הַחֹפֶשׁ הַגָדוֹל הִגִיעַ לְקִצוֹ; חָלַף בִּמְהִירוּת רַבָּה כָּל-כָּךְ – כְּמוֹ חֲלוֹם, כְּמוֹ הַצָגָה מְרַתֶּקֶת בַּתֵּיאַטְרוֹן. שְׁנַת לִמוּדִים חֲדָשָׁה מִדַפֶּקֶת עַל הַפֶּתַח, וְהַיוֹם הוּא יוֹמָהּ הָרִאשׁוֹן. רָפִי אוֹרֵז אֶת יַלְקוּטוֹ, אוֹמֵר “שָׁלוֹם” לְאִמָא וְהוֹלֵךְ לְבֵית-הַסֵפֶר. בְּצִדוֹ הָאַחֵר שֶׁל הָרְחוֹב הוּא רוֹאֶה עוֹד יְלָדִים וִילָדוֹת הוֹלְכִים וְיַלְקוּטָם עַל שִׁכְמָם; וּבְלִבּוֹ שֶׁל רָפִי תַּעֲרֹבֶת שֶׁל עֶצֶב וְשִׂמְחָה. מִתְעַצֵב הוּא עַל שֶׁכָּל-כָּךְ מַהֵר תַּם הַחֹפֶשׁ הַגָדוֹל עִם כָּל חֲוָיוֹתָיו הַנִפְלָאוֹת, אֲבָל שָׂמֵחַ הוּא עַל שֶׁהִנֵה הַיוֹם נִכְנַס לְכִתָּה ד', וּמוֹרֶה חָדָשׁ יְלַמֵד אוֹתוֹ, וְהוּא יִלְמַד דְבָרִים חֲדָשִׁים וּמְעַנְיְנִים כָּל-כָּךְ, וּבַמַחְבֶּרֶת כְּבָר יִכְתֹּב בְּעֵט וְלֹא בְּעִפָּרוֹן.

עַד מְהֵרָה הִגִיעַ רָפִי לַחֲצַר בֵּית-הַסֵפֶר. הֶחָצֵר מְלֵאָה יְלָדִים הוֹמִים וְעַלִיזִים, הַמְבָרְכִים זֶה אֶת זֶה בְּשָׁלוֹם. עַד מְהֵרָה נִשְׁמַע גַם הַצִלְצוּל, וְזֶרֶם שֶׁל יְלָדִים הִתְחִיל שׁוֹטֵף אֶת הַמִסְדְרוֹנוֹת וְנִכְנַס לַכִּתּוֹת. לְאַחַר שֶׁנִתְרוֹקְנוּ הַמִסְדְרוֹנוֹת נִכְנַס הַמוֹרֶה הֶחָדָשׁ לַכִּתָּה, הִצִיג אֶת עַצְמוֹ וְהִתְחִיל מְשׂוֹחֵחַ עִם הַתַּלְמִידִים בְּקוֹל שָׁקֵט וַחֲבֵרִי, כְּאִלוּ הָיָה אֶחָד מֵהֶם. הוּא לֹא הֵרִים קוֹלוֹ אֲפִלוּ כְּשֶׁהִפְרִיעַ יוֹסִי. בְּסוֹף הַשִׁעוּר כָּתַב הַמוֹרֶה עַל הַלוּחַ אֶת שְׁמוֹת הַסְפָרִים שֶׁבָּהֶם יִלְמְדוּ בִּשְׁנַת הַלִמוּדִים הַזֹאת, אָמַר גַם אֵילוּ מַחְבָּרוֹת יֵשׁ לְהָבִיא מָחָר, וְאַחַר-כָּךְ הָלְכוּ הַבַּיְתָה.

