רַק לִפְנֵי שְׁבוּעַיִם נִגְמַר חַג הַפֶּסַח וּכְבָר מִתְכּוֹנְנִים בַּכִּתָּה לְחַג חָדָשׁ. חַגִים רַבִּים יֵשׁ בַּשָׁנָה, וְרָמִי זוֹכֵר כִּמְעַט אֶת כֻּלָם בְּעַל-פֶּה: חֲנֻכָּה, סֻכּוֹת, שָׁבוּעוֹת, פֶּסַח וְ… עוֹד. אֲבָל אֶת יוֹם הָעַצְמָאוּת אוֹהֵב רָמִי אוּלַי יוֹתֵר מִכָּל הַחַגִים. אִם תִּשְׁאֲלוּ אוֹתוֹ לְסִבַּת הַדָבָר, יַעֲמִיד רָמִי פָּנִים חֲשׁוּבִים וְיֹאמַר בְּקוֹל רְצִינִי:
“כִּי אֶת הַחַג הַזֶה עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ, זֹאת אוֹמֶרֶת: אַבָּא שֶׁלִי וְהַחֲבֵרִים שֶׁלוֹ, וְגַם אֲנִי קְצָת”.
כִּי אַבָּא שֶׁל רָמִי הוּא קָצִין גָבוֹהַּ בַּצָבָא. כְּדַאי לָכֶם לְהַכִּיר אוֹתוֹ. אִם תָּבוֹאוּ בְּיוֹם שִׁשִׁי אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם לַשְׁכוּנָה, בְּשָׁעָה אַרְבַּע לְעֵרֶךְ, תִּרְאוּ גִ’יפּ צְבָאִי הַנִכְנָס לִרְחוֹבָהּ הָרָאשִׁי שֶׁל הַשְׁכוּנָה, עוֹצֵר מוּל בַּיִת קָטָן שֶׁגַגוֹ מְכֻסֶה רְעָפִים אֲדֻמִים, וּמִתּוֹךְ הַגִ’יפּ יוֹצֵא קָצִין גָבוֹהַּ בַּעַל שָׂפָם שָׁחֹר. זֶהוּ אָסָף, אַבָּא שֶׁל רָמִי. אוֹתוֹ רֶגַע יוֹצֵא מִן הַבַּיִת יֶלֶד כְּבֶן שֶׁבַע וָחֵצִי, וְהוּא רָץ אֶל הַגִ’יפּ וְצוֹעֵק בְּשִׂמְחָה: “אַבָּא הִגִיעַ!” וְזֶהוּ, כַּמוּבָן, רָמִי בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ.
וְאָז מֵרִים אַבָּא אֶת רָמִי בִּזְרוֹעוֹתָיו גָבוֹהַּ וְשׁוֹאֵל:
“מַה שְׁלוֹמְךָ, שׁוֹבָב שֶׁלִי?”
וְרָמִי מֵשִׁיב מִמְרוֹמֵי הָאֲוִיר: “מֵאָה אָחוּז, אַבָּא”.
לְאַחַר תְּשׁוּבָה שֶׁכָּזֹאת אֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס הַבַּיְתָה. אַבָּא נִכְנָס לַמִטְבָּח, נוֹשֵׁק לְאִמָא וְהִיא מְחַיֶכֶת. אַחַר-כָּךְ הוּא מֵסִיר מֵעַל רֹאשׁוֹ אֶת הַכּוֹבַע בַּעַל מִצְחִיַת-הָעוֹר, פּוֹשֵׁט אֶת הַמְעִיל הַצְבָאִי וְנִכְנָס לַמִקְלַחַת. וְאָז לוֹקֵחַ רָמִי אֶת הַמְעִיל, מְמַשֵׁשׁ אֶת עֲלֵי הַגֶפֶן הַמַבְרִיקִים וּמְלַטֵף אֶת אוֹת-הַקוֹמְמִיוּת, כִּי עַל הַמַדִים שֶׁלוֹ נוֹשֵׂא אַבָּא תָּמִיד אֶת אוֹת-הַקוֹמְמִיוּת, לְאוֹת וּלְעֵדוּת כִּי הוּא הִשְׁתַּתֵּף בְּמִלְחֶמֶת-הַשִׁחְרוּר, וְזֶהוּ הַחֵלֶק שֶׁלוֹ בְּחַג-הָעַצְמָאוּת.
