לוגו
ערבסקות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

רומן ראשון הוא בדרך־כלל אוטוביוגרפיה מוסוית.

אוטוביוגרפיה זו היא רומן מוּסוֶה.


– קלייב ג’יימס: זכרונות לא מהימנים


הסיפור, חמישה פרקים ראשונים


אמרתם לי, ילד כשהוא מובא לארץ זרה

הוא לומד את השפה בתוך שבועות אחדים,

ושוכח את שפתו שלו.

ואני ילד אני בארץ שלכם…


– ג'. ב. שוֹ: פיגמליון


 

פרק ראשון    🔗

סבתא עַליַא לא שמעה מעודה על הקומוניזם, למרות המגל שהניחו על בטנה ביום חמישי, אחד באפריל 1954. אַבּוּ־ג’מִיל, נגר הכפר, שקד משעות הבוקר המוקדמות, הצורבות עדיין את הזכרון בצינת שלהי החורף, על הכנת ארון־המתים מלוחות־עץ שפורקו מארון ישן. הנגר, שעליצותו היתה מסיחה את הדעת תמיד מאיטיותו בעבודה, היה מכונס עכשיו בתוך עצמו, והיללות החרישיות של המקצוּעה דילגו על פני השפאים שנשרו מן הלוח, ניתרו מתוך אפלולית ביתו של הדוד יוּסֶף, ובאו והתחככו, כחתולים עזובים, ברגליה של סבתא, השוכבת בידיִם פכורות על מזרנה המונח על המחצלת שעל רצפת הבטון הקרה. בטנה של סבתא, שנפטרה אמש, צבתה, ואבי הביא את מגל־הברזל והניח אותו עליה. אַבּוּ־גַ’מיל אמר משהו על גופה המיניאטוּרי של הנפטרת, אין צורך בכל־כך הרבה לוחות־עץ, ובכלל חבל על הארון. מאחד הלוחות שנותרו התקין שרפרף נמוך, ועליו היתה אמי יושבת לימים בשעת הכביסה או לישת הבצק, ואנחנו היינו יושבים עליו בלילות שבת ל“חַמַאם”, לרחצה השבועית בגיגית, במים שחוממו על הפּרימוּס. אני, שהייתי בן ארבע במות סבתי, הורחקתי ממקום משכבה האחרון, ולא למגינת לבי דוקא, ונשלחתי להסתכל בעבודת התקנת הארון. רק מראה המגל בידו של אבי ניתק את עינַי המוקסמות ממקצועת הנגר. קרץ לי הנגר בעינו ואמר: “הזקנה מותחת אתכם, הרי אחד באפריל היום.”

הפרפר שחג מעל לגוף הגוסס עשרים וארבע שנים לאחר אותו אפריל, הוטח בקיר ויצא כלעומת שבא בדלת הפתוחה כדי סדק. פרפר לבן, מיניאטוּרי, מן הפרפרים הנמשכים אל אורות הבתים בלילות הקיץ בחיפה. בנסיבות אחרות היתה אמי קוראת לו “בַּשוּרַה”, כלומר, פרפר נושא בשורה, לטוב ולרע. אמי לא השגיחה בפרפר, כי עיניה המצועפות היו תלויות בפה שהיה נפער מדי כמה שניות ומשחרר בקצב דועך והולך את השנים הדחוסות בגוף השרוע מתחת למעוף הפרפר. על המסילה המרוחקת כמה עשרות מטרים מן הבית עברה רכבת־משא, והקירות רעדו קלות כדרכם, והקצב החדגוני של הגלגלים על המסילה הילך על המעמד דייקנות מדומה. מתחת למרצפות המוסרות לרגלי העומדים את פעימות הקטר, הוסיפו שרשי האקליפטוס, מן הסתם, לפורר את צנרת הביוב לאט־לאט. ידו של הכומר הוטחה בפרפר, ומֵעָצמת התנועה ניסוט הקול ממסילתו, אבל הכומר המורגל במעמדים שכאלה מיהר לנצל את התפנית ולגבור על שאון הרכבת, ולרגע היה נדמה שכל המעמד לקוח מתוך חלום שחרית, והפרפר שחדר בעדינות כה קסומה למעמד לא לו הוא־הוא שיָפר את האיזון, וכל התמונה תתמוטט אל תוך היקיצה. גם מששכך קמעה שאון הגלגלים הוסיף הקול לעודד את הנפש שאינה חפצה עוד בגוף הרפה, בטון הגבוה שאליו נקלע: “פתחי לנו את שער התחנונים, אם קדושה!” ומאחר שאזניה של האם הקדושה כרויות לתחנוני הלוחשים דוקא, שב הכומר וקרא בקול רגוע ושקט את השורה שנצעקה, ושב וקרא לאם הקדושה בפעם האחרונה שתפתח לו לגוסס את שער התחנונים. הדלת היתה פתוחה כדי סדק בין כך ובין כך, והפרפר יצא. הראש, ששנים היה מורגל בנוקשות כר הסובין, נשמט עכשיו על כר הכותנה.

סבתא עַליַא היא שהגתה מן הסתם את רעיון מילוי הכרים, בשנות מלחמת העולם הראשונה, בזמן שישב בעלה ג’וּבּראן, שעל שמו קרוי אחי הבכור, ביבשת רחוקה. אבי החרה החזיק אחריה, אבל יותר משהביע הכר נאמנות לזכרה, הביע נאמנות לעולם שנמוג, כמאמר המליצה, כמוץ אשר תדפנו רוח על גורן הכפר, זה הכפר שניטש בראשית שנות הששים לטובת העיר. מקום משכּבה של סבתי היה למטה מן החלון המערבי, שעל אדנוֹ הרחב היתה אמי רוחצת את פניה במים שזָלפה מקומקום התה, ועליו היה אבי מפרק את הלוּקס, אחת לארבעה שבועות, ביום ראשון אחר הצהריִם. הוא היה סוגר את החלון יפה־יפה ומציב על צדו הפנימי של האדן, סמוך לשמשה, שרפרף הפוך על צדו, ובין השלבים התומכים את רגלי השרפרף היה מציב את “ראש” הלוּקס התומך את השקית המופלאה שבתוכה נהפך הנפט לאור, זו השקית שהיתה מהלכת על אבי חרדה מתמדת שמא תתפורר בלי כל סיבה של ממש. המִבצע היה מסתיים בבדיקת סילון הנפט הדחוס שהיה מתפרץ בעד החריר הצר שמחט דקה היתה מופקדת על נקיונו, וּמַתוֶה באויר קשת מלאה חדוָה, וזו היתה מרצידה את עיגולי השמש שחדרו בעד עלי המשמש הסוכך על בור המים ובעד השמשה, וטווּ על רצפת הבטון הקרה, במקום שסבתא שוכבת עכשיו ומגל על בטנה, שטיח בשלל צבעי האור ההולך ונמוג כל אימת שאבי מסוכך בגופו על הלוּקס כדי לראות את המחט הדקה שנשברה בחריר.

עכשיו שכבה סבתי במקום שריצדו עיגולי השמש, ואני, שחיפשתי אותם לשָוא, כי השעה היתה מוקדמת והשמַיִם קודרים, זכרתי רק את המגל ששימש לקציר, ואת שְחוֹר הנשים הכורעות מסביב לגופה, ואת היללות החרישיות של המקצוּעה השוקדת על הכנת יצוע חלק אחרון לסבתי, שחייה המחוספסים ניגרו מגופה בעד הקמטים החרושים בפניה. נעמדתי מוקסם על־יד השולחן שאַבּוּ־גַ’מִיל עובד עליו עכשיו, במקום שהיו דוחסים בסוף הסתיו את עלי הטבק המיובשים, השזורים על חוט בשורה מדויקת להפליא, לתוך ארגז־עץ עשוי לתכלית זו. כשהרשו לי הייתי מגיש לדוד יוּסֶף את החוטים שנחתכו לשנַיִם והוא היה מסדרם בארגז מעשה אמן. וכל אימת שהגיעו החוטים לשפת הארגז ועמדו לגלוש כחלב שרתח, היו דודי ובנו עומדים על קרש שהניחו על ערימת הטבק היבש, ובתנועות קצובות היו דוחסים את העלים כלפי מטה, כדי לפנות מקום לחוטים חדשים. ריח הגשם הראשון יעורר בי לעולם את ריח הטבק שהיה נדחס ונאנק בבית דודי, וגולש ויוצא לחצר הפנימית הקטנה שהיתה החלל בלב החי"ת של ביתנו וביתו, זו החצר שנתמלאה נשים מקוננות שבאו להשתתף באבלה של המשפחה על מות סבתא השוכבת בידיִם פכורות שאחזו לפנים בזה המגל בימות הקציר, ואחזו בידי כשנתלַויתי אליה בביקוריה אצל דודתי, שדחתה לפנים את אַבּוּ־גַ’מִיל הנגר. מגע ידה של סבתא היה אהוב עלי כל־כך עד שלא התלוננתי שהאחיזה הממושכת בידי המורמת אליה מרדימה את ידי, ורק כשהיינו בחצי הדרך אל הדודה, לפני חזית הכנסיה של הכפר, היתה סבתי משחררת את ידי כדי להצטלב ואני הייתי מנצל את ההזדמנות ומקיף אותה בחצי עיגול ומפקיד את ידי השניה בידה. ידה של דודתי החזיקה עכשיו בידו הקרובה של האיש הגוסס, והפקיעה מאמי את מגע היד שכה אהבה, בתנועה הבאה להשמיע, שאף ששנות הקִרבה שבנישואין ארבעים הן, אין בכוחן להחליף את שנות קִרבת המשפחה.

סבתא נולדה בשנת פרסום החוק העותומני לגידול הטבק, היא שנת 1874. אבי לא ידע אל־נכון את יום הולדתה, ובשורות שרשם בפנקסו בעל כריכת־העור הדהויה ציין את התאריך על סמך חישובים בדבר מועדים חשובים בתולדותיו של סבא ג’וּבּראן. ואולם על פי מסורת שבעל־פה נולדה סבתא כאמור בשנת פרסום החוק העותומני לגידול הטבק. ואלמלא לא נפל לידי כרך שנת 1874 של כתב־העת הלבנוני “אַל־גִ’נַאן”, לא הייתי אומר שאכן צדק אבי בחישוביו.

ביתנו בכפר מקומו כמה עשרות מטרים מדרום לכנסיה, ומכוח קרבה זו, ובשל נטיותיהם הדתיות של הורי, נקשרו בין המשפחה ובין הכמרים יחסים מיוחדים כל־כך, עד שעלו לי ולאחַי בקימה מוקדמת בכל בוקר כדי לשרת בקודש ולסייע על־יד הכומר בתפילת שחרית. בסוף שנות החמישים בא אל הכפר כומר תמהוני אחד שהיה כמדומה האיש הראשון שהחזיק מטריה בכפר בימי הקיץ הלוהטים. השמשיה הלבנה הזאת הגנה על הכומר המעודן מפני השמש הקופחת, אבל עלתה לו בכמה חיוכי לעג מסוּתרים, וזיכתה אותו במקום של כבוד ברשימת המעשים התמהוניים שנחרתו בזכרונם של בני הכפר. מלבד השמשיה הביא הכומר אוסף של ספרים וכתבי־עת עתיקים, והללו העירו את קנאתו של אחי הבכור, שהיה להוט אחר ספרים ישנים. קמעה־קמעה עשה האוסף הזה את דרכו אל ארון הספרים שלנו, שהיה ספון בתוך הקיר העבה, ודלתו שגוֹנה כגוֹן הזית היתה נעולה במפתח הצהוב המונח בצלחת הממתקים שבארון הגדים, זה הארון שהובא בשנת 1940 מביירות במשאית והועמס על שני גמלים בכפר רְמֵיש הסמוך לגבול לבנון, על דלתותיו ומדפיו ומגירותיו המצופים קליפת־עץ חומה ושברירית, והראי העבה שהיה לו דלת אמצעית ומאחוריו היתה נעולה על מנעול ובריח צלחת הממתקים כשהיתה מלאה. וכך נוצרה המסורת שהקפידו לקיימה שנים רבות, שמפתח ארון הספרים אין מגיעים אליו אלא לאחר שמרוקנים האורחים את צלחת הממתקים. ואולם סוד גלוי הוא במשפחה שאחי הבכור, שחיסל בשיטתיות את ספריית הכומר, מצא לו גם דרך לחדור בעד המראָה, על־ידי הרמתהּ מפינתה השמאלית התחתונה. לימים שלטתי אף אני בטכניקה מופלאה זו, שלא רק להתקיף את מלכות המתיקה נתנה בידי, אלא אף למשש את חרב־העץ הקסומה שלַהבהּ צבוע אדום, זו החרב שהוסיף אחי להחזיק בה ולא החזירה לבעליה לאחר המַסֶכת שהועלתה מתוך לחץ כבד על גיבוריה, בבית־הספר היסודי, והתלמידים התכוננו לה שליש תמים מאימת נחת זרועם של המורה למתימטיקה ושל המנהל, שהיה כומר הכפר לפני בעל־השמשיה. השחקנים הצעירים שישנו בבית־הספר בערב, אור ליום ההצגה, כדי לשמור על מקצת האבזרים של המחזה, מצאו דרך להתנקם בבמאי העריץ ובשולחו, ושפכו את קסתות הדיוֹ של בית־הספר על המפות הצבעוניות של יבּשות העולם ועל הקירות הלבנים, ואף נטעו בלבו של הכומר חשש שמא מימיו של הבוֹר שהיה מתחת לרצפתה של אחת הכיתות, וממנו היו שואבים וממלאים את הדוּד שעל גג ביתו של הכומר, שהיה קומתו השניה של בית־הספר, שמא המים האלה אינם טהורים עוד. בהצגה היה אחי ניצב מחזיק חרב, ואפילו שורה אחת לא יצאה מפיו, אבל הוא היה התלמיד היחיד שהחזיק בעותק מודפס של המחזה, וברבות הימים נתוספו עליו בארון שבקיר ספרים רבים מספריית הכומר. לימים החליפו הספרים האלה ידים כדי לטשטש את העקבות, אבל נשאר מהם בידי אותו כרך של “אַל־גִ’נַאן”, משנת 1874, היא שנת לידתה של סבתי, שבו מצאתי את הנוסח המלא של חוק גידול הטבק.

סבתא עַליַא קוננה כל חייה על הגורל העיוֵר שהפּילהּ בידי השַמַּאסים בעלי השגיונות. סבי, שהיה גדול ממנה ארבע־עשרה שנים, נטש אותה פעמַיִם ונסע למרחקים. בפעם הראשונה, בסוף המאה שעברה, נסע לשנה לברזיל והניח אותה ודודי יוּסֶף על זרועותיה והוא בן כמה חדשים. וערב מלחמת העולם הראשונה נעלם לו כעשר שנים בארגנטינה, והניח כאן שלוש בנות ושלושה בנים רעבים, ובשובו הביא אתו ארגז־עץ גדול וזוג מספרַיִם. כשפתחו בניו את הארגז ראו בתוכו בגדים אכולי חלודה, שכן בנסיעה בים, שנמשכה כשלושה חדשים, החלידו המספרַיִם שהוסתרו משום־מה בין הבגדים, ויצרו “דוגמאות משוגעות”, כמאמרה של סבתי. שבע שנים לאחר מכן נפרדה מבנה גִ’רְיֶס, ולא שבה לראותו עוד, אבל היתה צוחקת כל אימת שנזכרה בשני פחי החלב שקנה לה, וכשצחקה לָאֲטה את פניה במטפחת הראש, מבוישת. שנות המלחמה נטלו ממנה עין אחת במחלה, והעניקו לה תמורתה את אמנות הישיבה בבית ואמנות שימור החומר. היא לא זרקה כלום, וליוְתה את כל החמרים שמסביב לה בשלבי המיטָמוֹרפוזה שבהם התגלגלו. שמלתה הבלויה היתה ל“כַּארה” אותו כר אפִיה שמניחים עליו את הפת הדקיקה כדי להעטותה על הקימורית הלוהטת, ומשנתבלה הכר היה ל“טוּרַאחַה”, הוא מזרן הישיבה של העניים, ומשנתבלה זה נעשה סמרטוטים להברקת נעלַים בסנדלריה של אבי.


מכתביו של הדוד גִ’רְיֶס, שלא הכרתי אותו מעולם, באו מארגנטינה בתדירות תמוהה, וכולם, עד האחרון שבהם, שעודנו מונח ב“סידור התפילה הנוצרי” של אבי, הסתיימו בזה הלשון: “ומי שיאמר שלא קיבל ממני דרישת שלום, שלוחות לו אלף ואחת דרישות שלום.” בהתכתבות המחודשת אתו, לאחר מות סבתי, התגלו בפעם הראשונה בקיעי הגעגועים על המולדת האֵם. אבל אחי הבכור ג’וּבּרַאן, ששימש בימים ההם שוּלְיה בסנדלריה של אבי, התפתה להרחיב את הבקיעים האלה ושלח לדודי וביקש ממנו משלוח עור מתוצרת ארגנטינה, בבחינת מֶחוָה של געגועים. הדומיה שהצטנף בה דודי גִ’רְיֶס הפעם, לאחר המכתב הזה, נמשכה עד אמצע שנות הששים, עד שחידשה אחותי את זרם מכתביו, והללו דמו והלכו לתשדורות אחרונות מאניה טובעת. חדשים אחדים לאחר מכתבו האחרון נודע לנו ממכתב ששלח לכפר ידידו, שהיה חברו למסע בשנת 1928, שהוא נפטר ערירי בבית־אבות, והניח חובות למכביר, ושמועות עקשניות על אשה מן הילידים, לבד מאשתו הראשונה אַלמַאזַה, שלא דרכה כף רגלה מעולם על אדמת ארגנטינה, אבל בעיניה ראתה את האניה שהפליגה מנמל ביירות ולקחה את דודי לשם.

הדוד גִ’ריֶס היה היחיד מבניו ומבנותיו של סבא ג’וּבּרַאן, ששה במספר, שירש אותה “אִוְשה בשׂכל”, כמאמרה של סבתי, שבּהּ יש לתלות מן הסתם גם את הנדידה הגדולה של אבי המשפחה הראשון, בראשית המאה שעברה, מכפר נידח בדרום מערב סוריה, חַ’בַּבּ שמו, לכפר נידח בגליל, שבו עתיד הייתי אני להיוָלד. אבי המשפחה הראשון יותר משאהב את הנדודים חס על נפשו, שאותה ביקשו בני המשפחה היריבה בכפרו. לכן יצא לנדודיו, והוא עודנו נער, בלִויית אביו הכומר שניחן בקול עָרֵב, זה הקול שהביא עליו את מותו, מן הסתם, באחד הכפרים המעורבים שבגליל התחתון. בני הכפר הזה התפעלו כל־כך מקולו הצלול, עד שביקשו להכניס בלבו, תחילה מַעדנוֹת ואחר־כך בחמת זעם, שהוא מבזבז לריק את כשרונו בכנסיה הרעועה של הכפר, בזמן שהוא יכול להרעיף מחסדי קולו על קהל גדול יותר של חסידים ולשַלחו לכל קַצוֵי הכפר ורוחות השמַיִם ממרומי צריח המסגד. כללו של דבר, הכומר הובל מַעדנוֹת למרומי הצריח, אבל מצא את מותו לרגליו. ואפשר לומר עליו שנתקיים בו “מת על קידוש השם”, אף כי זהותו של השם הזה אינה ברורה כל צרכּה. הדוד יוּסֶף, שהוא מוֹסרה של אותה מסורת, אינו חשוד על דייקנות יתֵירה בכל הנוגע למסגדים, שכּן בראשית המאה ידעו תושבי פַסּוּטַה והוא עצמו רדיפות והתעללויות מידי תושביה המוסלמים של דֵיר אַל־קַאסִי הסמוכה, שלימים ייקרא שמה מושב אלקוש. בַּלַא טוּל סִירֶה, או כדי שלא להאריך בסיפור, כפי שהיה דודי אומר, הוברח הבן בעוד מועד מאותו הכפר שבגליל התחתון, ובא והתישב אצל בן דודו בכפר פַסוּטַה, הוא כפר ילדותי, הבנוי על חרבות מבצר “פַסוּבֶה” הצלבני, הבנוי על חרבות “מִפְשָׁטָה”, הכפר היהודי שישבה בו לאחר חורבן בית שני משמרת הכוהנים “חָרים”, ובעווֹן שביטלה מצוות מעשרות ושמיטה נשפטה בארבעה שפטים, דֶבר, חֶרב, רעב ושבי, כדברי אלעזר הקליר: “גָּלְתָה מֵאַרְצָהּ כַּלָּה מְקֻשָּׁטָה / בַּעֲווֹן מַעַשְׂרוֹת וּשְׁמִיטָה / וּבְאַרְבַּעַת שְׁפָטִים הֻשְׁפָּטָה / וּמֵעֶדְיָהּ הֻפְשָׁטָה / מִשְׁמֶרֶת חָרִים מִפְשָׁטָה.” ולא נתקררה דעתו של אותו הבן עד שהגיע אל המקום שכּוּנה בפי הצלבנים “מקום יפה נוף”, ובפי הכפריים פַסוֹ־טַה, כמין פשרה צלבנית־יהודית, ונשא לו אשה והקים משפחה. סבתא עַליַא נישאה לבנו של אותו נַוָד ולא עלה בידה להדעיך את להיטת הנדודים בנפש הנצר שנפל בחלקה. בנה גִ’ריֶס היה כאמור בנה היחיד שירש אותה “אִוְשה בשׂכל” שמחמתה יצאה נפש בעלה פעמַיִם למרחקים. מי שנישאת לצועני, כמאמר הפתגם, סופה שתלמד להחזיק לו את התוף. אבל סבתא לא למדה, או לא הצליחה, כשהיניקה את הדוד גִ’ריֶס, להחדיר לגופו את שלוַת הישיבה בבית. פרשת ההנקה היתה ענין לדיונים ארוכים בינה לבינו, לאחר שהחליט לנדוד לארגנטינה הרחוקה. משכּלו כל הקִצין ניסתה להכמיר את רחמיו עליה והזכירה לו כמה סבלה בינקותו, ואיך נתנה לו מחלבהּ לשָוא. עמד דודי וחישב ומצא שכּמוּת החלב שינק מסבתי מגעת לשני פחים. כשבוע ימים לפני נסיעתו השכים בבוקר והתיר את חמורו של הדוד יוּסֶף ויצא אתו לכפר. כעבור שעה חזר החמור לבדו, ועליו שני פחי חלב. לָאֲטה סבתי את פניה במטפחת הראש ולא אמרה כלום. ארבעים שנה לאחר־כך תאמר אחותו הקטנה, שלא התחתנה עם הנגר, אחי יקירי, האם גססת ולא היה על־ידך מי שיגיש לך כוס מים? אשתו של דודי, אַלמַאזַה, נבהלה כשראתה את המים. זה היה בנובמבר 1928.

אַלמַאזַה, שלא התלהבה מלכתחילה מרעיון ההגירה, עמדה עכשיו על הרציף בנמל ביירות והסתכלה בספינה המתרחקת, ואנטון בנו בכורו של דודי בזרועותיה, והוא בן תשעה חדשים. גם כששלח לה דודי כרטיס מחוּדש לאחר כחצי שנה, לא נסעה. היא נשארה בביירות אצל קרובי משפחה רחוקים, והתפּרנסה בעבודת עוזרת־בית בבתיהם של כמה מעשירי העיר. לאחר שנה הגיעו ידיעות לכפר שאותו אנטון חלה ומת. מותו שרף את הגשר האחרון בין אַלמַאזַה ובין בעלה, וגם בינה ובין המשפחה שנשארה בכפר. ועתידה היא לשוב ולזכור את המעמד ההוא על הרציף כשתשוב בסוף שנות הששים לכפר מולדתה, ושם יאמרו לה שדודי מבקש ממנה מחילה במכתבו האחרון ומכנה אותה “מאור עינַי” ומבטיח כי ישוב ויראנה. היא מטיילת ברחובות הכפר ובזרועותיה כר נוצות שעליו ישן אנטון. היא מטפסת על התאנה שבחצר הבית שבו שכרה חדר ונזכרת ברצועת הבד שקשר דודי לתאנה שעל־יד ביתנו קודם שנסע, כי ידע שהיא נשארת, וידע שאם ישוב וימצא שהוּתר הבד סימן הוא שאשתו בגדה בו, והיא קורעת את בגדיה לרצועות ומלפפת אותן מסביב לזרועותיה, ומבקשת שבמותה ישימו דבר אחד בארונה – את הכר של אנטון. אני, המעלה עכשיו את הדברים האלה על הכתב, נקראתי על שמו של אותו הילד.

את הדברים האלה שמעתי בפעם הראשונה בילדותי מפי הדוד יוּסֶף, כשעמדתי על הסלע שבטבוּרה של ה“דוּוַארַה”, היא הגינה האחורית של ביתו, וצפיתי בו כשהוא גוזם את הגפן. לפי האגדה הסלע הזה מכסה אחת מן הכניסות למערה הענקית שעליה בנויה השכונה המרכזית של הכפר. פעם אחת בלבד נפתחה המערה הזאת לתושבים לחסות בה, לדברי דודי, בשנות הששים של המאה שעברה, כשהגיעו לכפר השמועות על מלחמת העדות בלבנון. למראה אוצרות הזהב החבויים באולמות התת־קרקעיים למן ימות הצלבנים נתבלעה דעתם של כמה כפריים עליהם, אבל איש לא האמין לדבריהם כאשר שבה המערה וננעלה, כי לא היתה כל הוכחה בידם. בת־דודי ראתה לא אחת את הסלע הזה נוצץ בלילות הירח המלא, ואפילו הבחינה ב“אַ־רַסַד”, הוא התרנגול שהופקד על שמירת הכניסה למערה במצוַת הג’ינים. אבל את הנוצה שאותו “אַ־רַסַד”, משאיר אחריו אחת לשבעים שנה עדיין לא ראה איש, כי מי חכם ויֵדע את צפונות מנין הג’ינים, ומתי נוקפות שבעים השנים על־פי ספירתם.

מלבד אותה אִוְשׁה בשׂכל לא היה הדוד גִ’ריֶס מצויד בשום דבר שיש בו כדי לעזור לו להתמודד עם חייו החדשים. ומלבד הכעס שהיה במכתביו הראשונים על אשתו אַלמַאזַה המסרבת להצטרף אליו, היו בהם אותן קלישאות של מכתבי המהגרים מאנשי הכפר. שלומי טוב ולא חסר לי דבר זולת זיו פניכם – זה היה משפט הפתיחה. והמשפט המסיים הזכיר בלי לאוּת את אלף ואחד דרישות השלום השלוחות למי שיאמר שלא קיבל מדודי דרישת שלום. עד היום זקני הכפר זוכרים את הצעיר יפה התואר שהיה כמדומה הוגה רעיון חוג־התרבות הראשון בכפר. חרה לו לדודי גִ’ריֶס שצעירי הכפר אינם מראים כל ענין בשימור המסורת והפולקלור. לאחר חתונה אחת בכפר אִיקְרִית, שהיה לימים לאנחת געגועים, יצאה חמתו על צעירי הכפר שביישו את שם פַסוּטַה בנכר מפני שנרתעו מלהשתלב במעגל של אַ־דַבְּקֶה אַ־שַמַאלִיֶה, כלומר, הדֶבּקה הצפונית הסוערת, ושבו חפויי ראש לכפרם. בו בלילה הכריז על הקמת חוג ללימוד הדֶבּקה, בהדרכתו. והוא שימש גם סוֹלן ונַגן יחיד, בהיותו נגן מופלא ב“מִגְ’וֶז”, אותו אבוב רועים בעל שני קנים שהוא הגִרסה הערבית של חמת־החלילים. מה בזו יש חמת־עור, אף ב“מִגְ’וֶז” אתה מוצא חמת־עור, אלא שהחמת כאן היא פיו של הנגן. דודי ודאי היה נעצב מאוד אל לבו אילו שמע שהיום אין עוד בכפר אלא נגן אחד ויחיד באותו כלי מופלא, ואף הוא נדחק מן החתונות מפני הכלים החשמליים. גם אבי בצעירותו נתן את פיו בנגינת “מִגְ’וֶז”. שעות ארוכות היה מתאמן, למגינת לבה של סבתי, ולא מפני קולו הרווּי געגועים של ה“מִגְ’וֶז”; כי זאת לדעת – האימון אימון “יבש” הוא, אף שהוא נעשה בעזרת כוס מים. אתה נותן גבעול יבש של חיטה לתוך המים, ונושף בו, וככל שרצף הבועות מתמשך כן גדלים סיכוייך להיות נגן “מִגְ’וֶז” מוצלח. סבתי לא ראתה בעין יפה את ביטול הזמן שבהפרחת בועות אויר בכוס מים. דודי הניח אחריו את בנו, אבל את ה“מִגְ’וֶז” לקח אתו לארגנטינה, ואם נתן מישהו לפיו בכל זאת כוס מים כשהיה על ערש מותו, האם עלו וצפו במוחו בועות הזכרון?


המספרַיִם של אבי, שהיה סַפָּר לפנים, מונחים עכשיו על־יד כליו האחרים, בתוך קופסת־עץ דמשקאית מצוּדפת שנקנתה בביירות בסוף שנות השלושים, מתנת אירוסין לאמי. האולר של אבי, בעל ידית הקרן השחורה, לא היה באותה קופסה, כפי שהייתי סבור. ימים אחדים לאחר־כך מצאתי אותו בתיק העבודה שלו. האולר הזה, שלא העליתי על דעתי שאוכל יום אחד לשחק בו כאוַת נפשי, שימש את דודי יוּסֶף לפנים “לקשור את פי חיית הטרף”. כשהיה מי מתושבי הכפר מאבד פרה או סוס, היה פוקד את דודי לעת ערב, לאחר יום חיפושים מפרך שלא עלה יפה, כדי שיקשור את פי חיית הטרף למשך הלילה, כי הלילה נועד לשינה. דודי היה שואל את אולרו של אבי, שולף את הלהב, ממלמל לחש סתום, ומחזיר את הלהב למקומו ומזהיר את האיש שלא יהין לפתוח את האולר בטרם ימצא את הבהמה האבודה. לימים יתברר לי שאותו הלחש לא היה אלא קָנון האמונה הנוצרית, שהיה דודי ממלמל במהופך על הלהב השלוף, ועכשיו דיקלם אותו הכומר להפטרה, אבל בידו החזיק את ספר התפילה ומלותיו זרמו מהתחלה אלי סוף, ולא במהופך. דודי יוּסֶף לא ראה אף הוא את הפרפר. יום לפני כן חזר אל הכפר. והאולר לא היה מונח בתוך הקופסה הדמשקאית המצודפת, אבל היתה בה קווּצת שׂער מלבינה משׂערהּ של סבתא עַליַא, עטופה בדף נושן מתוך כתב־עת דתי, ועליו סופו של מאמר בשבח האינקויזיציה וראשיתו של מאמר על האשה הכנענית שהאמינה בישו לאחר שגירש את השדים מגוף בתה. הדף המקופל היה נתון בתוך הדש הפנימי של כריכת העור הדהויה השומרת את פנקסו של אבי, על־יד שתי קופסאות קטנות של קטיפה כחולה, שהן כל מה שנותר מתכשיטי החתונה של אמי שנגנבו מתוך אותה קופסה דמשקאית כשלושים שנה לפני כן, אמי זו שהגיעה בסוף שנות השלושים אל פַסוּטַה כדי ללַמד צרפתית והתאהבה באיש המוטל עכשיו לפניה וּויתרה למענו על משפחתה בביירות ועל זכרונות ילדותה בסימטאות הדייגים של צור, והוא עוזב אותה עכשיו בגלות געגועיה. על אחד מדפי הפנקס, בין רישום ימי העבודה של בן דודתי נַגִ’יבֶּה בסנדלריה של אבי, שפתח לאחר כשלון המספרה, ובין רישום החובות של בני הכפר, רשם אבי בעפרון “קוּבְּיַה”, אותו “עִפָּרוֹן קוֹפִּי” לא נמחק: “אמי נפטרה ביום רביעי, שלושים ואחד במַרס, 1954, בעשרה לשש בערב”. עתה ניגש אחי אל הארון, פתח את הקופסה הדמשקאית המצודפת, הוציא את הפנקס, וברֶוַח שהשאיר אבי מתחת לשורות ההן כתב בעט כדורי: “ואבי נפטר ביום שני, תשעה־עשר ביוני 1978, בעשרים לעשר בערב. בן שבעים שנה היה במותו.”

דפים ריקים הרבה עדיין יש בו בפנקס.


 

פרק שני    🔗


אני רואָה שלושה סוסים לבנים עומדים על־יד האלון שעל־יד המנזר ושומרים על האוצר, ושם צריך לחפור, אבל עכשיו אני רואה רק שמן, אמרה הילדה והביטה בעיניִם מבוישות אל אחיה המנצח על ה“מַנְדַל”. הוא הפציר בה שתביט שוב בכתם שמן־הזית הצף על פני המים שבצלוחית המונחת לפניה. והיא הביטה בשמן ופתאום פילחה אותה ההרגשה שה“מַנדַל” פג ואיננו, והיא לא תשוב לעולם לראות את העולמות שהיו נפתחים לה ומתקפלים מפניהָ בקצב פתיחת מניפת המשי ביד אמה במיסה של יום ראשון, בכנסיה שמעבר לרחוב, כנסיית תוֹמאס הקדוש שבצוֹר; אמה זו שהתאלמנה בזמן שעדיין היתה היא עוּבּר בן ארבעה חדשים ברחמה, ולאחר מות בעלה מסרה את ניהול החנות לבנה הבכור בן השתים־עשרה, המנצח עתה על ה“מַנדַל”, ועד מהרה הביא הוא את החנות עד סף פשיטת רגל. לפיכך התחילה שולחת את ידה בתפירה כדי לעזור בפרנסת ילדיה הארבעה. אחד מאלה גמלה בלבו ההחלטה להיות כומר, ולשם כך נשלח אל פנימיית אַ־סַלַאחִיֶה בירושלים. בתה השניה, רוֹז, שהמשיכה אחר־כך בדרכה בתפירה ונשארה רוָקה ומתה בגיל העמידה במחלה ממארת, נשאה כל השנים על ברכּה צלקת שהיתה שבה וכואבת שנה־שנה במועד קבוע, זכר למעשה שהיה בה בילדותה, שביקשה לשדל את אחותה הרואה עכשיו ב“מַנדַל” שתתן לה מחופן האגוזים שהיא קומצת את ידה עליו, ואחותה צרחה ומיחתה, ומאחר שקטנה היתה וחסרת מגן התרתחה אמה השקוּדה משעות הבוקר המוקדמות על עבודת התפירה וזרקה לעברה זוג מספרַיִם, והללו ננעצו בברכה, ומדי שנה בשנה, בשוב הכאב לפלח את הברך במועד הקבוע, היתה זוכרת את אחותה הקטנה, שהיתה רואה דברים אחרים בצלוחית עד שננעל כתם השמן בפניה ושקיפותו נאטמה. דברים אחרים ראתה לפני כן ולא העזה להעלותם על דל שפתיה, ואף לא על דל לבה. והיא צפנה אותם בתוכה ושמרה אותם מכל משמר כצלחת הממתקים שמאחורי הראי הנעול. ועד שלא עמדה על דעתה, והיא כבת שבע־עשרה, נמנעה אפילו מלהרהר בהם. וכששבה להרהר בהם לא הבינה את פשרם, וראתה לנגדה תמונות צפות וטובעות חליפות בתוך כתם השמן המרצד והמתפתל על פני הצלוחית: ילד גוֹוע ומוסיף לחיות והוא הילד שלה והוא הילד של אשה אחרת קרובה שבאה לדרוש בשלומו והוא משנה צורה וגדל בתוכה, ילד מת גדל בתוכה, גוִיה משׂתרגת בתוכה ותחושות מבקשות לעקור אותה עד שהן מוַתרות, מפוּיסות, ומקץ שני עשורים היא רואה… “נשמי עמוק, אִילֵין, והביטי בכתם, הביטי היטב והתרכזי בכתם,” אומר לה אחיה עכשיו. והיא עושה כמצוָתו, ומשתדלת לחדור שוב אל העולם הגנוז שמאחורי כתם השמן הזערורי, ואין היא רואה דבר זולת הצלוחית המונחת על המפה הרקומה, זולת הכתם שעל פני המים, זולת אחיה העקשן, שחדשים אחדים לפני כן הזמין משלחת ממנזר חַרִיסַא המשקיף על ג’וּניֶה אשר בצפון לבוא לביתם שבצוֹר ולחזות בפלאי הילדה בת התשע הרואה ב“מַנדַל”. והמשלחת אמנם חוזה בפלאים ומפרסמת לאחר־כך, בכתב־העת של המנזר, שאמי מושיטה לי אותו עכשיו בגאוָה, כַּתבה ספקנית מפורטת על הילדה שידעה לתאר בפרוטרוט שורות שלמות של ספרים כסדרם על מדפי ספריית המנזר. אבל גם אז לא סיפרה להם דבר עוד. לא סיפרה שהיא רואה ארון ספרים בגון הזית, ספון בתוך קיר עבה, והיא רואה ילד מת מוציא את הספרים מתוכו ופורשם על הספה ובוחר מהם אותו כתב־עת שיופיע בו המאמר ביזמת אחיה, אחיה זה הנוטל עכשיו את הצלוחית בזעם האכזבה וזורק אותה בעד הפּתח וזו נוסקת מעל למעקה שבראש שבע המדרגות המוליכות אל דלת הכניסה ונוחתת בחבטה ומתנפצת על מרצפות הגיר הלבנות והמים מחלחלים בנקבוביות האבן, ולאחר תשע שנים עדיין לא ימוש כתם השמן מאחת האבנים ויופיע בתמונה אחת באלבום המשפחה שכל־כך אהבתי להביט בה בילדותי: שלוש צעירות יפות, צוֹר, לבנון, 1938, מביטות אל המצלמה. מאחריהן מעקה רעוע המגן על העולה בשבע המדרגות אל הדלת שאינה בתמונה. הצעירה שמשמאל, מַרסֶל פַרַח, בתו של מנהל הנמל, תינשא לגבר צרפתי והוא יעזוב אותה ויחזור למולדתו. הצעירה נמוכת הקומה שמימין, לוֹריס רִזְק, תלויה על כתף הצעירה האמצעית כדי לטשטש את הבדלי הקומה, והיא תינשא ותתאלמן ולא תלד ילדים. הצעירה האמצעית, שלרגליה מופיע הכתם חסר הפשר, לבושה שחורים, ולימים עתידה היא להיות אמי. אבל עכשיו, בתמונה, כפי שתספר שנים רבות לאחר־כך, היא חושבת על יונים לבנות ועל שמלתה הלבנה. היא חושבת על זוג יונים לבנות שסרטים אדומים נקשרו לצואריהן והן הונחו בתוך סל נצרים מקושט במלמלה לבנה, והיא, כבת שלוש, נושאת את הסל בידה הזערורית ומדקלמת באזני הפטריאַרך מַכּסימוּס הרביעי חרוזים שלימד אותה אחיה אִלְיַאס בשבח מידותיה התרומיות, ובתום הדקלום הפטריארך גוחן ונושק לה על שתי לחייה והיא תזכור את מגע הזקן הדוקרני האפוף אותו בושם מיוחד של אנשי כמורה רמי מעלה, ואחר־כך בעל הזקן נוטל את זוג היונים, להעלותן בצהרים על שולחנו בסעודת יום ראשון, ותחתן הוא ממלא את הסל ממתקים, ובשובם הביתה מקבל האם את פני הילדה ומקטירה קטורת מסביב לה ומעל לראשה, מחשש עין הרע, שפגעה שנים לפני כן בבנה ז’וֹזף, שנולד בחג עליית ישו השמַימה ומת באותו היום מקץ שנה, ועל כן יבחר שוּכּראללה, הבן שיוסמך לכמורה, בַשם ז’וֹזֶף, שמו של האח שעלה השמַימה בחברה טובה כל־כך והוא בן שנה. ולחדר נכנסת הגבֶרת סַעְדַא, כמין נזירה בלבוש אזרחי שניהלה את פעולות הצדקה של הפטריארכיה והתגוררה אצל המשפחה, והיא מתנפלת על האם שעודנה מאמינה בכוחה המאגי של הקטורת אף שהיא נוצריה אדוקה. ולא שיערה הגבֶרת סַעְדַא באותו מעמד את כוחה שלה בקביעת גורלה של הילדה הלבושה לבן.

שלוש־עשרה שנים לאחר הדברים הללו, ביום ששי שלושים באוקטובר 1936, במספרה של אבי בכפר פַסוּטַה, ישב איש והסגיר את עצמו לעונג התגלחת, ובעיניִם עצומות שקע בלאוּת מהלכת צלילות־דעת לאחר כמה לילות שימורים. עכשיו שסיים אבי את הקצפת והסבון על פניו של האיש, פקח הלה עינים עכורות והביט בעד החלון המערבי. המבט המאוּמן כוּון אל נקודה אחת באופק, למקום שעמדו שלושה סוסים לבנים קשורים לשער של דיר עזים במבואות המערביים של הכפר. ידיו של האיש נתהדקו על הרובה האנגלי הניצב בין רגליו. ממרחק שכזה לא היה איש מבחין בסוסים מיד, לא כל שכן אבי, שעל אף הנוכחות הקרה של הרובה שמר קור רוח והתרכז במלאכת השחזת התער על חגורת העור המתוחה. כשנגע התער בשיפולי פאתו של האיש ניתר הלה בבהלה מתוך הנמנום והחתך הדק על יד אזנוֹ הלך והאדים. וכשצרבה אותו ה“שַבֶּה”, אותה אבן־אלוּם שהצמיד אבי לפצע לעצור את הדם, לפתו ידיו שוב בחזקה את הרובה ומבטו נתלה בשלושת הסוסים הלבנים. לא נשמעה אלא אִושת הגילוח בחללה הקטן של המספרה, והאיש חשב על הפיתות המלאות מְגַ’דַרַה שיביא אחיינו של אבי, בנה של הדודה מארי, שנשלח במצוָתו של אבי אל סבתא עַליַא, וצללית של דמות חולפת על פני החלון המערבי לכדה את ידו של אבי באמצע משיכת התער, והוא הביט והספיק לראות את שולי שמלתה של אִילֵין ביטַאר, המורה החדשה, שזה לה חדשַיִם ימים שהיא מלמדת בכפר, ועכישיו היא הולכת לבית־הספר של הבנות ששכן בשני חדרים מדרום לכנסיה, ושם למדתי אני כעבור עשרים שנה, הולכת ודעתה על הסַפּר העתיד להיות בעלה, שראתה אותו בפעם הראשונה בראשית אותה שנה בביירות.



הגבֶרת סַעְדַא באה אל פַסוּטַה בקיץ של שנת 1933, לאחר שעקרה משפחת בִּיטַאר מצוֹר אל ביירות, ולאחר שנתגלעו חילוקי דעות חריפים בינה ובין הפטריארך. היא נשלחה לפעול בקרב קהילת הגליל שבראשה עמד בימים ההם הארכיבישוף חַגַ’אר, והוסיפה לפעול בקרב קהילה זו גם לאחר שהלך הלה לעולמו בראשית שנות הארבעים, ותחתיו נתמנה הארכיבישוף חַכִּים, האיש היפה, השנוי במחלוקת כשנות דור, שנתמנה לימים לפטריארך מַכּסימוּס החמישי ועקר ללבנון. בשנות כהונתו של חַכּים היתה הגברת סַעדַא מופקדת על בית־היתומות בנצרת, העיר שבּה נתבשרה הבתולה הקדושה שעתידה היא ללדת את בן האלוהים, ובכהונתה זו שימשה עד שפתחה המשטרה בסוף שנות החמישים בחקירת פרשת הריגתו וקבורתו של תינוק שנולד בנסיבות מסתוריות לאחת הבנות החוסות במוסד. החקירה נסגרה כשהוליכו החוטים למקומות רגישים שהשתיקה יפה להם, ומשנסגרה החקירה נסגר גם בית־היתומות, היתומות שולחו אל העולם הגדול והגברת סַעדַא נשלחה ללבנון. ובראשית שנות הששים, כשעקרה משפחתי לחיפה, ישוב שִמָהּ ויעלה בפי אחת השכנות שברחה מבית־היתומות של נצרת באמצע שנות החמישים, כי לא יכלה לעמוד בענשי המשמעת החמורים, שאחד מהם, שבגללו ברחה, היה אמבטיה של מים רותחים שהכינה הגברת סעדא עצמה, זו הגברת ששלחה את אבי בראשית שנת 1936 לבית משפחת ביטאר בביירות כדי למסור לידיהם ילדה בת עשר מן הכפר, שנתיתמה מהוריה, ואיש מקרוביה לא אבה לאמצה. הילדה, לַילַה ח’וּרִי, שיפיה הבלונדי הרתיע את קרוביה ועורר חששות בלבם, התגוררה תשעה חדשים בבית מישפחת ביטאר, ועכשיו שאִילֵין ביטאר מתרחקת מחלונו של הסַפּר היא זוכרת את היום שהופיע אבי עם הילדה והשאיר אותה למשמרת אצלם. וכעבור שבוע ימים נתמלא הבית כינים, ורוֹז, האחות שצלקת מספרַיִם בברכּה, גוזזת את השער הבלונדי השופע של הילדה ורוחצת את גולגלתה בנפט ושורפת את כל בגדיה. וכעבור תשעה חדשים נשלחת הילדה במצוַת הגברת סעדא לשמש משרתת בביתה של משפחה אחרת, בביירות, ולמשפחה שבכפר נאמר שהיא לומדת בפנימיה מכובדת לבנות בארץ הארזים. ובארבעים ושמונה, כשאחותה שנשארה בכפר מבקשת להביאה אליה, מחפשים אותה חיפושים קדחתניים, וכשהיא מגיעה אל הכפר בא צבא ישראל ולוקח אותה לסביבות ג’נין ושם מגרשים אותה, עם עשרות שכמותה, אל מעבר לגבול ירדן. ומאז נעלמים עקבותיה שוב ואין איש שומע עליה דבר כעשר שנים, עד שמגיעות אל הכפר, על־ידי הצליינים שהורשו לעבור לירדן בחג המולד בשער מנדלבאום, שמועות האומרות כי לַילַה התאסלמה ושינתה את שמה ונישאה לפליט אחד כבכפר בסביבות רמאללה, ועכשיו היא עולה בזכרונה של אִילֵין בזמן שהיא הולכת אל בית־ספרה הקטן ופוגשת בנוטר הכפר הבהול, והוא מברך אותה ברכת שלום חפוזה ובלבו מחשבה אחת: היצליח המוּח’תאר לעכב את הקצין האנגלי ואת חייליו ולשדלם להישאר לארוחת הצהרים, ואם כן האם יוזמן הוא עצמו לאכול במטבח. אכוּל דאגות שכאלה הוא ממהר אל המספרה של אבי, שידו האוחזת בתער כבר עומדת במחצית הזקן, והנוטר נכנס ופונה אל האיש היושב על הכסא וכולו התמסרוּת לתנועות הגילוח. אדון אַל־אַסבַּח, אומר הנוטר לאיש, המוּח’תאר מוסר לך שחיילים אנגלים הגיעו אל הכפר והם מחפשים אחריך. האיש מנתר ממקומו, מנקה את מחצית פניו מסבון ויוצא כחץ מפּתח המספרה. עשרה ימים לפני כן השתתף עבדאללה אַל־אַסבַּח בהילולה שעשו צבאות המרד הערבי לכבודו של פַאוּזי אַל־קַאוּקְגִ’י, שהחליט לעזוב את הארץ לאחר חדשים של אכזבות. אַל־אַסְבַּח, יליד גַ’אעוּנֶה, היה מנהיגה של חבורת מורדים קטנה, זו החבוּרה שבעוד שנה היא עתידה לעלות על מארב אנגלי על־יד הכפר עַרַאבֶּה אשר בגליל התחתון, ובדיקת הגופות תעלה שרוב המורדים נפוחי רעב. אבל עכשיו, כשהוא מנקה את מחצית פניו מקצף הגילוח, הוא זוכר את פשיטת האנגלים על כפרו, ואיך שברו את כדי שמן־הזית וטבלו את השמיכות בשמן הניגר, המחלחל באדמה, ושחטו את התרנגולות וקראו לזה פעולת ענישה. ואין הוא ממתין לשובו של הנער שנשלח להביא את הפיתות המלאות מְגַ’דַרַה, ועכשיו הוא פוגש את אחיו הקטן היוצא מבית־הספר, ושניהם, בניה של הדודה מַארי, עומדים לשוחח עם המורה החדשה, ולשאלתה הוא מספר לה שנשלח להביא מבית סבתא עַליַא אוכל לאַל־אַסבַּח ולשני אנשיו, וכשהנער פונה להמשיך את דרכו שלשתם שומעים יריות מכיווּן דיר־העזים שבמבואותיו המערביים של הכפר, ורואים בנפילתם של שלושת הסוסים הלבנים, ואִילֵין מפלחת את לבה מחשבה חדה כתער על האוצר שניסה אחיה לחפש על־יד האלון עד שגירשוהו הכפריים משם, ובמספרה אבי עודנו מחזיק בתער ומביט המום אל המקום שהביט אַל־אַסבַּח כשישב מסוּר כולו לעונג התגלחת, שאילו הוסיף לשבת על הכסא היה רואה בנפילתם של שלושת הסוסים הלבנים. אבל אַל־אַסבַּח הביט אל הסוסים ממקום מחבואו בתוך דיר־העזים, וכשפרצו החיילים האנגלים לתוך הדיר גילו רק כתמי־דם על הזבל השחור, ורק באמצע מרס 1938, כך אמרו השמועות שהגיעו אל הכפר, יצליחו החיילים להרוג את עַבּדאללה אַל־אַסבַּח, סמוך לגבול לבנון. ואחיינו של אבי, כשהוא רואה את המתרחש, מוציא את שלוש הפיתות מתוך שקית הבד וחולק בהן עם המורה ועם אחיו הקטן, ושלשתם עומדים ולועסים ושומעים את שלוש היריות האחרונות השמות קץ לחיי הסוסים הפצועים. באותה שעה לא ידעה אִילֵין שעתיד הילד בן השמונה לשאת את בתה, ואחיו הבכור לא ידע שכעבור שלושים וארבע שנים תיכרת רגלו.


היריות האלה ישובו ויהדהדו בזכרונה כשתשמע את יריות השמחה בקבלת הפנים שעשו לה בני הכפר, והיא כלה רכובה על סוסה לבנה, על־יד חלקת האדמה הקרויה “אַ־דַרַגֶ’ה”, כלומר, המדרגה, על־יד גבול לבנון בראשית פברואר 1940. בשל הגשם שירד שבוע ימים ניעורה דאגה בלבה של סבתא שמא אוּנה רע לבנה החתן ולכלתו. לכן יצאה משלחת מאנשי הכפר לקבל את פניהם בבואם ברגל מכפר רְמֵיש הסמוך לגבול, ואתם שני גמלים, שנושאים את ארון־המראָה ואת ה“גְ’הַאז'”, כלומר, את כל מה שתצטרך לו הכלה בחיי נישואיה, והגברת סַעדַא, בבית־ספרה, הסיטה את הוילאות כדי שלא תראינה הבנות שבכיתה בחתן ובכלה שהמרתה את פיה והתחתנה עם חַנַּא שַמַּאס, שראה את אִילֵין בִיטַאר בפעם הראשונה בבית משפחתה כשהביא לשם את הילדה הבלונדית לַילַה ח’וּרִי, על פי בקשתה של הגברת סַעדַא. זה היה בראשית שנת 1936, ובספטמבר של אותה שנה באה אִילֵין אל פַסוּטַה לשמש מורה בבית־הספר של הבנות שבהנהלת הגברת סַעדַא. ובשנת הלימודים הראשונה ישנה בחדר שהיה ידוע בשמו החדר־של־כיתה־בי"ת, זו הכיתה שלמדתי בה גם אני לימים, ומחלונו היה אפשר לראות את בית משפחת שַמַּאס שבשכונה הדרומית של הכפר. הדודה גַ’לִילֶה, היא הדודה שלא התחתנה עם הנגר, התידדה עם המורה החדשה והיתה ישֵנה אצלה בכיתה. אבי, בדרכו היומית למספרה, זו המספרה שהיתה לימים לסנדלריה, היה עובר על פני חלון הכיתה ושולח מבטים עורגים אך מאופקים, לפי טבעו, אל המורה החדשה, ואף היא לא השפילה כליל את מבטה. והימים ימי המרד הערבי הגדול.

ובחופשת הקיץ של שנת 1937 תשוב אִילֵין אל ביירות, ואחיה, שיוסמך לכמורה בינתים, יבוא אף הוא הביתה לחופשה אחרונה בטרם ייעלם לעד בתוך הגלימה השחורה. וכל המשפחה תסע לטיול ביער הארזים הקדומים שבהרי הלבנון. וזאת תהיה הפעם האחרונה שתראה אילֵין את הארזים, והפעם האחרונה שינשום הכומר לעתיד את אויר החירות. וכששבה אילֵין אל פַסוּטַה בסתיו 1937 התחיל אחיה הבכור אִלְיַאס לפקפק בחכמה שבמעשה המוזר הזה, מה לצעירה ביירותית בכפר נידח בגליל, ומה אומרים בני הכפר הנידח הזה שבגליל על תיתורות כובעיה הצבעוניים ועל שמלות הקטיפה שלה המתבדרות ברוח הגלילית הקרירה. והוא לא העלה על דעתו שהגבר שפקד את ביתם כשנתַיִם ימים לפני כן והביא אליהם את הילדה הבלונדית, בשערו המסורק לו לאחור ובפאותיו המחודדות ובחליפתו החומה ובנימוסיו המופלגים, הוא־הוא יעד הנדודים, ולא אהבת ההוראה. ובשנתה השניה בכפר התגוררה אילֵין בביתו של אָבּוּ־חַבִּיבּ, גיסה של הדודה מַארִי, אחי בעלה, שהיה ממונה על ה“וַאקְף” של הכנסיה. זאת היתה השנה שהחליט אבי לנטוש את הראש לטובת הרגלַיִם ועשה את המספרה לסנדלריה, אבל שמר את הגחלת בימי שבת וראשון והיה מקבל את לקוחותיו בחדר המערבי בביתה של הדודה מַארִי, שעמד מול ביתו של אַבּו־חַבִּיבּ, לעיניה הפקוחות של הצעירה מביירות. והימים, כאמור, ימי המרד הערבי הגדול.


אִלְיַאס נשא לו את אֶזִ’נִי לאשה ביו שנשא לו גם פַארוּק מלך מצריִם את המלכה פַרִידֶה, בראשית שנת 1938, ואחר־כך, ראֵה זה פלא מלכותי טמיר, היו שניהם לאבות ביום אחד. ועכשיו, בראשית ספטמבר 1938, כשהמרד הערבי בשיאו, הוא מתנגד לנסיעתה של אילֵין אל פַסוּטַה, אבל אינו מעכּב בידה, והיא באה אל צור כדי להוציא דרכון לשם מַעבר בראש־הנקרה, שלא כבפעמים הקודמות, שעברה את הגבול בלא כל ביקורת, ושם היא מתעכבת בגלל ההיתקלויות שהיו בין המורדים ובין הצבא האנגלי באזור אַל־בַּסַה, שממערב לכפר. ויותר משאִלְיַאס מתנגד לנסיעה מחשש פורענויות הדרך, הוא מתנגד לה מחשש פורענויות האהבה. שכּן באוגוסט של אותה שנה, כך מעידה החותמת האחרונה שהוטבעה בדרכונו הבריטי, בא אבי אל ביירות כדי לבקש את ידה של אמי ו“לשים קץ לשמועות”, כמאמר הבריות. אבל אִלְיַאס דחה אותו בעדינות והבטיח לו תשובה לכשיירגעו הרוחות ויתבהר המצב. ועכשיו ששבה אילֵין אל ביירות מצוֹר, מפני סכנות הדרך אל הכפר, נשארה שם ולא חזרה ללַמד בכפר, ולא שבה לראות את חַנַּא שַמַּאס, עד שבא אבי בראשית יולי 1939 לבית משפחת ביטאר, הוא ודודו מיכַאִיל ושנַיִם מידידיו הלבנוניים, וה“המשלחת” שבה וביקשה את ידה של אילֵין, ומאחר שלא נענו מיד היה אבי שב ופוקד את הבית יום־יום בעקשנות, כדרכו, במסע שדוּלה פרטי שנמשך שבוע ימים, עד שנתרכך לבו הכבד של אִלְיַאס, שמיאן לשַלח את אחותו הקטנה, אבל עכשיו הסכים שתקום ותעזוב את ביתה ואת משפחתה אשר אהבה ואת עירה, ותקשור את גורלה בגורלו של סַפּר־סנדלר עקשן זה בכפר נידח שלא שמע עליו איש, בהרי הגליל. אבל לא במהרה התממשו הדברים, שכּן, כעבור שבוע ימים חשה אמי בגבּה, ובמצוַת הרופא נשלחה לבקש לה מרפא במעיינות החמים של כפר מַיְפוּק. וביום שלישי חמישה־עשר באוגוסט של שנת 1939, הוא חג גבירתנו הקדושה, נערכו האירוסין, ביום שעשה שַחְרוּר אַל־וַאדי, המשורר העממי הלבנוני ששמעו יצא למרחקים, מסיבה בבית־הקפה הסמוך למַעיין של מַיְפוּק. וביום ההוא ניתנה לכלה למתנת אירוסין אותה קופסת־עץ דמשקאית מצודפת, היא הקופסה שעתידים התכשיטים להיעלם מתוכה ואת מקומם יתפסו כלי־הסַפּר של אבי, שבא לביירות בחג טבילת ישו, בששה בינואר 1940, הוא ואחותו גַ’לִילֶה עמו, כדי לקנות את ה“גְ’הַאז”.


הזוג הקתולי הצעיר נישא בכנסיית אֶסטֶפַאן הקדוש באַלבַטרוּן, שהיא כנסיה של מרונים, מפני שכומר הכנסיה הקתולית סירב להשיא צעיר פלסטיני, וזה היה ביום שלישי, שלושים בינואר 1940. שלושה ימים לאחר־כך, בחג כניסת אדוננו להיכל, ביקרו לראשונה כזוג נשוי בכנסיה, ובו ביום חזרו לביירות, ואז התחיל הגשם יורד, וגשר אַל־קַאסמִיֶה קרס תחתיו.


בשחר יום שני שלאחר־כך, הוא היום הראשון לצום הארבעים, באה סבתא עַליַא, רטובה עד לשד עצמותיה הדואגות, אל ביתה של הדודה מארי ששכבה חולה במיטתה. מה אַת שוכבת במיטה, אמרה לה סבתא, מחַנַּא לא שמענו כלום מאז חג הטבילה, ומאז לא באה פת לחם לפי. שכּן בחג הטבילה נהגה סבתא, כמנהג הנוצרים, לתת כדור בצק בתוך חתיכת בד ולקשור אותו בעץ למשך הלילה כדי שיחמיץ וישמש שאור כל השנה, עד החג הבא. אבל בינתים ירד הגשם בטיפות גדולות כספלוני קפה, כדברי הדודה מארי, והכפר דמה לספינה בלב ים. אבל היא קמה ממיטתה ויצאה עם סבתא לכפר רְמֵיש כדי לברר מה עלה בגורל החתן והכלה. הן עברו בשער אַל־מַנסוּרַה, בגדר שהוקמה בתחילת המרד הערבי והתרופפה סמוך לקום המדינה וחזרה והופיעה בדמות הגדר הטובה שנים רבות וטובות לאחר־כך. בשעה עשר הגיעו לכפר רְמֵיש, לביתו של סַעיד אַל־מַעתוּק, קרובו של בעלה של דודתי. שתיהן נדהמו כשראו את בנו פוּאַד סועד את לבו בארוחת־בוקר דשנה על אף הצום הקדוש, והוא סר וזעף בגין הפרה שנחבלה והיא שוכבת פצועה לפתח הבית. הדודה מארי ביקשה מפוּאד זה שיתלַוה אליה למסע החיפושים אחר החתן, והשאירה את סבתא עַליַא ברְמֵיש. תחת השמַים המתבהרים הגיעו לכפר עֵין אֶבֶּל, ששם היה הטלפון היחיד בסביבה, וטילפנו לד"ר מְעֵ’יזֶל בבִּנְת־גְ’בֵּיל, והוא אמר להם שאין כל חדשות מצוֹר, ועל כן החליטו להמשיך בדרך הסלולה לבִּנְת־גְ’בֵּיל, מפני שפוּאַד לא הסכים ללכת בדרך העפר הקצרה כי קיוָה לפגוש את החתן והכלה, אף שהדרך הסלולה מאריכה את הדרך שלושת מונים. ובהצטלבות של בִּנְת־גְ’בֵּיל פגשו את האוטובוס שהגיע מצוֹר והנהג המוּכר לפוּאד הודיע להם שהחתן והכלה מגיעים למחרת, קַבלוּ את פניהם בכפר רְמֵיש. על כן יסובו וישובו על עקבותיהם אל רְמֵיש ויגיעו לשם לעת תפילת ערבית, ודודתי תיכנס לכנסיה ותקיים נדר שנדרה לאמור, תריסר נרות אדליק לכבוד הבתולה הקדושה לכשיוָדע לי ששלום לחתן ולכלתו. והשכם בבוקר יום המחרת הלכה לבדה לשער אַל־מַנסוּרה קודם פתיחתו, וכשנפתח השער מיהרה להודיע לאנשי הכפר שיצאו ויקבלו את פני החתן והכלה העתידים להגיע במשך היום, עם הדודה גַ’לִילֶה וסבתא עַליַא שנשארה לקבל את פניהם בכפר רְמֵיש. כשהגיעו החתן וכלתו לחלקת האדמה הקרויה בפי אנשי הכפר “אַ־דַרַגֶ’ה”, הועלתה הכלה על גב סוסה לבנה ויריות של שמחה הידהדו באויר שנצטלל לאחר שבוע של גשמי זלעפות, ואלו הן היריות שהזכירו לה לכלה את היריות ששמו קץ לחייהם של שלושת הסוסים הלבנים בסוף אוקטובר 1936. ועתידה היא לשוב ולהיזכר ביריות האלה יוֹמַיִם לפני חג המולד של שנת 1946, והיא אם לארבעה ילדים.


אִלְיַאס מיכַאִיל, דודה של אַלמַאזַה, שלעת זִקנה היתה מטפסת על התאנה, לא סר ממסורת המשפחה ואיבד את שפיוּתו בערוב ימיו והיה רץ עירום ברחובות הכפר, או שהיה מוציא את מזרנו לרחוב הראשי וסוקלו באבנים ותולה בו את אשמת שעות השינה שהוא מבזבז לריק. אבל המעשה שבגינו הוא צף וחוזר ועולה בזכרון הכפר קשור בבנו נַח’לֶה, ששירת במשטרה הבריטית בתחנת טַרבּיחַ’ה. בסוף אוקטובר 1946 אסף האב את כל הפחים המיועדים להתמלא שמן־זית מן העצירה של סוף העונה, וחתך בהם ויִישר אותם ואמר לכל הנדהמים שהוא שוקד לעשות רכב משוריין לבנוֹ, שבו יוכל להגיע בריא ושלם לתחנת טַרבּיחַ’ה. והוא לא ידע שבנו יקירו נַח’לֶה יירָצח על משכבו בהתנקשות סתומה ואטומה יומַיִם לפני חג המולד של שנת 1946. וביום המחרת, בשעת הלוָיה, ייכנס מישהו לביתנו ויפתח בדרך כלשהי את דלת־המראה וירים את מכסה קופסת־העץ הדמשקאית המצודפת ויקח מתוך קופסאות הקטיפה הכחולות שבתוכה את תכשיטיה של אמי שניתנו לה מתנת חתונה מאמה, ואבי יתעקש לשאול בעצתו של רואה־נסתרות מתרשיחא בדבר זהותו של הגנב, ובצלוחית השמן שעל שולחנו תראה אמי הנדהמת אשה מוּכּרת, אך לא תאבה לומר מי היא. ועשר שנים לאחר־כך תִראה את עגילי הפנינים שהעניקה לה אמהּ מעטרים את אזני ידידתה של אותה אשה, שבאה מן העיר שבה נתבשרה הבתולה מה שנתבשרה, אך לא תאמר דבר. והיא לא תאמר דבר ארבע שנים לאחר הגניבה, כשיתעקש אבי לקרוא לי על שמו של הילד שמת בביירות בשנת 1929. והיא תזכור את צלוחית השמן ואת הילד המת היוצא מתוכה. ואני יוצא מתוכה במהופך, בלידת עכוז, ואלמלא ידיה האמונות של מיילדת הכפר הייתי יוצא יתום לאויר העולם.


בשלושים ואחד באוקטובר 1980 נסעתי עם אחי ברכבו מחיפה אל הכפר, להביא את הזיתים לבית־הבד של כפר חוּרפֵיש, למקום שביקרתי בפעם האחרונה עשרים שנה לפני כן, בלִויית בת דודתי וַרדֶה, אחותם של השנַיִם שראו עם אמי בנפילתם של שלושת הסוסים הלבנים. זה היה בשנה שירדה קרנו של בית־הבד הישן של פַסוּטַה, הוא בית־הבד של אַבּוּ־שַאכֶּר, שבו היה סוס לבן מסובב לאור העששית את המֶמֶל, היא האבן הפורכת והכותשת את הזיתים הנאנקים חֶרֶש על היָם, היא האבן התחתונה ואנשי הכפר התחילו לפקוד את בית־הבד החשמלי של כפר חוּרפֶיש הסמוך. והיה שם חאג' זקן שהיה יושב כל היום ומושיט פחית כדי שיתנו בה הזַיָתים משמנם, ובתוך כך היה מורט את גבותיו ואת ריסיו ורוקק על הרצפה המכוסה גֶפֶת, ובפיו קללה אחת לא משתנה בגנות המרד הערבי הגדול. הרכב שהיה אמור לאסוף אותנו אחר הצהריִם לא הופיע עד שעות הערב המאוחרות, כי אחת מנכדותיו של אִלְיַאס מיכַאִיל שברה את רגלה והיה צורך להחישה ברכב היחיד שהיה בכפר לבית־החולים מלב"ן, שבמבואות נהריה, ולשם נכנסתי עכשיו עם אחי כדי לשאול לשלום בנהּ של דודתנו מַארִי, שרגלו נכרתה בגלל סוּכרת חמורה. ביציאה מבית־החולים ניגש אלינו גבר בגיל העמידה ושאל אם אנחנו נוסעים במקרה לצפון, ואם כן שמא נוכל להסיע אותו ואת אביו הזקן לתרשיחא. אחי, שלא שׂשׂ לקחת טרמפיסטים שכאלה, הסכים להסיעם להפתעתי. הזקן ישב על המושב האחורי מתעטף בנפשו, וכל הדרך לא הוציא הגה מפיו. כיוָן שהרגיש הבּן שאפשר לבקוע את חומת השתיקה, פתח וסיפר לנו שבא עם אביו הזקן דרך הגשר לגדה כדי לבקר את אחיו בכפר סִלְוַאד שעל־יד רמאללה, ושם שמעו שאחד מקרוביהם מתרשיחא שוכב בבית־החולים של נהריה, וכיון שביקרו אצלו למה זה לא ימשיכו צפונה ויפגשו את שאר הקרובים שעקרו מגַ’אעוּנֶה לתרשיחא בארבעים ושמונה. במבואות תרשיחא, כשנודע לזקן שאנחנו נוסעים לפַסוּטַה, ננער משתיקתו ושאל ואמר: בני מי אתם, ישמרכם אללה. בני חַנַּא שַמַּאס אנחנו, ענה אחי ואמר לו, והוא נעצר בכיכר שבמרכז הכפר. גחן הבן בעד החלון שעל־ידי כדי להודות לאחי, והזקן הסיט קלות את כתף בנו והכניס את ראשו בחלון, והביט אלַי ואמר לי: אמור לאביך, עבדאללה אַל־אַסבַּח מוסר לךָ דרישת שלום, ועדיין אתה חייב לי חצי תגלחת. אחי, שלא שמע את דברי הזקן בתוך דברי התודה הנרגשים של הבן, החל נוסע, ואני הוצאתי את ראשי בעד החלון וצעקתי אל הזקן שאבי הלך לעולמו לפני כשנתים וחצי והשמועות אמרו שגם הוא עצמו הלך לעולמו. נעמד הזקן תחתיו נדהם ומשתאה, ובתנועה של ביטול פנה לדרכו.