שׁוּב הוֹלֵךְ רָפִי עַל הַמִדְרָכָה וְלִבּוֹ טוֹב עָלָיו. הַמוֹרֶה מָצָא חֵן בְּעֵינָיו בְּיוֹתֵר וְהוּא הֶחְלִיט: הַשָׁנָה יִהְיֶה תַּלְמִיד טוֹב וּמַקְשִׁיב, יַעֲטֹף אֶת כָּל סְפָרָיו, יִכְתֹּב יָפֶה בַּמַחְבָּרוֹת, הֲרֵי כֻּלָם אוֹמְרִים לוֹ כַּמָה יָפֶה כְּתַב-יָדוֹ! בְּפִנַת הָרְחוֹב מָצָא רָפִי עַל הַמִדְרָכָה מַטְבֵּעַ בֶּן חֲמִשָׁה שְׁקָלִים. שָׂם רָפִי אֶת הַכֶּסֶף בְּכִיסוֹ וְהִמְשִׁיךְ דַּרְכּוֹ הַבַּיְתָה עַלִיז וְטוֹב-לֵב.

לַמָחֳרָת בַּבֹּקֶר שׁוּב הָלַךְ רָפִי אֶל בֵּית-הַסֵפֶר, וְהַפַּעַם גָבַר בְּלִבּוֹ הָעֶצֶב עַל הַשִׂמְחָה. אָכֵן, שׁוּב לֹא יוּכַל לִהְיוֹת תַּלְמִיד חָרוּץ כָּל-כָּךְ. אֶתְמוֹל לִפְנוֹת עֶרֶב הֶרְאָה לְאִמָא אֶת רְשִׁימַת סִפְרֵי הַלִמוּד הַחֲדָשִׁים שֶׁהֶעְתִּיק מִן הַלוּחַ, וְאִמָא הִבִּיטָה בָּרְשִׁימָה וְאָמְרָה בְּקוֹל נוּגֶה:

“לֹא נוּכַל לִקְנוֹת לְךָ בְּבַת אַחַת אֶת כָּל הַסְפָרִים, רָפִי. יֶלֶד גָדוֹל אַתָּה, וְהִגִיעַ הַזְמַן כִּי תֵּדַע: זֶה כַּמָּה חֳדָשִׁים שֶׁאַבָּא אֵינֶנוּ עוֹבֵד; מַצָבֵנוּ קָשֶׁה. אִם יַשִׂיג בְּקָרוֹב עֲבוֹדָה – נִקְנֶה לְךָ בְּרָצוֹן אֶת הַסְפָרִים הַדְרוּשִׁים, אֲבָל בֵּינְתַיִם…”

פּוֹסֵעַ רָפִי עַל הַמִדְרָכָה וְעֵינָיו עֲצוּבוֹת-עֲצוּבוֹת. כָּל-כָּךְ רָצָה לִהְיוֹת תַּלְמִיד טוֹב וְחָרוּץ! אַךְ כֵּיצַד יוּכַל לְהַתְמִיד בַּהֲכָנַת הַשִׁעוּרִים לְלֹא סִפְרֵי לִמוּד מִשֶׁלוֹ?

בַּשִׁעוּר הָרִאשׁוֹן בָּחֲרוּ הַתַּלְמִידִים אֶת וַעַד הַכִּתָּה. בְּרֹב קוֹלוֹת נִבְחֲרוּ מִיכָה, הֲדַסָה וְרָמִי. עַל מִיכָה הֻטַל הַתַּפְקִיד לֶאֱסֹף מִן הַיְלָדִים אֶת הַכֶּסֶף לְסִפְרֵי הַלִמוּד לְעִבְרִית.

בַּהַפְסָקָה הַגְדוֹלָה עָבַר מִיכָה מִיֶלֶד לְיֶלֶד, אָסַף אֶת הַכֶּסֶף וְרָשַׁם מִי וָמִי הָיוּ הַמְשַׁלְמִים. כַּמוּבָן, גַם אֶל רָפִי נִגַשׁ, אֲבָל רָפִי הִשְׁפִּיל רֹאשׁוֹ וְאָמַר:

“עוֹד לֹא הֵבֵאתִי אֶת הַכֶּסֶף… שָׁכַחְתִּי…”

“אֵין דָּבָר”, אָמַר מִיכָה, “תָּבִיא מָחָר. אַל תִּשְׁכַּח”.

