר משרתוֹ של מי… כמה גדוֹל הכאב!…

לאחר ישיבת מנוּחה במשך שעה ארוּכה התחיל מוֹחוֹ מצטלל. כמה ימים עברוּ מאז הוּפּל ארצה בידי הנבלים? חמישה, שישה, אוֹ יוֹתר?…

כמה שיגע למנוֹת מספר לימי כלאוֹ, לא עלה בידוֹ. מה פשר האוֹר הרב הזה בביתוֹ?… מה שם? חג? מי חוֹגג שם?… דוֹנה רוֹזה, שנשארה ללא כל ידיעה עליו, היא היתה יוֹשבת בחשיכה, ברוב יגוֹנה ואבלה… לא, לא, דוֹנה רוֹזה – וחג אוֹרים כזה?…. לא, לא…

גל של כאב עלה בנפשוֹ, והוּא ניסה להיעקר ממקוֹם שבתוֹ ולעמוֹד על רגליו, אך היה כמרוּתק תחתיו ורגליו נתלוּ במוֹרד כשני בוּלי עץ כבידים. צוארוֹ היה גיהנוֹם של ייסוּרים. מבטוֹ היה נעוּץ בחלוֹנוֹת האוֹר של טירתוֹ, בחלוֹנוֹת שבקוֹמה העליוֹנה ובקוֹמה התחתוֹנה.

פתאוֹם ניצתה במוֹחוֹ מחשבה בהירה מאוד: דוֹנה רוֹזה, הילד והאלמנה המשרתת – כולם גוֹרשו מן הבית. כבר היה הגירוּש, כבר תם המוֹעד, וביתוֹ נהפך לזרים… זרים שוכנים בוֹ… זאבי ערבוֹת, אוֹכלי יגיע ישראל… ואנה באוּ בני ביתוֹ? עם מי הלכוּ, עם מי גוֹרשוּ? לאיזה חוֹף הוּבאו? איפה ימצאם, כשיוּכל לרוּץ אחריהם וּלבקשם?…

הכאב ריטש את לבוֹ. עתה ראה ברוּר: כל חלוֹנוֹת ביתוֹ טוֹבלים באוֹר מנוֹרוֹת הקנים התלוּיוֹת בסיפוּן, המנוֹרוֹת ארוּכוֹת

הזרוֹעוֹת עם גדילי הגבישים הנוֹצצים. גם בחדר עלייתוֹ פתוּחים החלוֹנוֹת וראשי אנשים מגוּלים, גזוּזי שיער, נראים בעדם, מהלכים אנה ואנה. הנה הבהיקה נחוֹשת הארוֹן האדוּמה… גם קוֹלוֹת מגיעים לאוֹזניו משם, קוֹלוֹת צחוֹק ושׂמחה. הכלבים יוֹרשי ביתוֹ!… מה היה על ספריו, על כתביו, על כתבי היד היקרים?… רוֹזה והילד היכן הם?… האוּמנם כל זה קרה וּבא?…

מחאה איוּמה צוחה בלבוֹ, וחזר הכאב הנוֹקב: אנה באוּ? אנה הלכוּ? מי דאג להם? מי גוֹנן עליהם?…

הואּ רעד כקוֹדח. אחר כבש את רעדוֹ, ישב רגע ארוֹך כתוֹהה אחר איזה דבר שנשכח מלבוֹ. וּפתאוֹם פשט שתי זרוֹעוֹתיו, הזרוֹעוֹת הנשברוֹת מכאב, והרקידן כנגד ביתם הזוֹרח, כמתגרה בוֹ, ושׂפתיו קוֹראוֹת בקוֹל נשמע יפה לאוֹזניו: “לא אמוּת, לא אמוֹת! יוֹ נוֹ מוֹרירי, מאס ויוירי! כי אחיה, כי אחיה!”

