בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים היו החיים בשכונת ברוכוב, הסמוכה לתל־אביב, קשים, פשוטים ומלאי תקווה. כזה היה גם הילד אוריאל, שחי בשכונה, הביט סביבו וראה את החיים ואת העולם כולו בחיוך ובעינים טובות. כזה היה בילדותו וכזה היה כשגדל וּבגר. הוא בחר בנתיב חיים שאיפשר לו לעסוק בדברים שאהב – השפה העברית וספרות ילדים. הוא סירב לראות ולהתיחס אל הדברים הפחות יפים שבחיים וּביקש להעניק לסביבתו ובעיקר לילדים, את עולמו הפנימי העשיר והאוהב. את זה הוא עשה באמצעות הסיפורים שכתב, והם זכרונות מתקופת הילדוּת שלו ושל בנותיו. סיפורי הילדים של אוריאל אופק מלאים אהבה, תקוה, יופי ורוך, וזאת גם הסיבה שהם אהובים כל כך על גדולים וקטנים.