אֲבָל כְּשֶׁהָלְכוּ יַחַד הַבַּיְתָה סִפֵּר רָפִי לְמִיכָה אֶת הָאֱמֶת: כִּי אֵין כֶּסֶף בַּבַּיִת, וְכִי אַבָּא אֵינֶנוּ עוֹבֵד, וְרַק לְאַחַר שֶׁיַתְחִיל אַבָּא לַעֲבֹד יוּכַל לִקְנוֹת אֶת הַסֵפֶר.

רְגָעִים אֲחָדִים פָּסַע מִיכָה בְּשֶׁקֶט.

“חֲבָל שֶׁאַתָּה גָר רָחוֹק”, אָמַר, “אַחֶרֶת הָיִינוּ יְכוֹלִים לְהָכִין יַחַד אֶת הַשִׁעוּרִים”.

וְשׁוּב פָּסְעוּ רְגָעִים אֲחָדִים בְּשֶׁקֶט, וּפִתְאֹם אָמַר מִיכָה:

“יִהְיֶה בְּסֵדֶר, רָפִי. אוּכַל לְהַשְׁאִיל לְךָ אֶת הַסֵפֶר עַד מָחָר”.

“וְאַתָּה?”

“אֲנִי אָכִין אֶת הַשִׁעוּרִים עִם עֻזִי. הֲלֹא אֲנַחְנוּ גָרִים בִּשְׁכֵנוּת”.

אָכֵן, כָּזֶה הוּא מִיכָה: אוֹהֵב לַחֲלֹק עִם חֲבֵרָיו מַה שֶׁיֵשׁ לוֹ, וְהוּא עוֹשֶׂה זֹאת בְּרָצוֹן, כְּאִלוּ אִי-אֶפְשָׁר אַחֶרֶת. לִפְנֵי שֶׁהִסְפִּיק רָפִי לְהָשִׁיב – הוֹצִיא מִיכָה אֶת הַסֵפֶר הֶחָדָשׁ מִיַלְקוּטוֹ וְהוֹשִׁיטוֹ לַחֲבֵרוֹ:

“הִנֵה, קַח. אֲבָל הִשְׁתַּדֵל לִשְׁמֹר עָלָיו שֶׁיִהְיֶה נָקִי. אֲנִי שׁוֹמֵר עַל הַסְפָרִים שֶׁלִי מְאֹד, וְכֻלָם נְקִיִים”.

בְּיָד מְהַסֶסֶת לָקַח רָפִי אֶת הַסֵפֶר, וְכָל-כָּךְ הָיָה נִרְגָשׁ עַד כִּי שָׁכַח לְהַגִּיד “תּוֹדָה”.

אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם נִכְנַס רָפִי לְחַדְרוֹ. תְּחִלָה עָטַף אֶת סִפְרוֹ שֶׁל מִיכָה, אַחַר-כָּךְ עִלְעֵל מְעַט בַּסֵפֶר, קָרָא לַהֲנָאָתוֹ אַחַד הַסִפּוּרִים וְעִיֵן בְּתֹכֶן-הָעִנְיָנִים. לְבַסוֹף הוֹצִיא מַחְבֶּרֶת מִיַלְקוּטוֹ כְּדֵי לְהַעְתִּיק אֶת הַקֶטַע מֵעַמוּד 6 שֶׁהַמוֹרֶה הוֹרָה לְהַעְתִּיקוֹ.

'אַעְתִּיק אֶת הַסִפּוּר, הֶחְלִיט פִּתְאֹם.

הוּא קָם, נִכְנַס לְחַדְרוֹ שֶׁל אַבָּא וְהוֹצִיא מִמֶנוּ אֶת הָעֵט. אַחַר-כָּךְ חָזַר וְיָשַׁב אֶל הַשֻׁלְחָן.