אילוּ יכוֹל לעמוֹד על רגליו, היה קם ויוֹרד ורוֹקד תחת הרקיע הרם הזה, הזרוּעַ כוֹכבים וּלבנה גדוֹלה בתוֹכם, היה רוֹקד על אם הדרך, מוּל ביתוֹ שכבשוּהוּ זרים, אכזרים, והיה שר את שירת חייו, החיים עד העולם!"


ה

כל אוֹתוֹ לילה ישב דוֹן חוֹסי על סוֹללת העפר נשען בגבוֹ אל קרש הגדר. חלוֹנוֹת הטירה כבוּ לאחרוֹנה, והבניין הצר והרם נתעטף בשינה וניצב לפניו על גזוֹזטרוֹתיו וצריחיו בתוֹךְ גן העצים כשוֹמר סוֹד זר. הנוֹף הלילי קדר וזרח חליפוֹת, כי העננים כיסוּ את הלבנה ששטה מליאה כמעט. דממה גדוֹלה עמדה בחללוֹ של עוֹלם. הכוֹכבים הצוֹננים נוֹצצוּ במרוֹמים חדים ודוֹקרים כמסמרי זהב. עוֹד פעמים אחדוֹת ניסה לקוּם ולא יכוֹל. אך לא חש כל כאב בגוּפוֹ, כמוֹ נתאבן הגוּף והרגליים היוּ לעץ. ישב באשר ישב וּפזמוֹן האוֹשר בן ארבע המלים שוֹרר בוֹ בלי חשך. נדמה לוֹ, כי הלילה נענה ברצוֹן לפזמוֹנוֹ, ונוֹח היה לוֹ שהלילה יארך כך עד אין סוֹף.

בהשכמה כשהשחר העוֹלה צבע מעל לנוֹף הרוֹסס והריחני כיפת רקיע ורוּדה, עברוּ שניים מתוֹשבי לוֹס פאלאציוֹס ומצאוּהוּ ליד הגדר. עמדוּ והסתכלוּ ביוֹשב ישיבת הרוּג. הכירוּהוּ: דוֹן חוֹסי היהוּדי!

ניגשוּ ושמעוּ נשימתוֹ. העמידוּהוּ על רגליו. פקח עיניו והביט בהם מתוֹךְ חיוּך ועמד בלא תנוּעה. ניסוּ להוֹליכוֹ – הלך לרצוֹנם. שאלוּהוּ בכה ובכה ולא ענה, כמוֹ ניטל ממנוּ הדיבוּר. סיפרוּ לוֹ, כי את משפּחתוֹ גירשה הרשוּת יחד עם מגוּרשי טוֹלידה וביתוֹ ניתן במתנה לאחד משׂרי המדינה. שמע וחייך בשתיקה. וכשסיפרוּ לוֹ, כי את ספריו וכתביו העלוּ על המוֹקד בגנוֹ – נרעד רגע, אך מיד חייך שוּב. רמז האחד לחבירוּ מתוֹךְ נתינת אצבע על מצחוֹ. נענה לוֹ זה מתוֹך הסכמה: כן, אין נכוֹנה ברוּחוֹ… החזירוּהוּ לטוֹלידה והביאוּהוּ אל לשכת שוֹטרי האינקויזיציה, הכירוּהוּ השוֹטרים ואמרוּ:

“הרי זה היהוּדי דוֹן חוֹסי, שנאפן אתמוֹל. היכן מצאתם אוֹתוֹ”?

“בלוֹס פאלאציוֹס, מאחוֹרי אחת הגדירוֹת, מוּל טירתוֹ”, ענוּ האנשים קוֹל אחד.