כחודש ימים אחר הדברים האלה הופיעה באחד העתונים כתבה על העוצר שהטיל צה"ל על הכפר סִלְוַאד שמצפון לרמאללה, בעקבות מקרה רצח שלישי על רקע פוליטי שאירע בו, לדברי הכַּתָב. בין כל העדויות של בני הכפר בלטה עדותה של אשה אחת, סוּרַיָה סַעִיד, אֵם לתאומים חירשים ואילמים כבני שלושים. היא סיפרה לעתונאי כי לביתה באו עשרה חיילים וציוו על כולם להרים ידים. כשהחלה להסביר שהתאומים חירשים ואינם שומעים את הפקודות צעקו עליה להרים ידים ולעמוד על־יד הקיר ולשתוק. אחר־כך שפכו החיילים את תכולתם של שני מכלים של שמן־זית על הרצפה. “אמרתי להם חבל, והם השיבו לי תשתקי, תרימי ידים.” ועוד סיפרה לכּתב – ששׂערה הבלונדי עורר את סקרנותו – שהיתה נוצריה והתאסלמה ונישאה לבנו של אחד מגיבורי המרד הערבי הגדול, עבדאללה אַל־אִסבַּח שמו.

ושני התאומים החירשים והאילמים עמדו מן הצד וצפו בשמן הניגר על העפר כזוג יוני אֵלֶם.


 

פרק שלישי    🔗

שבועות הרבה נקפו עד שאזרתי עוז בנפשי והפרתי את האלם שגזרתי על עצמי למקרא הידיעה על אודות האשה בעלת השׂער הבלונדי והלכתי לראות את סוּרַיָה סַעִיד. שהנה יום אחד מצאתי את עצמי, כדרך שאדם מוצא את עצמו בחלומות, במבואות הכפר בֵּיתִין, בדרך לסִלְוַאד שבנפת רמאללה. אלא שגם כאן עמדתי אכול ספקות, מָשָל הייתי מהלך עקב מהסס בצד אגודל מתחרט, שמא אני דש בעקבַי זכרונות עבר רחוק שהודחקו במשך שנות גלות ארוכות אל תהום הנשיה, והנה באִבחת סקרנות אני חותך בהווה המבוהל דיוֹ להוציא מתוכו את לַענת השנים. ויותר משחסתי על סוּרַיָה סַעִיד מפני הסגת הגבול שבסקרנותי, נמצאתי חס על עצמי מתוך אנוכיות של אי־ידיעה. שאם נִשלם פרק זה של לַילַה ח’וּרִי בחיי משפחתי כפי שנשלם, למה זה אתן לרגלַי לדרוך על אדמת הנכר של העבר הספון בתוך השכחה. וחשש זה לא היה אל קצהָ של ידיעה היוּלית עמוּמה ולא נהירה שהלכה וקנתה לה אחיזה בתודעתי מיום ששמעתי בפעם הראשונה על הנערה הבלונדית, עד שקיננה בי ממש ולבי אמר לי שעתידה לַילַה ח’וּרִי זו, אם נגזר על דרכינו להצטלב ביום מן הימים, לטלטל ולשבש עד לבלי הכר את התמונה שנצטיירה על אודותיה באלבום המשפחה. שכן משהו מהוָיה מיוסרת זו, שבַּת עשר נגזר עליה לנדוד מביתה אל ארץ הארזים, וכשביקשה לשוב אל מחוזות ילדותה טולטלה ביד הגורל המהתל אל המחוזות שייחשפו לימים, כדרך ההיסטוריה האוהבת חזרות והֶדגשים דומים, לאותה זרוע נטויה שחזרה והטתה את אפיק חייה של לַילַה ח’וּרִי בשנת ארבעים ושמונה אל הגלות הנצחית במולדתה – משהו מהוָיה מיוסרת זו חילחל בתודעתי כל השנים ויצר כמיני נטיפי־ספקות אסורים למגע. והנה אני הולך עכשיו למשש בידים סקרניות ומגדירות את התום הזה הלא מוגדר שבאי־הוַדאוּת.

ַוהיתה בי גם אי־ודאוּת אחרת. וכי מי ערב לי שסוּרַיה סַעיד זו, בעלת השׂער הבלונדי מכפר סִלְוַאד, אמם של התאומים החירשים והאילמים, היא אכן אותה לַילַה ח’וּרִי שהביא אבי בראשית שנת 1936 אל ביתה של משפחת ביטַאר בביירות, וכעבור תשעה חֳדשים נמסרה במצוָתה של הגברת סַעדַא להיות משרתת קטינה בשכונת עשירים בביירות ונעלמה שם, עד שנמצאה בארבעים ושמונה, ואחר־כך נעלמה שוב. על־פי חישובַי שלי, אם אכן באשה אחת הדברים אמורים, הריהי מן הסתם בת חמישים וחמש שנים. ומה יהיה אם אשה זו, שתפתח לי ולידידי העתונאי הנלוה אלי לביקור זה מטעמים משלו, ותציג את עצמה שהיא סוּרַיה סַעיד, מה יהיה אם תתריס כנגדי, כמין אנה קָרֶנינה פלסטינית, שרק אסונותיהם הדומים של הפליטים היו יכולים ליצור בדמיוני את ההקבלה בין שתי הנשים, ועינַי תראינה כי אשה זו, שחיילים ישראלים שפכו את תכולתם של שני מְכָלי שמן־הזית שלה על העפר, מבוגרת היא או צעירה מלהיות לַילַה ח’וֹרִי.

והיתה בי גם אי־ודאות אחרת. מהו שאני מחפש? אמת, משהו בכַּתבה, משהו בדברים שהובאו מפיה של סוּרַיה סַעיד, הזכיר לי את הלהג של אנשי פַסוּטַה, שנשאר דבוק בלַילַה־סוּרַיֶה זו ככתם לידה. אבל כל ההתרשמות כולה עמדה על מלים בודדות, חמקניות, מתורגמות לעברית, ועל לחישת־לב שאין לה די על מה שתסמוך, שאומרת וחוזרת ואומרת שבפיה של סוּרַיה סַעיד זו מענה לכמה תהיות מעֲבָרהּ הרחוק של המשפחה.

והיתה בי גם אי־וַדאוּת אחרת, אי־ודאוּת שבקיעיה הראשונים נִבעו באותו היום בשלהי אוקטובר של שנת 1980, בפגישה החטופה עם עבדאללה אַל־אַסבַּח, שהוא לכאורה חמיה של סוּרַיה סַעיד. זו אי־הוַדאוּת שהיא יתרון המתים מן החיים – המתים הקמים עליך לטלטלך, בהיותך אטום לחלוטין לנפתולי ההוֹוה ופרוּז לגחמות העבר. שהנה שיוִיתי בנפשי כי אַל־אַסבַּח זה נתן בידי לסיים את סיפורו כפי שנסתיים בפרק הקודם, ובזה תם תפקידו במסכת הסיפור, והנה אני נוסע בדרך לסִלוַאד ואוחז בקצה החוט שניפץ הוא ושזר למרקם השתי והערב של חיי, וכאורג הזה אני מפקיע את החוט במשיכה פוחזת ומוצא את עצמי מהרהר באפשרות שנזדמנה לי מכוח המציאות החדשה, ובטרם יהיה סיפק בידי לכלכל את מעשַי בתבונה אני מנַפט את החוט הפרוּם ושב ומנפצו, ומשתדל לשווֹת לו צבע שונה בתכלית ולשוב ולהשחילו בתוך המסכת הפגומה ולפָרֵף מה שנבצע. ומי ערב לי שאין במעשה זה משום קריאת דרור מסוכנת לחוט הזה, משום שילוח הרסן מפניו. שהנה הסיפור שתם ונשלם לכאורה נחשף פתאום לחוט גחמן, וזה ימשוך אותו למחוזות לא צפויים בהרפתקה שסופה מי ישורנו. וכל המחשבות האלה צפות ועולות בראשי במבואות הכפר בֵּיתִין, בדרך לסִלוַאד, על־יד מחסום הצבא, לקולן של מנסרות האבן ולהלמות פטישי הסתתים, העוטים על המעמד דוק טמיר של קצב קמאי, והם עולים ובאים משני צדי הדרך ומעמידים לארכּה כמין כילה שקופה של קולות ניסור והוֹלֶם־פַּעַם, ושורת המכוניות המתקרבות אל המחסום בעצלתיִם חודרת לתוך הכילה ומשתלבת בקצב הליכתם של החיילים, ובקצב שמכתיבה הלמוּת פטישי הסתתים, וידידי העתונאי מעלה הרהורים בדבר נצחיותה של האבן המקומית לעוּמת השלטון. אבל כשהוא נוכח לדעת שהקולות זורמים מעל לראשינו, הוא משתלב אף הוא במקהלה ומתחיל לטפוח באצבעותיו על ההגה לפי קצב הסיתות.


ארבעים שנה חצבו אצבעותיו של אַבּוּ־מַסעוּד באבן בחצבת הסלעים האדומים שבחלקת האדמה הקרויה אַ־נַּקַּארַה. קולות האזהרה העמומים “וַארדַה! וַארדַה!” יש שהיו מגיעים עד ביתנו, לפאת דרום של הכפר, ואני הייתי משתטח אפּיִם ארצה ומצמיד אוזן אל רצפת הבטון הקרה וממתין בנשימה עצורה לקול הפיצוץ שעל הכנתו שקד אבּוּ־מַסעוּד, הוא ובניו, זה כמה ימים. ובהישמע הפיצוץ רעדו החלונות, ויש שהיתה רועדת גם זגוגית הלוּקס התלוי על מוט הברזל המשתלשל מן האבן הראשה של הקשת המחזיקה את תקרת ביתנו. ולא אחת אף הפיל הפיצוץ סירים שהיתה אשת דודי יוּסֶף משעינה על קיר מטבחה לאחר רחיצתם, ובאותה שעה היתה אשת דודי פותחת ביללות, ועד מהרה התחלפו הללו בקללות על ראשו ועל זכרו של אַבּוּ־מַסעוּד זה, שאם ימשיך בפיצוציו לא ירחק היום וביתנו יקרוס על ראשינו, הנה סדקים חדשים כבר נִבעים בקירות כל אימת שהלה משמיע את קריאות האזהרה שלו “וַארדַה! וַארדַה!” עוד קודם שהפיצוץ עצמו מרעיד את יסודות הבית וקולו נשמע בָּרוּר בעד עמעמת האדמה. אלא שבקללות העסיסיות ביותר זכה אַבּוּ־מַסעוּד כשהעז להעלות לפני דודי, בשעת רצון, את הרעיון המטורף, לשים קץ, פעם אחת וחסל, להילה האופפת את הסלע המסתורי שבטבורה של ה“דוּוַארַה”, זה שבזמן שעמדתי עליו שמעתי בפעם הראשונה מפני מה ניתן לי שמי, ואחת לכמה שנים, בלילות הירח המלא, לפי עדותה של בת דודי, יש שהוא בוֹהֵק ומסנוֵר את רואיו. והנה אַבּוּ־מַסעוּד זה אומר ברצינות מהתלת, כדרכו, שיש בידו לפוצץ את הסלע הלזה באופן שנתזיו לא ירחיקו לעוף יותר מכמה מטרים בלבד. ואם אַ־רַסַד שומר על הכניסה הטמירה למערה שקצהָ מתחת לסלע, זה הזמן להוציאו ממחבואו להתמודד עם הדעת שאבּוּ־מַסעוּד יודע את נפש האבן. ורק אללה, יתעלה וישתבח, הוא שיקבע מי יזכה בהתמודדות זו בין התרנגול השומר, יציר כפיהם של כוחות האופל, ובין אַבּוּ־מַסעוּד בכבודו ובעצמו, שתרם זה לא כבר לכנסיית הכפר הקרויה על שמו של אליהו הנביא, מושיע הנדכאים ומגן החלשים, את המזבח שנחצב מסלעיה האדומים של אַ־נַקַּארַה. ארבעה עמודים, כנגד ארבעת בעלי האֶוַנגליונים, מקיפים אבן מלבנית בגובה המתנַיִם, מעוטרת בצלב עשוי מאבניו השחורות של כפר פקיעין, וכל חמש האבנים תומכות את מקור גאוָתוֹ של אַבּוּ־מַסעוּד, כלומר, את לוח האבן המלוטש למשעי שהוא שולחן המזבח, כמין אבן־אֶכף גדולה שמונעת את האבנים האחרות מלנסוק השמַימה בהישמע קולות התפילה ובִנְפוֹץ ענני הקטורת סביבן. לימים נידלדל צוּר מחצבתו של אבו־מסעוּד, וחָרב מַעין האבנים האדומות; על כן נדד לכפר פקיעין הסמוך, ששם פורחות האבנים השחורות, ושם אף זומנה לאבּוּ־מַסעוּד ההזדמנות להוציא מוניטין לעצמו וליצור אל מה שכינה “אבן השתיה” של חייו בין האבנים, לאמור, את המצבה השחורה שעל קברו של חוזה המדינה. זכה בנימין זאב הרצל וערבי דוקא הוא שהמציא את האבן השחורה הענקית שהונחה להיות גלעד על קברו. הפקחים שנשלחו טעם הטכניון ליַעץ לאבּו־מסעוּד איזהו המקום הטוב למצוא בו את הסלע המתאים, מצאו את עצמם עד מהרה שקועים בויכוח סוער עם האיש הסלעי העקשן. הם אומרים האבן הנדרשת טמונה בעומק עשרה מטרים במקום הזה, והוא צורח כנגדם ואומר בבטחה לא כי, אלא שָם ובעומק שלושה מטרים בלבד תימָצא אבן השתיה של הציונים. והם מאיימים להוציא מידיו את ביצוע העבודה וחוזרים כלעומת שבאו. והבורר שנשלח לאחר יומַיִם אל אתַר המחצבה שקבע אבו־מסעוּד ברוב עקשנותו, נוכח לדעת לתדהמתו שאכן צדק האיש בחיזוּייו והנה כבר החל במלאכת החציבה. שתי אבנים שחורות הן, אליבא דאבּו־מסעוּד המנוח, האבן השחורה שבכַּעבַּה אשר במֶכּה, שחצב אותה אללה הכול יכול, והאבן השחורה שעל קבר הרצל, שחצב אבּוּ־מַסעוּד בן התמותה. ולזו ולזו עולים לרגל. אלא שאללה אין לו תעודה מן הטכניון להעיד על כך.


“תעודות בבקשה!” אמר החייל הרוכן על חלון המכונית לידידי העתונאי.

“והוא מה?” שאל ידידי והתכַּוֵן אלי.

“הוא נראה משלנו,” אמר החייל. “מה אתם מחפשים כאן?”

“אני בתפקיד וידידי מחפש קרובת משפחה.”

“באיזו התנחלות?” שאל החייל.

“בעָפרה כמובן!” ענה ידידי בחיוך מיתמם ושפמו המסגיר נמתח לו בין שתי גומות חן.

ילד גחוּן מאחת המרפסות בכיכר המרכזית של סִלוַאד זקף אזנַיִם כשקרבה מכוניתנו ואמר וכולו שׂשׂ שרת: “את מי אתם מחפשים”

“את הבית של משפחת הגברת סוּרַיה!” אשה בשנות החמישים סַעיד," אמר ידידי.

“הגברת!” התחייך לו הילד. “באיזה ענין?”

תמה ידידי על חוצפתו של הילד, ולא ענה לו. אמר לו הילד: “אולי אתם זוממים רעה לה?”

“לא,” ענה ידידי. “אַעוּזוּ בִילַּאה! רק טוב יש באמתחתנו. הבאתי לה קרוב משפחה!”

הילד נעלם מן המרפסת, ועד שלא עמדנו על כַּוָנותיו הגיח מן הכניסה לבּית וקפץ לתוך המכונית בלי אומר, כאילו לא נועד המשא ומתן אתו אלא לדחות את הנאת הנסיעה ותפקיד מורה־הדרך לשני מבוגרים תועים אלה, שרק אללה ברוב חסדו יודע מה יש את נפשם לדעת.

“שמעתם מה עשו החיילים אצל סוּרַיה סַעיד לפני כמה חודשים?” שאל הילד ולא המתין לתשובה. “לא רק אצלה. עשרה חיילים הוציאו את כל הגברים מבתיהם אחרי חצות ואספו אותם במגרש בית־הספר, והשאירו אותם שם כל הלילה עד הבוקר. בבוקר נכנסו לבתים וגנבו כסף ושפכו את הקמח והאורז והסוכר על הרצפה, ועל כל זה שפכו נפט. הרבה אנשים גם הוּכּוּ.” המכונית היתה כמפלסת לה דרך בלאט בסמטאות הצרות שקירותיהן כמו עומדים לסגור עליה מזה ומזה. בפּניה שלפני ביתה של סוּרַיה סַעיד ירד הילד והתחיל מכַוֵן את ידידי שלא תישרט דופן המכונית בזיזי האבנים. ומשעברנו את הפּניה בשלום לחש לי משהו בקרבי שעד כאן היה גבול החרטה, ומכאן ואילך אין שיבה בידים ריקות, לטוב ולרע.

“אחרי שנוריד אותו בבית של סוּרַיה סַעיד,” אמר לו ידידי, והתכַּוֵן אלי, “תקח אותי לכל הבתים שנפגעו כדי לשמוע מה קרה שם.”

“זה יארך הרבה שעות,” אמר הילד בנעימה של הכרת חשיבותו," אבל בין כך ובין כך אין לי מה לעשות היום, וזה הבית של הגברת סוּרַיה!"

אשה בשנות החמישים לחייה עמדה מולנו, עוטה שחורים, ושׂערה שגונו כגון האפר סתור ומתבדר לה ברוח הקלילה של ראשית אפריל, זו המבדרת גם את העשן העולה מתנור אפִיה מאולתר שהיה לפנים חבית, והאשה משברת את הזרדים שבידיה בקולות ניפוץ עמומים, ומשליכה אולם לתוך התנור.


בּוּלוּס הג’ינג’י, בן דודתי נַגִ’יבֶּה, שהיה הגדול שבחבורה, הבטיח להראות לנו לאחר תפילת יום ראשון דבר שעינינו הילדותיות עדיין לא ראו בחלומות הפרועים ביותר. לשם כך היה לנו לכתת את רגלינו אל עבר אַ־נַקַארַה, אל מחצבתו של אַבּוּ־מַסעוּד, ולפי שידענו כי שוממה המחצבה היום, שהוא יום שַבּתו ומנוחתו של אַבּוּ־מַסעוּד שיערו שלושת הילדים האחרים שהדבר כרוך בפיצוץ אדיר שבּוּלוּס השובב התעלוּלן אומר לפוצץ במחצבה. שבוע ימים לפני כן מצא בסבך האוכמנית הגדולה על אדמותיו של הדוד נִמְר, אחיה של סבתא עַליַא, אקדח וקופסת פח חלודה מלאה כדורים. ומאחר שלא הצליח לעמוד על סוד הטענת הכדורים במחסנית האקדח, ביקש לעמוד על מהותם של אלה. ביום המחרת, כשסיימה אמו, היא הדודה נַגִ’יבֶּה, את אפיית פתי הקימורית, טמן בּוּלוּס בין הגחלים שעודן לוחשות מתחת לקימורית הלוהטת, כדור אחד מקופסת הפח, לנסיון. דודתי, שנחרדה למשמע קול הנפץ, מיהרה ברגלַיִם כושלות לראות מה קרה, ומצאה את בוּלוּס עומד לבן כולו, מאובן כנציב אפר, לפני הקימורית שקודקודה נפער כאילו פילח אותו להב של מחרשה. יומַיִם תמימים עשה בוּלוּס בביתנו שלנו מאֵימת ענשהּ של אמו, שיותר משהֵצֵרה על מה שהיה יכול לקרות לבנה הצֵרה על החור שנפער לבלי תקנה בקימורית שנקנתה בעכו ימים אחדים לפני המאורע. אני, שהייתי הקטן שבחבורה, והוזהרתי לא אחת שלא אהיה מעורב במעשיו המטורפים של בוּלוּס זה, הייתי הסקרן מכולם לעמוד על כַּוָנותיו. וכמו להקניטני אמר שאולי מוטב לי שלא אתלַוֶה אליהם בהרפתקה, שכּן ייטב לכל הנוגעים בדבר אם אמתין לחבורה במטע התאנים שלנו אשר באַל־גַ’חַאלִיף, בואכה אַ־נַקַארַה. אבל כשראה את הלחלוחית בעינַי פרע את שׂערי בחיבה ואמר שרק לצון חמד לו, אם כי אין הוא בטוח כלל שאבין במה מדובר. גם מחיר התחייבנו בשבועה לשלם לו לבוּלוּס. לאחר שנראה מה שיש לו להראות לנו באַל־נַקַארַה נכין לו “אַרישֶה” במטע התאנים שלנו. ואין “אַרִישֶה” אלא צמלי־תאנים שנבצעו לרביעים ונשפתו על גבי לוח־אבן לוהט שהובערו זרדים מתחתיו, עד שהשחימו הזרעים הנוטפים ולקליפת התאנה נשתוָה גָוֶן חום־זהבהב. כיוָן שיאכל בוּלוּס לשובע נוכל גם או לטעום מן המעדן.

וכך שמנו את פעמינו אל המחצבה של אַבּוּ־מַסעוּד. וכשהגענו למבואותיה ציוָה עלינו בוּלוּס להסתתר מאחורי אחד הסלעים ולהמתין להוראותיו. שוממה עמדה המחצבה באבניה האדומות המבהיקות בשמש הקופחת, ופה ושם נראו החורים שנחצבו בסלע, העתידים להתמלא אבק שריפה, ועכשיו הם רטוּיים לרוח ולשמש, ומאחוריהם נראה צריף הנוטר שהופקד לשמור על הכלים הכבדים ועל חבלי הפלדה וחמרי הנפץ. והנה דלת הצריף נפתחת והנוטר מביט בשמש ושב וסוגר את הדלת אחריו. “התפילה נגמרה מזמן,” מחקה בוּלוּס את קולו של הנוטר. “אז למה אַת מאחרת.” ולאחר כמה דקות הוא מהסה אותנו בשְשְשְשְ מתמשך, אף שלא הוצאנו הגה כל אותה שעה, ואומר בבטחה: הנה היא באה. זו היתה אשת הנוטר, ובידה היה סל נצרים ובו כנראה ארוחת הצהרים של בעלה. החבורה שנשמעה לבוּלוּס ובאה עמו השמיעה דברי אכזבה, אבל עד מהרה מילאה אחר הוראותיו. וכך מצאנו את עצמנו הולכים אחריו על בהונות עד הצריף, ומצמידים את עינינו בפחד גדול והולך אל החורים שבקירות הפח הלוהט. ועד שלא התרגלו עיניו לאפלולית הצריף נשמעה מתוכה הצטחקותה של אשת הנוטר כשהיא משדלת את בעלה שמא מוטב לו לאכול תחילה. אבל הוא לא שת את לבו לסל הנצרים, ובלי דיבורים יתירים דחף את אשתו קלות כלפי המיטה שבפינת הצריף, וקודם שהספקנו לעמוד על כַּוָנותיו שולשלו מכנסיו והופשלה שמלתה ועכוזו הגרום החשוף של הנוטר שקע בשפעת הבשרים והחל מתנועע אנה ואנה, בקצב גובר והולך, וזוג ידים חופן את פלחי העכוז המבהיק ומדריך את תנועותיו ומכתיב את קצב חבטותיו והנשימה נעתקת ואת השקט חותך קול אחד ויחיד שחוזר ונשמע עם כל חבטה כקול הלשון המצקצקת בפה הרטוב, וכשגובר הקצב ועמו קול חריקות המיטה, והיללה הראשונה מתמלטת מפי האשה, צועק בוּלוּס מלוא ריאותיו “וַארדַה! וַארדַה!” ואנחנו עוד מספיקים לראות את הנוטר מנתר מבין רגליה הפשוקות של אשתו ומביט בבהלה כה וכה וחופן בידיו את מפשעתו, ובין אצבעותיו המתחשקות סביב אברו מפעפע בפרצים קצובים נוזל סמיך ובוהק. וכל החבורה נמלטת בבהלה ומדלגת על סלעים ואבנים כלפי הדרך העולה לאַל־גַ’חַאלִיף וקולו המאיים של הנוטר רודף אותה. בצל אחת התאנים בוּלוּס מתיישב לו נושף ומתנשף וחיוך מדושן עונג על פניו. ואנחנו ניגשים בלי אומר ודברים להכין את ה“אַרישֶה”.

מעמידים שלושה לוחות של צִפחה כמין חי"ת וממלאים את החלל שביניהם זרדים יבשים ונותנים עליהם צפחה חלקה שנוקתה למשעי משיירי העפר, ואוספים את צמלי־התאנים ומבעירים אש בזרדים וממתינים עד שתלהט צִפחת השולחן. כיוָן שלהטה בוצעים את התאנים ושופתים אותן על גבי הצִפחה עד שהן מבחילוֹת, ובשפות הצמלים נשמע קול האש הנרטבת, קול התהדקות הבשרים בצריף הנוטר, קול המגע בין זרעי התאנה הנוטפים מתיקות ובשלוּת ובין הצִפחה הלוהטת.

על גבי הצִפחה החמישית, שהותקנה אף היא בעוד מועד, נערמות התאנים השחומות, והמיץ הנאגר מטפטף והולך על העפר. ובוּלוּס אומר שיפה מאוד עשינו. ובו ברגע שהוא מושיט יד ליטול תאנה אחת ולהביאה אל פיו עיניו אומרות חרדה והוא מצַוֶה עלינו להתפזר לכל רוּח כי הנוטר בא. ואני מחופש לי ברוב בהלה מסתור בין ענפי התאנה הסוככת על מזבח ה“אַרישֶה”. הנוטר מוצא את מקומנו אבל מוַתר על הרדיפה אחרי ארבעת הפוחזים. נמשך הוא אל ריח ה“אַרישֶה”, והוא הולך לקראת העשן המיתמר מן הזרדים. וכשהוא מגיע אל לוחות־הצִפחה ואל התאנים הנוטפות מיץ זהבהב, הוא עומד ופונה כה וכה ותר אחר משביתי שמחתו. הכרתי אתכם, הוא אומר, עוד תשמעו ממני. ובקצה נעלו הוא הופך את הצִפחה שנערמו עליה התאנים המוכנות, דוחף אותן אל תוך הזרדים הבוערים, וקודם שהוא פונה לדרכו הוא שולף את אברו, ובמין נקמה מתוקה הוא מטיל את מימיו מדוּד־מדוּד, בלי חפזון, על עיי החורבן, והעשן מיתמר באיוְשוּש של פליאה ומתבדר ברוח.


וסוֹרַיה סַעיד ניצבת מולי ומשבת זרדם, והרוח מבדרת את העשן המיתמר מתנורה.


הייתי נלוֶה אל אשת דודי יוּסֶף כשהיתה הולכת לטחנת הקמח. ובזמן שהיתה היא רוטנת על הנשים הרבות שתפסו את התור לפניה, הייתי אני שמח על הזמן שנפל בחלקי לבלות בחדר המנוע, לעיניה המשגיחות של אשת דודי, שמא אתפתה להתקרב יותר מדי אל הגלגל הענקי שהמנוע מסובב על־ידי רצועה שחורה אימתנית. ולאחר כמה דקות של הסתגלות מחודשת לאימת המכשירים, הייתי מתמסר כולי לפעימות הקצובות של המנוע, המרעידות את הרצפה כהוֹלֶם חדגוני. ועד שאני עומד שם ידעתי שכּל פעימה פירושה פרץ עשן שחור הנפלט מלוע הצינור המשמש ארובה שמחוץ לחדר־המנוע. בוּלוּס, שביתו היה סמוך לטחנה, מצא לו שעשוע בהטלת נמלים שחורות על הבסיס המתכתי הלוהט של הארובה, שהיה מחובר בארבעה ברגים לבסיס של בטון קבוע באדמה, וכשקצה נפשו בזה היה מטיל את מימיו על הבסיס וצופה בחדוָה עליונה בהתאדות המהירה. ופעם אחת נתפתיתי אף אני לשעשוע הזה. בהפוגה אחת שבין שתי גיחות־בירור של אשת דודי, יצאתי לי מדלת חדר־המנוע והקפתי את הבנין, ובמרחק בטחון מן החום הנפלט מן הצינור החלוד זקפתי את עינַי ועמדתי מוקסם למראה פליטות העשן מלועו הגבוה, בקצב פעימות המנוע, ששאונו הועם עכשיו מאחורי הקירות העבים, אבל פעימותיו הוסיפו להרעיד את האדמה תחת רגלי. אני מטיל את מימי בהיסוס על הבסיס המתכתי, ומוקסם מן ההתאדות המהירה אני מתפתה לבדוק מקרוב באצבעותי כמה הצינור לוהט. אשת דודי הבהילה אותי אל ביתה של הדודה נַגִי’בֶּה, ושם ישבתי נזוף ודומע וידי טבולה במי־מלח צוננים להקל את כאֵבהּ של מִכוַת האש.


כשעתַיִם אחר הדברים האלה משנשמע קול צפירת המכונית, עזבתי את סוּרַיה סַעיד יושבת על המיטה, על רקע ריבוע האור של החלון המערבי, ומולה, בפינת המטבח האפלולי, צופים בה שני בניה התאומים, עדים חירשים ואילמים לסיפר שנפרש בחלל החדר. משהו בהבעת פניהם המיוסרת נטע בי הרגשה שאולי מוטב היה לו לסיפור הזה להישאר כגולם בתוך פקעת האֵלם לעולמים. אבל עכשיו שנתבקעה הפקעת ופַרפר הסיפור השיל מעליו ברפרוף כנפַיִם קסום את קורי שנות השכחה, הלא הדרך לשוב לאחור חסומה בפני, ולא כל שכּן בפניו.

הדוד יוּסֶף היה אומר: נוח לו לסיפור שלא סוּפר יותר משסוּפר, עכשיו שסוּפר אין הוא אלא פִשפָש בשער הגדול.


 

פרק רביעי    🔗

ה“סְמַנְדְרַה”, ארון המזרנים והשמיכות, שגוֹנהּ כגוֹן הזית, עמדה נושקת לקיר המערבי של ביתנו, והסתירה מן העין את הדלת שמעל לחוּליית הבור שבקיר העבה. לפנים היו פותחים את הדלת הזאת בשביל לשאוב מים, ועכשיו היא הדופן האחורית לגומחת הבור. מכסה מתכת אפרפר בעל לולאת־משיכה בטבורו היה קבוע על פי החוליה, ושומר את המים הצוננים שבתוך מאפליית הבור מפני גחמות הילדים והחתולים והעלים הנושרים, שבימות הקיץ היו מרצידים את עיגולי האור המחלחל בעד שפעת עלוָתם על דפנות הגומחה. ועם בוא הגשם הראשון החל להישמע בלילות קול התנפצות המים, שעשו את דרכם מגג הטיט של ביתנו דרך מרזב המחובר לנִקבה שבצד השמאלי של החוּליה, על הקרקעית הנקיה של הבור. לאחר ארוחת־הערב היתה אמי פורשׂת את המחצלות על הרצפה ומורידה את המזרנים מן הארון ומתקינה אותם זה על־יד זה לשנת לילה. וכשהוצמדה האוזן לכר עלו ובאו מתחת לרצפה קולות התנפצות המים בנפילתם מגובה נִקבת המרזב על תחתית הבור והם עטופי הדים. הקולות הלכו והועמו והתערטלו מהדיהם עם עליית מפלס המים בבור, עד שלא נשמעו עוד אלא גניחוֹת המלֵאוּת הצפות ועולות מגרון הבור, והמים היו מאיימים להעלות את הבור על גדותיו. זו העת שהוסט המרזב מן הנִקבה ושפך מים זידונים במורד הדרך המתפתלת בואכה אַל־גַ’חַאלִיף, אל מטע התאנים.

זו גם העת שהיתה חתולתו של דודי יוּסֶף מתייחמת ומחפשת לה מקום מסתור על גבי משקוף הדלת שמאחורי ה“סְמַנְדְרַה”, וכשהיתה החתולה מתייחמת היתה פרוָתה עוטה באורח פלא טמיר גָוֶן תָּכוֹל־ירקרק כעין הנופך, וזה היה משוך את חתולי השכונה בחבלי־יללות בעד אותה דלת נעולה שמאחורי הארון. שעות ארוכות היה אבי משדל את החתולה לנטוש את משקופה ולצאת לקראת מחזריה אל מחוזות פחות לוליניים, מחשש שמא יצליח אחד ממוּכי האהבה האלה, המגורגר תשוקה עמומה, שאין הוא יודע מה פשר לה ומה מקור, ונחיריו מלאים ריח תַאנתה החודר בחרכי הדלת, שמא יצליח להסיר את המכסה מעל פי הבור ולצלול אל מצולותיו. ביחוד יצאה חמתו של דודי על בעלי־הסֶרֶנָדות שבחבורת המחזרים, שהיו מדידים את שנתו בשאון יללותיהם. ולא אחת היה מצליח לשים את ידו על אחד שכזה והיה אוחז בזנבו ומסובב ומסחרר אותו מעל לראשו, ומשחררו כאבן־קלע היישר אל תוך הצבּר שבחצר השכנים. ואף שהחתול היה מזנק מעברו האחר של הצבר בלא פגע, די היה במחזה להדיד את רגליהם של חֶבר מרֵעיו מסביבת ביתנו עד ליום המחרת.

ובשלהי הקיץ, כשנמוגו כליל מן הכּרים קולות התנפצות המים שהיו אצורים בהם מן החורף שעבר, והדלי ששולשל אל הבור היה פוגע קודם זמנו במי־הבִּצים שבתחתיתו, הידהדו בחלל האשמות שמא הקדימו מדי להסיט את המרזב בעת שהוסט. וזו היתה העת שהיו מתחילים לדבר על הצורך לנקות את קרקעית הבור מן הטיט ומשיירי העלים ששקעו בקערורית שבמרכז תחתיתו העגולה והמשופעת, ולהכינו לעונת הגשמים שאין יודעים מה עִתה, מה מועד יבחר לו היורה.

כבן תשע הייתי כשהסבנו ערב אחד אל שולחן ארוחת־הערב ושמי הוזכר כמי שהגיע תורו לעשות את המלאכה שלא שׂשׂ איש לעשותה, כי לא תענוג גדול הוא לשהות בתחתיתו של בור עמוק, מכוסה שכבה חלקלקה של טיט כהה. אלא שאני, בקלות־הדעת הפוחזת שֶׁלַּיַלדוּת, קיבלתי עלי מיד לעשות את המעשה השכם בבוקר. אבל מאחר שגומחת הבור היתה בקיר המערבי, הוצרכנו להמתין עד שתִטה השמש מערבה ותאיר באור קלוש של שלהי קיץ את פתח הבור וכמה נדבכים במורד צוארו. שינה טרופה ישנתי בלילה ההוא, מרוב הציפיה להרפתקה הצפויה לי עת ינוסו צללי הגומחה. בּחלומותי והנה אני משתלשל ויורד אל תוך המאפּליה, ושב ונִשלֶה אל האור, וחוזר ומשתלשל, וחוזר ונִשלֶה, וחוזר ומיטלטל בין החרדה ובין חדוַת הגילוי המזומנות בקרקעית הבור.

החבל נכרך מסביב למתנַי ואחי הבכור פורע את שערי בחיבה, בטרם ישלחני אל המעמקים. אני משיל את נעלַי ועומד בפישוק רגלַים מעל לחוּליה, ומשתדל להעמיד פני גיבור מול נַוַאל, בת השכנים, הצופה בי מן הצד ומשתדלת להעלים את התפעלותה. תחילה אני משלשל רגל מהוססת אחת כדי לגעת באבן הטחובה של הנדבך העליון של החוליה. צינת האבן, וחלקלקוּתה הירקרקה, משתלחות בגופי כרטט שאיני יודע לו פשר. אני נאחז באחי ומחליק את פלג גופי התחתון מתוך השלמה הבאה להסתיר את הצמרמורת המשַלחת חידודים בעור רגלַי החשופות למגע האבנים, למטה משִפתי מכנסי הקצרים. וכשהוא מהדק את אחיזתו בחבל הקשור למתנַי, ומצמיד את רגלו לאבני החוליה לשם שיווי משקל, אני מַרפה ממסגרת המתכת של המכסה, ובעינַים עצומות אני נאחז בחבל וממהר לשחרר את אצבעות רגלַי מאחיזתן באבנים. ואחי, מתוך דברים אחרונים של עידוד ואזהרה ומתוך הבטחה שלא ימכרני לשיירת הישמעאלים, משחרר את החבל הלוך ושחרר, בתנועות נמרצות ומדודות, הנוסכות בי בטחון מדומה. ואני אוטם את אזנַי לקול חיכוך החבל על מסגרת החוליה, ועוצם את עינַי שלא לראות את דפנות הבור סחור־סחור כשאני סובב על החבל הנלפף ומשתחרר חליפות, ומלוא ריאותי אני נושם את צינת הטחב ואת ריחן העתיק של האבנים ואת אטימוּת הטיט הנודפת מקרקעית הבור, הממלאת את החלל סביבי כמין תחושה של קרקע־לא־קרקע הממתינה למגע כפות רגלַי ההולכות ונשאבות אל התחתית בתנועות קצובות, ועל־יד על־יד קול החיכוך מתרחק והולך ואני מתקרב אל הֵדוֹ העולה מתחתַי, האופף אותי כמין פיוס אפלולי, ואני פוקח עיניִם ומביט אל ריבוע האור המתרחק מעלי, שאליו עדיין אני קשור בחבל הזה, ואני מביט אל התחתית ההולכת ומתקרבת אלַי ודוחה ומדחיק את החשיבה על המגע הממשמש ובא בין כפות רגלַי ובין הקרום המכסה על הטיט ומֵי־הבִּצים שבקערורית שבמרכז התחתית העגולה והמשופעת, וכבר הוא משקף עכשיו לעינים שהתרגלו לאפלה את בבואתי העולה לקראתי במהופך מתוך המראה השחורה, והנה רגלַי שוקעות בהינף חבל בתוך המראה, וזו מתנפצת לאלפי רסיסים מבליחים בחשכה ומבקשים להחזיר את הסדר שהופר ולשוב ולהרכיב את בבואת ריבוע האור, ורגלַי צוללות עד הברכּיִם בתערובת של טיט וקש ומים דלוחים שתמכו את צלילותם של המים שנשאבו והלכו מתוך הבור כל השנה, והנה האור מוּעם בתוך הריבוע ואני רואה את צללית ראשו של אחי משקיפה עלי ושואלת אם הגעתי בשלום ואם אפשר להתיר את החבל. ואני מתיר את החבל הכרוך למתנַי וקודם שאני מודיע לו על כך אני נחפז לבוסס בקערורית ולהגיע אל הקרקע הנראית לי מוצקה ויבשה יותר בטבעת המקיפה את מקום עמדי, ועם התרחקותו של החבל הנמשך אני משתדל לשמור על שיווּי משקלי ולשקע את כפות רגלַי בטיט החמקמק, ולאחר כמה נסיונות הדבר עולה בידי ואני מרגיש בפעם הראשונה בהוָיה הקסומה המקיפה אותי סביב־סביב, הנֵה היא החדוָה שבבדידות, הנה היא הולכת ומחלחלת בחרדה האטומה. ופתאום נשמעת צִוְחתה של נַוַאל. מנסה היא להבהיל אותי והצוָחה מתנפצת והולכת לאלפי הדים, ואי־משם מתוך הגרון מתמלטת לה יבבה כבושה, ואני ממהר להחניק אותה בכף ידי המוכתמת בטיט נקרש והולך.

עד שלא השתלשל החבל שנית מתוך ריבוע האור שממעל והוריד אלי את הדלי ואת היעה שבתוכו, התרגלו עינַי לאפלה וגופי למגע המרתיע של הטיט, ואני התחלתי ממלא את הדלי מן המים הדלוחים, החושפים עם כל דלִיה את הקרקעית הלא מאיימת של הויית הבור. והנה ההרפתקה נעשית שִגרה והקערורית הולכת ומתרוקנת, ואני מתחיל לגרד ולגרוף ביעה את שיפולי הטבעת המקיפה, אך עד מהרה אני נוכח לדעת שממקום עמדי איני מגיע למלוא היקפה, ורגלַי אינן מצליחות עוד להדק את אחיזתן ברצפת הבטון ההולכת ונחשפת עם כל גריפה, ואני מודיע לאחי על כך ומבקשו לשחרר אותי מהמשך העבודה. אבל הוא אינו שועה לבקשותי וצועק אלי מתוך ריבוע האור שאולי מוטב להוריד גם את נַוַאל שתעזור לי. הפגיעה שאני נפגע קשה מנשוא, ולא משום העלבון שבכשלוני לסיים יחידי מה שהוטל עלי, ולא מפני מפּח־הנפש מעצם הדבר שנַוַאל זו תכריז ברוב התרהבות באזני כל הרוצה לשמוע כי היא שניקתה את הבור שלנו, שכּן נַוַאל זו, הגדולה ממני שנה אחת, היתה כרוכה אחרי חבורת הנערים תמיד ומיאנה לשחק עם הבנות, והתנהגותה היתה נערית עד כי הטלת מים בעמידה, לא משום כל אלה נפגעתי, אלא מפני ההרגשה שהעולם הקסום הזה שאני שרוי בו יחידי, ואין לאיש זולתי דריסת רגל בו, העולם הזה תלוי עכשיו על בלימה והוא עומד להישמט מתחת רגלַי, ועל כרחי אני עומד לחלוק בו עם אחר.


סוּרַיה סַעיד, לפנים לַילַה ח’וּרִי, מכפר סִלוַאד, עושה לאחר כעשרים ושתַים שנה מה שעשה אחי. ניצבת היא על־יד התנור ומשברת זרדים, והשריר שזע בזוית הפה מבשר לי שאין היא אלא לַילַה ח’וּרִי של העבר. השריר שזע בזוית הפה, בלא שאוֹמַר דבר, נרטט למראה תוֵי פנַי, שהזכירו לה לאשה העומדת מולי פנים מוּכרות מן העבר הרחוק. לפי שבמירוץ השליחים המשפחתי הועברו אלי בדייקנות מופלאה תוֵי פניו של הדוד אִלְיַאס, אחי אמי, שבמשך תשעה חֳדשים בשנת 1936 היו הפנים שהסכינה אליהן לַילַה ח’וּרי בת העשר, ונצרה אותן בתוכה כמין מסכת מוֶת לדמות האב האחרונה שנקרתה על דרכה בשנות גלותה. ועכשיו שהיא מביטה בהעתק משוחזר זה הניצב לפניה בלי אומר, אין היא יודעת אל־נכון מה קרבתן של הפנים האלה אל מסכַת הפנים הצפה ועולה ממצולות זכרונה. ורק העז השחורה המתקרבת והמתחככת ברגליה של האשה הלבושה שמלה בֶּדוִית רקומה, והיד הגרומה המסירה קווּצת שׂער בגוֹן האפר מעל המצח החרוש קמטים, רק אלה הגדירו את התמונה במשיכות אחרונות של קוי מִתאר. זה היה הרגע שבו הצגתי את עצמי והזכרתי את משפחת אמי. מיד הוליכה אותי במעלה שביל העפר לביתה. וכשאמרתי שאוכל ללכת ולחזור לאחר שתסיים את מלאכת האפִיה, ענתה שהבצק עדיין לא תפח דיו ממילא, ורק משום השעמום הדליקה את הזרדים. סוכת גפנים היתה מעל לרחבת הכניסה, ולמרות העוני העומד באויר די היה במבט חטוף לעמוד על הנקיון השורר בכל. דלת הכניסה היתה פתוחה אל חדר־ישיבה מרוּוח שריהוטו מיטות מכוסות בד פרחוני. ארון בגדים ישן ודהוי עמד נושק לקיר משמאל, ומולו היתה דלת סגורה שמוליכה כנראה לחדר אחר. אחר־כך נגלתה לי דלת המטבח, ורק לאחר שהתרגלו עינַי לאפלולית והתישבתי על הכסא היחיד שעמד בחדר, הבחנתי בתאומים היושבים אל שולחן־עץ חוּם מתקלף ואוכלים תבשיל עדשים המוּכר במקומותינו בשם “מְגַ’דַּרַה”. על חלקו האחר של השולחן היו מונחות שכבות של פיתות לפני אפייתן, ויריעת בד מפרידה בין שכבה לשכבה… סוּרַיה סַעיד התישבה על קצה המיטה הסמוכה לחלון המערבי. שוב הצטדקתי על בואי ועל העיכוב שאני מעכב אותה ושוב הרגיעה אותי בקול מפוּיס, שניטל ממנו אותו חיתוך דיבור של הנשים המשוחחות עם גברים זרים מחוץ למבצר בתיהן.

“מה אתה רוצה שאספר?”

והלהג של פַסּוּטַה מבצבץ לו על אף כל השנים מבין הקרעים ככתם לידה חבוי.

ואני סיפרתי לה כיצד עליתי על עקבותיה, על הסיפורים שעלו כפעם בפעם בפי אמי על אודותיה, על הכַּתבה בעתון ועל הפגישה בכיכר המרכזית של תרשיחא עם עבדאלה אַל־אַסבַּח. רחמי אללה עליו, אמרה. מה שלא הצליחו האנגלים לעשות עשו היהודים. הוא נהרג בהפצצה. ואני הרגשתי שחוט אחד במרקם השתי והערב שבינינו הופקע ונתחלף בחוט אחר של רתיעה. ניסיתי לנחם.

“איך זה שאַת ממשפחת סַעיד, והוא, חמיך, ממשפחת אַל־אַסבַּח?” שאלתי שאלת תם.

“הלא אַל־אַסבַּח לא היה אלא כינויו, אבל שם המשפחה הוא סעיד כמובן. ואם מדברים על שמות, אמרת לי בן מי אתה אבל לא אמרת מה שמך.”

אמרתי לה את שמי.

על רקע החלון ראיתי את הג’יני פורץ מפניה החתומות ומרחף בחלל החדר. הייתי בעינַי כאדם המוצא את עצמו מנותק מן הקולות והמראות והריחות הסובבים אותו והוא צף לו בתוך בועה משלו, עד שנשמעה מן המטבח נקישת כף על צלחת ופוצצה את הבוּעה.

“מה קרה סִת סוּרַיה?”

“לא ידעתי שיש עוד אדם ששמו כך.”

שוב הוקפתי בועה. שהנה, ממסכת של סיפור שתם ונשלם לכאורה, יוצא לו פתאום חוט גחמן ונמשך לו ומַטה את הסיפור למחוזות לא צפויים.

“כן, נקראתי על שמו של אנטון שַמַּאס אחר, בנם של הדוד גִ’ריֶס ואשתו אַלמַאזַה. הוא מת בשנת 1929. אבל מנַיִן לךְ הדבר הזה? הלא אם חישובַי נכונים היית אז בת שלוש?”

“איני בטוחה כלל שתרצה לשמוע את הסיפור. משוגע השליך אבן לתוך הבור, רק אלף חכמים יצליחו למשותה, כמאמר הפתגם. ואתה לא נראה לי משוגע.”


עד שלא הסכנתי לעלבון הצורב ולהתנגדות אין־אונים זו לגזירה שהתרגשה עלי בתחתית הבור, הרעיד גופה המשתלשל של נַוַאל את שלוַת ריבוע האור, ועם כל תנועה של שחרור חבל הלך ודלל מִפלס ממלכתי האפלה. אלא שקולות הצטחקותה המבוהלת והמתפעלת של נַוַאל, ומראה רגליה החשופות שבָהֳקן מתמלט משפתי המכנסיִם הקצרים, ושׂערה הנסתר והנגלה והנחלק הצונח חליפות עם כל טלטלת חבל כנגד האור – כל אלה הֵצֵנוּ מעט את עלבוני ואף התחילו נוסכים בי השלמה ובטחון, לאמור, אני הוא נותן הפקודות בממלכתי ככלות הכל. הרגע שנגעו כפות רגליה היחפות של נַוַאל בחמקמקות התחתית היה הרגע ששמתי לב בפעם הראשונה לשני החרוטים הקטנים הרוטטים כנגד חולצתה, וזה הרגע שאיבדה היא את שיווּי משקלה, והחבל עודנו כרוך סביב מתניה, ונאחזה בזרועי, וחלקת שׂערה סטרה על פנַי, וריח חדש, שונה מכל הריחות שהייתי אפוף בהם, נדף בחלל הבור וריכך כליל את התנגדותי לפלישתה אל עולמי. ועד שעיניה מתרגלות לאפלולית נטלה את היעה מידי וזינקה במעלה השיפוע והשתדלה להגיע רחוק ממני במלאכת הגרידה. לאחר כמה נסיונות כושלים מצאתי את עצמי תומך אותה בגבה בידים הססניות, והיא, מעודדת מן התמיכה, מתקדמת לה לאטה במעלה השיפוע ומתחילה לכרוע לישיבה מזרחית, וידי נעתקות ומשנות את מקומן בשיפולי גבה ככל שהכּריעה מתנמכת, ומאליה נוצרת תנוחה נוחה לה לשלוט בתנועות היעה ונוחה לי להתרכז במגע ידי בשיפולי גבה, והנה עם כל תנועת גירוד שהיא עושה יורדת אחיזתי כדי לחזק את ההתנגדות, ולבסוף אני מוצא את שתי כפות ידי חופנות את שני פלחי עכוזה, והיא מפנה את ראשה אלי ומתחייכת, ואני חש שתנועת היד הגורפת משתלחת לתוך שרירי גופה ומפעימה את הבשר במקום אחיזתי ועוברת לכפות ידי ומשתלחת בגופי ונחבטת במקום שרגלי המושטת מבקשת להיטיב את אחיזתה בקרקע המוצקה, ולאט־לאט נמוג הבור שמסביב וכפות ידי החופנות מתמלאות ריטוטים וקול חיכוך היעה הולך ודועך, רק הגוף האוחז בו מוסיף לחזור על הדי תנועותיו והללו נשברים בכפות רגלַי ושבים ומפלחים את גופי בדהירה ומתנפצים כגעש אש בכפות הידים שקפאו עכשיו בהתכנסות פלחי העכוז אל תוך עצמם ברתיעת־כיווּץ מפני הגב שהתקשת והבליט חוליותיו ונדם.

ושוב הכל נמוג לקולו של אחי המהדהד ושואל מדוע אנחנו משתהים כל־כך. וכשהקרקעית נחשפת מסביב ואחי משלשל את החבל תחת הדלי, ואני כורך את החבל מסביב למתניה של נַוַאל בתנועות נחרצות המסייעות בידי שלא להביט בפניה, באותה שעה מושטות פניה אלַי בהטיה נמהרת ושפתיה מרפרפות, נוגעות לא נוגעות בזוית פי, ובטרם אבין את פשר הדבר היא נשלפת בתנועת חבל חדה ורגלה מניחה לאורך ירכי קו בוצי אפרפר.

לאחר כשלוש שנים עקרנו מן הכפר לחיפה, וכל אותן השנים לא החליפה אתי נַוַאל אפילו מלה אחת.


אבל נראה, אומרת סוּרַיה סַעיד עכשיו, שאני היא המשוגעת.

אלא שחישוקי הסוד ששמרה עליו כעל סכין שקשרו בה את פי חיית הטרף התרופפו במשך השנים, אלו השנים שלימדוה כי דרכם של בני־אדם פתלתולה היא ורק אללה ברוב חסדו יגמול להם על מעשיהם, ומה גם שאין היא בטוחה עוד שהאיש שביקשה לנקום בו בשנת 1948 הוא הנמען הנכון לנטירתה, הלא אפשר שכל איש אחר מבני הכפר היה עושה את המעשה. היא משחזרת את מאורעות שני הימים ההם בשנת 1948, כשמצאוּה בביתה של משפחה אַבְּיַד ברחוב אַל־מַעְרַד בביירות ונודע לה כי אחותה בפַסוּטַה מבקשת ממנה לשוב אל הכפר, בו בלילה שהוריו של מִישֶל אַבּיַד, בן העשרים, הודיעו לבנם שהוא נוסע לארצות־הברית ביום המחרת, והיא הרגישה שהחוט האחרון הקושר אותה לגלותה ניתק, ובשיחת משרתות אחרונה עם אַדֵיל, ששימשה כובסת בבית משפחת אַבְּיַד, גוֹלָה הלה את אזנה, על סמך הרכילויות הנודדות בין חדרי המשרתות באַל־מַעְרַד, בדבר הסוד הנורא שהרים את ראשו כאפעה מתחת למעטה של עשרים שנות שמירה קפדנית והוא מאיים לפגוע במשפחת אַבּיַד, על כן הם ממהרים לשלח את בנם יחידם אל מעבר לים. ולמחרת היא באה אל אחותה בכפר ומבקשת לדבר עם מי ממשפחת שַמַּאס או ממשפחת אִלְיאס־מיכאִיל, כדי להודיעו דבר. תחת זאת באו שני חיילים של צבא היהודים, באו לגרש את הפליטה שחשבה להונות את השלטונות ולהוכיח שהיא אזרחית המדינה הצעירה, וקודם שהיה סיפק בידה לספר לאחותה מה שיש לה באמתחתה לספר היא מוצאת את עצמה במשאית עמוסה בני־אדם שכמוה מכפרי הסביבה, שלא הצליחו להערים על גורל הנוָדים. והיה ביניהם צעיר אומר סמכות אחד, שהנשים שמסביב התלחשו עליו שהוא בנו של עבדאללה אַל־אַסבַּח מימי המרד הגדול, והלה סיפר להם על אודות משתפי הפעולה בכפרי הצפון, שהוליכו את אנשי הצבא לכל הבתים שהסתתרו שם נוסעי המשאית, ואמר להם לשנן את השמות בלבם עד בוא יום נקם ושילֵם, והנה אזניה שומעות, ואינן מאמינות, את שמו של פַרִיד מיכאִיל, הלא הוא גיסה של אַלמַאזַה אשתול של הדוד גִ’ריֶס. והנה שנתַים נוקפות במחנה פליטים שעל־יד רמאללה, ובנו של עבדאללה אַל־אַסבַּח מצליח לשדל אותה לבסוף להתאסלם ולהינשא לו. והיא יולדת תאומים חירשים ואילמים, וברבות השנים והיסורים גוֹוע בלבה סוד הנקם ונשכח. ורק בשנים האחרונות, לאחר שנכלא בעלה בבית־הסוהר באשמת חברוּת בארגון עוין, היא שבה ומהרהרת באותו מישֶל אַבּיַד, שאהבה אותו בדמומיה ובהכנעה, כיאה למשרתת יתומה, והוא לא ידע ולא השגיח. ומידיעות שהגיעו מביירות למדה שאותו מישֶל, המוּכּר עכשיו בשמו הד"ר מַייקל אַבּיַד, בא מפעם לפעם מארצות הברית לעבוד במרכז המחקרים הפלסטיני שבביירות.

וזה סיפורה של משפחת עשירים חשוכת ילדים, שסיפרה לי אַדֵיל הכובסת לפני יותר משלושים שנה:

יום אחד, כשברה המצוקה והידידים לא יכלו לראות עוד בסבלם של האַבּיַדים, בא רופא אחד והציע, תמורת סכום מסוּים להשתקת המעורבים בדבר, לאמץ בהסתר ילד מן המאושפזים בבית־החולים “סַן ז’וֹזֵף” שבו הוא עובד. הבחירה נופלת על תינוקה של אחת המשרתות, שהודיעה לרופאים שהיא אנוסה לנטוש את מיטתו לשבוע ימים כדי להשתכר בעבודה קשה את הוצאות האשפוז. וכשהיא חוזרת לאחר שבוע מודיעים לה שאיחרה מן המועד, בנה לקה במחלת הטיפוס ונפטר ונטמן לפני שלושה ימים. היא מבקשת שיתנו לה את הכר שישן עליו בימיו האחרונים, והיא אוחזת בכר ושרה לו שירי ערש ברחובות ביירות. כעבור עשרים שנה מופיע אחד מעובדי “סַן ז’וֹזֵף” בבית משפחת אַבּיַד ודורש עשרים לירות זהב תמורת חידוש שתיקתו, וָלא יגלה לבנם כי אין הוא אלא בנה של משרתת פלסטינית, ויודיע לאמו, שהצליח למצוא את מקומה, שבנה אנטון גִ’ריֶס שַמַּאס חי וקיים.

חכמת הפליטים שקניתי לי במשך השנים לימדה אותי שאולי מוטב היה לו לאותו מישֶל אַבּיַד לשמור שת שמו זה, וכי מה קיבלתי אני גמול על שינוי שמי? בעל אסיר, וזוג מסכנים בבית.


ביציאה מסִלוַאד, לאחר שגולל ידידי באזנַי מה ששמעו אזניו על מאורעות החורף האחרון, שאל אותי אם שמעתי מה שביקשתי לשמוע. עניתי לו ששמעתי יותר ממה שביקשתי לשמוע. ועוד אמרתי למבטו התמֵהַ, מה תאמר אם תגלה יום אחד שהאיש שאתה כפילו החי, האיש שעל שמו נקראת, ובצלו חיית ונשאת אתך את זכרו, האיש הזה אינו אלא גיבורו של סיפור ביירותי למשרתות, של אופרת סבון ערבית.

לנקמה שכזאת לא פיללה סוּרַיה סַעיד מעודה.

אבל בנפשי פנימה נפער הבור, שלימים, לאחר חיבור הכפר לרשת המים, היה לבור־שופכין, והנה אני ילד בן תשע בתוכו, יחיד במלכותי האפלה המכושפה, מתענג על הריחות האפלים והמראות הקסומים, והנה צלליתה של לַילַה ח’וּרי, במסגרת של ריבוע האור שבמרומי הבור, משלשלת אלַי את אנטון שמַאס האחר, ושומטת את החבל.


זה היה בראשית אפריל 1981. וביום חמישי ששה־עשר באפריל נסעתי לבקר אצל אמי בחיפה, ואשת אחי הבכור סיפרה לי שכל הבוקר ניסו לשָוא להודיע לי על מותה של אַלמַאזַה אשת הדוד גִ’ריֶס. כששבה אמי בשעות הערב מן הכפר סיפרה שמצבה של אַלמַאזַה הידרדר בשבוע שעבר, והיא התחילה קורעת כל יריעת בד שנקרתה לה על דרכה, והיתה קושרת את גופה ברצועות ומיטהרת בנפט, ופורצת עירומה לרחובות וחוזרת ומשביעה את גיסתה, אשתו של פַריד מיכאיל, ומבקשת שכאשר תוטמן בקבר יניחו עמה בארונה דבר אחד בלבד, את הכר שהניח בנה אנטון את ראשו הקטן עליו בימיו האחרונים בביירות, לפני חמישים שנה. הפכנו את כל העולם היום, אמרה אמי, ולא מצאנו את הכר.


 

פרק חמישי    🔗

אלא שמעולם לא דרכה כף רגלי בכפר סִלוַאד, וכל המסע אל סוּרַיה סַעיד אינו אלא בדיה.

אמת, הגענו, ידידי העתונאי ואני, לכפר בֵּיתִין, ועמדנו במנהרה המדומה של אותה כילה של קולות סיתות וניסור, ופנַי אכן היו אל סוּרַיה סַעיד, על אף כל ההתלבטויות, אבל החייל שעמד במחסום ובידו מכשיר־קשר קיבל ממי שקיבל הוראה שאין להתיר כניסת עתונאים לאזור. ולפי שפניו של ידידי היו מוּכּרות ברחבי השטחים הכבושים הופנינו בהחלטיות מנומסת לשוּב לכיווּן ירושלים.

וביום חמישי ששה־עשר באפריל 1981 שלח לי ידידי העתונאי, על־ידי מַכּר, שאפגוש אותו במסעדת “הצריף” בירושלים, בשתַים אחר הצהרִים. הוא ביקר בכפר סִלוַאד ודבר חשוב לו אלַי בעניינה של סוּרַיה סַעיד. רגעים אחדים לאחר שהנחתי את השפופרת הודיעה לי אשת אחי הבכור מחיפה את דבר מותה של אַלמַאזַה. הלוָיה תהיה בשעה ארבע אחר הצהרים בכפר.


הפעם האחרונה שראיתי את אַלמַאזַה היתה בראשית שנת 1981, חֳדשים אחדים לפני מותה. היא הלכה ברחוב הראשי של הכפר בלוְיית אחייניתה, שהיא בתו של דודי יוּסֶף, זו שחזתה לפנים, בלילות הירח המלא, בבוהק הסלע שבטבורה של ה“דוּוַארַה”, והיא שאמרה שראתה גם את אַ־רַסַד המלכותי מתהלך אנה ואנה מסביב לאותו הסלע, אף שמעולם לא הניח נוצה מנוצותיו לאות ולסימן. אַלמַאזַה היתה לבושה שמלה אפורה דקה שלא הגנה על גופה הגרום מפני צינת החורף הכפרית. שערה אמנם נראה מסורק בקפדנות, כפי שנראה כל השנים, זכר לחייה בבתי המשפחות המיוחסות של ביירות, אבל עכשיו דמתה תסרוקתה הרופפת למטפחת של שפיות דקה.

“מי זה?” שאלה את בת דודי, כשראתה אותה מקבילה את פנַי בחום.

“שכחת כבר את אנטון?”

ואלמאזה קופאת במקומה, שקופה ושברירית, כאילו היא נטיף של יסורים שחילחל ונטף מתקרת חייה אל תוך הדממה:

“הלא אנטון מת מזמן!” לָאֲטה בינה לבינה ובהתה אל נופים שלא היו בעיניה אלא נופי הלבנון.

“אל תשים לב אליה, היא השתגעה לגמרי. בשבוע שעבר הלכתי אתה אל הרופא המחוזי של לשכת הסעד, אולי יצליח לשדל אותה לשבת במוסד כלשהו. בטוחה היתה שאנחנו בלבנון, והתפלאה מאוד על הערבית המשובשת שבפי הרופא, והתעניינה במשפחתו, אבל עד מהרה נוכחה לדעת כמה הדבר משבש עוד את התמונה שיש לה בראשה, וּויתרה. על המוסד לא היתה מוכנה לשמוע, ואני משתדלת כל הזמן להרחיק אותה מן הפורענויות המזדמנות בדרכה. בלילות אינה ישנה. איני יודעת אם היא ישנה בכלל. שום גלולה לא עוזרת. אם תישן יבואו לקחת אותה בשנתה, היא אומרת.”

“מי יבוא?”

“אלה שלקחו ממנה את אנטון, המסכנה, לפני חמישים שנה.”

“אבל אנון מת במחלה!”

“עכשיו היא אומרת שלא ראתה את הגופה. הרופאים בבית־חולים כלשהו בביירות אמרו לה שהוא מת והיה צורך לקבור אותו. אבל את הגופה לא ראתה. נתנו לה את הכר שהוא ישן עליו.”

ומה החולם הזה החש שהעירנות החלה לכרסם בשנתו ולחשוף את קצה חלומו לצינת הפכחון והוא ממהר לחוס על החלום ולרפדו בטלאי שינה, אף אַלמַאזַה ננערת רגע למשמע צליל המלה “כר”, אבל היא ממהרת לסתום את הפִרצה שנבעתה ולואטת שוב: “הלא אנטון שלי מת מזמן.”

כחמישים וחמש שנים לפני כן, בשנת 1926, שכבה סבתא עַליַא על מיטתה ועורה עוטה פצעים ועפעפיה כבדים עליה כשני מטילי ברזל. זה לה שבוע ימים שהיא מדמדמת על הלהב הדק המפריד בין שינה לעירוּת, והלהב עושה שַמות בעורה. גם כשהיתה כולה רטיות ואספלניות משוחות בסממנים שנרקחו על פי מצוָתה מעשבי מרפא, לא עלתה לה תעלה ולא בא מזור למכאוביה. וכשראתה את החרס שהעלו העשבים ביקשה מבתה, הדודה נַגִ’יבֵּה, לִכְווֹת את קרסולי רגליה במסמר מלובן, אבל גם מצריבתו של זה בעורה הדווּי לא עלתה לו ארוכה לעורה, והיא נשארה בשבי דמדומיה, נים ולא נים.

זאת היתה השנה שפרחה אהבתם של גִ’רֶיס ואַלמַאזַה, לאחר שנטשה את אִלְיַאס בן דודה לטובת דודי, את אִלְיַאס זה שלימים יקח לו לאשה, במעגליוּת ננעלת ונפתחת זו של האהבה, את הדודה נַגִי’בֶּה. “התאהבתי באִלְיַאס מן הבוקר ועד הצהריִם,” אמרה אַלמַאזַה לתמהים על תהפוכות לבה, “ולמן הצהריִם אני מאוהבת בגִ’רְיֶס אַ־שַמַּאס.” עד הדמדומים, ועד בכלל. לאמיתו של דבר עשתה את השידוך וַדִיעַה, אחותה של אַלמַאזַה, שנישאה לדוד יוּסֶף בשנת 1920, ואבתה באחותה שתהיה לה שכנה וגיסה. אלא שסבתא עַליַא, שראתה את הנולד, התנגדה התנגדות נמרצת לשידוך הזה, ונמצאה מאיצה דוקא את גלגלי האהבה, בבחינת מתוך שלא לשמה באו לשמה.

ארבע שנים לפני כן עברה המשפחה מן הבית הישן שהיה צמוד לקיר הצפוני של הכנסיה הישנה שבמרכז הכפר, ובאה לגור בבית שסבתא עַליַא שוכבת בו עכשיו במחלה מסתורית שאין לסממנים ולמִכוַת־הברזל שליטה עליה. הבית החדש נבנה בכסף שהביא סבא ג’וּבּראן בסוף מלחמת העולם הראשונה ממסעו השני והאחרון, לארגנטינה, או “ארח’נטין”, כפי שקרא לארץ נדודיו. הבית החדש היה האחרון בשיפולי הגבעה הדרומית של הכפר וגם הוא עמד כמרחק יִדוּי אבן מן הכנסיה החדשה. השביל שעבר על־ידו התפתל וירד אל העמק ועבר בין שדות החמרה עד שהגיע לטבורו, אל חלקת האדמה הקרויה “חַ’לֶּת אַזַאמֶל”, ושם חצה את הדרך ההולכת לאורך העמק, ועלה כלפי “אַל־עַנְאוּר” הטרשי, ולבסוף נמוג בקו האופק שהיה סופו של עולם ילדותי, זה סוף העולם שהייתי מביט אליו בעד חלוננו הדרומי שנקרא “בַּאבּ אַ־סִּר”, כלומר, דלת הסוד – זה השם הניתן בבנִיה הערבית ליציאה האחורית לשעת חירום, כמין חלון לא מסורג, נמוך אדן, שבּעת צרה ובהלה אפשר לברוח בו מן הבית המוגן אל החוץ הפרוּז. על האדן הרחב של אותו חלון, של אותה דלת סוד, אני יושב לי ומתחקה על התנועות המפֵרות את דממת הנוף הנגלה בחלון. עדר עזים יוצא למרעה, ככתם שחור מתהפך, הולך ומתרחק ומצטמצם ונפרש חליפות והולך וקטן עד שהוא נעלם בקו האופק ושובל של אבק מתבדר אחריו. איש על חמורו חוצה אל העמק. אשה וצרור גדול על ראשה מביאה הביתה עשבים שוטים ששורשו מבין שתילי הטבק הרכים, מספוא לבהמות. פלאח חורש את שדהו במחרשת־יצולַיִם רתומה לסוס, ועובר מקצה השדה אל קצהו, וחוזר חלילה, והוא מתקרב אלַי תלם־לא־מורגש אחר תלם־לא־מורגש, עד שהוא ומחרשתו וסוסו מתחילים לנוע אנה ואנה על רקע התלמים, ועל אף המרחק, והפרספקטיבה ההפוכה, אני מפרש את תנועות הפלאח ומחרשתו וסוסו כמין שיעורי בית פנימיים שאני עושה לדוד יוּסֶף, שבשעות רצון של שלהי העונות היה לוקח אותי אל השדה ומלמדני את סודות עבודת האדמה, ואת שמות החלקים המצטרפים למחרשה מופלאה. וגם עכשיו שאני יושב אל שולחני בירושלים ומעלה את הדברים האלה על הכתב אני חש בידי האחת את צינת האדן ובידי השניה אני מונה את חלקי המחרשה, כמין מחוָה לזכר הדוד יוּסֶף, וכמין התפייסות מאוחרת עם זֵכר סוסו האדום.

סוס אדום היה לדודי, ולא שהיה צבעו אדום, אלא שכך קראנו לו. סוס תשוש וּשבע ימים, וצבעו חום דהוי. בשלהי האביב של שנת 1957, בעונת שתילת הטבק, נתלַויתי אל דודי ואל סוסו לחלקת האדמה הקרויה “אדמת הכנסיה”, שהיתה בקצה השמאלי של הדרך החוצה את העמק, כדי לעזור לו במלאת השתילה. בדרך אל השדה הועמס הסוס ארגזי שתילים וחביות מים, ודודי הטוב הבטיח לי שבסוף היום, אם ירצה אללה ברוב חסדו, ישים אותי על גב הסוס וישלחני, פָרש ערירי, הביתה. היה יום חם וארוך, והרכיבה המיוחלת על הסוס היתה לי כסככה על ראשי. והנה השתילים כבר עומדים זקופים, שורות־שורות, לאורך תלמים, והנה העבודה המפרכת תמה. והנה הסוס התשוש שבע הימים וּדהוּי הצבעים, שעמד כל היום בדומיה מוחלטת בצלו של אחד העצים, הסוס הזה שואף מלא ריאותיו הסוסיות משב של כוחות אבודים, קורע את הרסן בתנופת צואר, ושואט כלפי הכפר.

