כָּל הַלַיְלָה חָבַט הַגֶשֶׁם עַל גַג בֵּית-הַיְלָדִים. נִתַּךְ הַגֶשֶׁם עַל הַקִבּוּץ, וְאוּלַי גַם עַל הָעֵמֶק כֻּלוֹ, הִרְוָה אֶת הַשָׂדוֹת, הִשְׁקָה אֶת גִנַת בֵּית-הַסֵפֶר, וְיָצַר בֹּץ בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ מִדְרָכָה.
עִם שַׁחַר בְּשָׁעוֹת שֶׁבֵּין הַלַיְלָה לַבֹּקֶר, נָשְׁבָה רוּחַ חֲזָקָה וְגֵרְשָׁה אֶת הָעֲנָנִים. כְּשֶׁעָלְתָה הַשֶׁמֶשׁ הָיוּ הַשָׁמַיִם תְּכֻלִים וּמַבְרִיקִים, וּבָאֲוִיר נִשָׂא בֹּשֶׂם שֶׁל עָלִים רְטֻבִּים.
הָיָה זֶה יוֹם שֶׁל שִׂמְחָה. שָׂמְחוּ הַחֲבֵרִים הַגְדוֹלִים עַל גֶשֶׁם-הַבְּרָכָה שֶׁיָרַד; שָׂמְחוּ הַיְלָדִים לִרְאוֹת אֶת הַגִנָה נוֹבֶטֶת; הַכֶּלֶב נֶאֱמָן דִלֵג בְּשִׂמְחָה מִיֶלֶד לְיֶלֶד; וַאֲפִלוּ שְׂדֵרַת הַבְּרוֹשִׁים הִשִׁירָה טִפּוֹת עַלִיזוֹת מֵעֲנָפֶיהָ… וְנוֹעָה הַמוֹרָה אָמְרָה בְּשִׂמְחָה לְיַלְדֵי הַכִּתָּה:
“הַיוֹם, יְלָדִים, נֵלֵךְ לְטַיֵל לַיַעַר”.
עַד גַן הַיָרָק נָסְעוּ הַיְלָדִים בָּעֲגָלָה הַגְדוֹלָה הַשְׁטוּחָה. עֻזִי יָשַׁב עַל-יַד מוֹישֶׁה הָעֶגְלוֹן וְנָהַג בְּעַצְמוֹ אֶת הַסוּסִים בַּמוֹרָד. עַל-יַד גַן הַיָרָק יָרְדוּ הַיְלָדִים, עָבְרוּ אֶת הַכֶּרֶם וְאַחַר-כָּךְ חָצוּ אֶת הַוָדִי. אַחֲרֵי הַוָדִי מַתְחִיל הַיַעַר, הַמְכַסֶה אֶת כָּל הַגְבָעוֹת, עַד שַׁלְשֶׁלֶת-הֶהָרִים הַשְׁכֵנָה.
הָעֵצִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שְׂרוּפִים, וְהִזְכִּירוּ לַיְלָדִים אֶת יְמֵי-הַיְרִיוֹת, לֵילוֹת הַהַאֲפָלָה, וְאֶת אַבָּא שֶׁבָּא עִם רוֹבֶה לוֹמַר “לַיְלָה טוֹב”.
אַחֲרֵי כַּמָה דַקוֹת הָיוּ הַיְלָדִים בַּיַעַר עַצְמוֹ, בֵּין עֵצִים גְבוֹהִים, שֶׁהִסְתִּירוּ אֶת הַשֶׁמֶשׁ. צֵל כָּבֵד הָיָה בַּיַעַר, כְּמוֹ אַחֲרֵי הַשְׁקִיעָה. תְּחִלָה שָׁתְקוּ הַיְלָדִים כֻּלָם, אֲפִלוּ דָן הַפַּטְפְּטָן. כִּי הַיַעַר נִרְאָה רְצִינִי וְשׁוֹתֵק; הָיְתָה בּוֹ דְמָמָה כְּבֵדָה וְהַיְלָדִים פָּחֲדוּ לְגָרֵשׁ אוֹתָהּ.
נוֹעָה הַמוֹרָה – הִיא שֶׁדִבְּרָה רִאשׁוֹנָה. הִיא אָמְרָה רַק: “כָּאן, יְלָדִים, נֵשֵׁב וְנֹאכַל”.
יָשְׁבוּ הַיְלָדִים עַל הָעֵשֶׂב הָרַךְ וְהַלַח וְאָכְלוּ כְּרִיכֵי לֶחֶם וְחֶמְאָה וְתַפּוּחֵי-זָהָב מְקֻלָפִים.
הִתְרַגְלוּ הַיְלָדִים לַיַעַר, עַד שֶׁלֹא נִרְאָה עוֹד רְצִינִי כָּל-כָּךְ. הֵם הִרְגִישׁוּ עַצְמָם טוֹב בֵּין הָעֵצִים, דִבְּרוּ וְצָחֲקוּ וְהָיוּ שׁוּב עַלִיזִים וְשׁוֹבָבִים.
עָמוֹס, גִיוֹרָא וְאִילָן שִׂחֲקוּ בְּ“אִינְדִיאָנִים” וְטִפְּסוּ עַל הָעֵצִים (לְעָמוֹס הָיָה אַחַר-כָּךְ קֶרַע בְּמִכְנָסָיו). רָחֵל וַעֲטָרָה קָלְעוּ שַׁרְשְׁרוֹת יְרֻקוֹת מִמַחֲטֵי הָאֹרֶן. יְלָדִים אֲחֵרִים שִׂחֲקוּ בְּמַחֲבוֹאִים (אַחֲרֵי שֶׁהִבְטִיחוּ שֶׁלֹא יִתְרַחֲקוּ) וְנוֹעָה הָלְכָה עִם קְבוּצַת יְלָדִים לִרְאוֹת אִם יֵשׁ כְּבָר פִּטְרִיוֹת בַּיַעַר.