“ואנוּ לא ידענוּ, להיכן נעלם. לאחר שנאפן הנחנוּהוּ לבדוֹ בחצר, ושחזרנוּ בערב לא מצאוּנוּ. אמרנוּ: אוּלי עלה השמימה… מפני מהוּמת הימים שכחנוּהוּ, ולא גוֹרש עם כל האספסוּף…”

האחד מן השנַיים רמז לשוֹטרים ונתן אצבּעוֹ על מצחוֹ…

הביטו השוֹטרים בצחוֹק אל האיש המוּכּה, שלבוּשוֹ, לבוּש אצילים, קרוּע ומגוֹאל, והוּא עוֹמד ומחייך.

“אמוֹר: מי הביאך ללוֹס פאלאציוֹס?” שאלוֹ ראש הלשכּה והקריב אליו את פניו.

במקוֹם לענוֹת על השאלה, ניענע דוֹן חוֹסי את ראשוֹ ואמר בקוֹל רך ונעים:

“יוֹ נוֹ מוֹרירי…”

אז אחזוּ כל ארבעת השוֹטרים במוֹתניהם מרוֹב צחוֹק.

“הניחוּהוּ פה, אנשים טוֹבים, ולכוּ לבתיכם”, אמר ראש הלשכה, “נשאל במקוֹם גבוֹה כדת מה לעשוֹת ליהוּדי המסכּן הזה, שנשאר, כמדוּמה, יחידי בעירנוּ”.

כחוֹדש ימים החזיקוּהוּ במאסר. היה משׂא ומתן ארוֹך ומייגע בין האינקויזיציה וּבין בית הדין החילוֹני, הוֹאיל וכל אחד טען, שאין הנאשם נתוּן לשיפוּטוֹ. כמה פעמים הוּבא לפני חוֹקרים, כדי להוֹציא מפיו, למי הוּא מוֹכר את כּתבי הכפירה. איימוּ עליו בעינוּיים קשים, באיפוּן חדש, במוֹקד, דיברוּ אליו קשוֹת ורכוֹת, הכוּהוּ מכוֹת אכזריוֹת, הציגוּהוּ

לסוֹף לפני אחוֹתוֹ הזקנה, דוֹנה פוֹרטוּנה קוֹרוֹניל (שמוֹ החדש של דוֹן סניוֹר) – ולא העלוּ מאוּמה: חיוּכוֹ לא סר מעל שׂפתיו, ואחת היתה הטענה בפיו: “לא אמוּת, כי אחיה”.

כשראוּ שלא יוּכלּו לוֹ, הוֹציאוּ פסק דינוֹ שהוּא מטוֹרף ושלחוּהוּ לבית מוּכּי האלוֹהים שבאַלגוֹדוֹר הקרוֹבה. שלוֹש פעמים שלחוּהוּ שמה, ובכל פעם נמלט משם, חזר ונראה בחוּצוֹת טוֹלידה. לסוֹף נתיאשוּ ממנוּ והניחוּ לוֹ, שיהא מתהלך משוּלח יחד עם שאר חסרי הדעה השקיטים המתהלכים בעיר הבירה.

עברוּ שבוּעוֹת וירחים, רזוֹנוֹ גבר, ואף על פי שראשוֹ היה שמוּט על כתיפוֹ, היה נראה גבוֹה משהיה. בגדיו נקרעוּ ונתגאלוּ עוֹד, אך המלמלה עיטרה את צוארו כבראשוֹנה, שחוֹרה כמעט מרוֹב ליכלוּךְ. זקנוֹ גדל פרע, וּבמקוֹם החוֹד הקטן והגזוּז יפה ירדוּ עתה על חזהוּ פרעוֹת שער שחוֹרוֹת ובלתי נקיוֹת. עפעפיו היוּ דלוּקוֹת ומלוּפלפוֹת, אך העיניים עמק שקטן וזוֹהרן.

