בַּלַיְלָה, לִפְנֵי הַשֵׁנָה, אֲנִי שׁוֹכֶבֶת לִי בַּמִטָה וְחוֹשֶׁבֶת מַחֲשָׁבוֹת.
חֹשֶׁךְ בַּחֶדֶר, וּמִן הַחַלוֹן הַפָּתוּחַ רוֹאָה אֲנִי קְבוּצַת כּוֹכָבִים שֶׁיָצְאָה לְטַיֵל בַּשָׁמַיִם הַגְבוֹהִים, הָאֲפֵלִים.
הַיוֹנִים בַּשׁוֹבָךְ נִרְדְמוּ מִכְּבָר. הַצַעֲצוּעִים יְשֵׁנִים לָהֶם בְּפִנָתָם. רַק אֲנִי עֵרָה עֲדַיִן, חוֹשֶׁבֶת לִי מַחֲשָׁבוֹת.
עַל מָה אֲנִי מְהַרְהֶרֶת?
סְתָם, כָּל מִינֵי דְבָרִים…
לְמָשָׁל – אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַהַצָגָה הַיָפָה, שֶׁרָאִיתִי אֶתְמוֹל בַּ“מִקְהָל” שֶׁלָנוּ.
אוֹ עַל אַלוֹן, דוֹדִי הַחַיָל, שֶׁהִתְגַיֵס לִפְנֵי שְׁבוּעַיִם לַצָבָא. עַכְשָׁו הוּא נִמְצָא רָחוֹק רָחוֹק, בְּמָקוֹם שֶׁקוֹרְאִים לוֹ “אֵי-שָׁם”.
אוֹ עַל אַבָּא, הַיוֹצֵא כָּל בֹּקֶר לָעֲבוֹדָה כְּשֶׁאֲנִי עֲדַיִן בַּמִטָה, וְאַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם הוּא חוֹזֵר וּמֵבִיא לִי כָּל פַּעַם מַתָּנָה קְטַנָה: תְּמוּנָה, אוֹ פֶּרַח, אוֹ סֻכָּרִיָה.
וְחוֹשֶׁבֶת אֲנִי עַל אִמָא, שֶׁעוֹבֶדֶת מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב – מְטַפֶּלֶת בִּי, מְנַקָה, וּמְבַשֶׁלֶת, וּבְכָל-זֹאת הִיא תָּמִיד מְחַיֶכֶת אֵלַי, וְאֶל כֻּלָם.
וְלִפְעָמִים חוֹשֶׁבֶת אֲנִי גַם מַחֲשָׁבוֹת, שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לְהַגִיד אוֹתָן בְּמִלִים…
כֵּן! וּמַה? גַם לָכֶם יֵשׁ לִפְעָמִים מַחֲשָׁבוֹת כָּאֵלֶה?
הַיוֹם, אַחֲרֵי שֶׁגָמַרְתִּי אֶת הַשִׁעוּרִים, אָמְרָה לִי אִמָא:
“לְכִי נָא, עֲטָרָה, לַסוּפֶּרְמַרְקֶט וּבַקְשִׁי לֶחֶם לָבָן אֶחָד וּשְׁתֵּי קֻפְסָאוֹת סַרְדִינִים”.
שָׂמַחְתִּי כָּל-כָּךְ! הֲרֵי זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאִמָא שׁוֹלַחַת אוֹתִי לַסוּפֶּרְמַרְקֶט לְבַדִי! אָז הָלַכְתִּי, וְעָבַרְתִּי לְבַדִי (בִּזְהִירוּת!) אֶת הָרְחוֹב. הִגַעְתִּי וְנִכְנַסְתִּי פְּנִימָה.
מֵאִיר יָשַׁב לוֹ עַל כִּסֵא, לִפְנֵי הַקֻפָּה, וּלְפָנַי עָמְדוּ אִמָהוֹת אֲחָדוֹת, וְגַם אֲנָשִׁים, שֶׁאֲנִי לֹא מַכִּירָה אֶת כֻּלָם. כָּל אֶחָד אָמַר מַה הוּא מְבַקֵשׁ לִקְנוֹת הַיוֹם (סֻכָּר, שֶׁמֶן, סַבּוֹן, חֶמְאָה, וּ…מַה לֹא?), מֵאִיר רָשַׁם הַכֹּל בַּפֶּתֶק וְאַחַר-כָּךְ עָשָׂה חֶשְׁבּוֹן וְאָמַר כַּמָה לְשַׁלֵם.