מימין לאותו “בַּאבּ אַ־סִּר” היתה דלת סוד אחרת, דלתו של ארון הספרים הספון בקיר העבה, שאת המפתח שלה היתה אמי שמה בצלחת הממתקים החבויה מאחורי הראי העבה של ארון הבגדים, ולא היה אפשר להגיע אליו אלא כשחיסלו האורחים את מטעמיה של אמי ולא היה צורך עוד לנעול את דלת־הראי, או שזו נפתחה באמצעים אחרים. על כל פנים, בשובי הביתה מ“אדמת הכנסיה”, במסע הארוך ביותר של ילדותי, פתחתי את ארון הספרים והוצאתי מתוכו את החוברות של כתב־העת המצרי “אַל־הִלאל”, לקחתי לי בגניבה עט אדום מילקוטו של אחי, והתישבתי על אדן החלון הדרומי ודיפדפתי בחוברות וחיפשתי תמונות של סוסים. כל סוס שנלכד כוסה סבך עבות של קוים אדומים ובתוך כך אני מארר ומקלל את הסוס האדום. אבי, שנכנס באותה שעה שלא כצפוי כלל בשובו מן הסנדלריה, גער בי ומרט באזני למראה הוַנדָליזם הנורא. נוּר, בנו הצעיר של הדוד יוּסֶף, שבא ביום ההוא מנצרת לחופשה מעבודתו, עבודת מורה לערבית, ראה בדאבון נפשי ובאזנַי המקוטפות והבטיח לי שבפעם הבאה יביא לי מנצרת, עיר הנסים והנפלאות, אופנַים עשויים סוכריות, שאוכל לרכוב עליהם ולנגוס בהם כאוַת נפשי. אלא שהוא שב אל הכפר מקץ עשרים וחמש שנה, ובלי אופנַיִם של סוכריות. הסוס האדום עצמו לא האריך ימים לאחר המעשה ההוא, והשעיטה המופלאה היתה בבחינת שירת הברבור שלו. וביום מותו אספתי את כל החוברות שנמסרו לנקמת העט האדום והנחתי אותן על אדן החלון, ועמדתי והתפללתי בכַוָנה גדולה שיקום הסוס לתחִיה.

אף כך הדוד גִ’ריֶס היה מסתובב כל אותה העת כסהרורי מסביב למיטתה של סבתא עַליַא, והיה מתפלל חֶרש לשלומה ופוכר את אצבעותיו בחוסר ישע, ואחר־כך נפנה לחיזוריו. הדודה נַגִ’יבֶּה ירשה את סודות הרפואה העממית מסבתא עַליַא, ועכשיו שראתה בכשלון הצמחים והאש העלתה סברה שמא יש לתלות את המחלה המסתורית בכתב־לחש כלשהו שחיבר אחד מחורשי רעתה של סבתא, בסיועם של כוחות האופל, והכניסו לתוך קמיע והניחו סמוך למיטה. “אבל מי ירצה להזיק לאשה הצדקת הזאת,” אומרת הדודה מַארי שבאה לבקר אצל אמה, “שלא הרימה יד מעולם אפילו על נמלה, וחתולה יכולה לגנוב מידיה את ארוחת הערב שלה.” על כן לא נתקבלה הסברה על הדעת, והדודה נַגִ’יבֶּה הוּכחה אל פניה על ראִיית שחורות מופרזת. אבל היא לא ויתרה. וּראֵה זה פלא: בחיפוש מדוקדק בבית מצאה בכיס אחד המעילים נייר מקופל בקפידה, מעשה משולשים נחבקים, וכשהותרו הקפלים ראתה הדודה נַגִ’יבֶּה את אשר יָגרָה: כתב־סתרים של סימנים סתומים ומפותלים שמצרפים לצורת לב. המעיל היה מעילו של הדוד גִ’ריֶס, והוא הודה, כאילו נגולה אבן מעל לבו, שבנסיונותיו הנואשים לחבב את אַלמַאזַה על אמו פנה לשֵיח' אַל־בִּענַאוִי המהולל בכפר טַרבִּיחַ’ה, והלה הכין את הקמיע על פי בקשתו. אבל הוא לא העלה על דעתו שהשפעת הקמיע תהיה חזקה כל־כך, והריהו מוכן ומזומן לעשות ככל אשר יצוּוה למען תזכה אמו לרפואה ולתעלה.

כומר תמהוני היה בכפר בימים ההם, אבינו מיכאִיל שמו. ואף שאיש מאמין היה בכל נפשו ובכל מאודו, לא משך ידו כליל מנפלאות עולם הנסתר, והיה בקיא גדול בהתרת קמיעות ובביטול השפעתם. על כן תלך הדודה נַגִ’יבֶּה אליו וכתב־הסתרים בידה.


29 בספטמבר 1968

לכבוד הגברת ז’וֹזֶפִין שַמַּאס, תרום העין למשמע השם המתוק!

רוב שלומות וברכות שלוחים בזה לכל המשפחה והיקירים ולכל מי ששואל עלַי אצלכם, ותו לא. אשר לי, השבח לאל, שלומי טוב ולא חסר לי דבר זולת זיו פניכם. אחייניתי היקרה, הריני מודיעך כי הגע אלַי יְקַר מִכתבך הנושא ידיעות על שלומם ובריאותם של כולם. זה מה שאני מאחל לכם תמיד, ותו לא. אחייניתי, הריני מודיעך שכיוָן שאמכור את החנות מיד אני חושב על הנסיעה תמיד, אפילו בשעה האחרונה של חיי. כי כל אימת שאני מקבל מכתב מכם לא עולה על דעתי אלא הבכי. אלה חיי, זה מזלי, זה גורלי. אהה, הכל בא מאללה. אבל עזבתי את שותפת חיי, הלא היא הגברת אַלמַאזַה מאור עינַי. אוי לי ואבוי לי. מסרי לה בשמי דרישת שלום, ותו לא. אני מבקש מאללה, יתעלה וישתבח, שיתן לי לראותה אפילו בשעה האחרונה לחיי. נשקי בשמי את לחיי אביך ואמך. ומי שיאמר שלא קיבל ממני דרישת שלום, שלוחות לו אלף ואחת דרישות שלום, ותו לא. עד כאן.

ושתחיי.

המאחל לך אריכות ימים הוא דודך

גִ’ריֶס ג’וּבּראן אַ־שַמַּאס

שלא יפרח מזכרונך לשלוח תשובה מיד.


אבינו מיכאִיל התעטפה נפשו עליו ביום ההוא, בגין מעלליה של חתולתו. זה לו שנים שהוא שוקד כל כתיבת חיבור על תולדות הכנסיה הקתולית בארץ הקודש, ולשם כך קנה בביירות הרחוקה מחבּרת מיוחדת, הדורה ומכורכת עור שחור כנפש החוטאים, ועל עמודה הראשון כתב בצפורן, באותיות מסולסלות, כיד הכתיבה התמה הטובה עליו, את כותרתו של הספר העתיד להיכתב עליה, לאמור: “קריאת התרנגולים בכנסיית הקתולים”, וגם סימנִיָה חיבר לשרשי הדפים, סרט שָנִי שנתלש ברגע של חולשה מסידור תפילה עתיק שהיה בכנסיה. לא אחת נדדה שנתו של אבינו מיכאִיל ויִסרה אותו נפשו על מעשה ידיו, ולקול יללות התמהון של החתולה היה יורד על יצוע־שימוריו ובא בדלת הכנסיה ואצבעותיו ממוללות את מלל סרט השָני, כדי להשיבו אל הסידור, אבל באותה שעה היו גוברים עליו טעמים מִטעמים שונים נגד החזרת הסרט התלוש למקומו, והנכבד שבהם היה התכלית הנעלה שלשמה נשאל הסרט; ככלות הכל, הלא מדובר בחיבור יחיד ומיוחד במינו שיפאר וירומם את שם הכנסיה הקתולית בקרב העמים הדוברים ערבית. ומה עוד שכאשר יוּשלם הספר ויותקן לדפוס עתיד הוא להשיב את הסרט למקומו. ויש אשר יקרא תרנגול משכים קוּם בשעה ההיא וטילטל את אבינו מיכאיל משרעפיו, וזָכַר את דבר אדוננו אשר אמר אל פֶּטְרוֹס לאמור, בטרם יקרא התרנגול תכַחֵש בי שלוש פעמים. וַיאמר אליו אבינו מיכאִיל כדברים אשר אמר פֶּטְרוֹס, גם כי יהיה עלַי למות אתךָ כַחֵש לא אֲכַחֵש בךָ, והָשֵב אשיב את הסרט אל מקומו. לימים נשתכח הענין מלבו. ואף שמלאכת העריכה וההתקנה נסתיימה זה לא כבר, ופסוקי החיבור עטו נוסח אחרון, נשאר הסרט בין דפי המחברת, והיה מבצבץ ומשתלשל מתוכה וּמללוֹ נוגע במדף. מתחת לקצהו האחר של אותו מדף עמד הכד שלתוכו היו בני הקהילה שופכים משמנם הזך, כיד הנדיבות הרחבה עליהם, בסיומה של עונת עצירת הזיתים. והנה ביום ההוא ביקש אבינו מיכאִיל ליטול במצקת מעט מן השמן כדי להוסיפו לתבשיל שהכין לו במטבחו הדל. כיוָן שהחזיר את מכסה הכד למקומו נתן דעתו שהמכסה לא רוּחץ מכּבר. נטל את המכסה וחזר למטבח, והנה חתולתו הסוררת כבר עומדת על־יד התבשיל. וַיגער בה אבינו מיכאִיל בקול גדול ויגרשנה ממטבחו, והחתולה, בריר נוזל ובחצי תאוָה, יצאה אל החדר האחר, ומה רואות עיניה? מן המדף שמעל לכד השמן שהוּסר מכסהו משתלשל לו זנב עכבר שמנוני ומבהיק. מיד זינקה ונחתה על מחברתו של אבינו מיכאִיל וביקשה לחדור אל בין הדפים בנעיצת צפּרנַיִם וללכוד את העכבר המסתתר שם. עוד היא חובטת ומושכת ושורטת ונושכת ומנתרת ודוחפת ומשליכה את המחברת היישר אל תוך הכד, ואבינו מיכאיל חזר אל החדר והמכסה השטוף בידו, והעיף מבט כהרגלו אל מחברתו, כשואל לשלומה, והנה חתולה כפולת אכזבה רובצת תחתיה. בעינַיִם קמות הביט אל תוך הכד וראה גוש כהה רוחש בתחתיתו. מיד הפשיל את שרווּלו ושלה את “קריאת התרנגולים בכנסיית הקתולים”, ונוכח לדעת שהאותיות המסולסלות שעיטרו את דפי המחברת שבו להֶוְייתן הנוזלית. הניח אבינו מיכאיל את המחברת הנוטפת על המדף ותלש ממנה את סרט השָני כדי להחזירו לכנסיה לאלתָר.

כשדפקה הדודה נַגִ’יבֶּה על דלתו עמד בפּתח והסימנִיה בידיו הנוטפות שמן. ביקש לשדלהּ לשוב למחרת, אבל הדודה נַגִ’יבֶּה אמרה שאמה גוססת ויש להצילה. נטל אבינו מיכאיל את הקמיע והביט בו בחטף. זה קל מאוד, אמר. כלומר, הצד הגופני. את גלגל הנפש יהיה קשה להחזיר לאחור.

לקחה הדודה נַגִ’יבֶּה את הנייר ושבה אל סבתא עַליַא. עם רדת החשֵכה נתנה את הנייר בתוך כוס מים, כמצוַת אבינו מיכאיל, והניחה את הכוס על הסלע שב“דוּוַארַה” למשך כל הלילה, גלוּיה לאור הכוכבים. עם עלות השחר נתנו את הכוס לפיה של סבתי ואמרו לה לשתות. יש לזה טעם של דיו, אמרה סבתי, וזה מובן, אבל טעם השמן מאַיִן בא?

את נייר הקמיע קברו על־יד הסלע המכושף. וראה זה פלא – אהבת נפש התחילה סבתא עַליַא אוהבת את אַלמַאזַה, כאילו לא היתה השנאה אלא אותיות שנכתבו על פני צלוחית של שמן.

על כן מקץ שנה ישא לו הדוד גִ’ריֶס את אַלמַאזַה מאור עיניו לאשה.


12 במרס 1970

אחייניתי היקרה ז’וֹזֶפין נַגַ’אר שתחיה

רוב ברכות לכל המשפחה והקרובים. אשר לי, הבריאות, השבח לאל, טובה ולא חסר לי דבר זולת זיו פניכם. שנית, הריני מודיעך שכבר קיבלתי שלושה מכתבים מכם ועד עכשיו לא עניתי כי אכול דאגות אנוכי, מפני שהצעתי את החנות למכירה זה עשרים פעמים אבל… וזה מה שמדאיג אותי כי אַרח’נטין היום לא שוָה כלום, והמושל החדש התחיל לשנות את המטבע, ותו לא. ומכיוָן שחג הפסחא בפּתח אני מבקש ממך למלא את מקומי ולאחל לכל המשפחה והקרובים מיטב האיחולים, וביחוד לגברת אַלמַאזַה מאור עינַי. והריני משקיע כל מאמץ להציל את עצמי מארח’נטין כי יצא זעם אללה עלַי על אשר עזבתי את מי שהיה לי. אני אומר אחי ואין אח, אני אומר בת־דודי ואין בת־דוד. זה מה שכתוב לי על מצחי, אבל גדול מבטחי באללה שאשוב ואראה את יוּסֶף וחַנַּא וּמַארי וגַ’לִילֶה ואת כל מי שבשר מבשרי הם ודם מדמי. הוי, היִקרה הדבר הזה? אוי לי ואבוי לי, ותו לא. ומי שיאמר שלא קיבל ממני דרישת שלום – שלוחות לו אלף ואחת דרישות שלום. העלימי עיִן מתדירות מכתבַי, הגברת ז’וֹזֶפין.

המאחל לך אריכות ימים הוא דודך

גִ’ריֶס אַ־שַמַּאס


בערב יום ראשון, עשרים ושנַיִם בינואר 1928, נולד אַנטוֹן, בנו של הדוד גִ’ריֶס מאשתו אַלמַאזַה. עם לידתו נפתח דף חדש ביחסים בין שתי האחיות – בין וַדַיעַה, אשתו של הדוד יוּסֶף, ובין אחותה־גיסתה אַלמַאזַה. רְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה, אמר החכם מכּל אדם, וגם בענין שתי האחיות צדק. אבל לפי בקשתה של הדודה מארי אני מנוע מלפרש כאן את מניעיה של אותה קנאה הרת אסון, ולא אומר אלא זאת: יום לידתו של אנטון היה היום שעלה על דעת של הדוד גִ’ריֶס בפעם הראשונה רעיון הנסיעה לארגנטינה. לשָוא טרח סבא ג’וּבּראן, זקן שׂבע ימים ומסעות, לדבּר על לב בנו, ולשָוא גילגל באזניו את תלאותיו, והזכיר לו כי דודו אִלְיַאס, אחיו של סבא ג’וּבּראן, נפטר בדרך לבוּאֶנוֹס אַיירֶס שלושים שנה לפני כן, באניה שנשאה על סיפונה את שלושת האחים יַעְקּוּב וג’וּבּרַאן ואִלְיַאס, לבד מדודם אחי אמם. הים, אמר הדוד גִ’ריֶס, מסתפק בקרבן אחד מכל משפחה. מוּח’תאר הכפר הסכים לערוב לו אצל השלטונות, וכשראו כולם כמה נחושה החלטתו ביקשו לשדלו שיִקח את אשתו עמו ולא יִטְשֶנה. אבל אַלמַאזַה היתה תמימת דעים עם בעלה. מוטב, כך אמרו, שיסע הדוד גִ’ריֶס תחילה וישתקע ויתבסס, ואחר־כך ישלח את ה“נַאוּלוּן”, את כרטיס האניה לאשתו. עם הדוד גִ’ריֶס נסעו אז עוד כמה גברים מן הכפר. בביירות שהו כמה שבועות והמתינו לאניה. בינתים התבלעה דעתו של הדוד גִ’ריֶס עליו, והוא ביקש לשוב אל הכפר, עם עוד איש אחד מאנשי הקבוצה, אלא שחמת המוּח’תאר יצאה על מטולטלי הדעת והחזירה אותם אל סיפון האניה. זה היה בנובמבר 1928.

ביום חמישי ששה־עשר באפריל 1981 הלכתי לפגוש את ידידי העתונאי, ולא נסעתי ללוָייתה של אַלמַאזַה.

“מה היית אומר אילו גילית שיש לך בן־דוד שאף הוא קרוי אנטון שַמַּאס?” שאל אותי קודם שישבתי.

“היה לי באמת בן־דוד כזה, אבל הוא מת בביירות לפני חמישים שנה. אתה רוצה לומר לי שסוּרַיה סַעיד היא מי שאני חושב שהיא?”

“היא מספרת שחמיה, אחד אַל־אַסבַּח, סיפר כשחזר למחנה סַבּרַא בביירות על הפגישה שלו אתך, ואחת הזקנות ששמעה את שם המשפחה נזכרה בשמועה שנפוצה בביירות בסוף שנות העשרים, כשהיתה כובסת בבתי העשִירים, על הבן המאומץ של משפחת אַבּיַד ועל אמו הפלסטינית שהיתה ממשפחת שַמַּאס. הבן, מִישֶל, הוברח בזמנו לארצות־הברית, אבל הוא שב בסוף שנות השבעים והצטרף למרכז המחקרים הפלסטיני בביירות. זה כל מה שהיא יודעת. אבל תגיד, אַל אַסבַּח זה לא היה מישהו במרד הערבי?”

“אני לא בטוח עוד אם היה אדם כזה.”

“אבל אשת דודך תשמח מאוד, לא? אחרי שנים רבות כל־כך!”

כמעט נתפתיתי לומר לו: ספק אם יש די מקום לשמחה שכזאת בארון המתים.

הנה־כי־כן, לאחר שפתחתי את הפִשפָש של השער הגדול וראיתי מה שיש בעֶברוֹ האחר, נתפתיתי לפתוח את השער עצמו, ולא העליתי על דעתי שבדומה לגיבורי אלף לילה ולילה אמצא את עצמי לנוכח דלתות רבות מספור, וכל דלת מסתירה אחריה שורה חדשה של דלתות. נכנסתי בשער הבדיה אל נבכי העבר ומחילותיו ובדמיוני כבר נפלו המחויצות שבין הקיים ובין מה שספוּן מאחורי פרוכת הדמיון. שהנה מה שדימיתי בנפשי כי מסֵכה היא שנטוְתה משתי וערב של מציאות ובדיה, אינו נשמע לטוֹוהוּ עוד, ורשת הזכרון שנכמרה לוכדת את הדייג.

איש מקרובה המעטים של לַילַה ח’וּרי, שסיפרתי להם על אודותיה, לא אבה לחדש את הקשר אתה. וגם היא לא היתה להוטה לעשות כן. בעצם האפשרות שאנטון האחר אולי חי וקיים הטילו בני משפחתי ספקות כבדים. איך אפשר, אמרו, שאותה שמועה שעשתה לה כנפַיִם בביירות לא הגיעה לאזניה של אַלמַאזַה. ואם אכן הגיעה – מדוע לא הזכירה אותה במלה אחת עד יומה האחרון? אמת, בערוב ימיה נשתבשה עליה דעתה והתחילה בודה כל מיני סיפורים על מה שעלה בגורל בנה. והלא אין לתלות את הדבר אלא באותה תכונה תורשתית ידועה במשפחת אִלְיַאס מיכאיל, ששיבשה את דעתם של כמה מזקניה בדמדומי ימיהם, בכל דור ודור. ואפילו נאמר ששמועת אמת היתה, למה זה אותו מישֶל אַבּיַד, שהוא קרוב מאִתנו למקור השמועה, למה זה אין הוא משתדל לחקור את אמיתותה ולהגיע אלינו כמו שאנחנו משתדלים להגיע אליו. לא, אין כאן אלא נקמתה המוּשהית של לַילַה ח’וּרי, המתאוָה לגמול להם למיכאילים על שהלשינו עליה בארבעים ושמונה. ועל הכל – למה זה ירצה מישהו לגלות שכל חמישים שנות חייו לא היה אלא אדם אחר?

חֳדשַיִם לאחר הדברים האלה הגיעה אלי, על־ידי ידיד אחד באירופה, הודעה מידיד נעורים של אחי הבכור, העובד במרכז המחקרים הפלסטיני בביירות, שאכן יש איש אחד, הד"ר מַייקל אַבּיַד שמו, שהיה קשור לפנים עם המכון, אבל זה שנים שהקשר אתו מנותק.

בחוברת “טיים” מעשרים ושבעה בספטמבר 1982 הופיעה כתבה מצולמת על הטבח במחנות הפליטים סַבּרַא ושַתִיַלא במערב ביירות, ובין שאר דברים הובאה בה עדותו של איש שסיפר על אביו שניצל במשך חמישים שנה מכדורי האנגלים ומהפצצות הישראלים, אבל לבסוף הכריעה אותו צורת הצלב שנחרתה על חזהו בסכיני הפַלַאנגות. אחר־כך הובאה עדותו של אחד מעובדי מרכז המחקרים הפלסטיני שעבר בבוקר הטבח רכוב על אופניו ברחובות של מחנה סַבּרַא. בצדו הימני של העמוד שהופיעו בו שתי העדויות זו בצד זו, הופיעו שלוש תמונות ממראות הטבח. בקדמת התמונה התחתונה נראה סוס שקרס באמצע השתיה וראשו עודנו שעוּן לכוד־ולא־לכוד על דופן החבית. מעליו תמונה של שני ילדים שרועים על העפר. ובראש העמוד תמונה של איש רכוב על אופנַיִם מביט לשמאלו ורואה שתי גופות על־יד המדרכה. בכיתוב שמתחת לתמונה נאמר: “ד”ר מייקל אַבּיַד, סופר וחוקר אמריקאי, מביט בחללי הטבח במחנה סַבּרַא."

טעם צורב יש לה לעתים לסוכריית הזכרון האדומה.



המסַפר, “פֶּר לַשֵׁז”

חַלּוֹן רַאֲוָה מְקֻשָּׁט בְּשִׂמְלוֹת נָשִׁים

יָפוֹת בְּצִבְעֵי תְּכֵלֶת וְלָבָן. וְהַכֹּל

בְּשָׁלֹשֹ שָׂפוֹת: עִבְרִית עֲרָבִית וּמָוֶת.

יהודה עמיחי


1.

“ימים ארוכים לאחר שעזבה הוסיף שׂערה האדום, כאש פתאומית, להפתיע אותו מן המקומות הלא צפויים ביותר. בוקר, שׂערות אחדות עודן לכודות במברשת שמעולם לא הודתה שהשתמשה בה. עודן לכודות בפקעת חוטי החשמל שעל השטיח הפרוש על־יד המיטה. שעות הרבה היו עוברות יום־יום במרדף עקשני אחר שערותיה. על השטיחים מלמעלה ומלמטה. בחביון הקפלים של שמיכות־הצמר שהוכנסו לארון. בין הכריות שעל הספה. בציצות המתהוות חדשות לבקרים מתחת למיטה. בין דפי הספרים שקראה או שלא קראה שרועה אפרקדן על המיטה שמתחת למדפי הספרים. והן חזרו תמיד, שׂערותיה. מיאנו לעזוב אותו, מיאנו להניח לו. והוא הלך והסתבך. בקוּרי שׂערותיה, בקורותיה…”

ובקורותיו.

ועכשיו, הרחק מכל זה, באור הבוקר המאוחר של פָּריס, תרנגול שַבשֶבת ירקרק בראש מגדל הפעמונים של הכנסיה ניבט מן החלון. השעון בעל הספרות הרומיות מצלצל רבע לתשע מתחת לתרנגול, ושמש אדומה מגיחה מאחורי הבנינים האפורים. והוא יושב אל שולחן העץ הקטן. מלון “וַאנוֹ”. חדר 62. יושב וכותב על שערותיה. משמאלו ארון־בגדים שפיתוחים חסכניים זרקו מסביב למראָה שבדלתו. מאחוריו מיטה זוגית סתורה, ושׂערות שחורות של אשה פזורות בין המצעים.

2.

חבטה עמומה וצוָחה חדה אחריה משו אותה באחת מהמיית הרחוב. היא עמדה רכוּנה על מעקה החלון בקומה החמישית, ובהתה אל תנועות ידיו של המוכר בחנות “פירות הים”. מגובה שכזה אין רואים אלא את השפתיִם הדובבות ואת הידים המפליגות, מן הסתם, בשבחי ה“וִיטְר”. אלא שהקונה נועץ אצבע אדישה במצע הקרח, ומעביר בה על שפת ארגז הצדפות האטומות והנעולות, ומניע את ראשו מצד לצד בלי אמון, מפמפם לו במקטרתו וקונח את קצה אצבעו בממחטה התכולה ששלף מכיסו, ושב ונמהל בזרם הקונים הרוחשים בשוק והמייתם נוסקת עד החלון שעמדה בו האשה בזמן ששמעה את החבטה העמומה ואחריה את הצוָחה החדה, וידעה בלא להפנות את ראשה שמיץ התפוזים שהכינה במטבח הקטן והניחה אותו בנקישה לפני הילד על השולחן הנמוך, מחלחל עכשיו בשטיח שהציל את הכוס משבירה. והיא לא הפנתה את ראשה גם כשהיתה הצוָחה לבכי מחודש, שלעולם הוא עומד בחיוּתו, ומהלומות אגרוף מעֵבר לקיר נשמעו שוב כענין שבשגרה, כיציאה ידי חובה, אטומות ונטולות משמעות, נחבטות מעצמן במנותק משני הסטודנטים הלבנוניים, ידידיו של גיסה, המתכוננים לבחינה כלשהי מן הסתם. אף המשפט שסיננה מבין שיניה נשמע לה כאילו נאמר מפי אחד הקונים בשוק, ואחר־כך התפרק ומלותיו שבו להוייתן הראשונה הנטולה משמעות, היו לרחשים חסרי פשר, ואבדו בהמולה. ולקול הבכי, שכבר קנה לו תאוּצה וקצב משלוֹ, כאילו נעתק מגרונו של הילד ובא ונלפף מסביב לראשה, ולקול החבטות מעֵבר לקיר, ההולכות ומתמעטות ומאבדות מנחישותן, תרו עיניה אחר האיש בעל הממחטה התכולה, אלא שמבטה נתקל באיש אחר שהיה מחיש את צעדיו ומפלס לו דרך בעזרת שקית הקניות שבין ידיו. הוא הרים את ראשו והביט אל החלון רגע, כך נדמה היה לה, אבל נתקל בזקן אחד שבא מולו והשקית כמעט נשמטה מבין ידיו. היא רכנה מעל למעקה וידיה תומכות את לחייה, ומרפקיה שואבים את צינת המעקה, ושׂערה השחור מתבדר ברוח הרווּיה ריחות של שוק, וידה הושטה מוּכנית להצמיד את מחשוף החולצה אל חזה, ומשהבליחה בה ההכרה שאין היא רוכנת על אדן חלונה באַבּוּ־דַבִּי הרחוקה, עלה חיוך נינוח ונלכד בזויות פיה. “אין לךָ מה למהר,” לחשה כלפי האיש, “הילד שלך אינו תקוע בחצוצרה עוד.” וגם כששמעה את קשקוש המפתחות מעֵבר לדלת לא הפנתה את ראשה. שלושה מפתחות ננעצו ונמצאו לא מתאימים ונשלפו, וכשננעץ הרביעי פנתה מעם החלון והלכה לפתוח את הדלת. עכשיו חָבר גם צלצול הפעמון לקולות.

“לא ראית אותי ברחוב?” שאל והניח את שקית הקניות על שולחן המטבח. אבל היא לא שמעה, והוא שירבב את ראשו מפּתח המטבח וקרא אליה בקול שמנסה לחדור בעד בכי הילד אל מקום עָמדה על־יד החלון:

“נַאדיה, לא ראית אותי ברחוב?”

“אולי תשתיק את אליאס קודם אני לא שומעת מה אתה אומר.”

הוא ניגש אל הילד והרימו בזרועותיו. דמעה חמה נשרה על שרוול חולצתו וצרבה בעורו. “הנה אבא חזר,” דיבר על אזנו של הילד, “אבא כאן.” אבא כאן, שב המשפט והתנגן בתוכה, ומבטה שב לחפש את האיש בעל הממחטה התכולה.

3.

עַם סַיִד בא לקראתה. פניו נהרה ועיניו, שהיו שתי ארובות חשוכות לפנים, קורנות אליה. והיא אפילו אינה שואלת איך זה לקבל שוב את חסד הראִיה. כאילו זה דבר המובן מאליו. הנַאנָה יורדת במדרגות ומנגבת את ידיה בסינרה, אבל משהו מרטיבותן הצוננת דבק ללחייה כשהיא חופנת את פניה ונושקת לה. “אוי אמירה אמירה,” היא אומרת לה בערבית. “אילו היה הדבר מותר הייתי מסלסלת בלשוני, אבל עדיין לא עברו ארבעים ימי האבל.” והיא חושבת ששלושים הם ימי האבל, אבל אין היא שואלת לפשר הדבר. ופתאום כולם בבית־הקברות היהודי באלכסנדריה, על־יד מצבת אבא, ואבא עומד על־ידה ובידיו מצלמה, והוא מבקש שיעמדו על רקע המצבה כדי שיוכל לצלמם, ואצבעו לוחצת אבל הקליק לא נשמע, והוא שב ולוחץ והמצלמה הופכת ללטאה ירוקה בידיו, והוא מושיט אותה לעַם סַיֶּד, והלה מקרב אותה לעיניו, והלטאה חומקת ונעלמת בארובה הימנית החשוכה.

4.

פקיד הקבלה אומר לי שהיהודי שלי לא התקשר ואין כל הודעה בשבילי. לרגלי המדרגות הלוּלייניות אני מביט בטבעות העשן המסתלסל ממקטרתי וחושב על תגובתו אילו ידע שביני לביני אני מכנה אותו – ערבי־פלסטיני־ישראלי גאה שכמותו – אותו אני מכנה “היהודי שלי” דוקא. ואני נמלך בדעתי ופונה כלפי היציאה מ“דֶז אֶקוֹל”, ושב לרחוב דֶלַאמְבְּר. אצבעי הטבולה עדיין בריח פירות הים, היא שהוציאה אותי לרחוב. תן לאצבעות ללכת במקומך, יוֹשׁ בַר־אוֹן. הלא הליכתן פָּתֵיתית לא פחות. ומעֵבר לכביש, מאלפי מלבני השיש הצבעוני הבוהק של חזית האֶקוֹל־מַטֶרנֵל, גלים של צוְחות ילדים מתגלגלים ובאים לקראתי, ואני צף עליהם כלפי “לֶה דוֹם”, מלוּוה באִוְשת המים השוטפים את שפת הרחוב מפתחי האוֹ־נוֹנפּוֹטַאבְּל שבמדרכה. “לֶה דוֹם” כמעט ריק. מלקוחות, אבל לא מריח עשן הלילה שעבר. מתעב אני עשן סיגריות, וביחוד עשן סיגריות עומד. האף ההלום ניחוחות מקטרת עודנו רגיש. לאחר היסוסים לא מעטים אני בוחר באגף הפנימי. הישיבה במבוא המקוֹרה, ב“טֶראסה” הפרוזה והשקופה, הביאה עלי לפָנים לא אחת את הטרחנים העוברים בסַן זֶ’רמֶן משחרי לטרף ומתנפלים על טרפּם כעדת כלבי־ציד שהריחה את ריחות המולדת. אבל גם מחשבה זו אינה נטולה ביקורת עצמית. מה לי ולישיבה במקום הזה בשעה כה מוקדמת אלמלא לא הלכתי בעקבות האצבע שדבק בה אותו ריח חמצמץ של ערימת הקרח. אני עומד בכניסה ומביט במלצר הממרק את הגרמופון העתיק. הרצפה נפערת מאחוריו ומתוכה מגיחה בחריקה מעלית המטבח. להקת מלצרים עטה עליה ופורקת את סְוָארי הצלחות הבוהקות, הזלופות צבעי אותו וִיטרָאז' ספוג שמש בוקר של רחוב דֶלַאמְבְּר. היהודי שלי ודאי היה אומר, ואריאציה על נושא ההורדה מן הצלב. מולי שעון זכוכית. ספרותיו נקודות שחורות ואדומות, מעל לעציצי פרחים שאין לדעת אם טבעיים הם או מלאכותיים. ובגובה המבט תמונות של אישים מפורסמים שהיו לפנים מבאי המקום אני בוחר לי מושב על־יד אחד השולחנות הנושקים לקיר החזית, מוּלָטים ממבטי הסקרנים של סַן זֶ’רֶמן בוילאות מלמלה, ומעליהם תלויים אהילים ורודים. בירכּתי האולם זוג נאהבים שהסבו אל שולחן דומה לשלי, מכורבלים באהבתם. אז בל נדבר סרה בדור שלנו, כמאמרו של אותו צרפתי חכם הנתון פה עכשיו במסגרת עץ, וספק אם המלצר המתמהמה מתוך הרגל שמע עליו מעודו. וכשהוא קרב אל שולחני לבסוף הוא מקבל את הזמנתי בפנים חתומות, רוטטות נחירַיִם. גם הוא מריח את מבטאי הישראלי, שהוא טוב למדי בעיני כמה מידידַי הצרפתים, אם לא למעלה מזה. והוא פונה לדרכו בבוז מסוּתר רק עד מידה מסוימת. גם באזנַי שלי הזמנתי נלעגת ואינה יאה לשעה וכל שכּן לעונה. וכי מה יכול להיות יאה לשעה? הרי לא יגישו לי פה ספלון קפה מהוּיָל, כיאה לשעת בוקר חסודה זו. ספלון קפה מהוּיָל! צריך לרשום זאת בפנקס. מוטב כך ולא “כוס קפה מר”. פרטים קטנים וקלי־ערך לכאורה, אבל חשובים מאוד לאִפְיוּן הדמות. אבל האם די באֶמפַּתיה, אני שב ותוהה, כמאמרו של אותו סופר, האם די בה באֶמפַּתיה להעניק לדמות זו שאני רוקם מקום של כבוד (הוי הכבוד, הכבוד) במחקרים הנעשים על דמותו של הערבי בספרותנו העברית החדשה? דמות עגולה תצא לי הפעם מתחת ידי/ ערבי עגלגל, אנושי וחם. ספלון קפה מהוּיָל, עם כל המשתמע מכך. מהוּיָל, ולא מר, שהוא שם תואר נטוּל אַרוֹמה ועמוס קוֹנוֹטַציות שליליות. אבל היהודי שלי שותה מן הסתם תה בחלב, כאילו הוא מתחמק ממני ומטשטש את עקבותיו. אבל אין הוא יודע שקשה לטשטש ריחות שכאלה, ושמא אי אפשר כלל. לא רק הבגדים ספוגים בהם, אלא גם העור. ואין אני תתרן. נתת לאצבעות ללכת במקומך, יוֹש בַר־אוֹן, וראה לאן הגעת בעקבות הריח. נפלאים הם צימודי הזכרון.

והנה תריסר הצדפות על חישוק־הכַּנָּה בנקישה. מדוּיקות להפליא על מצען הלבן, כאילו הן הממשות היחידה. מקטרת כבויה לכיס, ואני נפנה לענות בַמעדן.

5.

בבוקר שעבר, לאחר ליל אריזה, יצא מירושלים. מה אורזים בשלהי אוגוסט ליום אחד בפריס ולחֳדשים אחדים במערב התיכון של ארצות־הברית. מה אורזים בשלהי אוגוסט מן הבגדים שנסרקו בקפידה להסיר מהם את אות שערותיה. בשתים־עשרה חמישים וחמש, לפי שעון המקום נחת המטוס בפריס. ורק בארבע אחר הצהרים אזר עוז בנפשו להתיאש מקרוביו הלבנונים שהיו אמורים להקביל את פניו. כעבור שעַתיִם עמד במקלחת חדרו במלון “וַאנוֹ” ורעד וקילל את הצרפתים שאינם מספקים מים חמים לנוסעים מותשי קרובים. ובמין נקמה רטובה אין הוא מתנגב, וככה הוא משתחל בין הסדינים. כך היתה שלומית עושה בשובה מן האמבטיה, מקניטה אותו על סף שנתו. באחת־עשרה, לפי שעון המקום, הוא פוקח עינַיִם טרוטות, ואור היום של אוגוסט שעודנו שהוּי בחוץ, משטה בחושיו, והוא שב ונרדם ודעתו על הקרובים הממתינים לטלפון ממנו. כן, ואיך שכח, גם יהושע בר־און. יחכו להם הקרובים. יחכה לו גם הסופר. ובשתַיִם אחר חצות, לאור המנורה שעל השידה, הוא מבחין בשׂערה הראשונה על הכר, והשׂערה שולפת אותו בבת אחת מתוך שנתו, והוא הופך את המיטה, אותה ואת מצעיה ואת שמיכותיה ואל כריה. שערות פזורות בין הסדינים. שערות דבוקות לקופו. מין נקמה צרפתית. והוא ממהר אל המקלחת, ומול הברז היחיד, מול אימת המים המקפּיאים של השעות הקטנות, הוא מגלה תגלית: אותו הברז כשהוא סובב לימין מזרים גם מים חמים.

נפלאות המוח האנושי, היה אביו אומר, מן הסתם.

6.

“מה מביא אותךָ כל־כך מוקדם?”

“עדיין לא הלכתי לישון.”

“מה קרה?”

“חבל שלא לקחתי את המצלמה אז לתיקון. הסרט נשרף.”

“אוי ואבוי. דוקא נראיתי טוב אתמול.”

“כמה פעמים עלי לומר לךְ שכשאני מצלם אותך על רקע המצבות, אַת צריכה לתת למצבה להירָאות טוב. ב’פְרֵיים' הזה אַת מספר שנַיִם. לא כמו בחיי.”

“מיהר להוסיף בזריזות של צַלם.”

“אני רציני. כל הרעיון הוא להעניק חיים למתים.”

“מיהר להוסיף במיומנות של קברן.”

“אמירה, בבקשה!”

“יוצאים או אוכלים ארוחת־בוקר פה?”

“צַמצָם מקולקל מגביר את התאבון שלי.”

“אני מוכרחה לרשום את כל ההברקות שלך. זה טוב לדיאלוגים שלי.”

“רק עכשיו נזכּרת, אחרי כל השנים האלה!”

“צריך להעניק חיים למתים, לא?”

“האמריקאים ילמדו אותך חָכמות יותר טובות.”

“מדובר בסך הכל באמריקאים של המערב התיכון. לא נראה לי שיהיו פנויים לדבר אתי. הם עסוקים תמיד במעקב אחר התירס הצומח.”

“אולי תארגני לי שם תערוכת תצלומים?”

“רעיון לא רע דוקא. אין להם שם מוּדעות היסטורית עמוקה למָוֶת. המצבות שלהם די צעירות יחסית. מָוֶת עם מסורת ימצא חן בעיניהם.”

“מתי היית אצל אביך בפעם האחרונה?”

“אתה יודע, חלמתי על אלכסנדריה בלילה.”

7.

אבל על מה חולמים הערבים, שואל אותי הצייר שהצטרף כצפוי אל שולחני. על מה חולמים התאומים עַזִיז וחַ’לִיל לאחר שהם מסיימים את הופעתם בסיוטיה של חנה גוֹנֵן, הוא מוסיף לפתח את הנושא, ואצבעו ננעצת בקערה הקרה. האם פיתחתי לי מנהג יהודי גלותי חדש, אני שואל את עצמי. ועכשיו אני כבר מתחרט שברגע של חולשה לא נסלחת גָליתי את אזנו של הלה, יורד בן יורדים שעודנו מתעקש להיקרא ישראלי, בדבר הרומן שאני כותב. כאילו הצטדקתי על שנות השתיקה. כאילו אני חייב לו משהו. נכנס לטלפן, כך הוא אומר, וראה אותי. וכבר אני מתחרט על גחמה זו שהביאה אותי בשעה מוקדמת זו אל “לֶה דום” והעמידה אותי עירום ועריה מול מבטי הבוז של המלצר, ומול הנעימה המתנשאת שבהמתקת־הסוד־בקול־רם שנתלַוְתה לדבריו של המֵסב החדש, שעוד קודם שהתישב ושאל לשלומי מיהר להפנות את תשומת לבי, ובצרפתית דוקא, לכך שלעולם לא תראה קוֹנוֹסֵר ראוי לשמו נוגע ב“וִיטְר” בעונה זו של השנה, בארבעת החֳדשים נטולי הרֵי“ש. ולא כל שכן בשעה המוקדמת הזאת שאינה אלא בת לוָיה לגרגרנות הישראלית הראויה לשמצה, שבשמה הוא קורא למלצר ומזמין לו צלחת ריקה. ובכל זאת נחסכה ממני עגמת נפש חדשה. מודה אני לאללה הרחום והחנון, כמו שהיה היהודי שלי אומר, שהנחני לתחוב את מקטרתי הכבויה בכיס מקטרני. שכן בביקורי הקודם, בזה המקום המקולל עצמו, שילח בי טרחן זה חד הלשון אחת מאִמרותיו שאינן נטולות שמץ של חיבה. למה זה אתה מתעקש לעשן מקטרת, סָנַט בי, למה לךָ להתעקש על הדימוי הזה של דור הפלמ”ח שרואים אותו בתמונות סופריו שעודן מתפרסמות באנתולוגיות ובמוספי החגים: מקטרת ביד, אצבע ובוהן תומכות את הסנטר ואת הלחי, ומבט מצועף אל העתיד. הרי אתה צעיר מדי לדור הפלמ"ח וזקן מדי לדור המדינה. אז תשמור לפחות פרופיל נמוך.

הוא מספר לי.

8.

הילד מוּתש דמעות, נרדם. אבל בודאי יתעורר כשיצלצל הטלפון. והילד השני, אם עדיין אפשר לכנותו כך, עוזב את חלל הבטן, אסטרונאוט שניתק מחבל הטבור הקושר אותו לחללית האם, ושוקע לעד בהוָיה הקסומה של חוסר המשקל. מה תוֵי פנים היו לו ומה עכוז ומה ידים. ידיו הזעירות, אמר לה הרופא, שפכו את דמה. כמעט. וכַּמַאל, כהרגלו, מוציא אותה מהרהוריה, בשלוה גדולה:

“הוא לא התקשר, הקרוב שלך.”

“אני לא דואגת. אני יודעת שהוא כבר הגיע.”

“אביך היה מספר שגם אחותו ניחנה בראִיה מיוחדת עד גיל מסוּים ולמה זה לא ניחשת שהמטוס נוחת באחת בצהריִם, ולא באחת אחר חצות?”

“כוחותי בוגדים בי בזמן האחרון וגם שחלותי.”

“סליחה, לא התכַוַנותי שנגיע לשם.”

“אבל אין שם כלום עוד,” אמרה בקולה של בַּבּוּשקה שנתרוקנה.

9.

ועכשיו, בשתַיִם אחר חצות, בעיר זרה, הוא עומד מול הראי הקטן שמעל לכיור ומקציף סבון על פניו. מי עוד משתמש במברשת היום, התריס כנגדו איש הבטחון בלוד, בנעימה שאינה נטולה אבק חשד. אבא שלי, ענה ואמר לו. בגוף שלישי יחיד, הוֹוה. בהתרסה על כל החיפושים. וכשנגעו האצבעות המחפשות באקראי בשורת השׂערות הזקורות במורד ערפו, המקבילה לתנוך אזנו הימנית, הרגיש בפעם הראשונה בעלבון מפכה ועולה ומציף ומחלחל בנקבוביות מצחו מבפנים. אלה הן השערוֹת שבילדותו בכפר היה מפקירן ללהב התער שביד אביו, בסוף התספורת, וזה התער שעובר ומיישר קוִים, מעַגֵל קשת מעל לאוזן, מצמית פלומה.

זה היה בדרך־כלל ביום ראשון, לפני המיסה. פעמון הכנסיה כבר צילצל בפעם השניה, להודיע שהכומר כבר ירד ממשכנו והוא הולך להתלבש על־יד הגומחה שמאחורי המזבח. המברשת שנקנתה בביירות בשנות הארבעים זורה את השער הדוקרני כשלף מעל צוארו ופניו, והתער נשלף לתיקון אחרון, בשיפולי העורף, בניצב לתנוך אוזן ימין. וכשעברה המשפחה לחיפה, והוא בן שתים־עשרה, חדל אביו, בין שאר הדברים, לסַפרו, והתער לא נגע עוד בשורת השׂערות הזקורות בשיפולי ערפוֹ. שש־עשרה שנים לאחר־כך התחלפו היוצרות והוא התחיל מספר את אביו החולה ומגלח את זקנו. מקומות מסתור חבויים ומוצנעים לרוב בגופו של האב היו עכשיו בהישג ידו, רטוּיים למגע אצבעותיו. אביו, שלא חיבק אותוֹ מעולם בילדותו. תחילה נגע בתנוכי האזנַים והטה אותן מעל דרך המספרַים שנשלפו מן הקופסה הדמשקאית המצודפת. אחר־כך התחיל מחזיק את האף בין אצבע לאגודל, בתנועת משיכה, כדי להיטיב לגלח את השפה העליונה. וככל שהלך הסרטן וכירסם בכבד, ורָפָה הגוף, כן הלך הגוף ונפתח בפניו, שבע אכזבות, רווּי טלטולים. היו יושבים טַנדוּ ושותקים, האב וצעיר בניו. והאֵם, שלא ידעה על אודות המחלה, עוטפת את הבית ביריעות שקופות של חמלה, באהבה שפרחה כארז ועכשיו היא נכמשת כאזוב. כבר היתה ביניהם לפָנים, בין האב לבנו, קרבה של לילות ארוכים לאור העששית, בזמן שנשארו שניהם בכפר עד שתתבסס המשפחה בחיפה. ועכשיו לילות ארוכים של גסיסה אטית לפניהם, כמו דעיכת עששית מבוּישת באור החשמל.

10.

“שׁם לב שאתה מחזיר אותי תמיד אל המתים?”

"אני לא מחזיר אותךְ לשום מקום. בסך הכל אני מציב אותך ביני ובין המצבה.

“אנטידוט בהֶשֵׂג יד?”

“אני לא צריך הגנה מפני המוֶת. אני יודע להגן על עצמי. אבל למה אנחנו לא יכולים לדבר על הנושא במנותק מן החיים שלנו? למה אנחנו לא יכולים לראות בזה צילום?”

“אולי כך יֵצא צילום מעַניין יותר.”

“לא, ברצינות. אולי אוַתר על הפּרוֹיֶקט. אבל מעַניין שדיברנו על זה יותר משעסקנו בזה. על ויכוחים אנחנו מוציאים זמן פי עשרה מן הזמן שאנחנו משקיעים בעבודה.”

“העבודה שלך. אל תשכח.”

“אבל הרעיון, את שוכחת, היה שלךְ!”

“היה לי קל לחזור ככה אל אבא. עכשיו זה כבר משהו אחר.”

“הרעיון לא השתנה.”

“אני תוהָה אם אמנם לא השתנה. אבל אל תשכח שהרעיון היה שונה בהתחלה. זה היה בעצם כמין תרגיל ולא רעיון במקום לגרור את המפורסמים שלך ל”פֶּר לַשֵֹׁז" ולרוץ אתם בין המצבות, נוח היה לך להשתמש בפנַי כמודל לנסיון."

“אבל עכשיו זה מה שמעַניין – הפנים שלךְ. כבר ויתרתי על ענין הפּורטרטים של המפורסמים.”

“במעשיךָ, אולי. אבל לא בלבךָ. עדיין אני אדם אחר בעיניךָ. וזה מוציא אותי מדעתי. אל אבא אני מגיעה רק בחלומות. אתך הוא רחוק ממני, מאחורי. אולי הוא נוגע בי, אבל אני לא יכולה לגעת בו. כי אני עסוקה בהסתכלות אליך. אני בכלל עסוקה בהסתכלות אליך רוב הזמן, בלי שום קשר לאבא, לאלכסנדריה, לבית הישן.”

“אַת מאשימה אותי כאילו אני אחראי לחלומות שלך.”

“אבל זה כל הענין! אתה באמת אחראי לחלומות שלי, אתה לא מבין? והלא זה מה שמפחיד אותך, האחריות לחלומות שלי. אתה בורח מזה, מיום שאני מכירה אותך. אם אני מכירה אותך בכלל.”

“את מכירה אותי. אַת לא אשתי.”

“אבל אתה לא רוצה להכיר אותי. לאמתו של דבר אתה לא רוצה להכיר שום דבר. כל דבר שאינו מכוון על פי מד־האור שלך לא יעבור לעולם את הצַמצָם שאתה קובע. אתה מוגן שם מאחוריו, ואני חשופה ואת עצם הדבר שאני חשופה אתה רוצה להראות בתמונות שלך. קבר אטום וסגור ומסוגר, לעומת אשה חשופה ושקופה ופתוחה וחסרת ישע ומגן… למה אתה שותק. אין לך מה לומר עוד?”

“דבר אחד יש לי לומר לךְ להגנתי – אני אוהב אותך… רגע אחד, תני לי לדבּר. אני יודע שזה לא הרבה בעינַיך, אבל בעיני שלי זה ה’פרֵיים' האחד והיחיד שמצדיק כל מה שאני ‘מעולל’ לךְ, אם אַת רוצה.”

“אני אוהבת את ‘פֶּר לַשֵׁז’.”

“ואני מה?”

“אתה האליבי שלי, ‘פֶּר לַשֵז’ הוא האליבי שלךָ.”

11.

לא היתה כל סיבה לרוח הנכאה. לכאורה. גם באַבּוּ־דַבִּי הנידחת, שנסעו לשם לאחר שסיימו את לימודי המחשב בפריס, נמצא רופא שעלה בידו לנסוך בה שלוָה, על אף משמעותה של האבחנה המוקדמת, והפנה אותה לרופא המנתח בפריס. התעלפויותיה הלכו והִנְדִירוּ, והכאב שהיה מתפתח בתוכה דעך והלך עכשיו, ובמקומו נתעטפה הֶוייתה בידיעה יורדת חדרי בטן לאמור, אי־שם בתוך החצוצרה השמאלית תקוע לו עוּבּר ושם יהיה עד שימשו אותו ידי הרופא המנתח. ואנה מועדות פניו. עד כאן הגיעו מחשבותיה, ולמעלה מזה השקט שבאי־הידיעה. השקט שבין בכי לבכי. זה הבכי שאינו רשום בתולדות המחלה. על כן נעלם מעיניו של הרופא המטפל באַבּוּ־דַבִּי. שאם לא כן איך תסביר את תכיפות בכיו של אִלְיַאס הקטן, כאילו ביקש העוּבּר שנחרץ דינו בבטנה למסור לה הודעה סתומה בשפת סתרים עלומה ששרידיה עודם קיימים אצל האח התועה בעולם.

“הסבר רומַנטי, אבל אני מוכן לקבלו רק כנימוק מכריע לעשות את הניתוח מיד,” אמר כַּמַאל.

אלא שזה היה מן ההסברים שחזקה עליו שהיה מאמצו אילו עלה על דעתו תחילה, ולא על דעתה. כמין תכונה שכזאת היא, אנוכיות מיוחדת במינה, שהיא כה אהובה עליה, כה מרתיעה בעיניו. המחשבה ששניהם חופפים כפעם בפעם הילכה עליו חרדה, ועליה קסם ושלוָה. אלא שמעולם לא אמרה לו זאת, שלא ייתפס לבהלה, שלא יישמטו מידיה מושכות אהבתם. המושכות היו נתונות בידיה מיום שמסרה לו והוא אז עובר אוֹרח אנונימי, כרוז מחתרתי של “המפלגה הלאומנית הסוציאליסטית הסורית” בשער האוניברסיטה האמריקאית בביירות. והוא הציץ וחייך אל הדף המשוכפל, ואחר־כך זקף את עיניו וחיוכו הציף אותה, והיא ידעה שזה האיש שיוּעד לה, ושגם הוא חבר המפלגה. למחר כבר היו ידידים ותיקים, מסתודדים להם בפינת הקפטריה הרוחשת ככַוֶרת. כיוָן שסיים את סיפורו על אודות אביו שבילה שנים בכלא באשמת חברות במפלגה האסורה, ביקשה ממנו, בוא הערב אלינו ובַקש את ידי מאבא. והוא בא וביקש, ואליַאס ביטַאר נתן. אחר ־כך נסעו לפריס להמשיך את לימודים, וכאן נפקחו עיניהם לראות את הצד הפשיסטי של המפלגה, וביחוד עיניו שלו, לפי שהיא היתה נתונה ראשה ורובה לילדם הראשון שעכשיו הוא יושב אתו אל השולחן, ושניהם מציירים.

והיא באה אל החלון, וצלקת הניתוח מושכת אליה בחוטי כאב את חום גופה, וצינה מרעידה אותה פתאום, והיא סוגרת את החלון וחושבת שאין סיבה לרוח הנכאה לכאורה.

12.

ועכשיו הוא נזכר בחלום שחלם קודם שהתעורר בבעתה והבחין בשׂערה אחת על הכר. ישן הוא על מיטתו בדירה שבכיכר השבת בירושלים ובחלומו הוא רוצה להתעורר מתוך סיוט. והוא ניגש אל החלון הפונה אל מאה שערים ורוצה לקרוא לעזרה, בעברית, כי מי זה יעלה על דעתו לקרוא לעזרה בערבית במאה שערים. אבל הוא יודע שהמלה “עזרה” אינה המלה הנכונה. והוא פותח את החלון ומקוֶה עדיין להיזכר במלה. ובמרפסת שמנגד דלת פתוחה אל חדר, ואשה שבוּסת ראש עומדת לפני הראי, וכשהיא משגיחה בו בראי היא מפשילה את שמלתה ומשלשלת את תחתוניה ומנדנדת לעומתו את ישבנה הצחור והמפואר, הנטול חושניות, כאילו אשה כפרית היא המבקשת להביע את בוזה באמצעי המושלם ביותר שהעמיד הטבע לרשותה. ובמרפסת אחרת שכנה מוּכּרת מסיימת עִסקה עם שני אנשים עטויי גלימות וחובשי כָּפיוֹת, והיא נוטלת מהם שטרות כסף ונותנת להם שני צרורות תמורתם. ועד שהם מתרחקים הוא נזכר פתאום במלה העברית הנכונה וצועק אחריהם “הצילו!” והם קופאים על מקומם ומפילים את צרורותיהם ומרימים ידיִם כממתינים ליריה.

13.

היהודי שלי יהיה ערבי משכיל. לא אינטלקטואל. אין הוא דוהר על סוס, כמו בסיפורי החַ’וַאגַ’ה ההוא, ואין הוא שבוי כמו בסיפור האחיין. ואין הוא נער אבוד ומאוהב. אמנם הוא דובר וכותב עברית צחה, אבל בגבולות המוּתר. הלא צריך להשאיר מחוזות נעולים בפניו, שלא יאשימו אותי ביצירת סטֶרֵיאוֹטיפּ הפוך. הקַדִּיש למשל – “עושה שלום במרומיו” אולי כן, אבל לא “בעגלא ובזמן קריב”. ועוד כהנה וכהנה. שדה מוקשים של ממש. איני זוכר איפה קראתי על הערבי כפתרון ספרותי, אבל זה יבוא, ודאי לו שיבוא. בעגלא ובזמן קריב. שמבקר רדום, כמין חפרפרת שתולה בדרכי, יאשים אותי במאמר מלומד ומנומק, שאין הערבי שלי אלא פתרון ספרותי למצוקתי האישית, ולא למצוקת הסיפור דוקא. ואז אנה אנו באים. שהנה שתיקה הולכת ונמשכת של סופר (אי־מי חזקה עליו שיכתוב), שתיקה שהופרה, וחבל. ואז יתחילו להתקשר העתונאיות המתחילות של הצהובונים, שבאמתלת ההתחככות בסופר הנשכח, ואולי בשליחות הבן, ישאלו על אודות פרט זה או אחר ויבקשו לשמוע תגובה. זו השאלה המפחידה מכל – “מהי תגובתך?” כלומר, מישהו כבר חרץ את דינך, ואין לך אלא למלמל כמה מלות תגובה. ואני אלך ואסתבך, אסתבך ואלך, כמאמר המשורר, ואחרַי יתמשך שוֹבל רכילות מי ישורנו וכל הנחשים הרוחשים בבוץ, כמאמר הקיסר המגמגם, ייבָּקעו וירימו ראש. בבחינת מיטפורה של הבדידות החדשה. אשה שעזבה. בן שהסתבך עם המשטרה. ולא לפי הסדר הזה דוקא. הסיפור שפירסם על החינוך שהענקתי או שלא הענקתי לו. וכל השירים שהיו במגירה לאחר המעצר. שמא על נושא זה מוטב לי לכתוב, על כל המגירות שלא ידעתי על קיומן. אלא שריחוק אסתטי אין כאן. ואף לא ענין. מוכרחים ערבי הפעם, כפתרון כלשהי לשתיקה כלשהי. ערבי שמדבר בשפת החסד, כפי שקרא לעברית לפנים הפלוֹרֶנטיני הגולה. העברית כשפת החסד לעומת שפת הבִלבוּל שהתרגשה על העולם בהתמוטט מגדל בבל. הערבי שלי יבנה אל מגרשי את מגדל בִלבוּלוֹ. בשפת החסד. זו לדעתי גאולתו האפשרית היחידה. בגבולות המוּתר כמובן. הוא יתאהב ביהודיה. אדומת שׂער. נשואה. לאיש־צבא אולי. אדומת שׂער של איש־צבא – חוף אחד מעבר לכמיהה תמיד, דויד אחד יותר מדי. אהבה הנושאת בקרבה למן ההתחלה את גֶן־ההרס־העצמי. אהבה שלא תמוּמש לעולם. זהו נתון הפתיחה. ובהתגלות הפרי האסור ישתולל הבעל הפגוע עד עפר, ועל־פי התחבולה הבדוקה של החכם מכּל האדם יעמיד לָאשה אחת משתַים: או האהבה החצויה או הילד החי. וגם כאן יהיה משפט, ובסיומו יוחלט שהכּל שבים לגבולותיהם. הילד החי ישוב אל אמו, האהבה המתה אל הצלע הנכרית של המשולש, והחיים למסלולם התקין.

ואני חושב על מוֹטוֹ לכל הענין. ראיתי פעם סרט שנפתח במשפט “רק בדידותו של הנמר ביער גדולה מבדידותו של הסמוראי.” ואחר־כך פורסם כי אין זו אִמרה יפנית קדומה, כפי שהוצגה בפתיחת הסרט, אלא המצאה של הבמאי, שהצליח לשטות אפילו ביפנים עצמם. אני אכתוב על בדידותו של הערבי הפלסטיני הישראלי, שהיא הגדולה מכולן. במיומנות של סמוראי ותיק שעדיין זוכרים לו כמה אִבחות פרוזה מדויקות, מן המעולות שבספרות העברית. הנה עולה בי פתיחה אפשרית לפרק הראשון: “עם הגיעו לירושלים, מכפרו אשר בגליל, נוכח לדעת שבדידותו של הערבי, בדומה לארון־המתים, יש בה מקום לאדם אחד בלבד.” קוראַי שלי ספק אם הם עולים על היפנים בחכמתם.

14.

“אתה יודע, אני ערביה למחצה. זה החצי האלכסנדרוני של המוח, הממונה על כוח היצירה. אני אוהבת אותך אהבה יהודית, אבל כותבת על זה בסגנון ערבי. הייתי כותבת לאבי בערבית, והוא היה עונה לי בצרפתית. כדבר המובן מאליו. אבל היה אפשר להרגיש שריח החוף של אלכסנדריה משתרע מאחורי המלים. ריח המטבח של אמי. לא כל מה שכתב הבנתי, אבל אַכזב העברית שלו זרם אצלי בערבית. האותיות העבריות שהיו מודבקות על המצבה שלו נגנבו. בא סתת ערבי וחקק אותן באבן הקשה. הופתעתי לראות אותיות עבריות על המצבה. הרי חייו עברו עליו בערבית, ולמה זה רק המוֶת בעברית. ואולי כך אני מסבירה לעצמי למה זה העברית שפת המוֶת היא בעינַי. אני יכולה לפעמים להרגיש בקפל של נייר רוֹרְשָׁך העובר בתוכי.”

“זה, כידוע לךְ, לא עובר במצלמה.”

15.

שוער הלילה היה מכורבל בכורסתו. לרגליו התמתחה חתולה הרה ועיניה ברקו באפלולית. השוער רטן בקוצר רוח של מי שננער מחלום צרפתי, אבל נענה לבקשתו ופתח את השער הנעול. והנה פריס נפרשת לעיניו בשלוש לפנות בוקר, במעלה רִי־דֶה־סֶוְר, לקול פכפוך המים במזרקה הקבועה בקיר בית־החולים לֵנֶק“: איש מצרי מדושן חלצַים, ידיו אוחזות בשני כדים מוטים, ומתוך פיותיהם הפקוקים זורמים המים בשני סילונים דקים. אל קירו האחורי של מלון “וַאנוֹ” פרסומת דהויה ל”דִיבּוֹנֶה". איש יושב, בשלוש ואריאציות, מרים את הבקבוק לפיו בתנועה נצחית. רחובות ריקים, ושלהי אוגוסט באויר.

הדוד יוּסֶף, השוכב עכשיו על ערש מותו בכפר, היה משיב ריקם את פני הסיפורים כולם בשעה זו, ומעניק זכות הכניסה לחלומות בלבד. הוא היה מֵצר שלא הספיקו לו שעות עירנותו מעולם לספר את החלומות שפקדו אותו בשנתו, או התחככו באדרת נמנומו. עכשיו אין הוא זוכר עוד את מלת הקסמים שהיתה משיבה אותו לפנים אל עולמו הצר. והוא הולך ונאסף אל חלומותיו. “פגישה שלא תשוב,” אמר לו הדוד כשנסע אליו להיפרד ממנו," אבל אם יהי רצון מלפני אם המושיע, ודאי לנו שנשוב ונתראה." הדוד יוּסֶף אהב אותה, ואולי אהבה גם היא אותו. והוא אהב את שלומית, והיא אהבה אותו, ואיש לא הושיע. והוא עמד בחלון תמיד וביקש לצעוק לעזרה, אבל לעולם אין הוא זוכר את המלה הנכונה, ובאיזו שפה תיאמר. וכשסעד את אביו על ערש מותו כתב לה מכתבים. בעברית. זו היתה הפעם הראשונה שנפרדו, והמכתבים היו מעין סיכום לערגה. ואחרי שליוָה את אביו לקבורה בכפר שב לירושלים ונוכח לדעת שתמה הערגה. הבעל גילה את המכתבים, והסוד הנורא ביפיוֹ נתגלה, ושבו הדברים להֶוייתם: עברית, ערבית ומוֶת.

חבורה של שלושה צעירים פורצת מתוך אחת הסִמטאות במעלה סַן זֶ’רמֶן וחוסמת את דרכו. הבחורה, שאינה יכולה לשלוט בצחוק שהתרגש עליה, תופסת בשרווּלו ומסבירה לו בצרפתית את רצונם. שני הבחורים עומדים בציפיה דרוכה וניכר בהם שהם ממתינים למוצא פיו. והוא מסביר להם, באנגלית, שאין הוא יודע מה הם סחים ומה רצונם. לשָוא. הבחורה זרועה כרוכה על צוארו והיא גוררת אותו לתוך בית־קפה ושני הבחורים אחריהם. יללות שמחה הקבילו את פניהם בתוך בית־הקפה, והיו אף שמחאו כפּים. מבוכתו מתחילה להפשיר והוא מוסר את עצמו לידיהם ומתמסר לגחמתם. דובר אנגלית שהתקרב לשולחן מצליח להסביר לו, במשפטים שעיקרם אובד בהמולה, כי זה כשעה מתנהל כאן ויכוח קולני מבוסם על הסוגיה היכול אדם, כמו אלוהים או כמו כל כוח עליון אחר שוה ערך, להסיט את מסלול חייו של אדם אחר. החבורה שחסמה את דרכו מאמינה כי אין קיוּם לרעיון המופשט בלי מימוּשו הלכה למעשה, ואין הוא עצמו אלא הוכחה חיה לאמיתות הטענה שאכן אפשר להסיט את מסלול חייו של אדם.

בשנותיו הראשונות בחיפה יצא ערב אחד לטייל בעיר, ופתאום נעצרה על־ידו מכונית שנדחסה בה חבורה רעשנית. צעירה אחת שישבה על־יד הנהג שירבבה את ראשה מן החלון וחייכה אליו ושאלה בעברית: אולי תצטרף אלינו למסיבה? מיד אספה את ראשה והמכונית יצאה לה לדרכה בשעטה. והוא עמד שם רותח מזעם ולא הבין את פשרו. מה זכותה של הצעירה הזאת להפר את שלוָתו. והרי היה מאושר כל־כך בהליכתו המצומצמת, בעולמו הכפרי הקטן שנשא בכיסיו ובראשו, והנה מופיעה לה מישהי ובלא ליטול רשות היא זורקת לחלל האויר הבטחות על אפשרות אחרת, על עולם שונה מעבר לגדר ועל קסמים שממתינים מעבר לפינה. ואין היא טורחת להשתהות כלל ויוצאת לה כשם שנכנסה. שנים לאחר־כך נכנס לספריית ההשאלה של “בית העם” בירושלים, וחיפש על מדפי הספרים את התרגום העברי לספרה של וילה קאת’ר, “אנטוניה שלי”. והנה הספרנית אדומת השער, שלא הכירה אותו עד כה, עומדת על־ידו ומחזירה ספר למקומו על המדף, ופתאום היא פונה אליו ואומרת לו אולי תקרא את הספר הזה – “חיי הדבורים” מאת מוֹריס מֶטֶרלינק – היא מראה לו את העטיפה. והוא, שמעולם לא היה לו ענין בדבורים ובחייהן, עמד שם משתאה על הפּניה. ואף הספרנית כיוָן שתפסה את הסגת הגבול שבמעשה, ביקשה לסגת וצחקה ומילמלה התנצלות. מיד החזירה את הספר למדף ונפנתה והלכה אל מושבה מאחורי דלפק ההשאלה. והוא מצא מה שחיפש, ומתוך מחוָה של שמחה שלף את “חי הדבורים” וניגש אל הדלפק. צעדיו מן המדף אליה דמו לצעדים שהלך מאז אותו מעשה במכונית בחיפה. ואף שידע מה מחירו של הדבש שאל את הספר וידע כי הוא־הוא המסיבה שהובטחה.

בחמש בבוקר ביקש מן הבחורה, באמצעות המתורגמן, שתתלַוה היא אליו הפעם, להמשיך את טיולו, והלומי יין הגיעו שניהם אל הנהר. אורות ניצנצו בָאדוָה והֶמיה חרישית ליחכה את הגשר שעמדו עליו. וריח המים באפו מעורר געגועים אטומים. ומבטו נמשה מן המים ומטפס על קירות חשוכים של בנין דומה לגמל אגדי בּוֹרֵך בחושך. אתה מוכרח לבקר בנוֹטרדאם, אמרה לו באנגלית רצוצה. והוא ענה לה בערבית שהדוד יוּסֶף היה רוצה עכשיו ששניהם ייכנסו לכנסיה וידליקו נרות לרגלי אֵם המושיע, אבל זאת יעשה הוא מחר.

על־יד השער הירוק של ביתה ברִי־דֶה־סֵן, היא נושקת לו לשלום ושניהם שבים להיות זרים שרק חשכּת השחר הכוזב יכולה לכסות על בדידותם.

מפוּיס הוא פונה לדרכו. חמש בבוקר והעיר מתחילה להתעורר. תחילה בנשיפות לוהטות עולות ובוקעות מפתחים מסורגים על המדרכות. ואחר־כך במכוניות האשפה המשתהות על־יד הדלתות הנעולות. שני עובדי נקיון בעלי חזות מזרחית מתהלכים לאורך המדרכה בדממה, רק קול מטאטא הזרדים על האספלט הטלוּל נגרר אחריהם, וכפעם בפעם מפלח את השחר המתמהמה קול שפשוף צואת הכלבים מאמש. והוא עובר על־יד “סוּרבּוֹן” השרויה בעלטה ולאורך החומה הצפונית של גני לוּקסמבּוּרג, הפרוּשׂים באפור. ובמורד רַסְפַּאי הוא פונה ימינה לרחוב דֶלַאמְבְּר ומשתהה על־יד השער של בית מספר 15, מלון “דֶז אֶקוֹל”. יהושע בר־און, יוֹש בפי ידידיו, מן הסתם פוקח את עיניו עכשיו ומביט בשעון. “מי זה רוצה לראות אותי בשעה שכזאת!” אבל הוא מוַתר על הרעיון הזדוני וממשיך בדרכו. גם אילו התיצב בדלת חדרו של בר־און לא היה הלה מכיר אותו. מעולם לא התודעו זה אל זה. אבל הוא מכיר את בר־און מרחוק, ופעם אחת, קודם השתיקה, אף נכח בטקס מתן פרס ספרותי כלשהו לסופר שאיש מחוקרי הספרות אינו יודע איך מטפלים בו ובאיזו מגירה מניחים אותו. שערו האדמוני העבות על אף שנותיו, שנות החמישים המאוחרות לחייו, עורר קנאה בלבותיהם של כמה מבקרים שלא נתברכו כמוהו בחסד נדיר שכזה, והיו טרודים ראשם ורובם בגיוס שׂער מן הרקה ומשאר חלקי הגולגולת להליט את חרפת הפדחת וכלימת הקדקוד. בר־און, שהקדים ובא לפריס לפניו, התקשר אליו קודם שנסע והציע שייפגשו שם, שהרי הם טסים יחד לארצות־הברית. מחר יתקשר אליו ויעדיף אותו על קרוביו שלא קיבלו את פניו כמובטח.

