הַכֹּל הִתְחִיל בִּגְלַל הַמִשְׂחָק בְּגֻלוֹת.
בְּיוֹם רִאשׁוֹן בַּבֹּקֶר, חֲצִי שָׁעָה לִפְנֵי הַצִלְצוּל, בָּאוּ אַרְיֵה וְאִילָנָה לְמִגְרַשׁ הַמִשְׂחָקִים וּכְבָר מָצְאוּ שָׁם אֶת יוֹסִי וְדָן מְשַׂחֲקִים בְּגֻלוֹת. אַחֲרֵיהֶם בָּאוּ יְלָדִים נוֹסָפִים, וְכֻלָם עָמְדוּ מִסָבִיב בְּמַעְגָל וְהִבִּיטוּ בַּמִשְׂחָק: כֵּיצַד מְכַוֵן הָאֶחָד אֶת גֻלָתוֹ, “יוֹרֶה” וּמַחֲטִיא, וַחֲבֵרוֹ מְכַוֵן וְקוֹלֵעַ וְזוֹכֶה, וְחוֹזֵר חֲלִילָה…
לֹא עָבְרוּ יוֹמַיִם, וּבְנֵי הַכִּתָּה כֻּלָם הָיוּ שְׁטוּפִים בְּמִשְׂחָק הַגֻלוֹת. אִישׁ לֹא יָדַע מֵאַיִן הִגִיעוּ לַשְׁכוּנָה כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה גֻלוֹת; אַךְ בְּבֹקֶר בָּהִיר אֶחָד בָּא כָּל יֶלֶד לְבֵית-הַסֵפֶר וּבְיַלְקוּטוֹ שַׂקִיק עִם אֹכֶל, וּלְיָדוֹ שַׂקִיק אַחֵר מָלֵא גֻלוֹת מִכָּל הַמִינִים: שְׁקוּפוֹת וַאֲטוּמוֹת, סַסְגוֹנִיוֹת וְחַדְגוֹנִיוֹת, חֲלָקוֹת וּמְחֻסְפָּסוֹת. אַךְ צִלְצֵל הַפַּעֲמוֹן לְהַפְסָקָה – וְכֻלָם שׁוֹעֲטִים לֶחָצֵר, מְסַמְנִים “מוֹר” וּמַתְחִילִים לְשַׂחֵק. חֶבֶל עַל כָּל רֶגַע… אֲפִלוּ בַּשִׁעוּר הָיוּ הָאֶצְבָּעוֹת מְמַשְׁשׁוֹת בַּגֻלוֹת, וּבִמְקוֹם חִשׁוּבֵי כֶּפֶל וְחִלוּק הָיָה הָרֹאשׁ נָתוּן לְחִשׁוּבֵי חִלוּפִין:
“תֵּן לִי גֻלָה כָּזֹאת וְאֶתֵּן לְךָ אַחֶרֶת…”
וְהַמוֹרִים מַבִּיטִים בַּמַגֵפָה הַמִתְפַּשֶׁטֶת, נֶאֱנָחִים וְאֵינָם יוֹדְעִים כֵּיצַד לְהַדְבִּירָהּ.
מִשְׂחַק הַגֻלוֹת הוּא גַם שֶׁהֵבִיא לַמְרִיבָה הַיְדוּעָה בֵּין עֻזִי לְמִיכָה. עֻזִי וּמִיכָה הָיוּ חֲבֵרִים טוֹבִים, וַאֲחֵרִים אוֹמְרִים – הַחֲבֵרִים הַטוֹבִים בְּיוֹתֵר בְּבֵית-הַסֵפֶר. הַשְׁנַיִם גָרוּ בִּשְׁכֵנוּת, חָצֵר לְיַד חָצֵר, וְכַמוּבָן – גַם יָשְׁבוּ זֶה לְיַד זֶה בַּכִּתָּה. מֵעוֹלָם לֹא רָאוּ אוֹתָם הוֹלְכִים בְּנִפְרָד; תָּמִיד נִמְצְאוּ יַחַד. הֵכִינוּ יַחַד שִׁעוּרִים, שִׂחֲקוּ יַחַד, תִּכְנְנוּ יַחַד תָּכְנִיוֹת. וְהַהוֹרִים רוֹאִים וְנֶהֱנִים, וְהַמוֹרִים רוֹאִים וּמְמַלְמְלִים בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם: “תְּאוֹמֵי סִיאָם!”
