אֵיזֶה חֹם לוֹהֵט יָרַד הַבֹּקֶר מִן הַשָׁמַיִם! כְּאִלוּ הַקִבּוּץ כֻּלוֹ, וְאוּלַי כָּל הָעוֹלָם, הוּא מַאֲפִיָה עֲנָקִית אַחַת, וְהָאֲנָשִׁים – כִּכְּרוֹת לֶחֶם נֶאֱפוֹת… חֹם שֶׁכָּזֶה, אֲפִלוּ לְתוֹךְ הַצֵל הוּא נִכְנָס, וְאֵינוֹ נוֹתֵן מְנוּחָה.
“חֲבָל שֶׁלֹא נִשְׁאַר קְצָת שֶׁלֶג מִן הַחֹרֶף בִּשְׁבִיל יוֹם שֶׁכָּזֶה”, אָמַר עֻזִי וּפָשַׁט אֶת הַגוּפִיָה.
“אֲבָל בְּרֶגַע אֶחָד הָיָה הַשֶׁלֶג נִמָס לְךָ”, אָמַר אַמְנוֹן לְעֻזִי.
“נָמֵס, הַשֶׁלֶג נָמֵס”, תִּקְנָה רָחֵל הַגַנֶנֶת לְאַמְנוֹן.
כַּמָה טוֹב שֶׁיֵשׁ בְּרֵכַת-שְׂחִיָה בַּקִבּוּץ; וְכַמָה טוֹב שֶׁהִיא נִמְצֵאת קָרוֹב כָּל-כָּךְ לְבֵית-הַיְלָדִים, בֵּין בֵּית-הַסֵפֶר לְגִנַת הַנוֹי. אַחֲרֵי הָעֲבוֹדָה בַּגִנָה, כְּשֶׁכָּל הַשְׁתִילִים שָׁתוּ מַיִם לִרְוָיָה, הִרְשְׁתָה רָחֵל לַיְלָדִים לָלֶכֶת לַבְּרֵכָה. “גַם אֲנִי אָבוֹא עוֹד מְעַט”, אָמְרָה הַגַנֶנֶת.
מוּבָן שֶׁלֹא הָיָה צָרִיךְ לְבַקֵשׁ פַּעַם שְׁנִיָה. וּבֵין הַיְלָדִים – תְּרוּעָה וְרִיצָה. הִנֵה כְּבָר הַשַׁעַר, וְהִנֵה הַבְּרֵכָה. וּכְבָר הַיְלָדִים בְּתוֹכָהּ, וּכְבָר תַּחֲרוּת בִּשְׂחִיָה.
הַיְלָדִים לוֹמְדִים עוֹד בַּגָן. רַק בַּשָׁנָה הַבָּאָה יַעֲלוּ לְכִתָּה א'. אֲבָל לִשְׂחוֹת הֵם יָדְעוּ עוֹד בַּשָׁנָה שֶׁעָבְרָה. כָּכָה זֶה אֵצֶל יַלְדֵי הַקִבּוּץ. הַגְדוֹלִים אוֹמְרִים שֶׁהֵם לָמְדוּ לָלֶכֶת וְלִשְׂחוֹת בְּאוֹתוֹ זְמַן.
תַּחֲרוּת הַשְׂחִיָה בִּמְלֹא תָּקְפָּהּ. רַק רָפִי עָמַד עַל הַמַקְפֵּצָה וְהִבִּיט בַּיְלָדִים הַשׂוֹחִים בַּמַיִם. רָפִי בָּא לַקִבּוּץ רַק בְּחֹפֶשׁ פֶּסַח; לִפְנֵי כֵן גָר וְלָמַד בִּירוּשָׁלַיִם. הוּא עוֹמֵד עַל הַמַקְפֵּצָה וּמַבִּיט בַּיְלָדִים הַשׂוֹחִים וּמְרִיעִים.
