זֶהוּ רָמִי. הִנֵה הוּא יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב מִכְתָּב. וְזֶהוּ הַמִכְתָּב:
לְדוֹד חַיִים הַטוֹב, שָׁלוֹם! אַתָּה זוֹכֵר בְּוַדַאי כִּי בַּשַׁבָּת הַבָּאָה יִהְיֶה לִי יוֹם הֻלֶדֶת. אֲנִי אֶהְיֶה כְּבָר בֶּן שֶׁבַע. וַאֲנִי מְבַקֵשׁ מְאֹד כִּי תָּבוֹאוּ כֻּלְכֶם לַחֲגִיגָה. אַתָּה, הַדוֹדָה אֶסְתֵּר וְגַם יוֹרָם. וְהִבְטַחְתָּ פַּעַם לְהָבִיא לִי צִבְעֵי-מַיִם. תָּבוֹאוּ וְגַם אַבָּא וְאִמָא יִשְׂמְחוּ וַאֲנִי אֲחַכֶּה לָכֶם נוֹרָא.
רָמִי
אֶת הַמִכְתָּב הַזֶה יִשְׁלַח רָמִי בְּעַצְמוֹ אֶל הַדוֹד חַיִים. בַּדֹאַר יִשְׁלַח אוֹתוֹ. הַדוֹד חַיִים גָר בְּחֵיפָה וְעוֹבֵד בַּנָמָל. הַדוֹד חַיִים גָבוֹהַּ וְחָזָק וְגִבּוֹר. הוּא מוּצָק כְּמוֹ בַּרְזֶל. כְּשֶׁהָיָה רָמִי בַּגָן אָהַב הַדוֹד חַיִים לְהָרִים אוֹתוֹ בְּיָד אַחַת וּלְהוֹשִׁיבוֹ עַל הַכָּתֵף שֶׁלוֹ.
עָבְרָה שָׁנָה וְהַדוֹד חַיִים לֹא בָּא לְבַקֵר אֶת רָמִי וְהוֹרָיו. וְרָמִי רוֹצֶה שֶׁהַדוֹד יָבוֹא, רָמִי אוֹהֵב לַעֲמֹד עַל-יַד דוֹד כָּזֶה וּלְחַפֵּשׂ אֵיפֹה הוּא נִגְמָר; וְרָמִי אוֹהֵב לָשֶׁבֶת עַל כָּתֵף מוּצָקָה כָּזֹאת וְלִהְיוֹת יוֹתֵר גָבוֹהַּ מֵאַבָּא וְלִנְגֹעַ בַּתִּקְרָה. וְרָמִי רוֹצֶה שֶׁכָּל הַחֲבֵרִים יִרְאוּ שֶׁבֶּאֱמֶת יֵשׁ לוֹ דוֹד כָּזֶה חָזָק וְגִבּוֹר, וְלֹא סְתָם אָמַר עַד עַכְשָׁו: “תִּרְאֶה, אֲנִי אֲסַפֵּר לַדוֹד שֶׁלִי, וְהוּא יַעֲשֶׂה מִמְךָ חוֹל טָחוּן…”
רָמִי הֶחְלִיט לִשְׁלֹחַ מִכְתָּב לַדוֹד חַיִים. זֶהוּ הַמִכְתָּב שֶׁקְרָאתֶם בְּרֵאשִׁית הַסִפּוּר. רָמִי לֹא גִלָה לְאַבָּא וּלְאִמָא, שֶׁהוּא שׁוֹלֵחַ מִכְתָּב אֶל הַדוֹד. פִּתְאֹם תִּפָּתַח הַדֶלֶת, וְהַדוֹד הַגָבוֹהַּ יִתְכּוֹפֵף בַּפֶּתַח, יִכָּנֵס וְיַעֲמֹד בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר, וְאַבָּא וְאִמָא יַגִידוּ בְּיַחַד: “אֵיזוֹ הַפְתָּעָה!” וְהַדוֹד חַיִים יֹאמַר בְּקוֹלוֹ הֶעָבֶה: “נוּ, כְּשֶׁמְקַבְּלִים מִכְתָּב שֶׁכָּזֶה, מֻכְרָחִים לָבוֹא!” וְאַבָּא לֹא יָבִין וְיִשְׁאַל: “אֵיזֶה מִכְתָּב?” אָז הַדוֹד יֹאמַר: “נוּ… הַמִכְתָּב שֶׁל רָמִי שֶׁלָכֶם!” וְאִמָא תֹּאמַר: “אֵיזוֹ הַפְתָּעָה! גַם רָמִי כְּבָר שׁוֹלֵחַ מִכְתָּבִים…”
כָּל הַבֹּקֶר הָיָה רָמִי נִרְגָשׁ כְּאִלוּ עוֹמְדִים לָתֵת לוֹ מַתָּנָה חֲשׁוּבָה. הֲלֹא זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא צָרִיךְ לִשְׁלֹחַ בְּעַצְמוֹ מִכְתָּב בַּדֹאַר; וְכָל דָבָר הַנַּעֲשֶׂה פַּעַם רִאשׁוֹנָה מְעוֹרֵר הִתְרַגְשׁוּת.
