כְּשֶׁמָלְאוּ לְדָנִי שָׁנִים כְּמִסְפַּר הָאֶצְבָּעוֹת בְּכַף יָדוֹ הָאַחַת, קָנְתָה לוֹ אִמָא אוֹפַנַיִם. חָזַר אַבָּא מִן הָעֲבוֹדָה וְתִיק נֶהָגִים עַל כְּתֵפוֹ; וּכְשֶׁרָאָה אֶת הָאוֹפַנַיִם הַחֲדָשִׁים הָאֲדֻמִים אָמַר: “דָנִי מַמְשִׁיךְ עַכְשָׁו אֶת מָסֹרֶת הַמִשְׁפָּחָה”.
כִּי אַבָּא שֶׁל דָנִי הוּא נַהַג אוֹטוֹבּוּס. כְּשֶׁעָלָה אַבְנֵר, הָאָח הַגָדוֹל, לְכִתָּה ו', קִבֵּל אוֹפַנַיִם גְדוֹלִים עַל שְׁנֵי גַלְגַלִים. עַכְשָׁו קִבֵּל דָנִי, שֶׁהוּא הַקָטָן בַּמִשְׁפָּחָה (אִמָא אוֹמֶרֶת: “בֶּן הַזְקוּנִים שֶׁלִי…”) אוֹפַנַיִם קְטַנִים. יֵשׁ לָהֶם דַוְקָא שְׁלשָׁה גַלְגַלִים.
כְּבָר נוֹדַע לָכֶם שֶׁאַבָּא שֶׁל דָנִי הוּא נֶהָג: יֵשׁ לוֹ אוֹטוֹבּוּס גָדוֹל, וְנִכְנָסִים לְתוֹכוֹ הֲמוֹן אֲנָשִׁים בְּבַת אַחַת – אוּלַי שְׁלשִׁים, אוּלַי אַרְבָּעִים. כָּל בֹּקֶר יוֹצֵא אַבָּא לָעֲבוֹדָה וּמַסִיעַ אֲנָשִׁים מִתֵּל-אָבִיב לְחֵיפָה וּמֵחֵיפָה לְתֵל-אָבִיב; בָּעֶרֶב חוֹזֵר אַבָּא מֵעֲבוֹדָתוֹ וּמֵבִיא לְדָנִי הַרְבֵּה כַּרְטִיסִים, בִּצְבָעִים שׁוֹנִים, וְכֻלָם מְנֻקָבִים.
בְּשַׁבָּת לוֹקֵחַ אַבָּא אֶת אַבְנֵר וְאֶת דָנִי אֶל הָאוֹטוֹ שֶׁלוֹ. דָנִי יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא הַנֶהָג, אוֹחֵז בַּהֶגֶה, מַדְלִיק וּמְכַבֶּה אֶת הַפַּנָסִים וּמְצַפְצֵף בַּצוֹפָר. אָז מַפְנִים כָּל הָאֲנָשִׁים בַּסְבִיבָה אֶת רֹאשָׁם, לִרְאוֹת מִיהוּ הַצוֹפֵר.
אַבְנֵר כְּבָר יוֹדֵעַ לְהַדְלִיק אֶת הַמָנוֹעַ. אַבָּא אוֹמֵר, שֶׁאִם אַבְנֵר יַעֲלֶה בְּסוֹף הַשָׁנָה לְכִתָּה ז' בְּלִי בְּחִינוֹת – הוּא יַתְחִיל לְלַמֵד אוֹתוֹ לִנְהֹג.
אַבָּא מַסִיעַ נוֹסְעִים. גַם אַבְנֵר מַסִיעַ נוֹסְעִים עַל הָאוֹפַנַיִם שֶׁלוֹ. בְּשַׁבָּת יוֹצְאִים אַבְנֵר וְגִיוֹרָא לְרָמַת-גַן לְטַיֵל. אַבְנֵר יוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵא, גִיוֹרָא יוֹשֵׁב לְפָנִים, עַל הַמִסְגֶרֶת, וְכָךְ הֵם נוֹסְעִים. אֲבָל פַּעַם רָאָה אַבָּא אֵיךְ הִסִיעַ אַבְנֵר שְׁנֵי נוֹסְעִים בְּבַת אַחַת: אֶת גִיוֹרָא, כָּרָגִיל, לְפָנִים, וְאֶת אַמְנוֹן – מֵאָחוֹר, עַל הַ“סַבָּל”.
בָּעֶרֶב אָמַר אַבָּא לְאַבְנֵר: "אִם אֶרְאֶה אוֹתְךָ שׁוּב נוֹסֵעַ כָּךְ – אֶקַח מִמְךָ אֶת הָאוֹפַנַיִם ".
אַבָּא אָמַר עוֹד מַשֶׁהוּ, וְאַבְנֵר הִבְטִיחַ.
עַכְשָׁו יֵשׁ גַם לְדָנִי אוֹפַנַיִם, אֲבָל אִי-אֶפְשָׁר לְהַסִיעַ עֲלֵיהֶם יְלָדִים. יֵשׁ מָקוֹם רַק לְיֶלֶד אֶחָד.
אַחֲרֵי שֶׁאָמַר דָנִי “תּוֹדָה” לְאַבָּא-אִמָא, יָצָא עִם אוֹפַנָיו הַחֲדָשִׁים הָאֲדֻמִים הַחוּצָה. הוּא רָכַב עֲלֵיהֶם בַּמִדְרָכָה. מֵעַמוּד הַחַשְׁמַל שֶׁמִמוּל הַשַׁעַר עַד עַמוּד הַחַשְׁמַל עִם הַפַּנָס. אַחַר-כָּךְ הִסְתּוֹבֵב וְנָסַע חֲזָרָה. כְּשֶׁהִתְחִיל דָנִי אֶת הַסִבּוּב הַשֵׁנִי, רָאָה פִּתְאֹם אֶת עֻזִי עוֹמֵד עַל-יַד עֵץ הַבְּרוֹשׁ וּמַבִּיט בּוֹ, מַבִּיט וְשׁוֹתֵק. רַק עֵינָיו שֶׁל עֻזִי סִפְּרוּ כִּי הוּא מְקַנֵא, גַם הוּא רוֹצֶה לִרְכֹּב עַל הָאוֹפַנַיִם.
‘מַה לַעֲשׂוֹת?’ חָשַׁב דָנִי, ‘הָאוֹפַנַיִם שֶׁלִי קְטַנִים, יֵשׁ בהֵם מָקוֹם רַק לְיֶלֶד אֶחָד, וְאֵינֶנִי יָכוֹל לְהַרְכִּיב’. פִּתְאֹם חָדְלוּ רַגְלָיו לְהָנִיעַ אֶת הַפֶּדָלִים. זֶה הָיָה לְרֶגַע אֶחָד בִּלְבַד: הוּא יָדַע מַה לַעֲשׂוֹת. נָסַע דָנִי עַד לְעֻזִי, יָרַד מִן הָאוֹפַנַיִם וְאָמַר בְּשֶׁקֶט: “קַח, עֻזִי. תִּסַע גַם אַתָּה קְצָת. אֲנִי אָנוּחַ בֵּינְתַיִם…”