“לְהִתְכּוֹנֵן! בְּעוֹד חָמֵשׁ דַקוֹת עוֹלֶה הַמָסָךְ!” נִשְׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל גִדְעוֹן.

אִילָן יוֹשֵׁב בַּחֶדֶר הַקָטָן שֶׁמֵאֲחוֹרֵי הַבָּמָה, מִתְבּוֹנֵן בַּמַרְאָה וּמְתַקֵן אֶת הַכֶּתֶר שֶׁעַל רֹאשׁוֹ. יָדוֹ רוֹעֶדֶת, וְהוּא אֵינֶנוּ יוֹדֵעַ מַה זֶה קָרָה לוֹ, מַדוּעַ לִבּוֹ הוֹלֵם כָּל-כָּךְ. הַאִם הִתְרַגְשׁוּת הִיא זוֹ, אוֹ אוּלַי פַּחַד מִפְּנֵי מֵאוֹת הָעֵינַיִם שֶׁיִנָעֲצוּ בּוֹ עִם פְּתִיחַת הַמָסָךְ?

מֵעוֹלָם לֹא הִרְגִישׁ הַרְגָשָׁה מֵעֵין זוֹ. תָּמִיד עָבְרוּ הַחֲזָרוֹת בְּלִי שֶׁיִטְעֶה כִּמְעַט אַף פַּעַם אַחַת; תָּמִיד הִרְגִּישׁ עַצְמוֹ בָּטוּחַ כָּל-כָּךְ. וְהִנֵה, דַּוְקָא עַכְשָׁו, לִפְנֵי הַצָגַת הַבְּכוֹרָה, בָּאָה עָלָיו הַרְגָשָׁה זוֹ…

נֶגֶד עֵינָיו עוֹבְרִים שְׁלשֶׁת הֶחֳדָשִׁים הָאַחֲרוֹנִים – שָׁבוּעוֹת אֲרֻכִּים שֶׁל שִׁנוּן הַתַּפְקִיד, שֶׁל חֲזָרוֹת לְלֹא סוֹף, שֶׁל מְדִידַת הַתִּלְבּשֶׁת וְהַהִתְרַגְשׁוּת שֶׁלִפְנֵי הַצָגַת הַבְּכוֹרָה. וְהוּא נִזְכָּר: בְּאַחַד הַשִׁעוּרִים נִכְנַס הַמוֹרֶה וְהִצִיגוֹ: זֶהוּ גִדְעוֹן, אֶחָד מִשַׂחְקָנֵי “הַבִּימָה”. הַנְהָלַת בֵּית-הַסֵפֶר הִזְמִינָה אוֹתוֹ לְהָכִין עִם הַתַּלְמִידִים מֵחָזֶה לִקְרַאת סִיוּם הַשָׁנָה. כָּל מִי שֶׁרוֹצָה לְהִשְׁתַּתֵּף בַּהַצָגָה, יִכָּנֵס בַּשִׁעוּר הָאַחֲרוֹן לַחֲדַר הַהִתְעַמְלוּת.

עֵינֵי כָּל הַתַּלְמִידִים נִשְׁלְחוּ מִיָד אֶל אִילָן. הָיָה בָּרוּר כִּי הוּא יִשְׁתַּתֵּף בַּהַצָגָה, וְאוּלַי גַם בְּאַחַד הַתַּפְקִידִים הָרָאשִׁיִים. כִּי אִילָן הָיָה יָדוּעַ מֵאָז וּמִתָּמִיד כְּ“שַׂחֲקָן”, וְכֻלָם אוֹהֲבִים הָיוּ לִרְאוֹתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מְחַקֶה מוֹרִים בְּדִבּוּרָם וּשְׁאָר אֲנָשִׁים בְּמִנְהָגֵיהֶם.

“חֲבָל שֶׁאֵין חוּג דְרָמָטִי בְּבֵית-הַסֵפֶר”, הָיָה אַבָּא אוֹמֵר, “יָכֹלְתָּ לְהַצְלִיחַ מְאֹד בַּהַצָגוֹת”.