גַם אֲנִי עָמַדְתִּי בַּתּוֹר, כְּמוֹ כֻּלָם. וְכַאֲשֶׁר הִגִיעַ תּוֹרִי – הִתְרוֹמַמְתִּי עַל קְצוֹת בְּהוֹנוֹתַי וְאָמַרְתִּי:
“שָׁלוֹם, מֵאִיר! אִמָא מְבַקֶּשֶׁת לֶחֶם אֶחָד לָבָן וּשְׁתֵּי קֻפְסָאוֹת סַרְדִינִים”.
מֵאִיר חִיֵךְ אֵלַי, רָשַׁם בַּפִּתְקָה וְאַחַר-כָּךְ נָתַן לִי בְּעַצְמוֹ אֶת הַכֹּל.
רָצִיתִי לְהַגִיד ‘תּוֹדָה’ לְמֵאִיר וּלְגַלוֹת לוֹ שֶׁאִמָא שָׁלְחָה אוֹתִי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לַסוּפֶּרְמַרְקֶט לְבַדִי – אֲבָל פִּתְאֹם:
“הֵי, גְבֶרֶת קְטַנָה!” פָּנָה אֵלַי אִישׁ אֶחָד עִם שָׂפָם, “שָׁכַחְתִּי לִקְנוֹת סֻכָּרִיָה בִּשְׁבִיל הַבֻּבָּה שֶׁלָךְ…”
הָאֲנָשִׁים צָחֲקוּ וְהָאִישׁ הַזֶה, שֶׁאֲפִלוּ אֵינֶנִי מַכִּירָה אוֹתוֹ, צָחַק הֲכִי הַרְבֵּה…
אֲבָל אֲנִי לֹא צָחַקְתִּי. זֶה בִּכְלָל לֹא הָיָה מַצְחִיק בְּעֵינַי. יָצָאתִי בְּשֶׁקֶט בַּדֶרֶךְ הַבַּיְתָה וְחָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי:
‘לָמָה הַגְדוֹלִים מַרְשִׁים לְעַצְמָם לַעֲשׂוֹת דְבָרִים אֲשֶׁר לָנוּ, הַיְלָדִים, הֵם אֵינָם מַרְשִׁים? לְמָשָׁל: לְדַבֵּר אֶל הַקְטַנִים בְּמִין צְחוֹק כָּזֶה, שֶׁמְעוֹרֵר אֶצְלֵנוּ בּוּשָׁה. הֲלֹא אוֹתוֹ אִישׁ אֵינֶנוּ מַכִּיר אוֹתִי, וּמֵאַיִן הוּא יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ לִי בֻּבָּה? אוּלַי בְּמִקְרֶה הַבֻּבָּה שֶׁלִי הָלְכָה לְאִבּוּד? וּבְעֶצֶם, אֲנִי אֵינֶנִי נוֹתֶנֶת לַבֻּבָּה סֻכָּרִיוֹת… אָז לָמָה הוּא הִרְשָׁה לְעַצְמוֹ לְהַגִיד אֶת הַחָכְמָה הַזֹאת?’
שָׂמַחְתִּי בְּלִבִּי שֶׁמֵאִיר לֹא צָחַק, אֲפִלוּ לֹא חִיֵךְ, וְהוֹדֵיתִי לוֹ בְּלִבִּי עַל כָּךְ.
חָזַרְתִּי הַבַּיְתָה קְצָת עֲצוּבָה וְנָתַתִּי לְאִמָא אֶת הַלֶּחֶם הַלָבָן וְהַסַרְדִינִים.
“תּוֹדָה לָךְ, עֲטָרָה”, אָמְרָה אִמָא אַחֲרֵי שֶׁלָקְחָה מִיָדִי אֶת הַמִצְרָכִים, “אַתְּ בֶּאֱמֶת כְּבָר יַלְדָה גְדוֹלָה. וְעַכְשָׁו אֲנִי מַרְשָׁה לָךְ לָלֶכֶת לְשַׂחֵק”.