לְאַט וּבִזְהִירוּת כָּתַב, וְעַל פְּנֵי הָעַמוּד עָלוּ אוֹתִיוֹת מְעֻגָלוֹת וְיָפוֹת. שָׂמַח רָפִי: הִנֵּה כָּךְ יָכִין אֶת שִׁעוּרָיו עַד שֶׁיוּכַל לִקְנוֹת סֵפֶר מִשֶׁלוֹ, וְלִבּוֹ נִמְלָא אַהֲבָה וְתוֹדָה אֶל מִיכָה טוֹב-הַלֵב.

הַדֶלֶת נִפְתְּחָה: עֲטָרָה, אֲחוֹתוֹ הַקְטַנָה, נִכְנְסָה לַחֶדֶר. תְּחִלָה הִבִּיטָה בְּרָפִי, אַחַר-כָּךְ עָלְתָה עַל הַכִּסֵא, עָמְדָה עָלָיו עַל בִּרְכֶּיהָ, הִשְׁעִינָה מַרְפְּקֶיהָ עַל הַשֻׁלְחָן וְהִבִּיטָה בִּשְׁתִיקַת כָּבוֹד בְּאָחִיהָ הַכּוֹתֵב בִּדְיוֹ. פִּתְאֹם שָׁאֲלָה:

“יֵשׁ תְּמוּנוֹת בַּסֵפֶר, רָפִי?”

“יֵשׁ”, הֵשִׁיב.

“רוֹצָה לְהַבִּיט”, בִּקְשָׁה.

“אָסוּר”, אָמַר, “הַסֵפֶר אֵינֶנוּ שֶׁלִי”.

מַה קָרָה עוֹד אֵין רָפִי זוֹכֵר בְּדִיוּק. פִּתְאֹם הִרְגִישׁ דְחִיפָה בְּמַרְפְּקוֹ, וְהָעֵט עַל דַף הַסֵפֶר, מַמָשׁ כֶּתֶם מְכֹעָר עַל הַדַף. וְאַחַר-כָּךְ חָשַׁךְ עָלָיו עוֹלָמוֹ.

“צְאִי מִכָּאן!” צָעַק אֶל אֲחוֹתוֹ הַמְבֹהֶלֶת.

רָפִי נִשְׁאַר לְבַדוֹ בַּחֶדֶר, הִבִּיט עַל הַדַף הַמֻכְתָּם וְלֹא יָדַע מַה לַעֲשׂוֹת. בּוֹחֵר הָיָה לִבְרֹחַ רָחוֹק וְלֹא לִרְאוֹת אֶת מִיכָה. הוּא נִזְכַּר אֵיךְ הוֹשִׁיט לוֹ מִיכָה בְּחִיוּךְ טוֹב-לֵב סֵפֶר חָדָשׁ וְאָמַר: “אֲנִי שׁוֹמֵר עַל הַסְפָרִים שֶׁלִי מְאֹד, וְכֻלָם נְקִיִים”. אֵיךְ יוּכַל עַתָּה לִרְאוֹת אֶת פָּנָיו? וּמַה יַגִיד לוֹ מָחָר בְּבֵית-הַסֵפֶר? מַחֲשָׁבוֹת מִמַחֲשָׁבוֹת שׁוֹנוֹת הִתְרוֹצְצוּ בְּמֹחוֹ; רַעְיוֹנוֹת שׁוֹנִים צָצוּ בְּרֹאשׁוֹ.

אוּלַי יֵלֵךְ לַחֲנוּת-הַסְפָרִים וְיִתְחַנֵן כִּי יִתְּנוּ לוֹ סֵפֶר בְּהַקָפָה? יַבְטִיחַ לְשַׁלֵם עַד סוֹף הַשָׁבוּעַ. אֲבָל הַסֵפֶר יָקָר, וְהֵיכָן יַשִׂיג עַד אָז סְכוּם גָדוֹל כָּל-כָּךְ? בְּסַךְ הַכֹּל יֵשׁ בְּקֻפָּתוֹ מַה שֶׁמָצָא אֶתְמוֹל בָּרְחוֹב, וְעוֹד קְצָת שֶׁחָסַךְ בַּחֹפֶשׁ הַגָדוֹל. מַה יוּכַל לַעֲשׂוֹת בִּסְכוּם קָטָן זֶה?