בפינת רִי־דֶה־לַה־גֵטִי מכונית מאפִיה, ונער בחלוק לבן פותח את דלתה האחורית. ריח הקרוּאסוֹנים הטריים לוכד את חושיו בחכות משי, וכל הרחוב עולה כמו שחר של מוֹךְ לקראת השובל הנמשך מאחורי המגש שביד הנער המחיש את צעדיו במעלה רִי־דֶה־מוֹנְפַּרנָס. והוא הולך אחריו, לכוד ומוקסם, וכרטסת הריחות נפרשת בדמיונו כמניפה. ריח הקרוּאסוֹנים נושק לריח אחר שהיה נודף משיפולי ערפה של שלומית לאחר שהיו נסוגים זה מגופו של זה. הריח המפריד בין חלקת העורף ובין השער האדום.

למן ארוחת־הבוקר במטוס לא בא דבר אל פיו. ועכשיו שנטשה אותו עדנת היין הוא נתון עד אחרון נקבוביות עורו בשובל הפריכוּת. הוא מגיע אל “וַאנוֹ” סמוך לשעה שבע, והשוער שרטן אליו בראשית הלילה דברי נרגנות מקבל את פניו בחיוכים אגב הגשת צלוחית של חלב לחתולת הנופך שלו, וזו מעבירה על נעלי הלילה בטן שצבתה, ומגרגרת בחושניות מעודנת של חתולה הרה.

אם לדון על־פי התמונות הריהו הגִרסה הפחות מעודנת שלה. אבל הוא לא מתקשר, והיום מתקרב לשעות שהצלקת מתעוררת לחיים ומוליכה אותה במשעולי אחר־הצהריִם אל עוד לילה של נדודי שינה היא רוצה לראותו, לדבר אתו, לשמוע על אמו, שהיא העתק מדוּיק שלה. אבל לא כאן, לא בנוכחות הילד, לא בנוכחות בעלה. היא מבקשת את הפגישה לעצמה, פנים אל פנים, בלי פנים אחרות בסביבה, ויהיו אהובות עליה ככל שיהיו. לפני שלושה שבועות איבדה ילד, ועכשיו היא מוצאת קרוב משפחה. גם אִמרה זו היתה מהלכת חרדה על כַּמַאל. כבר היא חשה בעצבנות המפכה מתחת לעורו, לקראת הפגישה עם מישהו שיכפה את נוכחותו ביניהם בשם הקִרבה המשפחתית. עצבנות מפכה זו, שהיא מכירה לפנַי ולִפְנים, מעוררת בה את התחושה שיש בפגישה מיוחלת זו משום בגידה. על כל פנים כך נדמה לה עם המאמץ החרישי לעמעם את ריטוטי החדוָה שהתחילו מתפשטים בשיפולי בטנה. כאילו פגישה אסורה היא שהשיחה הטלפונית המבוששת לבוא מוסיפה לה נופך מעורר חשד.

והנה הבכי של אִלְיַאס הקטן צלול ורב עָצמה, לאחר שעות שינה לא מעטות. בכי שאינו מניח מקום לספק. והיא מרימה אותו בזרועותיה, על אף מחאותיו הקולניות של כַּמַאל, מחבקת אותו, ועורו, שעודנו נאפּד שינה, מרגיע את עורה וחומו מלחך בצינה שהצטנפה באבריה, ופתאום היא נוכחת לדעת כמה חָסְרָה את החום הזה בשבועות האחרונים. חוֹם בראשית זה המוענק בנדיבות של ילדים. והיא מתמסרת למגע המרגיע, עד שצלצול הטלפון מחריד אותה מתוך בנהּ בבהלה.

17.

פקיד הקבלה ב“דֶז אֶקוֹל” אומר לי בלי להרים את ראשו שהיהודי שלי עדיין לא התקשר. מוטב שאעלה לחדרי לנוח – זה אחד הדברים שהגיבור שלי לא יעשה. אלה הן השעות היפות ביותר להפריע את מנוחתם של יתר הגיבורים. אם כי יהיה משעשע לשמוע את היהודי שלי מדבר על שְׁלַאף־שְׁטוּנְדֶה. או שמא, בדומה לעגלא וזמן קריב, גם כאן אנחנו פולשים לשטח שהוא מחוץ לתחום. אולי אקרא לו “שטח תשע של השפה”. לשם איני רוצה שיחדור. שאם לא כן הוא עלול לצאת משליטתי. וכי מי ערב לי שאדע כיצד מתנהג ערבי בשטח תשע. אבל די, הלכתי אתו היום כברת דרך ארוכה, וזה מספיק בהחלט. עכשיו לנוח. אפילו ליהודים מן השורה איני מרשה שיפריעו את שנתי. והטלפון מצלצל.

בכַוָנה עשה זאת. שאם לא כן מה ראה להטריד את מנוחתי בשעה זו דוקא, רק כדי לומר לי שהוא הולך לפגוש אך קרוביו הלבנונים ולא יוכל לפגוש אותי היום. ולמה שלא אאסוף אותו מחר בבוקר וניסע יחד לשדה־התעופה. ולא הייתי משחית את חמתי על הלבנונים שהעבירו את שדה־המערכה גם לכאן, אלמלא הצעה זו, שאאסוף אותו בבוקר. גם על בטחון עצמי מופרז זה צריך לתת את הדעת. חסל סדר ערבי־מובן־מאליו, שבנסיבות אחרות היה טורח להזמין מונית ולהודיע לי שהכל מסודר ואין לי אלא להמתין בחדרי עד שיבוא ויזעיק אותי אצל פקיד הקבלה. ידעתי שדור חדש צומח לנו מתחת לאף, אבל לא העליתי על דעתי שהדור הזה השיל מעליו, במשיכת־כתפים צבּרית מובהקת, גם את מסורת והדרתָ פני זקן. הגם שאיני זקן מופלג. אבל הנה חמתי שוככת והתנומה מכבידה שוב את עפעפַי. ואם סברתי שגמרתי ליום הזה את עיסוקי בערבים שלי, גיבורים וחברים למסע כאחד, ודאי לי שטעות בידי. באמת ובתמים אני רוצה לדעת אם יש סופר ערבי אחד שחולם על גיבוריו היהודים בשנתו.

“קרובים מלבנון!” גם כן שם לסוכן זר.

18.

בדרכו לרחוב דַגֵר הוא עובר בכמה מן הרחובות שהלך בהם לפני עלות השחר המאוחר. ואולי אף עבר על פני הבנין ולא ידע. באוויר עומד ריח הדברים הגוֹועים, יום השוק שתם, העלוָה הנכמשת של הסתיו העומד בשער, התנשפויות המֶטרוֹ מן הפתחים המסורגים, המעלות לאויר המדרכות את דחיסות הריח הפָריסי המתנדנד בין הקְרוּאַסוֹני ובין הקְלוֹשָׁרי, הקיץ המתמהמה עדיין בבית־הקברות של מוֹנפַּרנָס, ולבסוף הרגשה זו של שלהי העיר, שהנה הולכים וקרבים תחומי השיפוט של המיוחד והיחיד במינו, ועכשיו מתחיל היומיומי שאין קוראים עליו בספרים.

על פי המפה, שפּיוֹת זערוריים כבר נפערו בקפליה, הנה זה רחוב דַגֵר. ריח פירות הים מכה באפו. צדפות שכמותן לא ראה מעודו, על גבי רפידה של קרח. והוא חושב מה היתה סבתו אומרת על דרך בישולן, אם מבשלים אותן כל עיקר, ועל טעמן, אם טַעם הוא כל עיקר, ועל בני־אדם שקונים אותן, ואפילו מתענגים על אכילתן.

הדלת האטומה של המעלית נסגרת מאחריו בקומה החמישית, והוא שרוי בחשכה מוחלטת. והוא ממשש את חלקת הקיר שבגבו ומחפש לשָוא כפתור כלשהו להדליק אור. והוא שב ופותח את דלת המעלית, ואלומת האור שבוקעת מתוכה חותכת באפלה ונופלת על הקיר שמנגד, ובטבורו של זה מנצנץ לו מה שנראה לו הכפתור הפלוּאוֹרֶסצֶנטי המיוחל. עיניו תרות באפלולית אחר חפץ שישמש בידו להשאיר את דלת המעלית פתוחה, ואין הוא מוצא. הוא מניח לדלת להיטרק ושומע מיד את צניחתה של המעלית. מישהו באחת הקומות התחתונות מצא את הכפתור שחיפש. הוא הולך בכּיוון המשוער ואף מצליח לשים את ידו על הכפתור החיוַריין, אך האור אינו שועה ללחיצותיו. אלומת האור שבקעה לפני רגע מן המעלית הספיקה לו לראות שאין הוא מצוי בין קירות צפויים, אלא בתוך שפע של פינות ועיקולים, והללו נבלעו בחשכת הפרוזדור המפותל. והנה משמאלו הוא שומע נקישת לשון כפולה של מנעול, ואחריה קולות בערבית, בלהג לבנוני. שתי צלליות מתקרבות אליו, על רקע המלבן המוּאר של הפתח, והוא פונה אליהן. כן, זאת הדירה, מצד ימין, ואנחנו נחזיק לךָ את המעלית פתוחה, ואולי תקחו את הילד לכמה שעות ותצאו לטיול? והוא אינו מבין את פשר צחוקם ופונה אל הדלת הימנית, בקצה צלע הזוית, מעבר לעלטה. ולרגע נדמה לו ששני הלבנונים משטים בו, אך הוא מגיע לבסוף לקצה המעבר וידו אף נתקלת בידית של דלת. ושמאלו מחליקה על הקיר ומחפשת את הפעמון, ואזנוֹ קולטת קול נשי מתנגן בשלוָה קטיפתית מעבר לדלת, ובגבו נסגרת שוב דלת המעלית. והוא דופק על הדלת וממתין. ולא נשמע כל מענה. והוא דופק שנית והדלת נפתחת וריבוע זוהר מכה אותו בסנורים. והוא קופא על מקומו וממצמץ בעיניו ומאהיל עליהן בידו ויד גברית מוּשטת אליו ללחוץ את ידו, ובאמצע ריבוע הסנוֵרים צללית של אשה שהאור מקיף בהילה את שׂערה, והיא מתקרבת אליו וילד מחזיק באִמרת שמלתה. והוא מברך לשלום ומבקש סליחה על העיוָרון הזמני ולוחץ את ידו של כַּמַאל, ועל־יד על־יד נַאדיה עוטה תָוים ובגדים וניצבת מולו, כמו מתוך מראת־קסמים שמקרינה כנגדו בבוּאה מעודנת של פניו. והוא מחזיק בין ידיו את ידה המושטת ונושק לה פעמַיִם על לחייה מזה ומזה, והיא נושקת לו בשלישית. זה מנהג הלבנונים, היא אומרת ומושיבה אותו על כסא על־יד החלון ונעלמת במטבח. וכַּמַאל מסביר לו את אי־ההבנה בענין שעת הטיסה ומבקש את סליחתו. והילד מביט בו בעינַיִם רווּיות דמעות וחוסה באביו. והמבוכה נמוגה עם שובה של נַאדיה וכוס של מיץ תפוזים בידה. אתה ודאי צמא מהדרך, היא אומרת, והכיס עדיין בידה, והיא ניגשת להביא שולחן קטן שיוכל להניח עליו את המשקה, והיא מניחה את הכוס על השולחן ונושאת אליו את המגש המאולתר, ורגל השולחן נתקלת ברגלו ומיץ התפוזים נשפך אל חיקו. ואין סוף לדברי ההתנצלות. והיא רצה אל הארון ושולפת זוג מכנסים של כַּמַאל. לֵךְ תחליף, נראה לי שלשניכם אותה מידה. בחדר־האמבטיה הוא לובש את מכנסיו של כַּמַאל ומחייך בינו לבינו על הסמליות השקופה.

אחר־כך הם שוקעים בבירורים הדדיים על שלומם של בני המשפחה משני הפלגים, עד שהשיחה מגיעה לסיפור הניתוח להפסקת ההריון שמחוץ לרחם. וכַּמַאל, שחש מלכתחילה במעגלי הקִרבה המתהדקים, המניחים אותו בחוץ, מציע שיִיגש אל המכבסה הקרובה ויראה מה אפשר לעשות בענין המכנסים הרטובים. והילד, שהריח יציאה מדירת החדר הצרה, מתחיל לדחוף את אביו כלפי הדלת. אלא שנַאדיה מבטיחה לו טיול אחר, למקום רחוק ויפה, אם יניח לאביו ללכת בגפו, והילד מתרצה. הוא מת על בתי־קברות היא אומרת, ונראה לי שגם אתה תתאהב במקום. לאן, הוא שואל. אל “פֶּר לַשֵׁז”, היא אומרת, המקום הכי יפה בפריס. בכלל, מה ראית מן העיר? והוא מספר לה על מסעו הלילי בלִויית הצעירה האלמונית ועל נוטרדאם בחושך ועל שובל הקרוּאַסוֹנים, ורואה את הרעד בוזית פיה, כמו לויית־קִנאה חיננית, על שלא נפל בחלקה להוליך אותו בלילה הראשון בין שׂכיות החמדה. ואיך נפרדתָ ממנה, היא מתריסה. בשלוש נשיקות, הוא אומר, והיא צוחקת. והוא נוכח לדעת שלא שם לב שכַּמַאל כבר יצא, ואין הוא זוכר אם בירך אותו לשלום. והוא מהרהר אם לא ביקשה נאדיה להשאיר את הילד אתה כמין נוכחות מרכּכת, בבחינת פסי־הַרְעדה בדרכו, קמיע נגד הקִרבה המפכה. ומיד ניצתת בו איבה חסרת פשר לילד האומלל. אמנם אין הוא רוחש חיבה יתירה לילדים באשר הם, אבל לילד זה הוא רוחש איבה מיוחדת במינה, כאילו הוא מסמל בעיניו את כל מה שהפריד בעבר בינו ובין הפַּן הזה של משפחתו.

יורדים להם שלשתם במדרגות השמנוניות של תחנת המֶטרוּ “דַנְפֶר־רוֹשרוֹ”, ועל פניו סוטרת רוח חמימה הנושאת את הבל המֶטרוֹ על כל ריחותיו. הוא נוטל את היד הקטנה בידו ולוחץ אותה בפיוס ועוזר לילד לדדות במורד המדרגות. הרכבת הנוסעת ל“נַסְיוֹן” מגיעה, והנוסעים הפורצים מתוכה מרחיקים אותם זה מזה. הילד הרואה שאמו מתרחקת ממנו שועט אליה ונתקל באיש ממהר והלה אינו מרגיש בגוף הקטן שנהדף מגופו ונפל על הרציף המאובק. צוָחה חדה לופתת את החלל מסוף הרציף ועד סופו, אבל איש אינו נעצר, ונאדיה חשה להרים את אִלְיַאס הקטן ולהרגיעו. הוא ניגש אליהם אכול חרטה על האיבה שרחש לילד בדירה שברחוב דַגֵר, והוא סוכך על שניהם בידיו אף שהרציף כבר התרוקן מנוסעים, ושלשתם מצליחים לחמוק לתוך הקרון קודם הישמע הצפירה.

19.

נראה שנימנמתי. מחר, כשאתעורר או אחשוב שהתעוררתי, מה אגיד על היום? מי אמר זאת? מי שלא יהיה, זה נשמע גדול מדי עלי. זה מה שהיתה אשתי אומרת. אתה יותר מדי גדול עלי. את המלים אפשר לזכור, אבל איך אפשר לזכור את הטון שנאמרו בו. אתה זורק משפט לחלל לפני… כמה עברו עד עכשיו? שמונה, תשע שנים? לפני שמונה שנים, והמשפט הולך וצובר אינטוֹנַציות שונות ומשונות. אני לא בטוח עוד אם אכן זה המשפט שאמרה. משפט שמתחיל כהתרסה ומבקש להסתיים בטון דומה, אבל הוא סוטה פתאום ממסלולו וחודר למסלול אחר. כמו כוכב שביט שנמשך לגרָויטאציה ומושלך ממנה. במלה השניה או השלישית, כשהמוח עומד על משמעות המלים שיבואו בסוף המשפט, נהיית ההתרסה לאירוניה שעל גבול הלעג המוּסוה, ומשם קצרה הדרך לבוז המושחז כסכינים, לדֵעה הצרופה והנחרצת, שאין ממנה חזרה ואין מנוס ואין מִפלט, שהיא מסכמת עכשיו בכמה הברות עלי, הדעה שהיתה לכודה כל השנים בחדרי הבטן, בתוך ההרגלים והבית המשותף וההתחייבויות הכספיות והחשבונות המשותפים וליל הסדר ואיפה יושבים בששי בצהריִם ואת מי מזמינים לערב והאִם כבר קראת את המוסף ולמה אתה משאיר עתון פתוח על הרצפה וכל טביעת אצבע על כפתורי החשמל והתנוחה האהובה במיטה התנוחה שמביאה את האביונה כי היא מעולם לא אמרה אורגזמה והלחיצה על שפופרת משחת השינַים באמצע והתזת סבון הגילוח מן המברשת על המראָה ומקלוני “טִיפִּיז” רווּיי איפור בתוך הסבּוֹניה וקופסת הטַמפּוֹנים הריקה למחצה על מדף האמבטיה אף שהמחזור – כי היא מעולם לא אמרה להתחרבן – לא פקד אותה מזמן והסדינים שהתעקשה שיהיו מעומלנים אף שאני סובל מנדודי שינה בתוך העמילן והאבק הדמיוני שהייתי מנקה מוּכנית מעל שולחן הכתיבה כשהיא באה לנשוף בערפי ולראות מה לכל הרוחות אני עושה על־יד השולחן אם אינני כותב ואז היא אומרת את המשפט הסופי החרוּץ והחותך שאני יותר מדי גדול עליה. שעכשיו, לפני הראי שבאמבטיה, כשאני חפשי להתיז סבון גילוח לכל עֵבר כאוַת נפשי ואיני עושה זאת, עכשיו אני יודע שהיינו שני גופים חופפים עד הצפורן הקטנה. לא הייתי גדול עליה וגם היא לא היתה גדולה עלי. המאצ’וֹ המדובלל שמרים עכשיו את ראשו מתחת לקצף הגילוח ולשׂער המאפיר על החזה שעדיין יש בו מידה של שריריות שבודאי אינה אומרת שירה אבל יש בה משום שריד מפואר לימים שעברו, המאצ’וֹ הזה מגלגל את המשפט בין אצבעותיו כגלגל הקבלן את מפתחות מכוניתו ההדורה וללוחש לי שיש בו במשפט הזה גם נחמה – אני גודל עליה, כמו שהתלוננה לעתים, אמנם לא קרובות, כי אני מכאיב לה במיטה. כלום אפשר לגלות אפס קצהָ של כַוָנה מעין זו בסְפֶּקְטְרוּם של המשפט? אֶתְמְהָא. במלים אחרות, קרוב לודאי שלא. אבל מה שמשגע אותי הוא מה דחף אותו להכניס לסיפר את הסצינה שבה הוא עומד מאחורי דלת חדר השינה הפתוחה למחצה ומצותת להוריו עושים אהבה. כך קרא הוא למה שהיתה אמו מכנה התעלסות, לֵך תדע. חברים בבית־הקפה לא הזכירו את הענין הזה לאחר פרסום הסיפור, אבל מי חכם וידע את צפונות לבם. על זה הייתי עוצר אותו ולא על המעשה שתלתה בו המשטרה. גם את היהודי שלי, אם כבר עומדים בזה, הייתי מכניס למעצר בגלל הטלפון שלו על גבול השינה, אילו ידעתי איך הוא נראה בכלל. ואילו הייתי בעלה של החדרנית הייתי מגרש אותה מזמן. בני־אדם אינם מסוגלים להבין עד כמה הדברים האלה, ויהיו קטנים ככל שיהיו, מסוגלים להוציא בני־אדם מדעתם. גם זאת עלי לרשום בפנקס: הבריות נחלקים לשנַים, אלה שמתקינים את סליל נייר הטואלט כלפי חוץ, רחוק מן החרסינה ואלה שהנייר משתלשל אצלם נושק לקיר. אני שייך לגזע הראשון. החדרנית ואשתי אינן יודעות שמנהג מגונה אחד להן. מענין איך יראה היהודי שלי את הסוגיה הזאת, אם בכלל. מאחר שהוא שרוי בעמדת התגוננות תמיד, הדעת נותנת שהוא משתייך לקבוצה השניה. כדברי האִמרה הערבית שהיתה שגורה לפנים בפינו: “לֵךְ סמוךְ לקיר ואמור יהי האל בעזרי.” זה נשמע יותר טוב בערבית כמובן.

20.

כשהתקרבו אל השער הראשי רץ הילד לפניהם והמתין מתחת לזֵרֵי־העץ החמישה החרוטים בשְקוֹף השער האפרפר המתקלף. פניו קרנו מחדוָה וניכר בו שבכיוֹ גוַע ונסתם עליו הגולל, ורק חיוכים יכרכו את שפתיו מזה הרגע. הוא ניתר מרגל לרגל בקוצר־רוח ובחיוּת שאינה יודעת לאילו אפיקים תִטה לה עכשיו שנסתתמו תעלות הדמעות. הוא הושיט את זרועותיו הפתוחות אל אמו ומתח את גופו וננטע בשביל המרוצף, ומיאן לזוז עד שתשאנו נאדיה בזרועותיה. והוא הציע לו לבוא אל זרועותיו שלו, במין מחוָה סמויה של פיוּס, אבל הילד התעקש על אף הסבריה של אמו שאין היא מרגישה בטוב. יש לי פצע גדול בבטן, אמרה לו. והוא רצה לראות מיד. יאמין רק כשינעץ את אצבעו בין שפתי הצלקת. הפשילה נאדיה קלות את שמלתה ודחפה אותו אל מתחתה, נטלה את ידו בעד הבד והוליכה אותה במעלה בטנה. צוָחה דקה של שמחה מופתעת פרצה מתחת לשמלה, וזוג אחד שהזדמן אל השער באותה שעה הביט משועשע בנעשה, ועד שלא כיוֵן הגבר את מצלמתו חמק אִלְיַאס הקטן מתחת לשמלה ושעט במעלה השדרה. עדיין כואב לךְ, שאל. ספּר לי על שלומית, אמרה, על הצלקת שלךָ. כאילו מוּתר עכשיו שהילד רחוק. מה אַת רוצה לשמוע, שָאַל. ספּר לי על שערהּ, אמרה, על עיניה ועל גופה ועל מה שיש בתוך גופה. והוא צחק במבוכה. שׂערהּ אדום, אמר, אבל עכשיו הכל כבוי, האש דעכה ואיננה. אני אקח אותך אל הקבר המתאים, אמרה.

אור תעתועים עמד באויר, ומשב רוח קרירה התחיל מולל את אִמרת שמלתה. שׂערהּ השחור נגע ולא נגע בפניו, ואצבעותיה החזיקו רהוּיות במרפקו והוליכו אותו מַעדנוֹת בדרך הנכונה. הילד דידה אחריהם, והיה מורט פרחים מזֵרים קמֵלים שהונחו על קברים שעדיין יש להם פוקד וזוכר, ומניח אותם על קבריהם של אלה ששבו זה כבר לאלמוניות שבשכחה, זו האכזרית שבנקמות, כמאמרו של אותו סופר פיקח. כרוּבי־אבן קטנים כרעו דוּמם ונשאו תפילה בכַוָנה גדולה. ופעם בפעם פקח חתול מנמנם בשמש אחרונה עינַיִם מצועפות אליהם, ושב ושקע בזכרונותיו. מוקסם כולו הלך על־ידה בשבילים המפותלים, ומצבות מרהיבות באפרוריותן מזה ומזה, עד שהגיעו למה שנראה לו החלקה היהודית, והוא תהה מפני מה הביאה אותו לכאן. הַבֵּט, שם בסוף, אמרה. ושם התנשא הקבר, קַתֶדרָלה בזעיר אנפין וקשתות לה משולשי קימורים, נתמכות על עמודים דקים כרגלי איילה. אבן מפוּיחת, כמו חיית לילה מוזרה בעלת ראשים מחודדים הרבה שביקשה להמריא ונכשלה. וזוג הנאהבים, בידים, בידים פכורות, שרועים פרקדן על גבי המצבה, וגדר סורגים סביב־סביב שומרת עליהם בשנתם. והילד שואל מי גר כאן. אַבֶּלַאר ואֶלוּאיז אומרת נאדיה. מה הם עשו? אהבו זה את זה, היא עונה. יותר ממה שאת אוהבת אותי, הוא שואל. או יותר ממה שאתה אוהב אותי, היא עונה. אז שלום לכם אַבּוּ־לוּאיז, הוא אומר.

ומה יספר לה על שלומית?

אילו היתה כאן עכשיו היתה עוברת בין הקברים, מסירה מעליהם עלים יבשים תוקנת את הזרים שהחליקו מיציבתם, מָשָל היתה סובבת בין מדפי הספרים, תוקנת מה שהשחיתו ידי המנויים. ספר הפוך. שורה שנשתבש סדרה. סדר אלפביתי שהוּפר. אבל מה לכל זה ולמתים?

אני כבר מכירה אותך, אמרה לו נאדיה, אתה לא תספר לי אם לא אַראה לך את הצלקת שלי. והוא הביט בה כלא מאמין. אפילו אינה מחייכת. עכשיו היו על־יד מוֹלייר ולַה־פוֹנטיין, שהם מוגבהים משאר קברים ומסוגרים בחלקתם. אל תיבהל, אתה גדול משאכניס אותך תחת השמלה. והיא נטלה את ידו בידיה והצמידה אותה לבטנה בעדנה גדולה. הנה, תגע. ואצבעותיו כמו לא שלו היו, נתהדקו ברוֹך למגע גבנוניות הצלקת. ובחמלה פתאומית אספה אותה ידו השניה אליו. והיא צודדה מבט לאחורי כתפו ולחשה באימה קפואה שהיא חושבת שאִלְיַאס אבד. תקיעת קרן חתכה את האויר כמו שופר. כבר השעה שש ושומרים קצרי־רוח מכריזים על שעת הנעילה.

הם לא זכרו מתי ראו אותו בפעם האחרונה והמחשבה שבית־הקברות כבר סגור בעצם, וכל השומרים עומדים ללכת הביתה, רק חיזקה את הרגשת אין־האונים שהתחילה מיבשת את רוּקם, קרה כמצבה. אני אחזור בשבילים שעברנו בהם, הציע בקול שמשתדל לחפות על הרגשת האשם. לא, לא נראה לי שז רעיון חכם, אמרה. הוא מקדים אותי תמיד. לא נראה לי שהספיק להגיע אל הקבר של ויקטור נוּאַר. זה רחוק מדי. וגם לא אל הקבר של פרוּסט, האהוב עליו. אבל בוא וננסה אצל אָלָן קַרְדֶק. מי זה? ספיריטוּאליסט מראשית המאה שעברה.

הם חצו את הטרַנסוֶרסָל הראשון ופנו צפונה. וכשהגיעו לקצה החלקה הארבעים וארבע ראו קבוצת נשים עומדות דוּמם סביב קבר עמוס פרחים. אשה אחת עמדה סמוך לפסל וידיה פרושות על החזה האבני החלק ועיניה עצומות ושפתיה ממלמלות מלים חרישיות. ומעבר לקבר ראו את אִלְיַאס הקטן בזרועות האשה שפגשה אותם בשער, בלויית הצלם, ראשו טמון בכתפה וכתפיו רועדות בהתיפחות חרישית. רגע עמדו קפואים במקומם ומיד שעטה נאדיה אל האשה המרגיעה את הילד בערבית מצרית ונטלה אותו מבין זרועותיה. כתם דם נותר על הכתף שנתרוקנה. הרימה נאדיה את ראשו של הילד מעל כתפה ובחנה את פניו. שלוש שריטות מקבילות לאורך לחיו השמאלית, שותתות דם. אבל על אף הדם והדמעות נגה זוהר גדול בפניו של הילד, והבהלה שאפדה אותן לא היתה אלא אדוָה רועדת על פני המים שנבקעו לפני אִבחה נוגעת במצולות. הצלם סיפר שבעד עדשת המצלמה – אף שאסור לצלם על־יד קברו של אָלָן קַרְדֶק – השגיח בו שוכב בעומק השביל המוליך מן הקבר אל עומק החֶלקה. מוטל היה מבוהל ופניו כבושות בעפר וגופו רועד כנוצה ברוח, ובידו נוצה מרהיבה ביפיה שגוֹנה ארגמן. אבל הם לא ידעו להסביר לאן נעלמה הנוצה.

בדרכם אל תחנת המֶטרו, לאחר שהצליחו למצוא את היציאה הצדדית שהפנה אותם הצלם אליה, אמרה לו שאולי חתול פראי הוא שתקף את הילד, מן החתולים שהם מנופו של בית־הקברות. על כל פנים מחר תלך להדליק נר הודיה בנוֹטרדאם. והוא ביקש לספר לה שבדרכו אליה עבר שם ועמד לרגלי פסלה של אם המושיע, בסיטרָה השמאלית של הקָתֶדרָלה, והדליק נר לכבודה וביקש ממנה, אף שלא עשה זאת מיום שעזב את הכפר, שיהי רצון מלפניה והוא יזכה לשוב ולראות את הדוד יוסֶף. אבל הוא לא סיפר לה על כך, ותחת זאת תָמה מה עלה בגורל הנוצה. ודאי עפה לה ברוח כדרך הנוצות, אמרה והרימה את ראשו של אִלְיַאס הקטן הטמון בכתפה, לודא שהדימום נפסק. והוא חייך אליה ופרע לה את שערה השחור באהבה.

21.

הייתי צריך להישאר כאן במקום האהוב עלי, ולא לכתת את רגלי לארץ לא נודעת בלב האַין הנידח. שהנה הדברים מתחילים לזרום, ואני מרגיש ברעד הזה שבקצה האצבעות, הרעד של סוף השתיקה. ודוקא עכשיו עלי לקום וללכת. להתרגל למיטה חדשה ולכרית חדשה. להתודע אל אנשים חדשים. דוקא עכשיו, כשאני חש בחוטים הראשונים הנטוִים סביבי כאילו מאליהם. ודוקא כאן, ב“סֶלֶקְט”. מול הסנובים של “לֶה דוֹם” ו“לַה קוּפּוּל”. ודוקא כאן, מאחורי חזית הזכוכית שאינה מסתירה דבר מעיניהם של העוברים והשבים בסַן זֶ’רמֶן ושל נוסעי המֶטרוֹ של “וַאוַאן”. דוקא כאן, בהתרסה עיקשת, לשבת ולכתוב. אבל לא בשעות מאוחרות כל־כך, כשהמקום הומה טַפָּלים וטפילים, והרעש כבד מנשוא. והנה אני שם לב שמתחילת הערב לא הסרתי את מבטי מצדודיתה של האשה שעל־יד השולחן הסמוך, המסבה בלויית בעל, או חבר, או ידיד. עור כעין ענבר הדבש, כמאמר המשורר, טובל באודם יין. ופעם בפעם היא צוחקת בקול ועיניה בוהקות באושר. ובן־זוגה שב ונשבע לה שלא רצה לספר להם מפני שאיש לא היה מאמין לו. כן, הוא יודע שיש רק חתולים ב“פֶּר לַשֵז”, אבל מה שראה בעד עדשת המצלמה כשהשגיח בילד המוטל על העפר לא היה חתול אלא תרנגול בעל זנב ארגמן מפואר שהתרחק מן הילד בצעדים מלכותיים.

ואולי יש כאן איזה רעיון. אולי.


הסיפור, עוד פרק


טקסי נוסע, קחני חינם –

לולא הסעד הציל מחציתם

מתים היו כל הפליטים כולם,

טקסי נוסע קחני חינם.

זֶמֶר־פליטים פלסטיני



 

פרק ששי    🔗

אני עומד בפתחו של בית־הבד. ריח הגֶפֶת עולה באפי עכשיו, במרחק הרבה שנים. זה הריח הסמיך, האטום, האופף את חושיךָ במין מְלֵאוּת של שפעה, ובנשוב רוח נגועה בצינת שלהי הסתיו הוא מַרפה. ואני עומד בפתח בית־הבד, והנה הסוס המיוזע חג במעגלים אינסופיים סביב המַפרֵכה, היא המֶמֶל, ומושך את יצוּלה סביב צירה האנכי הנתון בפוֹתָה אשר בטבורה של הַיָם, ורסק הזיתים עולה וגואה ומאיים לגלוש משפתי האבן, עד שבא היעה ומרסן את התפרצותו. כה קטן הוא בית־הבד עד שנדמה כי התנועה המעגלית של הסוס היא המחזיקה את הקירות שלא יקרסו סביב ציר המַפרֵכה. ואני עומד בפתח ובידי פת־קימורית רקיקה שנאפתה עתה זה במרחק כמה בתים, ומביט בצללית הסוס שמטילה העששית המבוישת על הקירות ועל ערימות הגֶפֶת, ונפשי יוצאת אל אבי, שידיו מחזיקות עכשיו בידית המכבש, ומורידות בתנועות קצובות את עָכִיר הברזל הסוחט את השמן מבין קפלי העֲקָלים הנאנקים, הסדורים בסְוָאר הולך ומתהדק סביב הציר האנכי הבוהק של המכבש, והשמן ניגר אל העוּקָה, היא בור האיסוף, שמשם אפשר ליטול מעט שמן ולטבול את הפת המהבילה.

אבּוּ־שַאכֶּר, בעליו של בית־הבד, עומד על־ידי, וידו המסוקסת, הרווּיה שמן, דוחקת בי לפרוץ את המעגל, וכשהיא חשה ברתיעה המותחת את גופי לאחור, היא פורעת את שערי, ועורה הדומה לגֶפת מחליק כפצירה על ערפי. ואני משתדל לצוד את מבטו של אבי, באֵלם של עלבון, אבל הוא, במרחק הרבה שנים, שקוע לו ראשו ורובו במלאכת העצירה. אגלי היִצהר בוהקים לאור העששית, ואני, מביט בהם, מנסה להשתחרר מאחיזתה של היד הלופתת את ערפי. רשרושה של פת־הקימורית מסיח את דעתו של אבּוּ־שַאכֶּר לאפיקי תאוָה אחרים, והוא קורע לו מן הפת מלוא החופן ותוחב את הפריכוּת אל פיו. אני מעיף מבט אחרון בצללית הסוס השועטת על הקירות, באבי העומד בחוץ למעגל, ומתמלט לי אל הלילה בלחיים בוערות ומשליך את שארית הפת על ערימות הגֶפת ומוחה את דמעותי במשיכת שרווּל.

אַבּוּ־שַאכֶּר הוא האיש שהביא אל הכפר, בשלהי אוקטובר 1948, את הידיעה על התקדמותו של גֵ’יש אַל־יַהוּד, הוא צבא היהודים. גֵ’יש אַל־אִנְקַאד, הוא צבא ההצלה של קַאוּקְגִ’י, שכמה עשרות מחייליו התמקמו על שיפולי הגבעה המערבית של הכפר בחֳדשים שקדמו לאותו היום באוקטובר, עשה עכשיו את דרך מנוסתו בשביל שחיבר את המבואות המזרחיים של הכפר אל כביש הצפון. השביל, שלימים ייקָרא חַ’ט אַל־הַזִימֶה, כלומר שביל המנוסה, נסלל בזיעת אַפּיהם המושפלים עד עפר של הרבה גברים מכפרי הסביבה, בפעולת התנדבות כפוּיה למחצה, ויוּעד לבואם של צבאות ערב עטורי הילת הנצחון ביום שתשוחרר הארץ, לימים המולדת הכבושה, מידי הציונים הגזלנים.

תוַאי שביל הנצחון והמנוסה עבר בשיפוליו המזרחיים של תַל־הְלַאל, נָשַק לעמק הקרוי אף הוא על שמם של בני השבט המהולל, והתפתל בשוליה של הטֶרָסה הקרויה חַ’לֶּת זֵינַבּ, לזכרה של האשה שהלהיבה את דמיונות הצפוניים בראשית המאה, בחייה כבמותה. הדוד יוּסֶף היה מספר כי בני שבט הְלַאל, בשובם מכיבושיהם אל מולדתם בחצי האי ערב, בראשית ימות ההיסטוריה עברו על־יד הכפר, ומכיוָן שתשוּשי כיבושים היו, והנוף נעם לעיניהם טרוּטות המסע, גמרו בליבם לנטות את אוהליהם במקום הזה לכמה ימות מנוחה. כיוָן שנתכסתה הבקעה מאהל ססגוני עטור דגלי נצחון מתבדרים ברוח הגלילית כהתבדר עשן המדורות, הסירו גיבורי התהילה את חרבותיהם התימניות והניחון באפלולית האוהלים, בוהקות ועקובות מדם, ויצאו לפאתי המחנה לנער את מגפיהם ובגדיהם מעפר המסע. כה רב היה מספרם של פרשי שבט הְלַאל עד שלא יצאה שעה קלה והעפר שננער ממגפי הלוחמים, הוא וזרעוני האגדות הספונים בו, נערם לסוללת עפר גבוהה בעלת צורה של תל, ועד שלא יצאה השיירה לדרכה הארוכה הוריק התל ועטה צמחיה מופלאה, עשבים קסומים, שיחים הלומי תפרחת ועצים מעודנים להפליא, וצפּרים שוכנות בין עפאיהם הרכים, ונותנות קולן בזמירות געגועים לארצות רחוקות, ומטילות את ביציהן בעדנת הקנים שצמחו בצמיחת העצים. והכפריים, שהיו רגילים במעשים שכאלה, הרימו גבות משתאות למראה הצפּרים המקננות, והחליטו, בנדיבותם כי רבה, להעניק את השם הְלַאל לא רק לתל אלא גם לעמק ששכן בו מחנה הלוחמים, וַייקָרא שמו מַרְג' הְלַאל.

אשר לזֵינַבּ, בעלת החַ’לֶּה, סיפורה שונה בתכלית מסיפורם של הנַוָדים, אף שברבות השנים נטו הכפריים לכרוך את קורותיה בקורותיהם של בני הְלַאל, מפני השכנוּת ומפני אותה נטִיה כפרית ידועה להלביש אִצטלה דומה של חשיבות לשבט שיצר אגדה בעפר מגפיו ולאשה שיצרה אגדה בתחתוניה. שהנה היתה זֵינַבּ האשה הכי יפה בצפון, בראשית המאה. לילות שימורים הרבה ישבו משוררים עממיים לחרוז שירים בשבחה. גברים מכל רחבי הגליל עלו ובאו אל סעסע כפר מולדתה לחזות ולוּ להרף עין ביפיהּ הנדיר. אלא שבני כפרהּ שלה צרה עינם באשה היפה, והם התחילו טוֹוים את קורי מותה. תחילה הפיצו שמועות על אודות התאוָה הבוערת בין רגליה ואמרו שאין גבר שיש בכוחו להשביע את רעבונה, ואמרו שנאסר עליה לעבור בשדות המוריקים לבל תכמיש את היבול בריח תַאנתהּ, ואמרו כי לא תוּסר חֶרפּה מכפרם עד שתכבה אש תאוָתה. על כן יתאספו הזקנים באחד הלילות ויטכסו עצה איך ישימו קץ לבושה. ולמחרת עם שחר פרצו כמה מגברתני הכפר לביתה של זֵינַבּ ושלפו אותה ממיטת בעלה המנומנם והביאוּהָ לפאתי הכפר, ושם קשרו את ידיה ואת רגליה, הרימו את שולי שמלתה ושפכו אבק שריפה אל תוך תחתוניה, נתנו פתיל בעֶריָתה, והדליקוהו ונסו על נפשם. ולמן היום ההוא נקראת אותה חֶלקה חַ’לֶּת־זֵינַבּ.

שביל הנצחון, לימים שביל המנוסה, עבר בין זכרונות עבר אלה, ועקבות המנוצחים הוטבעו על אותו עפר שנשא את עקבות המנצחים בשובם מכיבושיהם, ועכשיו, בשלהי אוקטובר 1948, הוא נושא את עקבותיו של אַבּוּ־שַאכֶּר, בבואו אל הכפר להזהיר את תושביו מפני חיילי היהודים הבאים עליו לכָבשוֹ.

במחצית השניה של אוקטובר השליכו המטוסים פצצות על תרשיחא, שלשם באו קרובי משפחתו של אַל־אַסבַּח מכפר ג’אעוּנֶה הכבוש, והימים ימי מסיק הזיתים. שנה רעה היתה, אומרים הזַיָּתים. שבשנה רעה הזיִת מתכנס בעצמו ואינו נענה למקלות הנוקפים ולידי החולבים, ובשנה ההיא מיהרו הללו לחסות בצל קורתם מאימת הבּוֹמבּוֹת המטשטשות את קו האופק בתימרות עשן. במחצית השניה של אוקטובר התכנסו תושבי פַסּוּטַה בבתיהם, ויש שביקשו מחסה בכנסיה או במערות הפזורות בהרים המקיפים את הכפר, ולא חששו מפגישה פנים אל פנים עם אַ־רַסֹד האגדי בפתחה של אחת המערות, שדמותו של אַ־רַסַד נסתלקה מדמיונם בימים ההם, והתרנגולים היחידים שנראו בחוצות הכפר היו מהדסים באימה ונסים על נפשם למשמע קולות הנפץ העמומים שהרעידו את האדמה מתחת לרגליהם, על כן ימהרו לשוב אל לוּלם כדי לכלות את בהלתם בפריעת נוצותיהן של התרנגולות המקרקרות כחשות בסכנה העומדת באויר. התרנגול של אשת־דודי היה מהלך בחצר הפנימית בכובד־ראש תרנגולי, ונזהר שלא יופתע על המזבלה הקרובה בשעת ההפצצה. החתולה בעלת גון הנופך היתה מביטה בו ממקום רבצה ועוקבת אחריו בעינַיִם רואות את הנולד ויודעות שהסוף, כשהוא בא, אינו מתחשב בהידוס נאפּד־זהירוּת, והמָוֶת, כשהוא פוקד את ברואי אללה, אינו שת את לבו האפל לתוגת תרנגולות שנתאלמנו. שהנה במחצית השניה של אוקטובר נתבלעה עליו דעתו על התרנגול של אשת־דודי, והוא לא יכול לעמוד במתח המצטבר עוד. על כן התנפל בכרבולת זקופה ובזֶפק רועד על החמור הכחוש שעמד קשור בחצר שקוע בדאגותיו וסובל חרפת רעב. זה לו כחצי שנה שלא התענג על מנה של שעורה מפני היבול המדולדל, ועכשיו בא אליו תרנגול מוּכה טירוף זה ומכלה בו את חמתו שניצתה בו ברגע של איבוד הדעת. התרנגול פורש את כנפיו וסותר את נוצותיו ומנקר בעורפו של החמור, ומתוך כבוד עצמי מטושטש ונטול שעורה מנער הלה את התרנגול מעליו ושולח בו בעיטת רגליִם אחוריות. החתולה שגוֹנה כגון הנופך מביטה באדישות בתרנגול שצנח בקרבתה לאחר שנחבט בקיר שמאחוריה, והיא יודעת שתקבל את ראשו. אשת דודי, שיצאה למשמע המהומה, עמדה שם אובדת עצות ולא ידעה מה תעשה תחילה, תמלוק את ראשו של התרנגול קודם שיהיה מאוחר מדי, או שמא תתן לחמור הפוחז לטעום מנחת שבטה. במחצית השניה של אוקטובר הביטה חתולת הנופך ממקום רבצה וראתה כיצד אשת־דודי מנחיתה את מכותיה על החמור הגרום, במין חזרה על הצפוי לו בקרוב, וכיצד היא מולקת את ראש התרנגול וזורקת אותו לחתולה. והחתולה פורשת לה לפינתה בפאתי החצר ושיניה בכרבולת הפזיזה. ושיירת הפליטים מתרשיחא משתרכת כל אותה העת בשביל המנוסה.

ואַבּוּ־שַאכֶּר בוזז את בתי דֵיר אַל־קַאסִי, ושיירת צבא היהודים עושה את דרכה בכביש שבמורד הוַאדי. תושבי דֵיר אַל־קַאסִי לא המתינו לבוא השיירה. כבר היו מעֵבר לגבול. ואַבּוּ־שַאכֶּר, שידע את נחת זרועם עוד מימי המרד הערבי הגדול, נכנס עכשיו לביתו של מַחמוּד אַל־אִבְּרַהִים, שהיה מפקד האזור בימי המרד. שער החצר הי פתוח, מָשָל יצאו דיירי הבית לביקור חטוף אצל שכניהם ותכף ישובו. עבר אַבּוּ־שַאכֶּר בשער וסגר אותו אחריו כמשתדל לשַמר ולוּ לרגע את העבר החולף, ועמד בחצר, במקום שעמד לפני עשר שנים. אלא שאז היה מוּכה וחבוּל ומושפל, ועכשיו הוא זוקף את גווֹ ונושם מלוא ראותיו את ניחוחות הבית שהיו מרחיפים את עצמותיו לפָנים ומעבירים בו חיל ורעדה. והנה הכל פרוז ופרוץ ונתון כפרי בָשֵל בידו. חמור מוּתר עבר בדרך העפר שמחוץ לשער והבהיל בנעירותיו את התרנגולות המנקרות בגרגרי שׂעורה שנפלו משׂק פרוּם כלשהו בבהלת המנוסה. הוא קרב אל דלת הכניסה הפתוחה כדי סדק ודחף אותה קלות, ובשתי פסיעות היה בתוך הבית שבעליו הטיל את מוראו על תושבי הסביבה בימי המרד הגדול. שרפרף שהיה שם התישב עליו והתחיל מרכיב לו בראשו את רשימת הדברים שברצונו לקחת. ה“סְמַנְדְרָה” עמדה פעורת דלתות ובתוכה סְוָאר של מזרנים שהעליון שבהם הוּסת קלות ממקומו ביד מהוססת שאמרה ליטול מזרן או שנַיִם, וּויתרה. על הקיר שמנגד היתה תלויה תמונה של חַ’אג' אַמִין, ומעליה הבהיקה צללית של חרב עקומה שהוטבעה בקיר המוּעם והדהוי בסבלנות של שנים, ועכשיו היא רטוּיה לעיניו המאוכזבות של אַבּוּ־שַאכֶּר, הלא בשביל החרב הזאת בא הנה בפזיזות של מבקש נקם. אחר־כך ראה את השק הפרוּם שלא עמד בשפעת הזיתים עומד בפינת המטבח ומבטנו המרוטשת פורצים הזיתים הירוקים ונשפכים על רצפת המטבח, וקליפתם הדקה הנוצצת כמו מחַשבת להיבקע בלחץ השמן האצור בתוכה. זה המראה שבגללו זלגו הדמעות האצורות באַבּוּ־שַאכֶּר על לחייו והרטיבו את חתימת זקנו, והוא שב אל השרפרף שבכניסה וצנח עליו והוא מתיפח כקטון ילדיו ומשתנק בזעמו הדועך. שׂק הזיתים הפרום העמידו באחת על מה שצפוי לו בתוך כמה שעות, שהנה גורל אחד לו וּלמַחמוּד אַל־אִבְּרַהִים, ועל אף הכל אחים הם לצרה ולנדודים. והוא מחה את דמעותיו במשיכת שרווּל, הניח על הרצפה את השק שהיה בידו כל אותה שעה ובו השלל שלקח מן הבתים האחרים, וקם ויצא לחצר, והתרנגולות עודן מנקרות באדמה כתרות אחר גרגרי שעורה נשכחים.

זה היה הרגע שבו ראה את השיירה העושה את דרכה בכביש שבמורד הוַאדי. והוא עמד בשער הבית וראשו ריק ומרוקן וגבו אל להקת התרנגולות האדישה. חתול שחור חצה את השביל על־ידו, ובלי משים קמץ את אצבעותיו והצטלב. מיד התחרט שביזה את שם המושיע וביקשו להטות עליו חסד לפני חתול שחור, ואחר־כך ניעור בו זעמו הדועך שהוא משחית את זמנו במחשבות שכאלה בזמן ששיירת החיילים הולכת ומתקרבת אליו מתחתית הואדי. וקודם שהספיק לכלכל את צעדיו בתבונה שב על עקבותיו ונכנס אל הבית, רוקן את השק שהיה מונח על הרצפה מתכולתו, קיפלו בחפזה ונתנו תחת אצילת ידו, ובאחת זינק משער החצר ונס על נפשו אל הכפר.

שבת שלושים באוקטובר, שנת 1948.

חוץ מאַבּוּ־שַאכֶּר יצאו כל הגברים של הכפר עם שחר אל השדות המקיפים את הכפר וחיפשו מסתור עד יעבור זעם הכובש. הנשים והילדים חסו בצל קורתו של אליהו הנביא, הוא הקדוש הפטרון שעל שמו קרויה הכנסיה, וסילסלו את קולותיהן בתפילה ובתחנונים לבתולה מרים, שתחשׂוך ממאמיניה את קוּבּעת הנדודים. הזקנים, שהיו זקנים מִלָנוּס אל השדות וצעירים מלשבת בבית ולהמתין בשלוָה לגזירות הגורל העיוֵר וציניקנים מלהתפלל עם הנשים, ישבו באותה שעה בטרקלין הכומר, קודמו של בעל־השמשיה, זה שיתנקמו בו התלמידים, השחקנים מאונֶס, ערב העלאת המחזה “מוחל מי שבידו הכוח”, כשש שנים לאחר הדברים האלה. פתח אבּוּ־שַאכֶּר את הדלת בלי לדפוק ונעמד באמצע הטרקלין, ושׂק היוּטה עדיין תחת אצילת ידו. חֵ’יר? שאלוֹ דודי. לַא חֵ’יר וַלַא בַּלּוּט, אמר אבּוּ־שַאכֶּר, הם בדרך. הכומר קם ראשון, ואחריו קמו שאר יושבי הטרקלין. מַלמָד שהיה שם, שהוכן בעוד מועד, נטלוֹ דודי והלך בראש הכבודה אל המבואות המזרחיים של הכפר. וכשהגיעו אל אַל־מַחַאפֶר הסיר דודי את העַקַאל מעל ראשו ונטל את הכָּפִיָה הצחורה שלו, ונעץ בה את דָרבַן המַלמָד, ונתן את דגל הכניעה בידיו של הכומר.

נשמע צרור יריות מאחורי הגבעה שמנגד, שהכביש מגיח משם ונגלֶה לעיני הממתינים. הרים הכומר את המַלמד, והכָּפִיָה התבדרה ברוח, כדרך הכָּפִיות. מֵיג’ר נִמְר, שישב ברכב שבראש השיירה, ראה את הכָּפִיָה ופקד לירות צרור שני באויר. יהודי בן האזור היה, וזקני הכפר לא היו זרים לו. הוא ידע שלא תהיה התנגדות, ושהכניעה תהיה באמצעות כומר שחור מחזיק כָּפִיָה לבנה. לאמיתו של דבר כבר ראה את החבורה בעיני רוחו כשעברה השיירה לרגלי תַל־הְלַאל. תושבי דֵיר אַל־קַאסִי שהשתתפו השתתפות פעילה בצבא ההצלה, כבר עשו את דרכם בשביל המנוסה, והכביש הזה שנוסעת בו השיירה יבוא אל סיומו בפַסוּטַה קודם יציאת השבת.

כיוָן שירד מֵיג’ר נִמְר מרכבוֹ ורגליו נגעו בעפר הדק של אַל־מַחַאפֶר, קרבה החבורה אליו והכומר התחיל מהרהר בלבו מה יעשה במַלמד ולידי מי ראוי לו למסור אותו. הזדרז דודי והסיר את הכָּפִיָה מעל המַלמד ודעתו על תגובתה הנרטנת של אשתו כשתראה את החור שנקב הדָרבָן. זקן אחד שעמד על־ידו והשגיח בעננת הדאגה שפשתה בפניו אמר לו שאין ברירה, זה מחיר התבוסה. ועל־יד על־יד התחילו מתאספים הגברים שנמלטו בבוקר אל השדות ועכשיו כבר הגיעה אליהם השמועה שהכניעה עברה בשלום. וכך עמדו, חיילי גֵ’ייש אַל־יַהוּד מזה, ותושבי פַסוּטַה מזה, אלה בוחנים את אלה, עד שנשלף מִג’וֶז אֵי־מִשם ולקול המייתו הסתדרו הגברים ששבו מן השדות בחצי עיגול ורגליהם נענו כמו מאליהן לקצב המנגינה, ובאחת יצאו בדַבְּקֶה שַמַאלִיֶה, כלומר, בדֶבּקה צפונית סוערת, שהיה בה משִׂמחת הניצולים שפסח עליהם רוע הגזירה, והיה בה מחדוַת הכניעה של החלש, והיה בה מן ההתרפסות לפני הזר, והיה בה מחכמת החיים של הכפרי השולף את נשקו הלא צפוי ברגע הלא צפוי ביותר, והיה בה מן הפורקן, והיתה בה סתם גחמנות וקלות־דעת. בין כך ובין כך, עד שלא נתעייפו הרגליִם ונצטננה גחמנות הנכנעים, נתכסו כל באי הטקס דוֹק לבן של אבק, וכדרך האבק לא הפלה בין חייל מנצח לכפרי מנוצח. אחר־כך התחיל החלק הרשמי של הטקס, והמחוללים נצטווּ מַעדנוֹת למסור לידי הצבא את כל הנשק שבידיהם, אלה הספונים במַתבּנים ואלה המוּסתרים בשדות.

באה אוּם־שַאכֶּר לביתה ונוכחה לדעת שהבצק שלשה בחפזון עם שחר תפח עכשיו והוא עומד לגלוש מן העריבה. הזדרזה האשה והתקינה כדורים מן הבצק, הניחה את הקימורית על אבני הכירַיִם שבחצר, פרשׂה את יריעת הבד הקרויה “מֵיזַר” לרגליה ועליה הניחה את ה“טַבְּלִיֶה”, היא השולחן הנמוך שמרַדדים עליו את כדורי הבצק, ואחר־כך נוטלים את הרֶדֶד ומעבירים אותו מיד בתנועה סיבובית עד שהוא נהיה לרקיק כעין המפית העגולה, והיד המאומנת פורשׂת אותו על גבי ה“כַּארַה” ומעטה אותו באחת על הקימורית הלוהטת, והאויר כבר מלא ניחוח של פת־קימורית נבצעת בידו של אַבּוּ־שַאכֶּר ונטבלת בצלוחית השמן האטום, שאינו מסגיר מה שעתיד לקרות לטובל פִתוֹ ביום המחרת.

שהנה לאחר התפילה החפוזה של יום ראשון יעמוד אבּוּ־שַאכֶּר עם כל גברי הכפר לרגלי ביתו של המוּח’תאר, במקום הקרוי אַל־בַּלַאט, שכולו בֶּלֶט של סלע לבן, כמין אבן־השתִיה. שני אוטובוסים יעמדו שם, ופניהם אל יעד לא ידוע. המפקד יֵשב באותה שעה באכסדרה של בית המוח’תאר, ויפקח על הנעשה. שָנים לאחר־כך הייתי מתלַוה אל אמי בביקוריה אצל משפחת המוח’תאר וממשש שעות ארוכות את מעקה האבן שהקיף את האכסדרה ושלח שני עמודים מעוטרים לתמוך את התקרה. כשני תריסרים גברים בחר הקצין להעלותם לשני האוטובוסים. אבּוּ־שַאכֶּר היה אחרון הנבחרים. השמועות שעשו את דרכן אל הכפר על עלילותיו של גֵ’יש אַל־יַהוּד לא הניחו הרבה מקום לספק בִדבר יעד הנסיעה.

מגדלי הטבק לא רווּ נחת באותה שנה. אשכולות העלים השזורים נידלדלו מתקרות הבתים, והלבבות דללו מתקוָה. והאדון אֵלִי פָרָאגִ’י, נציג חברת “קַרַמַאן בע”מ", אמר שיבוא בראשית אוקטובר, אלא שארבעה שבועות נקפו והאיכרים התחילו להרהר שמא יוּצרכו לעשן בעצמם את כל הכמות האדירה של הטבק המשובח, שהרי לאכול אותו אי אפשר. בשנים כתקנן היה דודי מבריח את הטבק לכפרי דרום לבנון ומקבל תמורתו ארגזים נוֹקשים של בקבוקי ערק זַחלַאוִי, כֵּיף תחת כֵּיף, ואת המשקה היה מזרים לכפרי הדרום של פלשתינה. אלא שהשנה השתבשו העונות ונתבלבלו הזמנים, ואין אתה יכול לחצות את כביש הצפון כמימים ימימה, שומר נפשו יתאזר בסבלנות עד אשר תחלוף הרעה וישוב העולם למנהגו, הלא החפזון מן השטן הוא. כך סבר גם האדון אֵלי פָרָאגִ’י שנתמהמה באותה שנה ולא עמד בהבטחתו. ודאי הוא ממתין שיתרוקן הכפר מתושביו, ואז יבוא לחרוץ את גורל העלים, אמר אבּוּ־שַאכֶּר בלבו כשעלה לאוטובוס. הקצין התניע את רכבו ונסע בראש השיירה, וכל מי שנשארו עומדים באַל־בַּלַאט הביטו בעינַיִם דומעות אחר נוסעי האוטובוסים הנעלמים בתימרות האבק. נפרד דודי מן החבורה המוּכה הלם והלך לעבר מבואות הכפר, למקום שעמד ביום אתמול וכָפִייתו המחוררת מהודקת אל ראשו בעַקַאל שחור. השיירה המתרחקת התקדמה לעבר אדמת־הכנסיה, למקום שהכביש חומק אל מאחורי הגבעה ונעלם מעין המסתכל. רכב קטן נראה עומד שם, ובעליו עומד על־ידו, כולו אומר סמכוּת ובטחון של איש שררה, והוא ממתין לשיירה המתקרבת, שמא יוכלו מוביליה לעזור לו לתקן את התקלה. הורה הקצין לעצור את השיירה וירד מרכבו וקרב אל האיש העומד על־יד מכוניתו, “מוריס” כחולה מוֹדל ארבעים ושבע. אדון פָרָאגִ’י, אמר הקצין, מה אתה עושה פה ביום שכזה, והאדון פָרָאגִ’י, כדרך היהודים, ענה לו בשאלה תחת שאלה: ומה אתה עושה פה ביום שכזה. נתחייך הקצין במבוכה. מילוי הוראות, אמר. והאדון פָרָאגִ’י מביט עכשיו באוטובוס הקדמי, נוסעיו אינם זרים לו, לא אחת הסב עמהם על ספל קפה בביתם. פתאום הוא מרגיש שידו הימנית מגוננת כל אותה שעה על תכולת הכיס הפנימי של מקטרנו המהודר שגרגרי אבק התחילו נוחתים עליו עכשיו. בתנועה מוּכנית אִיבֵּק את כתפו השמאלית ואמר בלבו כמה מיותרת התנועה הזאת במעמד שכזה. את הקצין הוא מכיר מזמן שהיה הלה ילד קטן, ועכשיו שהוא עומד מולו הרגיש שכל השנים שנקפו מאז היו כלֹא היו, ושני קצוות מרוחקים זה מזה נפגשים עכשיו לנגדו ברגע אחד. והילד שהכיר מוביל עכשיו שיירה של נידונים בדרכי הנדידה. מיד כרך את זרועו על כתפיו של הקצין דרך קִרבה של מכרים ותיקים, ושניהם התרחקו מעיניו של דודי ונעלמו מאחורי הגבעה, בואכה אדמת הכנסיה. הלבבות, שהיו כמושים כעלים השזורים שהמתינו לאדון פָרָאגִ’י, ליבלבו עכשיו בחזוֹת כשתילי טבק רך בראשית האביב. הקצין שב אל רכבו, והחייל שישב על־ידו ניגש אל נוסעי האוטובוסים וציוָה עליהם לשוב אל בתיהם. אלוהים מכה בידו האחת ומגונן בשניה, מילמלו הזקנים וניענעו בראשיהם, ולא עלה על דעתם שהנה תנחת עליהם מכה שניה.

ביום שני, אחד בנובמבר 1948, נצטווּ כל הגברים להתאסף באַל־מַחַאפֶר, וכל הנשים נאספו והסתופפו בחנותו של הדוד נִמְר, אחי סבתי. דלתות הבתים נשארו פתוחות, במצוַת הצבא. זה היה יומו של ראש־היוּטה. הגברים הועמדו בשורות, ואיש אחד שראשו מכוסה בשק של יוּטה עבר בין השורות והביט בגברים בעד שני חורים בשׂק. בפעם הראשונה עבר לאורך השורות ולא נשתהה על־יד איש. בפעם השניה נתמהמה על־יד אבּוּ־שַאכֶּר והישיר אליו את מבטו מאחורי מסך היוּטה, ולבו של אבּוּ־שַאכֶּר חרק בחזהו כַחֲרוֹק עָכִיר־הברזל הסוחט את השמן מבין קפלי העֲקָלים, ואגלי הזיעה נטפו מבין קפלי מצחו וצרבו את עיניו. מכיר הוא את העינים האלה והוא יכול לזהותן בין ריבוא ריבואות של זוגות עינים. האם אין חושיו משטים בו עכשיו, האם לא חזיון תעתועים הוא לאחר לילות של נדודי שינה? הייתכן שהאיש המביט בו בעד החורים אינו אלא מַחמוּד אַל־אִבְּרַהִים בכבודו ובעצמו, האיש שהיה מפקד האזור בימי המרד הגדול ואחד ממפקדי צבא־ההצלה של אַל־קַאוּקְגִ’י עד לפני ימים מעטים? והוא כסבור היה שהימים הנוראים הניחו לו לנפשו והוא לא יֵדע עוד את ההתעללויות של אַל־אִבְּרַהים וחבר מרעיו, והנה, כבחלום בלהות, מנהיג המרד הופך את עורו כשק של יוּטה ומסגיר לגֵ’יש אַל־יַהוּד את החשודים בעיניו בשיתוף פעולה עם צבא ההצלה. ומה לו, אם אכן הוא האיש, כי יתמהמה על־יד אַבּוּ־שַאכֶּר, שמעולם לא נטה חסד לא למרד הערבי ולא לצבא־ההצלה. וכך נמתחו השניות, ונמתחו עצביו של אַבּוּ־שַאכֶּר, וברכיו פקו יותר מכל פִּיק שפקו מעודם. באותה שעה הרכין ראש־היוּטה את ראשו ופנה לדרכו ועבר בחפזה בין השורות, ואחר־כך ניגש אל החייל והניע את ראשו מצד לצד.

כיוָן שעלו האיש והחיילים אל רכבם ונסעו אל המפקדה שבדֵיר אַל־קַאסִי, זה הכפר שייקרא לימים אֶלקוֹש, התגודדו אנשי השורות מסביב לאַבּוּ־שַאכֶּר, ויותר מששמחו בשמחתו שניצל ככה כשהיה קרוב כל־כך לקו הסיום, ביקשו לדעת למה זה מכל ברואי אללה בחר בו ראש־היוּטה לכאורה לאחר־כך ויתר, מה עשה אַבּוּ־שַאכֶּר בהסתר ומה עולל לצבא היהודים. אלא שעד מהרה התחילו מניעים ראש בצער ובחמלה על האיש שעשר שנים לפני־כן הוּכּה באכזריות רבה בידי מורדים גחמנים שחשדו בו שהוא משתף פעולה עם האנגלים. ומני אז נטרפה עליו דעתו והוא התחיל רואה חזיונות. הנה נשבע בכל היקרים לו שהאיש שמאחורי היוּטה לא היה אלא מַחמוּד אַל־אִבְּרַהִים, שהאנגלים והיהודים כאחד הכריזו על פרס למי שיביא להם את ראשו בשׂק של יוּטה. ואף שאנשי הכפר לא נטו חסד לאל־אִבְּרַהִים זה וסבלו את נחת זרועו, הרי יש גבול לדמיון – להאשים אותו בשיתוף פעולה עם היהודים שנואי נפשו! לַהּ יַא אַבּוּ־שַאכֶּר! ואַבּוּ־שַאכֶּר בשלוֹ.

בלילה ההוא נדדה שנתו שוב, באישון לילה התגנב ויצא מביתו לבית־הבד והוציא ממקום מסתור ביצול המֶמֶל את אקדחו המפורסם, שהיה קושרו בחבל למותניו. על כן קראו לאקדח בכפר פַרְד אַבּוּ־מַרַסֶה, כלומר, אקדח בעל־חבל. וכשהפציע השחר נשמע מַשק כנפי השמועות שפשטו על הכפר. היו שאמרו שסיור של חיילים יהודים שמע יריה מכיווּן ביתו הנטוש של מַחמוּד אַל־אִבְּרַהִים בדֵיר אַל־קַאסִי, וכשחשו לשם ראו את אַבּוּ־שַאכֶּר עומד בשער ואקדחו בידו, ועל מוט הברזל הנעוץ בחזית הבית מתנודדת גופתו התלויה של מַחמוּד אַל־אִבְּרַהִים, ועל חזהוּ מרשרש דף נייר וכתוב עליו ככה ייעשה לבוגדים. והיו שאמרו שהיהודים חושדים שאַבּוּ־שַאכֶּר הוא שהוציא לפועל את גזר־דינו של הלה לאחר שנחשד בשיתוף פעולה עמהם. והיו שאמרו שהיהודים הם שתלו את האיש לאחר שהפיקו ממנו מה שרצו להפיק, ומעתה היה להם למִטרד שיש להיפטר ממנו. בין כך ובין כך שב אַבּוּ־שַאכֶּר אל הכפר, לאחר ששוחרר מקץ שבוע, ופיו חתום כפי המערה שאטמוהו הג’ינים והציבו עליו שומר את אַ־רַסַד של האֵלם. אבל כדרך הסיפורים הכפריים שב סיפורו של אַבּוּ־שַאכֶּר ושקע במצולות השכחה, ואנשי הכפר חזרו לדוש בקורות אותו יום של ראש־יוּטה, איך שבו לבתיהם ומצאו שהחיילים בזזו מכל הבא ליד. זה מחיר ההישארות בבתינו, אמרו הזקנים. ולא ידעו שעדיין לא פקדם יום השילֵם האמיתי.

ביום שני, חמישה־עשר בנובמבר, עמדה אמי במטבח והכינה את המעַים הממולאים. שמנהג היה בביתנו לאכול מעַים ממולאים לארוחת הצהריִם של יום שני בשבוע אם התמזל מזלנו והצלחנו להשיג את הקרבַיִם של העז שנשחטה יום לפני כן אצל הקצב. ואלמלא אותם מעַים ספק אם היתה אמי זוכרת את היום ואת מאורעותיו. סבתא עַליַא עשתה באותה שעה את דרכה לבית הדודה גַ’לִילֶה שבמרכז הכפר, ועתה זה עברה על פני הסנדלריה של אבי, הרכינה את ראשה העטוף במטפחת שחורה, נתנה את ידיה כסכֵּי־עינַיִם כדי שתיטיב לראות בעד השמשה, בירכה את אבי השקוע בעבודתו לשלום, והמשיכה את דרכה. הדודה גַ’לִילֶה עמדה בפתח ביתה, סינרה שמוט בידה ופיה פעוּר לה בתדהמה. עתה זה הגיעתה השמועה שיצא רצון ויצא צַו מלפני המפקד היושב בדֵיר אַל־קַאסִי שכל תושבי פַסוּטַה יטשוּ את הכפר בטרם תשקע שמשו של אותו היום במערב. לָאֲטה סבתא עַליַא את פניה בקצה מטפחת־הראש ושבה על עקבותיה בלי אומֶר והלכה הביתה עם אבי. בדרך עברו על פני החמור המורעב והוא השמיע לעברם כמה נעירות מחורחרות כיודע שלא מהם תבוא ארוחתו. עמד אבי בפתח המטבח וביקש מאמי שתניח למעַיִם, וחתולת הנופך מתחככת ברגליו. נטל את המעַיִם מעל השולחן והשליכם לחתולה. מחאותיה של אמי שככו ונָדמו כשהוסבר לה במה מדובר. עד מהרה נפרמו ציפות השמיכות ובתי־המזרנים כדי לדחוס בהם כל מה שניתן להיטלטל בדרכים המוליכות צפונה. מעל ארון המטבח הוריד אבי את הצנצנת שלא הורדה משם אלא כשפקדו אורחים חשובים את הבית, זו הצנצנת ששרויים בה בשמן־זית זך כדורי לַבַּנֶה צחורים, שלף מלוא ידו פִּתֵּי־קימורית מתחת למגש הקש הקלוע החותם את פי גיגית הנחושת, והתחיל עושה אינסוף כַלוֹת־לַבַּנֶה, הלא הן אותן פִתים מרוחות שנלפפו וקופלו בדמות שרביט, צידה לדרך הנדודים.