בַּדֶּרֶךְ מִבֵּית-הַסֵפֶר נִכְנַס רָמִי לַדֹאַר וְעָמַד בְּסוֹף הַתּוֹר. לְפָנָיו נִצַב אִישׁ גָבוֹהַּ שֶׁשָׁלַח מִכְתָּב רָשׁוּם בְּדֹאַר-אֲוִיר לְאַרְגֶנְטִינָה. לְאַחַר שֶׁהָאִישׁ הַגָבוֹהַּ הָלַךְ, קָרַב רָמִי לָאֶשְׁנָב וְהִתְרוֹמֵם עַל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו.
“כֵּן, יֶלֶד?” שָׁאַל פְּקִיד-הַדֹאַר וְהִבִּיט אֶל רָמִי.
“כַּמָה… כַּמָה עוֹלֶה מִכְתָּב לְאַרְגֶנְ… לְחֵיפָה?” שָׁאַל רָמִי וְכִמְעַט שֶׁהִתְבַּלְבֵּל.
“אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ אֲגוֹרוֹת”, הֵשִׁיב פְּקִיד-הַדֹאַר וְחִיֵךְ (לָמָה חִיֵךְ? אוּלַי נִחֵשׁ, כִּי זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שׁוֹלֵחַ רָמִי מִכְתָב?).
הוֹצִיא רָמִי מִכִּיסוֹ מַטְבֵּעַ אֶחָד וְהֶעֱבִירוֹ דֶרֶךְ הָאֶשְׁנָב, תְּמוּרָתוֹ קִבֵּל בּוּל חָדָשׁ, בְּלִי חוֹתֶמֶת. כָּעֵת נוֹתְרוּ בְּכִיסוֹ עוֹד חָמֵשׁ אֲגוֹרוֹת, וּבָהֶן קָנָה מַעֲטָפָה לְבָנָה בַּקִיוֹסְק שֶׁבְּפִנַת הָרְחוֹב.
אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם נִסְגַר רָמִי בְּחַדְרוֹ. כְּבָר אַתֶּם יוֹדְעִים, כִּי זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שׁוֹלֵחַ רָמִי בְּעַצְמוֹ מִכְתָּב.
כָּל אֶחָד יֵשׁ לוֹ שָׁעָה, שָׁבָה הוּא עוֹשֶׂה מַשֶׁהוּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. אַחַר-כָּךְ הוֹפֵךְ הַדָבָר לְהֶרְגֵל. אַךְ אֶת הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה זוֹכְרִים תָּמִיד. פַּעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁכָּזוֹ הִגִיעָה עַכְשָׁו לְרָמִי.
הַדוֹד חַיִים גָר בְּחֵיפָה, בִּרְחוֹב הֶרְצְל, בַּיִת מִסְפָּר 1. זוֹהִי כְּתֹבֶת שֶׁקַל לִזְכֹּר אוֹתָהּ וְרָמִי יוֹדֵעַ אוֹתָהּ בְּעַל-פֶּה. אֶת הַכְּתֹבֶת יֵשׁ לִכְתֹּב בִּכְתָב נָקִי עַל הַמַעֲטָפָה. אֲבָל לַמַעֲטָפָה יֵשׁ שְׁנֵי צְדָדִים; וְעַל אֵיזֶה צַד צְרִיכָה לָבוֹא הַכְּתֹבֶת?