יָצָאתִי לֶחָצֵר וְהִתְיַשַׁבְתִּי עַל הַסַפְסָל. לֹא הָיָה לִי חֵשֶׁק לְשַׂחֵק, לָכֵן רַק הִבַּטְתִּי מִסָבִיב. הָיָה מַה לִרְאוֹת.
רָאִיתִי אֵיךְ הַכֶּלֶב הַגָדוֹל שֶׁל נָתָן רוֹדֵף אַחֲרֵי חֲתוּלָה אֲפֹרָה.
שָׁמַעְתִּי אֵיךְ אַבָּא שֶׁל נוּרִית גוֹעֵר בְּבִתּוֹ וְאוֹמֵר לָהּ: “אִם עוֹד פַּעַם תַּעֲשִׂי כָּךְ – אָז”.
רָאִיתִי אֵיךְ הֶחָתוּל שֶׁל וַרְדִי מְנַסֶה לָצוּד צִפּוֹר (הַצִפּוֹר הִסְפִּיקָה לִבְרֹחַ. יֹפִי!)
וְרָאִיתִי גַּם שְׁנֵי מְבֻגָרִים רָבִים זֶה עִם זֶה עַל הַתּוֹר לְאוֹטוֹבּוּס.
וְאַחַר-כָּךְ יָרַד הָעֶרֶב.
רָצִיתִי לְסַפֵּר לְאִמָא כָּל מַה שֶׁרָאִיתִי וְשָׁמַעְתִּי. אֲבָל הָיִיתִי קְצָת עֲיֵפָה (גַם אִמָא), אָז רַק אָמַרְתִּי:
“אִמָא… לָמָה יֵשׁ דְבָרִים לֹא טוֹבִים בָּעוֹלָם?”
אִמָא שָׁתְקָה רֶגַע, הִבִּיטָה אֶל הַחַלוֹן וְאַחַר-כָּךְ אָמְרָה:
“מַה לַעֲנוֹת לָךְ, עֲטָרָה? זֶה תָּלוּי רַק בָּנוּ. אִם כֻּלָנוּ נִרְצֶה חָזָק חָזָק לִהְיוֹת טוֹבִים, וְאִם נַעֲשֶׂה תָּמִיד רַק דְבָרִים יָפִים – אָז יִהְיֶה הַכֹּל יָפֶה וְטוֹב יוֹתֵר. אֲבָל צָרִיךְ לִרְצוֹת לִהְיוֹת טוֹבִים עִם כָּל הַלֵב…”
וְעוֹד הִסְבִּירָה לִי אִמָא. בְּקוֹל שָׁקֵט הִסְבִּירָה, כְּמוֹ שֶׁרַק אִמָא יוֹדַעַת. וַאֲנִי הִקְשַׁבְתִּי, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה קָשַׁרְתִּי בְּעַצְמִי אֶת הַסְרָטִים בִּכְתֹנֶת-הַלַיְלָה שֶׁלִי…
וְכַאֲשֶׁר נִכְנַסְתִּי לַמִטָה – אָמַרְתִּי לְאִמָא וְגַם לִי לְעַצְמִי:
“אֶשְׁתַּדֵל תָּמִיד, בְּכָל הַלֵב, לַעֲשׂוֹת רַק דְבָרִים יָפִים. אֲבָל אִם לִפְעָמִים אֶשְׁכַּח, אִמָא, אָז תַּזְכִּירִי לִי. טוֹב?”
וְאִמָא חִיְכָה וְנָשְׁקָה עַל לְחָיַי.
אֲבָל מַה יִהְיֶה אִם אִמָא תִּשְׁכַּח לְהַזְכִּיר לִי?
אֲנִי מְקַוָה שֶׁהִיא לֹא תִּשְׁכַּח. אֲבָל אִם כֵּן – אָז אֲנִי אַזְכִּיר לָהּ…
רוּחַ קַלִילָה עוֹבֶרֶת עַל-יַד הַחַלוֹן וּמְנִיעָה אֶת הַוִילוֹן. קְבוּצַת הַכּוֹכָבִים מְטַיֶלֶת הַרְחֵק, בַּשָׁמַיִם הַגְבוֹהִים, הָאֲפֵלִים.
עֵינַי נֶעֱצָמוֹת.
בַּלַיְלָה, לִפְנֵי הַשֵׁנָה, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת בְּלִבִּי מַחֲשָׁבוֹת שֶׁכָּאֵלֶה…