ופתאום נישאו העינַים אל אותו חמור גרוּם העומד לו בסבלנות כדרך החמורים בחצר הבית. וכי מי אם לא הוא יוליך את שיירת הפליטים לחוף מבטחים, וישא את משא החפצים והבגדים שרצוי לקחתם. הוציאה אשת דודי ממקום סתר באוּרוָה “סַאע” גדוש שעורה, שהיה שמור ליום רע שכזה, הביאה את גיגית הבצק, הניחה אותה לפני החמור ושפכה את סאת השעורים לתוכה, קיללה קללה עסיסית וציוְתה על החמור המורעב, שזה לו חֳדשים ארוכים שלא בא טעם השעורה אל פיו, לאכול כאוַת נפשו. הביט החמור כלא מאמין למראה עיניו, פער נחירַיִם מוּכי הלם, והתקין את חושיו לחגיגה גדולה. נפנתה חתולת הנופך רגע מביתור ארוחתה, הביטה בחמור ובאשת דודי חליפות, ובחכמה חתולית שבה לענות בשֶלהּ.

הלך כומר הכפר ובא אצל המפקד היושב בדֵיר אַל־קַאסִי לדבר על לבו ולהעביר את רוע הגזירה. המוּח’תאר שהמתין לו במבואות הכפר הופתע מגובה הכופר הנדרש, ארבעים לירות ארץ־ישראליות. ובכפר בימים ההם לא היו אלא עשרים הלירות שהיו בכיס מקטרנו הפנימי של האדון אֵלי פָרָאגִ’י, וגם אם היית מחפש במנורת־שמן ובפתילה, כמאמר הכפריים, לא היית מוצא עוד אלא אולי כמה לירות שהוסתרו בחביונות הכרים לימים קשים מאלה, לכשיסתתמו כל הפתחים, אבל בעליהן נוח היה להם לנדוד עד סוף העולם ולא למסור אותן לידיו של קצין גחמן. על כן יָצאו לכפר רְמֵיש שמעֵבר לגבול להביא גמלים למשא.

יצא הכומר ובא שוב אצל המפקד והניח מעטפה על השולחן לפניו ואמר לו: זה כל מה שיש. וַיֶחֱזַק לב המפקד בַּכּסף ולא שילח את התושבים מכפרם. וַיוֹדִיעוּם ברְמֵיש לאמור, עבר רוע הגזירה. והמזרנים והכרים והכסתות שבו ועטו את כסותם.

עד שהגיעה הבשורה אל אשת דודי כבר היה מאוחר מדי. היא רצה אל הגיגית להציל מה שאפשר מן השעורה היקרה, אלא שהגיגית הבהיקה באור בין הערבַּיִם, והחמור עדיין ריחרח בפינותיה שמא נותר בה גרגר כלשהו. הלכה אשת דודי ונטלה מקל מן האוּרוָה ושבה והתיצבה לפני החמור הרעבתן והתחילה חובטת בו ברוב יאוּשה, תחילה חבטות של חימה שפוכה על שכילה עד תום את השעורה של המשפחה, ואחר־כך חבטות של כעס על עַצמה, שכּכה מיהרה להרעיף על הבהמה שכר על עבודה שלא נעשתה, ולבסוף חבטות של בכי כבוש ומשתנק על הערבים ועל היהודים ועל המורדים ועל החיילים ועל המלחמות ועל הפליטים ועל הגורל שאינו יודע רחם ועל העוני ועל הסאה שנתמלאה, וביחוד על שרוצה היא להפסיק את המכות ואינה יכולה.

ואחר כך בא החורף בהפתעה גמורה, מָשָל המתין עד שתשוב השלוָה למעונותינו, וכשראה שהמלחמה פסחה על כפרנו שילח בנו את ברקיו ואת רעמיו. אלא שהעולם לא שב לקדמותו והסדרים נשתבשו. שהנה הצפור הקרויה טַטַמוּס בפי דודי, שהיתה מגיעה אל הכפר מן השדות הקרים ותרה לה פינות חמות בקירות הבתים, וכך היה דודי יודע שהשלג קָרֵב ובא, הטַטַמוּס הגיעה אל הכפר אף שצינת השלג לא עמדה באויר. והגחליליות שהיו מאירות בהבהוביהן את לילות הקיץ פלשו עכשיו אל הכפר שלא בעונתן ונתאספו בפתח בית־הבד של אַבּוּ־שַאכֶּר, למקום שהובאו השקים הגדוּשים שִפעה לעצירה שנתאחרה. ואַבּוּ־שַאכֶּר, שגזר אֵלם על עצמו, מביט בגחליליות וחוזר והוֹפך בזכרונו בקורות הלילה ההוא בביתו של מַחמוּד אַל־אִבְּרַהִים. ושוב ושוב הוא רואה את עצמו שולף את אקדחו ויורה אל הסיגריה המהבהבת בחושך, ועד שהוא נוכח לדעת שאין זו אלא גחלילית מתנפלים עליו חיילי גֵ’יש אַל־יַהוּד ומובילים אותו אל מפקדם. ומאחוריו, בחסות העלטה, מתנודדת לה הגופה שעתה זה בעטה בשרפרף, ומפרפרת לה בחרחורים אחרונים של מי שלא עמד בהשפלת הגלות ובעלבון הנדידה.

והפנים צפות באור ושבות וצוללות בחשכה, לאורה החיוַריין של גחלילית בודדה.


המסַפר, “מֵיפְלַאוּאר” א'


אלא שהסופרים אינם מהימנים כל־כך בתור עדים,

לא מטעם ההגנה ולא מטעם התביעה.

וגם אין לסמוך עליהם בתור מאהבים. חסרי סבלנות הם.

ונראה שהם מתקשים משום־מה להפיק הנאה ממה שהם עושים.

בדומה לשחקני שחמט הם מכינים את עצמם בחשאי למשחק הסופי.

Walter Abish: How German Is It


אַיוֹוָא סיטי, 2 בספטמבר

מחדרי במלון “וַאנוֹ” יצאתי רק אל “פֶּר לַשֶׁז”. נאדיה ובעלה, כפי שנודע לי אחר־כך, לא באו אל נמל־התעופה כי נאדיה שכבה בבית־החולים באותו היום מחשש להריון מחוץ לרחם, והיא נותחה למחרת כשהתהלכתי אני בשבילים המרוצפים של “פֶּר לַשֵׁז”. הגעתי לחלקה שמונים וחמש בחיפוש אחר קברו של פּרוּסט, כמסומן במפת בית־הקברות שנתן לי השוער בכניסה. הקפתי את ה“קוֹלוֹמבַּאריוּם”, הוא קבר־השוֹבכים, והנה אני בפאתי החלקה, במה שנראה במבט ראשון חלקת־קבורה מוסלמית קטנה, מוקפת גדר חיה. שני משטחים של שיש שחור, מבית־מלאכתם של “האחים לֶקְרֶה”, הם קברו של אחד מַחמוּד אַל־הַמשַרִי, נציג אש"ף, שנולד – כחרוּת בשיש באותיות צרפתיות מוזהבות – בכפר אוּם־חַ’אלֶד בפלסטין ב־29 באוגוסט 1939 ומת בפאריס ב־9 בינואר 1973. ופסוק מן הקוראן בראש המצבה מבטיח לנופלים למען המולדת, בערבית חגיגית, חיי נצח בעולם הבא. במרחק עשרה קברים מערבה, מחוץ לגדר החיה, קבור מַרסֵל פּרוּסט. חוש הומור צרפתי הוא שהעניק מן הסתם לזה ולזה, לאיש המולדת האבודה ולאיש הזמן האבוד, קברים כמעט דומים. שהנה חברת “לֶרֶנדוּ” מעניקה לפּרוּסט, כחמישים שנה לפני מות אַל־הַמְשַרי, שני משטחים של שיש שחור, בוהקים בפשטותם. חמישים שנה מפרידות בין הזמנים האבודים, בין שתי האפלות. אבל שניהם אבודים במידה שוָה מתחת לפרחי הזכרון.

עמדתי לי שם, על־יד הגדר החיה, וחשבתי על יהושע בר־און, שהתקשרתי אליו מבית־קפה אחד לא הרחק מן השער הראשי של בית־הקברות, ומן הסתם הפרעתי את מנוחת הצהרים שלו. וחשבתי על שלומית, ועל שנינו, עליה ועלי, בתור גיבורים אפשריים בסיפור של בר־און. שני גיבורים אבודים שגורלם, על הנייר ומחוצה לו, נתון בידיו, והוא יעשה בו ככל העולה על רוחו. אבל הוא עצמו לעולם לא ימסור את גורלו בידי, כי מחוץ לתחום הוא לי, חוץ לתחום חיי וחוּץ לתחום כתיבתי. כמין “שטח תשע” מוגן, אחר־כך ציירתי לי בדמיוני פרידה משלומית, ואמרתי בלבי שהנה הסתיים הכל ביום שהתחיל, וחלת דבש מעוכה מפרידה בין הרֵאשית ובין האחרית. ומתחת לשיש השחור שכבו שני האבודים, איש בחשכת קברו, יהודי של הזמן וערבי של המקום. ומלבד הקברים הדומים ושדרת העצים המשתקפת בחלקת השיש השחור, נראה שאין הם שותפים בכלום.

למחרת, בדרך לנמל־התעופה, אספתי את בר־און מ“דֶז אֶקוֹל” ושנינו השתתפנו בהוצאות המונית. בלילה שעבר בא לכלל מסקנה, כך סיפר, שאין הוא מסוגל להתבודד חֳדשים אחדים בסביבה זרה, ולהתמודד עם אנשים חדשים ובדידות חדשה. אוהב הוא לכתוב מוקף ספריו, יושב אל שולחן־הכתיבה העתיק שלו, לאורה של מנורה עתיקה שקנה, אותה ואת השולחן, בשוק הפִשפשים ביפו, ציוריו האהובים עליו לנגדו על הקירות הארבעה, ואשתו שוקעת לה בכורסה שמעבר לשולחן בשעת מִנחה, ומאזינה לדברים שכתב אמש. ואני הבטתי בעד החלון אל הרחובות המוצפים אור של פָריס, וקִנאה אטומה הציפה אותי. אחר־כך, במטוס לשיקאגו, גָלה את אזני בדבר הדחף האמיתי המביא אותו על אף הכל אל עיירה נידחת במערב התיכון של ארצות־הברית.

“אני כותב רומן חדש שגיבורו הוא משכיל ערבי,” אמר לי. “ונראה לי שלעולם לא תיפול עוד לידי הזדמנות פז שכזאת – להימצא במחציתו של איש שכזה בתנאי בידוד אידיאליים.”

הסתכלתי בו בפליאה ואמרתי: “יש לנו קושי קטן. אני לא רואה את עצמי משכיל, אלא סתם אינטלקטוּאל.”

הוא צחק ופימפם במקטרתו הכבויה.

“וחוץ מזה,” אמרתי, “אני מקוֶה שלא תנשוף בערפי כל ארבעת החֳדשים האלה.”

מיד התחיל להצטדק, שמא לא ניסח את מחשבותיו כיאות. “אינני מבקש אלא להכיר אותך מקרוב,” אמר, “ובו בזמן לשמור מידה של ריחוק אֶסתֵיטי בינינו, למען האמינות.”

“אשתדל כמיטב יכולתי שלא לאכזב אותך.”

אחר־כך נרדם.

ואמרתי בלבי, אולי אכין לו, עד שיתעורר משנתו, אוטוביוגרפיה מדומה, בדיה שתגן עלי כביכול מפני עיניו הבוחנות ומפני גחמותיו. וכשפקח את עיניו ושאל לסיבת דכדוכי, אף שהייתי שרוי במצב רוח מרומם, עניתי שאולי אתן בידו קצה של חוט, נתון גלמי שידובב את עטו, וגוללתי באזניו סיפור על פרידה מדומה משלומית, ושיבצתי כמה פרטים קורעי לב. והוא שלף את פנקסו והתחיל רושם את קורות אהבתי לאשת איש־צבא אדומת שׂער, השרויה עכשיו במאבק משפטי עם בעלה על גורל בנם. וככל שהלך הסיפור והתפתל כן גיליתי את חדוַת הבדאי, את שמחת החופש המוחלט של מי שבא לסבר את אזנינו בסיפור קורותיו הבדויות. ובר־און, שהיה מרוצה מן הגבולות הברורים התוחמים את תפקידו של כל אחד מאתנו, אמר שהוא מקוה שתהיה לנו לשנינו מידה שוָה של הנאה מן החוָיה הזאת. וכל אותה שעה חשבתי על פּרוּסט ועל אַל־הַמְשַרי, ועל כך שהאיש היושב על־ידי היה יוצא מכליו אילו ידע מה צימודים ומה זיווּגים מתרוצצים במוחי.

אשר לי, ספק בלבי אם הייתי מגיע לאַיוֹוָא סיטי שבמערב התיכון של ארצות־הברית אלמלא “אַנטוֹניה שלי”. שהנה לאחר שרוקנו האורחים את צלחת הממתקים שבארון־הבגדים שהובא בשנת 1940 מביירות במשאית והועמס על שני גמלים בכפר רְמֵיש הסמוך לגבול לבנון, על דלתותיו ומדפיו ומגירותיו המצופים קליפת־עץ חומה ושברירית, ועל הראי העבה שהיה לו דלת אמצעית ומאחוריו היתה נעולה על מנעול ובריח צלחת הממתקים, לאחר שנתרוקנה צלחת הממתקים הזאת היה אפשר להגיע אל המפתח הצהוב של ארון הספרים שלנו שהיה ספון בקיר העבה סמוך לדלת הסוד הדרומית, ודלתו שגוֹנה כגון הזית היתה נעולה תמיד. אחי הבכור מצא דרך לחדור בעד המראה על־ידי הרמתה מפינתה השמאלית התחתונה, ולימים שלטתי אף אני בטכניקה מופלאה זו וכך הגעתי אל הרוֹמן הראשון שקראתי מעודי. זה היה ספר עב־כרס, בכריכת טורקיז רכה מעוטרת ברישום שחור על רקע לבן של צעיר וצעירה, גבם אל המסתכל ופניהם אל מה שצריך להיות ים אינסופי של עשב אדמדם בערבות נֶבּראסקה. זה היה תרגום ערבי, משנות השלושים ככל הנראה, לספרה של וִילָה קאת’ר “אנטוניה שלי”. בקיץ אשתקד [כך נפתח הספר כפי שזכרתי בעל־פה שנים רבות] בעונה שחונה ביותר נקלעתי לחברתו של גִ’ים בֶרְדְן ברכבת החוצה את מדינת אַיוֹוָא. ידידים משכבר אנחנו, יחד גדלנו בעיירה אחת בנֶבראסקה והיה לנו הרבה להסיח איש לרעהו. ובעוד הרכבת דוהרת בין מילי־מילין של שדות תירס בשלים ובצדי עיירות ואפרים עתירי פרחים ססגוניים וחורשות אלונים מתעלפות בחמה… היתה שיחתנו חוזרת מפעם לפעם אל דמות מרכזית אחת, אל נערה בוהמית, שהכרנו שנינו בימים עברו. דומה שנערה זו סימלה בעינינו, יותר מכל אדם אחר, את הארץ, את נסיבות חיינו בה ואת כל החוָיות העזות של ילדותנו.. נוהג אני לרשום מפעם לפעם את זכרונותי על אנטוניה, אמר לי… כשאמרתי לו כי הייתי רוצה לקרוא את סיפורו עליה, השיב כי אכן חייבת אהיה לראותו – אם יושלם אי פעם… מקץ כמה חֳדשים, ביום חורף סוער אחר הצהרים, הופיע ג’ים בדירתי ובידו תיק משרדי. הוא הביאו עמו אל חדר האורחים ובעודו מחמם את ידיו מול האח, אמר: הרי לפניך אותו ענין של אנטוניה… סבורני שאין כל צורה לדבר, אפילו שם הולם טרם מצאתי. הוא נכנס אל החדר הסמוך, ישב לפני המכתבה שלי ורשם על התיק “אנטוניה”. רגע אחד הביעו פניו אי־רצון, אחר הוסיף עוד מלה, “אנטוניה שלי.” זה, כנראה, הניח את דעתו."1


בשיקאגו המתַנוּ בנמל התעופה עד שיימצא לנו מקום באחת הטיסות הפנימיות לשדה־התעופה של סִידְר־רַאפּידְז, שמצפון לאַיוֹוָא סיטי. שקענו בשני מושבים אדומים של פלסטיק, הקרובים ביותר אל דלפק החברה. בר־און היה עירני ומלא חיוּת לאחר שינה עריבה במטוס, והוא השתקע לו בפנקסו, ואני, שנשתבשו עלי שעותי, שקעתי בדמדומי תנומה, ככל שהניח לי המושב הנוקשה. נים־ולא־נים שמעתי נקישת עקבים הולכת ומתקרבת אלינו, וכאיש אחד הפנינו שנינו את מבטינו אליה, הוא מפנקסו ואני מנמנומי. מתח בר־און את גבו ואצבעותיו לפתו את ברכיו ועיניו הוצפו התלהבות מבריקה. “נקוֶה שגם היא נוסעת לתכנית הכתיבה הבינלאומית,” אמר.

היה בה משהו מרוחק ולא מושג, שמתח את גופה כקשת, בין שיבולת שׂערה לנקישת עקביה. ושפעת הגוף, הלכודה בחולצה אַוְרירית ובחצאית מחמירה, חישבה לפרוץ עם כל נקישת עקב ולהציף את אולם ההמתנה. “הנחתי כד בטֶנֶסִי,'” דיקלם בר־און, “‘כד עגול, בראש גבעה. והוא גרם לשממה המרושלת להקיף את הגבעה. השממה התרוממה לקראתו…’ אלא שכאן מדובר לכל הדעות בשני כדים.”

“אבל שממה אחת,” אמרתי, לא בלי רשעוּת. והוא חייך אלי בסלחנות, תחב את פנקסו לכיסו ושלף את מקטרתו, ואני שבתי ושקעתי לי בתרדמה.

במטוס נפל בחלקי לשבת על־ידה, ובר־און נאנח ארוכות והתישב מעֵבר למַעבר. עד שלא המריא המטוס פערה האשה את פיה כמבקשת לומר משהו וחזרה בה והוסיפה לשבת בשקט ובפה פעור בהשתאות גדולה. ניגשה אליה הדיילת והתעניינה לדעת במה תוכל לעזור לה. “אין מה לעשות,” אמרה בפה פתוח. כשנפנתה הדיילת אל הנוסע שישב במרחק כמה שורות לפנינו והדליק סיגריה בניגוד להוראות, והרבה גבות התרוממו במושבים שמסביב לו מחמת ניחוחה החשוד, נענתה האשה למבטי ההשתאות שלי במבט מתנצל משלה. “בעיות של לחץ אויר,” אמרה.

הסתכלתי בעד החלון. משבצות מדויקות בגון זהבהב, שדות תירס אינסופיים ושתי־וערב של שבילים סרגליים ביניהם, ואין כל זכר – על כל פנים ממעוף המטוס – לעשב האדמדם.

שני צעירים נלבבים המתינו לנו בסִידְר־רַאפּידְז בר־אוֹן רטן משהו על קבלת־פנים לא מכובדת ושילח מבטי זעם בגבר מטורזן בחליפה קיצית הדוקה שהמתין לאשת־לחץ־האויר ומיהר להסתלק אתה מן השדה. והנה התברר שסופרים אחדים אכן נתלווּ אלינו באותה טיסה. סופר פלסטיני ועננה של פַּאקוּ־רַבָּן שאפפה אותו כבת־לוָיה לחצו את ידו של בר־אוֹן בהסתייגות מופגנת. ליאַם, אירי צעיר אחוז־תזזית, הביט משועשע בפגישה הזאת וביקש לשמוע מה חדש במזרח התיכון. ומשורר פיליפיני שלה קופסת סיגריות מכיס מכנסיו ההדוקים וביקש לכבד את כל החבורה במשהו מרגיע ומשכך עוֹינוּת אמתית ומדומה. פַּאקוֹ עדיין היה מסוּיג, בר־אוֹן נאמן למקטרתו, לִיאַם ואני מעשנים־לשעבר. מְסוף הנוסעים הלך וניטשטש בתוך עַבְעֲבֵי ציפורן, תחת הטבק הישן והמוּכר.

בלילה שירד בינתים אפף את ערבות המערב התיכון הפרושוֹת מחוץ לחלון המיניבוּס שבו נדחקנו אנו ותיקינו ומזודותינו.


ניסיתי להירדם, אך מחמת הטלטלה העזה נשכתי את לשוני… בזהירות חמקתי מתחת לעור הבַּפֶלוֹ, הזדקפתי על ברכַּי והצצתי מעל לדופן העגלה. נדמה לי שאין מה לראות; לא משוכות, לא נחל ולא אילן, אף לא גבעה ושדה. אפשר שהיתה שם דרך, אך לא יכולתי להבחין בה לאורם הקלוש של הכוכבים. דבר לא היה מסביב, בלתי אם אדמה: לא ארץ היתה, אלא חומר שממנו קורצים ארצות. לא, הדבר לא היה שם מלבד אדמה – והיא עולה ויורדת, יורדת ועולה… שרוי הייתי בהרגשה שהעולם הולך ונעזב מאחורינו, שהנה הגענו אל מעבר לקצהו והרינו נמצאים מחוץ לתחום שלטונו של האדם…


אך לא מחוץ לתחום שלטונה של עננת הציפורן. רכובים עליה הגענו אל “מֵיפלַאוּאר”, מעון סטודנטים בן שמונה קומות, במבואותיה הצפוניים של אַיוֹוָא סיטי, אות h ענקית הפוכה מונחת על צדה לאורך רחוב נוֹרְת’־דֶבּיוּק המתוח לאורך הגדה השמאלית של נהר אַיוֹוָא בין מדשאות ואֳדרים לרוב. אלא שבלילה ההוא הביאו אותנו לכניסה האחורית של הבנין, כדי להקל את פריקת המזוָדות, חוץ מתיקוֹ הקטן והתמציתי של לִיאַם החכם, שלא בא כמונו עמוס מזוָדות של העולם השלישי. כשנפתחה הדלת האחורית הכה באפינו אותו הריח שהוא ריחם של רוב הבתים במערב התיכון, כפי שנוכחנו לדעת במרוצת הימים. אלא שכאן עדיין היה טרי וחריף וחודר. זהו ריח שטיחי הטוּרקיז הסינתיטיים הפרושים מקיר אל קיר, וריח הדבק המדביק אולם אל הרצפות וצורב כל מה שנקרה עליו ומעלה ממנו עשן לא נראה. עמד בר־אוֹן בפּתח ואמר: “טוב, מחר אני חוזר לארץ.” מֶרי נַאזַרֶת', שקיבלה את פני הבאים החדשים ופרשה תחתם רשת של חיוכים חמים כדי לרכך את הנפילה, שאלה מה אמר, והוא חזר על דבריו באנגלית. “ברוך הבא על סיפוננו,” אמרה לו, “אתה הסופר השנים־עשר שאומר זאת היום. השנים־עשר מתוך שלושים ושלושה.”

סמוך לחצות נתאספו הבאים החדשים בבית משפחת נַאזַרֶת', בקומה הראשונה של הבנין לארוחת־ערב מאוחרת, ולשמוע הסברים ראשונים. ניסיתי לדבר על לבו של בר־אוֹן שיניח לרעיון הנסיעה משם שנראה תחילה סתם תגובה מפונקת אבל הלך וכבש אחיזה בכַונותיו, ועל כל פנים שיהרהר בדבר ימים אחדים. אלא שנפשו התעטפה עליו והוא שקע בקובלנות על טיב המקום שנקלענו אליו ועל הקירות החשופים שמעוררים בו געגועים עזים על קירותיו. ובסתר לבי התחילה מפכה הקלה על־יד על־יד, שהנה אשתחרר מאחיזת היד הרושמת בפנקס הפתוח ומאימת העין הבוחנת, מלבר ומלגו, את לבו ואת כליותיו ואת חדרי בטנו של גיבורו הערבי. על כן איבדו נסיונותי לדבּר על לבו משהו מלהיטותם. עד שהצטרפה מֶרי לשיחה והפכה את הקערה על פיה. “בעוד שבוע תרגיש כל־כך בבית עד שלא תרצה לשוב לארצך בעוד ארבעה חודשים.”

פתאום פילח קול אזעקה עולה ויורד את חלל החדר. גַלאי־העשן לא עמד בעומס הציפורן השרוף.

בבוקר המחרת עמדו כל באי התכנית חבורות־חבורות על מדרגות הכניסה של “מֵיפלאוּאר” והחליפו שמות ורשמים ראשונים. ומעבר לנוֹרת’־דֶבּיוּק, על גדת הנהר, הניחו שלושה פועלים בסרבלים כחולים יריעות של דשא מוכן על העפר השחור בתנועות שריריות ומדוּיקות. ובדרך למרכז העיר בתים לבנים של עץ מזה ומזה. מחודדי גגות רעפים, מעֵבר למדרכות מדושאות ששבילים מרוצפים צרים להולכי רגל מתוחים לארכּן, וסנאים מתרוצצים לרגלי העצים וזוקפים את זנבותיהם בגאוָה מערב־תיכונית. “הרוב המוסרי,” לִיאַם אומר. נוסעים לאורך הנהר, הזורם לו דרומה בשלוָה כמי שמובטח לו שיפגוש את המיסיסיפּי במוקדם או במאוחר. והשמות הצפים מתחילים להיצמד לפרצופים הנכונים, פרצופים מכל צבע וגזע וגיל, מגדל־בבל של חסד מבולבל. בר־און הצמוד אלי פולט כמה מלות הפתעה חסכניות על יפיה השקט של העיירה ועל השלוָה הנסוכה על הבתים הלבנים, ואני חש בבקיעים הדקים ההולכים ונבעים בקרום התנגדותו, ובהשלמה המפוּיסת המתחילה לחלחל בהם. אלא שהפלסטיני מפחיד אותו, וברי לו שהעימות הקולני הראשון אינו אלא ענין של זמן. ואני מפחיד את הפלסטיני שמפחיד אותו. אבל דומה ששלשתנו עודנו לכודים בין כך ובין כך בחסדי עננת פּאקו־רַבָּן המהלכת עלינו טשטוש חושים ומלַוה אותנו כהילה מסתורית מן המזרח עם כניסתנו לבנק הלאומי הראשון שבפינת רחוב ווֹשינגטון. סגן מנהל הסניף בכבודו ובעצמו משרת את הלקוחות החדשים בפתיחת חשבונות, ומרעיף מכרטיסי הביקור שלו על כולם. “מיסטר סֶבִיק, וִי אַי סִי קֵי,” הוא חוזר בלי לאוּת על איוּת שמו, בחביבות כמעט כפייתית, ואף מראה לאחדים מאתנו מתוך טקסיות של מִסדר את שעון הכיס המוזהב שלו ששמו של אוֹלד אֵייבּ חרוּת עליו.

שביל מפותל מוליך אל מעלה ההר, והאֲדרים מזה ומזה מלַוים את הערב היורד בתרמילים מיוּבשים שנושרים באִושה על המצעים הראשונים של עלי השלכת האדומה, שהתחילה להלך קסם על בר־און ולהדעיך את כַונות הנסיעה שניקרו בו כנַקרים מארץ רחוקה. לִיאַם מספר על טיול ראשון שטייל היום בפארק העיר המשתרע מול “מֵיפלאוּאר” מעבר לנהר. יתושים מיוחדים במינם יש שם, הוא אומר, מעולם לא ראה כדבר הזה. אבל המים טובים, ואנשים מקומים שפגש הציעו ל לשתות עמהם כוס יין. הוא רוצה לארגן שיִט במורד הנהר, הוא וּבּיוֹרְג, הסופרת הנוֹרבגית שהגיעה רק היום והיא עולה עכשיו בשביל ואומרת שהיא מקוה שהשלכת כאן אינה מדבקת. ומרחוק שומעים את קולות האורחים המקומיים שהקדימו, ורואים את הבית בראש הגבעה, בית משפחות אֶנְגֶל, מארחי התכנית וקוצביה, ששם נערכת קבלת־הפנים. והבית על שתי קומותיו תיבה במבול האדום של האֲדרים חלומו של כל סנאי, בּיוֹרְג אומרת.

ובכניסה לבית, באפלולית האכסדרה, פּוֹל אֶנגל ואשתו הוּאַלִינְג נְיֵה ניצבים לקבל את פני האורחים, שנַיִם־שנַיִם עולים מן היער הקסום כדי שאֶדוין, להלן אֶד, יציג אותם לפני המארחים. ואֶד, בקול גבוה ומתנגן, כבר בקי בפרטי הפרטים של תולדות חיי האורחים, הוגה את השם מתוך מתיחת גופו ונוסק אל־על על קצות אצבעותיו. כיוָן שנחת הוא משלים בראשי פרקים שנבחרו בקפידה, כאילו הוא צייר סיני שהתאמן כל הקיץ בציור סקיצות לדמויות, ועכשיו הוא מצייר בכמה משיכות מכחול את התמצית הקָליגרָפית של האדם. וכל ציור מאלה פורח ועולה באויר, בין הענפים הסוככים על האכסדרה, סוחט קריאות התפעלות מגרונות האֶנגלים, ונוחת לידי הסנאים המתרוצצים אנה ואנה בין הדמדומים שפלשו ליער. פּוֹל אֶנגל, גבה קומה וקול, בחולצת משי רקומה, מצמיד לפניו מסכה של שֵׁדוֹן מחודד קרנַים, ומציג את אשתו כהָצג אוֹצר. אשה הדורה בשמלת משי אדומה, מאופקת בשמחתה, כאילו היתה הגדרה סינית לאמנות. מדרגות־עץ רפודות שטיח עבה מוליכות בפצפוץ חורקני לטרקלין רחב הידים שבּדיוֹטה השניה. וריח המערב התיכון עומד באויר, מול ריחות בישול אכּסוֹטיים ומלמולים וצחקוקי מבוכה. ולכל אורך הקירות ולרחבם אוסף נדיר של מסכות מכל הצבעים והגזעים, מארץ סין ועד ארץ כוש, מהודו ועד פֶּרוּ. מסכות שהניחו אחריהם משתתפי התכנית בשנים שעברו, וזכרם עולה עכשיו בפיו של פּוֹל המציג את מסכות העבר לעיני הבאים החדשים. ועל־יד האח שולחן־תה סיני עתיק, מצוּדף, ונשים מהלכות עליו בגן. ועל האִצטבה של האח הלא מבוערת מגש עגול, מצוּדף אף הוא, מוקף מזה ומזה שֵדים סינים בשלל צבעים, שנהב וזהב, שומרים דומם על סוד עלוּם. ועל־יד על־יד הקולות הולכים ונִטוִים זה בזה בבליל לשונות, מהססים זה אצל זה, מבררים ומגששים וממששים את ההיכרות הראשונה. בּיוֹרְג שואלת אותי מה מביא אותי לעיירה הנידחת. “וִילָה קאת’ר,” אני אומר. הוּאַלינג עוברת דחוּפה על פנינו אל קצה החדר ושָׁבה גוררת את פּוֹל אחריה. “תראה איזה צירוף מקרים,” היא אומרת לו, “וִילָה קאת’ר, שאני תירגמתי אותה לסינית, הביאה את היהודי הנחמד הזה לאַיוֹוָא סיטי!” “אתה יודע,” פּוֹל אומר, “גדלתי בסידְר־רַאפִּידְז, וכשהייתי נער שימשתי גוי של שבת בבתי היהודים שם, השתכרתי חמישה־עשר סֶנטים ליום.” ואני מבקש סליחה ורץ אל קצה החדר ושולף את בּר־אוֹן מחבוּרה רוֹעשת ומביא אותו אל פּוֹל שישמע. “מין הרגל שכזה,” אומר פּוֹל לאחר שאני מעמיד אותו על טעותו, “שוב ביזבזתי סיפור טוב על האיש הלא נכון. אשתי הראשונה אמרה לי כשמלאו לי חמישים, וזה היה לפני ימים רבים, מה עשית בחייך בסך הכל? עברת מסִידֶר־רַאפּידְז לאַיוֹוָא סיטי, מרחק עשרים וחמישה מילין. לפי החישוב הזה עברתי חצי מיל בשנה, מה תאמרו על זה?” “זה קצב כמעט יהודי,” אומר לו בר־און, “הורי נדרשו להם אלפַּיִם שנה להגיע לארץ־ישראל.” פּול אֶנגל מבקש סליחה ושואל אם מישהו רוצה רי־פיל, וניגש אל הבּאר מתוך הרגשה שהנה ביזבז שוב סיפור טוב על האיש הלא נכון.

אני הולך להחליף מלות נימוסין עם פַּאקֹוֹ ועם עַבְדקן, הסופר ממצרים. “גברתי היקרה,” אני שומע בדרכי את אַת’ול, הסופר מדרום־אפריקה, מתריס לעומת סופרת המומה, “מנסיון אישי אני יכול לומר שזרם חשמלי באשכים אינו גורם אימפּוֹטֶנציה.” הֶנֱק, הסופר ההולנדי המתגורר זה כמה שנים בלונדון, רוצה לשוחח אתי קצרות על הסכיזופרניה הזאת, שבר־אוֹן ואני איננו אלא איש אחד. ובּיוֹרג אומרת: “הם עדיין לא החליטו מי הוא הוֶנטרילוֹקיסט של מי.” “אצלנו כאן תראו חזירים,” פּוֹל אומר לזוג מהודו. “אחר־כך תשובו הביתה ותכתבו שירים. חזירים ושירים הם שני מפרנסים טובים של המין האנושי.”

צפירה עולה ויורדת מפנה את המבטים אל ציפורן הנבוך, שותפי לדירה, והלה פורש את ידיו בנקיון כפַּיִם אין זה הפעם אלא מַעדן סיני שרוף, ולפיליפּיני יש אליבי מושלם.

פּאקוֹ, בחור חביב מִשְׁכֶם, מספר לעַבדְקן על הרומן שהוא כותב. “כמה מלים יש שם?” שואל אותו עבדקן. “לא סָפרתי,” אומר פּאקוֹ. “בערך,” מַקשה עבדקן, וכשהוא שומע את התשובה הוא אומר: “לא רומן אתה כותב, חביבי, אלא נוֹבֶלה!” פּאקוֹ מחייך במבוכה, עיניו אדומות מחוסר שינה “מקרה קלָסי של גֶ’ט־לאג פלסטיני,” לִיאַם לוחש באזני את האבחנה.

בקצה המרוחק של הטרקלין בר־אוֹן שקוע בשיחה עם בעלת פנים כעין ענבר הדבש. “וזאת שם צרפתיה יהודיה ממוצא אלכסנדרוני,” אומר לי עבדקן שראה את מבטי, “אַמִירַה שמה, ובאמת היא דומה לנסיכה.” ואַמירה מביטה אליו ומחייכת. נקישות על כוס נשמעות ברמה, ופוֹל מכריז שהוא מבקש לשתות לחיים:

“הוּאַלִינֱג ואני מברכים את אורחינו הנחמדים שבאו הֵנה מכל קַצוי עולם, הקבוצה הגדולה ביותר שהגיעה לתכנית הכתיבה הבינלאומית מים היוָסדה וגם מספר הנשים הגדול ביותר. אבל אנא זכרו מה שנאמר במכתבי הברכה ששוגרו אליכם: בבקשה, בלי ילדים! דֵיוִיד לוֹדג' אומר – וזה מן האמרות שצר לי שלא אני הוא שאמרתי אותן – ‘הספרות עוסקת על פי רוב במעשה האהבה, ולא בהולדת ילדים דוקא. החיים הם ההיפך הגמור מזה.’ זכרוּ־נא אפוא תמיד שאתם סופרים בראש ובראשונה. על כל פנים, הוּאַלִינג ואני באים שנינו ממחוזות תיכוניים, היא ממרכז סין ואני מסִידְר־רַאפּידְז, מולדתה של שיבולת השועל. משרת סיני הגיש בוקר־בוקר לאביה של הוּאַלִינג קערה של שיבולת שועל, כסמל של מעמד, ואני, אלוהים אדירים, דחפו לי את זה בגרון. הזמנים השתנו מאז, היום אני אוהב אוכל סיני והוּאַלִינג אוהבת שיבולת שועל. למזלכם אני הוא שהחלטתי הערב בענין התפריט, וזה דבר נדיר בבית הזה, גשו־נא אפוא אל השולחן. אבל תחילה בואו ונרים כוסית לחיי תכנית הכתיבה הבינלאומית שהביאה אתכם לכאן, לחיי הכתיבה ולחיי הילדים המיטאפוריים של העתיד!”

הנחתי את הצלחת הריקה על שולחן התה המצוּדף. פני הנשים שבציור קרנו מאודם יין וצפו ועלו בין הכוסות הריקות הפזורות על השולחן, והתמזגו בבליל השפות שאפף את החדר, ונעלמו מאחורי המסֵכות התלויות על הקירות. הנחתי את הצלחת הריקה על השולחן המצודף והלום יין יצאתי למרפסת החשוכה המקיפה את הטרקלין לארכוֹ ולרחבוֹ. שמַים נטולי ירח נפרשו עד האופק המנצנץ באורות רחוקים, שמַיִם נטולי ירח ומחוררי כוכבים, ונראֶה לי שמיום שעזבתי את הכפר לא ראיתי כוכבים כה רבים בשמַיִם. הדוד יוּסֶף, השוכב עכשיו על ערש מותו, היה אומר שאין בין הכפר לעיר אלא מספר הכוכבים שבשמַיִם. ואי־שם בשיפולי הגבעה זורם לו נהר אַיוֹוָא בחושך שמעבר ל“מיפלאוּאר”. שלומית שלומית, אני לוחש ביני לביני, כמין לחש כנגד השכחה האפלה. והנה על־ידי צדודית כעין ענבר הדבש. “ואתה חושב על שיר ל’לַילה' שלך?” היא מתחייכת במשחק מלים בערבית, “שמי אַמירה.” והיא רוכנת על המעקה ובלי משים היא מצמידה את מחשוף החולצה אל חזה. תנועה זו, אני אומר לעצמי, לא תעלה על דעתו של בר־און לעולם.

“יהושע בר־און סיפר לי שעברת בפריס בדרכך הנה.”

“כן, ליום אחד.”

“מה מצא חן בעיניך שם? מה ראית?”

“כמעט לא יצאתי מבית־המלון ביקרתי בבית קברות אחד.”

“פֶּר לַשֶׁז? יכולנו להיפגש שם. הייתי שם יום־יום בחודש האחרון. יש לי ידיד צלם והוא מאוהב בבית־הקברות. איזה קברים ראית?”

פתאום הוצפנו באור הפּנס התלוי מעלינו. בר־און עמד מעבר לזכוכית בטרקלין המוּאר ההומה, ידו האחת עודנה על המַפסק, ובידו השניה הוא מחוֶה אלינו תנועות אזהרה וחיוך ממזרי על שפתיו. אחר־כך הוא מכבה את האור, שולף את פנקסו ורושם, מחייך שוב אל מקומנו המשוער ונסוג אל תוך ההמולה. “מה הוא רוצה?” שואלת אמירה. “אני כבר לא יודע,” אני אומר. ואמירה פוכרת את ידיה, מצמידה את כפותיה אל ערפה ומותחת את גופה לאחור. “נעשה קריר. בוא נחזור פנימה.”

ימים רבים לאחר־כך אשוב ואֶזָכר במעמד זה, בכפות ההדוקות לעורף, בצמרמורת המרטיטה את עור יערת־הדבש, באור המפלח המונף בינינו, ובחיוך על שפתיו של בר־און המפקיר אותנו שוב לאפלולית. משהו אטום ולא נהיר, כמו האורות המבליחים בנוף הערבה האינסופית. הרמז שהוא כל מה שנותר מן העשב האדמדם.


הרגשתי שהעשב הוא הארץ, כשם שהמים הם הים. אדמומית העשב צבעה את כל הערבה רחבת הידים בצבע של כתמי יין, או של עשבי ים מסוּימים בפלוֹט אותם הים לראשונה. ומה רבתה כאן התנועה! כל הארץ כולה נראתה משום־מה רצה אורַח. אזכור יפה כיצד נראתה לי הארץ בשעה שפסעתי לצד סבתי בעקבותיהם המטושטשים של אופני העגלה, בהשכמת אותו בוקר ספטמבר. ייתכן שתנודת המסע הממושך ברכבת עדיין פעמה בגופי, מפני שיותר מכל דבר אחר הרגשתי בתנועה שבנוף, בצפרירים הרעננים שנשבו קלות, ובאדמה עצמה, כמו לוּ היה העשב הסבוך מין עור רפוּי, שמתחתיו דהרו עדרי הבַּפַלוֹ, דהרו ודהרו…


בחדר 821 ב' ב“מֵיפלאוּאר” אני מעביר את שולחן־הכתיבה מפרוזדור הכניסה הצר אל החדר, מכוח אותה אשליה של אורחים שנטו ללון, המשַוים בנפשם שהזזת רהיט זה או אחר מעניקה להם תחושה שהנה הם שוב בבית, מוקפים בחפצים המגינים עליהם מפני הנדודים. הוצאתי את הניירות והספרים והמִלונים שהבאתי אתי וסידרתי אותם על השולחן, על־יד מכונת־הכתיבה העברית, מכוח אותה אשליה שֶׁמַה שלא הצלחת לכתוב כשאתה יושב אל שולחנך, שרוי בנופי ספריךָ, תוכל לכתוב הרחק מן הבית. השחלתי נייר של “קֵי־מַארְת'” והתחלתי לכתוב לשלומית את ראשון המכתבים העתידים ליפול כעבור חודש בידי בעלה.

לתאר בית לאדם שאוהבים.

את בית ילדותי בכפר לא ניסיתי לתאר מעולם. שכן אין הוא אדן החלון הדרומי בלבד – “בַּאבּ־אַ־סִּר” בפינו – שצינתו עודנה שהוּיה בכפות ידי, ולא ה“סְמַנְדְרַה”, ארון המזרנים והשמיכות, שהתנשאה מעל לראשינו כמבצר מאיים, ולא חתולת הנופך המסתתרת מאחוריה בהתייחמה, ולא עיגולי האור המרצדים על רצפת הבטון, ולא טעמם של המים המלוחים שנטפו כל הלילה משקית הפשתן שבתוכה היה היוֹגוּרט ללַבַּנֶה ובאה עַבְּלַא המשוגעת ושתתה אותם, וטעמם עולה עכשיו מתחת לשוני, כמאמר הכפריים, במערב התיכון של ארצות־הברית. הבית מתחיל בנקישת הכף על לַזְבֶּזֶת הקערה של מרק העדשים, והוא מתפשט כאדוות בבריכת הכפר ומלחך את שפת ה“דוּוַארָה” ומציף את הנוף הנשקף בעד החלון הדרומי ונוגע בעורךָ מבפנים. אחר־כך יבואו בתים אחרים, מן העוֹר ולַחוּץ. והנה אני יושב באַיוֹוָא סיטי, יותר מעשרים שנה לאחר שעזבתי את בית ילדותי, ומרגיש בפעם הראשונה לאחר שנים ארוכות שאני יכול להעלות באוֹב את בית ילדותי בכפר, על ריחותיו ומראותיו ותחושותיו, שהנה אני יכול בפעם הראשונה לתאר אותו לשלומית, שלא דרכה רגלה בו מעולם. “חייב הייתי להרחיק כל־כך ממנה,” היתה אמירה מצטטת מן הסתם מן הרביעיה האלכסנדרונית, “כדי להבין את פשר הענין.”

קירות יש לו לכאורה לביתי החדש. רועדים למגע הידים ולמגע הקולות המהדהדים. קירות שמעניקים לכאורה תחושת בטחון ומָגן, אבל לאמיתו של דבר היו מזכירים ליהושע בר־און, יותר מכּל, שיר של דוד אבידן: “מצבה הבטחוני של ישראל / מזכיר יותר מכֹּל ישיבה בבית שימוש בלתי נעול / עם יד לוחצת על הדלת מבפנים.” כי זאת לדעת, מעֵבר למטבח ולשירותים יש עוד יחידת דיוּר שהיא תאוֹמתה המהופכת של זו המגינה עלי, ושם ישכון לו ציפורן וישלח אלי דרך שטח ההפקר של המטבח שְדָרים של עשן, והללו יחלחלו תחת דלתי ויעטפו אותי כמו נעימה מתקתקה שמתחדקת בזכרון ואינה מרפה ארבעה חֳדשים תמימים. דלת מול דלת אנו נפתחים שנינו אל חדר־האמבטיה בלי תיאום מוקדם, ומאחר שאין מפתחות בדלתות, על־פי הגיון אמריקאי טמיר, השהיה בחדר־האמבטיה תהיה לעולם מצב של כוננות גבוהה, מתוך ציפיה ליד שתפער את הדלת פתאום ולַפּה שיפיק התנצלויות נבוכות בשפה לא נהירה.

לתאר בית לאדם שאוהבים.

אפשר להתחיל בטיפות הכתומות האטומות שאף הן מדיפות ריח ציפורן, המותזות להן כלאחר־יד על מושב האסלה.


הסיפור, עוד פרק

“מה המרחק לשם?”

“עישון סיגריה.”

שיח כפריים


 

פרק שביעי    🔗

האב ג’וּרמַאנוּס, אַבּוּנַא בפי הכפריים, עמד במִפלס התחתון של בית הדוד מיכַאִיל, זה המִפלס המיועד לחיות הבית. על האצטבה, היא המִפלס הגבוה מזה, המשמש למגורים ולשינה ולאירוח, עמדו בשורה שלושה אבטיחים שהובאו מן המִקשה שבחוץ. הדוד יוּסֶף בן השש־עשרה צפה וראה את אַבּוּנַא ג’וּרמַאנוּס והצטודד לו אכול הרהורי כפירה. אמנם לפני כמה רגעים הדגים הכומר לעיני הנוכחים את כוחותיו המופלאים, אבל בין הריקוע שריקע אַבּוּנַא במחיקת בוהן את המוּטבע על מטבע הכסף התוּרכּי, המונח עכשיו במגירתי, ובין מה שהתכַוֵן אַבּוּנַא לעשות עכשיו, מפרידים מחוזות של דמיון שאפילו דמיונו של עלם מתבגר אינו יכול לגשר עליהם. בעקשנות הקתולי המאמין קיבל עליו אַבּוּנַא ג’וּרמַאנוּס לעשות מעשה רב מלעשותו – להחדיר את המַג’ִידי, את מטבע הכסף התוּרכּי שבידו, בעד שלושת האבטיחים, מָשל היה המטבע כדור עופרת שנותנים בקנה הרובה לאחר שמילאוהו אבק שריפה. המַג’ידי אמנם של הכומר היה, אבל האבטיחים שהובאו מן המִקשה היו שלושת האבטיחים האחרונים ששרדו מן העונה, ומשפחתו של הדוד מיכַאִיל רצתה להתקיים עליהם, פשוטו כמשמעו, בשלושת הימים הבאים. אלא שלא הועילו לה לאשתו של הדוד מיכַאיל המחאות, והיא פרשה לה לפינתה שבחצר וסיננה מבין שיניה את מחשבותיה על גחמות הגברים והכמרים שאינם מסתפקים בעוּלוֹ של אללה והם מתהדרים בסמלוֹן הגבריוּת של חיי עולם. בפיו של הדוד יוּסֶף היה טעם שונה, טעמו של לחם שנעשה משעורה שטרם הבשילה. והימים ימי הרעב הגדול ערב המלחמה הגדולה, היא מלחמת העולם הראשונה.

הדוד יוּסֶף עמד שם וחשב על אביו, שזה כבר קצה נפשו בחיים הכפריים נֶאְפַּדֵי־הרעב, והוא נסע לו לארגנטינה, וסבתא עַליַא לָאֲטה את פניה במטפחת־הראש השחורה ולא אמרה דבר. עמד הדוד יוּסֶף שם וחשב על סבא ג’וּבּרַאן, שבליל ראש־השנה, עשרים שנה לפני הדברים האלה, התערב על דבר באַל־בַּסַּה, שעבד שם עבודת “אַגִ’יר”, שכיר־יום, אצל משפחת פְרֵיואַת. אוּם־נַאסֶר, שבאה אל הכפר מאַל־בַּסַּה, זו שתהיה לימים למושב בֶּצֶת על פי ההגיון של ארבעים ושמונה, היתה מספרת על קורות אותו הלילה שהועמדה גברוּתו של סבא ג’וּבּראן במבחן, בשביל לדעת מה סִברוֹ ומה סיכוּיוֹ אצל בת מעבידו, שאליה יצאה נפשו של ה“אַגִ’יר” האביון. חמישים אגוזים הונחו בשורה לאורך האצטבה, וסבא ג’וּבּראן, ממקום עמדוֹ במפלס התחתון, היה צריך לפצחם במכות מצחו. הנשמות נעצרו והעינַיִם נקרעו לרוָחה למראה האגוזים המתפצחים בזה אחר זה. אלא שליבה של בת המעביד קשה היה לפיצוח מזה האגוז, ובידה שלהּ לא זכה. אוּם־נַאסֶר מלטפת את החתול המגרגר בחיקה בזמן שהיא יושבת על מפתן הבית של בתה ומסיימת את סיפורה בהשתאות על דרכי הגורל. שהנה אותה נערה שהיתה משאת חלומותיו של סבא ג’וּבּראן, ולמען עיניה הירוקות פיצח חמישים אגוזים בחבטה של מצח נחוש־אהבה, אותה נערה בשובה באחד הלילות מבית דודה פגשה צבוע, והוא צחק לה בפניה והוליך אותה בחבלי צחוקו אחריו אל מאורתו, ושם טרף אותה. אלא שאוּם־נַאסֶר, בלטפה את גב החתול, שהוא כל מה שנותר לה מאַל־בַּסַּה בבהלת המנוסה, נוטה, כדרך הפליטים, לשזור סיפורים מסיפורים שונים בחוט בדָיה אחד, ולבלבל שני סיפורים מקורותיו של סבא ג’וּבּראן.

מעשה בתיש אחד שהיה המשכּוּכית בעדרו של שוּכּרי פְרֵיוַאת, מעבידו של סבא ג’וּבּראן. באו ליסטים מכפר עלמא הלבנוני ולקחוהו. יצא סבא ג’וּבּראן לפדותו. בדרכו לאַל־בַּסַה שקעה השמש וליל החורף הקיפוֹ בצעיפי מַחשַכּיו. והנה סוסו מזדקף על רגליו האחוריות והמשכּוּכית משמיע פעיית חלחלה. הצחוק המתגלגל מן החשיכה הפעורה לפניו הסיר כל ספק מלבו של סבא ג’וּבּראן. זה הצבוע המפּיל חִתתוֹ על רועי הסביבה, ולא אחת “גנב את שׂכלם”, כמאמר הכפריים, והוליכם אל מאורתו ואל סופם המר. חשרת עננים שכיסתה את פני הירח נִיסוֹטה כדי להפיג את בהלתו של הצעיר המאוהב. מיד ירד מעל סוסו ונטל את מקלו והתיצב כנגד הצבוע כדי לגונן על שכלו ועל סוסו ועל משכּוּכיתו. עיני הצבוע הבליחו מולו ולכדו את מבטו במכמורת מכושפת של צחוק ואימה. והנה העינַיִם המזָרוֹת לעג קרֵבות אליו, והוא מרים את מקלו כדי לחבוט בהוָיה החשוכה הנושפת בפניו, וזו מזנקת עליו ושיניה ננעצות בכתפו. אלא שמעיל צמר עבה היה לגופו, מעילו של מעבידו, והשינַיִם הלבנות ננעצו בצמר השחור. השיל מעליו את המעיל והסתער בצוָחות של בהלה על הצבוע המופתע והניסוֹ. ולמן אותו לילה דבקה בחלק פניו השמאלי של סבא ג’וּבּראן עוית, ולא משה ממנו עד יום מותו בשיבה טובה, בפַסּוּטַה, בראשית שנות השלושים, והוא שׂבע־ימים ונדודים ומסעות.

אוּם־נַאסֶר, בעלת הקומה המניאטוּרית וה“עַסְבֶּה” השחורה הקשורה לה לראשה תמיד, כמינהג זקנות אַל־בַּסַה, היתה יושבת עשר שנים על המפתן המוגבה של בית בִתהּ, שהיא אשת אחי־בעלה של הדודה מַארִי, ומלטפת את חתולה המגרגר ומבכה אתו את אבדן אַל־בַּסַה, ומנחמת אותו ואומרת שיום יבוא ושניהם ישובו להתהלך ברחבי הבית שננטש. וטינה גדולה היתה לה לאוּם־נַאסֶר בלבה על הדוד מיכַאיל, אחיו של סבא ג’וּבּראן. לא אחת שאלה אותו ולא הרפתה, הישובו הפליטים יַא אַבּוּ־חַ’לִיל. והדוד מיכאִיל, ששֵם בכורו חַ’לִיל, מתחמק מלהשיבהּ דבר. עד שפקעה סבלנותו יום אחד בשנת 1951, בגין תיש שלו שנגנב ועקבות השודדים הוליכו לגבול לבנון, והוא השיב ואמר לה, תסתכלי בי יַא אוּם־נַאסֶר, אם אשוב להיות צעיר ביום מן הימים אות הוא שהפליטים ישובו לבתיהם. הידקה אוּם־נַאסֶר את ה“עַסְבֶּה” שעל ראשה, נטלה את מקלה ויצאה בלי לברכו לשלום, ולא שבה אל ביתו גם כשהלך הדוד מיכַאיל לעולמו לאחר חֳדשים אחדים. לעולם, אמרה, לעולם לא תשתתף בִלְוָייתם של קטני אמונה.

אלא שמאמין גדול היה הדוד מיכַאיל ביכלתו של הכפרי להסתגל למצבים שהתרגשו עליו, שהם פועַל־ידיהם של כוחות האופל הרוחשים בעולם המתחיל מאחורי האופק של הכפר. ואף שמשורר היה, מן המשוררים העממיים שיצא שמעם למרחוק בימי “סַפַרְבַּלֶּק”, הלא הם ימי שלהי השלטון התוּרכּי, ושמו עדיין נישא בפי זקני הגליל, ואף שנפש עדינה של מסתכל חד־עיִן היתה חבויה בו, הרי כל צאצאיו של חַ’לִיל אַ־שַמַּאס, בנו של הכומר ששמטוּהוּ מצריח המסגד, ראו בו אבן תושבת למשפחה המתהַוָה, אבן שגם מחרשת הנדודים לא תזיע אותה ממקומה. שהנה המשפחה חולקת על דעתו של אַבּוּנַא אִלְיַאס, דודו של חַ’לִיל, ומחליטה בעקבות המחלוקת לשוב אל חַ’בַּבּ, אל אותו הכפר הנידח בדרום מערב סוריה. ובראשית שנות התשעים של המאה שעברה חזר חַ’לִיל, הוא ובניו יַעְקוּבּ וג’וּבּראן ואִלְיַאס ומיכאִיל וחַ’זְנֶה וּמַרְיַם וחִלְוֶה

וחַנֶּה, אל הכפר שממנו ברח לפני כחמישים שנה בגלל פרשיה עלומה של נקמת־דם. אלא שעל אף השנים שנקפו נקמת הדם עדיין מרחפת באויר כרוח תועה, וברעידת אדמה מתמוטט החדר הרעוע שבו מצאו מחסה, ושתַיִם מן הבנות, חִלְוֶה וחַנֶּה, נקברות תחת ההריסות. על כן יקח חַ’ליל את משפחתו וישוב אל פַסוּטַה. יעקוּבּ בכורו מתאהב בהַלּוּן, וזו הבטיחה לו זוג גמלים לנדוניה, ולאחר החתונה נוכח יַעְקוּבּ המאוהב, כַמעשה שהיה באיש מן הברית הישנה, שהגמלים פרחו באויר ונדונייתה של הַלוּן היא הבגד שלעורה. על כן יענישנה אללה יתעלה ויתברך וימנע ממנה פרי בָטֶן. וג’וּבּראן נושא לו לאשה את סבתא עַליַא, ובטרם ימלאו לבנו בכורו יוסף חֳדשים אחדים הוא נוסע בשנת 1895 אל אמריקה הדרומית, הוא ואחיו אִלְיַאס, והלה נפטר לילה אחד קודם שהגיעה הספינה ליעדה. חַ’זְנֶה ומַרְיַם נישאות לשני גברים לבנונים, האחד סתת והאחד פחח, ונודדות לכפרי בעליהן. ורק הדוד מיכַאיל נשאר כאן, וגם הרעב הגדול של ערב המלחמה הגדולה אינו יכול לו. זה כמה ימים נתרוקנו החַ’אבּיוֹת מגרגרי החיטה האחרונים שנותרו בידי הכפריים לאחר שנַאיֶף סִרחַאן, ה“מוּלְתַזֶם” של הכפר, כלומר, האיש שחכר אותו מידי הסולטאן, נטל את חלקו. ויש שהיו שבים מן הגורן ורק המִזְרֶה בידם, לפי שחובם ל“מוּלתַזֶם” היה כיבולם השנתי. באותה שנה קמצה האדמה את ידה ונַאיֶף סִרְחַאן נטה את ידו והחַ’אבּיות נתרוקנו קודם זמנן, עוד בטרם נשתבלה החיטה בשדות.

הסבנו אל שולחן האוכל הנמוך באחד מימות החורף. במרחק מה עמד ה“מַנְקַל”, הוא כירת הברזל, בגחלת לוחשת ומבוישת בחלל החדר הגדול. קערה של מרק עדשים מהביל עמדה באמצע השולחן, וממנה נמשכו כשושנת־הרוחות השבילים שטיפטפו שמונה הכפות. שעה ארוכה טרחה אמי לברור את העדשים ביום ההוא, אבל עדשה חלולה אחת צפה לה על פני הקערה, ועל־ידה צף לו הסָס שהיה ספון בחובה. השקט שעמד בחלל החדר הגדול, פרוש מעל לגחלים הלוחשות, הורגש עכשיו ביתר שאת. זה השקט של העניים בשעת התיחדותם עם האוכל הדל שעל שולחנם, שלא יָפֵרו אותו לא נקישת הכפות בקערה ולא נשיפת הקירור המשתלחת לה מוּכנית ובהכנעה משמונה פיות קמוצים ולא שיחת־חולין בטלה על עניני העולם המשתרע לו בנחת מסביב לשולחן הנמוך. וכמו האורות הנדלקים בחלונותיהם של האנשים המאושרים עם רדת החשכה, בזה אחר זה וביחד ולסירוגין, כך נעצרו הידים בתנועתן אל הקערה וממנה, והמבטים ננעצו בסָס הצף. אלא שאני הבחנתי בו אחרון ברגע שנקשה הכף שבידי בשפת הקערה, ומפי נתמלטה לה צעקה על אמי, צעקה שאיש מלבדי לא רצה להיות לה לפה, לאמור, למה השארת לנו סָסים בעדשים. ידו של אבי שלפה את הכף מידי והשליכה אותה על השולחן וסטרה לי על פנַי, לאמור, אם זה לא מוצא חן בעיניך אַל תאכל. נזוּף ומוּכה תחבתי את ראשי בין ה“מַסְנַד”, הוא כר־המסעד הנוקשה, ובין גבה החם של אמי, ושמעתי את הקול העמום של נקישת הכף בשינַיִם, את השאיבה הנמהרת ואת הלעיסה הקלה של תכולת המרק הדלה, את הבליעה החלולה במורד הוֶשט, ולבסוף, קרוב לאזנַי כדי נגיעה, את הקולות שמשמיעה הקיבה שהסיתהּ הרעב לעמוד על המשמר ולקבל את פני האוכל הממלא והמשביע, אלא שתחתיו היא מקבלת מְחִית זערורית של עדשים ומים בשפע. ואני תוחב את ראשי עמוק יותר אצל הקולות המצטברים למפלצת־הרעב המכרסמת בקיבתי הקטנה, והקולות הולכים ומתעמעמים ונמוגים מפני הגרון הנשנק, וידה של אמי נוגעת כמו בהיחבא נגיעה רהוּיה בשיפולי גבי ומבקשת לשלות אותי מתוך ממלכתי הדחוסה, ואני מסכין למגע המנחם, ומיד אני נרתע אל תוך עלבוני, ובגרוני במין משיכת מַלְעָנִים על קצות האצבעות.

הלך הדוד יוּסֶף ובא אצל הדוד מיכַאיל לומר לו שאין עוד מה לאכול. לחם התירס אזל, ומלבד בקבוק של שמן זית לא ימצא העכבר שיפקוד את הבית דבר. גם החַ’אבִּיַה שבביתו של הדוד מיכַאיל נתרוקנה מכבר, ולפי ילדיו לא באו אלא עשבי בר הראויים למאכל אדם. אמר לו הדוד מיכאיל: לֵךְ אל מַרְג’־הְלַאל וּרְאה אם כבר השתבלה חלקת השעורה והבשילה. הדוד יוּסֶף ידע שהשעורה מיועדת לסוס שישא בעוד כמה שבועות במלאכת החריש של עונת הסתיו. אבל האל הכל יכול ודאי לא יקמוץ את ידו בבוא העת ויתן מספוא לבהמה הנאמנה. נטל הדוד יוּסֶף מגל ומשך ברסן הסוס והלך לראות את השעורה. עד שלא נסו הצללים מחצרו של הדוד מיכַאיל שב הדוד יוּסֶף מן השדה וידו אוחזת במתג הסוס כדי שלא יעוט על שפעת השיבֳּלים שהוא עמוס לעייפה. הביא הדוד מיכַאיל מטאטא של סירה קוצנית וטיאטא את מרצפות החצר, והשעורה נפרשה לחיבוט. התאספו בני שתי המשפחות ובידיהם מכל הבא ליד, מַלְמדים ומקלות ומחבטים וסתם מוטות, והתחילו דשים בשיבּלים להפריד את גרגרי השעורה ממוֹצם וממַלעניהם. והסוס עומד קשור על־יד אבוסו הריק וממלא את נחיריו מניחוח השעורה שלא תבוא אל פיו.

בין החצר ובין הדרך היתה גדר־אבנים, ועכשיו עמדה שעונה עליה נערה בת חמש־עשרה מכפר איקְרית, הַנִיֶּה שמה, שעשתה בביקור אצל קרוביה בכפר וצפתה וראתה את הדוד יוּסֶף חובט בשיבֳּלי השעורה. כיוָן שראתה שהוא שקוע ראשו ורובו במלאכת החיבוט ואינו שת את לבו אליה, נתחייכה לה ונפנתה לדרכה ובלבה זכרם של חיבוטים אחרים משנים שעברו, עת היתה בביקור דומה אצל קרוביה והדוד יוּסֶף עבד עבודת “אַגִ’יר” אצלם. היה יום קיץ חם בראשית מאי, מן הימים ששמשם יכולה להדליק להבה בזנב הצפור, כמאמר הבריות, והיא לבדה בבית, היא והסוס שבאוּרוָה. ישבה בעליית הגג המשקיפה על החצר הפנימית וצפתה בחִצי־בבוּאוֹתיהן של היונים העפות בשמי החצר ובשוקת־האבן העגולה שבאמצע החצר. יוני בר היו, שבאו ויצאו בשובך שבקיר עלית הגג, וסמלון־הצבעים שלצואריהן הבהיק בשמש הקופחת ונצנץ במצולות השוקת לעיני העלמה, ובפי העלמה מניצה תחילתו של שיר עממי, “יַא טִירַא טִירִי יַא חַמַאמַה”, לאמור “עוּפי־עוּפי יונתי”, אלא שעד מהרה היא עומדת מפּיזוּמה ומתחייכת לה, שכן בפי הילדים והנערים חַמַאמַה אינו אלא כינוי חיבה לאותו איבר בגופם שאין הם מחמיצים כל הזדמנות להציגו לעיניה. שער החצר הנפתח מוציא אותה ממחשבותיה והיא רואה את הדוד יוּסֶף עובר בחצר הפנימית כלפי האוּרוָה. הוא מבחין בצלהּ המוּטל על השוקת ומרים את ראשו ומברכה לשלום. לקחת את הסוס לשדה בא, הוא אומר, ומה אַת עושה שם למעלה, הוא שואל ואינו ממתין לתשובתה. תעלה, אני רוצה להראות לך משהו, היא זורקת לעברו בלא לחשוב מה. ודודי, נער שעתותיו בידו, מבחין בקולה באותה נעימה של התחטאוּת המסגירה את נערות איקְרית לאוזן הרגישה. והוא פונה מאצל האוּרוָה ועולה לגג. מה אַת עושה פה למעלה, הוא חוזר על שאלתו הסתמית. מסתכלת ביונה, היא משיבה ומטעימה את המלה. וקודם שהוא מספיק לעמוד על הרמז שבדבריה היא מביטה בו ובשוקת חליפות ופולטת את המשפט הנועז ביותר שישמע דודי כל שמונים וחמש שנות חייו, והוא אינו מאמין למשמע אזניו. והיא שבה ואומרת בקול שאיבד את מבוכת הפעם הראשונה: רוצה להתחרות אתי מי יצליח להשתין מכאן לתוך השוקת? ודודי מסתכל בנערה ומסתכל בשוקת שבטבור החצר, כעשרה צעדים מן הקיר שעל גגו הם עומדים, והאתגר מוצא חן בעיניו. והוא מבקש ממנה שתסב את עיניה, וכשהיא נענית לבקשתו הוא משנס את מתניו, מקשת את גבו, מצטלב ומתיז את מימיו בקשת לעבר השוקת, והיונים נבהלות במעופן ואצות אל השובך, וקרני השמש משתברות במגען בקשת ושאון התנפצות המים על מרצפות החצר מצהיל את הסוס שבאוּרוָה. ושוב הוא מנסה כיוצא ידי חובה, אלא שהתנופה כבר דעכה וההתערבות אבודה. הדוד יוּסֶף היה מתבל את סיפוריו בתבליני הגוזמה, אבל הוא נשבע בכל הקדושים ובאליהו הנביא, הפטרון הקדוש של הכפר, שצפה בשניהם ממרומי מגדל הפעמונים של הכנסיה, שהנערה הפשילה את שמלתה, ולא ביקשה ממנו להסב את עיניו, שילשלה את תחתוניה והתישבה כדרך הנשים על שפת הגג, ובקשת מופלאה ובצחוק מתגלגל הטילה את מימיה הישר לתוך השוקת. עמד לו דודי שם פעור פה, והַנִיֶה קרבה אליו ואמרה, אני זכיתי ואני יכולה לעשות לךָ מה שאני רוצה. וקודם שהתעשת היא מתירה את אזור אברקיו וחופנת בידיה את השובך, והוא מתחבט כיונה שחוטה, והמוץ והמַלענים מתעופפים להם מתוך כפות הידים לקצב נשיפות המוללים, וגרגרי השעורה נערמים בשק היוטה.

קם הדוד יוּסֶף קודם שחר והעמיס את השק על גב הסוס ויצא אל תחנת הקמח של ואדי אַל־קַרְן, זה שייקרא לימים נחל כְּזִיב. הטוחן, שעתה זה שטף את פניו במימיו הקרים של הנחל, זקף את ראשו הנוטף מים והביט בצעיר ובסוסו המתקרבים ובאים. יַא פַתַּאח יַא עַלִים, אמר בינו לבינו, מנַיִן להם לפַסוּטַאים חיטה על הבוקר, ולאחר שהחזיר לדוד ברכת בוקר טוב חזר על שאלתו בקול רם. אללה כַּרִים, אמר דודי, והטוחן קירב את אפו החשדן לשק, ופניו נפלו. זה טוב מללקט גרגרים מצוֹאת בעלי־החיים, אמר, ודודי ניענע לו בראשו, ובגרונו כמין משיכת מַלעָנים על קצות האצבעות. אין דבר יַא יוּסֶף, אמר הטוחן, עוד נאכל יונים צלויות.

במעלה השביל המוליך מן הטחנה, המתפתל בין סלעי ההר הנישא שמעל לנחל, על סלע חלק ומבהיק בשמש הבוקר, ישבה לה הַנִיֶה. בוקר טוב יַא יוּסֶף, הידהד קולה בין הערוצים, ויוּסֶף חש בנמלים הרוחשות במעלה חוט שדרתו. אחיה בא להחזירה אל אִִיקְְרִִית, ועכשיו הוא נזקק לנקביו, על כן פרש לו מדרך המלך לחפש מקום מוצנע בין השיחים. עמד הדוד יוּסֶף נבוך ולא ידע כיצד ממשיכים בשיחה. והַנִיֶה רואה את מבוכתו ומחטטת בשקַיִם שעל גב החמור ומוציאה את ה“מַגְ’רַבֶּה” ומבקשת מדודי שיגלגל לה סיגריה. לבסוף הוא מצליח לשלוט באצבעותיו הרועדות, ומלקק בפה יבש את שפת הנייר ומדביקו קלות, והיא נוטלת ממנו את הסיגריה, אלא שהנייר נפרם והטבק נידף ברוח כצחוקה של הַנִיֶה, המתרפק על צלעות ההרים ומשתבר בתחתית הואדי. שניהם ייפגשו כעבור שנים הרבה בצל המָוֶת המתקרב, והוא יציע לה סיגריה ושוב תיפּרם הסיגריה והיא תאמר לו כדרכה, בלי להניד עפעף של ביישנות נשית, שהיא מקַוָה שעמד לו רוקו למעשים טובים מאלה כל השנים. ועכשיו הוא נפרד ממנה ופונה לדרכו והיא צועקת אחריו אל תשכח את היונים שלנו, והדוד יוּסֶף עונה לה בשפה רפה שהיונים פורחות כשהרעב שוכן בשובכים.