אַחֲרֵי הַלִמוּדִים נֶעֶרְכָה הַפְּגִישָׁה הָרִאשׁוֹנָה עִם גִדְעוֹן. חֲמִשָׁה תַּלְמִידִים הִתְנַדְבוּ מִכִּתָּתוֹ שֶׁל אִילָן. וְעוֹד שִׁשָׁה בָּאוּ מִן הַכִּתָּה הַמַקְבִּילָה. כָּל יֶלֶד צָרִיךְ הָיָה לִקְרֹא קֶטַע מִתּוֹךְ הַסֵפֶר “וַיְהִי הַיוֹם”. אַרְבָּעָה יְלָדִים לֹא נִמְצְאוּ מַתְאִימִים לְכָךְ וְשֻׁחְרְרוּ. בֵּין שִׁבְעַת הַתַּלְמִידִים שֶׁנִבְחֲרוּ לַהַצָגָה נִמְצָא, כַּמוּבָן, גַּם אִילָן, וְלֹא עוֹד, אֶלָא שֶׁהוּא נִבְחַר בֶּאֱמֶת לְמַלֵא אֶת הַתַּפְקִיד הָרָאשִׁי. הַמַחֲזֶה שֶׁנִבְחַר לַהַצָגָה הָיָה “מִשְׁפַּט הָאַלְמָנָה עִם הָרוּחַ”, וְאִילָן נִבְחַר לְשַׂחֵק אֶת דְמוּתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶלֶךְ. כָּל יֶלֶד קִבֵּל הֶעְתֵּק שֶׁל תַּפְקִידוֹ, וְהִתְחִילָה תְּקוּפָה אֲרֻכָּה וּמְאֻמֶצֶת שֶׁל חֲזָרוֹת, שִׂיחוֹת, שִׁנוּן הַתַּפְקִיד, וְשׁוּב – חֲזָרוֹת, חֲזָרוֹת, חֲזָרוֹת.

אָכֵן, הָיְתָה זוֹ תְּקוּפָה מְאֻמֶצֶת מְאֹד. כֻּלָם אָמְרוּ כָּךְ. וְרַק לְאִילָן נִרְאָה הַדָבָר כְּמִשְׂחָק מְשַׁעֲשֵׁעַ בִּלְבַד. עַל נְקַלָה לָמַד אֶת תַּפְקִידוֹ בְּעַל-פֶּה, וּכְבָר בַּחֲזָרָה הָרִאשׁוֹנָה שִׂחֵק אֶת תַּפְקִידוֹ כְּשַׂחֲקָן מְנֻסֶה וּוָתִיק.

“רְאוּ כַּמָה טִבְעִי מִשְׂחָקוֹ שֶׁל אִילָן”, הָיָה גִדְעוֹן אוֹמֵר לַמִשְׁתַּתְּפִים הָאֲחֵרִים, “הַבִּיטוּ עַל יְשִׁיבָתוֹ, הַקְשִׁיבוּ לְדֶרֶךְ דִבּוּרוֹ – מַמָּשׁ מֶלֶךְ מִבֶּטֶן וּמִלֵדָה…”

לְבַסוֹף הִגִיעַ הַשָׁבוּעַ הָאַחֲרוֹן. כָּל אֶחָד קִבֵּל אֶת תִּלְבָּשְׁתּוֹ. וְהַחֲזָרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת נֶעֶרְכוּ עַל הַבָּמָה אֲשֶׁר בָּאוּלָם הַגָדוֹל שֶׁל בֵּית-הַסֵפֶר. הָיְתָה הַרְגָשָׁה כִּי הַהַצָגָה תַּעֲבֹר בְּהַצְלָחָה וּלְלֹא תְּקָלוֹת.

“שְׁתֵּי דַקוֹת לַעֲלִיַת הַמָסָךְ”, נִשְׁמַע שׁוּב קוֹלוֹ שֶׁל גִדְעוֹן, “כָּל הַמִשְׁתַּתְּפִים בְּמַעֲרָכָה א' עוֹלִים עַל הַבָּמָה!”

אִילָן מַבִּיט מִסָבִיב. הִנֵה עוֹבֵר גִדְעוֹן בִּמְהִירוּת מִיֶלֶד לְיֶלֶד, נוֹתֵן הוֹרָאוֹת אַחֲרוֹנוֹת וּמְתַקֵן אֶת הַתִּלְבֹּשֶׁת. גַם אֶל אִילָן הוּא קָרֵב, אַךְ אֵין הוּא אוֹמֵר לוֹ דָבָר, רַק טוֹפֵחַ עַל כְּתֵפוֹ לְעִדוּד וְהוֹלֵךְ הָלְאָה. וּבֶאֱמֶת, אֵילוּ “הוֹרָאוֹת אַחֲרוֹנוֹת” אֶפְשָׁר לוֹמַר לַמִשְׁתַּתֵּף הַטוֹב בְּיוֹתֵר, הַמְמַלֵא אֶת הַתַּפְקִיד הָרָאשִׁי?