וּפִתְאֹם – כְּאִלוּ בָּרָק הִבְרִיק בְּמֹחוֹ. הוּא יָדַע מַה יַעֲשֶׂה.

חִישׁ מַהֵר סָגַר אֶת הַסֵפֶר הַמֻכְתָּם, הִכְנִיסוֹ לְיַלְקוּטוֹ וְיָצָא לָרְחוֹב. בְּאֶגְרוֹפוֹ לָפַת בְּחָזְקָה אֶת הַכֶּסֶף. בִּצְעָדִים מְהִירִים הָלַךְ, עַד שֶׁנִכְנַס לַחֲנוּת מַכְשִׁירֵי-הַכְּתִיבָה אֲשֶׁר בְּפִנַת-הָרְחוֹב.

“מַחְבֶּרֶת עָבָה”, אָמַר לַמוֹכֵר עוֹד לִפְנֵי שֶׁפָּנָה אֵלָיו.

הַלָה הִגִישׁ לוֹ מַחְבֶּרֶת בַּעֲלַת כְּרִיכַת-קַרְטוֹן שְׁחֹרָה.

“לֹא כָּזֹאת”, אָמַר, “מַחְבֶּרֶת עִם כְּרִיכָה עָבָה, וְדַפִּים עִם שׁוּרוֹת”.

לְבַסוֹף קִבֵּל בְּדִיוּק מַה שֶׁרָצָה.

“חֲמִשָׁה שְׁקָלִים”, אָמַר הַמוֹכֵר.

הוֹשִׁיט רָפִי אֶת יָדוֹ הַקְמוּצָה וְהֶחֱזִיר אוֹתָהּ פְּתוּחָה וְרֵיקָה. אוֹתוֹ לַיְלָה הֵיטִיב רָפִי לִישֹׁן. לַמָחֳרָת הִשְׁכִּים קוּם, הִתְלַבֵּשׁ בִּמְהִירוּת, הִכְנִיס לְיַלְקוּטוֹ אֶת הַמַחְבֶּרֶת הֶעָבָה וְאֶת הָעֵט, וּבְשָׁעָה שֶׁבַע וּשְׁלשִׁים יָצָא מִן הַבַּיִת.

אַךְ אוֹתוֹ בֹּקֶר לֹא הָלַךְ רָפִי אֶל בֵּית-הַסֵפֶר. הוּא פָּנָה וְנִכְנַס אֶל אוּלַם-הַקְרִיאָה הַצִבּוּרִי אֲשֶׁר בִּרְחוֹב הַנָשִׂיא. הָאוּלָם הָיָה עֲדַיִן רֵיק. רָפִי הִתְבּוֹנֵן מִסָבִיב, וּלְבַסוֹף הִתְיַשֵׁב בְּפִנָה מְרֻחֶקֶת. הוּא הוֹצִיא מִיַלְקוּטוֹ אֶת הַסֵפֶר הַמֻכְתָּם, אֶת הַמַחְבֶּרֶת הֶעָבָה וְאֶת הָעֵט. בְּלִבּוֹ הִרְגִישׁ כִּי עוֹמֵד הוּא לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה גָדוֹל, מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר אַף אֶחָד מֵחֲבֵרָיו לֹא עָשָׂה עֲדַיִן, הַמַּעֲשֶׂה הַיָחִיד שֶׁיָכוֹל הוּא לַעֲשׂוֹת בְּמִקְרֶה זֶה.

