פִּתְאֹם כָּבָה הַחַשְׁמַל. וְלֹא רַק בַּחֲדַר-הַשֵׁנָה שֶׁל הַיְלָדִים, אֶלָּא בְּכָל הַקִבּוּץ כֻּלוֹ: בַּחֲדַר-הָאֹכֶל שֶׁל הַגְדוֹלִים, בְּחַדְרֵי הַמְגוּרִים שֶׁל כָּל הַהוֹרִים, בַּמַזְכִּירוּת, וַאֲפִלוּ בַּלוּלִים וּבָרֶפֶת. פִּתְאֹם כָּבָה לוֹ הַחַשְׁמַל וְנַעֲשָׂה חֹשֶׁךְ. לֹא רָאוּ עוֹד מִטוֹת, לֹא תְּמוּנוֹת עַל הַקִירוֹת וְלֹא יְלָדִים. רָאוּ רַק חַלוֹן פָּתוּחַ, וּבוֹ שָׁמַיִם עִם כּוֹכָבִים, וְשָׁמְעוּ קוֹלוֹת. כִּי הַיְלָדִים עוֹד לֹא יָשְׁנוּ.
“מִי סָגַר אֶת הַחַשְׁמַל?” שָׁאַל הַקוֹל שֶׁל דָנִי.
“בֶּטַח נִקְרַע אֵיזֶה חוּט”, אָמַר הַקוֹל שֶׁל עֻזִי.
“אֵיפֹה נִקְרַע הַחוּט?” שָׁאַל שׁוּב קוֹלוֹ שֶׁל דָנִי.
לֹא יָדַע קוֹלוֹ שֶׁל עֻזִי מַה לַעֲנוֹת – וְשָׁתַק. אֲבָל הַקוֹל שֶׁל עָמוֹס אָמַר:
“אִם זֶה חוּט בַּקַו הָרָאשִׁי, אָז בֶּטַח חֹשֶׁךְ גַם בְּכָל הַמוֹשָׁבָה”.
“מִי קָרַע אֶת הַחוּט?” שָׁאַל שׁוּב קוֹלוֹ שֶׁל דָנִי.
“מֵעַצְמוֹ נִקְרַע. בֶּטַח הָיָה קִלְקוּל”, אָמַר קוֹלוֹ שֶׁל עָמוֹס. (אַבָּא שֶׁל עָמוֹס עוֹבֵד בַּמַסְגֵרִיָה.)
“אָז לָמָה לֹא מְתַקְנִים?” שָׁאַל הַקוֹל (אַתֶּם יוֹדְעִים כְּבָר שֶׁל מִי. שֶׁל דָּנִי!).
“סַבְלָנוּת. בֶּטַח יָצְאוּ כְּבָר לְתַקֵן”, אָמַר קוֹלוֹ שֶׁל… (נִחַשְׁתֶּם שֶׁל מִי? שֶׁל עָמוֹס!).
עַכְשָׁו שֶׁקֶט בַּחֲדַר-הַיְלָדִים. חֹשֶׁךְ וְשֶׁקֶט. דֶּנָּי שׁוֹכֵב, מַבִּיט לְמַעְלָה וְחוֹשֵׁב: אִם כָּבָה הָאוֹר – אָז נִדְלָק הַחֹשֶׁךְ? וּמַה יָכוֹל הַחֹשֶׁךְ לַעֲשׂוֹת? אֲבָל הַחֹשֶׁךְ אֵינֶנוּ עוֹשֶׂה כְּלוּם וְדָנִי מַמְשִׁיךְ לִשְׁאֹל…
“מָה עוֹשִׂים עַכְשָׁו הָאֲנָשִׁים, בְּחֹשֶׁךְ שֶׁכָּזֶה?”
שׁוּם קוֹל לֹא עָנָה; אֲבָל כָּל יֶלֶד הִתְחִיל מְהַרְהֵר, בַּמָה עוֹסְקִים הַגְדוֹלִים בְּרֶגַע כָּזֶה, בְּחֹשֶׁךְ כָּזֶה: בַּחֲדַר-הָאֹכֶל הִדְלִיקוּ וַדַאי מְנוֹרוֹת-נֵפְטְ, וְהַחֲבֵרִים מַמְשִׁיכִים לֶאֱכֹל, וּצְלָלִיוֹת מָאֳרָכוֹת נָעוֹת עַל הַקִירוֹת. חֲבֵרִים אֲחֵרִים יָצְאוּ וַדַאי מֵחַדְרֵיהֶם לָשֶׁבֶת עַל הַדֶשֶׁא, לִסְפֹּר אֶת הַכּוֹכָבִים. שָׂרָה הַלוּלָנִית יוֹצֵאת עִם פַּנָס בְּיָדָהּ לִרְאוֹת מַה שְׁלוֹם הָאֶפְרוֹחִים. וְהַטֶנְדֶר שֶׁל הַחַשְׁמַלָאִים יָצָא מִן הֵעִיר לְחַפֵּשׂ אֶת מְקוֹם הַקִלְקוּל.
“אוֹוֹרְרְר…” נִשְׁמַע פִּתְאֹם קוֹל בּוֹכֶה מֵחֲדַר-הַשֵׁנָה שֶׁל הַגַנוֹן. וּבֶאֱמֶת – שֶׁיִהְיֶה כְּבָר אוֹר!
בְּזֶה הָרֶגַע חָזַר הַחַשְׁמַל וְנִדְלַק. לְרֶגַע הִתְכַּוְצוּ הָעֵינַיִם מִשִׁפְעַת הָאוֹר, כְּאִלוּ זָרְחָה עֲלֵיהֶם שֶׁמֶשׁ גְּדוֹלָה. גַם בְּכָל הַקִבּוּץ חָזַר הַחַשְׁמַל לְהָאִיר, לִשְׁפֹּךְ אֶת אוֹרוֹ עַל מִטוֹת וִילָדִים, לְגָרֵשׁ בְּאוֹרוֹ צְלָלִים וּפְחָדִים.
לֹא עָבְרוּ שָׁלשׁ דַקוֹת, וְרִנָה הַמְטַפֶּלֶת נִכְנְסָה.
“עַכְשָׁו, יְלָדִים – לִישֹׁן”, אָמְרָה רִנָה. “לַיְלָה טוֹב!” הוֹסִיפָה, וְכִבְּתָה אֶת הַחַשְׁמַל.
שׁוּב “נִדְלַק” הַחֹשֶׁךְ. דָנִי עָצַם אֶת עֵינָיו חָזָק-חָזָק וּפְקָחָן. כֵּן, חֹשֶׁךְ בַּחֶדֶר. אֵין רוֹאִים מִטוֹת וּתְמוּנוֹת עַל הַקִירוֹת. רַק דֶרֶךְ הַחַלוֹן הַפָּתוּחַ נִבָּטִים שָׁמַיִם וְכוֹכָבִים, וְחַלוֹן שֵׁנִי, שֶׁאוֹר נוֹגֵהַּ בּוֹ.