“לַעֲלוֹת עַל הַבָּמָה!” חוֹזֵר גִדְעוֹן. אָכֵן, גַם הוּא נִרְגָשׁ לֹא מְעַט…

אִילָן עוֹלֶה עַל הַבָּמָה. הַמָסָךְ סָגוּר עֲדַיִן, אַךְ מֵעֶבְרוֹ הַשֵׁנִי נִשְׁמָע מִלְמוּלוֹ שֶׁל הַקָהָל הָרַב.

“הָאוּלָם מָלֵא לְגַמְרֵי!” נִשְׁמָע קוֹלוֹ שֶׁל יוֹסִי, שֶׁהֵצִיץ בְּעַד אֶחָד מֵחֲרַכֵּי הַמָסָךְ. הֲמוֹן מֻזְמָנִים יוֹשְׁבִים בֵּין הַהוֹרִים וְהַמוֹרִים. וּבַשׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, עַל-יַד הַמְנַהֵל, יוֹשֵׁב שַׂר הַחִנוּךְ וְהַתַּרְבּוּת.

אִילָן פּוֹסֵעַ עַל הַבָּמָה וּמִתְיַשֵׁב עַל כִּסֵא מְפֹאָר הַנִצָב בְּאֶמְצָעִיתָהּ. זֶהוּ כִּסֵא-הַמֶלֶךְ. הוּא מַבִּיט עַל סְבִיבוֹתָיו וְחָשׁ מִין רֵיקָנוּת מְשֻׁנָה הַמִתְפַּשֶׁטֶת בְּרֹאשׁוֹ. וּפַחַד נוֹרָא תּוֹקֵף אוֹתוֹ: מַה לַעֲשׂוֹת? הוּא שָׁכַח אֶת תַּפְקִידוֹ. שׁוּם מִלָה אֵין הוּא זוֹכֵר.

לְאַט לְאַט נִפְתַּח הַמָסָךְ וּמִן הָאוּלָם עוֹלֶה קוֹל תְּשׁוּאוֹת. אִילָן מֵרִים עֵינָיו וְרוֹאֶה לְפָנָיו אוּלָם חָשׁוּךְ מָלֵא אֲנָשִׁים; מְאוֹת עֵינַיִם נִשְׁלָחוֹת אֵלָיו, מַבִּיטוֹת בּוֹ, דוֹקְרוֹת אֶת גוּפוֹ כִּמְחָטִים. צְמַרְמֹרֶת מַקְפִּיאָה חָלְפָה בְּגוּפוֹ. מַה יִהְיֶה? הוּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵא-הַמֶלֶךְ, הוּא צָרִיךְ לְשַׂחֵק, אַךְ אֵין הוּא יוֹדֵעַ כֵּיצַד. אַף מִלָה אַחַת אֵינֶנָה עוֹלָה בְּזִכְרוֹנוֹ, אוּלַי יָקוּם וִיבַקֵשׁ כִּי יִדְחוּ אֶת הַהַצָגָה לְכַמָה יָמִים, לְפָחוֹת עַד מָחָר?

לֹא, מְאֻחָר מִדַי. כִּי הִנֵה עַל הַבָּמָה הִתְחִילָה בֵּינְתַיִם הַהַצָגָה.

הָאַלְמָנָה (הִיא נִירָה, מְנַסָה לְהִתְפָּרֵץ פְּנִימָה בְּעַד הַפֶּתַח): הֵנִיחוּנִי לְהִכָּנֵס אֶל הַמֶלֶךְ! אָנָא, הֵנִיחוּנִי לְהִכָּנֵס…

שׁוֹמֵר-הַסַף (הוּא יוֹסִי, עוֹצֵר אוֹתָהּ וְקוֹרֵא): לֹא, אִשָׁה. אֵין הַמֶלֶךְ מְקַבֵּל עַתָּה אֶת בְּנֵי עַמוֹ לְמִשְׁפָּט.