עַד שֶׁפָּרְצָה מַגֵפַת הַגֻלוֹת וְהִדְבִּיקָה גַם אוֹתָם. הִתְחִילוּ גַם הֵם מְשַׂחֲקִים בְּגֻלוֹת, וְכַמוּבָן – שִׂחֲקוּ בְּיַחַד. יוֹם אֶחָד הִצִיעַ מִיכָה:
“בּוֹא, עֻזִי, נִהְיֶה שֻׁתָּפִים בַּגֻלוֹת שֶׁלָנוּ”.
אֲבָל עֻזִי הֵשִׁיב:
“אוּלַי יוֹתֵר טוֹב שֶׁקֹדֶם יֶאֱסֹף כָּל אֶחָד שְׁלשִׁים גֻלוֹת, וְרַק אָז נַעֲשֶׂה אוֹצָר מְשֻׁתָּף”.
הַהַצָעָה הָיְתָה מוּזָרָה קְצָת, אֲבָל מִיכָה הִסְכִּים. הוֹסִיפוּ הַשְׁנַיִם לְשַׂחֵק, פַּעַם יַחַד וּפַעַם בְּנִפְרָד.
הָרִיב הִתְחִיל בְּיוֹם רְבִיעִי. עֻזִי וּמִיכָה שִׂחֲקוּ בְּגֻלוֹת עַל מִגְרַשׁ הַמִשְׂחָקִים. אוֹתוֹ יוֹם הָיוּ קְלִיעוֹתָיו שֶׁל מִיכָה מְדַיְקוֹת יוֹתֵר, וְהוּא הִתְחִיל לִזְכּוֹת. נַעֲשָׂה עֻזִי קַנַאי וּמַר-נֶפֶשׁ. תְּחִלָה הָיוּ בְּכִיסוֹ עֶשְׂרִים וְאַחַת גֻלוֹת, וְעַתָּה נוֹתְרוּ לוֹ שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה בִּלְבַד. בְּכָל זֹאת הוֹסִיף עֻזִי לְשַׂחֵק, וְהֶחְלִיט כִּי מֵעַתָּה יְדַיֵק כְּכָל הָאֶפְשָׁר. עָצַם עֻזִי עַיִן אַחַת, לָפַת הֵיטֵב אֶת הַ“קוֹלַעַת” בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו, כִּוֵן יָפֶה יָפֶה – וְיָרָה.
“פָּגַעְתִּי!” הֵרִיעַ בְּשִׂמְחָה.
“לֹא פָּגַעְתָּ, עֻזִי”, תִּקֵן מִיכָה.
“מָה?” הֵרִים עֻזִי קוֹלוֹ, “אֵיךְ אַתָּה מֵעֵז? בֶּטַח שֶׁפָּגַעְתִּי!”
“אַתָּה טוֹעֶה”, אָמַר מִיכָה בְּשֶׁקֶט, “כִּמְעַט פָּגַעְתָּ, אֲבָל לֹא הָיְתָה קְלִיעָה”.
“אַתָּה מְשַׁקֵר!” קָרָא עֻזִי, וּפָנָיו אֲדֻמִים כְּעַגְבָנִיָה בְּשֵׁלָה.
אֶת הַהֶמְשֵׁךְ יְכוֹלִים אַתֶּם לְתָאֵר לְעַצְמְכֶם! מִלָה גָרְרָה מִלָה – וְהָרִיב הִתְחִיל. שְׁנֵי הַחֲבֵרִים הִתְחִילוּ מְגַדְפִים זֶה אֶת זֶה, קוֹרְאִים אִישׁ לְרֵעִהוּ בְּמִלוֹת גְנַאי, וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָבָר חָטַף עֻזִי אֶת כָּל הַגֻלוֹת שֶׁנָחוּ עַל הָאָרֶץ וְהִסְתַּלֵק בִּמְרוּצָה.
וְהַ“בְּרֹגֶז” הַגָדוֹל הִתְחִיל. הַיְדִידִים הַטוֹבִים הָפְכוּ לִהְיוֹת אוֹיְבִים: לֹא דִבְּרוּ זֶה עִם זֶה, עָבְרוּ אִישׁ עַל פְּנֵי רֵעֵהוּ כְּאִלוּ אֵינָם רוֹאִים זֶה אֶת זֶה, וְכַמוּבָן – חָדְלוּ לָשֶׁבֶת לְיַד שֻׁלְחָן אֶחָד בַּכִּתָּה. תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם אֶת הַתַּדְהֵמָה שֶׁנָפְלָה עַל כֻּלָם מִשֶׁנוֹדַע הַדָבָר; הָיְתָה זוֹ שִׂיחַת הַיוֹם.
“רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! לְאָן הִגַעְנוּ אִם אֲפִלוּ בֵּין עֻזִי לְמִיכָה פָּרְצָה מְרִיבָה?” אָמַר הַמְחַנֵךְ אֶל הַמוֹרֶה לְהִתְעַמְלוּת בְּהִפָּגְשָׁם בַּמִסְדְרוֹן.
“אֵיזוֹ בּוּשָׁה!” אָמְרָה אִמָא שֶׁל עֻזִי לְאָבִיו שֶׁל מִיכָה בְּעָמְדָם לְיַד הַגָדֵר הַמְשֻׁתֶּפֶת.
“תִּרְאִי שֶׁעוֹד יַשְׁלִימוּ”, נִסָה הָאָב לְנַחֵם אוֹתָם, וּבְעַצְמוֹ לֹא יָדַע אִם לְהַאֲמִין לִדְבָרִים אֵלֶה.
יַלְדֵי הַכִּתָּה נִסוּ לְהַשְׁלִים בֵּינֵיהֶם – וְלַשָׁוְא; וּמִשֶׁנִכְשְׁלוּ – שָׁלְחוּ מַבָּט עָצוּב אֶל שְׁנֵי הַיְרִיבִים וְשָׁתְקוּ. גַם הַבָּנוֹת הָיוּ מִסְתּוֹדְדוֹת חֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת וּמִתְלַחֲשׁוֹת בְּעֶצֶב. בַּחֲלַל הַכִּתָּה רִחֲפָה בְּאוֹתָם הַיָמִים אֲוִירָה מְעִיקָה שֶׁל סְתָו אָפֹר שֶׁפָּרַץ אֶל תּוֹךְ הַקַיִץ הַבָּהִיר.
הָיָה לֹא טוֹב…
מֵאָז אוֹתוֹ יוֹם שֶׁבּוֹ הֶחֱלִיף עֻזִי אֶת מְקוֹם יְשִׁיבָתוֹ בַּכִּתָּה דוֹמֶה הָיָה כְּאִלוּ גַם אָפְיוֹ הִתְחַלֵף. לֹא הָיָה זֶה עוֹד עֻזִי הַשָׁקֵט וְהַמַקְשִׁיב. הוּא נַעֲשָׂה סַר וְזָעֵף. פּוֹסֵעַ הָיָה בַּמִסְדְרוֹן בְּפָנִים כְּעוּסִים בְּלִי שֶׁיַבִּיט אֶל פְּנֵיהֶם שֶׁל יְדִידָיו. פַּעַם פָּנְתָה אֵלָיו נִירֶה בְּבַקָשָׁה כִּי יַשְׁאִיל לָהּ אֶת הַמַחַק, וְהוּא קָם וְצָעַק עָלֶיהָ:
“לְכִי לַעֲזָאזֵל אַתְּ וְהַמַחַק שֶׁלָךְ בְּיַחַד!..”
זֶה הָיָה נוֹרָא… כֻּלָם הִרְכִּינוּ רָאשֵׁיהֶם בְּבוּשָׁה וְלֹא אָמְרוּ דָבָר.
בִּשְׁעַת הַשִׁעוּר הָיָה מַקְשִׁיב בְּפִזוּר נֶפֶשׁ לְדִבְרֵי הַמוֹרֶה; בַּבַּית הָיָה מְסָרֵב לְצַיֵת לְבַקָשׁוֹתֶיהָ שֶׁל אִמָא. אֶת הַשִׁעוּרִים הָיָה מַתְחִיל לְהָכִין בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת, וּמַפְסִיק בְּלִי לְסַיְמָם. פַּעַם גַם הִכָּה אֶת אֲחוֹתוֹ הַקְטַנָה עַל לֹא דָבָר, סְתָם – מִפְּנֵי שֶׁהָיָה בְּמַצַב-רוּחַ רַע…
וְאִלוּ בָּעֶרֶב, לִפְנֵי הַשֵׁנָה, הָיָה מֵצִיץ לִפְעָמִים לְכִווּן חֲצֵרוֹ שֶׁל מִיכָה, וְאָז הָיְתָה יוֹרֶדֶת עָלָיו עַצְבוּת, וּבְלִבּוֹ פָּעֲמָה הַרְגָשָׁה מוּזָרָה שֶׁלֹּא יָדַע מַהִי…
בְּבֵית-הַסֵפֶר הָיָה מֵצִיץ לִפְעָמִים בִּגְנֵבָה אֶל מִיכָה; הָיָה רוֹאֶה אוֹתוֹ יוֹשֵׁב מְכֻנָס בְּפִנָתוֹ, שָׁקֵט וְעָצוּב; אוֹ שֶׁהָיָה רוֹאֶה אוֹתוֹ עוֹמֵד בַּהַפְסָקָה בְּצֵל אַחַד הַקִירוֹת וּמַבִּיט בִּדְמָמָה אֶל מִשְׂחֲקֵי הַיְלָדִים. וּכְשֶׁהָיָה מִיכָה מַפְנֶה פָּנָיו לְעֶבְרוֹ שֶׁל עֻזִי – הָיָה זֶה פּוֹנֶה עֹרֶף בִּמְהִירוּת וְלוֹחֵשׁ לְעַצְמוֹ:
