לְאַט לְאַט יוֹרֶדֶת הַשֶׁמֶשׁ אֶל קַו הַגְבוּל שֶׁבֵּין אֶרֶץ לְשָׁמַיִם. עוֹד רֶגַע וְהִיא תִּתְחַבֵּא מֵאֲחוֹרֵי צַמֶרֶת הָאֶשְׁכּוֹלִית, אַחַר-כָּךְ תֵּרֵד וְתִכָּנֵס מֵאֲחוֹרֵי הַגָג הָאָדֹם – וְדֵי. הַחֹשֶׁךְ יִתְפַּשֵׁט, כְּאִלוּ אֲוִיר שָׁחֹר יוֹצֵא מִבַּלוֹן עֲנָקִי, וּמְכַסֶה אֶת הָעוֹלָם, וְתִהְיֶה אֲפֵלָה.
דָנִי עוֹדוֹ מִסְתַּתֵּר בַּמַחְסָן וְאֵינֶנוּ יוֹצֵא. וּבֶאֱמֶת, כֵּיצַד יוּכַל לְהִכָּנֵס כָּךְ הַבַּיְתָה? הַכֻּתֹּנֶת הַלְבָנָה הַחֲדָשָׁה וְהַמִכְנָסַיִם הָאֲפֹרִים הַחֲדָשִׁים מְלֻכְלָכִים כָּל-כָּךְ! רַק בַּבֹּקֶר לָבַשׁ אוֹתָם. אִמָא הֵבִיאָה אוֹתָם אֲרוּזִים בַּחֲבִילָה יָפָה, עִם צִיוּרִים בִּצְבָעִים. וְהוּא, דָנִי, מָחָא כַּף וְאָמַר: “מָחָר, אִמָא, אֶתְלַבֵּשׁ בְּעַצְמִי; טוֹב?” וּכְשֶׁהָלַךְ הַבֹּקֶר לְבֵית-הַסֵפֶר הָיְתָה הַרְגָשַׁת חַג בְּלִבּוֹ. תָּמִיד בְּלָבְשׁוֹ בֶּגֶד חָדָשׁ – כְּאִלוּ חַג בָּעוֹלָם וּבְכָל הַגוּף, וְטוֹב.
בַּצָהֳרַיִם חָזַר דָנִי מִבֵּית-הַסֵפֶר, חָצָה אֶת הַמִגְרָשׁ הָרֵיק וְהִנֵה שְׁלוּלִית בְּדַרְכּוֹ, וּמַיִם זוֹרְמִים מִן הַצִנוֹר. וַדַאי עֲגָלָה עָבְרָה וְהַגַלְגַלִים שָׁבְרוּ אֶת הַצִנוֹר. הַמַיִם פּוֹרְצִים בְּקוֹל שָׁאוֹן דַק, קוֹלְחִים וְנִקְוִים בְּתוֹךְ הַשְׁלוּלִית. מַדוּעַ אֵין בָּאִים לְתַקֵן? הֲלֹא חֲבָל עַל הַמַיִם!
פִּתְאֹם מָצָא דָנִי אֶת עַצְמוֹ עַל הַצִנוֹר; לֹא זָכַר אֲפִלוּ מָתַי עָלָה עָלָיו. וַדַאי גַם לָכֶם קָרָה, שֶׁלֹא הִרְגַשְׁתֶּם כֵּיצַד – וְאַתֶּם כְּבָר בֶּחָצֵר וְהַמַדְרֵגוֹת אַחֲרֵיכֶם; אוֹ שֶׁלֹא זְכַרְתֶּם אֵיךְ – וְהַבְּגָדִים כְּבָר עַל הַכִּסֵא וְאַתֶּם בַּמִּטָה. קוֹרֶה לִפְעָמִים, לֹא כֵן? גַם דָנִי מָצָא אֶת עַצְמוֹ עוֹמֵד פִּתְאֹם עַל הַצִנוֹר.
“אוֹי, הַבְּגָדִים הַחֲדָ…” נִזְכַּר דָנִי פֶּתַע; אַךְ טֶרֶם סִיֵם לַחְשֹׁב בַּחֲרָדָה, כִּי בְּגָדִים חֲדָשִׁים הוּא לוֹבֵשׁ, וְהַשְׁלוּלִית מְזֹהֶמֶת – וְשׁוּב מָצָא אֶת עַצְמוֹ בְּמָקוֹם חָדָשׁ: בְּתוֹךְ הַשְׁלוּלִית, דַי! הַמִכְנָסַיִם הָאֲפֹרִים וְהַחֻלְצָה הַלְבָנָה אֵינָם חֲדָשִׁים כְּמִקֹדֶם…
וּמַה יִהְיֶה עַכְשָׁו? דָנִי מִסְתַּתֵּר בַּמַחְסָן וְאֵינֶנוּ יוֹדֵעַ מַה לַעֲשׂוֹת. וּבֶאֱמֶת, כֵּיצַד יוּכַל לְהִכָּנֵס כָּךְ הַבַּיְתָה? אֵין הוּא מְפַחֵד לְהִכָּנֵס, דָנִי אֵינֶנוּ פַּחְדָן. אֲבָל אִמָא תִּצְטַעֵר בְּוַדַאי וְכָל-כָּךְ קָשֶׁה לִרְאוֹת עֵינַיִם שֶׁל אִמָא, כְּשֶׁהֵן מַבִּיטוֹת בְּךָ וְהֵן עֲצוּבוֹת…
אֲבָל מַה יִהְיֶה עַכְשָׁו? הַמַחְסָן צוֹנֵן, וְחָשׁוּךְ. וּבַבַּיִת אוֹר, וְאִמָא יוֹשֶׁבֶת, בְּוַדַאי, מוּל הַחַלוֹן וּפָנֶיהָ חֲרֵדוֹת; וְאַבָּא פּוֹסֵעַ מִקִיר אֶל קִיר וְאוֹמֵר: “מַה זֶה קָרָה פִּתְאֹם עִם הַיֶלֶד?” וְהַמַחְסָן חָשׁוּךְ, וְצוֹנֵן. וְכוֹכָב רִאשׁוֹן מַתְחִיל לְהָצִיץ מִן הָאֶשְׁנָב הַגָבוֹהַּ. אַחַר-כָּךְ כְּבָר לֹא הָיָה דָבָר.
וּפִתְאֹם – אוֹר עַל הַתִּקְרָה. וְהוּא, דָנִי, שׁוֹכֵב בְּמִטָתוֹ, וְהַמִטָה בְּתוֹךְ חַדְרוֹ שֶׁלוֹ. וּבֹקֶר בַּחֶדֶר, וְעַל הַכִּסֵא – הַחֻלְצָה הַלְבָנָה וְהַמִכְנָסַיִם הָאֲפֹרִים, וְהֵם נְקִיִים, מְגֹהָצִים, חֲדָשִׁים…
אַחַר-כָּךְ יָשַׁב דָנִי אֵצֶל הַשֻׁלְחָן, שֶׁמַפָּה חֲדָשָׁה פְּרוּשָׂה עָלָיו. אִמָא עָמְדָה מֵאָחוֹר וְשָׁתְקָה, וְאַבָּא יָשַׁב מִמוּל וְדִבֵּר מִלִים רַבּוֹת וּשְׁקֵטוֹת…