הָאַלְמָנָה הוֹדֶפֶת אֶת שׁוֹמֵר-הַסַף מִדַרְכָּהּ, אַךְ הוּא תּוֹפֵס בְּיָדָהּ וּמְנַסֶה לִמְשֹׁךְ אוֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַבָּמָה. הִיא נֶאֱבֶקֶת עִמוֹ וְשׁוֹלַחַת רֹאשָׁהּ אֶל אִילָן; אַחַר-כָּךְ הִיא פּוֹשֶׁטֶת אֵלָיו יָדָהּ וְקוֹרֵאת בְּקוֹל מְעוֹרֵר רַחֲמִים: “הַמֶלֶךְ, תְּנֵנִי לָבוֹא אֵלֶיךָ…”

פִּתְאֹם הִשְׂתָּרֵר שֶׁקֶט עַל הַבָּמָה. הָאִשָׁה נִשְׁאֲרָה עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹמָהּ, עֵינֶיהָ מַבִּיטוֹת בְּאִילָן וְיָדָהּ מוּשֶׁטֶת אֵלָיו, כִּמְצַפָּה לְמוֹצָא פִּיו. אֲבָל הוּא מַבִּיט בָּהּ וְשׁוֹתֵק. עַתָּה מַפְנֶה גַם שׁוֹמֵר-הַסַף פָּנָיו אֶל כִּסֵא-הַמֶלֶךְ, כְּאִלוּ מְבַקֵשׁ לָדַעַת כֵּיצַד לִנְהֹג בָּאִשָׁה. הַשׁוֹמֵר מַבִּיט בְּאִילָן וְתָמֵהַּ: מַדוּעַ אֵין הוּא אוֹמֵר דָבָר? וְאִילָן מְסוֹבֵב רֹאשׁוֹ אֶל יַרְכְּתֵי הַבָּמָה. גִדְעוֹן עוֹמֵד חָבוּי מֵאֲחוֹרֵי הַקְלָעִים, וְהוּא עוֹשֶׂה לְעֶבְרוֹ תְּנוּעוֹת זֵרוּז וְעִדוּד; נִדְמֶה כִּי הוּא גַם לוֹחֵשׁ לוֹ:

‘מַדוּעַ אֵינְךָ מְדַבֵּר?’

שֶׁקֶט בָּאוּלָם, וְגַם עַל הַבָּמָה שֶׁקֶט; כִּי אִילָן אֵינֶנוּ מְדַבֵּר…

פִּתְאֹם נִשְׁמַעַת עַל הַבָּמָה נְקִישָׁה רָמָה, כְּאִלוּ נָפַל עָלֶיהָ דְבַר-מָה. אָכֵן שׁוֹמֵר-הַסַף הִשְׁמִיט מִיָדָיו אֶת חֲנִיתוֹ. אוֹתוֹ רֶגַע מִתְפָּרֶצֶת נִירָה (הִיא הָאִשָׁה הָאַלְמָנָה) אֶל כִּסֵא-הַמֶלֶךְ, נוֹפֶלֶת עַל בִּרְכֶּיהָ, לוֹפֶתֶת אֶת רַגְלָיו שֶׁל אִילָן, וְקוֹרֵאת:

“הַמֶלֶךְ! הַמֶלֶךְ!”

(‘הַבִּיטוּ עַל אִילָן, עַל יְשִׁיבָתוֹ; הִקְשִׁיבוּ לְדֶרֶךְ דִבּוּרוֹ – מַמָשׁ מֶלֶךְ מִבֶּטֶן וּמִלֵדָה’ – מְהַדְהֲדוֹת מִלִים בְּרֹאשׁוֹ, וְהַקוֹל – קוֹלוֹ שֶׁל גִדְעוֹן)…