“הַטֶמְבֶּל הַזֶּה! הַלְוַאי שֶׁלֹא אֶרְאֶה עוֹד אֶת פַּרְצוּפוֹ…”
כָּל אוֹתָם דְבָרִים הֵבִיאוּ לְכָךְ שֶׁעֻזִי יְפַגֵר בַּלִמוּדִים. פְּעָמִים רַבּוֹת מְאֹד לֹא הָיָה יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב כַּהֲלָכָה עַל שְׁאֵלוֹת הַמוֹרֶה; כְּשֶׁנִקְרָא לַלוּחַ הָיָה טוֹעֶה בְּלִי סוֹף; וּבְאַחַד הַמִבְחָנִים כָּתַב אֶת שְׁמוֹ בְּאָלֶ"ף… דְּבָרִים אֵלֶּה רַק הִגְבִּירוּ אֶת רָגְזוֹ וְאֶת מַצַב רוּחוֹ הָרָע; נִדְמֶה הָיָה כִּי אֵין עוֹד עֵצָה וּתְרוּפָה.
חֹדֶשׁ יָמִים לִפְנֵי תֹּם הַלִמוּדִים קָרָא הַמוֹרֶה לְשִׂיחָה אֶת הוֹרָיו שֶׁל עֻזִי. לְמָחֳרַת הַשִׂיחָה נִכְנְסָה אִמָא אֶל חַדְרוֹ שֶׁל עֻזִי בְּשָׁעָה שֶׁיָשַׁב וְנִסָה לְהָכִין הַשִׁעוּרִים. עֻזִי הִבִּיט אֵלֶיהָ בְּפָנִים סָרְבָנִיִים, כְּאִלוּ בִּקֵשׁ לִרְמֹז כִּי נוֹכְחוּתָהּ אֵינָהּ רְצוּיָה. הוּא קָם מִכִּסְאוֹ.
“שֵׁב, עֻזִי”, אָמְרָה בְּקוֹל רַךְ.
עֻזִי יָשַׁב, וְאִמָא פָּתְחָה בְּשִׂיחָה. דְבָרִים רַבִּים אָמְרָה לוֹ, וְסִכּוּמָם הָיָה: אִם לֹא יֵיטִיב בְּנָהּ אֶת לִמוּדָיו וְאֶת הִתְנַהֲגוּתוֹ – עָלוּל הוּא לְהִשָׁאֵר שָׁנָה נוֹסֶפֶת בְּכִתָּה ד'.
עֻזִי שָׁתַק. עֵינָיו הָיוּ נְעוּצוֹת בִּקְצֵה סַנְדָלָיו, וּשְׂפָתָיו הָיוּ מְכֻוָצוֹת. כֵּיוָן שֶׁכָּךְ – הוֹסִיפָה אִמָא:
“יֶשְׁנָה רַק דֶרֶךְ אַחַת וִיחִידָה לְהַצָלַת הַמַצָב, עֻזִי”. שׁוּב שָׁתְקָה רֶגַע, וְאַחַר-כָּךְ הוֹסִיפָה בְּקוֹל מֻדְגָשׁ: “כִּי תַּשְׁלִים עִם מִיכָה”.
לְשֵׁמַע מִלִים אֵלֶה נִדְמָה כִּי קְפִיץ מָתוּחַ דָחַף אֶת עֻזִי מִכִּסְאוֹ.
“מָה”, קָרָא, “עִם הַטֶמְבֶּל הַהוּא? אִם כָּךְ, מוּטָב לִי לְהִשָׁאֵר כִּתָּה!”
הוּא קָם וּפָסַע אֶל הַחַלוֹן. גַּם אִמָא קָמָה וְקָרְבָה אֶל הַדֶלֶת. פִּתְאֹם הִפְנְתָה אֵלָיו אֶת פָּנֶיהָ וְהוֹסִיפָה:
“וְאַחֲרֵי שֶׁתַּשְׁלִימוּ יִהְיוּ הַגֻלוֹת מְשֻׁתָּפוֹת לִשְׁנֵיכֶם, וְלֹא תּוֹסִיפוּ לְשַׂחֵק בָּהֶן עַד הַחֹפֶשׁ הַגָדוֹל…”
לַמָחֳרָת אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם פָּנְתָה אִמָא שׁוּב אֶל עֻזִי:
“לֵךְ, בְּבַקָּשָׁה, אֶל אִמָא שֶׁל מִיכָה וּבַקַשׁ מִמֶנָה אֶת מְכוֹנַת הַבָּשָׂר”.