שלושה ימים אכלו מן הלחם ההוא, ולאחר עוד שלושה ימים עדיין היה אפשר להרגיש במוץ השורט בחלל הפה, ואי־משם עולה לו גיהוק במעלה הוֶשט והגוף מצטמרר, ואַבּוּנַא ג’וּרמַאנוּס, כלהטוטן המבקש למשוך את תשומת לב ילדיו הרעבים לאפיקים אחרים, מחזיק את המַגִ’ידי בין הבוהן לאצבע ובהינף יד הוא מפלח את שלושת האבטיחים.

ובשיפולי בטנו של הדוד יוּסֶף משק כנפי יונים.


המסַפר, “מֵיפלאוּאר” ב'

…חברתי הטובה ביותר, היא זוהרת, עורה עדין /

עיניה כחולות אפילו מהשמַים שמעל לבית הדירות /

היא מוציאה את המסטיק שלה מהפה, שמה אותו בפה שלי /

אומרת שהוא שלי לחמש דקות /… היום יום שבת /

השמש זורחת / והסטודנטיות ב“מֵיפלאוּאר” / תבואנה

חבורות־חבורות / הג’ינס שלהן נקי והשֵׂער חפוף /

לשַמפּוּ יש ריח תבלינים ופירות/… נשאר אחריהן

כתשובה / ואולי כאמוּנה מסוּימת.


ביורג ויק: ואריאציות על טכסט מאת וַאליחו,

בעקבות דונלד גַ’סטיס. השיר נכתב כתרגיל באנגלית,

במסגרת הקורס שניתן לסופרים

ב“תכנית הכתיבה הבינלאומית”.


אַיוֹוָא סיטי, 3 באוקטובר

ואחר־כך, בעצלתים, נקפו הימים.

שיחות ופגישות והרצאות וקבלות־פנים וארוחות וטיולים לחווֹת חקלאיות וערבי קריאה וּויכוחים ומריבות ואהבות ומלים אדומות פורחות בשמַיִם התכולים מעל לאמירי העצים ומעל לכוסות היין בבַּארים בשעות הקטנות של לילות ההתפעמות והשכחה והזכרון. בקרים של הליכה לאורך הגדה הימנית, בתים לבנים מעולפים בשמש ספטמבר התלויה מעל לעצים. ארוחות צהרים ב“בּוּשְנֶל’ס טֶרְטְל”, קוֹרַף היין הלבן מניח טבעת רטובה על שולחן העץ באגף הדרומי.

“אם לא ידעת,” אומרת בְּיוֹרְג, “קוֹלֶג’־בְּלוֹק־בִּילְדִינג שננה ב־1883 הוא דוגמא מצוּינת לארכיטקטורה הויקטוריאנית של סוף המאה התשע־עשרה. חזית הבנין מעמידה תצוגה מענינת של בדיל דחוּס עשיר בעיטורים, וכרכוב כבד, מעשה־אריחים. לאחר כמה נדודים שוּכַּן הצב של בוּשְנֶל בקולֶג’־בלוק־בילדינג המשופץ, באוגוסט 1978.” "ומי הוא בוּשְנֶל זה? אני שואל “ובכן,” בְּיוֹרְג מוסיפה לקרוא מן התפריט, “דֵיוִיד בּוּשְנֶל, בוגר אוניברסיטת יֵיל, המציא את הצוללת המקורית, היא הצב, לשימוש בימי המהפכה האמריקאית. בליל ששה בספטמבר 1876 התחמק הצב אל מתחת לאניית המלחמה הבריטית ‘אִיגְ’ל’ שעגנה בנמל בוסטון, כדי לחבר אליה מטען של חומר נפץ. אף שהמטען לא התחבר לגוף האניה, התפוצץ בסופו של דבר וזרע בהלה בקרב הצוֶת וגרם לנסיגת האניה מן הנמל.”

“ולמה את מספרת לי את כל הסיפור הזה?” אני שואל.

“ייתכן שאני טועה, ומובן שאין בידי שום הוכחה. וייתכן שמוטב לנו, כפי שאמר צרפתי חכם אחד, שנטַפח איש את גינתו ואחר־כך נשב לנו כאן באגף המוּצף שמש, ונלעס לנו את החסה הטבולה ברוטב אלף האִיִים, ונלגום לנו בנחת “פּוֹל מֵיסון” לבן וצונן. וייתכן שהפָּרָנויה הנוֹרדית שלי משַׁטה בחוּשַׁי, אבל עדיין אני יכולה לראות בעיניהם של בני־אדם את המתחולל עמוק בנפשם…” וכאן לא יכלה בְּיוֹרְג להתאפק עוד ופרצה בצחוק פרוע, והרבה ראשים נפנו אלינו. אחר־כך התעשתה ואמרה:" עכשיו ברצינות. נראה לי שהידיד ההִבּראיֶק שלך זומם משהו. אמנם לא חומר נפץ אבל משהו."

ואני מרגיע אותה ומספר לה על הרומן שבּר־אוֹן כותב.

“משמע שיש לי הכבוד לאכול צהרים עם אדם שילך ויהיה לנגד עיני לדמות בספר. אז בוא, קודם שאתה מתפוגג לגמרי, בוא נזמין עוד קוֹרָף של יין.”


עד שלא עברו שבועים ימים הלכה הקבוצה והתפצלה לחבורות קטנות, על פי המפתח הישן של החיבה ההדדית והאינטרסים המנוגדים. ליאַם, שהתגלה טבּח מעולה, בילה את רוב זמנו במטבחה של בְּיוֹרְג, ובין ארוחה לארוחה שקד על כתב־היד של הרומן השלישי שלו, שעתיד הוא לאבּד אותו כעבור כמה שבועות, ולשוב ולשחזר אותו מלה במלה, בשובו אל לונדון. חבורת הסופרים הסיניים, שרובם בילו את מיטב ימי חְלדם בתאים אפלים בבתי־הסוהר של מהפכת התרבות, סיפקו לקבוצה את הדרת הכבוד שהקיפה אותנו כחומה עתיקה שיש בה מחיוּת הדרקון שפרץ עתה זה מן הקומקום החתום. יהושע בר־און, בעל הפנקס הפתוח והיד הרושמת, הלך ושקע בדכדוך סתום ורוחו היתה נכאה עליו, רוב הזמן הסתגר בחדרו ומיאן לשתף איש בתלאות שפקדוהו. השמועות דיברו על אשה שעזבה את הבית. ולא אחת ניסיתי לפרוץ את החומה שהקיף את עצמו בה, אבל נהדפתי תמיד בנימוס שקורטוב של עוינות משתרך אחריו. ויום אחד גילתה לי אמירה שהוא התקשר אליה, ואחרי התנצלויות מפותלות ביקש ממנה שתבהיר לו מה טיב יחסינו, באמתלה שהדבר נחוץ לו לכתיבה. ומתוך גחמה של בדאי מזרחי סיפרה לו אמירה על הסְנֶה שבינינו, הבוער באש אהבתנו ואיננוּ אוּכל, ואנחנו מתכננים לחיות יחד בפריס. “ומה יהיה על האשה הנשואה מירושלים?” שאל, והיא אמרה לו: “רחוק מן העין רחוק מהלב.”

היה לה לאמירה סוד משלה, צלם נשוי ממוצא יוָני, יליד אלכסנדריה, שקודם לבואה לאַיוֹוָא סיטי בילתה אתו חודש ימים יום־יום ב“פֶֹּר לַשֶׁז”. היינו מטיילים ברחובות בלילה וצועקים את שמו, דִ’ימוֹס דִ’ימוֹס, אולי ישמע קולנו ויושיענו ויחננו ויזכנו וימחל לנו על חטא שחטאנו באהבה גדולה. היינו צמד אוהבים חבושים, נושאים בעוּלה של אהבה לא אפשרית, אבודה. ובשעות הקטנות של הלילה, לאחר סיבוב בַּארים אחרון, בגרון ניחר מקריאות “ד’ימוֹס”, ומתוך שותפות הגורל הזאת הקושרת אותנו בעבותות של ידידות יחידה ומיוחדת במינה, היינו באים לידי המסקנה הלא נמנעת שמוטב לנו לשדך את שלומית לד’ימוֹס ולשלח את שניהם אל אי בודד בסוף העולם. ובין כוסית לכוסית, ובין אנחה לאנחה, ישבנו ושירבטנו יחדיו את הטיוטה הראשונה של “פֶּר לַשֶׁז” אלא שלא העלינו על דעתנו, בשעות הרצון המפויסות של הכתיבה, שיהושע בר־און הולך ונשמט מידינו, וכי קנאה טחובה ואפלה מתכרכת ומשתרגת עליו בבדידות חדרו. שאלמלא התעטפנו ביוּהרה של המאוהבים הצעירים, ודאי לנו שהיינו מבחינים בעוד מועד בטירוף המכרסם במבט העיניִם, ברעידת הידיִם, בבהרות הבדידות בעור הצפוד.

בין כך ובין כך, היחסים בין בר־און ובין הפלסטיני, שראשיתם בהסתייגות הדדית והֶמשכם בויכוחים קולניים, עוררו בי השתאות גדלה והולכת, עד אותה תפנית מפתיעה בשבוע האחרון של ספטמבר, על הסיפון העליון של היאכטה השייכת לחברת “ג’וֹן דִיר”, שהזמינה את הסופרים לבלות יום שלם במחיצתה. לִיאַם ואני ישבנו על־יד המעקה והסתכלנו במימי המיסיסיפי הנפערים למגע החרטום, ושוחחנו על וילה קאת’ר אשר אהבנו, ועל ג’וֹן דִיר השוטף את מוחותינו במגע מארק־טוֵייני מתוּחכּם ושוֹבה לבבות. אמירה קרבה אלי ולחשה על אזני שאהיה מוכן ומוזמן להפתעה המתקרבת במעלה המדרגות הלוּלייניות. והנה מגיחים להם בר־אוֹן ופַּאקוֹ שלובי זרוע מבטן האניה, זה מפמפם במקטרתו וזה משלח לחלל המימי צחוק משוחרר. רגע לא האמנתי למראה עיני, ולִיַאם מיהר לומר “צריך לעשות מזה פּוֹסטֶר ולשלוח אותו לאַי־אַר־אֵי.” כשראה בר־און אותנו משך את בן לווייתו לעברנו ופניו אורות באושר, וסנט בי בקול מבושם: “ידידי היקר, מהיום אתה משוחרר מאימת פנקסי הפתוח, כי גיבור חדש מצאתי לי!” ליאַם המשועשע מתהפוכות הגורל שאל בדאגה “אבל מה הוא עולל לך?” והתכַוֵן אלי. “הלא זה הדבר,” אמר לו בר־און, “הוא לא עולל לי כלום, וכאן טמונה הבעיה. בן־עמו זה מדבר אל לבי יותר ממנו, ומכריח אותי להגיב ולקבוע עמדה כלפיו. ואל נא תשכח שעדיין הוא פלסטיני טהור, כוחו בפשטותו ובהיותו נטול־ציניות.” “אני סבור שאתה פשוט עושה לעצמך חיים קלים,” אמר לִיאַם “כי אין לך אומץ להתמודד עם משהו מורכב. אתה מעדיף אויב מוגדר ופשוט.” “ייתכן שאתה צודק,” ענה לו בר־און, “אבל הגיבור הקודם שלי אינו מגדיר את עצמו אויבי, בכל אופן לא במובן המקובל של המלה. וזה מקשה עלי. לעומת זה, אני מרגיש קרוב יותר אצל בעיותיו של הפלסטיני הזה, ואני מקוֶֶה שלא אתבדה, אבל לבי אומר לי שאותו דוקא אצליח להעלות על הכתב.” וכל אותה שעה פּאקוֹ מוסיף לגלגל את צחוקו המשועשע. “מַבּרוּכּ,” אמרתי לו בערבית. “אל תדאג,” סנט לי, “גם תורך יגיע באחד הימים. הרי החפזון מן השטן.” אחר־כך, כשעמד שְיַאוּ צ’וּן, הסופר הסיני שהיה לפנים תותחן, ופשק את רגליו על הסיפון, שעוּן על מקלו המגולף, ופצח ארְיָה מתוך אוֹפּרה סינית, והדגל האמריקאי מתבדר לו מעל לראשו, וקולו המהדהד מפלח את מימי המיסיסיפּי כמשוֹטה צבעונית – נראה הדבר בעיני טבעי לחלוטין. ובאוטובוס שהחזיר אותנו בשעה מאוחרת ל“מֵיפלאוּאר”, ואני הלוּם מראות ומאכלים ויין, ניסיתי להירדם ולא עלה בידי. התפתלויותי על המושב העירו לבסוף את אַמירה, שישבה על־ידי. “איך אתה מרגיש?” שאלה. ומשבוששה תשובתי לבוא אמרה: “נבגד?” “כנראה”, אמרתי. שהנה אני משוחרר מאימת הפנקס, כמו שאמר בר־און, ומעתה אוכל לבלות את שאר ימי שהותי כאן כאוַת נפשי ולעשות ככל העולה על רוחי, בלי החשש התלוי על ראשי שמא יונצחו מעשי בספר בבוא הזמן כאילו הופקעו מרשותי והוסיפו להתקיים בלעדַי בסד סגנונו ההדוק של בר־און לדראון עולם. אלא שמשום מה משהו מעיב על שמחת השחרור ותחת שאהיה שמח על החופש שנפל בחלקי אני מוצא את עצמי שרוי בעגמת נפש. ליתר דיוק – נבגד. “נבגד, את צודקת,” אני אומר לאַמירה. “אמר הגשר לאחר שעברו עליו,” הוסיפה ואמרה.

ודוקא כשהתחלתי להסכין למצב החדש, והיחסים שבין בר־און לפַּאקוֹ התחילו עוטים סגנון של ידידות אמיצה ולתפוס מקום ראשון במצעד יחסי הציבור של התכנית, ופּאקוֹ התחיל לקרוא לבר־און בשם החיבה שלו “יוש” (דבר שלא העזתי אני לעשות מעולם), דוקא באותה שעה בא הקץ באחת על הקיץ האינדיאני, ובאויר פשתה עגמת הסתיו. אבל אל נקדים את המאוחר.

אחר־כך התחילו הגניבות. תחילה נעלמה מעל שולחני מכונת הכתיבה העברית. הודעתי על כך למֶרי נַאזַרֶת', והיא חשדה שידם של הסטודנטים במעל. אמרתי לה: “אבל מי ירצה במכונת כתיבה עברית?” “אולי חטף אותה אחד הסופרים”, אמרה, “מתוך קנאה. או שהפריע לו רעש התקתוק.” אחר־כך נעלמו כמה ניירות ורשימות, וביניהם טיוטה ראשונה של “פֶּר לַשֶז”. אמירה חשדה שידו של בר־און בדבר, ואני חשדתי בפּאקו, אבל לא היתה לנו כל הוכחה. מקץ כמה ימים מצאתי בתיבת־הדואר שלי מעטפה ובה כל מה שנעלם, ולִיאַם מצא את מכונת הכתיבה העברית בתוך אחת ממכונות הכביסה.

ובאחד באוקטובר שוב במעלה השביל המפוּתל אל הבית שבראש הגבעה. קבלת־פנים אצל האֶנגלים לכבוד יום המהפכה הסינית. לאוּת הסתיו נסכה רפיון באברי הסנאים, והשלֶכת האדומה־האדומה פזורה במעלה השביל מזה ומזה ומרשרשת חֶרש תחת רגלינו בגשם שהתחיל מזרזף. לִיאַם מחיש את צעדיו. לבוש חליפה מדהימה בהידורה, ועניבה אדומה כרוכה ברישול סביב צוארו, לא מהודקת, ובידו זר פרחים. ובּיוֹרְג, שאף היא נושאת זר פרחים, צוחקת ואומרת שאכן השלֶכת כאן מדבקת. ובאויר התפייסות גדולה, צלולה ובוהקת בין הענפים שהתחילו משילים מעליהם את האדרת, על אף הזרזוּף. ואמירה אומרת שהיא מתגעגעת על הים ועל החול ועל השמש ואולי לא יעמוד לה כוחה לשאת בעול היופי העגמומי של השלכת. ופּאקו אומר שלמן ילדותו לא עלה באפו ריח משכר שכזה, ריח האדמה הנרטבת, החבוי עמוק מתחת לריחות אבק־השריפה והצמיגים הבוערים, אבל צבע השלֶכת מזכיר לו משהו אחר. ובר־אוֹן משתהה מאחור ושולף את פנקסו ורושם, וכשהוא משגיח במבטי הוא קרב אלי ואומר שגם מחדרו נעלמו כמה דברים אבל הוא לא מצא לנכון לספר לאיש. ואני מרגיע אותו ואומר לו שלא עלה על דעתי לחשוד בו דוקא. ככלות הכל עדיין ידידים אנחנו. והוא כורך את זרועו על כתפי בחמימות ופניו קורנות, והוא אומר שחשב הרבה על מה שקרה ביום ההוא על הסיפון העליון, ועל מה שאמר, הדברים אינם נותנים לו מנוח אף שנאמרו ברוח טובה בהשפעת המשקה, אבל ייתכן שנגעו במהות מרכזית מאוד במצולות תודעתו, וזה ענין לבירור מצפוני בינו לבינו. ואני מודה לפניו שגם בי עלו הגיגים נוגים בעקבות המקרה, אבל שנינו נצטרך כנראה להתמודד עם הבעיה בנפרד, איש מפינתו שלו. אלא שבר־אוֹן, אם נדון אותו על פי כתיבתו במיטבה, רגיש היה מלומר לי שאין הוא מאמין למלה אחת ממה שאני אומר, וכי תחושת השֶבר שבינינו תעמיק ותלך עד אין מנוס ואין מפלט. אמירה, שכל אותה העת הלכה במרחק מה אחרינו, מעדה על הקרקע החלקלקה, וצוָחה דקה נתמלטה לה מפיה. השתחררתי מחיבוקו של בר־און, שהיה עכשיו פושר ומיוּתר, וחזרתי כדי להושיט לה יד. בר־און הפך את פניו ושאל אם הכל בסדר, וכששמע שלא אונה כל רע לאמירה החיש את צעדיו במעלה השביל והצטרף לשאר החבורה. עזרתי לאמירה לאסוף את פזוּרת התיק שלה במורד האספלט הרטוב, ושלובי זרועות טפסנו בהר אל תיבת־העץ של האֶנגלים, האפופה דוק של רביבי ערפל.

הפרחים שנשאו בְּיוֹרְג ולִיאַם הפיקו קריאות שמחה חמות מגרונות האֶנגלים. הסופרים הסינים קיבלו אותם בנימוס מאופק ובקורטוב של חשדנות, אבל ניכר בהם שהופתעו מעצם המחוָה שפרצה את חומת הבידוד שהקיפה אותם. שְיַאוּ צ’וּן אף אזר אומץ של תותחן לשעבר והנחית על הנוכחים כמה מטחים של מלות ברכה באנגלית כבדה, וזו סחטה מחיאות כפּים וקריאות התפעלות.

ניחוח מיוחד להם לעֲרָבים אצל האֶנגלים. תחילתם באנקת העץ תחת רגלי הבאים במבוא, בריח השטיחים הפרושים על המדרגות המוליכות לדיוטה העליונה, המכה באפך עם הישמע דנדוּן הפעמונים הסיניים כשהדלת נסגרת אחריך, ואחר־כך בריחות הבישול הבאים מן המטבח שבסוף גרם המדרגות. ועד שאתה עולה אל תוך המולת האורחים אתה שומע בָּרוּר את קולו המהדהד של פּוֹל, העומד לו יחידי משכמו ומעלה גבוה מכל הבאים. ג’וֹן וֵין של האירוח המושלם, מוכן ומזומן תמיד לשלוף משרוולו הברקה מתוחכמת, מתובלת בהומור מִיד־וֶסטי, ולהקביל ראשון את פניה בצחוק מתגלגל שהוא תערובת מופלאה של ויסקי ישן ואומצה עסיסית נוטפת במינוּן הנכון. וכשאתה כבר עייף מלהביט באוסף הפנים של האורחים, עיניך יכולות לשוט להן בין המסֵכות הנדירות התלויות על הקירות. ובחוץ, במרפסת המקיפה את הטרקלין, כבר חשתָ בצינת הסתיו התלויה באויר, הממתינה בנימוס להסתלקות הקיץ האינדיאני המתמהמה בין הענפים הסוככים. ספסל־עץ שהיה שם הייתי יושב עליו עם אַמירה, ואנחנו מביטים בְּדוּמיה בנוף הנפרש לעינינו כמניפה סינית עתיקה בידה של הרקדנית המחוללת עכשיו לעיני הבאים, מעֵבר לזכוכית, בתנועות חסכניות ובפנים קפואות בחיוכן. ובין הצופים, שלפני חודש ימים היו זרים ומנוכרים זה לזה, היתה עכשיו רוח אחרת. אהבות שפרחו, ידידויות שנקשרו, מריבות שנתגלעו. ודמדומים מאוחרים עמדו בפאתי מערב, עטופים דוק של זִרזוּף, וכל הצבעים שיביא הסתיו באמתחתו מפקירים את עצמם לידי הערפל.

הרקדנית מסיימת את מחולה, תנועותיה נאספות על תוך אבריה כמערכת של חרבות זעירות המוחזרות אל קופסתן הרפודה קטיפה אדומה. המניפה שעודנה פרושׂה מונחת בלטיפה על שולחן התה המצודף, ומחיאות הכפַּים המאופקות מפוזרות בחלל החדר כציצות צמר שיָגֵנו על זכרון־הריקוד משבירה. ושוב סובבים מגשי התקרובת, הכוסות מתמלאות, והשיחה מתגלגלת. אף שכבר עבר חודש ימים אֶד עדיין מתעקש לפנות אלי בשמו של פּאקוֹ, ואני מודיע לו שהיום החלטתי לוַתר כליל ומכאן ולהבא אין בדעתי להעמידו על טעותו. הֶנְק שואל אותי אם אני בטוח בענין השיחה על הסכיזוֹפרֶניה, או שמא מוטב לנו לקיימה ככלות הכל. אני מציע לשתף את בר־און כמשקיף. אֶד סבור שלטובת כל הנוגעים בדבר מוטב לי להוסיף ולשמור פרופיל נמוך, כשם שעשיתי כל החודש הזה. “חשבתי שלעולם לא תשים לב,” אני אומר. “אני יודע מה שמךָ,” אֶד אומר, “ואני יודע את שם המשחק, לכן אני מוסיף לקרוא לך בשמו של פּאקוֹ, זו תרומתי הצנועה לאמצעי ההסוָאה שאתה נוקט.” הֶנְק אומר שהוא מצטער, הוא לא ידע שהדברים הגיעו לידי כך, והוא מבקש למחוק את הערת הסכיזופרֶניה מן הפרוטוקול, הדברים מסובכים יותר משחשב. ומרחוק אני רואה את צדוּדיתה של אמירה, המשתדלת לשָוא להסתיר את שעמומה בתוך המעגל שנקלעה אליו. ד’ימוֹס, אני אומר בלבי, ד’ימוֹס הוא שם המשחק. “אם תוּרשה לי עוד הערה אחת,” הֶנְק פונה אלי, “לענין שעומד על הפרק, אני חושב שאמירה היא האליבי שלך.” “אתה לא יודע כמה שאתה צודק, הולנדי מעופף יקר,” אני אומר. “אני מקַוֶה,” אֶד אומר, “שלא תצטרך שום אשה למות בשביל שום מַלָח.” לִיאַם מתקרב אל החבורה, עניבתו שמוטה לו ומעילו מונח על זרועו. “שני החברים שלך,” הוא אומר לי ומתכַון לבר־און ולפּאקוֹ, “השתגעו לגמרי.” “סַפֹר לו, סַפּר לו,” הֶנְק אומר. “מה קרה?” אני שואל את לִיאַם. והוא אומר שלפי דעתו כל האידיליה המופגנת כלפי חוץ אינה אלא הסוָאה, והריב הגדול אינו אלא ענין של זמן. סותם ואינו מפרש, ואחר־כך הוא פטר את הכל בתנועה של ביטול. “הרי בגלל זה ברחתי מאירלנד,” הוא אומר, “בואו ונשתה משהו.”

נקישות דרמתיות על הרצפה. שְיַאוּ צ’וּן מניף את מקלו, והס מושלך. בידו הוא מחזיק אמתחת, הוּאַלינְג מתרגמת את דבריו. עתה זה שב מסיור קצר בחוף המזרחי, אבל הספיק להביא מתנות לכולם. אין המתנה ראויה להיות מוגשת לסופרים נכבדים כמונו, אבל הוא מקַוֶה שהסמליות תכפר על הטריביאליוּת, ולא עוד אלא שלפי דעתו מזכרת נאותה היא לתקופת שהותנו יחד, תקופה שתשאיר בנו חותם זך וטהור, אבל בו בזמן ארעי וחולף, כמו יפי השלֶכת במדרון. והוא הופך את תכולת האמתחת על שולחן־התה המצודף, על המקום שהונחה המניפה קודם. סבונים זעירים של בתי־מלון בשלל צורות וריחות וצבעים.

עם שוך המהומה העליזה פּוֹל מבקש את רשות הדיבור “קשה להתחרות בתותחן,” הוא אומר, “וקשה מזה להתחרות ביופי הזך של הסבון, יופי כמעט בראשיתי, וקשה אלף מונים להגיש בועות־שירים במתנה. אבל בכל זאת הייתי רוצה להעניק לכם הערב במתנה את ספר השירים שכתבתי בסיורי האחרון בסין עם הוּאַלינְג.”


אני מדפדף ב“תמונות של סין”. התרנגול. “הוא הזָכר של העולם הרחב / מכרבולת הדם עד יוהרת הזנב /…הוא צוֹוח, רוכב עליהן, נושך להן בצואר / קַבּלוּ אותו עכשיו, תרנגול הסֶקס, ידיד יקר.”


ברדתי למטה בבוקר מצאתי במטבח את סבתא ואת גֵ’יק כשהם אורזים סל נצרים. “ועכשיו גֵ’יק,” אמרה סבתא, “אם תוכל למצוא את התרנגול הזקן ההוא בעל הכרבולת הקפואה, מלוק את ראשו ונקחהו אתנו. איני מבינה מפני מה לא יכלה מרת שִימֶרדָה להשיג תרנגולות אחדות מאת שכניה בסתיו שעבר.”


ישבנו אַמירה ואני במרפסת, על ספסל־העץ, ובהינו אל החושך בלי אומר. פתאום הציף אותנו אור הפנס. הבטנו אל הטרקלין פנימה, והנה פּאקוֹ מנסה להסתיר את פניו במסכה שנטל ומנפנף באצבעו לעומתנו לאות אזהרה, ואחר־כך הוא מכבה את האור ומשיב אותנו לאפלולית. “טוב, מקורי הוא לא יהיה,” אומרת אמירה. “או שהוא חכם יותר משאנחנו סבורים,” אני אומר.

אחר־כך, במורד הגבעה, לִיאַם ניצב לו על השביל ומכריז בקול שהוא הולך לעשות לעצמו טקס טבילה סיני. והוא פושט את חולצתו, מסיר את הנייר מעל הסבון שקיבל במתנה, ומתחיל לסבן את פלג גופו העליון לקול קריאות העידוד של החבורה. בּיוֹרְג אומרת שהיה כדאי להשתתף בתכנית ולוּ בשביל לחזות במראֶה: לִיאַם עומד לו בגשם המזרזף, במשעול רפוד עלי שלכת אדומים, אי־שם בסוף העולם, הרחק מאירלנד, ומיטָהר. בראש הגבעה, בדיוטה העליונה של בית־העץ המפליג עכשיו בערפל, חזקה עליהן על תנועותיו שיישמרו בתעתיק של ריקוד סיני עתיק, שגם כשניסע מכאן ונשוב איש לקופסתו הרפודה, יוסיפו תנועותיו של לִיאַם לחוג באויר הצלול בין ענפי האֶדר, ויישלפו כחרבות זעירות אך קטלניות כנגד השכחה.

הֶנְק מוחא כפַּיִם ומזמין את החבורה להמשיך את המסיבה בחדרו, ולכוסית אחרונה בהחלט.

במעלית אנחנו מצטופפים ונדחקים אל שלוש סטודנטיות שהיו מיודדות עם לִיאַם. הן מעבירות אצבעות נבוכות בשערן הרטוב, שעתה זה נחפף אצל ידידה בקומה הראשונה, וריח השַמפּו נפרש עלינו כהינומה. לִיאַם מוציא סבונים זעירים מכיסיו ומגיש להן במתנה, ומזמין אותן למסיבה, והן נעתרות בשמחה. ביציאה מן המעלית אנחנו מבחינים בדמות עירומה חומקת את מדרגות החירום. צעיר פורטוריקני שמנמן, שחברו לחדר עולל לו תעלול אכזרי, מובל למסיבה. הוא מתישב על הכורסה היחידה, ומישהו דוחף כוס משקה לידו. משתדלים לדובב ולהרגיע אותו, אבל הוא חוסה בעירומו בדומיה. אחת הסטודנטיות מכסה אותו בבגדיה שלה ועולה על השולחן ופוצחת בשיר־עם אירי ישן. פלומת השנהב של ערוָתה הנערית מדוּיקת להפליא באמצע החדר הקטן.

בבוקר עדר של פילי חרסינה לבנים שועט על שולחן המַהגוני של מושל מדינת אַיוֹוָא. בית־הממשל דֶה מוֹין הבירה. פּאקוֹ טוען שהבנין המפואר מזכיר לו ארכיטקטורה ערבית. אני מנסה לשכנע אותו שלא הרחקנו לכת עד המערב התיכון. ואַמירה אומרת כי החדגוניות של התירס מחדירה את הקצב הנכון לדם, אותו קצב כמו־ערבי. שהרי אין דבר פחות מפתיע משיירת גמלים שחוצה את מרחבי המדבר הצהוב של סל הלחם האמריקאי. ואחרי שהמושל עונה לשאלות הטרדנים מן העולם השלישי, משילה אמירה את נעלה השמאלית וכותבת את שמו על הסוליה, קרוב לעקב, על־פי מנהג יוָני עתיק שסיפר לה דִ’ימוס עליו. עד שלא תיעלם הכתיבה, היא אומרת, יבוא המושל לבקש את ידה.

אחר־כך, בחצר הפנימית של מוזיאון דֶה מוֹין, על שפת הבריכה, אני יושב על־יד פסל פֶּגָאסוּס הממריא מתוך המים. נים־ולא־נים אני רואה בעד הזכוכית את נֶנָה, הסופרת מפינלנד, מסתכלת בפסל של ג’אקוֹמֶטי. ובסוף הערב, בסיומה של ארוחה חגיגית בביתה של משפחה מקומית בדֶה מוֹין, אפשר שתעמוד נֶנָה לפנַי במבוא הבית, פנים אל פנים, מבושמת לא פחות ממני, ותאמץ אותי אל תוך גופה, בלי הכנה, בלי כַוָנה, רק מכוח אותה מהות כמו־ג’אקוֹמֶטית של האהבה הפתאומית, המסוגפת והמוגדרת עד תום, הניצתת בין שני זרים פתאום, כדרך האהבה. ועל מיטתה, באור העמום המגיע ממנורת הכניסה, אשיל את בגדיה מעליה. בעדינות אכניס את ראשה לתוך כתונת־הלילה הכרוכה לה על צוארה, כמו בטקס טבילה, בטרם ימשח הכומר בשמן הקודש את המקומות המשוערים של חושי התינוק. אשחיל את ידי לתוך שרווּלה ואמשוך מתוכו את ידה האחת ואחר־כך את ידה השניה, ועירומה המפוזר בחדר ייאסף אל תוך הכוּתונת ויתכרך סביב השינה, ואני אתעורר אל תוך בדידותי, ערירי בחדר זר, כולי געגועים על שלומית.


הבוקר סרתי לראות אם קיבלתי דואר.

על יד המעלית נתקלתי במֶרי. “מה נשמע בקומה השמינית,” זרקה לעומתי בקולה החם, הדואג, ואני בהיתי אליה והשתדלתי לנסח תשובה קודם שתחצוץ בינינו דלת המעלית. “אתה מוכרח להצטרף לנסיעה מחר,” היא ממהרת להוסיף, “אחד מַייקְל אַבְּיַד מעוניין לפגוש אותך אצל המַארגַ’לים.” הדלת נסגרת ואני עומד לי שם ומכתבה של שלומית בידי. “אסון גדול. כל מכתביך נגנבו מארנקי. יש לשער שידו של י' בדבר. שלום לךָ סוד כמוּס. אני חושבת שזה המקום לומר הֱיֵה שלום. או שמא נילָחם? שלך כתמיד, שלומית.”

בדומיה במורד נוֹרת’־דֶבּיוּק המכוניות גולשות להן, ובעד החלון הכפול דממה אדומה של קיץ אינדיאני בעלוַת האֶדר, מתמהמהת בפּארק העיר, משתהה מעל למימי הנהר, ונופלת ברחיפה עם פתותי השלֶכת. וזעיר פה זעיר שם, בשמַים התכולים, משיכות עַבעָבים מעודנות, וכדור פורח אדום מרחף לו דוּמם ברוח המערבית, ומשתקף להרף עין בריבואות רסיסים אדומים בשיבולת הנהר המתפתל מאחורי העצים. ומאחורי האגף הצפוני של “מֵיפלאוּאר” המכוניות נעלמות, ובחלון שמנגד, מעבר לחצר, סטודנטית אחת שמגבת כרוכה לה על ראשה מסדרת את מיטתה בתנועות נינוחות שאינן דוחקות את השעה, וכומרת מעליה “קְוילט” מעשה־משבצות בשלל צבעים, ומגרדת את ישבנה בפינת השולחן.

מַייקְל אַבּיַד? אין לי מושג.


הסיפור, עוד שני פרקים

הסנדלר יחף, והאורג ערום.

פתגם כפרי


 

פרק שמיני    🔗

תאר לךָ חייל אנגלי צונח מן הגג אל החצר הפנימית של ביתנו, וממרומי הקומה השלישית הוא נוחת בחבטה בתוך השלולית שנקוְתה מגשמי הבוקר של ראשית דצמבר, והמים ניתזים על מסכת־הגז שעל פניו של הילד המשחק על־יד השלולית ומטשטשים את ראייתו. תחילה תאר לך יריה, סתם יריה, מתוך מאות היריות שהתחילו עם השחר האפרורי ומסלוליהן נצטלבו בשמי העיר, בשתִי וערב של יהודים וערבים, ותאר לך כדור, סתם כדור, פוגע בחייל העומד על הגג בתצפית, והוא נופל, ומאחוריו מתרומם הצריח המחודד של כנסיית סֵנט ג’וֹן אל לב השמַים שהתחילו להתבהר, ועל־ידו קופא על מקומו ילד כבן שבע שהחבטה תפסה אותו מנסה להבהיל את ילדת השכנים במסכת־הגז שעל פניו, שנקנתה בגרוש אחד מרוכל שגם עכשיו, יותר משנתַיִם ימים לאחר מלחמת העולם השניה, הוא עדיין מוכר אביזרים משלל הצבא האנגלי. ותאר לך את השניה הארוכה העוברת בין החבטה ובין הצוָחה, ואת השקט הנופל על החצר ונכמר מעל לגופה, ואחר־כך הוא עוטף אותה בחמלה, ופתאום הוא מתרומם קלות מקול הצוָחה, כמו אוהל קרקס שקרס וילד מנסה להחליף את התורן המרכזי במקל שבידו, ושוב השקט נכרך מסביב לגופה ואינו זע.

כדרכו של כפרי שאינו חש באבק השריפה הרוחש באויר, הגיע אבא אל חיפה בקיץ 1947, דוקא כשנסתמה באופק שלהי המַנדָט תקוָה לחיי רוגע בכפר, שבדומה ללהבת־הברבור של מנורת השמן קודם דעיכה התחילו החיים בו לשגשג משנהיה לתחנת מַעבר להברחות משני עברי גבול לבנון. אלא שלזכותו של אבא ייאָמר שאף כי איש עסקים ממולח לא היה, אמוּן היה על אמנות ההליכה על החבל הדק המפריד בין העושר לָעוני, בין השלוָה לסַכנה, וברגעי משבר הצליח, אם כי מתוך התמהמהוּת צופנת שוֹאה, להוליך אל חוף מבטחים, אמנם מדומים למדי, את הסירה הרעועה המחַשבת להישבר. ולזכותו ייאָמר שמעולם לא נתפתה להשתתף בהרפתקאות ההברחה של דודי, שהיה מעביר עָרָק וטבק ושאר סמים מן הצפון אל הדרום וחוזר חלילה, אף ששכר נאה ויאה היה בצדן. ועכשיו שאני מהרהר בשניהם, באיש האדמה שידע בעל־פה את האֶפּוֹס העממי על אודות בני שבט הְלַאל לשני כרכיו, כרך התולָדות וכרך הנדידה, ונפשו יצאה להיות משורר עממי כמו הדוד מיכַאיל, ואף עמד לו כשרונו בשעות רצון להתעלות עליו; ובאיש־המלאכה הדייקנית, שכל זוג נעלַיִם שיצא מתחת ידיו הוסיף ללכת גם לאחר ששבק בעליו חיים, כמאמרו של דודי, ומעולם לא עשה דבר בלא מחשבה תחילה ותכנון והכנות רבות מספוֹר, אף שבמעשים הגדולים יצא תמיד וידו על התיכונה, לא על התחתונה ולא על העליונה, וכל עיסוקיו בחייו סבבו סביב שני הצירים של הראש והרגלַיִם – כשאני מהרהר בשניהם עכשיו אני יודע שאיש האדמה האמתי משניהם היה אבי, ואילו דודי היה שבוי בקסמי האש והרוּח והמים של העולם שהוא תערובת מופלאה של אמונה לוהטת בבתולה מרים וברוח־הקודש הנושבת על פני המים המתוקים, הגנובים מחיק המאמינות.

ודוקא כשנסתמנה באופק שלהי המנדט תקוָה לחיי רוגע בכפר, נטל אבי את כל החסכונות, מאה לי“פ, והשקיעם בשכירת בית ברחוב סֵנט ג’וֹן בחיפה, בלב לבו של האזור שיהיה מקץ כמה שבועות לזירת הלחימה על השליטה בעיר המעורבת. זה היה חלום־סנדלר שקרם עור וגידים, בלי לשון נופל על לשון, וכדרכם של חלומות שהתגשמותם מתמהמהת אף החלום הזה בא, כשבּא, כַקָרוּא הנכבד הזה בחתונות הכפריות, המראה את שולי אדרתו דוקא בזמן שבעלי השמחה דוחקים בשאר הקרואים להוסיף ולאכול מנה שניה ושלישית מן המטעמים שעשו נשות הבית ונשות השכנים ונשות הקרובים הרחוקים כל הלילה, והנה זה הקרוּא בעל־השם מהדס לו מעדנוֹת אל ראש אחד השולחנות וממתין מתוך הכּרת ערכּו לשיפוד נוטף מכבד העגל שנשחט או למנה גדושה מתבשיל הגדי בחלב אמו, אלא שהסירים כבר רוקנו וגורדה תחתיתם והגחלים נאלמו ואינן לוחשות עוד. ביקש הדוד יוּסֶף לשדל את אבא ולהכניס בלבו שהעתיד מונח בכפו של העַפְרִית, שהוא מעֵין ג’יני גחמן ופזיז, ואין לדעת מה ילד יום כשהארץ גועשת ורועשת במעמקים, וחדי העין רואים את הניצוצות הניתזים מפּתח האִוְרור של ה”מַשְחַרַה", היא המַפחֵמה, ואינם מבשרים אלא שאחזה האש המכַלה בגזירי העץ הסדורים במין חרוּט קטום מכוסה בעפר, ופירוש הדבר הוא שמַפחֵמה זו לא תניב אלא אפר. כאלה היו ציוריו של הדוד יוּסֶף, ואבי, שלא אהב את העֲרַבֶּסקות המפותלות שאינן מוליכות לשום מקום, החזיר לו פתגם ואמר “איש איש ולֵילוֹ.” הזדקף הדוד יוּסֶף ואמר, סע אתה תחילה לראות מה המצב ואחר־כך תקח את המשפחה. הנהון ההסכמה של אמי לא הניח לאבי אלא דרך אחת בלבד. אלא שגם הדוד לא ידע אז שאבי עתיד לשים את כספו על קרן הצבי ישראל.

אחר־כך בא הסתיו ועמו יורה של יריות.

כבר היו מכונות במרתף הבית וערימה של אימוּמים, ונמצא אף תַפָּר קרוב ולקוחות ראשונים שבאו לבדוק מחירים וטיב עבודה, ושכנים סקרנים שהביעו התפעלות מעצם התעוזה והוסיפו שמן למדורת עקשנותו של אבי. אלא שאז התחילו הניצוצות שחזה דודי לחרור חורים בהינומת החלום, והנה ביום אפרורי אחד הכל מתמוטט ונופל בקול חבטה אדירה, ואבי עומד על־יד הגופה שבשלולית והפטיש עודנו בידו והוא חושב שלא כך תיאר לו את שברו של החלום.

החייל היה מוטל על גבו בעינַיִם פקוחות, אלו העינַיִם שמכאן ואילך רדפו את אבי שנים ארוכות. ידו האחת היתה מוטלת מעל ראשו והאחרת מגוננת על חזהו במין חיבוק שנתאחר. ומזוית הפה מבעבע לו קילוח הדם וצובע את השלולית העכורה בארגמן של טירות עתיקות ואח מבוערת וכורסת קטיפה ותה של מִנחה בארץ רחוקה. ג’וּבּראן, הילד במסכה, מתקרב אל אבא ואינו מסיר את המסכה מפניו, כאילו היא המגן האחרון בינו ובין החייל המת, וילדת השכנים נסה על נפשה אל אמה, כי לא ידעה מה עוד צופנים לה הכפריים האלה באמתחתם. אבא מביט מבוהל בפטיש שבידו. הלא יכול אדם להיכנס אל החצר ולראות את המחזה ולהקיש היקשים מוטעים. על כן מיהר להסתיר את הפטיש במרתף והלך להזעיק את המשטרה.

זה היה בראשית דצמבר. וכחולם הזה שהתעורר בטלטלה והוא משתדל לעצום את עיניו ולשוב אל חדרי האשליה, כך עצם אבא את עיניו והרגיע את אמי שאין כאן אלא מאורעות חולפים, ועד מהרה יוכרע הקרב ויתבהרו השמַיִם לצד זה או אחר, אף שלא ידע דבר על הצד האחר. אבל למחרת התחיל להתקין מקום מסתור בבית על כל צרה שלא תבוא. חדרון אפל היה, כמין מזוֶה נשכח, שנקל היה להסתיר את פתחו נטול הדלת בארון המטבח, וכמו כולם המתין בסבלנות של מזוֶה נשכח לבוא שעתו. ושעתו לא איחרה לבוא.

בינואר גברה ההרגשה שֶמַה שלא יוכרע ביריות יוכרע בפצצות ובמכוניות־תופת. ואת מה שלא יכריעו ה“קוֹנצרטים”, כפי שכונו היריות בשכונות־הסְפָר, תכריע מנגינת הסולו של הדף האויר. אלה הם הימים שהיה אבי מֵצֵר שהוא סנדלר ולא זגג, אלא שבלבו כבר ידע שאין לו עוד אלא לאסוף את השברים ולשוב אל הכפר. ובאחד מערבי ינואר בא הדוד יוּסֶף אלינו ללון בלילה, בדרכו אל הכפר, הוא וחַ’ליל, בנו של הדוד מיכַאיל, לאחר שהובילו את נצרת מטען ממטעניו החשודים. עוד הם מסבים אל שולחן ארוחת־הערב הדלה והנה נפתחו כל החלונות בתנופה והקירות רעדו, והמולת העוברים והשבים בחוץ הוליכה למבואותיה הדרומיים של שכונת ואדי נִסְנַאס, במורד רחוב שבתאי לוי. אני אחיך הבכור, אמר הדוד יוּסֶף לאבא, ומחר אני מחזיר את המשפחה לכפר ואת השגעונות שלך תמשיך לבדך. הביט אבא נכחו ולא אמר כלום.

בבוקר יצאו כולם, חוץ מאבי, במסע ארוך ומפותל אל תחנת הרכבת של עמוד פייסל שבעיר התחתית. בדרך חסו בקירות ונכנסו לכל סִמטה מזדמנת במורד רחוב סֵנט ג’ון וברחוב אלנבי. מכל הבא ליד נשאו עמהם, ואמא הודתה בלבה לבתולה מרים שנתנה לה בינה להתנגד חֳדשים אחדים לפני כן להצעתו של אבי להעביר אל הבית החדש את הארון בעל המראָה ואת מיטת־העץ ואת שאר כלי ה“גְ’הַאז” שהובאו על גבי שני גמלים מרְמֵיש אל הכפר, לפני שמונה שנים. והיא חשבה על הדרך הארוכה שתצטרך לעשות ללבנון, ועל המעמד שייגזר עליה לעמוד בו, כשיעמוד אחיה אִלְיַאס בפתח ביתם בבירוּת ויקבל את פניה ואת פני ילדיה ואת פני בעלה, על מיטלטליהם ועל האסון הקטן שלהם, ועל מה שיחשוב בלבו על האחות שנשלחה כַלָה אל כפר גלילי ובמזוְדותיה כובעים צבעוניים רחבי תיתורה, והנה היא שבה אליו פליטה חפוּית ראש ושחוחת נפש, והאִם כיבתה את האש מתחת לסיר לפני צאתם, והאִם יזכור אבי לכבות את הפתיליה.

את האיש במסכת־הגז שעמד בסוף הסימטה ראה ג’וּבּראן ראשון. ואז התחיל הגשם.

בפישוק רגלַיִם עמד לו שם, כמי שעתותיו בידו, ידיו בכיסי מכנסיו הרחבים והגשם ניתך על ראשו ועל מסכת־הגז שעל פניו, ואין הוא מש ממקומו. זה החייל האנגלי שנפל אצלנו בחצר, אמר ג’וּבּראן, והדוד יוּסֶף היסה אותו. וגם הם עמדו בגשם. מאחוריהם השתרע רחוב אלנבי כרוך ביריות ובקולות נפץ, ומולם עמד האיש, אטום מאחורי מסכתו. בין כך ובין כך כבר נרטבנו, אמרה אמא, בואו ונתקדם. התקדמו כמה צעדים, והאיש לא זז. עכשיו כבר היו לכודים ברשתו המסתורית, וקצהָ האחר של הסִמטה אפוף עשן. חַ’ליל, בנו של הדוד מיכַאיל, הציע לדודי לתת לאיש את הכסף שקיבלו בנצרת, תחת להביאו לאיש הקשר ברְמיש. שלף דודי את צרור הכסף מכיסו והושיט אותו מול העינַים האמורות להיות מאחורי המסכה. והאיש לא זע. עכשיו היה ברור שהוא רוצה כל מה שברשותם. יש לו אקדח בכיס, אמר חַ’ליל, ובזה סתם את הגולל על כל תקווֹת הישועה. והם מתקרבים אליו עוד ועוד. תחב דודי לכיסו של האיש הרטוב את שטרות הכסף, ואחר־כך הניחו על־ידו את המזוָדה ואת צרורות הבגדים. חַ’וַאגַ’ה, אנחנו לא מכאן, אמר לו חַ’ליל בערבית, אנחנו כפריים פשוטים וזאת לא המלחמה שלנו.

הדוחַק ברכבת שהביאה אותם אל עכו פקח את עיניהם באחת. מָשל המיס חום הקִרבה האנושית את חזיון הבלהות והניחם לפני האיוֶלת, עירום ועריה. חַ’ליל פרץ בצחוק של פורקן, ודודי רתח מכעס עליו ואל כל אומות העולם ובעיקר על שנשמע ברגע של חולשה לעצתו של הלז, הוא, שכל הכפר שומע בעצתו. מילא, אמרה אמא, לפחות שלא יישרף הסיר. ודודי, שתפס את כַּוָנתה הטמירה, הניע ראש ואמר, הלך הגמל – אין בוכים על הרסן. אחר־כך לא הוציאו מלה כל הדרך אל הכפר.

אלא שהסיר אכן נשרף.

ולמחרת הלך אבי אל התפּר, סַלִיבַּא אַ־סִּרְיַאנִי, לשאול בעצתו, והלה הציע לאבי מאתים גַפּות תמורת מכונותיו. ברזל כבד, קשה לטלטול, תחת עור רך ונייד. איני שייך למלחמה שלכם, אמר אַ־סִרְיַאנִי, ואיני צריך להיות נע ונד וקל תנועה, אבל אתה צריך להיות דרוּך על המשמר תמיד, מוכן ומזומן לצאת לדרך כל אימת שתתרגש עליך הרעה. שאם נגזר עליך להיות פליט הֱיֵה מוכן תמיד לקבל את דין הגזירה. ושים את ביתך כולו בתוך מזוָדה, ושים את מבטחך ברגליך, כיאה לסנדלר.

בשביל שיוכל אדם ללכת הרבה צריך הוא לסוליות כדבעי, חזקות ותפורות כהלכה לגַפּוֹת נעליו. ואבי, אף שלכלל פליטוּת לא הגיע, הקפיד מאז שכל זוג נעלים שיצא מבית־מלאכתו ישמש את בעליו שנים ארוכות של הליכה, בגשם ובחום, על גבי אבנים ועל גבי עפר, בין לכיתות רגלים ובין לכינוסן, שאם פסחה עליך גזירת הנדידה בפעם הראשונה, לא יערוב לך איש בכַּתְרִין בתך הקטנה שתפסח עליך בשניה.

שלושה שבועות הָפַך אבי בעסקה והיפּך בה עד שבא לכלל החלטה. חדשים ימים הסתגר בבית ושקע ראשו ורובו ביצירת המופת של חייו. לנגד עיניו עמדה האידיאה של הנעל, הנעל העליונה והמוחלטת, הנעל שתתאים לכל מטרה ולכל שימוש, נעל לנשפים בבתיהם של משפחת חַ’יַאט וח’וּרי וקַרַמַאן, ולהליכה עד אחרון האוהלים במחנה הפליטים הרחוק והנידח שבעולם. ביום היה ישן שינה טרופה, ובלילה היה מתישב אל כליו שהביא עמו מן הכפר, מנקה אותם מכתמי לכלוך ודבק של שנים שעברו, ומטהר אותם בבנזין משובח, ואחר־כך היה מנגב ומבריק ומצחצח אותם עד שהבהיקו לאור העששית במזוֶה הנשכח. היה הופך בהם כבכלי פולחן עתיק, ומכשירם למשימה הגדולה שקיבל עליו בכַוָנה גדולה. באותה שעה היה קם אל שולחנו ומשרטט בעפרון נגרים עבה תכנית ומתכּוֹנת – מה מראה יהיה לה לנעל ומה מרכיבים ומה צבעים ומה שׂרוֹכים ומה גַפּה ומה סוליה. והיה מוחק ושב ומשרטט כל פרט קטן מכל זויותיו. כיוָן שראה את הנעלים הללו עומדות לנגדו על השולחן בכל הדרן, מיד ניגש למלאכת הביצוע ובחר לשם כך ממיטב העור וממיטב החוטים וממיטב הסוליות שהיו בהישג ידו. ולבד מגיחות חפוזות אל החוץ העָשֵן לקנות כמה דברי מזון, היה סגור ומסוגר במזוֶה הנשכח. היה מסיט את הארון המכסה על פתחו ונכנס לתוך ממלכתו האפֵלה, והארון, כשוֹעֶה לפקודת “סַכֶּר יַא סוֹמסוּם” טמירה, היה שב וחוסם את הפתח אחריו. ובוקר אחד הגיח ממערתו המופלאה וראה שנפרצה הדלת בלילה ונעלמו כמה חפצים מן הבית. ולא שת את לבו לכך ולא נתן לדאגה להניא אותו מן המוטל עליו. ולמן אותו הבוקר לא סגר את דלת הכניסה עוד והניח לרוחות החורף להפוך ולעלעל בדברים המועטים ששרדו בדירה. ובאמצע אפריל, כך נתחַוֵר לו אחר־כך, תמה העבודה ונשלמה. באו הג’ינים והתישבו אצלו מסביב לשולחן והפכו בזוג הנעליִם מכל צדדיו, וזקניהם המבהיקים בלבנם מחליקים קלות על עור הגַפּה, והגפּה מבהיקה באור יקרות ותעתועים, ואצבעותיהם השנהביות מלטפות את שתי הסוליות, והסוליות טופפות על עץ השולחן כטפוף האילה השלוחה. וכשם שהופיעו הג’ינים בנתז־אור כך נעלמו בנתז־אור. ועד שלא התרגלו עיניו לאור העששית המבוהל, ראה והנה אור נהרה מפציע מצדו האחר של ארון המטבח. ועד שלא הסיט את הארון ויצא אל המטבח דעך האור והיה כלא היה. ובדמדומי השחר, כשהתמוטט אבי על השרפרף היחיד שנשאר בדירה והשעין את גבו אל הקיר, ראה בחלומו והנה נוצת ארגמן זוהרת באור ראשון של שחר על אדן החלון.

הוא ננער משנתו לקול המולה מן החצר, ונחפז אל המזוה והוא עודנו לכוד בקורי תנומתו, והסיט את הארון אחריו. והוא שמע קולות צעדים, וממעמקי תשישותו הצליחו אזניו המאומנות לזהות שלושה זוגות שונים של נעליִם בצעידתן. בעלי הנעלים דיברו עברית, שפה שאבא לא הבין, והוא כרה את אזניו דרוּך להתנגנותה. עד מהרה פנו האנשים לדרכם והבית חזר להתכרבל בשממונו, לצלילם של קולות נפץ רחוקים, ואבא יצא ממקום מחבואו. והנוצה שהיתה בחלומו על אדן החלון נעלמה ואיננה.

זה היה בבוקר יום ששי עשרים ושלושה באפריל 1948. חיפה, כמאמר הערבים, כבר נפלה. שם אבי את נעליו בשׂק של יוּטה ויצא לדרכו. בנמל עגנה סירה עמוסה ערבים נסים שייקראו פליטים פלסטינים ברבות הימים והנדודים. כששמע אבי שפני הסירה לעכו עלה ונדחק ביניהם, כי מעכו אמר להגיע אל הכפר. איש אחד שעמד על־ידו שאל אותו אם זה כל מה שהוא לוקח לדרך. הכניס אבי את ידו לתוך השק ושלף את זוג הנעלַים, כשולף ג’יני מתוך קומקום חתום. הביט בהן האיש מוקסם. אתן לך כל מה שברשותי תמורתן, אמר ושלף מכיסו חבילה של שטרות מעוכים ותחב אותם לכיסו של אבי הנדהם, ואחר־כך פתח את שק היוּטה שלו עצמו ונטל את הנעלים מידיו של אבא ושילשלן לתוכו. נשמע קול חבטה עמומה. מה היה לו בשק, ישאל אותו הדוד יוּסֶף, למה לא הסתכלת לבדוק אם היתה לו מסכת גז?

ולמה שכחת להביא את מסכת־הגז שלי? ישאל ג’וּבּראן.


 

פרק תשיעי    🔗

השנים יעברו והאיש במסכה יוסיף להבהב בזכרון המשפחה כזָכָר של גחליליות המהבהב את אהבתו בלילות הקיץ והוא מנצנץ וצף ושב לצלול לתוך החשכה לסירוגין, ואורו החיוַריין משתקף עכשיו ונמוג בנעליו של מַחמוּד אַל־אִבְּרַהִים המתנודד לו ברוח הקרירה של נובמבר, ועיניו נעצמות על מראה חצר ביתו ההולכת ועוטה את חרחוריו, וידיו, שידעו ימים טובים מאלה, שידעו ללחוץ על ההדק וידעו ללחוץ יד, שידעו את מגע הרדיפה ואת מגע השררה, ידיו מתחדקות עכשיו בשולי אברקיו, כקוצי סירה באִמרות שמלותיה של אשתו המתבדרות ברוח, כדי שלא יתירו את לולאת החבל המתהדקת על צוארו, והנה העינַיִם נעצמות וברקן מוּעם ודועך, רק הנעלַיִם יוסיפו להבהיק לאורן של הגחליליות המתעופפות מסביב לגוף הנפרד מנשמתו ומלַווֹת אותו בדרכו האחרונה אל חשכת הנשִיה.

זה היה הזכרון האחרון שעבר בראשו של מַחמוּד אַל־אִבְּרַהִים, זכרון סבתו הזקנה המספרת לו ולאחיו המתקינים את עצמם לשנת ליל קיץ על גג אותו הבית העושה עמו עכשיו חסד אחרון, כיצד הגחליליות באות מסוף העולם, ואפילו בלילות החורף הגשומים, ללַווֹת את מי ששם קץ לחייו בדרכו האחרונה, מספרת ומביטה בעיניו של צעיר נכדיה, ורעד עובר בגבו וידו הקטנה ממששת בלי משים את צוארו המבהיק לאורו של ירח מלא. והוא נאחז במבטה של סבתו, כילד הזה הנאחז בחבל הכרוך למתניו ומושך אותו קצובות ממעמקי הבור, ממדוּשת הטיט ומי־הבִּצים, ורגליו נרתעות ממגע הנעליִם החדשות ומתכַוְצות, מָשל היו הסוליות והגַפּות עשויות סירה קוצנית במדוּשה שנפרשה לכבוד הנחקרים בתחנת המשטרה של טַרבִּיחַ’ה בקיץ 1937.

באותה שנה נתרבו מעשי הרצח ומספר ה“נחתמים” בחותמת האדומה בשולי ה“קוּמְבַּאז” הלך וגדל. רוח המרד הערבי הגדול שהתחילה מבעבעת בכפרים עוררה מתרדמתם סכסוכים אישיים ומתחים בין העדות, ועם התרוקנות החַ’אבִּיוֹת מיבול שנת 1936 פרץ מתוך הקומקום החתום הג’יני העתיד להטביע את המרד בתוך שלולית עכורה של הסתאבות וחולשות אנוש, לאחר שחלפה עברה לה אותה התלהבות ראשונה שדחפה את הכפריים להגיש מזון וסיוע לאנשים שהרימו את נס המרד לחצי התורן, בין האידיאל הלאומי ובין הנאמנות לכנופיה. ואַבּוּ־שַאכֶּר, שבימים כּתקנם היה מרעיף על המורדים, אנשי דיר אַל־קַאסִי הסמוך, הפוקדים את ביתו, פִּתי־קִימוּרית ושמן־זית לרוב, קמץ עכשיו את ידו והתחיל לראות את חשרת הרעב ואת עננות הדאגה בפאתי האופק.

אחר־כך התחילו הרציחות. חותמת אדומה שהוטבעה בשולי ה“קוּמְבַּאז” התירה את דמו של הנחתם ולחשה על אזנו שימיו ספורים. רוצח שכיר מתרשיחא היה המוציא את גזרי־הדין האלה לפוֹעַל. המוח’תאר של איקְרית והמוּח’תאר של סוּחמַאתַא והמוּח’תאר של השכונה המערבית של דיר אַל־קַאסִי לא שתו את לבם לחותמת האדומה שהוטבעה בשולי ה“קוּמבַּאזים” שלהם, ושילמו בחייהם. אחר־כך הגיע תורם של האנשים הקטנים.

בשלושים באוקטובר 1936 ישב עַבּדאללה אַל־אַסבַּח במספרה של אבי, שתהיה לימים לסנדלריה, והסגיר את עצמו לעונג התגלחת, ובעינים עצומות שקע בלאוּת מהלכת צלילוּת־דעת לאחר כמה לילות שימורים. לא נשמעה אלא אִוְשת הגילוח, בחלל הקטן של המספרה, ואַל־אַסבַּח חשב על הפיתות המלאות מְגַ’דַּרַה שיביא אחיינו של אבי, בנה של הדודה מארי, שנשלח במצוָתו של אבי אל סבתא עַליַא, וצללית של דמות חולפת על פני החלון המערבי לכדה את ידו של אבי באמצע משיכת התער, והוא הביט והספיק לראות את שולי שמלתה של אִילֵין בִּיטַאר, שלימים תהיה אשתו, אלא שאַל־אַסבַּח ראה מה שנעלם מעיניו של אבי, שנפקע חוט מחשבתו ויצא מן המספרה ונכרך אחרי שולי שמלתה של אִילֵין, עד שלא ראה, ושמא ראה ולא נתן דעתו, שהנה איש עובר על פני החלון לעומת אִילֵין ומתמהמה על־ידו, וכמו באקראי הוא שׁח קלות ושולח מבט חטוף לתוך המספרה, ידו האחת סכה על עיניו והאחת מושכת בחגורת מכנסיו. ואין הוא מתמהמה ואינו מעורר חשד, ואף אינו מברך את אבי לשלום כדרכו. ואַל־אַסבַּח, ברגע חד של התבהרות החושים, צף על פני תנומתו ובאחת הוא קולט את התמונה שנזדמנה לו בחלון וחושיו מתייקים אותה בזכרונו, ואחר־כך שב הגוף הרפה למשוך ברגליו, תלוי לו בלולאת דמדומיו, אל מצולות החסד של השינה, ורק אִבחת הכדורים שוב ותזכיר לו לאַל־אַסבַּח, בחשכת דיר העזים, מה שראו עיניו המצועפות, והוא יכניס את רַשיד כַּרַארַה לרשימה הארוכה של האנשים שיד נקמתו תשיגם יום אחד.

מבית לחם בא, כמין תשובה מאוחרת לגלילי המפורסם, וכמוהו בא בצלו של הצלב העתיד לשאתו כמעט אל סופו. כַּרַארַה היה שמו בפי כל, בשיבוש שם משפחתו האמתי. ולתקן עולם בא. וכשם שאין בפי הכפריים הסבר ממשי, למה זה תבוא אִילֵיין בִיטַאר מביירות הרחוקה להראות את כובעיה רחבי התיתוֹרה בכפר הגלילי הנידח, כך לא מקובל לחקור במניעיו של איש תמהוני שבא אל הכפר בבוקר אחד של קיץ 1936 ואמר שכל רצונו להקים בית־ספר תיכון שיעניק השכלה רחבה לצעירים צמאי הדעת בעולם שבו התחילו להרים ראש הבּוּרוּת והרובים והמרד. ואכן הקים את בית־הספר, ובאזני קומץ התלמידים שנרשמו אצלו היה מדבר שעות ארוכות על אודות אחד מארכּס שלא הגיע שמעו אל הכפר הנידח עד כה, ועל סוציאליזם ודת וחברה ותיקון עולם ומידות טובות ונישואין ואהבה חפשית. וביום ראשון היה ראשון לכרוע ברך כשלא היה לו אלא לשבת בניחותא על הספסל בכנסיה של אליהו הנביא, וראשון להצטלב כשלא היה לו אלא להרכין ראש. ויותר משכיבדוהו הכפריים חששו מפניו, מן המלים הניגרות מפיו כאשד אימתני הבונה עולמות ומחריבם בהבל פה. עד שהושלו ונשרו מעליו צעיפי המסתורין והתחילה להתבהר הסיבה האמתית לבואו אל הכפר.

תחילתם של הדברים בשוטטויות לילה מסתוריות מסביב לכפר, בחקירת הזקנים על אודות שנות הששים של המאה שעברה, ובהסתופפות מעוררת חשד במקומות שרק בסיפורים העזו הכפריים לגעת בהם ביראת מסתורין ומתוך הריחוק שמכתיבה האגדה. הוא קרא תעודה צלבנית משנת 1183, שמסופר בה על מבצר פַסוֹבֶה, כפי שהוא מכונה בפי הסִּרָקנים, ובתעודה אחרת משנת 1220, שנזכר בה השם פַסוֹלֶה, ומסופר בה על אוצרות הזהב שנטמנו במערה רחבת הידים שעליה הוקם המבצר. הוא בא בעקבות הזהב. ומשנודע הדבר לאשורו, התחילו הכפריים רואים בו צייד תמהוני שנקלע ליער לא לו.

בעת ההיא עדיין היה אַבּוּ־שַאכֶּר רוָק צעיר ופוחז, והוא התנדב לשמש מורה־דרך למורה בית־הלחמי במבוכות הכפר ובמשעולי אגדותיו. היה מביא אותו אל הפתחים המשוערים של המערה, ומבלה אתו את לילות הירח המלא בציפיה להופעת אַ־רַסַד, זה שיוליכם אל “מלת הסוד” שתפתח לפניהם את השערים הנעולים מימות הצלבנים ותגלה לעיניהם הכמהות את ברק זהבם. אלא שהימים נקפו ואַ־רַסַד לא הופיע, ופתחי המערה לא שעו אל מלות הסוד שנשלו מספרים עתיקים ונלחשו בחרדה על־יד הסלעים האטומים. ועל־יד על־יד התחיל הרעיון לנקר במוחם והמחשבה התחילה לחלחל בתודעתם, שהנה הסוד סגור ומסוגר בפניהם מפני שמצוּיים באויר יסודות שחזקה עליהם שיבריחו את אַ־רַסַד למעמקי האגדה, כלומר, אותם מורדים שקמו להמרות את פי השלטון ולהתגרות בגורל שנחרץ בחדרים של מעלה ואין יד אנוש יכולה לשנותו/ על כן יראו במרד הערבי את אויבם, וממילא אויב לאַ־רַסַד, שהוא חרד מפניהם ואינו מראה את קצה זנבו מחשש שמא יבקשו להשתלט על אוצרותיו בכוח זרועם הנטויה.

ומיום שנודעה לאנשי הכפר מטרת בואו של כַּרַארַה לאשוּרה הקיפו אותו, כדרך הכפריים, בטבעת של ריחוק מנומס, לבד מטַבעת הסלחנוּת שהקיפו את הצייד התמהוני. ואחר־כך הלכו הטבעות והתרבו, הלכו והתהדקו, והוא מצא את עצמו הולך ושוקע בכל נפשו ובכל מאודו בעיסוק שלשמו בא, שעכשיו עטה דוֹק אידיאולוגי גלוי נגד עריצותם של “אנשי הכנופיות”, כפי שקרא להם, ונגד כניעוּתם הרופסת של הכפריים בפני הקם עליהם לדכאם. אלא שאנשי הכנופיות היו סולחים למורה בעל האִוְשה בשׂכלוֹ אלמלא אותה שרשרת אומללה של מאורעות קיץ 1937, “קיץ המדוּשה” כפי שהוא קרוי בפי אנשי הכפר. הרעיון הקטלני צץ במוחו של אַבּו־שַאכֶּר והוא לחש אותו על אזנו של כַּרַארַה לאמור, למה זה לא ינסחו מכתב ויגוללו את תלאות הכפריים תחת ידם של אנשי הכנופיות, שהגדישו את הסאה הריקה במרורים תחת חיטה, ולמה זה לא ישלחו את המכתב אל המפקדה האנגלית שמקום מושבה בתחנת המשטרה של טַרבִּיחַ’ה. על־כן ניסחו את המכתב בחדרי חדרים, באנגלית צחה, ככל ששליטתם הצנועה בשפת סתרים זו מגעת, וגמרו אומר להביאו אל נמענו. בהתלהבות שֶׁלַּנּעוּרים נטל אַבּוּ־שַאכֶּר את המכתב ושם את פעמיו צפונה. אבל ככל שנתרחק מהכפר כן פקו ברכיו ודלל אומץ לבו. וכשהגיע אל כביש הצפון עמד לו על שפת הרוּבִּיקוֹן הקטן שלו והירהר אחר מעשיו ולא ידע לאיזה כיווּן יִטה. שאם ישוב לכפר והמכתב עודנו בכיסו יאבד האֵמוּן שנתן בו המורה, ואם יאזור עוז בנפשו ויגיע אל תחנת המשטרה, ודאי להם למרגלי המורדים, הפזורים בשורותיו של צבא האנגלים, שילשינו עליו ועל שולחו ועל מכתבם הנושא את שתי חתימותיהם באזני אנשי הכנופיות הללו, שאין בלבם מאוּם ממידת הרחמים. ופתאום הוא מתנער משרעפיו ומוצא את עצמו עומד באמצע הכביש, גלוי לכל הצרות שבעולם. ובלי מחשבה תחילה הביא כמה אבנים משולי הכביש והניחן באמצע במין פירמידה והניח את המכתב בראשה ושם עליו אבן־אֶכף שלא יפרחו מלותיו ברוח הקיץ ויגיעו לאזניהם הכרויות של רוחשי רעה.