רָמִי אֵינֶנוּ רוֹצֶה לִשְׁאֹל; הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת הַפְתָּעָה לְאַבָּא וּלְאִמָא. וְרָמִי מַחְלִיט בְּעַצְמוֹ וְכוֹתֵב אֶת הַכְּתֹבֶת בְּאוֹתוֹ צַד, שֶׁבּוֹ יַכְנִיס אֶת הַמִכְתָּב וְיַדְבִּיק אֶת הַמַעֲטָפָה. כִּי גַם הַדוֹד חַיִים יִפְתַּח מֵאוֹתוֹ צַד אֶת הַמַעֲטָפָה, וְיִרְאֶה כִּי הִיא נִשְׁלְחָה אֵלָיו. בַּצַד הַשֵׁנִי מַדְבִּיק רָמִי אֶת הַבּוּל, וְעַל יָדוֹ הוּא כּוֹתֵב מִי הִדְבִּיק אֶת הַבּוּל: “רָמִי, כִּתָּה ב', רָמַת-גַן…”
אַחַר-כָּךְ יוֹרֵד רָמִי וְשָׂם אֶת הַמִכְתָּב בְּתֵבַת-הַדֹאַר הָאֲדֻמָה לְיַד תַּחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּסִים…
אַחֲרֵי יוֹמַיִם, כְּשֶׁהִתְכּוֹנֵן רָמִי לָרֶדֶת לֶחָצֵר, רָאָה אֶת נוֹשֵׂא הַמִכְתָּבִים נֶעְצָר עַל-יַד הַשַׁעַר. נוֹשֵׂא הַמִכְתָּבִים הוּא יְדִיד הַמִשְׁפָּחָה.
“הַיוֹם, רָמִי, יֵשׁ מִכְתָּב גַם בִּשְׁבִילְךָ”, אָמַר הַדַוָר וְחִיֵךְ.
‘הַפְתָּעָה שֶׁכָּזוֹ!’ חָשַׁב רָמִי וְרָץ לְקַבֵּל אֶת הַמִכְתָּב. בַּלֵב הָיְתָה שׁוּב הַרְגָשָׁה שֶׁל “פַּעַם רִאשׁוֹנָה”: מִכְתָּב רִאשׁוֹן, וְעָלָיו כָּתוּב הַשֵׁם “רָמִי…”
אֲבָל מִיָד הִכִּיר רָמִי אֶת הַמַעֲטָפָה וְקָרָא:
“הֲלֹא זֶהוּ הַמִכְתָּב שֶׁלִי אֶל הַדוֹד חַיִים”.
“אֲבָל הַכְּתֹבֶת הִיא אֵלֶיךָ”, אָמַר הַדַוָר וְהֶרְאָה בְּאֶצְבָּעוֹ עַל הַמִלִים הַכְּתוּבוֹת עַל-יַד הַבּוּל.
עַכְשָׁו הֵבִין רָמִי הַכֹּל:
“בַּמָקוֹם הַזֶה הָיִיתִי צָרִיךְ לִכְתֹּב אֶת הַכְּתֹבֶת לַדוֹד חַיִים; וְלֹא בַּצַד הַשֵׁנִי…”
“נָכוֹן, רָמִי”, אָמַר נוֹשֵׂא הַמִכְתָּבִים, “כִּי בַּצַד הַשֵׁנִי שֶׁל הַמַעֲטָפָה כּוֹתְבִים מִי שָׁלַח אֶת הַמִכְתָּב…”
הָיְתָה שְׁתִיקָה שֶׁל מַחְשָׁבָה וַהֲבָנָה. אַחַר-כָּךְ שָׁאַל רָמִי:
“וּמִמִי הַמִכְתָּב הַשֵׁנִי?”
“מִן הַדוֹד חַיִים…” הָיְתָה הַתְּשׁוּבָה.
יָדָיו שֶׁל רָמִי הִתְחִילוּ מַשְׁקוֹת אֶת הַפְּרָחִים בַּגִנָה וּמֹחוֹ חָזַר עַל דְבָרָיו שֶׁל נוֹשֵׂא-הַמִכְתָּבִים.
וּבָעֶרֶב סִפֵּר אַבָּא לְרָמִי: “הַדוֹד חַיִים כּוֹתֵב, כִּי הוּא הֶחְלִיט לָבוֹא לְיוֹם הַהֻלֶדֶת שֶׁלְךָ, וְיָבִיא לְךָ מַתָּנָה: צִבְעֵי-מַיִם”.
…כְּאִלוּ סִפֵּר הַמִכְתָּב מֵרָמַת-גַן לַמִכְתָּב מֵחֵיפָה, מֶה הָיְתָה מִשְׁאַלְתּוֹ שֶׁל רָמִי…