עֻזִי קָם וְהָלַךְ לְלֹא מִלָה, אַף לֹא נִסָה לְסָרֵב. כְּשֶׁיָצָא – הִבִּיטָה אַחֲרָיו אֲחוֹתוֹ הַקְטַנָה וְלֹא הֵבִינָה מַה נִשְׁתַּנָה הַיוֹם הַזֶה.
כְּשֶׁקָרַב עֻזִי אֶל בֵּיתוֹ שֶׁל מִיכָה גָבְרָה בּוֹ הַלְמוּת לִבּוֹ. ‘אִם יְנַסֶה לְהַגִיד לִי מַשֶׁהוּ’, הֶחְלִיט בְּנַפְשׁוֹ, ‘אֲלַמֵד אוֹתוֹ כָּכָה שֶׁיִזְכֹּר אוֹתִי!’
לְמַזָלוֹ לֹא רָאָה אֶת מִיכָה בַּבַּיִת. כְּשֶׁנִכְנַס לַמִטְבָּח שָׁלְחָה אֵלָיו אִמָא שֶׁל מִיכָה מַבָּט מֻפְתָּע בְּמִקְצָת. הוּא הִשְׁמִיעַ אֶת בַּקָשָׁתָהּ שֶׁל אִמוֹ וְהִיא מִהֲרָה לְהוֹשִׁיט לוֹ אֶת מְכוֹנַת הַבָּשָׂר.
“מְסֹר שָׁלוֹם לְאִמָא שֶׁלְךָ”, הוֹסִיפָה.
“תּוֹדָה!” אָמַר וּפָנָה לָצֵאת. עַל-יַד הַדֶלֶת עָצַר שׁוּב וְשָׁאַל:
“מִיכָה בַּבַּיִת?”
“לֹא; הוּא בֶּחָצֵר”.
עֻזִי יָצָא. עַל-יַד הַמִפְתָּן עָצַר רֶגַע וְאַחַר-כָּךְ יָצָא לֶחָצֵר. הִנֵה תַּחַת הָעֵץ הַזֶה הִרְבּוּ כָּל-כָּךְ לָשֶׁבֶת, לְשׂוֹחֵחַ וּלְשַׂחֵק. עוֹד מֵרָחוֹק רָאָה אֶת מִיכָה הוֹדֵף מְרִיצָה עֲמוּסַת יָרָק. לָבוּשׁ הָיָה גוּפִיָה וּתְנוּעוֹתָיו מְאֻמָצוֹת מְאֹד. זֶהוּ מִיכָה שֶׁהָיָה פַּעַם חֲבֵרוֹ הַטוֹב בְּיוֹתֵר…
פִּתְאֹם הִנִיחַ עֻזִי מִיָדָיו אֶת מְכוֹנַת הַבָּשָׂר. לֹא הִרְגִישׁ כֵּיצַד – וְהִנֵה הוּא עוֹמֵד עַל-יַד מִיכָה קָרוֹב קָרוֹב אֵלָיו. כְּשֶׁהִשְׁגִיחַ מִיכָה בְּעֻזִי הִנִיחַ מִיָדָיו אֶת הַמְרִיצָה וְהִזְדַקֵף; וּבְטֶרֶם הִסְפִּיק לְנַגֵב אֶת הַזֵעָה מִמִצְחוֹ פָּתַח עֻזִי:
“בּוֹא, מִיכָה, נִסְחַב יַחַד אֶת הַמְרִיצָה”.
וְהַשְׁנַיִם דָחֲפוּ יַחַד אֶת הַמְרִיצָה בְּכִווּן לָרֶפֶת כְּאִלוּ לֹא הִתְרַחֵשׁ דָבָר בֵּינֵיהֶם.
לַמָחֳרָת בַּבֹּקֶר הִתְיַצְבוּ שְׁנֵיהֶם לִפְנֵי הַמוֹרֶה וּבִקְשׁוּ כִּי יַנִיחַ לָהֶם שׁוּב לָשֶׁבֶת זֶה לְיַד זֶה. בְּאוֹתוֹ יוֹם חָזַר לְרַחֵף בַּחֲלַל הַכִּתָּה קַיִץ בָּהִיר וָטוֹב.