הוּא פָּתַח אֶת הַדַף הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַסֵפֶר; אַחַר-כָּךְ פָּתַח אֶת הַדַף הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַמַחְבֶּרֶת, וּבִכְתַב-יָד זָהִיר הִתְחִיל מַעְתִּיק:

שְׁבִילִים

סֵפֶר-לִמוּד לְכִתָּה ד'

אַחַר-כָּךְ עָבַר לַדַף הַשֵׁנִי וְהִתְחִיל לְהַעְתִּיק גַם אוֹתוֹ. אַחַר-כָּךְ עָבַר לַדַף הַשְׁלִישִׁי, הָרְבִיעִי, הַחֲמִישִׁי… עַמוּד אַחֲרֵי עַמוּד הֶעְתִּיק, הִשְׁתַּדֵל שֶׁאוֹתִיוֹתָיו תִּהְיֶינָה יָפוֹת, עֲגֻלוֹת, לְלֹא מְחִיקָה.

עָבְרָה שָׁעָה, עָבְרוּ שְׁעָתַיִם. רָפִי יָדַע כִּי עֲבוֹדָה קָשָׁה תִּהְיֶה זוֹ, אַךְ לֹא פִּלֵל כִּי תִּהְיֶה קָשָׁה כָּל-כָּךְ. אַחֲרֵי חֲמִשָׁה-עָשָׂר עַמוּדִים הִתְחִילָה יָדוֹ כּוֹאֶבֶת נוֹרָא. אַךְ הוּא הִשְׁתַּדֵל בְּכָל כֹּחוֹ לְהוֹסִיף וְלִכְתֹּב. אוּלָם אַחֲרֵי עַמוּד וָחֵצִי נוֹסָפִים מֻכְרָח הָיָה לְהַפְסִיק וְלָנוּחַ. הוּא הוֹצִיא מִיַלְקוּטוֹ פְּרוּסַת לֶחֶם וְעַגְבָנִיָה וְאָכַל. אַחַר-כָּךְ נִגֵב אֶת יָדוֹ יָפֶה יָפֶה, פָּסַע עַד לַחַלוֹן, הִבִּיט הַחוּצָה, וּלְבַסוֹף חָזַר אֶל הַשֻׁלְחָן וְנָטַל שׁוּב אֶת הָעֵט בְּיָדוֹ. – – –

כַּאֲשֶׁר סִיֵם רָפִי כְּתִיבַת אֶת הָעַמוּד הָאַחֲרוֹן (מִסְפָּר 42) הֶרְאָה שְׁעוֹן הַקִיר אֶת הַשָׁעָה 3.15. הוּא פָּלַט מִפִּיו אַנְחַת עֲיֵפוּת וּרְוָחָה. עֵינָיו הִבִּיטוּ בָּעַמוּד: נִכָּר הָיָה, כִּי יָד עֲיֵפָה וְכוֹאֶבֶת כָּתְבָה זֹאת, אַךְ בְּכָל-זֹאת הָיָה כְּתַב-הַיָד נָקִי וּבָרוּר. רָפִי הִכְנִיס אֶת הַסֵפֶר וְהַמַחְבֶּרֶת לַיַלְקוּט וְיָצָא הַחוּצָה.

לְאִמָא יַגִיד הַיוֹם שֶׁהָלַךְ אֶל חָבֵר לְהַעְתִּיק מִסֵפֶר-הַלִמוּד אֶת הַשִׁיר שֶׁצָרִיךְ לִלְמֹד בְּעַל-פֶּה, אוּלָם מְאֻחָר יוֹתֵר יְסַפֵּר לָהּ אֶת הָאֱמֶת. וְאִמָא לֹא כָּעֲסָה. הִיא יָדְעָה: הֲלֹא אֵין לְרָפִי סֵפֶר מִשֶׁלוֹ.

אַחֲרֵי אֲרוּחַת הַצָהֳרַיִם נִשְׁמְעוּ נְקִישׁוֹת עַל הַדֶלֶת. רָפִי פָּתַח, וּבַפֶּתַח עָמַד מִיכָה.

