“מָה עוֹשֶׂה דָנִי עַל הַגָג?” שָׁאֲלָה הַיוֹנָה אֶת הָאַנְקוֹר.
“בֶּאֱמֶת שֶׁאֵינֶנִי יוֹדֵעַ”, הֵשִׁיב הָאַנְקוֹר, “לִפְנֵי עֶשֶׂר דַקוֹת טִפֵּס וְעָלָה עַל הַגָג, וּמֵאָז הוּא יוֹשֵׁב בְּמָקוֹם אֶחָד וּמַבִּיט סְבִיבוֹ”.
“אוּלַי מְחַכֶּה הוּא לְמִישֶׁהוּ?” שִׁעֲרָה הַיוֹנָה. אַךְ מִשׁוּם שֶׁהָיְתָה טְרוּדָה, לֹא חִכְּתָה לִתְשׁוּבָה, פָּרְשָׂה כְּנָפַיִם וְעָפָה לַשׁוֹבָךְ.
אִלוּ הָיָה דָנִי מֵבִין אֶת שְׂפַת הַצִפֳּרִים וַדַאי שֶׁהָיָה מֵשִׁיב לַיוֹנָה וְלָאַנְקוֹר עַל תְּמִיהָתָם זוֹ. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר לָהֶם:
‘אֲנִי מְחַכֶּה כָּאן לְרֹאשׁ-הַשָׁנָה. כִּי הַיוֹם מִסְתַּיֶמֶת שָׁנָה וְרֹאשׁ שָׁנָה חֲדָשָׁה צָרִיךְ לָבוֹא. כָּךְ סִפְּרָה מִירָה הַגַנֶנֶת. אָז שָׁאַלְתִּי אֶת מִירָה: אֵיךְ יוֹדְעִים מָתַי בָּא רֹאשׁ-הַשָׁנָה? וּמִירָה עָנְתָה: לִפְנוֹת עֶרֶב, עִם שְׁקִיעַת הַשֶׁמֶשׁ, תָּחֵל הַשָׁנָה הַחֲדָשָׁה’.
הֶחְלִיט דָנִי לְקַדֵם אֶת בּוֹאָהּ שֶׁל הַשָׁנָה הַחֲדָשָׁה; לִרְאוֹת אֶת שְׁקִיעַת הַחַמָה וְאֶת רֹאשׁ-הַשָׁנָה הַבָּא לָעוֹלָם. זֶה מֻכְרָח לִהְיוֹת מַרְאֶה מְעַנְיֵן. אֲבָל אֶת הַיָם וְאֶת הַחַמָה הַשׁוֹקַעַת בּוֹ אֶפְשָׁר לִרְאוֹת רַק מֵעַל הַגָג הַשָׁטוּחַ. עָלָה דָנִי בְּסֻלָם עַל הַגָג, יָשַׁב עַל-יַד הַמַעֲקֶה וְשָׁלַח עֵינַיִם סַקְרָנִיוֹת מִסָבִיב.
אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם נִקָה אַבָּא בְּמַגְרֵפָה אֶת הֶחָצֵר. אֵצֶל הַשְׁכֵנִים סִיְדוּ אֶת הַדִירָה. נוֹשֵׂא הַמִכְתָּבִים נִכְנַס לֶחָצֵר וּמָסַר לְאַבָּא בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ-הַשָׁנָה. אַחַר-כָּךְ אָמַר נוֹשֵׂא הַמִכְתָּבִים: “שָׁנָה טוֹבָה!” וְאַבָּא הֵשִׁיב: “שָׁנָה טוֹבָה וּמְבֹרֶכֶת”.
אָכֵן, מַרְגִישׁ דָנִי רֵיחַ שֶׁל חַג בָּאֲוִיר. נִרְאֶה, שֶׁרֹאשׁ-הַשָׁנָה הוֹלֵךְ וְקָרֵב. יֵשׁ לְהַבִּיט הֵיטֵב לְצַד מַעֲרָב, אֶל הַיָם.
לְאַט לְאַט יוֹרֶדֶת הַשֶׁמֶשׁ וּקְרֵבָה לַיָם. צֶבַע זָהָב לָהּ, לַשֶׁמֶשׁ. מִן הַיָם עוֹלִים לִקְרַאת הַשֶׁמֶשׁ עֲנָנִים קְטַנִים, וְהֵם קְרֵבִים אֵלֶיהָ וּמְכַסִים אוֹתָהּ בְּמָסָךְ וָרֹד. לְרֶגַע קָט כִּסְתָה אַפְלוּלִית קַלָה אֶת הָאָרֶץ, וְדֶנִי מַרְגִישׁ: זֶהוּ הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַשָׁנָה הַחוֹלֶפֶת. לְאַחַר רֶגַע נִפְתַּח מָסַךְ-הָעֲנָנִים; חָזְרָה הַשֶׁמֶשׁ לְהָאִיר אֶת הָאָרֶץ, אֶת הָעֶרֶב. וְדָנִי מַרְגִישׁ וְיוֹדֵעַ: זוֹהִי שֶׁמֶשׁ חֲדָשָׁה – שֶׁמֶשׁ שֶׁל רֹאשׁ-הַשָׁנָה. עַכְשָׁו בָּא רֹאשׁ-הַשָׁנָה לָעוֹלָם. אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אֶת מַשַׁק כְּנָפָיו. גַּם קוֹלוֹת צְעָדִים נִשְׁמָעִים.
אֲבָל הָיוּ אֵלֶה צְעָדָיו שֶׁל אַבָּא, שֶׁעָלָה אֶל הַגָג וְשָׁאַל: “מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן, דָנִי?”
“אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ רֹאשׁ-הַשָׁנָה בָּא אֵלֵינוּ”.
חִיֵךְ אַבָּא וְרָצָה לוֹמַר: שְׁטֻיוֹת. אֶת רֹאשׁ-הַשָׁנָה אִי-אֶפְשָׁר לִרְאוֹת. רַק לְהַרְגִישׁ אֶפְשָׁר. אַךְ הוּא לֹא אָמַר דָבָר. הוּא רַק שָׁאַל: “מֵאַיִן רוֹאֶה אַתָּה אֶת רֹאשׁ-הַשָׁנָה?”
הִצְבִּיעַ דָנִי אֶל הַיָם וְאָמַר: “הִנֵה, מִשָׁם”.
הִבִּיט אַבָּא בְּכַדוּר הַזָהָב הַטוֹבֵל בַּיָם, הִבִּיט בִּצְעִיף הָעֲנָנִים הַוָרֹד, נִזְכַּר בִּימֵי הַיַלְדוּת שֶׁלוֹ וְאָמַר:
“כֵּן, דָנִי, גַם אֲנִי רוֹאֶה…”