“פִּטְרִיוֹת גְדֵלוֹת רַק בַּיַעַר?” שָׁאַל רָמִי.
“לִפְעָמִים גַּם בְּשָׂדֶה”, עָנְתָה נוֹעָה, “אֲבָל בְּעִקָר בַּיַעַר”.
“אֶפְשָׁר לִשְׁתֹּל פִּטְרִיוֹת בַּגִנָה?” הִמְשִׁיךְ רָמִי לִשְׁאֹל.
“לֹא, רָמִי, אִם תִּשְׁתֹּל פִּטְרִיָה – הִיא תִּבֹּל”, אָמַר רָמִי וְעֵינָיו הָיוּ רְצִינִיוֹת.
אַחֲרֵי כַּמָה רְגָעִים מָצָא רָמִי אֶת הַפִּטְרִיוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. פִּטְרִיָה אַחַת גְדוֹלָה וְשָׁלֹשׁ קְטַנוֹת צָמְחוּ בְּתוֹךְ רִפּוּד שֶׁל מַחֲטֵי-אֹרֶן נְשׁוּרוֹת. אַחַר-כָּךְ מָצְאוּ יְלָדִים אֲחֵרִים פִּטְרִיוֹת נוֹסָפוֹת מִתַּחַת לָעֵצִים, בֵּין מַחֲטֵי-אֹרֶן.
כְּשֶׁלֹא נִמְצְאוּ עוֹד פִּטְרִיוֹת, הִתְאַסְפוּ הַיְלָדִים מֵחָדָשׁ וְיָשְׁבוּ מִסָבִיב לְנוֹעָה הַמוֹרָה. כְּשֶׁנַעֲשָׂה שֶׁקֶט, סִפְּרָה נוֹעָה אֵיךְ נָטְעוּ הַחֲבֵרִים אֶת הַיַעַר הַזֶה עַל גְבָעוֹת, שֶׁהָיוּ תְּחִלָה חֲשׂוּפוֹת מֵעֵצִים.
פִּתְאֹם, בְּאֶמְצַע הַסִפּוּר, קָרָא גִיוֹרָא:
“וְאֵיפֹה רָמִי?”
הִבִּיטוּ הַיְלָדִים סְבִיבָם, וּבֶאֱמֶת לֹא רָאוּ אֶת רָמִי. הוּא לֹא יָשַׁב בֵּינֵיהֶם.
“מִי רָאָה אֶת רָמִי לָאַחֲרוֹנָה?” שָׁאֲלָה נוֹעָה.
“אֲנִי רָאִיתִי אוֹתוֹ יוֹשֵׁב מִתַּחַת לְעֵץ אֶחָד”, אָמַר אֵיתָן.
קָמוּ הַיְלָדִים כֻּלָם וְיָצְאוּ לְחַפֵּשׂ אֶת חֲבֵרָם הָאוֹבֵד.
“רָ–מִ–י!!!” קָרְאוּ הַיְלָדִים בְּמַקְהֵלָה. רָמִי לֹא עָנָה. וְרַק נַחֲלִיאֵלִי אֶחָד הִשִׁיק כְּנָפָיו בְּבֶהָלָה בֵּין הָעֵצִים.
הִתְפַּזְרוּ הַיְלָדִים בֵּין הָעֵצִים, וְהַשֵׁם “רָ–מִ–י” הִדְהֵד מִדֵי פַּעַם בַּיַעַר. ‘אֵיפֹה הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת?’ שָׁאַל כָּל יֶלֶד אֶת עַצְמוֹ.
“הִנֵה הוּא!” קָרָא אֵיתָן לְבַסוֹף; הוּא מָצָא אֶת הָעֵץ, וְרֶמִי הוֹסִיף לִהְיוֹת תַּחְתָּיו. מִיָד הִקִיפוּ אוֹתוֹ כָּל הַיְלָדִים.
הוּא עָמַד בִּמְקוֹמוֹ, רֹאשׁוֹ מוּרָד וְיָדָיו הַקְטַנוֹת (וּקְצָת גַם מִכְנָסָיו) הָיוּ מְכֻסוֹת אֲדָמָה שְׁחֹרָה וְלַחָה. לְרַגְלָיו, עַל-יַד גֶזַע הָאִילָן, הָיוּ שְׁתוּלוֹת פִּטְרִיוֹת רַבּוֹת בְּשׁוּרוֹת יְשָׁרוֹת.
“לָמָה נֶעְלַמְתָּ, רָמִי?” שָׁאֲלָה נוֹעָה. אַחַר-כָּךְ רָאֲתָה גַם הִיא אֶת שׁוּרוֹת הַפִּטְרִיוֹת, חִיְכָה וְהוֹסִיפָה: “מָה רָצִיתָ לַעֲשׂוֹת כָּאן?”
רָמִי שָׁתַק. עֵינָיו הָיוּ מֻשְׁפָּלוֹת אֶל הַשֶׁטַח הַקָטָן אֲשֶׁר מִתַּחַת לָעֵץ. אַחַר-כָּךְ אָמַר בְּלַחַשׁ:
“רָצִיתִי לַעֲשׂוֹת כָּאן מַשְׁתֵּלָה שֶׁל פִּטְרִיוֹת כִּי… בַּגִנָה הֵן לֹא יְכוֹלוֹת לִגְדֹל… רַק בַּיַעַר…”