וְהִנֵה עֻזִי עוֹמֵד עַל יָדוֹ, וְהוּא רָטֹב וְשָׁזוּף.
“לָמָה אֵינְךָ קוֹפֵץ לִשְׂחוֹת?” שׁוֹאֵל עֻזִי אֶת רָפִי.
“אֵינֶנִי יוֹדֵעַ לִשְׂחוֹת”, עוֹנֶה רָפִי בְּשֶׁקֶט.
“חָכְמָה גְדוֹלָה הִיא לִשְׂחוֹת…” אוֹמֵר עֻזִי, “הִנֵּה: קוֹפְצִים לַמַיִם וְשׂוֹחִים”.
וְעֻזִי קָפַץ וְצָלַל בַּמַיִם; אַחַר-כָּךְ עָלָה לְמַעְלָה וְקָרָא: “רָאִיתָ? תִּקְפֹּץ כָּמוֹנִי”.
אֲבָל רָפִי לֹא קָפַץ.
עַכְשָׁו עָלוּ אֶל הַמַקְפֵּצָה עֻזִי וְדָנִי. וְעֻזִי אָמַר: “תְּנַסֶה לִקְפֹּץ: הֲלֹא רָאִיתָ כַּמָה זֶה פָּשׁוּט”.
אֲבָל גַם עַכְשָׁו רָפִי לֹא קָפַץ. הוּא אָמַר: “אֲנִי לֹא רוֹצֶה”.
“גַם-כֵּן פַּחְדָן”, אָמַר דָנִי וְדָחַף אֶת רָפִי.
דָנִי לֹא הִתְכַּוֵן כְּלָל (כָּכָה אָמַר), אֲבָל רָפִי נָפַל לַמַיִם. הוּא שָׁקַע בְּתוֹכָם; אַחַר-כָּךְ רָאוּ רַק שְׁתֵּי יָדַיִם מְנוֹפְפוֹת לְמַעְלָה וְשָׁמְעוּ צְעָקוֹת קְטוּעוֹת.
לֹא סִפַּרְתִּי עוֹד, כִּי בַּבְּרֵכָה הָיוּ גַם שְׁנֵי בַּחוּרִים שֶׁיָשְׁבוּ וְלֹא רָאוּ מַה שֶׁקָרָה.
“חֲבֵרִים, מַהֵר!” קָרְאוּ אֲלֵיהֶם עֻזִי וְדָנִי, “רָפִי נָפַל לַמַיִם. הִנֵה כָּאן. אֲבָל מַהֵר!”
הָיוּ אֵלֶה בַּחוּרִים זְרִיזִים. מִיָד קָפְצוּ, צָלְלוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת רָפִי.
בְּזֶה הָרֶגַע בָּאָה רָחֵל הַגַנֶנֶת. הִיא רָאֲתָה אֵיךְ הַבַּחוּרִים מַשְׁכִּיבִים אֶת רָפִי עַל הַדֶשֶׁא. מוּבָן שֶׁנִבְהֲלָה קְצָת וְשָׁאֲלָה: “מַה קָרָה כָּאן?”
דָנִי סִפֵּר בְּדִיוּק אֵיךְ שֶׁדָחַף אֶת רָפִי, כִּי הָיָה פַּחְדָן; וְאָמַר: “זֶה לֹא הָיָה בְּכַוָנָה”.
רָחֵל נִרְגְעָה בִּמְעַט וְאָמְרָה: “הוּא יָכוֹל הָיָה לִטְבֹּעַ”.
עַכְשָׁו פָּקַח רָפִי אֶת עֵינָיו, הִשְׁתַּעֵל קְצָת וְאָמַר: “אִמָא…”
הַבָּחוּר הַמַצִיל נִגֵב אֶת פָּנָיו שֶׁל רָפִי וְאָמַר לוֹ:
“וְעַכְשָׁו כְּבָר תִּלְמַד לִשְׂחוֹת. נָכוֹן?”
וּבֶאֱמֶת – כָּךְ הָיָה.