בְּיוֹם הַשַׁבָּת בַּבֹּקֶר לוֹבֵשׁ אַבָּא בִּגְדֵי עֲבוֹדָה וְיוֹצֵא לְהַשְׁקוֹת אֶת גִנַת-הַפְּרָחִים. בְּשָׁעָה שֶׁאַבָּא מַשְׁקֶה אֶת הַגִנָה הוּא שָׁר לְעַצְמוֹ שִׁירִים שׁוֹנִים שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ לִפְעָמִים בָּרַדְיוֹ. אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם בָּאִים לְבַקֵר אֶת אַבָּא חֲבֵרִים שֶׁלוֹ, אוֹתָם חֲבֵרִים שֶׁלָחֲמוּ יַחַד אִתּוֹ בֶּהָרִים וּבַנֶגֶב. יִצְחָק שֶׁקוֹרְאִים לוֹ ‘אִיצִיק הָאָרֹךְ’, וְעֻזִי שֶׁקוֹרְאִים לוֹ ‘כּוּשִׁי’, וּמוֹטְקֶה וַאֲחֵרִים. אִמָא מַגִישָׁה לָהֶם קָפֶה בִּסְפָלִים קְטַנִים, וְאַבָּא מוֹצִיא מִן הָאָרוֹן אַלְבּוֹם תְּמוּנוֹת, וְהֵם מְדַפְדְפִים בּוֹ, מִסְתַּכְּלִים בַּתְּמוּנוֹת וְנִזְכָּרִים:
“זוֹהִי הַמַחְלָקָה שֶׁהִצְטַלְמָה אַחֲרֵי הַגִיוּס, וְזֶה בִּזְמַן הָאִמוּנִים”.
אוֹתָהּ שָׁעָה נַעֲשִׂים פְּנֵי כֻּלָם אֲחֵרִים, כְּאִלוּ צְעִירִים יוֹתֵר, וְהֵם מְחַיְכִים לְעַצְמָם חִיוּךְ עָצוּב. אִיצִיק מְפַזֵם לְעַצְמוֹ אֶחָד מֵאוֹתָם שִׁירִים שֶׁהָיוּ שָׁרִים פַּעַם וְהַשְׁאָר מְלַוִים אֶת שִׁירוֹ בְּזִמְזוּם חֲרִישִׁי. וְרָמִי יוֹשֵׁב בַּצַד עַל כִּסֵא, מַבִּיט אֲלֵיהֶם וְשׁוֹתֵק…
אֲבָל בָּעֶרֶב, לִפְנֵי הַשֵׁנָה, שׁוֹאֵל רָמִי:
“אֵיפֹה זֶה בֵּית-מַחְסִיר, אַבָּא?”
וְאַבָּא מֵשִׁיב:
“זֶה הָיָה כְּפָר עַרְבִי בַּדֶרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם. עַכְשָׁו יוֹשְׁבִים בּוֹ יְהוּדִים וְקוֹרְאִים לוֹ בֵּית-מֵאִיר”.
“וּמֶה עָשִׂיתָ שָׁם, אַבָּא?” מוֹסִיף רָמִי לִשְׁאֹל, אַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה.
“הָעַרְבִים שֶׁל אוֹתוֹ כְּפָר הָיוּ יוֹרִים עַל הַשַׁיָרוֹת שֶׁלָנוּ, וַאֲנִי יָצָאתִי עִם הַבַּחוּרִים לְהָגֵן עַל הַשַׁיָרוֹת”.
“וְאֵיפֹה הָיִיתִי אֲנִי אָז?” שׁוֹאֵל רָמִי הָלְאָה וְעֵינָיו כְּבָר נֶעֱצָמוֹת.