אחוֹתוֹ הזקינה, שמעשה בעלה דיכאה עד עפר, ידעה את האסוֹן אשר קרה את אחיה יוֹסף, האהוּב עליה מכל האחים (ועתה שכוּלם “נצחנוּ בצחנתם”, נעשה לה הוא, חסר הדיעה שנשאר ביהדוּתוֹ, יקר ביוֹתר), וניסתה לעזוֹר לוֹ, קראה לוֹ שיבוֹא לביתם ויאכל לשׂוֹבע וילבש נקיים, ומשלא בא שלחה לו מזוֹן וּבגדים, אך הוּא לא קיבל, חייך לשליח וניענע ראשוֹ: “לא אמוּת, כי אחיה”.

אך יוֹתר ממנוּ נגע עד לבה גוֹרל האשה והילד, שעקבוֹתיהם אבדוּ ואינם. לרוב הפצרוֹתיה פנה בנה הבכוֹר לכל המקוֹמוֹת, שהגיעוֹ שמה המגוֹרשים: לפּוֹרטוּגל וּלאיטליה וּליון, לתוּרכּיה ולאפריקה הצפוֹנית. אף הגיעוּהוּ כמה תשוּבוֹת, אך איש מן המשיבים לא ידע דבר על האשה דוֹנה רוֹזה וילדה: אפשר שטבעוּ בים או נספוּ ברעב אם במגיפה יחד עם אוּמללים אחירים, כמוֹ שאירע לרבים בימים המרים האלה. ודוֹן חוֹסי עצמוֹ לא הזכירם כלל, כאילוּ שכח את אשתוֹ ואת בנוֹ.

במשך הזמן נסתגלה טוֹלידה לחסר דיעה מוּזר זה, לשריד היחידי, שנשאר בה מכל יהוּדיה. עוֹד היוּ שם רבים, אנוסים ישנים וחדשים, גם נוֹצרים מבטן ומלידה, שהכירוּהוּ ברחוֹב, עמדוּ ונדוּ לוֹ, גם הציעוּ לו נדבה, אך הוּא חייך ולא פשט ידוֹ לקבל. רק פירוֹת אוֹ זרעוֹנים היה מקבל להחיוֹת את נפשוֹ. וּברוֹב הימים הסיחוּ גם יודעיו דעתם ממנו וצירפוהּו אל שאר מוּכי האלוֹהים, שהספרדים זהירים מאוֹד שלא לנגוֹע בהם לרעה.

וּבמה נבדל דוֹן חוֹסי משאר מוּכּי האלוֹהים שבטוֹלידה?

בפזמוֹנוֹ שלא נלאה לחזוֹר עליו באוֹזני כל איש וּבתאוָתוֹ לכל מגילת כתב ולכל קרע ספר. בכל מקוֹם, שמצא ברחוב פיסת נייר כתוּבה או מוּּדפסה, היה מרימה ביראת הכבוד, מנַקה בכנף בגדוֹ וקוֹרא בה, ואם מצאה טוֹבה לחפצוֹ, נתנה בתוֹך השק שעל כתיפוֹ. ברדת הגשם היה מליט את השק תחת גלימתוֹ ונמלט עמוֹ אל מבוֹא בית אוֹ לתוֹךְ אחת החנוּיוֹת. על שוּם כך כינוּהוּ בצחוֹק “ליבּרירוֹ”, כלוֹמר, ספרן.

נערי הרחוֹב ידעוּהוּ והיוּ מעכבים אוֹתוֹ לשאלוֹ:

“אם כן ‘ליבּרירוֹ’, תמוּת אוֹ לא תמוּת?”