“בּוֹא, הִכָּנֵס!” אָמַר רָפִי וּפָנָיו הֶחֱוִירוּ מְעַט.

הַשְׁנַיִם נִכְנְסוּ לְחַדְרוֹ שֶׁל רָפִי וּמִיכָה שָׁאַל:

“לָמָה לֹא בָּאתָ הַיוֹם לְבֵית-הַסֵפֶר? הִרְגַּשְׁתָּ לֹא טוֹב?”

“הָעִנְיָן הוּא כָּזֶה, מִיכָה…” פָּתַח רָפִי. בְּקוֹל חֲרִישִׁי סִפֵּר כֵּיצַד הִתְחִיל אֶתְמוֹל לְהַעְתִּיק אֶת הַקֶטַע מֵעַמוּד 6 וּפִתְאֹם – אֵין הוּא זוֹכֵר כֵּיצַד – דָחֲפָה אֲחוֹתוֹ אֶת יָדוֹ. הוּא סִפֵּר גַם אֵיךְ לֹא יָדַע מַה לַעֲשׂוֹת, כִּי זָכַר שֶׁמִיכָה שׁוֹמֵר כָּל-כָּךְ עַל סְפָרָיו.

“לֹא הָיָה לָנוּ כֶּסֶף לִקְנוֹת סֵפֶר חָדָשׁ”, סִיֵם רָפִי, “וְלָכֵן הֶחְלַטְתִּי לְהַעְתִּיק אֶת כָּל הַסֵפֶר לְמַחְבֶּרֶת. הִשְׁתַּדַלְתִּי לְהַעְתִּיק אוֹתוֹ בִּכְתַב-יָד נָקִי וְיָפֶה. וַאֲנִי מֵחֲזִיר לְךָ אֶת הַסֵפֶר, אַךְ לֹא בְּאוֹתִיוֹת-דְפוּס אֶלָא בְּאוֹתִיוֹת-כְּתָב…”

רָפִי הוֹשִׁיט לְמִיכָה אֶת הַמַחְבֶּרֶת הַמָעְתֶּקֶת. לְלֹא מִלָה דִפְדַף מִיכָה בַּמַחְבֶּרֶת; הַכֹּל הָיָה מָעְתָּק – בְּדִיוּק רַב, בְּנִקָיוֹן. אַחַר-כָּךְ סָגַר מִיכָה אֶת הַמַחְבֶּרֶת וְהִבִּיט בְּרָפִי. עֵינָיו הָיוּ חֲרֵדוֹת וַעֲצוּבוֹת, כְּאִלוּ מְמָאֲנוֹת הֵן לְהִפָּרֵד מִן הַמַחְבֶּרֶת, שֶׁעָמָל רַב כָּל-כָּךְ הֻשְׁקַע בָּהּ.

לְאַחַר רֶגַע שֶׁל שְׁתִיקַת-צִפִּיָה הִנִיחַ מִיכָה אֶת הַמַחְבֶּרֶת עַל הַשֻׁלְחָן.

“מְאֹד הָיִיתִי רוֹצֶה לְקַבֵּל אֶת הַמַחְבֶּרֶת הַמָעְתֶּקֶת”, אָמַר, “נָעִים יִהְיֶה לִלְמֹד מִתּוֹכָהּ, נָעִים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר מִתּוֹךְ סֵפֶר. אַךְ אֵינֶנִי יָכוֹל לָקַחַת אוֹתָהּ… לָקַחַת אוֹתָהּ מִמְךָ… תַּן לִי אֶת הַסֵפֶר, רָפִי. מַה יֵשׁ אִם הוּא קְצָת מְקֻשְׁקָשׁ? הֲלֹא יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁלֹא בְּכַוָנָה עָשִׂיתָ זֹאת…”

לְאַחַר רֶגַע יָצָא מִיכָה מִן הַחֶדֶר, והַמַחְבֶּרֶת הַמָעְתֶּקֶת הוֹסִיפָה לָנוּחַ עַל הַשֻׁלְחָן.