וּפֶתַע פִּתְאֹם – לְאַחַר נְקִישַׁת הַחֲנִית שֶׁהִדְהֲדָה בְּאָזְנָיו, לְאַחַר קְרִיאָתָהּ שֶׁל הָאַלְמָנָה הַלוֹפֶתֶת אֶת רַגְלָיו, הִרְגִישׁ אִילָן וְהִנֵה אוֹר רַב הִתְחִיל זוֹרֵחַ בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכֹּל נַעֲשָׂה בָּהִיר סְבִיבוֹ, בָּרוּר כָּל-כָּךְ וּמוּבָן. הוּא – אֵינֶנוּ עוֹד אִילָן, תַּלְמִיד בֵּית-הַסֵפֶר הָעֲמָמִי. הוּא – שְׁלֹמֹה הַמֶלֶךְ הַיוֹשֵׁב עַל כִּסֵא מַלְכוּתוֹ לִשְׁפֹּט אֶת עַמוֹ. וְכָל אוֹתָן עֵינַיִם הַנִשְׁלָחוֹת אֵלָיו מִן הָאוּלָם – עֵינֵי עַמוֹ הֵן, עַמוֹ הַמְצַפֶּה בַּחֲרָדָה לְמוֹצָא-פִּיו; וְזוֹ הַכּוֹרַעַת בֶּרֶךְ לְפָנָיו – נְתִינָה מִבְּנֵי עַמוֹ הִיא, שֶׁבָּאָה לִשְׁפֹּךְ לְפָנָיו אֶת מְרִי-לְבָבָהּ.

אָז מֵיטִיב הַמֶלֶךְ אֶת מוֹשָׁבוֹ עַל כִּסְאוֹ, שׁוֹלֵחַ יָדָיו אֶל שַׁרְבִיט הַמְלוּכָה, שׁוֹלֵחַ מַבָּטוֹ אֶל הָאַלְמָנָה וְאוֹמֵר לָהּ בְּקוֹל מְצַוֶה הַמַעֲבִיר רֶטֶט בָּאוּלָם:

“קוּמִי, אִשָׁה, מֵעַל הָאָרֶץ וְהַגִידִי – מַה מִלִים בְּפִיךְ?”

וְהָאִשָׁה קָמָה, שׁוֹלַחַת אֶל הַמֶלֶךְ עֵינַיִם נִכְנָעוֹת וְאוֹמֶרֶת:

“אֲהָהּ, מַלְכִּי, כִּי אִשָׁה אַלְמָנָה אֲמָתְךָ וְאֵין לָהּ כֹּל…”

הַמָסָךְ יָרֵד. תְּשׁוּאוֹת סוֹעֲרוֹת וּמְמֻשָׁכוֹת עָלוּ אֶל הַבָּמָה מִן הָאוּלָם וְסִפְּרוּ עַל הַהַצְלָחָה הָרַבָּה שֶׁל הַהַצָגָה. שׁוּב עָלָה הַמָסָךְ, וְהִנֵה הַקָהָל עוֹמֵד עַל רַגְלָיו וּמוֹחֵא כַּפַּיִם בְּהִתְלַהֲבוּת. הַמִשְׁתַּתְּפִים בַּהַצָגָה מִסְתַּדְרִים בְּשׁוּרָה לִפְנֵי הַקָהָל וּמַרְכִּינִים רֹאשָׁם בְּתוֹדָה. אִילָן מַפְנֶה רֹאשׁוֹ, וְהוּא רוֹאֶה אֶת גִדְעוֹן עוֹמֵד לְצִדוֹ וְלוֹחֵץ יָדוֹ בְּכֹחַ. שׁוּב נִשְׁלָחוֹת עֵינָיו אֶל הַקָהָל; בַּשּׁוּרָה הַחֲמִישִׁית עוֹמֶדֶת אִמוֹ וּמְנוֹפֶפֶת אֵלָיו יָדָהּ בִּבְרָכָה. וְאִילָן מַרְגִישׁ: אֶבֶן כְּבֵדָה יָרְדָה מֵעַל כְּתֵפָיו, וְהַרְגָשַׁת אֹשֶׁר וּרְוָחָה מְמַלֵאת אֶת לִבּוֹ.

שׁוּב יָרֵד הַמָסָךְ. לְאַט לְאַט גָוְעוּ הַתְּשׁוּאוֹת. אָז פּוֹנֶה גִדְעוֹן אֶל אִילָן וְשׁוֹאֵל:

“מַה זֶה הָיָה לְךָ בְּרֵאשִׁית הַהַצָגָה? הַאֻמְנָם, שָׁכַחְתָּ אֶת תַּפְקִידְךָ?”

“לֹא”, מֵשִׁיב אִילָן וּמוֹרִיד אֶת הַכֶּתֶר מֵעַל רֹאשׁוֹ, “שָׁכַחְתִּי בִּכְלָל אֵיפֹה אֲנִי נִמְצָא…”