השרה עליהם דוֹן חוֹסי את עיניו השוֹקטוֹת, חייך וענה:

“לא אמוּת, לא אמוּת, כי אחיה…”

ליצנים שבהם היוּ מוֹשיטים לוֹ פיסוֹת נייר והוּא קיבלן מידם, התבוֹנן בהם, וכשנוֹכח כי אין בהן חפץ, החזירן להם בתוֹדה. אז נתנוּ לוֹ אגוֹזים מספר אוֹ קוֹמץ בוֹטנים, וּלעתים גם פלח אבטיח אוֹ אשכוֹל ענבים…

ועוֹד תאוה היתה יצוּקה בוֹ: לילך בסוֹף תהלוּכוֹת, תהלוּכוֹת של חג או של אבל. ראשוֹ שמוּט על כתף שמאלוֹ, שק ה“כתבים” על כתף ימינוֹ, גלימתוֹ קרוּעה, רגליו היחיפוֹת והפצוּעוֹת בסנדלי עץ, והוּא פוֹסע זקוּף וכבד ראש הרחק מעט מאחרי אחרוֹני ההוֹלכים בסך, ושפתיו ממללוֹת בלי הרף: “לא אמוּת, לא אמוּת, כי אחיה…”

וכן הלך בסוֹף מסע לוייתוֹ רב הפאר של גיסוֹ דוֹן קוֹרוֹניל, שמת שנה אחת לאחר גירוּש אחיו מספרד. הוּא הלך בשנת 1498 אחרי לוייתוֹ השחוֹרה של תוֹמאס טוֹרקוימאדה, מפלצת כל התקוּפוֹת. הוא ליוה בשנת 1504 את ארוֹנה של המלכּה אזיבּילה, שהוּבא אחר כבוֹד ממדינת דלי קאמפּוֹ. בשנת 1509 הלך עם המלוים אחרי יוֹהאנה, שנשתטתה אחרי מוֹת בעלה היפה, בשעה שהוּסעה בידי אביה המלך אל ארמוֹן טוֹרדיסילאס להיכּלא שם עד יוֹמה האחרוֹן. בשנת 1516 הלך אחרי מיטתוֹ של פרנאנדוֹ הקאתוֹלי, שמת באסטרימאדוּרה, ובאוֹתה שנה אחרי המקבלים את פני קארלוֹ החמישי, המלך רב הפעלים, זה שנאמר עליו, כי השמש לא שקעה במדינוֹת מלכוּתוֹ.

ימים חלפוּ, שנים נקפוּ. ספרד גדלה ועצמה, ספרד עשתה מלחמוֹת גדוֹלוֹת, ספרד שפכה ממשלתה על ארצות השפילה, על צרפת, על אמריקה. היא לבשה תפארת וגיאוּת וּתהילה. שלהבוֹת האינקויזיציה לא כבוּ, אך מעטוּ, ומתוֹךְ שהוּרגלוּ בהן, כמעט לא הוּרגשוּ עוֹד. רבים מן האנוּסים שבוּ לכבוֹדם הגלוּי ולאמוּנתם הנסתרה. הקאתוֹלים החדשים היוּ לאדירי הארץ. אדירה מכוֹל היתה משפּחת קוֹרוֹניל. איש יהודי מן המוּגלים לא חזר לספרד. המעטים שחזרוּ פשטוּ את אדרת אמוּנתם הישנה על גבוּלה. רק העברי חסר הדיעה דוּן חוֹסי (שם משפּחתוֹ נשכח ברוֹב הימים), אוֹ ה“ליבּרירוֹ”, התהלך תחת שמי ספרד, ברחוֹבוֹת טוֹלידה המעטירה, בצוארוֹ השבוּר וראשוֹ שמוּט על כתף שמאלוֹ ושׂק ה“כתבים” הבלוּי על כתף ימינוֹ. גוּפוֹ הרזה והיבש היה כמפלצת, שער ראשוֹ וזקנוֹ הלבין, אך קוֹמתוֹ לא שחה ואוֹר עיניו השוֹקטוֹת לא ניטל וּשפתיו לא פסקוּ מנוֹע.