בעת ההיא היה אחיו הבכור של אַבּוּ־שַאכֶּר רועה את עדר העזים בפאתי כביש הצפון, והנה ראה ערימת אבנים עומדת באמצע הכביש, ומתוך סקרנות של רועים קרב אליה וראה את הנייר המונח תחת אבן־האֶכֶף. והוא נטלו והביט באותיות המשונות הפזורות על הדף לארכּוֹ ולרחבּוֹ, ואמר בלבו שהמוּח’תאר ודאי יצליח לפענח ערבית מוזרה שכזאת. בא אצל המוּח’תאר ונתן לו את המכתב וסיפר איך מצא אותו – והמוּח’תאר יושב באותה שעה עם מַחמוּד אַל־אִבּרַהִים ועם כמה מורדים מפקודיו. נטל מַחמוּד אַל־אִבּרַהִים את המכתב מידיו של המוּח’תאר ומסרו לידי אחד המורדים, ששימש איש הקשר של האזור עם האנגלים והיה אמוּן על מכמני שפתם. קרא הלה את המכתב ונפלו פניו. לא הואילו להם לאַבּוּ־שַאכֶּר ולכַּרַארַה הסבריו של המוּח’תאר שאין כאן אלא פחזנות נעורים שחברה לגחמה של מורה מטורף. ולא עוד אלא שהמורדים, ומפקדם מַחמוּד אל־אִבּרַהים בראשם, לא ניאותו לוַתר על הזדמנות פז זו שנפלה לידיהם ללמד לקח לכל אותם כפריים הססניים שהחילו ספקות מקננים בלבם בדבר צדקתו של המרד הערבי הגדול, ולהראות להם מה ייעשה לבוגדים שהעזו להוציא את דיבת המרד רעה באזני אויביו העזים ביותר. לא יצאה שעה קלה והשנַיִם הובאו אל אַל־בַֹלַאט. תחילה הונחתו עליהם גידופים ומהלומות ומלקות. ואחר־כך הוליכום אל אַל־עַ’מּוּנֶה, שבחצי הדרך מן הכפר אל דִיר אַל קַאסִי, ואנשי החבורה מתחלפים ברכיבה על גביהם. באר חרבה היתה באותו שדה, ואל חוּליתה הצמידו המורדים את כַּרַארַה, קשרו את ידיו ואת רגליו והורידוהו אל הבאר. ואַבּוּ־שַאכֶּר הובא לחצר ביתו של מַחמוּד אַל־אִבְּרַהִים ושם נחקר כל הלילה על קשריו עם האויב האנגלי, ולמחרת שוחרר. לא כן כַּרַארַה. שני לילות תמימים, כשהיה השקט עוטף את בתי הכפר ומוריד אלם על פיות חיות הטרף שבשדותיו, נשמעו יללותיו של כַּרַארַה עולות ממעמקי הבאר הנטושה ובאות ומתחככות בקירות הבתים שבפאתי הכפר. אלא שאיש לא העז להושיעו, אף לא בחסות החשכה, עד שהתדפקו היללות על דלתות תחנת המשטרה שבטַרבִּיחַ’ה וצבא האנגלים בא ומשה אותו מן המַאפּליה והשיבו לעיר הולדתו. וברבות הימים, כשיֵצא שמעו בכל הארץ והבריות יספרו על עשרו המופלג, יאמרו אנשי הכפר שאותה באר־שחת אינה אלא פתחה של המחילה המזרחית המוליכה אל המערה שהכפר בנוי עליה, ובתוכה חבויים אוצרות הזהב של אבירי הצלבנים, ורק אללה, יתעלה שמו וישתבח, יודע אם אמת הדבר, או שמא עוד יציר־דמיון כפרי הוא סביב נוצות זנבו של אַ־רַסַד המהולל.

בינתים נודע לאנגלים דבר המכתב והם החליטו שהגיעה השעה להחדיר קורטוב של שלוָה אנגלית בכפרי הסביבה. על כן שלחו את פלוגות הצבא בכפרים להביא את כל מי שנחשד בהשתייכות על המורדים אל המפקדה שבטַרבִּיחַ’ה, ולצנן שם את התלהבותם בדיִש של מִנחה.

כתריסר גברים מבני הכפר היו פעילים בשורות המורדים, במידה זו או אחרת של מעורבות וענין. והיה ביניהם אחד כַּרִים מִיכַאִיל, שיצאה נפשו אל אשה מוסלמית יפה מכפר גְ’דַידֶה, על כן נטש את אשתו ואת ביתו, התאסלם ונשא לו את בת גְ’דַידֶה לאשה, וַייקָרא שמו מוּחמד מיכַאיל, והוא מלוחמי המרד הגדול. לא ינקפו שנים הרבה והוא יטוֹש גם את אשתו החדשה ויתגייס לצבא הבריטי ויישלח ללחום ביוָן, ושם יקח לו אשה יוָניה למהדרין, ואחר־כך יטוש אותה ויִסע לארגנטינה, ושם, כדרכו, ישתקע ויוליד ילדים, וכשישוב בערוב ימיו אל הכפר יספר כיצד סעד את הדוד גִ’ריֶס על ערש מותו, ויביא אתו את הברית הישנה בתרגומה הערבי שליוְתה את הדוד בשני מסעותיו, בעולם הזה ובעולם הבא, ופנקס קטן שנקנה בביירות ובו נרשמו מן הזכרון, בכתב ידו המפותל, שירי מרד סוריים מראשית שנות העשרים. באותו היום, יום המדוּשה, בא כַּרִים מיכַאִיל אל הכפר לאחד מביקוריו הנדירים, עוד קודם שנודע ברבים דבר התאסלמותו. והאנגלים בכפר.

והם אוספים את הגברים במרכז הכפר ומצַוִים עליהם לחשוף את פלג גופם העליון. סימן חכלילי על הכתף די היה בו להחשיד את בעליו בהשתייכות על המורדים, לפי שאינו אלא חבּוּרה שמניחה רצועת הרובה. על כן יוליכו את חכלילי הכתף, ואת מוּחמד־כַּרִים עמהם, אל המפקדה שבטַרבִּיחַ’ה, ושם יפרידו בין אנשי הכפר ובין אנשי דֵיר אַל־קַאסִי ויתחילו בחקירה. את אנשי הכפר, שלא הכתיפו את רוביהם תמיד ונוח היה להם להחזיקם ביד, מעשה גנדרנות כפרית, שילחו עד מהרה לבתיהם, גם מפני שבני דתם הם. אנשי דִיר אַל־קַאסִי, ומוּחמד־כַּרים בתוכם, ציפתה להם חקירה דוקרנית שטעמה לא יפוג לעולם מזכרונם.

תחילה נצטווּ להשיל את נעליהם, ואחר־כך נקשרו שלשות־שלשות מעשה־מַרְבֵּק, והובלו אל החצר הפנימית שרצפתה כוסתה סירה קוצנית, והיה עליהם לדוש בה יחפים. אנשי הכפר, שהספיקו להציץ ולראות את מדוּשת הסירה, מיהרו להודיע למוּח’תאר, בן־דודו של מוּחמד־כַּרִים, על הצפוי למורדים. בא המוח’תאר אצל האנגלים ודיבר על לבם שעה ארוכה שיניחו למורדים, הלא אינם אלא כפריים נבערים שהסיתוּם המפקדות העירוניות, הלא אינם אלא פלאחים קשי־יום שנקלעו למרד לא להם ואין הם יודעים בין אויבם לידידם.

כשהגיע מוּחמד־כַּרים לביתו התוַדה לפני אשתו וילדיו על מה שלא הצליחו האנגלים להוציא מפיו, על התאסלמותו ונישואיו לאשה אחרת ועל הצטרפותו למרד הערבי הגדול. ואשתו לא התיפחה ולא הוציאה קול צעקה, שאהבה גדולה אהבה אותו, וגם כשישוב בערוב ימיהם אל הכפר תאמר לו שהיא סולחת ומוחלת, מעולם לא נטרה לו בלבה, ותשוב ותזכיר לו איך התישבה על־ידו ובצפּרניה ובשיניה שלפה את קוצי הסירה מכפות רגליו.

על אף צינת נובמבר צורב קֵיץ המדוּשה עכשיו בכפות רגליו של מַחמוּד אַל־אִבּרַהִים, הנתונות בנעליִם שכמה ימים לפני כן הִשִילן מרגלי הרוג שנתקל בו באחד הערוצים סמוך לגבול לבנון, והוא שב ונזכר באותו יום של דיש בקיץ 1937, והחבל המתהדק מעלה בו באחת את מראה המסֵכה המוזרה שמצא בשק היוּטה שהיה מונח על־יד הגופה, והוא רואה את הגחלילית המהבהבת בזנבה מולו ורואה איש מחזיק אקדח חוסה בעלטה. ושוב הוא ילד קטן על הגג, בליל ירח מלא, מאזין בשקיקה לסיפורי סבתו על אודות הגחליליות הבאות ללַוות את מקפדי חייהם בתוך מחילת החושך האחרונה.

והנעלַיִם, שנועדו לנדודים אין־קץ, פוסעות ברוח הקרירה.


המסַפר, מֵיפלאוּאר" ג'

סמוך לצהרים מתחלפים החוקרים ובאים שנַיִם חדשים

המתחילים את כל הענין מחדש. פלגי זיעה נוטפים מן הנחקר.

כמה משפיל להיחקר סתם כך על האדמה החרוכה,

על האבנים, לאחר ליל שימורים. מין שממון כזה. הוא רוקק,

מתחיל להתרגז, לצאת מכליו. מסיר משקפיו וחושיו מתעמעמים.

הוא מתחיל לסתור את תשובותיו. בשעה שלוש הוא נשבר בידיהם

כמו זמורה רכה מוכן להציע את הערבי כאיזה כיווּן של פתרון.

אברהם ב' יהושע: מול היערות


אַיוֹוָא סיטי, 4 בדצמבר

שלג. ריק משלומית. ריק ממַייקל אַבּיַד.

למחרת הפגישה אתו יצאתי עם אור ראשון לטיול סהרורי לאורך הנהר. יריעות הדשא המוכן שפרשו הפועלים כחודש ימים לפני כן היו עכשיו כמושות, כפוּרות גבישי טל שמשמיעים אִוְשה חת הרגלים. העצים מזה ומזה גילו ענפים מוכתמים כמו מהרעלה, עטויים בלויי אדרת אדומה, נגועה. משיכות עִכָּרוֹן כהה במים הירקרקים. החורף נותן אות ראשון לבואו, ושב לארוב מאחורי העלוָה המדולדלת, אינו דוחק את שעתו. אלא שהימים הבאים לא שבו להיות מה שהיו. פכּחון נוּגה עמד באויר, וצלילות השמַיִם צרבה כצרוֹב הכפור, על־אף שמש מחממת לכאורה, והסנאים לא נראו מפזזים על המדרכות המדושאות עוד. ואחר־כך ירד הגשם בלילות. לא עוד הגשם המזרזף של דמדומי ספטמבר, אלא טיפות צולפות, ניתכות במין נקמה עצורה. וריח האדמה הנרטבת מעלה בזכרון ריחות אסורים מן הכפר – טלפַיִם זעירים טופפים בתַאֲנתם. וכשבא השלג לבסוף היתה תחושה של החמצה גדולה רוחשת בכל.

מַייקל אַבּיַד נקרא קריאה בהולה אל ביירות למחרת פגישתנו, ונאלץ לצאת מארצות־הברית. ומחר הוא עומד לבוא שוב אל אַיוֹוָא סיטי, לפגישתנו השניה. והנה עברו חודשַיִם ימים מאותו היום אצל משפחת מַארְגַ’לִי, ומיום שהשליך פּאקוֹ את הפחית על פני האגם. חודשַיִם ימים שבהם לעסתי את המַסטיק של מַייקל אַבּיַד, כמאמרה של בְּיוֹרְג, וראיתי את העולם בעיניו שלו. ראיתי את הפועלים מסירים את יריעות הדשא שלא נקלטו באדמה השחורה, וראיתי את בר־און מנסה לחנוק את אמירה, וראיתי פתותי שלג ראשונים, גדולים ככף תינוק, מתרבדים על אַיוֹוָא סיטי, לאחר שכבר נסעו רוב הסופרים מן העיירה מחשש סופת השלג העתידה לפקוד אותנו, לדברי איש־התחזית בטלביזיה, בימים הקרובים ממש.

ושלומית אינה משה ממני, אני, שכל עתידי ריק ממנה. מה היא עושה, מה היא מרגישה עכשיו. פגישות עם עורך־הדין, תיאום גִרסאות לאליבי של האהבה, ניסוח נימוקים, ביצור עמדות מול המתקפה האֶתנית הגדולה. וימים שכולם בודדים ובכי בסוף הלילה. בכיה של חיה נרדפת בשעה שהיא על המִשבָּר משוטט באויר והולך מסוף העולם ועד סוף העולם ואני עומד מרחוק ורואה. ואפילו לא זה. וצניפות של געגועים הן כל מה שאני מסוגל להפיק מריאותי הערביות. שלומית מזה, ומַייקל אַבּיַד מזה, ואני בתָוֶך. מנגד אראה את העתיד, ומנגד אראה את העבר. שהנה מַייקל אַבּיַד זה טוֹוה את עצמו חֶרֶש לתוך חיי. והנה חוט הקסם של שלומית הולך ונפרם מהם, וחומק ברעש גדול מבין אצבעותי. כחֶבל החומק מבין הידים אחר הדלי הכבד ונחבט בחוליית הבור ושוקע במצולות. ופני המים רוטטים בלשון התוהו לעת קצובה, עד שהם שבים אל אֵלם לשון המראות.

ומיום שהשליך פּאקוֹ את הפחית שָׁבה ונפערה התהום שהיתה לפנים בינו ובין בר־און, אלא ששניהם הוסיפו להתנהג כאילו לא קרה כלום. עד שהתעוררנו בוקר אחד והנה בר־און איננו. נסע עם שחר לשוב אל ישראל, כפי שביקש לעשות עוד בערב הראשון כשעמד בכניסה האחורית של “מֵיפלאוּאר” וריח שטיחי המערב התיכון הכה באפו. היו שנשמו לרוָחה ואף הרחיקו לכת ובאו לברך את פּאקוֹ על החירות החדשה שנפלה בחלקו. אני עצמי הרגשתי החמצה גדולה, ואפילו יסורי מצפּוּן ידעתי, לא קשים ביותר, שאולי ראוי היה לי להתקרב אליו – מה שנראה לעתים כמעט לא אפשרי – תחת לעסוק בהתאמת חיי לחייו של אחד מַייקל אַבּיַד, שהופיע ונעלם כמכת ברק. אלא שהטעם המר שהניח בר־און בפי היה עולה וגואה כשפקדו אותי יסורי המצפוּן הקטנים, ומכסה כל מה שהניח אחריו, גם את טעם הארוחה בקַאלונָה, כפר האַמִיש.

בוקר יום ראשון. באוטובוס המסיע אותנו אל קַאלוֹנָה בר־אוֹן מתיישב על־ידי. אני אומר לו שאני שומר מקום לאמירה, והוא מנענע בראשו, נפגע. רציתי לדבר אתך, הוא אומר. ואני, ביבושת לא מובנת לי, אומר לו שהוא יודע היכן ימצא אותי. אמירה מופיעה בדלת האוטובוס והוא קם והולך לחפש מושב פנוי בירכּתיִם. אני מספר לאמירה מה קרה, והיא אומרת שבשבוע שעבר נהגה בו אף היא לא כל־כך יפה, אם לנקוט לשון המעטה, כי פקעה סבלנותה ואין היא יכולה עוד לשאת את התנהגותו הילדותית. אנחנו מסכימים שעלינו להיפגש בהקדם שלשתנו וללבן את הענינים. פּוֹל אֶנגל מבקש שקט ואומר דברי הֶסבר קצרים על אודות קהילת האַמִיש שאנחנו עומדים לבקר אצלה, ומבקש שנשתדל ככל האפשר שלא לפגוע ברגשותיהם, וביחוד להימנע מעישון בבתים.

ביציאה מאַיוֹוָא סיטי זקן אחד גורף במטאטא ברזל את עלי השלכת מעל המדרכה שבחזית ביתו, חזון לא נפרץ ביום ראשון. “דרך ארץ, קִדמה, שֵירוּת” – שֶלט בכניסה אל קַאלוֹנָה. סוסים שחורים אצים לדרכם, רתומים ל“בַּגִּי” המסורתית. ילדוֹת בדרכן לבית־הספר של יום א' ו“בּוֹנֶט” שחור לראשן. כמה נשים באפור, שבוּסוֹת. ביקרנו בסדנאות של כמה בעלי־מלאכה במרכז הכפר, והתעכבנו בבית־המלאכה של קדרית מקומית שסובבה את האָבנַיִם ברגל יחפה וכלי החרס הפזורים על מדפיה נראו יחפים אף הם, נוגעים באדמה. ומשם לארוחת צהרים בביתן של לִיזִי גֶנְגְרִיץ' ואֶלְמַר שְׁרוֹק. את תשומת לבה של בְּיוֹרְג מושך מלבן עץ תלוי על הקיר, וחרוּת עליו שיר בן ארבע שורות על הבית היפה. היא מעתיקה אותו בפנקסה, לקול זמרתה של בתו של אחד האורחים, השרה משירי העמים. אמירה מבקשת לומר משהו בענין השיר שעל הקיר, ובר־און, שהתישב מולנו, מהסה אותה ומבקש שלא נפריע לשירה. היא מביטה אלַי בחוסר ישע ושוקעת בצלחתה. בגמר הארוחה המשובחת בר־און שולף את מקטרתו, מפטם אותה בתנועות אטיות, ומבקש להדליקה.

עכשיו שאני מבקש לשחזר אתה שקרה אחר־כך, שבה וחוזרת אלי התמונה ממרפסת האֶנגלים, בקבלת־הפנים הראשונה, כשעמדתי עם אמירה באפלולית ופתאום הוצפנו באור הפנס התלוי מעלינו ובר־און עמד מעבר לזכוכית, ידו האחת עודנה על המפסק, והוא מַתרה בנו באצבע ידו השניה. עכשיו אמירה אומרת בעברית לבר־און היושב מולה: “אתה יודע, זאת חוצפה ממש שאתה מעשן.” זה היה הרגע שסיימה הזמרת את שירתה, וברעש מחיאות הכפים בר־און אינו מבין אל־נכון מה אמירה מבקשת לומר, והוא פושט את ראשו לעברה והגפרור הדולק עודנו בין אצבעו לאגודלו וידו מאהילה על אזנו. היא חוזרת על דבריה בקול רם. אלא שעכשיו שגָוְעו מחיאות הכפַּיִם כל המסובין מפנים את מבטיהם אליה. ורק כשראיתי את פרצופו הנפוח מזעם גוהר מעל לשולחן, והוא לופת בשתי ידיו את צוארה של אמירה ומטלטל אותה בחזקה, וכל טלטלה מגלה עוד טפח מן הקרחת שהסתיר בקפידה מתחת לשערות שגויסו מרקתו השמאלית, רק אז הבנתי מה שעיני רואות, ובכוח שלא שיערתי בי תפסתי בשתי ידיו והדפתי אותו אל מושבו. חפנה אמירה את פניה בכפות ידיה, מרפקיה על המפה הלבנה, ונשמה עמוק. את האֵלם שנפל על היושבים הֵפֵר פּוֹל, שניגש אל אמירה ושאל אותה אם עליו לטפל בענין. טלטלה אמירה את ראשה מצד לצד ואמרה שלא קרה כלום. הדף בר־און את כסאו לאחור ומיהר לצאת החוצה, ופּוֹל אחריו. לחשה ביוֹרְג ואמרה: “הגיע הזמן שנדע איזו אלימות מסוגלת שירה בשפה לא מובנת לעורר בבני־אדם, ודוקא במקומות הלא צפויים ביותר.” אמירה פרצה בצחוק, וכל הסועדים נפנו אל המנה האחרונה.

זר פרחים ענקי הובא למחרת אל חדרה של אמירה, ומצורף אליו מכתב התנצלות ארוך, והזמנה לכוס קפה. אבל עשרה ימים אחר הדברים האלה עזב בר־און את “מֵיפלאואר” ולא נפרד מאיש. “דוקא כשהתחלתי להתאהב בו,” אמרה אמירה.

ואתמול בערב קראתי משירַי בחנות הספרים “סֶלֶקְטֶד ווֹרְקְס”, בקצה הדרומי של רחוב דֶבּיוּק, על אף המלצותיו של אֶד לשמור פּרופיל נמוך. זה היה אחרון ערבֵי הקריאה של משתתפי התכנית, שאחדים מהם כבר שבו אל ארצותיהם, ולכן מילא קהל רב את החנות, על אף פתותי השלג שהחלו מתרבדים בחוץ. תחושת הסיום עמדה באויר הדחוס, שהנה בעוד ימים אחדים ייאָרזו המזוָדות וייפָּרדו הדרכים, ויופרחו הבטחות לכתוב ולשמור קֶשר. ואַיוֹוָא סיטי, עיירה נידחת במערב התיכון של ארצות הברית, תיארז במזוְדות הזכרון של המשתתפים: שלֶכת אדומה נפערת מול החרטום הזעיר של סנאי בריצתו, כדור פורח שט לו חֶרש בשמַיִם התכולים, סטודנטיות חפופות שׂער במעלית, ישיבה במרפסת של האֶנגלים בדמדומים, לִיאַם מתרחץ בזרזיפים. ויין, הרבה יין. אמירה מפנה את תשומת לבי לחמישה סטודנטים שיושבים ישיבה מזרחית, גבּם אל הקיר המזרחי וכַּפִיוֹת מנומרות כרוכות להם לצואריהם. חייכתי למשמע הדאגה בקולה והוספתי לשוחח עם הֶנְק על ספרי ילדים. אלא שעל־יד על־יד תכפו מבטַי לעבר הקיר המזרחי, וכשניגש אלי אֶד ושאל אם אני הוא שהזמנתי אותם, גברו החששות בלבי.

“ידוע לךָ למה הם כאן?”

“איני יודע מי הזמין אותם,” אמרתי, “אני מקַוֶה שלא יהיו צרות.”

“אֵילו צרות?”

“לא יודע. ייתכן שהצירוף משורר ערבי מישראל, שכתבתָ במודעות, לא מצא חן בעיניהם. המלה ‘פלסטין’ חסרה להם.”

“מי שיעשה צרות,” אמר אֶד בגילוי לב אמריקאי, “ימצא את עצמו בחוץ.”

רציתי לגשת אליהם ולדבר אתם ולעמוד על כַוָנותיהם, אבל אֶד מיהר לפתוח את הערב וביקש מכולם לשבת, והדרך אליהם היתה חסומה.

משורר פולני קרא משיריו במחצית הראשונה של הערב. בפולנית נחתכת, לחושה. בנעימה מאומנת של לא־אני־כתבתי־זאת, על כל צרה שלא תבוא בבוא עת החוקר. ציפורן, שהתישב על־יד החמישה, שלף מכיסו קופסת סיגריות וכיבד אותם. חייכתי לעצמי כשראיתי את גלאי העשן החבוי בין המדפים שמעל לראשיהם. ישבתי בנשימה עצורה, מי ינטרל אותם ראשון, הגלאי או השירה הפולנית. אלא שהגלאי הכזיב, ובהפסקה נסו על נפשם אל הלילה הלבן, הלומי שירה לא מובנת, לקורת רוחו של אֶד ולמורת רוחי שלי.

וקודם שהתחלתי אני לקרוא משירַי העבריים המתורגמים לאנגלית, גחנה אמירה עלי כשהיא מצמידה אל חזה את חולצת־הצמר נטולת המחשוף, והציעה שנלך מחר לקנות כָפִיות מנומרות. “לא,” אמרתי לה, "אני הולך לפגוש

את מַייקל אַבּיַד מחר."


הסיפור, שלושה פרקים אחרונים

העולם אומרים שסיפורי מעשיותך יפים לשינה,

ואני אומר שעל־ידי סיפורי מעשיות מעוררים

בני אדם משנתם.

רבי נחמן מברסלב


 

פרק עשירי    🔗

ואחר־כך, כאמור, בא החורף בהפתעה גמורה.

הטַטַמוּס, הצפּוֹר המבשרת שלג, הגיעה אל הכפר בתוּרה אחר פינות חמות בקירות הבתים, אף שצינת השלג לא עמדה באויר. הגחליליות פלשו אל הכפר שלא בעונתן ונתאספו בפתח בית־הבד.


בסוף שנת 1940 התחילה הדודה גַ’לִילֶה מתקרבת לסוף העשור השלישי של חייה. אמי כבר היתה הרה ללדת את אחי הבכור, וכל העיניִם נישאו בדאגה אל גַ’לִילֶה, הצעירה בבנות, והיחידה שעדיין לא באו לבקש את ידה. רַדַא מיכַאיל, לימים אַבּוּ־גַ’מיל, הנגר של הכפר, עמד מן הצד, מכונס בתוך חיזוריו, והביט בנפתולי לבּוֹתיהם של השַמַּאסים בדאגה גוברת שמא תישמט מידיו היד שהוא מבקש, ותפול בחלקו של מחזר אחר. ואכן מעולם לא שמע תשובה ברורה בענין היד. הדודה גַ’לִילֶה, שעדיין התגוררה בצל קורתו של אחיה, עם גיסתה החדשה, היתה מלעיטה אותו בהבטחות אבל מתנה הכל בהסכמת המשפחה. והמשפחה אמנם קטנה היתה ומצומקת לעומת שאר משפחות הכפר, אבל התנהגה כחמולה רבת ענפים מסועפת וסבוכה, ולכל ענף דעות הפכפכות וצִלֵי־דעות והרהורים חוזרים וחרטות ובחינות מחודשות, שהיה בכוחם לטרף את דעתו של כל מחזר מצוי. מרוב הטבּחים, אומר הפתגם, נקדח התבשיל. ולא עוד אלא שלטבּחים מבּית נתוספו עתה כל הגיסים והגיסות שאחזו בתרוְדיהם ובחשו בקדירה. והדודה גַ’לִילֶה בתָוֶך, ודעתה מטולטלת עליה ומוּבלֶגת.

אבי היה היחיד שעמד לימינו של רַדַא מיכאִיל, בלי פיקפוקים ובלי הסתייגויות, ופעל כשדוּלה של אדם אחד למען יורכב הרֶכב של דודתי על הכַּנָּה של הנגר. הוא לא מצא בו כל פסוּל ואהב מאוד את “קלות דמו” של האיש שבאה לידי ביטוי בחוש הומור מעודן. אלא שאַבּוּ־אִבּרַהים, בעלה של הדודה מַארִי, ראה בתכונה זו מום עיקרי באישיותו של המועמד. לא אסכים להשיא את גיסתי לאדם שמשחית את זמנו בחיקוי חיות ומשעשע ילדים בשירים מפוקפקים, היה אומר. ואבי, שהיה לחתן זה לא כבר ועתה עומד היה להיות אב, לא טרח להסתיר את קוצר רוחו לנוכח ההתמהמהות בנפילת הפוּר, ודרש החלטה מיד. קמה הדודה גַ’לִילֶה וארזה את מיטלטליה והלכה לגור אצל אחותה הדודה מַארִי, שביתה מול ביתו של אַבּוּ־חַבִּיבּ, גיסה וסנדקו של זַכִּי, לימים בעלה של הדודה גַ’לִילֶה, זה הבית ששהתה שם אמי בסוף שנת 1937 ונענתה לחיזוריו של אבי, שהיה מסַפר אנשים ביום שבת וראשון בחדר הצפוני שבביתה של הדודה מַארִי, ועל דלתו דופק עכשיו הדוד זַכִּי, שנקרא לבוא אל סנדקו אַבּוּ־חַבִּיבּ בשעת לילה מאוחרת זו, והוא עומד רטוב עד לשד עצמותיו, כמו הטַטַמוּס שנבהלה מדפיקותיו ונסה זלעפות מן המקלט שמצאה עם ערב במבוא הבית אל הגשם הניתך בחוץ, והדלת נפתחה כדי סדק ואַבּוּ־חַבִּיבּ מזמין אותו להיכּנס, ולאור העששית הרועד ברוח שחדרה בפּתח הוא רואה את מַחְמוּד אַל־אִבּרַהִים מכורבל בעַבָּיָה שחורה יושב על־יד המוקד שבפינה ונושף ברמצים ומנסה להבעיר אש בזרדים הרטובים. זַכִּי אַל־עַאסִי, גבר שבגברים, חש פיק ברכיִם ומנסה להוציא מפיו המיובש ברכת ערב טוב, אם עדיין אפשר לברך כך בשעת לילה מאוחרת שכזאת, אלא שקולו לא נשמע לו ויוצא מפיו כאילו הוא מבקש להפיח אש בגחלים עוממות. אמרו עליךָ שתלו אותך, אמר לבסוף, או שתלית את עצמך. נתחייך מַחמוּד אַל־אִבּרַהִים בפינתו וצידד את פניו אליו ואמר, חדלתי לסמוך על חבלים. אם כן אתה סומך עלי, אמר זַכִּי אַל־עַאסִי. שאם לא כן לה הייתי קורא לך, אמר אבּוּ־חַבִּיבּ.


בשלהי שנות החמישים היה אַבּוּ־חַבִּיבּ בא אל המיסה של יום ראשון רכוב על חמורו, אפוד עַבָּיה בגון יערת הדבש, זקן נשוא־פנים ומקרין כבוד והדר. אני זוכר את שפמו הלבן בעל השערות הזקורות, ואת אצבעותיו הרחבות, שלאחר שהתישב על הספסל שמאחורַי היו נוטלות את העָקָל מעל ראשו ומשליכות אותו כלאחר יד לרגלי העמוד הימני שעל־יד המזבח. ובגמר התפילה היה מניח את כף ידו על כתפי ואומר, ילד, תביא את העָקָל. זה היה שנים אחדות לאחר פתיחת בית־הספר הממלכתי הראשון בכפר, לאחר שנסגר, ביזמתו של אבי, בית־הספר של המוּטראן, הוא הארכיבישוף חַכִּים, שמקום מושבו היה בחיפה. אַבּוּ־חַבִּיבּ, שהיה הממונה על ה“וַאקְף”, צידד בממלכתיות, להפתעתו של חַכִּים, ותמך באבי. וכשהתלהטו הרוחות והכומר סגר את דלת בית־הספר בפני הכפריים על מנעול ובריח, ניגש אַבּוּ־חַבִּיבּ לאחר המיסה של יום ראשון אל הדלת, השחיל את מקלו בתוך טבעת המנעול ועקר אותו על מסמריו וברגיו, ובכתף איתנה ששנותיה שמונים דחף את הדלת ושתי כנפיה נפתחו לרוָחה וחישבו להיעקר מציריהן לקול מחיאות הכפּים של סובביו. והוא הפטיר כמה מלים באנגלים כלפי אחיינוֹ, זה שיִשא לימים את אחותי כַּתְרִין לאשה, ונפנה לו לדרכו, מלוּוה מבטי הערצה כפריים. ולמן היום ההוא היו הילדים מאשימים אותו שהמציא את בית־הספר.

בשנות העשרים של המאה נסע אַבּוּ־חַבִּיּב אל ניו־יורק הרחוקה לפתוח דף חדש. את אשתו הראשונה ואת בנו בכורו הניח בבית הוריו, ועד מהרה גילתה אשתו שהניח גם את בנו השני ברחמה. אשה חולנית היתה וידעה כי יתום נובט בקרבה, אך לא הכניסה איש בסודה. וכשמלאו ימיה ללדת הלך חמיה אל בִּנְתְ־גְ’בֵּיל להביא את הד“ר מְעֵ’יזֶל ליַלֵד אותה, והימים ימי ה”מוּסתַקְרַדַאת" של שלהי פברואר, הם הימים שמַלוֶה האביב לחורף. הד“ר מְעֵ’יזל, שעגמומיות החורף המתמשך עטפה את נפשו עליו, אמר שאין הוא יכול לנסוע בגשם, והשיב ריקם את פני החם, והלה הלך בגשם עד עֵין־אֶבֶּל ושם פגש אותו מַחמוּד אַל־אִבְּרַהִים וּשאלוֹ ואמר לו למה נפלו פניךָ. סיפר לו חמיה מה שקרה בּבִּנְתְ־גְ’בֵּיל, והמשיך את דרכו. בחצות הלילה תכפו הצירים, והנה נשמעו דפיקות על הדלת. קם החם לפתוח והנה מחמוּד אַל־אִבּרַהִים עומד בפתח, נוטף ורועד, ובידו הוא מחזיק את הרופא. עם שחר יצא הרופא מאצל היולדת והודיע כי מתה. אל ניו־יורק הרחוקה הגיעה הידיעה כעבור שלושה חֳדשים, אבל אַבּוּ־חַבִּיבּ לא היה לו די כסף להוצאות הנסיעה, ורק כעבור שלוש שנים שב אל הכפר, והימים ימי ה”דֶפּרֶשן" הגדול, בא ונשא לו את אחות אשתו לאשה אך לא שכח למַחְמוּד אַל־אִבּרַהִים את מעשהו למען אשתו הראשונה, ועכשיו הוא מחזיר לו חוב בן עשרים שנה.


הדוד זַכִּי נמנה בזמנו עם תלמידיו של רַשִיד כַּרַארַה, והיטב חרה לו שהאיש שהעריץ כל־כך היה טרף להתעללותם של תושבי דֵיר אַל־קַאסִי, ובראשם מַחמוּד אַל־אִבּרַהִים, המכורבל עכשיו על־יד המוקד הפינתי כאריה פצוע. ולא עוד אלא שאַבּוּ־שַאכֶּר בן דודו אחי אביו היה, ורק לפני כשבועיִם ימים הצליח לדובבו ולשמוע מפיו את סיפורו של הלילה ההוא בחצר ביתו של מַחמוּד אַל־אִבֹרַהִים. והנה הוא עומד כאן מול התלוי שלפני כעשר שנים הוליך את בן דודו ואת מורהו הנערץ בתהלוכת ההשפלה בואכה אַל־עַ’מוּנֶה מזה, ומול סנדקו הנכבד והאהוב עליו כל־כך מזה, ואיך זה לא יעזור לו להחזיר חוב לאיש שהביא את הרופא הסרבן בכוח מבִּנְתְ־גְ’בֵּיל הרחוקה לעזור לאשתו להתיר את פקעת חבלי הלידה. אלא שהעבר כולו נראה לו עכשיו דבר של התגרות קנטרנית שאינה שייכת לגופו של ענין, כמין סרח של זכרון שהסערה המשתוללת בחוץ הרטיבה אותו ונתנה לו ליפול טרף קל לטַטַמוּס, וזו התעופפה לה אתו מן המבוא המופז חֶרֶג זיו עששית אל הלילה השחור. כל העבר נראה לו עכשיו בדמות המורד הזה המכורבל בתבוסתו, המשפשף את ידיו מעל לרמץ, ורובה אנגלי ישן וחרב עקומה נשענים על הקיר על ידו, מכוסים טיפות של גשם שחור ואטום.


יצאתי, והחושך – הושט את אצבעך ולא תראה אותה. מזל שהייתי במגפַי. עברתי בבית, וגַ’לִילֶה עומדת בחוץ רועדת, לא נרדמה מרוב הדאגה. חֵ’יר? אמרה. אללה כַּרִים, אמרתי. את הרובה הסתרתי מתחת למעיל שלא תראה אותו. ניגשתי אל הארון ומצאתי כמה נרות ותחבתי אותם לכיס. ניגשתי אל מיטת הילדים וכיסיתי אותם, וגַ’לִילֶה מסתכלת ואינה מאמינה. אתה לא הולך לשום מקום עכשיו, אמרה. אשה, אמרתי לה, שימי אללה מבטחךְ, צריך לעשות דבר עד הבוקר, אשוב מוקדם. אמרה לי, מה רצה הסנדק שלך? אמרתי לה, חוב של עשרים שנה. אַה יַא משפחת אַל עַאסִי, אמרה. מזל שנפסק הגשם, אמרתי בלבי. רק הרוח. רק שלא אֶתָקל בצבא. ולמי אאמין, לאַבּוּ־שַאכֶּר בן דודי, שראה אותו תלוי, או לדבריו שלו, שאַל־אַסבַּח עקב אחרי אַבּוּ־שַאכֶּר במקרה וחתך את החֶבל ברגע הנכון. מה אני מבין בעניני תליה. ואיפה הסימנים על הצואר, ואיך הצליחו להתחמק מן הצבא שתפס את אַבּוּ־שַׁאכֶּר, ולמה אסכן את עצמי ואת משפחתי למען רוצח שחיסל הרבה חשבונות בשם המרד, ומה אני מכניס את ראשי למלחמה לא לי. מלחמה לא לי? ואולי המלחמה שלי היא ואני לא ידעתי, והגיע הזמן שאדע. האם לא מאוחר. השעה ודאי שתַים עכשיו. חצי שעה עד דֵיר אַל־קַאסִי. אולי שעה בחושך, וצריך להיזהר. את הבית אני מכיר. חֲבל שלא לקחתי את המעדר שלי, כי מי ערב לי שהיהודים לא לקחו מביתו הכל. והאם תכסה הסערה על קולות החפירה, ואולי הציבו שומרים על הכפר. הלא כחתול בעל שבע נשמות הם תושבי דֵיר אַל־קַאסִי. הם עוד ישובו. חבל שלא אכלתי ארוחת ערב טובה. הבטן מציקה. אולי זה הפחד? ממי? ומה זה לעומת פחדו של מַחמוּד אַל־אִבְּרַהִים כשבעט בשרפרף, או פחדו של אַל־אַסְבַּח כשגילה שהגופה שהוא נושא על כתפו מתחילה לזוז. פחד כזה לא אדע אני לעולם כנראה. והנה הבאר שהשאירו את רַשיד כַּרַארה יומַיִם תמימים, ואיש לא בא להושיע. יומַים צעק ואין מושיע לו, הכל פחדו ממַחמוּד אַל־אִבְּרַהִים ומידו הארוכה שתשיגם בסוף העולם. אכן זה סוף העולם, שהוא נזקק לי עכשיו – הגיבור נזקק לאיש־השולַיִם, המורד נזקק למשתף הפעולה. משתף הפעולה? הרי הוא־הוא משתף הפעולה, הלא כל הסיפור הזה של אַבּוּ־שַאכֶּר ואַל אַסבַּח אולי אינו אלא עוד הסוָאה לעובדה הפשוטה שהאיש משתף פעולה עם היהודים למן שנת שלושים ושש, והם ממיתים אותו ומקימים אותו לתחיה שוב ושוב. ואולי כל הסיפור הזה אינו אלא מלכודת. ולמה אני דוקא. ומה בכלל היו הקשרים בין אַבּוּ־חַבִּיבּ ובין המורדים משלושים ושש ועד היום. צריך להזדרז, הזרזוף הזה יהיה במהרה לגשם זלעפות. מענין מה יאמר גיסי יוּסֶף על כל הסיפור הזה. אם ידע שהלכתי בשליחות מַחמּוד אַל־אִבּרַהִים בליל גשם ורוח, כשהעולם כולו על כף העַפרית, לא ידבר אתי כל החיים. כל־כך הוא שונא אותם, שנאה עיוֶרת ואטומה. וכי מה עשו לו בכלל, ואם יוסיף הגשם לרדת אפשר לשכוח את המחרשה ימים רבים. ומה נאכל באביב הבא. אם נחיה. הפרות כחושות, בקושי נותנות ליטר חלב. כל ההליכה הזאת ועדיין אני על־יד בית־הספר. איזה מטורף חשב שזה המקום המתאים ביותר לבנות בית־ספר, בחצי הדרך מפַסוּטַה לדיר אַל־קַאסִי. אבנים יפות. מה יהיה עליו עכשיו. אולי יעשה אותו רועה זריז דיר עזים. אור דולק וכבה, או שאני מדמיין לי דברים. אבל הנה הוא דולק וכבה שוב. ודאי בשכונה המערבית. אילו היה ההבהוב מן השכונה המזרחית, הייתי שב על עקבותי עכשיו וחסל. הייתי אומר לו שהכפר שורץ צבא, ואי אפשר לגשת אל הבית, שישכח את התכשיטים ואת הכסף. בין כך ובין כך לא עמל הרבה בשבילם. מי העלה על דעתו שהיהודים יעבירו קו כזה בין העבר ובין ההווה, וביניהם ובין העתיד, שהוא בכף־הקלע, בכף השטן. איך אני יכול לשכוח שהתכשיטים הם בודאי האוצר שנאסף שנים מן הפלאחים שבסביבה, שביקשו לקשור את פי חיית הטרף של המרד ולפדות את עצמם, והכסף – של היהודים הוא? של האנגלים? ואולי אקח אני את הכל ואגיד לו שהקיר היה פרוץ והצבא ודאי לקח הכל. אפשר להערים על שועל זקן, וביחוד כשהוא חסר שינַיִם. אבל אסור להכות במת. והאיש נראה לי מת, אף שהצליח לעבור דרך הלולאה. חשוּב כַמֵת מי שמאבד בית בִן לילה שחור כזה וצריך לנדוד אללה יודע לאן, וגם השטן. האור מהבהב שוב כמו גחלילית ענקית. עוד פליט שב לחפור בקירותיו? חייל שמנסה להניס את החושך ואת האימה? או סתם דמיון פרוע? איך לא שמתי לב עד עכשיו לירח. למרות הגשם המזרזף הוא מצליח מפעם לפעם להגיח מן העננים. ירח מלא באמצע החורף. מתי ראיתי בפעם האחרונה ירח מלא באמצע החורף. מתי אראה שוב ירח מלא באמצע החורף. ולמה זה עדיין אני מסתיר את הרובה מתחת למעיל. אני מקַוֶה שעדיין הוא פועל. חבל שלא חפרתי בגינה ולא הוצאתי את האקדח שלי. לא לעיניה של גַ’לִילֶה. את מי רצח הרובה הזה לפנים, ונגד מי לָחם? עכשיו צריך ללכת בשקט, לעמעם את צקצוּקי הבוץ במגעו עם מגפַי. כאן שומעים אפילו את ההרהורים. אני מתחיל להרגיש שכל המסע הזה אינו אלא החזר חוב לעצמי, סתם ככה. לא לאיש אחר. אדרבא, שיתפסו אותי. הנה אני מרים את הרובה, יבהיק לו לאור הירח הנגלה מאחורי חשרת העננים. חשרת העננים! הפחד מפיק מרגליות מלשון חלודה. לא לשָוא היו הלימודים אצל כַּרַארַה. והנה הבית, והנה החצר, והנה הקיר המערבי. אני נוגע בו, מקיש עליו כדי לגלות את המקומות החלולים. אכן צדק. במקום שאמר ממש. נקַוֶה שגם המעדר במקום. היהודים אינם זקוקים לו לפי שעה. עדיין הם יורים. שאון הסופה מעמעם את שאון החפירה בקיר. הטיח נופל, והנה הפתח אבל החשֵכה מציקה. אני מדליק נר. לאורו המהבהב אני רואה שלחדר הזה אין חלונות. מכבה את הנר. גם בחושך אפשר למשש כסף וזהב. מַחמוּד אל־אִבְּרַהִים לא נזקק לנרות כשבזז את כל זה. לאור היום עשה זאת. וריח הנר שכבה עומד בחדר, כמו זכרון שלוּחַךְ, אבל בנחירַי עולה ריח אחר, נוכחות, מישהו עומד בחדר עכשיו.


להבה מהוססת מלחכת בגזיר העץ הרטובים, להבה שעלתה מתוך הרמץ של הגחליליות. אַבּוּ־חַבִּיבּ מאיץ בי לאכול. שני כדורי לַבַּנֶה צחורים נתונים בתוך מראָה של שמן, ופת קִימוּרית שהוסרה עתה זה מעל הלהבות. זה חֳדשים לא באה אל פי לַבַּנֶה שכזאת. הייתי מסוגל להרוג מישהו בעבורה. דומה שגם התיאבון שלי, שלא ידע שָׂבעה, נשאר בדֵיר אַל־קַאסִי עם שאר דברים שלא נטלנו בבהלת המנוסה. מה עלה בגורלה של אותה צנצנת שצפו בה כדורי הלַבַּנֶה בשמן, על ארון המטבח. הלך הגמל – אין בוכים על הרסן. הרבה גמלים הלכו. ואני מקבל הכל בשלוָה, בהשלמה אטומה. מביט בצלוחית השמן וממתין למַנדַל שלי שיופיע. שני כדורי לַבַּנֶה צחורים, זה כל מה שנותר. שהדי במרומים, והוא שם רואה. רואה וגוזר גורלות. מי שנגזר עליו לנדוד נודד, ומי שנפל בגורלו להתעכב מתעכב, עד שיצא רצון מלפניו ויתהפך הגלגל. בני־מזל הפַסוּטַאים האלה, בני־מזל. תמיד רבצו בסוף הכביש, במקום שהלוחם רוצה לנוח. משאירים כפר כלשהו בסוף תמיד, להזכיר להם את מה שהיה. מה היה קורה אילו היה דֵיר אַל־קַאסִי סוף הדרך. היינו נשארים לבטח. אבל הנוצרים האלה ידעו תמיד להישאר בשולַיִם, בדלת האחרונה שאצלה משתהים ותוהים על כל הדלתות שנפרצו. ידעו לשמור על הרמץ תמיד שלא תגוַע האש ולא תכלה. רמץ לא מורגש, לא מוגדר, גסיסה מתמשכת, ואינך יודע אם חיים או מוות. גם הרופא ההוא היה נוצרי, רופא טוב אמרו, אבל הוא לא הצליח להשאיר את היולדת בחיים, רופא מזופת, זה מה שאני אומר. אַבּוּ־חַבִּיבּ סבור שבגלל זה באתי אליו, כאילו לגבות את החוב. אבל מי זוכר זאת. לא דפקתי על דלתו אלא מפני שביתו הוא הבית שבקצה הכפר מצפוֹן, הבית הראשון שנקרה לי בדרכי. וכשאמר לי שכֹל משאלותי ייעָשו זכרתי את הרופא ההוא, ואת הלילה הגשום. ולא הכרת־טובה בלבד שמעתי בקולו, אלא גם כמין התנצלות, שאני נדדתי והוא נשאר, כמין השלמה מאוחרת עם הגורל ששיטה בנו כל השנים והציב אותנו כמו משני עברי המִתרס. הפַסוּטַאים האלה הלא מעולם לא נתנו את לבם עד הסוף, גם כשסייעו לנו פה ושם. תמיד שמרו להם קו נסיגה שיוליך אותם בערוב היום אל הכפר השוכן בסוף הדרך. ועכשיו אַבּוּ־חַבִּיבּ כמו מנסה לפצות אותי על אזלת־היד של העבר, על שקמץ את ידו כשהיינו צריכים עזרה, על שהמרד ומה שבא בעקבותיו עבר להם לנוצרים האלה מתחת לאפּם המתנשא, והם לא נקפו אצבע ולא זעו ממקומם. וכשהואילו לעזור עשו כן ברוב רעש ובהתלהבות יתירה, שוּפוֹּנַא יַא נַאס. אַבּוּ־חַבִּיבּ לא נמנה עמם. היה בו משהו אחר. אַמַרקַאנִי אולי. שברי משפטים באנגלית במקום שירי מרד ערביים. הוא לא שייך לכאן. אורח לרגע הוא, ולכן עשה ככל יכלתו להניח זֵכר מבושם אחריו. והגבר הצעיר הזה שהביא, זַכִּי אַל־עַאסִי, אני זוכר אותו מאז, מתלמידיו של הכופר ההוא כַּרַארַה היה, ושנתים ימים לאחר־כך נתקלתי בו במרעה והוא אמר, ספק מאיים ספק מתבדח, שאנחנו עוד נתראה. והנה אנחנו כאן, הלא הוא יכול לקחת כל מה שימצא שם ולברוח, אבל הוא לא יעשה כן. אין מתנקמים במי שהזמן התנקם בו, ולא במי שהתהפך עליו הגלגל, הרי דתם מדברת על החמלה והרחמים, כך הם אומרים – בבקשה, יוכיחו־נא. הוא ייכנס אל הבית שלא אראה אותו עוד. אומרים לי שנשוב, אבל בלב פנימה אני יודע שאנחנו נתלים בקש רצוץ ורקוב. פליטים התחילו לקרוא לנו, ומי שדבק בו השם הזה לא יצליח להסירו מבשרו. כתם לידה מאוחר. כמה סמלי היה הדבר יכול להיות אילו שלח אַבּוּ־חַבִּיבּ את הילד ההוא, שנולד במחיר חיי אמו לפני עשרים שנה. אלא שילדה היתה כנראה, ושנותיה היום כשנות הצעירה בבנותי. מה יהא עליך עכשיו, אהובתי הקטנה. כמעט בגדתי בך והפקרתי אותך לרעב ולמחסור, והחבל עודנו מסביב לצוארי, אף שאַל־אַסבַּח הגיבור התירו בלילה השחור ההוא. כבר הייתי בשׁערה של סבתי, כבר התדפקתי על שער חמלתה, אפוף הבהובי גחליליות, כחתן ביום חתונתו, יחף ועירום אני מהלך על המדוּשה.


ואני נדמה היה לי שכיביתי את הנר, הלא ריח פתילתו הכבויה עומד בחדר. ולא היא. אור יקרות עומד בחדר, אור תעתועים נדלק וכבה חליפות, ומישהו נמצא אתי בחדר אבל עיני לא רואות אותו. והקיר נפער והטיח נושר ממנו ובקיר גומחה ומן הגומחה נופלת קופסת פח קטנה בקול חבטה על הרצפה והגומחה נאטמת והקיר שב לקדמותו כאילו לא קרה כלום והאור מציף אותי ואת החדר במין גל אחרון של נהרה ומשלח אור בנר והנר מהבהב ברוח והחדר שב ומתעטף באפלולית והברכיִם פקות וקופסת הפח אטומה ככל קופסת פח ישנה ואני איני רוצה אלא למהר ולברוח מכאן ולשוב אל הלילה האפל, אל הירח המלא, אל הגשם המזרזף, אל החושך. אני נוטל את קופסת הפח, והיא לוהטת, ואני נס על נפשי אל תוך הלילה. והירח המלא אין לו זֵכר בשמים. חושך מסביב ובידי מכוָה של אש.


ואנה רגלַי באות, ואנה אני בא. הוא מאחר. כשהייתי אני בשנותיו הייתי עושה את הדרך בעישון שתי סיגריות, ואפילו בלילות החשוכים ביותר, והנה זו לי הסיגריה השביעית. כלום מתארכת הדרך הביתה כשהבית לא שלך הוא עוד וזרים הם ההולכים בדרך? אני מביט בנעלי הפלא שנשלתי מרגליו של אותו מסכן, אנה יוליכוני. ודאי לי שלא אלך עוד בדרך הביתה, אל דֵיר אַל־קַאסי. אבל זאת לא אספר לאהובתי הקטנה. לה אספר שעם בוא האביב נראה בפריחת הכלניות בתַל־הְלַאל, והן אדומות כדם הנופלים על קידוש פלסטין. אלא שבעורקי שלי זורם דם אחר, מהול בתבוסה, בהשלמה, ובעורקי האדמה הבוגדנית כבר זורם דם אחר, ולכלניות יהיה צבע אחר, אדום־יהודי. רַאחַת פלסטין לבלי שוב, אבדה לעד. בילדותי, עת אבד לי משהו, הייתי יורק לתוך כף ידי, זוקף את אצבע היד השניה וממלמל: הוי שטן שטן, היכן אבד השק היכן, לךָ חצי ולי חצי, וכל השאר לאֵם החתן. ואחר־כך הייתי חובט באצבע על הרוק, ולפי כיווּן הנתז הייתי מחפש את האבידה. אלא שעכשיו הכל אבוד חוץ מן היריקה, חוץ מעלבון האבידה.


חשבנו שקרה לך משהו, אמר מַחמוּד אַל־אִבְּרַהִים לדוד זַכִּי שנכנס וטרק את הדלת אחריו, חיור כָאש שדעכה במוקד הפינתי. מיד תחב את ידו לתוך חצנו והוצא קופסת פח מחלידה והושיטה למחמוּד אַל־אברַהים. הסתכל בו אַבּוּ־חַבִּיבּ בהערצה ואמר לו ידענו שלא תאכזב, תוריד את מעילך ובוא ושב על־יד האש. האש כבויה, אמר הדוד זַכִּי, וגַ’לִילֶה מחכה בבית. שֵב, אמר לו מַחמוּד אַל־אִבּרַהִים, והוא ישב. הושיט מַחמוּד אַל־אִבְּרַהִים את ידו ואחז בחרב העקומה והגישה לדוד זַכִּי ואמר לו זה לךָ על אומץ לבך, אבל אתן לך עוד דבר במתנה. אמר לו הדוד זַכִּי החרב שייכת לבעליה וחרב זו לא לידַי נועדה. אמר לו מַחמוּד אַל־אִבְּרַהִים החרב לעולם תערוג לשוב אל נדנה, ונדנה של חרב זו הוא פלסטין, ולא מחנות הפליטים. שׂים אללה מבטחךָ, אמר אַבּוּ־חַבִּיב, ודאי לה לחרב שתשוב אל נדנה. הביט בו מַחמוּד אַל־אִבְּרַהִים ארוכות, ולחלוחית בעיניו, ואחר־כך פנה אל הדוד זַכִּי ואמר לו אם כן קח אותה לפקדון. הושיט הדוד זַכִּי את ידו הקפאה ואחז בחרב, וזו קפואה אף היא. ועכשיו נטל מַחְמוּד אַל־אִבְּרַהִים את קופסת הפח החלודה וביקשה להסיר את המכסה, ולא עלתה בידו. תחב את ידו לכיסו והוציא אולר קטן ושלף את הלהב ונעץ אותו בין המכסה ובין הקופסה, והנה סופה וסערה ולהב אש אוחזים במוקד הפינתי והחדר מתמלא אורה ונהרה וקופסת הפח החלודה זהב לוהט לרגע והמכסה נפלט לתוך המוקד ועולה בלהבה גדולה במעלה הארובה וסדקים נבעים בארובה וכל השלושה משתטחים אפַּים ארצה ומגוננים על ראשיהם וממתינים שיסגור החדר בקירותיו עליהם והתקרה תתמוטט על ראשיהם. והאור אינו משתהה, והחדר שב להיות אפלולי וקר לאורה של העששית הקודרת. ארבעים מטבעות זהב היו בקופסה, ונייר מקופל, מצהיב ומתפורר. הביט הדוד זַכִּי במטבעות הזהב ופילל בלבו שאחד מהם יעשה את דרכו אליו. אבל מַחמוּד אַל־אִבְּרַהִים חפן את המטבעות ופיזרם בין כיסיו הרבים. אחר־כך נטל את הנייר והתחיל מתיר את קפליו. עד שלא נפרש הנייר לאורה החיוַרין של העששית נגלו לעיני הנוכחים האותיות האדומות הסתומות שהיו מצוּירות עליו. זה הקמיע שנמצא על גופו של כַּרַארַה, המורה שלך, אמר מַחמוּד אַל־אִבְּרַהִים לדוד זַכִּי, ואלה הן מלות הסתרים שאמירתן במקום הנכון בכפר שלכם אמורה לפתוח את הדלת המוליכה אל המערה שחבויים בה אוצרות הזהב של הצלבנים. אלא שהדַרויש שראה את הנייר הזה אמר שאין הוא אלא חצי הנייר השלם, ואין הדלת עתידה להיפתח אלא אם יימצא החצי האחר ותושלם האמירה. על כן חסר ערך הוא הנייר הזה כשהוא לעצמו, אבל אם יאיר לכם המזל את פניו ותמצאו את החצי האבוד, לא תדעו מחסור לעולם.

נטל הדוד זַכִּי את הנייר, קיפלו מעדנות ותחב אותו בחצנוֹ בלא מעט אכזבה. ביום שישוב מַחמוּד אַל אִבּרַהִים לדֵיר אַל־קַאסִי, אמר בלבו, ישוב גם הנייר הזה אל חציוֹ האבוד.


הימים נקפו, החרב העקוּמה ניתנה לאַבּוּ־שַאכֶּר במתנה, ודבר הנייר המקופל נשתכח מלבו של הדוד זַכִּי, ואלמלא הפָּרות שנעלמו בגבול לבנון כעשר שנים לאחר הדברים ההם ספק אם היה הנייר שב וצף בתודעתו. שהנה בשנת 1959 שב הרועה שרעה את פרותיו של הדוד זַכִּי במרעה הסמוך לגבול והודיע לו ששני אנשים חמושים התנפלו עליו בשנתו וכפתו אותו והוליכו את הפָרות אל מעבר לגבול. שלוש־עשרה פָּרות היו, וזה היה כל רכושו של הדוד זַכִּי עלי אדמות. הלך הדוד זַכִּי אל משטרת מעוֹנָה והודיע על שני החמושים, אבל המשטרה לא שׂשׂה לעלות על העקבות, ולא כל שכן עקבות שמוליכים אל מעבר לגבול. ומשכּלוּ כל הקִצין הלך הדוד זַכִּי ובא אצל שֵיח' אַל־בִּעְנַאוִי, הוא נכדו של אַל־בִּעְנַאוִי המפורסם מימות התורכים, ששמו נישא בפי הכפריים ביראה גדולה.

בן שבעים היה אַל־בִּעְנַאוִי סבא כשנשא לו לאשה את הַדְלַא, דודתו של אַבּוּ־חַבִּיּב, בראשית המאה, בכפר מְעֶלְיַא הסמוך. בערוב ימיו באו אליו כוחות האופל לבקש את פקדונם. נתן בידיהם אמתחת של שׂער עזים שחורות וציוָה עליהם ואמר לכו לחוף הים וכבסו את האמתחת עד שתלבין כשלג. הלכו ולא שבו שנים ארוכות. משקָהו עליו אבריו שבו וניסו את מזלם. נתן בידיהם נפה וביקשם להביא לו מים בתוכה. עמדה להם חכמתם וסתמו את חורי הנפה באצבעותיהם והביאו מים לזקן. אבל תושייתו נשאה חן בעיניהם והם ניאותו להעניק לו עוד ארכה, אף כי רופפו לו את גידי לסתו התחתונה. על אף מומו הוסיף אַל־בִּעְנַאוִי לכתוב את קמיעותיו בכתב סתרים ולשלחם על פני המים הזורמים בדמיונות הכפריים. עד אשר פקדו המָוֶת והוא נסחף אתו, ולא עמדו לו קמיעותיו.

שלושה ימים ישב אַל־בִּעְנַאוִי הנכד אצל הדוד זַכִּי וכל נסיונותיו ליצור קשר עם הג’ינים עלו בתוהו. היטב חרה לו הדבר ונפשו נתעטפה עליו מאוד. נוכחות כלשהי בבית הזה, אמר לדוד זַכִּי בתרעומת, מונעת אותי מלהזעיק את גיסותַי לעזרי. ובתום הימים השלושה עצם את עיניו ותיאר באזני הדוד זַכִּי ובאזני כל הנוכחים, ואבי ביניהם, את חצי הקמיע שהיה מוסתר בקופסת הפח החלודה. נזכר הדוד זַכִּי במתנת מַחְמוּד אַל־אִבְּרַהִים, ושלה אותה ממעמקי ארון הבגדים. פתח אַל־בִּעְנַאוִי את הנייר בחרדה גדולה, וכשראו עיניו את האותיות האדומות שאל מיד אם יש בין הנוכחים קרוב לגִ’רְיֶס אַ־שַׁמַּאס. גיסי הוא, אמר הדוד זַכִּי, וזה אחיו, אמר והורה בידו על אבי. אמר להם אַל־בִּעְנַאוִי, גִ’רְיֶס אַ־שַׁמַּאס ביקר אצל סבי רחמי אללה עליו בכפר טַרבִּיחַ’ה בשנת 1926 כדי שיכין לו קמיע לרכך את לב אמו ולהסיר מכשולים מדרך אהבתו לאחת אַלמַאזַה, אבל סבי חש בנוכחותו של כוח אפל בחדרו, וכשביקש מגִ’רְיֶס אַ־שַמַּאס לרוקן את כיסיו לעיניו שלה הלה מכיסו הפנימי נייר מקופל בקפידה. נטל סבי את הנייר באימה וברְתֵת ופרש אותו לנגדו. זה היה חציוֹ האחר של הנייר הזה. אלא שהג’יני שלי לוחש על אזני שהחצי שביד גִ’רְיֶס אַ־שַמַּאס נמצא ביבשת אחרת, הרחק מכאן. והמקום שייפתח בו השער אל המערה הגדולה נחשף בעצם הימים האלה לא הרחק מכאן. סנט בו אבי ואמר לו אם יש אמת בדבריך, הואל־נא לקחת אותנו לשם. אמר לו אַל־בִּעְנַאוִי, לקוח אקח אתכם לשם, אבל דעו לכם שקמיע שלם למחצה אין בו כדי להתיר את חרצובות לשונותיהם של הג’ינים, ואין בו כדי להאיץ באַ־רַסַד לסובב את מפתח קסמיו בתוך מנעול השנים. ולא עוד אלא שצרה גדולה יכול הוא להמיט על ראשינו, לפי שנמצאנו מתעניינים בהוָיה הפגומה, הלא מושלמת. אמר לו אבי, טובה חצי ידיעה מבורות מושלמת. ניענע אַל־בִֹעְנַאוִי בראשו ואמר, לא רציתי אלא להזהיר, הבה נלך.

בעת ההיא חפר אַבּוּ־חילמי, ידידו הטוב של הדוד יוּסֶף, יסודות לחדר שביקש להוסיף לביתו. רבה היתה פליאתו כשהתעורר לילה אחד לקול רעש אדיר שבא מכיווּן היסודות המערביים. נטל את העששית ויצא לבדוק מה קורה ליסודותיו, והשגיח ששקעה האדמה, וראה לוּלאה קבועה באבן חלקלקה שנחשפה קמעה בין רגבי העפר. ולא סיפר על כך לאיש. והנה החבורה מגיעה עכשיו אל ביתו, ובראשה שֵיח' אַל־בִּעְנַאוִי. זה הפתח הראשי, אומר הלה, אבל בידי יש רק מפתח פגום, חצי מפתח. שבעים שנה יש להמתין עד שתתגלה לולאה זו שנית. ועד שלא סיים את דברו שקעה הלולאה בין רגבי העפר התחוח.

עשרים שנה עברו עד ששמעתי את הסיפור הזה מפי הדוד זַכִֹי, בראשית אוגוסט 1978, ביום הארבעים למותו של אבי. שאלתי אותו מפני מה לא כתב לדוד גִ’רְיֶס לשאול על הקמיע, והוא אמר לי שאבי הוא שהניאו מזה, כי אבי לא האמין מעודו בכגון זה, מה עוד שהקשר עם הדוד גִ’רְיֶס היה מנותק בימים ההם, וגם ספק אם היה זוכר נייר עלום מלפני יותר משלושים שנה. אם כן למה לא שאלת את אַלמַאזַה על הקמיע, הקשיתי. אכן שָאַל אותה כשבאה מלבנון, אמר, אבל היא לא זכרה דבר, הקמיע היחיד שזכרה היה הקמיע שנתן דודי בצוארו של אנטון בנו קודם שנסע. מן הסתם פרק תהלים או כיוצא בזה, כקמיעות של כפריים. ביקשתי מן הדוד זַכִּי שיתן לי את הנייר הזה. אני קשור מאוד לנייר הזה, כפי שאתה קורא לו, אמר, זה הדבר היחיד שנותר מתקופה אבודה. ומלבד זה לבי לוחש לי שרק אסונות הוא יכול להמיט על המחזיקים בו. אבל אתם נכשלתם, התרסתי לעומתו, כאילו מפעמת אותי רוחו של הדור החדש, למה זה לא תתן בידי להשלים את מפת האוצר. נתחייך הדוד זַכִּי ואמר, בוא ואומר לך מה נעשה, אם תמצא את חציו האחר של הקמיע אתן לךָ את החצי שבידי. גם אני נתחייכתי, למורת רוחה של אמי, שעמדה כל אותה שעה בקרב הנשים המנחמות, העטויות שחורים.

שנים אחדות אחר הדברים האלה יבוא אל הכפר אותו כַּרִים־מוּחַמַד מיכַאיל ובאמתחתו הברית הישנה בתרגומה הערבי שליוְתה את הדוד גִ’רְיֶס בכל מסעותיו, ופנקס קטן שנקנה בביירות ובו נרשמו מן הזכרון שירי מרד סוריים מראשית שנות העשרים. חיפשתי בין דפי הברית הישנה את הקמיע האבוד ולא מצאתי דבר.

אַ־רַסַד הטמיר והנעלם, גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי.


 

פרק אחד־עשר    🔗

שהנה כי כן, שוב אני ניצב לפני הפִשפָש שבשער הגדול. הנה לאחר שזרמו חיי באפיקיה של העֲרַבֶּסְקָה המפותלת, אני מוצא את עצמי שוב במקום שהתחלתי, כאילו אותו מסע־מנוסה מכפר חַ’בַּבּ שבדרום סוריה בשנות השלושים של המאה שעברה לא היה אלא סקיצה מופלאה למסע האמתי הצפוי לי עתה.

חזקה עליו על הדוד יוּסֶף שלא היה רוֶה נחת מן הדברים האלה. ודאי היה מנסח אותם מתוך יוּהרה לא מורגשת כל־כך, מנומסת, שאין עמה גבהות־עינַיִם. היו לו רגעים שכאלה, כשהיה מסיים אחד מסיפוריו הלך הסיפור ונשאל מאזני המאזינים ושב להתחכך ברגליו כמו חתולת הנופך, והוא ימינו היתה משיבה את הכנף השמאלית של כָפִייתו הצחורה לאחורי גבו בתנועה חפוזה מלאה חן, והוא היה מרים את ראשו ונחיריו מתרחבים וחיוך של שביעות רצון נסוך מתחת לעיניו, והיה מעיף מבט חטוף בנוכחים לעמוד על הרושם שהניח הסיפור בתוֵי פניהם, ומיד שקע לו במחרוזתו. אלא שסיפוריו שזורים היו זה בזה, נחבקים ונפרדים, מסתלסלים ומשתרגים בתוך הערבֶּסקה האינסופית של הזכרון. סיפורים רבים חזרו וסוּפרו פעמים רבות, בשינויים של מה בכך, וסיפורים אחרים לא זכו להיות מושמעים יותר מפעמַים או שלוש פעמים כל ימי חייו. וכולם עד אחד זרמו סביבו זרימת תעתועים שמחַברת ראשית ואחרית, תוֹך וּבר, מציאות ובדיה. וכשאני שב בזכרוני אל היום ההוא על הסלע המכושף בטבורה של הדוּוַארַה, ורואה אותו גוזם את ענפי הגפן, הנצפדים והחרבים, לפנות דרך ללשד האביב העומד בשער, אני נוטה לשער שלא לחינם גלה את אזני בדבר קורות שמי. נזכרתי במעמד הזה ביום שיספר לי הדוד זַכִּי על קורות החצי האבוד של הקמיע, וידעתי שהדוד יוּסֶף הוא שהטמין את המלכודת באותו יום של גיזום. שהנה אני עומד בפתח המערה, ומפתח אין בידי, לא כי, אלא מפתח פגום יש בידי, והדוד יוּסֶף, בערמתו כי רבה, נותן בידי מפתח זעיר, חליפי, כדי שאמצא את דרכי אל מחוץ למעגליוּת־התעתועים של הערבֶּסקה ואעמוד לפני הפִשפָּש הניבט אל סיפור אחר שאינו נשמע לחוקים הישנים. ואחר־כך, בתנועת ימין חיננית, הוא משיב את הכנף השמאלית של כָּפִייתו הצחורה לאחורי גבו ושוקע במלאכת הגיזום. אלא שבנפשי פנימה אני יודע כי את הכל חָזָה, עד אחרון הפרטים. הוא ידע שעתיד אני לגולל את סיפורו באחד הימים – כי זאת לדעת, אלמלא הוא, סָפֵק אם היה הזכרון המשפחתי מוסיף להתקיים. לכן העניק לי בנדיבות את כל המפתחות לכל השערים, אבל שמר בידיו את המפתח האחרון. והנה הבדיה מחזירה אותי אל אותו מעמד על הסלע, לאמור, ישנו איש אחד ששמוֹ כשמךָ ובידו חצי זהותך, חצי קמיע, שאם יצורף לחציוֹ האחר הנמצא ביד המשפחה, תיפתח לךָ דלת המערה ואתה תגיע אל אוצרות הזהב. ועם שהיה בזה מן ההבטחה היה בזה גם מן האיוּם. שכּן, באותה מידה אתה עלול להיתקל בנוסחת הקסם שתתיר את פי חיית הטרף, ובהבלחת הכרה תיוָכח לדעת שהזהב המתעתע אינו אלא הבהוב זנבם של זכרים של גחלילית בלילה האפל.

כזה היה הדוד יוּסֶף. מן הצד האחד קתולי מאמין, שכמו אוֹגוּסטינוּס הקדוש היה לבו סמוך ובטוח, כאילו הבטיחה לו זאת הבתולה עצמה, ששנותיו אינן אלא חוליות בשרשרת המוליכה אלֵי ישועה וגאולה. ומן הצד האחר האמין, מָשָל שמר לעצמו פתח נסיגה, שמא ישוב עפר אל עפר וייפער פי חיית החדלון, האמין שהמעגליוּת המחזורית, המפותלת והחמקמקה, יש בכוחה לעמוד בפני החדלון. אלא שהוא לא עמד על שני הפּנים ההפוכים הללו ששכנו טַנדוּ בתוכו, ולא עוד אלא שראה בהם שלמות אחת שבה אַ־רַסַד של הג’ינים אינו אלא התרנגול שקרא בשחר שכיחש פּטרוס הקדוש בישוּ שלוש פעמים. והנה אני, האחיין, ששירַתי בקודש עד שמלאו לי שתים־עשרה שנים ומאז פיזרתי את רגלַי לשדות זרים, הנה אני מנסה לנתק את עצמי דוקא מן הזמן הכמו־פּגאני של הדוד יוּסֶף ולהיכנס אל מסלול הזמן הנוצרי המוליך אל הגאולה כביכול, אל התרת מעגלי הקסמים.