עַכְשָׁו הִגִיעַ תּוֹרָה שֶׁל אִמָא לְסַפֵּר. הִיא יוֹשֶׁבֶת עַל שׁוּלֵי מִטָתוֹ שֶׁל רָמִי וּמְסַפֶּרֶת אֵיךְ הָיָה יַלְדָהּ אוֹתָהּ שָׁנָה רַק תִּינוֹק בֶּן שִׁבְעָה-עָשָׂר חֳדָשִׁים, וְאַבָּא לֹא הָיָה אָז בַּבַּיִת, כִּי פִּקֵד עַל כִּתָּה שֶׁל חַיָלִים בְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם. וְאִמָא מוֹסִיפָה וּמְסַפֶּרֶת אֵיךְ יָשַׁב רָמִי עֶרֶב אֶחָד עַל בִּרְכֶּיהָ בְּשָׁעָה שֶׁהֶאֱזִינָה לַחֲדָשׁוֹת בָּרַדְיוֹ, וּפִתְאֹם נָפְלוּ פְּצָצוֹת, וְכֻלָם רָצוּ לַמִקְלָטִים, וּפְצָצָה אַחַת נָפְלָה בְּדִיוּק מוּל הַבַּיִת וְעָשְׂתָה רַעַשׁ נוֹרָא וּשְׁמָשׁוֹת הַחַלוֹן הִתְנַפְּצוּ. כֻּלָם נִבְהֲלוּ מְאֹד, וְרָמִי פָּקַח עֵינַיִם גְדוֹלוֹת וְשׁוֹאֲלוֹת, כִּי לֹא הֵבִין הַרְבֵּה מִמַה שֶׁקָרָה אָז.
וְרָמִי מַאֲזִין בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת, וּמִצְטַעֵר כָּל-כָּךְ עַל שֶׁהָיָה אָז תִּינוֹק וְאֵינֶנוּ זוֹכֵר דָבָר מֵאוֹתָם יָמִים. אֲבָל אִמָא מְנַחֶמֶת אוֹתוֹ וְאוֹמֶרֶת:
“אַל תִּצְטַעֵר, רָמִי. בְּכָל זֹאת יֵשׁ גַם לְךָ חֵלֶק בְּיוֹם הָעַצְמָאוּת”.
וְאָז מְחַיֵךְ רָמִי וְשָׁב לַעֲצֹם אֶת עֵינָיו וְרוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ בָּחוּר גָדוֹל וְחָזָק הַצוֹעֵד יַחַד עִם אַבָּא שֶׁלוֹ, מְטַפֵּס וּמְטַיֵל עַל הֶהָרִים.
יוֹם אֶחָד בָּא אַבָּא הַבַּיְתָה וּבִשֵׂר לְאִמָא וּלְרָמִי:
“יוֹדְעִים אַתֶּם? הַשָׁנָה מִשְׁתַּתֵּף גַּם הַגְדוּד שֶׁלָנוּ בְּמִצְעָד יוֹם הָעַצְמָאוּת”.
שָׁמַע רָמִי – וּמֵרֹב שִׂמְחָה כַּפַּיִם מָחָא. אַחַר-כָּךְ שָׁאַל:
“גַם אֲנִי אֶרְאֶה אֶת הַמִצְעָד; נָכוֹן, אַבָּא?”
וְאַבָּא הֵרִים אֶת יַלְדוֹ בִּזְרוֹעוֹתָיו גָבוֹהַּ גָבוֹהַּ וְאָמַר:
“כֵּן, שׁוֹבָב שֶׁלִי. אִם תִּהְיֶה יֶלֶד טוֹב…”
וּבֶאֱמֶת, בְּבֹקֶר יוֹם הָעַצְמָאוּת נִכְנַס הַגִ’יפּ בִּתְרוּעָה אֶל הָרְחוֹב הָרָאשִׁי, וּמִן הַבַּיִת יָצָא רָמִי בְּרִיצָה וְאַחֲרָיו הָלְכָה אִמָא, לְבוּשָׁה שִׂמְלַת חַג.
“אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים אֶל הַמִצְעָד!” הִכְרִיז רָמִי בְּאָזְנֵי הָעוֹלָם כֻּלוֹ.
בְּרֹאשׁ הַגְדוּד הָרִאשׁוֹן יִצְעַד אַבָּא שֶׁל רָמִי, וַהֲמוֹנֵי הָאֲנָשִׁים מִשְׁנֵי צִדֵי הָרְחוֹב יַבִּיטוּ עָלָיו וְעַל כָּל הַחַיָלִים בְּגַאֲוָה וְיִמְחֲאוּ כַּפַּיִם. אֲבָל יוֹתֵר מִכֻּלָם יִתְגָאֶה רָמִי. הוּא יוֹדֵעַ: גַם לוֹ יֵשׁ חֵלֶק בְּחַג הָעַצְמָאוּת.