“קַר בַּחוּץ”, אָמְרָה אִמָא לִפְנֵי שֶׁיָצְאָה מִן הַחֶדֶר, “הִתְכַּסֵּה הֵיטֵב, רָמִי”.

הֵרִים רָמִי אֶת הַשְׂמִיכָה עַד סַנְטֵרוֹ, הִבִּיט אֶל הַתִּקְרָה, הִקְשִׁיב וְחָשַׁב. הָרוּחַ נִגְנָה בַּחוּץ אֶת זֶמֶר הַסוּפָה; צַמֶרֶת הַשְׂדֵרָה רָעֲשָׁה, וְרָמִי עָצַם אֶת עֵינָיו וְהִתְחִיל לוֹחֵשׁ:

“אַחַי, גִבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל! הַיוֹם יוֹצְאִים אַתֶּם לַקְרָב עַל חֵרוּת עַמֵנוּ. אָמְנָם, מְעַטִים אָנוּ וְאוֹיְבֵינוּ רַבִּים, אֲבָל…”

הַיֶלֶד הַשׁוֹכֵב בַּמִטָה אֵינֶנוּ רָמִי עַכְשָׁו, כִּי אִם יְהוּדָה הַמַכַּבִּי. כָּזֶה הוּא עַכְשָׁו. כִּי כָּזֶה יִהְיֶה בְּהַצָגַת-חֲנֻכָּה שֶׁל הַכִּתָּה. הַיוֹם חִלְקוּ אֶת הַתַּפְקִידִים וּמָחָר תִּהְיֶה הַחֲזָרָה הָרִאשׁוֹנָה. אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם הִתְחִיל רָמִי לִלְמֹד אֶת תַּפְקִידוֹ בְּעַל-פֶּה. הוּא אוֹהֵב אֶת תַּפְקִידוֹ זֶה, וְכָל הַיְלָדִים מְקַנְאִים בּוֹ, כִּי הוּא יְהוּדָה הַמַכַּבִּי.

…אֲנִי יְהוּדָה הַמַכַּבִּי. אֲנִי עוֹמֵד עַכְשָׁו עַל רֹאשׁ הָהָר וְקוֹרֵא לְכָל הָעָם לָצֵאת לַמִלְחָמָה. מִכָּל הַכְּפָרִים נוֹהֲרִים אֵלַי הָאֲנָשִׁים. הֵם מַחֲזִיקִים בִּידֵיהֶם חֲנִיתוֹת, מוֹטוֹת וְקִלְשׁוֹנִים. עַל הָהָר שֶׁמִמוּל חוֹנֶה צְבָא הָאוֹיֵב וְיֵשׁ לָהֶם תּוֹתָחִים. גַּם טַנְקִים יֵשׁ לָהֶם. וְגַם אֲוִירוֹנִים; הַרְבֵּה אֲוִירוֹנִים. וַאֲנַחְנוּ מְעַטִים, וְנִשְׁקֵנוּ דַל. רַק לִי יֵשׁ אֶקְדָח אֶחָד. אֲנִי מַבִּיט בַּאֲנָשַׁי. הֵם נִפְחָדִים בְּמִקְצָת. אֲבָל אֲנִי עוֹמֵד עַל רֹאשׁ הָהָר… לֹא: אֲנִי רוֹכֵב עַל סוּס, וַאֲנִי קוֹרֵא בְּקוֹל רָם:

“אַחַי, גִבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל! הַיוֹם יוֹצְאִים אָנוּ לְהִלָחֵם עַל חֵרוּת עַמֵנוּ. אָמְנָם, מְעַטִים אָנוּ וְאוֹיְבֵינוּ רַבִּים, אֲבָל…” – אֵיךְ זֶה הָלְאָה? – “אֲבָל… אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ, כִּי לָנוּ הַנִצָחוֹן!”

בְּקוֹל תְּרוּעָה יוֹצְאִים חַיָלֵי הַמַכַּבִּי לַקְרָב. קָשָׁה הָיְתָה הַמִלְחָמָה. אֲבָל יְהוּדָה הַמַכַּבִּי (הוּא רָמִי) נוֹתֵן אֹמֶץ בַּאֲנָשָׁיו. הוּא צוֹעֵד בְּרֹאשׁ הַחַיָלִים. הוּא עוֹלֶה עַל טַנְק אֶחָד וְכוֹבֵשׁ אוֹתוֹ. הוּא מְכַוֵן אֶת הַטַנְק אֶל תּוֹךְ הָאוֹיֵב. וְהָאוֹיֵב בּוֹרֵחַ. וְשׁוּב דוֹהֵר רָמִי (אוֹ יְהוּדָה הַמַכַּבִּי; אֵין הֶבְדֵל) עַל סוּס. אַחַר-כָּךְ הוּא טָס בַּאֲוִירוֹן. וְהוּא, עִם אֶחָיו הָרַבִּים גִבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל, מְגָרְשִׁים אֶת הָאוֹיֵב מִן הָאָרֶץ. וּלְבַסוֹף הוּא מֵנִיף אֶת דֶגֶל-הַשִׁחְרוּר…

כָּל הָעָם אוֹהֵב אוֹתוֹ. בְּתוֹךְ הָעָם הַזֶה הוּא מוֹצֵא גַם אֶת אַבָּא וְאִמָא שֶׁלוֹ, אֶת חֲבֵרָיו וְאֶת הַמוֹרֶה… וְכֻלָם מַבִּיטִים בּוֹ בְּאַהֲבָה וּבְהַעֲרָצָה. אֵלֶה קוֹרְאִים לוֹ רָמִי וַאֲחֵרִים קוֹרְאִים לוֹ “יְהוּדָה הַמַכַּבִּי”…

*

אַחַר-כָּךְ מְאִירָה שֶׁמֶשׁ גְדוֹלָה יָשָׁר בָּעֵינַיִם וְהָעֵינַיִם שֶׁל רָמִי נִפְקָחוֹת. עַל הַשֻׁלְחָן עוֹמֶדֶת הַחֲנֻכִּיָה הַחֲדָשָׁה וְעַל הַדַרְגָּשׁ, לְיַד הַמִטָה, מֻנָחִים הַמַדִים שֶׁל יְהוּדָה הַמַכַּבִּי. וְהַיוֹם תִּהְיֶה הַחֲזָרָה הָרִאשׁוֹנָה.