ובאביב 1540 היה חג גדוֹל בטוֹלידה. כחג הזה לא ראתה העיר מיוֹם היוסדה. הנער פיליף, העתיד לחדש את מוֹראי האינקויזיציה הראשוֹנים בספרד וחוּצה לה, הוּכרז דוכּס מילאנוֹ. היה בוֹקר שמש ללא עב קל בשמיים. טוֹלידה החשוּפה, הבנוּיה על סלע, לבשה צבעי מלכוּת. כל בית העלה דגל. במרוֹמי חוּצוֹת ורחוֹבוֹת היוּ מתוּחים חבלים עם מַטליוֹת צבעוֹנין.

הכבישים הלבנים רוּבּצוּ במים. בכל גזוּזטרה וזיז היוּ תלוּיים אשכוֹלוֹת אנשים. דוֹן חוֹסי, שהיה אז כבן תשעים, ראה תהלוּכת חוֹגגים גדוֹלה נוֹהרת על דגליה אל גשר אלקאנטרה ואל מצוּדת אלקאצר, היטיב את שקוֹ על שכמוֹ ופסע מאחוֹריה יחיד באמצע הדרך. הוּא לא ידע, כי אין זה אלא מחנה חוֹגגים חלוּץ, וּמחנה האינפאנט יבוֹא אחריו. בתשעים שנוֹת חייו עוֹד רב היה כוֹח רגליו ולא פיגר בלכתוֹ. והנה שמע מאחוֹריו עקבי סוּס צוֹהל מתקרב כבזק. ביקש לסטוֹת אל פאת הדרך הרחבה, אך הוּפל ארצה ופרסוֹת הסוּס המסוּמרוֹת עברוּ עליו. חוּשיו נבהלוּ, כברק אש עלוּ במוֹחוֹ המלים: “לא אמוּת…” אך המשֵׁכן דעך, כי פרחה נשמתוֹ.

סוּסוֹ של האינפאנט, הנער פיליף, דרסוּ. מתוֹך רעיוֹן משוּבה שתקפוֹ פתאוֹם הסתער מתוֹך מחנהוּ להדביק אחרי המחנה הראשוֹן וסוּסוֹ הפיל בשטפוֹ את חסר הדיעה הנבוֹך.

פיליף שב על עקיביו לראוֹת את מי הפיל. גם השׂרים בני לוייתוֹ הגיעוּ שמה על סוּסיהם האבירים. כוּלם ניצבוּ במעגל על גויית הזקן המוּטלת על גבה בלי רוּח חיים, אך עיניה פקוּחוֹת ובת צחוֹק על שׂפתיה.

הנער הרוֹכב בלבוּש מלכוּת פער מעט את פיו והאריך את סנטרוֹ החזק ולא גרע עיניו הזוֹעפוֹת מעל ההרוּג, המוּטל בחמה על אם הדרך. גלימתוֹ הבלוּיה של המת נפרמה כוּלה, ועל חזהוּ המגוּלה ממראה העפר נראתה פיסת קלף מעוּכה וכהה, קשוּרה בפתיל פשתים. טוּר אוֹתיוֹת השחיר על הקלף.

פיליף פנה אל השׂר אוֹמנוֹ הניצב על ידוֹ:

“קרא את הכתוּב!”

השׂר, איש שׂיבה מהוּדר ועצוּב, גחן מעל סוּסוֹ אל חזה ההרוּג, חרבוֹ התרוֹממה ועיניו הבוֹלטוֹת ריפרפוּ בחרדה על פיסת הקלף. אחרי רגעים מספר נזדקף ואמר:

“אמצא חן בעיני הוֹד מלכוּתך: לא אדע לקרוֹא את הכתוּב, כי כתב העברים הוּא.”

קילל הנער את אוֹמנוֹ קללה נמרצת והדהיר את סוּסוֹ לעבר הגשר. בני לוייתוֹ דהרוּ אחריו בבהלה.

אמרוּ: ביוֹם ההוּא נחה על פיליף רוּח רעה, אשר לא סרה ממנוּ כל ימי חייו, ובמוֹתוֹ היה מוֹרשה לעם ספרד עד היוֹם הזה.