וקודם שאני מצליח לעמוד ברגלים איתנות על קרקע הבדיה אני מוצא את עצמי לכוד בסלע, והדוד יוּסֶף שקוע במלאכת הגיזום ושפתיו פשוקות בחיוך סלחני: “נתתי בידך את הכלים הדרושים לחָרש־הסיפורים ושילחתי אותך אל העולם הגדול ובאמתחתך מעשיות לרוב להדיד שינה מעיני הבריות, והנה אתה שב אלי, צפּוֹר אל יד יָקוּש, כדי להשתחרר מן הפח שטמנתי לך בעודך ילד. מה כיווּן תאבה לךָ עכשיו לשלח בו את הסוס האדום של הסיפור?”

ואני, נזוף וחפוי ראש, עומד לפני דודי, שלא עלה בידי להצילו ממבוך סיפוריו ולהעמידו מפוּיס ומוּפק־רצון פנים אל פנים מול שלמוּת ההוָיה, שלו ושלי. כי זאת יָדע, פגומה היא הוייתו ולא שלֵמה, כהוייתי שלי, ואין בכוחו של הסיפור, לשני נוּסחיו, להשיב לנו את הקרקע שנשמטה מתחת רגלינו ואבדה לבלי שוב. זאת יָדע, אבל שׂם זְמָם לפיו ושתק, עד שיפול בגורלי לעמוד לפני פתח המערה ובפי מלת הקסם השלמה, לא תחסר לי הברה אחת מהברותיה. אלא שהוא לא זכה לכך. והנה אני שוב לפני הפתח, יונת־אֵלם תחת תרנגול האגדה.


שובך היונים של הכומר היה מול החלון של כיתה א', והמיית היונים הסתננה לתוך האלפבית כמו היעלמותו של נוּר, בנו הצעיר של הדוד יוּסֶף, באפריל 1957. ישבתי על־יד החלון וחשבתי על האופנַיִם שהבטיח להביא לי מנצרת, בביקורו הבא, ביום שהתישבתי על אדן החלון הדרומי וכיסיתי בסבך עבות של קוים אדומים את הסוסים שבחוברות כתב־העת המצרי “אַל־הִלַאל”, לנקום בהם על בוגדנות של הסוס האדום של דודי. אופנַיִם עשויים סוכריות, שאוכל לרכוב עליהם ולנגוס בהם כאוַת נפשי. אלא שעכשיו, יום ששי, יום תפילת הנעילה של “שבחי הבתולה”, אופַנֵי־הסוכריות נראים כמשאת־נפש רחוקה. עשרים וחמש שנים נקפו עד ששב נוּר מלבנון לביקורו הבא, בידים ריקות, כפי שצפה הדוד יוּסֶף שלא זכה לראותו, אבל כָאַב את היעדרו כל השנים. זה היה בשנה שהופיעה, בעשרים ושבעה בספטמבר, תמונתו של מַייקל אַבּיַד, רכוב על אופניו, מביט אל שתי גופות במחנה סַבְּרַא. ואני מחזיק את חוברת “טיים” פתוחה לנגד עיניו של נוּר, לאחר שגוללתי באזניו את השערותי על גורלו של בן־הדוד האובד, והוא, בעינים מזוגגות, שלא הבחינו אפילו בשינויים שהתרגשו על נופי ילדותו וילדותי, ובשטף המלים המדודות הרהוטות שקינאתי בו עליהן תמיד, הוא אומר לי, יש בעיה אחרת מעבר לתמונה, מעבר לשתי הגויות השחוטות הללו, השׂרועות לעיניו של רוכב האופנים, מאחורי זהותו של רוכב האופנַיִם שרק בדמיונך הפרוע בן־דוד אובד הוא לך, שבדמיונך אתה נותן טבעת על ידו ונעליִם ברגליו ושוחט לכבודו את עגל המרבק, כמו שמספר לנו לוּקָס הקדוש במשל הבן האובד, והרי מי שנשחט ולא זכה להגיע לסעודה הם הנוצרים של לבנון, שמשנות הששים של המאה שעברה סבלו תחת ידם של המוסלמים והדרוזים, ואם מַייקל אַבּיַד זה שפניו אומרות חמלה, מזדהה עם השרועים על־יד המדרכה, אם כן מוטב לו ולנו שלא נהיה קרובים.


באה חִלוֶה בוכיה מנצרת וסיפּרה לדוד יוּסֶף על בריחתו של נוּר, והימים ימי צום הארבעים. ביום הששי הקדוש העבירו אל הכפר את חפציו, ובכללם ספריו ופנקסיו. והיה שם פנקס משבצות קטן שהעתיק בו נוּר משיריו של משורר לבנוני מפורסם. “אלֵי מולדת נאוָה, שם גון העבים כגון המיית היונים,” נאמר באחת השורות. ומאז היא עולה וצפה בזכרוני כל אימת שאני בא אל הכפר, והמיית היונים שהיו לפנים בשובך הכומר, מול החלון של כיתה א', חסרה אף היא לאלפבית של הגעגועים.

אבל נוּר היו לו געגועים אחרים, געגועים לימים שישובו פראי־האדם, שאינם יודעים לרכוב על אופנַיִם, אל המקום שבאו משם, אל חולות המדבר, ואז לא יהיה צורך לשחוט אותם. סגרתי את החוברת והאלמתי את המיית יונַי.

הלכתי לקרוא לדוד יוּסֶף מן השדה, מאדמת הדוד נִמְר, כפי שקראנו לה. ואף שחִלוֶה השביעה אותי שלא אגיד מאומה אמרתי לו מראשית התֶלם שנוּר ברח, אף כי לא ידעתי מה משמעות הדבר. עצר הדוד יוּסֶף את הסוס באמצע התלם, הוציא את המחרשה מתוך הרגבים והניח אותה על אדמת הבּוּר, והתקרב אלי ואמר לאן ברח? כאילו מובטח היה שנוּר יברח ביום מן הימים ואין הוא מבקש לדעת אלא לאן ברח. אמרתי לו בָּרח. אמר לי טוב, אבל לאן. אמרתי לו לא יודע. ופתאום היינו שם על־יד הסוס והתלמים, שתי דמויות קטונת וחסרות ישע, ופתאום תפסתי את משמעות הידיעה וידעתי שלא אראנו עוד. כבשתי את פנַי במכנסי החָקי של דודי ובכיתי. ליטף הדוד את ראשי ביד מעופרת ואמר לי לשוב הביתה, הוא יבוא אחרַי. באמצע הדרך עמדתי המום ונפחד מול חרדון שיצא להקביל בקידות את פני שמש אפריל, ואני נדמה היה לי שהוא קורא לי לבוא אליו. עמדתי מאוּבּן והתיפחתי חֶרש, עד שאחזה ידו של דודי בכתפי והביאה אותי הביתה. נוּר ברח ללבנון, אמרה לו חִלוֶה. אני רעב, אמר והתישב על המפתן להתיר את שרוכי נעליו. עשרים וחמש שנים התיר את נעליו וחיכה לנוּר. ובאוקטובר שנת 1982, כששב נוּר אל הכפר, עלה אל קבר אביו וראה שם חרדון שלא בעונתו קד את קידותיו על הקבר בכַוָנה גדולה.

שכנים הרבה הלכו לעולמם במשך עשרים וחמש שנותיו הלבנוניות של נוּר, אבל הדמות הראשונה שחסרה לו בנוף השכונה היתה דמותה של עַבְּלַא, הבת המשוגעת של השכנים, שישנה במתבן עם בהמות הבית והתהלכה כל ימות השנה בבלוֹיי־סחבות שחורים שלא עמדו לה בקור החורף ולא הגנו עליה מפני אכזריות הילדים, על אף כל נסיונותיה של אוּם־רַמְזִי אִמהּ להלבישה את הבגדים הישנים של בנותיה האחרות. ויותר משביקשה האם להגן על בתה מפני הקור, ביקשה להפיס את דעתן של שכנותיה שראו בעירום הצחור, המתפרץ בעד הקרעים, ג’ינים קטנים שפורשים רשתות פיתוי לעיני הבעלים.

עַבּלַא באה אל הכפר בראשית 1949 מבית־היתומים על שם הארכיבישוף בחיפה. איש לא ידע מנַין לה הכובע השחור רחב התיתורה ומנַין לה שמלת האטלס השחורה המנקרת את עיני השכנות. עד שלא פערה עַבּלַא את פיה וגילגלה את עיניה בארובותיהן ושילחה לחלל הכפר את צחוקה המתגלגל והכתה על חזה בנשימה נעתקת, כהרגלה מימים ימימה, היתה אמה סבורה שנסיכה בת נסיכים עברה את מפתן ביתה. ומשעמדה על טעותה הרימה קול זעקה ושבר. שהנה האסון שחשבה שנפטרה ממנו לעד, שב אליה עם בוא היהודים וחזקה שלא ירפה ממנה עד יומה האחרון, ימח שם היהודים וימח זכרם, שהביאו עלינו את צרת השגעון. נאספו השכנות ובאו אל ביתה של אוּם־רַמזִי והקיפו את הנסיכה השחורה והתחילו ממששות כלא מאמינות את הגוף הלכוד כמו ג’יני של תאוָה בתוך קומקום האטלס השחור, ועַבּלַא משחררת עכשיו את כל הצחוקים המתגלגלים שהיו לכודים בה כל שנות בית־היתומים. והיא הוסיפה לצחוק גם כשהוליכה אותה אמה ביללות ובגידופים אל המתבן, למקום שהיה משכנה קודם שנסעה לחיפה. ועַבּלַא, מָשָל היתה כלה עטויה שחורים, נשאה קולה בסלסולי־לשון והעירה משנתם את כל הג’ינים הרדומים. הניעו הזקנים ראש ומילמלו ואמרו מי יתן וידבק בנו חסד השפיות בדבק של נגרים.

עברו הימים והפרה סַבְּחָא אכלה את הכובע השחור, והאטלס התחיל מתבלה תחת מעטה הזוהמה, וגופה של עַבּלַא, הלבן כשלג, הדיר שינה מעיני הנשים ופקד את חלומותיהם של הבעלים, עד שצבתה בטנה ולא עזר לו לרך הנולד שהגיח ממעמקי השגעון לתוך האבוּס בלילה שנולד המושיע בבית־לחם. נטלה אותו אוּם־רַמְזִי בחסות האפלה והסערה והניחה אותו תחת הסלע שלימים אעמוד מולו ואתיפח למראה החרדון המבקש ממני בקידות לגשת אליו, ונוּר, שבא מנצרת לחופשת חג־המולד, מזעיק את הארכיבישוף ומבקש את התערבותו, והלה שולח לכפר אחת מעובדות בית־היתומים שתאסוף את הילוֹד המפרפר בין חיים למָוֶת ותקחנו אל חיפה, למקום שבאה משם אמו שנים אחדות לפני המעשה. אז ירדה תוגה גדולה על עַבּלַא המשוגעת, צחוקה המתגלגל היה ליבבה חלולה, וגופה נצפד וחרב ושקע בסחבות במין ויתור שובר לבבות, ואיש לא התרגש עוד למראה הילדים המקיפים אותה, המציעים לה פת־קימורית רקיקה תמורת הפשלת מה שנותר מן האטלס השחור, והיא, ביד אדישה ובעינַיִם בוהות, מרימה את שולי שמלתה ומגַלה לעינים האכזריות משוּלש־ערוָה מדוּיק להפליא, שייחקק בזכרונם של הילדים לאורך ימים.

שאל נוּר מה עלה בגורלה של עַבּלַא. אמרו לו נשלחה למוסד סגור. ומה עלה בגורל בנה? אמרו לו איש לא התעניין לדעת מה היה עליו. אז סיפר שלפני כמה שנים נעשה ניסון להתנקש בחייו של הפאטריארך חַכִּים, כשעשה את דרכו ב“מרצדס” המהודרת שלו מביירות לדמשק. הצעיר שנלכד והואשם במעשה סיפר לחוקריו שגדל בבית היתומים בחיפה, וכשעמד על דעתו וניסה להתחקות על הוריו הטבעיים פעל חַכִּים להרחיקו ללבנון, ושם אימצה אותו משפחה מוסלמית. התמונה שפורסמה בעתון היתה מעין תמונת נעורים של עַבּלַא. הנוכחים, שהעיסוק בפרשיה עלומה זו מעָבָר הכפר הביך אותם, הזדרזו להטות את השיחה לאפיקים אחרים. ועכשיו, כשאנחנו שבים מקברו של הדוד יוּסֶף, אני מספר לנוּר על יום החרדון, והוא אומר שבדה את הסיפור על בנה של עַבּלַא מלבו, מתוך מניע לא נהיר לו. אמרתי לו שהדוד יוּסֶף המנוח לא היה הסיפור הזה מוצא חן בעיניו, הלא העריץ הערצה עיוֶרת את הפאטריארך חַכִּים. גם הסיפור שלךָ לא היה מוצא חן בעיניו, אמר נוּר, הסיפור שלך על בן אחיו שהלך לעודד את רוחם של המוסלמים השחוטים בסַבּרַא. אני חושב שאתה טועה, אמרתי לו, וזה ההבדל בינך לבינו.


חַ’ליל, אבי המשפחה הראשון, ששלח אותו אביו אל הכפר קודם שמצא האב את מותו לרגלי צריח המסגד, מצא מחסה אצל בן דודו, אַבּוּנַא אִלְיַאס, שהיה כומר הכפר בשנות השלושים של המאה שעברה. בעת ההיא הטיל הארכיבישוף אַ־דומאני חרם על אבּוּנַא אִלְיַאס זה, על שום ההקלוֹת שהנהיג בקרב צאן מרעיתו, ועל שום הידידים הרבים שהצליח לקנות לו מקרב המוסלמים של האזור, וביניהם מַחמוּד אַל־חַאג' קַאסֶם, מכפר תרשיחא, אבי סבו של אל־עַבְּד פַתְחַאללה, לימים שותפו של הדוד יוּסֶף בעסקי ההברחות. ידידוּת נפש קשרה את הכומר לחַאג' מזמן שנודע לו לחַאג' שהוענק לו תואר אַגַא מטעם הסולטן העותומני, והיה צורך להביא את התעודה מביירות הרחוקה. הלך אַבּוּנַא אִלְיַאס ובא אצל ידידו לברכו על הכבוד שנפל בחלקו, וביקש רשות לצאת רכוב על אַ־רַהַאוִיֶה, סוסתו האצילה של מַחמוּד שיצא שִמעה בכל הגליל, אל ביירות, להביא לידידו את התעודה. עד שלא ניטו צללי ערב יום המחרת שב הפָּרש מביירות ומסר בידי מחמוד את התואר אַגַא, ולא יצאה שעה קלה עד שנבקעו אשכיו של אַבּוּנַא אִלְיַאס בשבר גדול, ואַ־רַהַאוִיֶה המהוללת השתינה דם עד שנפחה את נשמתה כעבור שלושה ימים. זכות אבות היא אפוא שעמדה לו לדוד יוּסֶף כשנמצא לו אַל־עַבְּד פַּתְחַאללה שותף לדבר־הברחה בנתיב רְמֵיש־תרשיחא עד סוף העשור השלישי של המאה הזאת, עד שתפסה אותם את שניהם המשטרה הבריטית לאחר קרב מביך שהדוד יוּסֶף נטה להכניסו לאמתחת השִכחה.

זה היה באביב שנת 1929, חֳדשים אחדים לאחר נסיעתו של הדוד גִ’רְיֶס לארגנטינה. שאל הדוד יוּסֶף את גְמַלוֹ של אבי, קשר אותו לגמַלוֹ שלו, והלך עם אחד מצאצאיו של אבּוּנַא אִלְיַאס אל הכפר הלבנוני רְמֵיש להעביר משם ארגזי עָרָק אל תרשיחא, לשותפו אַל־עַבְּד פַתְחַאללה. אחד מַחמוּד אַ־סַּאלֶח, אף הוא מתרשיחא, עזר לדודי ברְמֵיש להעמיס את ארגזי הערק על שני הגמלים, ובדרך לשוב ארב לשיירה על־יד כביש הצפון כדי להסגיר את המבריחים לידי השלטונות. אַל־עַבְּד פַתחַאללה הוזעק מתרשיחא, ואף שנתקע כדור בקנה אקדחו הצליח לשחרר את הסחורה מידיו של מַחמוּד אַ־סַאלֶח הבוגד. אלא שקול היריות הגיע עד תחנת־המשטרה של טַרבּיחַ’ה, ומשם הגיעו כמה שוטרים ועצרו את כל החבורה. תחילה הוחזקו במעצר בעתלית, וכישצא פסק דינם עתרו לירושלים, אבל שם הורע מזלם ועמדו לפני שופט שונא ערבים, כלשונו של דודי, והלה גזר על הדוד יוּסֶף ועל אַל־עַבְּד פַתחַאללה שנת מאסר בפועל, ואת זו בילו באַל־קִישְלֶה בירושלים. אסיר ארמני היה בתא אתם, הַאגוֹבּ שמו, שריצה עונש על שניסה לרצוח את אחי אהובתו המוסלמית. דודי, שהיה חָרש־מלים, חיבר להאגובּ זה שירי געגועים ואהבה, והללו הוברחו אל האהובה מתחת לאפם של הסוהרים, לא קודם שלמדו אותם כל האסירים בעל־פה. שנים רבות לאחר־כך, כשיעבור דודי בשער מנדלבאוּם, כנהוג בחג המולד עד שנת 67, יפגוש את הַאגובּ זה ברובע הארמני של העיר העתיקה, והלה יציג לפניו את אשתו אֵם ילדיו, שלמען עיניה נכתבו כל השירים, והדוד יוּסֶף יאמר לה שאילו ידע מה יופי חנן אותה אללה היה מסתגר בתוך האֵלם ולא היה מעליב את יפיהּ ברדידות החרוזים, והיא אומרת לו שרק בזכות שיריו שמרה אמונים להַאגוֹבּ, שאלמלא הוא ספק אם היו נישאים, והדוד יוּסֶף אומר לה שיש להודות בעיקר לערק של לבנון, שאלמלא הוא ספק אם היו נפגשים. באותה שנה לא הצליח נוּר להגיע אל ירדן כדי לפגוש את אביו. וגם לא בשנים שלאחר־כך. וכשבא לבסוף לא ראה אלא את החרדון שֶקד לעומתו על הקבר.

אחר־כך הלכנו לבקר בביתו של הדוד נִמְר, אחיה של סבתא עַליַא.

בשנות החמישים הייתי נלוֶה אל אמי בביקוריה אצל ז’וֹרזֶ’ט, בתו של הדוד נִמְר. הדוד נִמְר נלוָה אל סבא ג’ובראן במסעו הראשון, וכשעגנה הספינה שהחזירה אותם באלכסנדריה, ירד הדוד נִמְר לחוף ועקבותיו נעלמו במצרים. מקץ עשרים שנה שב אל הכפר וטבּעת של הבונים החפשים על ידו והרבה זהב בכיסיו. והוא קנה את תל אַ־רְוֵיסֶה, התל המזרחי של הכפר, ובנה בראשו את הבית היפה ביותר באזור בימים ההם. היינו עולים, אמי ואני, במדרגות השיש הנוסקות אל שער הכניסה העשוי ברזל וזכוכיות צבעוניות. קולו של הדוד נִמְר אמר “תְפַדַל” מקצהו האחר של אולם־הכניסה רחב הידיִם, ואמי הדפה בידה את דלת־הברזל הכבדה ואני הלכתי לאיבוד באולם המוקף שתי דיוטות עליונות שעולים אליהן במדרגות־עץ מבהיקות. הדוד נִמְר הסב אל השולחן, כוסית ערק בידו, ולפניו בקבוק וצלוחית של “בֹוּנדוּא”, כלומר, אִלסָרים. וברדיו, שהיה המכשיר הראשון שהובא אל הכפר, עַבְּד אל־וַהַאבּ נצחי מתנגן לו בשלוָה על־פי קצב ציצית תרבושו של הדוד, והחיים עוברים להם על קצות האצבעות על־ידו, שמיום שנבנה ביתו על הפסגה לא יצא מן השער ולא התעניין לדעת מה קורה בכפר שלרגליו. ועכשיו נוּר ואני יושבים באולם־הכניסה. הזכוכיות הצבעוניות נעלמו מכּבר ואת מקומן תפסו קרטונים ועתונים ישנים. מדרגות העץ התבלו, ובקירות סדקים וטחב. הדוד נִמְר הלך לעולמו באמצע שנות החמישים, ביום שנשרפו גרנות הכפר בגלל גץ שנשתלח מארובת מכונת הדיִש הראשונה שהובאה אל הכפר. בלוייתו הלכו פלאחים שאוּכַּל עולמם עליהם באש, חדשַיִם ימים לאחר בריחתו של נוּר ללבנון.


באותה שנה, בטקס הסיום של שנת הלימודים שבה למדתי אני בכיתה א', היא שנת אחת לבית־הספר הממלכתי שמנעול שערו נפרץ במקלו של אַבּוּ־חַבִּיבּ, נשלחנו להביא מענפי העָר שהצל על המַעין, כדי לקשֵט מגן־דוִד ענקי שעשה אחד המורים משש קורות עץ, כמצוָתו של המנהל, שביקש להרים את קרנו של בית־הספר בעיני המפקח היהודי שהוזמן לחזות בהישגי התלמידים בסיום שנתם הממלכתית הראשונה. המגן־דוִד העטוי בענפי הער נתלה מעל קדמת הבמה והפיל את חִתתו על משתתפי המסכת ועל השורות הראשונות של הכסאות שפוזרו בחצר שבין בית־הספר ובין הכנסיה, ויצר סביבו מעגל ריק של אימה. שבעה ילדים עלינו על הבמה כדי לפתוח את החגיגה, וכל ילד החזיק בידו הזעירה קרטון בצורת לב ועליו אחת משבע אותיות “אהלן וסהלן” בערבית. כל ילד בתורו הכריז בקול ניחר על האות שנפלה בחלקו בשתי שורות מחורזות, והביט אל המגן־דוִד האימתני. ומשהכריז הילד האחרון על האות שבידו ושתי המלים והושלמו והעלו חיוך של שביעות רצון על פניו של המפקח, הגיחה עַבּלַא אֵי־מִשם וכרוח סערה עלתה ועמדה על הבמה, בידה האחת האהילה על פיה המפיק סלסולי־לשון פרועים, ובידה האחרת ביקשה להרים את שולי שמלתה.

ואני עודני על הסלע, בחצי תאוָה.


 

פרק שנים־עשר    🔗

אבּו־רַמְזִי, אביה של עַבּלַא המשוגעת, העביר את הלהב על הצואר. הדם ניגר על העפר, הנחירַים נפערו לרוָחה והעור נרטט, ונדם. נטל קנה־עץ מיוחד והשחילו בחתך שבקרסול. הבשר נפרד מן העור בקול אִוְשה דקה. אז שלף את הקנה מנדן הבשרים והצמיד את פיו לחתך ונשף מלוא ריאותיו, חזור ונשוף, עד שצבתה הבטן. אחר־כך קשר את הרגלַים, כל רגל בנפרד, אל ענפי התאנה שעל־יד הסלע המכושף, ושם עמדתי אני פעור־פה וצפיתי במחזה בנשימה עצורה.

באותה שעה כרעה אשת דודי לפני תמונת הבתולה התלויה על הקיר המערבי והכתה על חזה והתפללה בכַוָנה גדולה וביקשה את רחמי אֵם המושיע. מעשה שכזה לא נעשה מעולם בכפר ביום הששי הקדוש, היום שנצלב המושיע וגבירתנו הקדושה בכתה דם. ובחוץ, ב“דוּוַארַה”, בוקע להב הסכין בתנופה החלטית נטולת רחמים את קרום העור שבין הירכַיִם. ידו של אַבּוּ־רַמְזִי אוחזת בשפת העור הפרום ומושכת ומפרידה לפי משיכות להב את העור מן הבשר הבוהק המהביל, הרוטט ריטוטים אחרונים בשמש הצהרים. תחילה במעלה הירך, ואחר־כך במורד הבטן הענוגה, הבשר נפרם באִוְשה חושנית מכבלי העור. הידים נשלפות כמתוך שרוולי כתונת־לילה, בעירנות גדולה. הראש נכרת, ושפתי העור נפשקות בערגה.

זה היה שבועים ימים לאחר היעלמו של נור. אחיו הבכור, ששירת במשמר הגבול, הביא בדרכו מסעסע צביה שפגע בה הרכב הצבאי שהסיע אותו אל הכפר. הדוד יוסף, שעדיין היה סהרורי ומסוגר ומיאן להאמין שבנו נעלם, נהג אדישות בחילול הקודש. אבל אשת דודי, שלא עבר בשר מעולם את סף ביתה ביום רביעי וששי בשבוע, כפי שאנו מצוּוים בדיברות הכנסיה, ראתה בהבאת הצביה ובשחיטתה ב“דוּוַארַה” מעשה שאפילו שפל שבכופרים אינו מעז לעשותו, ואוֹת מובהק שנוּר לא ישוב אל הכפר לעולם. ומיטלטליו שהובאו בבוקר מנצרת, הצטנפו להם בפינת החדר והתפללו עמה חֶרש. אמר לה בנה בכורה, אחי נעלם ומה אִכפּת עוד בשר ביום ששי הקדוש או לא בשר.

תכונה רבה היתה מתרגשת עלינו משנכנס שבוע ה“פַּסְיוֹן”, הוא השבוע החותם את ארבעים ימות הצום המביאים את קהל המאמינים אל חג תחייתו של מושיענו. הנשים, ואמי בתוכן, פורשות עכשיו אל הבתים, מתוך הזדהות עם האֵם האלוהית שאף היא שבה אל אלמוניותה עם כניסת שבוע ה“פַּסְיוֹן” וכדי לעשות את עוגיות התמרים. אבל מתוך אבל על היעלמו של נוּר לא באו עוגיות אל פינו בשנה ההיא, ואפילו ביצים קשות לא אכלנו, כנהוג בחג הפסחא. בבוקר אותו יום ששי נשלחנו אנו הילדים אל השדות, ללקט פרחים לעטר בהם בערב את ארונו של ישו המובא לקבורה. נרקיסים ורקפות ופרחי קידה צהובים לרוב, כפרחי הקידה הצהובים האלה המפלחים עכשיו את הזכרון בדרך אל כפר סִלְוַאד.

באביב 1983 נסעתי לפגוש את סוּרַיַה סַעִיד, היא לַילַה ח’וּרי של הכפר. שהנה אני הולך עכשיו חמוש בתמונה של רוכב האופנַיִם המצדיד את מבטו אל הנרצחים, ובהכחשתו של נוּר בן דודי שיש בה יותר משמץ של הודאה באמיתו השערתי, אני הולך עכשיו למשש בידים סקרניות ומגדירות את התום ההיוּלי הזה שבאִי־הוַדאוּת, את נטיפי הספקות האסורים למגע. שנתַיִם ימים התהלכתי אפוף בדברים שמסרה לי סוּרַיַה סַעִיד על־ידי ידידי העתונאי לאמור, שעבּדאללה אַל־אַסְבַּח, חמיה, סיפר על פגישתנו בתרשיחא כשחזר למחנה סַבּרַא בביירות, וזקנה אחת ששמעה את שם משפחתי נזכרה בשמועה ישנה נושנה שנפוצה בביירות בסוף שנות העשרים, בימים שעבדה עבודת כובסת בבתי העשירים של רחוב אַל־מַעְרַד, לימים רחוב אַל־חַמְרַא, על אודות הבן המאומץ של משפחת אַבּיַד ועל אמו הפלסטינית שהיתה ממשפחת שַמַּאס, וכי אותו הבן, מישל, הוברח בזמנו לארצות־הברית, אבל בסוף שנות השבעים שב אל לבנון והצטרף למרכז המחקרים הפלסטיני אשר בביירות.

הייתי מתעורר עם הזריחה ונוטל את הסיר הגדול ביותר בביתנו והולך לדיר של אַבּוּ־סַבּרִי להביא חלב. סַבְּרִי עצמו, בנו בכורו ומקור גאוָתו, שהיה שחקן ראשי במחזה־הכפִיה של בית־הספר “מוחל מי שבידו הכוח”, למד בעת ההיא משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. הדרך לשוב הביתה היתה מסע מפרך ומורט עצבים: איך שומרים את החלב שבסיר שיהיו פניו שקטות וחלקות ככל האפשר, ואיך מתאימים את קצב ההליכה הרהוּיה לגחמות המשטח הלבן. בימים ההם התהלך סַבּרי בירושלים ובידיו סיר אחר: איך שומרים את תנועת “אַל־אַרד” שלא תגלוש אל מחוץ לחוק. עד שגלשה. לימים נשא לו סַבּרי לאשה את חַנֶּה, נכדתה של הדודה מַארי, ולאחר שנים של התנכּלוּת השלטונות עקרו הזוג אל ביירות והצטרפו שם למרכז המחקרים הפלסטיני.

בראשית פברואר, 1983, חדשַים ימים קודם שנסעתי אל סוּרַיה סַעיד, חנתה מכונית תופת מתחת לבנין מרכז המחקרים הפלסטיני. חַנֶּה, נכדתה של הדודה מַארִי אמרה שלום לבעלה וירדה במדרגות מן הקומה השביעית. סבתה מַארִי שכבה באותה שעה על ערש מותה בפַסוּטַה, שלושים יום בטרם תפגוש את בוראה, עטוּיה בתכריכים הירושלמים שנקנו לה במיוחד שָנים לפני מותה. חַנֶּה, שנתייתמה מאביה כשהיתה בת תשע, גדלה בצל כנפיה של הדודה מַארִי. אביה נהרג ביריה שנורתה מאקדחו של תושב אלקוֹש, לפנים דֵיר אל־קַאסִי, בחתונתו של קרוב משפחה, אחיינו של אַבּוּ־חַבִּיבּ. עכשיו היא יורדת במדרגות מרכז המחקרים וחושבת על ילדתה בת התשע. מכונית התופת מתפוצצת. סַבְּרִי מזנק ממשרדו שבקומה השביעית ויורד במדרגות. בקומה הרביעית הוא מוצא את חַנֶּה מוטלת בלי רוח חיים, כפי שנכתב בעתונים למחר.


וזה סִלוַאד, אמר ידידי העתונאי ועצר את מכוניתו בכיכר. אחר־כך הדריך אותי איך הולכים לביתה של סוּרַיה סַעיד, ונפנה לעיסוקיו. קבוצה של ילדים סקרנים התגודדה סביבנו, כדרכם של ילדי הכפרים. את מי אתם מחפשים, שאלו בקול רם. תודה לכם, אמרתי, אבל אין צורך שתטריחו את עצמכם. אבל הם לא ויתרו בנקל וליווּ אותי כשובל של סקרנות עד שהגעתי אל הבית.

אשה בשנות החמישים לחייה עמדה מולי, עוטה שחורים, ושׂערה שגונו כגון האפר סתוּר ומתבדר לה ברוח הקלילה של ראשית האביב, זו המבדרת גם את העשן העולה מתנור אפיה מאולתר שהיה לפנים חבית, והאשה משברת את הזרדים שבידיה בקולות ניפוץ עמומים, ומשליכה אותם לתוך התנור. ואת לבי מפלחת התחושה שאולי מוטב היה לו לסיפור הזה להישאר כגולם הזה בתוך פקעת האֵלם לעולמים. אבל עכשיו שנתבקעה הפקעת ופַרפר הסיפור השיל מעליו ברפרוּף כנפַים קסום את קורי שנות השִכחה, הלא הדרך לשוב לאחור חסומה בפנַי, ולא כל שכּן בפניו. והשריר שזע בזוית הפה, בלא שאומַר דבר, נרטט למראה תוֵי פנַי, שהזכירו לה לאשה העומדת מולי פנים מוּכּרות מן העבר הרחוק. לפי שבמירוץ השליחים המשפחתי הועברו אלַי בדייקנות מופלאה תוֵי פניו של הדוד אִליַאס, אחי אמי, שבמשך תשעה חֳדשים בשנת 1936 היו הפנים שהסכינה אליהם לַילַה ח’וּרי בת העשר, ונצרה אותם בתוכה כמין מסכת מָוֶת לדמות האב האחרונה שנקרתה על דרכה בשנות גלותה. עז שחורה התקרבה והתחככה ברגליה ופעתה וכישכשה בזנבה.

אמרתי שלום, ושאלתי אם אני מדבר עם הגברת סוּרַיה סַעִיד.

“כן,” אמרה בחיתוך מהיר כמבקשת לסיים שיחה כפויה ולהתפנות לעיסוקיה. הצגתי את עצמי.

“כן, ידידך העתונאי היה אצלי לפני שנתַים, מה שלומו.”

הוא הביא אותי לכפר."

“ולמה לא בא אתך?”

“יש לו עיסוקים משלו, הוא יבוא לאסוף אותי מכאן.”

טעות ראשונה. מִנַין לי הבטחון הזה שהאשה העומדת מולי תזמין אותי לביתה.

“כלומר נדברנו שהוא יחפש אותי,” הוספתי בנעימה של התנצלות.

“מַעַלֵיש, הלא בסופו של דבר אנחנו בני כפר אחד. אבל בוא ניכנס, לא יפה לעמוד ככה בחוץ.”

“אבל אני רואה שבאתי בזמן לא נוח,” אמרתי והסתכלתי בתנור. “מה יהיה על הבצק שתפח?”

“אין דבר, ממילא עדיין לא תפח, רציתי לעסוק במשהו סתם ככה.”

עלינו בשביל. ריחות של בית עמדו בכניסה המוצלת בסוכת הגפן ששילחה קנוקנות לכל עבר. הדלת היתה פתוחה. “תְפַדַל,” אמרה.

עמדתי שם, מהסס. עדיין אתה יכול לשוב על עקבותיך, אמרתי לעצמי. ידה של סוּריה סעיד נגעה קלות בזרועי, כדוחפת אותי לעבור בשער הגדול. פרפר אביב לבן יצא מן הבית ברפרוף של חדוָה ונעלם. “הנה בַשוּרַה,” אמרה, “מעַנין מה הביאה לנו. היכנס.” נכנסתי. חדר־ישיבה מרוּוח ובו מיטות מכוסות בד פרחוני נגלָה באפלולית. ארון־בגדים ישן ודהוי עמד נושק לקיר משמאל, ומולו היתה דלת סגורה שמוליכה כנראה לחדר אחר. אחר־כך נגלתה לי דלת המטבח, ועד שלא התרגלו עינַי לאפלולית והתישבתי על הכסא היחיד שעמד בחדר, הבחנתי בתאומים כבני שלושים יושבים אל שולחן־עץ חום מתקלף ואוכלים מן הצלחות שלפניהם בשקיקה גדולה. על חלקו הפנימי של השולחן היו מונחות שכבות של פיתות לפני אפייתן, ויריעת בד מפרידה בין שכבה לשכבה. סוריה סעיד התישבה על קצה המיטה הסמוכה לחלון המערבי.

“מה שלום דודך אליאס?”

“מת בסרטן לפני שנים, גם הדודה רוז.”

"גם סִת רוֹז מתה! רחמי אללה עליהם.,

סִת רוֹז! כאילו עודנה ילדה קטנה בבית של הביטַארים בביירות.

שתקה. אולי חשבה על מתיה. אחר־כך שאלה: “הכרתָ אותם?”

“לא. גם אמא ראתה אותם רק פעם אחת אחרי ארבעים ושמונה. בחג המולד, במַנדלבּאוּם.”

“ארבעים ושמונה…” לָאטה את המספר באדישות, בויתור, כאילו הסתנן מבין כל הזכרונות ועלה בהיחבא אל שפתיה. אחד התאומים הניח את הכף מידו ברעש גדול על השולחן, וקם וניגש אלַי. קמתי לכבודו ולחצתי את ידו. חיוך של אושר האיר את פניו. מילמלתי כמה מלים, והוא פנה אל החדר הנעול. אחיו נשאר יושב אל השUלחן, ובהה אלי מן האפלולית.

“בנַי,” הוסיפה ואמרה באותה אדישות, באותו ויתור.

“כן, קראתי עליהם בעתון, אז כשהיה משמר־הגבול בכפר.”

טעות שניה.

“וכך עלית על עקבותי!” נתחייכה, “ומה אתה רוצה שאספר לך?”

עד כאן היתה פגישתנו מתוכננת לפרטיה בדמיוני מכאן ואילך מתחילה ההרפתקה הגדולה שלא שיערתי אֵילוּ כיווּנים יהיו לה ולאֵילוּ מחוזות תוליך אותי.

“לא הרבה, עד שיתפח הבצק.”

“בעלי לא יאהב את זה במקום שהוא נמצא, בבית־הסוהר. אסיר בטחוני קוראים לו.”

“כמה שנים הוא יושב שם?”

“חשוב כמה נשאר לו. הרבה. מי יחיה עד אז.”

“אַת עדיין צעירה.”

טעות שלישית.

“לפעמים אני לא מאמינה שעמדתי בכל זה: שאני היא אותה ילדה שתיתמה מהוריה בפַסוּטַה ועברה דרך ביירות ואחר־כך שָבה אל כפרה וגורשה לג’נין ומשם לכאן. סִת סַעדַא, ימח שמה וזכרה, לימדה אותנו על המלאך השומר המלַוה אותנו מן הלידה עד המוֶת. לפעמים נדמה לי שהוא התנסה בכל זה במקומי, ואני עמדתי בצד והסתכלתי בחיי.”

“בשביל זה באתי אליך, שתספרי לי על כל מי דברים שעברו לעיניך כשעמדת בצד והסתכלת.”

“איפה אתה רוצה שאתחיל?”

“אני לא יודע. בכל מקום שתרצי.”

טעות רביעית. מי ערב לי שלא אוֹבַד בסבך הסיפורים וכל החוטים יישמטו מידַי.

“בוא ונתחיל מן הסיפור ששמרתי בתוכי שלושים ושלוש שנים עד שהגיע ידידך העתונאי. משונה, רק עכשיו אני חושבת על זה שישו נצלב בן שלושים ושלוש.”

“עדיין אַת זוכרת…”

חדלתי לספור את הטעויות.

“כן, יש דברים שלימדה סִת סַעדַא ואינם נשכחים. אגב, בעלי לא ביקש ממני להתאסלם. אבל אחרי מה שעשו לי הנוצרים הוא לא היה צריך לבקש.”

“ואני עכשיו בן שלושים ושלוש,” אמרתי.

צחקה ואמרה: “יכולת לחכות עד השבוע הבא, לפסחא. אבל אתה עדיין צעיר לזה, בוא לא נדבר על המתים. הלא בשביל החיים באת.”

“אני כבר לא יודע.”

מיום שעמדתי על הסלע המכושף הוליכוני כל חיי אל הרגע הזה, ועכשיו שהגעתי ואני עומד לפני פתח המערה, ספק בידי אם אני רוצה למלמל את מלת הקסם, ואפילו יעמוד לי כוחי לעושת כן, ספק אם ארצה להיכנס. אלא שהחרטה כבר היתה ממני והלאה. השלתי אותה מעלי כשעברתי את סף ביתה של סוריה סעיד וחדרתי לממלכתה האפלולית.

“איפה אתה רוצה שאתחיל?”

הוצאתי את חוברת “טיים” ופתחתי אותה לעיניה.

“זה האיש?”

“יותר משלושים שנה עברו מן הפעם האחרונה שראיתי אותו, והתמונה אינה ברורה כל־כך. אבל לפי הפרופיל, זה הוא. גם יש משהו בכתפים, איך אומַר לך, התנועה הזאת כשהוא מביט הצדה והכתף כאילו רוצה להביט גם היא ומתרוממת מעט. זה בודאי הוא. ומי יודע, אולי אחד משני האנשים השרועים לשמאלו הוא חמי. אביך עודנו סַפר?”

“לא. כלומר, הוא מת לפני כמה שנים. היה סנדלר בסוף.”

“אתה יודע לפעמים אני חושבת על מגע ידו, כשלקח אותי מפַסוּטַה אל ביירות. עד בּנְת גְ’בֵּיל לא עזב את ידי. ידי נרדמה והוא לא הרפה ממנה, שלא אלך לאיבוד. ואיך הלכתי לאיבוד אחר־כך.” והיא הביטה בעד החלון ואמרה: “גם האש בתנור הלכה לאיבוד, אבל אין דבר, הבצק עדיין לא תפח.”

וצלליתה על רקע ריבוע האור של החלון.


שמחתי לשוב אל הכפר בארבעים ושמונה. תמיד שמחים לשוב למקום כלשהו, וביחוד הביתה, אף שלא היה לי בית שם. כלומר, אחותי היתה שם, אבל לא הביתה שבתי. ההורים מתו בשלושים וחמש. לפעמים אני חושבת על אבי, חולמת עליו. על אמי – אני לא יודעת. כאילו מתה בכַוָנה, מתה וזנחה אותי ואת אחותי, שתי יתומות. בעצם לא חשבתי על כל התקופה עד שהגעתי אל ביתם של משפחת אַבּיַד. שם היה לי זמן רב לחשוב. סִת סַעדַא כבר התחילה משתכּחת, אבל דבר אחד לא יניח לי עד יום מותי. לא דיברתי על זה עם איש מעולם. הרבה שנים עברו עד שהבנתי את משמעות הדברים שקרו. אבל גם עכשיו אני מנערת את חצני, אל אחטא בשפתַי, אולי טעיתי, אללה ביני לבינה. כשלקחה אותי מן הבית של סבתא שלך והביאה אותי לביתה של מַארי סוּרסוּק, אמרו לה שהחדר שלי למטה והיא הוליכה אותי במדרגות אל החדר. בת עשר הייתי בסך הכל. שאהיה טובה, אמרה לי, ושאשמור על עצמי, רעדתי כולי. אחר־כך סיפרה בכפר ששלחה אותי לפנימיה מכובדת. שנים לאחר כך הייתי בתוך הפנימיה של עצמי. היא סגרה את הדלת וקרבה אלי. בלי שאדע מה קורה התחלתי לבכות. חפנה את שתי לחיי בידיה הקרות ונשקה לי על פי נשיקה ארוכה. כל השנים שעבדתי שם זכרתי את ידיה בתוך בגדי, ואותה שוכבת מעלי על המיטה החורקת, ואת ההתנשפויות. שלש פעמים בשנה התנסיתי בזה, איכשהו. אחר־כך התחלתי לברוח מן הבית כשבאה כדי לאסוף את השכר שלי. בת שש־עשרה הייתי כשהתחילה מַארי סוּרסוּק לשים לב למה שבניהָ מעוללים לי. השׂער שלי הטריף עליהם את דעתם. ומפני שאהבה אותי לא רצתה לזרוק אותי אל הרחוב. דיברה עם משפחת אַבּיַד, והם לקחו אותי ונתנו לה את המשרתת הזקנה שלהם במקומי. היה להם בן אחד. מִישֶל. הדבר הראשון שראיתי היה שהוא לא דומה להורים שלו כלל. אבל העושר אינו משאיר הרבה מקום לסימני שאלה. ואינו משאיר סימנים בכלל. עובדה. איש לא השגיח בקיומי שם. חוּץ ממִישֶל, לפעמים. בני גיל אחד היינו. הוא הלך בלָבן תמיד, חולצות, מכנסַים, הכל בלָבן. מחצית ימַי ביליתי שם בכיבוס ובגיהוץ, שייראו בגדיו ללא רבב. כענן בקיץ היה, אבל כמעט לא ראה אותי. אני, לעומת זה, הייתי מסתכלת בו שעות. גם בשנתו. איני יודעת אם אהבה היתה כאן. אולי משום כך, מפני שהסתכלתי בו בשנתו, לא סיפרתי לידידך העתונאי שהכרתי אותו. אתה אינך דומה לו כלל. משונה שאתם בני דודים. מן הסתם הוא דומה יותר לגִ’רְיֶס אביו, שהיה כנראה איש יפה. וכל אותו הזמן לחש לי לבי משום־מה שמִישֶל אינו שייך לשם, שהוא אַחֵר. אני, שלא ידעתי הורים, הייתי מסוגלת להשגיח בחסרונם. לכן שמרתי עליו כל הזמן, כמו הקמיע שהיה תלוי לו בצוארו, שלא מש לרגע, חוץ מזמן הרחצה. בבוקר ההוא בארבעים ושמונה מצאתי אותו בחדרי, על השידה שעל־יד המיטה. אמרו לי שהוא נסע ושלא אראה אותו עוד. בלילה נכנס לחדרי, כמו שחלמתי עשרות פעמים, והניח את הקמיע על השידה במקום ברכת הפרידה. כשראיתי את הקמיע ידעתי שהוא הלך, קודם שאמרו לי. ומאז הוא אתי. כלומר, שניהם. אחר־כך באו ואמרו לי שאחותי מחפשת אותי, שאשוב. לאחר שנסע לא היה כל טעם שאֶשאר שם. ואז סיפרה לי המשרתת השניה, הכובסת, על האיש שהופיע בבית פתאום ואיים לפרסם את האמת על אמו של מישֶל־אנטון. את אַלמַאזַה לא פגשתי מעולם, אף שהיינו בנות כפר אחד. היא עבדה בקצה האחר של העיר, ולא אהבה בני־אדם מי יודע מה. גם הייתי בגיל בנה. ובאתי אל הכפר, ובאו החיילים. לא היה לי זמן אפילו להריח את אחותי. במשאית אמרו לנו שגיסה של אַלמַאזַה הוא שהלשין. אמרתי בלבי אַתֶם איבדתם בן ואני איבדתי בית. איש לא חייב כלום לאיש. אחר־כך התחתנתי עם בנו של אַל־אַסבַּח, ונולדו לנו שני הבנים שראית. חֵרשים ואילמים. אף שבכל תקופת ההריון הלכתי עם הקמיע של בן־דודך. תראה מה יצא מזה.


“אַת שומרת אותו עדיין?”

“מַה חשבת?”

“אַת יודעת מה יש בתוכו?”

“אסור לפתוח קמיעות!”

“אילו ידעת מה יש בתוכו!”

והיא קמה מעל המיטה, גופה העוטה שחורים נמתח על רקע ריבוע האור של החלון, והבהיק. בנה השני, שישב כל אותה עת על־יד שולחן המטבח, קם והלך אחריה, ושניהם נכנסו אל החדר הנעול. ואני ישבתי שם בוהה אל החלון. שהנה הדברים באים אל סיומם. בקול אִוְשה דקה. אמרתי לקום וללכת.

והנה היא יוצאת מן החדר וסוגרת את הדלת, ומתקרבת אלי. אני רואה את שרוך העור השחור שמסביב לצואר הלבן, ואני רואה אותו נעלם מאחורי הצוארון המכופתר של השמלה. והיא מתקרבת אלי, וכבר אני חש שנשימתה מרעידה את ריסי עינַי. וחזה מתנשם לפני עינַי. קח את הקמיע, היא אומרת. וידַי מתירות את הכפתורים מאליהן, אחד לאחד. וכל כפתור שהוּתר משלח בחדר עוד אלומת־עור, בתולית־מהממת. והנה הקמיע הספוּן במשולש העור השחור לפני עינַי, וידי שולפות את שתי הידים משרווּליהן כשני להבים, ושתי פטמות פראיות מזדקרות לנגד עינַי, ושתי ידים שנהביות מצמידות את ראשי אל בוהַק השנהב, והשמלה השחורה מוּשֶלת ונוֹשרת, ובחדר אור יקרות ונהרה גדולה. זה הגוף שהיה צריך לפקוד את חלומותיו של אנטון האחר בביירות, זה הגוף שהיה צריך להרעיף עליו את בתוליו. ואני כורע על ברכַי וחופן בשתי ידַי את שני פלחי העכוז וטומן את פנַי בתוך הערוָה ונושם מלוא ריאותי את צינת הטחב ואת ריחן העתיק של האבנים ואת אטימוּת הטיט הנודפת מקרקעית הבור, הממלאת את החלל סביבי כמין תחושה של קרקע־לא־קרקע הממתינה למגע כפות רגלַי ההולכות ונשאבות אל התחתית בתנועות קצובות, ומלוא ריאותי אני נושם את הנרקיסים ואת הרקפות ואת פרחי הקידה הצהובים, ועל־יד על יד קול החיכוך מתרחק והולך ואני מתקרב אל הֵדו העולה מתחתַי, האופף אותי כמין פיוס אפלולי, ואני פוקח עיניִם ומביט אל ריבוע האור המתרחק מעלי, ומביט אל התחתית ההולכת ומתקרבת אלַי ודוחה ומדחיק את החשיבה על המגע הממשמש ובא בין כפות רגלַי ובין הקרום המכסה על הטיט ומֵי־הבִצים שבקערוֹרית שבמרכז התחתית העגולה והמשופעת וכבר הוא משקף עכשיו לעיניִם שהתרגלו לאפלה את בבואתי העולה לקראתי במהופך מתוך המראה השחורה, והמראה מתנפצת לאלפי רסיסים מבליחים בחשכה, ופתאום נשמעת צוָחה, והצוָחה מתנפצת לאלפי הדים, וגופה של לַילַה ח’וּרי, גופה של אשה שלא מלאו לה עשרים שנה, נכמר סביבי, ובגופי ננעצת חַכַּת הקמיע, בהתפייסות גדולה ובעדנה אין קץ.

ויצאתי מאצל גופה. הבצק שתפח על שולחן המטבח יוסיף לתפוח, יגלוש ויבוא אליה, יעטוף את עירומה. ומשולש הקמיע השחור ייטמע בין שדיה לעד.


המסַפּר, “מֵיפלאוּאר” ד'

מְסַפֵּר הסיפור הוא הסיפור עצמו.

ג’וֹן בארת'


אַיוֹוָא סיטי, 5 באוקטובר

זה כמה ימים לא באה שינה לעיני למן החגיגה הסינית, מן הסתם. אמת, זעיר פה זעיר שם נפלה עלי תנומה, אבל הייתי ננער ממנה כאילו לא היתה. כמפת השולחן הנשמטת באחת והנה אגרטל הבדולח עומד על העץ החשוף, מעל לבבואתו, כאילו שם היה מאז ומעולם. וכך הייתי מתעורר אל תוך היקיצה הגבישית. בבוּאה בתוך בבוּאה.

אתמול אחר הצהרים הלכנו אל ביתו הכפרי של לארי מַארְגַ’לִי, הפרוּש מן העולם בעֳבי החורש, בדרך אל קַאלונה. לפנים היה הבית חוָה חקלאית ועכשיו הוא משמש מקום התבודדות ומרגוע. סיר הצ’ילי עמד בחוץ, על־יד הכניסה, על גבי שלוש אבני כירה מאולתרות, וטַניָה מַארְגַ’לִי ששערה בגון האפר, בוחשת בסיר ומנפנפת בידה להרחיק מעליה את עשן הזרדים. הבאים נכנסו אל הבית לחפש משקה צונן, ואחר־כך התישבו באכסדרה מוּתשי חום ונסיעה ולגמו מן הפחיות. מֶרי מציגה אותי לפני טַניה, וזו אומרת: “מַייקל אַבּיַד יאחר לצערי. הוא התקשר משדה־התעופה של סִידֶר רַאפּידְז לפני כמה דקות. היה עיכוב בטיסה. אבל הוא בדרכו הֵנה.”

“ומי הוא מַייקל אַבּיַד, יוּרשה לי לשאול?”

"אינכם מכירים. הוא ידיד שלנו. לארי בעלי והוא – שניהם ממוצא לבנוני.

“ולמה הוא רוצה להיפגש אתי?”

“אין לי מושג, אבל אתה תשמח מאוד להכיר אותו, אני חושבת. למה לא תיכנס ותקח לך משקה.”

נכנסתי אל הבית. טרקלין רחב ידים שפזורים בו רהיטי־עץ כבדים, מעטים, על גבי שטיח מזרחי גדול להדהים. מדרגות־עץ שחוקות מוליכות אל גלריה ובה שני חדרים. בר־און עומד ומביט מוקסם בציור תלוי על אחד הקירות, ומפמפם במקטרתו. אשה, בידה הימנית זר פרחי קַחוָן צהובים, גופה בשמלת טוּרקיז ארוכה, ומתחת לאמרתה צעד מהוסס. עיניה כברֵכות חומות ביער, מבהיקות בחמה. ובלחייה אדמומית כהה ומלאה. שערה החום מתולתל וסתור. בר־און רואה אותי ומחייך אלַי בחיבה.

“אתה נראה מדוכדך מאוד. מה קרה?”

זכרתי שבטיסה לשיקאגו שאל אותי אותה שאלה. אלא שאז היתה רוחי מרוממת עלי.

“אתה זוכר את הסיפור שסיפרתי לך במטוס?”

“על הפרידה מן האשה הנשואה?”

“אז היה הסיפור בדיה. שלשום קיבלתי מכתב שאכן קרה.”

“אני מצטער לשמוע אבל איך קרה?”

“שבעה מכתבים שכתבתי לה נפלו לידי בעלה.”

“והוא מבקש את ראשך על טס של זהב!”

“שמו שלו יוחנן דוקא.”

“ומה אתם מתכַוְנים לעשות, אם מותר לי לשאול?”

“לא כלום הכל נגמר אני חושב. לפני חצי שנה הגישה תביעה לבית־משפט אזרחי, להיפרד ממנו. יש גם ילד. מי יקבל אותו. עורך הדין שלה יעץ לה לנתק כל קשר אתי, לפחות עד סיום המשפט.”

“סלח לי על מה שאני עומד לומר, אבל אתה ודאי תבין. יש לי רושם, ואני באמת משתתף בצערך, אם זה הביטוי המתאים, אבל אישית, איך אומַר, יש לי רושם שויתרתי על סיפור יוצא מן הכלל. אגב, לא ראיתי היום את אמירה, איפה היא?”

“לא הרגישה טוב. נשארה בחדרה.”

טַניה מארגַ’לי עמדה בפתח ושאלה אם אנחנו רוצים להצטרף לסיור שהיא מדריכה ברחבי החוָה. “ומה יהיה אם יבוא ואני לא אהיה כאן?” אני שואל אותה.

“חיכה כל כך הרבה, יחכה עוד מעט.”

בר־און זוקף אזנַיִם.

חוָה מוזנחת היתה, ששיחים פראיים השתלטו על אדמות המרעה שבה והסתירו את גזעי העצים ואיימו לפלוש אל שבילי העפר. הלכנו בשביל המוליך אל האגם, שבקצהָ המרוחק של החוָה, שביל מפותל שעשבים שוטים זרקו בו, ובכמה מקומות דומה היה שהוא עובר בין הענפים. פֹאקוֹ, פחית משקה בידו, אומר שזה מזכיר לו את המולדת. נחילי יתושים מבשרים שאנו מתקרבים אל האגם. אחדים אומרים שהם מוַתרים על המראה והופכים את פניהם לשוב אל הבית המוּגן. ופתאום אנחנו מתחת לחֶרְמֵי הזהב של השמש התלויה בצמרות האילנות המשתקפים באגם. אוֹר גָּנוּז, אדמדם, זוֹלֵף בין הענפים ונוגע חרישית בפני המים. והאגם, מִשְׁנֶה דְמָמָה יִדּוֹם, כְּאִלּוּ דְּמִי הַחֹרֶשׁ וְהַדְרַת סוֹדוֹ נִכְפָּלִים שָׁם בִּרְאִי מֵימָיו הַנִּרְדָֹמִים. אנחנו עומדים מִבַּיִת לַפָּרֹכֶת שֶׁל

הֶעָלִים, מביטים בכִפַּת הַתְּכֵלֶת הַכְּפוּיָה וּמֻנַּחַת על הצמרות שבתוך האגם, וצפּוֹר בוֹדדה דואה חרישית מגדה אל גדה, והאגם שלֵו ומחשה, פניו מראָה קפואה. ופתאום ריבוא אדווֹת מרעידות את החלל בזעקה, והמראָה מתנפצת לאלפי מכיתות מבליחות. פחית משקה שוקעת במים. “חבל שעשית זאת,” טַניה אומרת לפּאקוֹ בהשלמה, ובר־און, פניו אדומות מזעם, מסנן כלפיו: “למה עשית זאת, למה?” פּאקוֹ ממלמל כמה מלות הצטדקות ואומר שלא יכול לשלוט בדחף להפר את הדממה. “תיכף תגיד לי שהשקט הוא רפש!” בר־און לואט ריטוֹרית ונאנח “אתה יודע,” טַניה מוסיפה בעצב, “לפני עשר שנים שידל אותנו ידיד שלנו שנרשה לעשות פסטיבל רוֹק בשטח החוָה. הפסטיבל נמשך כמה ימים ובסיומו ניקו המארגנים את השטח מכל הפסולת שהצטברה. לאחר יוֹמַים עמדתי כאן על שפת האגם והסתכלתי בעדרים שבאו לשתות. פתאום אני רואה שהמים מתחילים להאדים, ופרה אחת קורסת ונופלת לתוכם. לא הבנתי מה קורה. אחר־כך עוד פרה, ועוד פרה. פרות קרסו גם במרעה. בבדיקה שעשה הוטרינר התברר שהפרות איבדו הרבה דם בגלל חתכים במערכת העיכול. אלפי לשוניות, לולאות־הפתיחה של פחיות המשקה, היו פזורות במרעה. הזמַנוּ קבוצת ילדים מבית־ספר קרוב לאסוף אותן תמורת חמישה סנטים ללשונית. אבל כבר היה מאוחר מדי.”

בדרך לשוב לא החליפו בר־און ופּאקוֹ מלה, אף שהלכו זה לצד זה. אני שב ורואה את הפחית הנוחתת על פני המראָה, ואת האדווֹת המרעידות במעגלים את פני האגם ומעַוְתות את פניו של בר־און בזעם תהומי. ונדמה היה לי שהוא מסוגל לסלוח לפּאקוֹ על תמיכתו בטרור הפלסטיני כמוצא אחרון, ועל כל פנים להבין זאת. אבל בשום פנים לא יכול לסלוח על זריקת הפחית. לִיאַם, שעדיין היה המום מגורל העדר, חזר וחקר את טַניה וביקש לשמוע את קורות אותו היום על שפת האגם לפרטיהם. ופעם בפעם היה מביט אל בר־און ופּאקוֹ, ואחר־כך אלַי, כמבקש לומר לי, הרי אמרתי לך.

בבית לארי מַארגַ’לי אומר לי שמַייקל אַבּיַד ממתין לי בחדר שבדיוטה השניה. עקיצות היתושים מתנפחות ומציקות ואני מגרד בהן בלי רחמים ועולה במדרגות. דופק על הדלת הראשונה, ומשלא בא מענה אני פותח אותה ומציץ פנימה בהיסוס. החדר ריק. אני מביט אל הטרקלין שלרגלַי. טַניה מחייכת אלי ומורה על הדלת השניה.

אני פותח את הדלת, והאור המציף את הטרקלין מאחורי. אור השמש השוקעת, שהדליק את החלונות והעמיד באור תיאטרלי, ספרותי כמעט, את האורחים העומדים עכשיו וקעריות הצ’ילי בידיהם. הוא יושב אל השולחן, צללית על רקע וילון פרחוני משוּך שאור היום מחלחל בעדו במשׂוּרה. מנורת שולחן קטנה זורקת טבעת חיוַרינית שידיו בלבד לכודות בה, פכוּרות על גבי תיק משרדי אדמדם ומחוצה לה שרויות באפלולית הפריכה פנים עמומות של גבר מן המזרח, בשנות החמישים לחייו. הוא קם לקראתי, בלָבן כולו, ומזמין אותי להיכנס. בלאט אני סוגר את הדלת אחרי. הוא לוחץ את ידי בחום ומציג את עצמו, מבקש סליחה על הדרמתיוּת שבכל הענין.

“זה האמריקאי שבי,” הוא אומר בחיוך מתנצל ומזמין אותי לשבת, מעֵבר לשולחן. “אתה בודאי תוהה למה ביקשתי להיפגש אתך,” הוא מוסיף באנגלית. “האם השם אַבּיַד אומר לך משהו?”

“ככל שידיעתי מגעת היתה בחיפה משפחת אַבּיַד אחת, עד ארבעים ושמונה.”

“הנה כבר יש לנו קצה של חוט. האם ידוע לך על קשר כלשהו ביניכם לבינם?”

“נדמה לי שאשת דודי שירתה בביתם.”

“אַלמַאזַה,” זרק את השם כאומר עובדה פשוטה. “היא היה לי כאֵם שניה,” הוסיף בערבית, “שלישית, ליתר דיוק. שמי מישֶׁל אַבּיַד, ואַלמַאזַה עבדה אצלנו בחיפה. בארבעים ושמונה ברחה אתנו אל ביירות. ולאחר שנה נסעתי אני הֵנה, לארצות־הברית, הייתי בן עשרים.”

“היא מתה בינתים. ודאי אתה יודע.”

“כן, התאבלתי עליה יותר משהתאבלתי על אמי. נוּר, בן־דודך, הוא שסיפר לי.”

“נוּר?” אמרתי מופתע.

“הכרתי אותו בלבנון כמובן. חזרתי לשם לפני כמה שנים. גם סַבּרי סיפר לי עליה…”

“מיד תאמר לי שאתה מכיר גם את שלומית?” נתמלט לי מפי, ומיד הצטערתי על כך.

“שלומית! לא. מישהי שהייתי צריך להכיר?”

“תִראה, לא ישנתי כמה ימים, ואינני בטוח שאין כאן חזיון תעתועים כלשהו. אולי תאמר לי במה מדוּבר?”

“מדובר בזה,” חזר לאנגלית והקיש על התיק האדמדם, “בסיפור חיי.”

“והיכן אני נכנס?”

דפיקה על הדלת, והדלת נפתחה לרוָחה בלי המתנה לתשובה. בר־און עומד נבוך בפתח, אני מביט אליו בתמהון. הוא מבקש סליחה ושואל אם ראינו את פּאקוֹ. ובלי להמתין לתשובה הוא מבקש סליחה שוב וטורק את הדלת אחריו.

“מי זה?”

“ידיד שלי, סופר יהודי מישראל.”

“סופר ישראלי! הוא נראה כמי שמסוגל לעשות מעשה נורא יום אחד. על כל פנים הסיפור הוא כזה… אתה חושב שהוא ידוֵח לשירותי הבטחון או משהו כזה!”

“אתה מתכַוֵן לבר־און?”

“אם זה שמו. כן.”

“ייתכן,” אני לוחש, מהורהר.

וכבר אני רואה שני בלשים ממתינים לי בלוד לרגלי כבש־המטוס ומבקשים ממני באדיבות יבשה להתלוות אליהם. מגע עם סוכן זר.

“אתה לא הולך לסבך אותי במשהו,” אני שואל בחיוך ולא בלי דאגה.

“לא. אלא אם כן העבר הוא דבר פלילי.”

“ציפיתי לתשובה מרגיעה יותר,” אני אומר בקוצר־רוח ניכר.

והוא פורש את כפות ידיו על השולחן בחוסר־ישע ונאנח ונשען לאחור.

“אני מודה. לא הקדשתי תשומת לב מספקת לצד הזה של הענין.”

“במלים אחרות, הסתבכתי כבר!” גברו העִקצוצים.

לא, לא, אל תבין אותי שלא כהלכה. במקרה הגרוע ביותר הם יכולים לשאול אותך כמה שאלות, אבל האמן לי, בזה יסתיים הענין."

“אני מציע שיסתיים עכשיו,” אני קם ללכת. “שמחתי מאוד להכירך, אבל אני מעדיף שתניח לי את ההחלטה מתי אזום מגע עם סוכן זר.” הושטתי לו את ידי, והוא אחז בה בשתי ידיו כמתחנן.

“אנא שב, אני מבקש,” בערבית. “לא יאונה לך כל רע בגלל פגישתנו, ואני מבקש ממך שתשמע מה יש לי לומר…”

אני מתישב, מבוּיש. מעצמי, על שהנחתי שוב לבר־און לפלוש אל חיי. שהנה מולי יושב אדם שזה לא כבר פגש שני אנשים יקרים לי, והייתי רוצה לראותם פנים אל פנים ולשאול לשלומם, ותחת לשאול אותו עליהם ועל מעשיהם אני נבהל וחושש שמא יחשוב בר־און שנעשה כאן ניסון לגייס אותי לשירותיו של “ארגון עוין”. ואני שואל את עצמי איך הייתי מגיב אלמלא לא נשף בר־און בערפי, והאם ייתכן כל־עיקר מצב שבר־און אינו נושף בערפי, לטוב ולרע. וקולו של מַייקל אַבּיַד חוֹפף את סוף מחשבותי…


הורי היו, כפי שהיו אומרים בישראל, מן האצולה של הישוב הערבי הישן. משפחה חשוכת ילדים. בינואר 1928 הם נוסעים אל ביירות ומאמצים שם תינוק בן כמה ימים. כעבור שנה הם שבים אל חיפה ומציגים אותי כבנם. זו השנה שהתחילה אַלמַאזַה, אשת גִ’ריֶס שַמַּאס לעבוד עבודת עוזרת בביתנו, לאחר שהדוד ג’ריס, וסלח לי שאני קורא לו דוד, נוסע לארגנטינה ובנה אנטון נפטר. אתה בודאי יודע את הסיפור. אני גדל בחיקה של אַלמַאזַה, ושומע בילדותי על אנטון, התינוק שהלך לעולמו קודם שמלאה לו שנה. שומע על אודותיו, ישן על הכר שלו וחולם את חלומותיו. בארבעים ושמונה אנחנו בורחים אל ביירות, ואַלמַאזַה אתנו. לאחר שנה מופיעה בביתנו אשה עטויה שחורים וטוענת שהיא אמי ותובעת שאוּחזר לידיה. אני לוקה בהתמוטטות עצבים והרופאים מייעצים להורי לשלוח אותי לארץ רחוקה, על כל פנים כך אמרו הורי. כסף לא חָסרוּ. האצולה של הישוב הערבי הישן אמרתי כבר? כאן אני נהיה ממִישֶל למַייקל, עם כל המשתמע מכך. לא רציתי להביט לאחור, וביחוד לאחר שהורי, במרכאות של ספק, הלכו לעולמם באמצע שנות החמישים. שנים רבות לאחר־כך, בשנת 1978, אני חוזר אל ביירות בפעם הראשונה ומצטרף לצוֶת מרכז המחקרים הפלסטיני. במקום הזה בסיפור הייתָ צריך להתחיל להיות מודאג, אבל אני שב ומבטיח לךָ שאין לךָ כל סיבה לדאוג. שָם אני מתוַדע אל סַבּרִי גִ’רְיֶס, והוא מציג אותי לפני נוּר, בנו של הדוד יוּסֶף. בעת ההיא חשבתי לחפש את אמי, את האשה בשחורים, אבל ביירות לא היתה המקום המתאים לזה דוקא. גם לא הייתי בטוח שהיא עדיין בחיים. סיפורו של אנטון הקטן צף ועולה בי שוב. הוא היה מעוֹרה וחשוב כל־כך בילדותי עד שלעתים הייתי מדמיין ביני לביני שאני הוא. בביירות הלך הרצון הזה והשתלט עלי, עד שהסגרתי את עצמי כליל לידיו. למה זה לא אהיה בנה של אַלמַאזַה שגידלה אותי ואהבה אותי כאילו הייתי בנה. נוּר סיפר לי עליך, וגם שקראו לך אנטון על שמו של הילד המת. החלטתי לכתוב את האוטוביוגרפיה שלי בשמך, ולהיות נוכח בה בדמותו של הילד המת. משהו שיבלבל את המלך שלמה של הגורל הפלסטיני. לא סיפרתי לנוּר מה אני זומם, אבל בימי הבטלה־מאוֹנס של מלחמת האזרחים היתה לו סבלנות לספר לי בפרטי פרטים כל מה שרציתי לדעת עליך ועל המשפחה. ילד היית כשעזב הוא את הכפר, ואת הפרָצות מילאתי כיד הדמיון הטובה עלי. סַבּרִי המציא לי מידע על התקופה ועל הכפר. חזרתי הנה והתחלתי לכתוב את האוטוביוגרפיה הבדויה. לא סיפרתי על זה לאיש. נעלתי הכל בארון, לאחר שיצאתי אני משם, אם אפשר לומר כן. והנה לפני כמה ימים לארי מסַפר לי שחברי תכנית הכתיבה הבינלאומית עומדים לבקר אצלו. הצצתי ברשימת המשתתפים בהיסח הדעת, וראיתי את שמי שם. שהוא גם שמך. קח לך את התיק הזה ותראה מה אפשר לעשות. תתרגם תעַבּד, תוסיף או תגרע. אבל תניח אותי בפנים. לא טרחתי לערוך את החומר. אפילו שם הולם עדיין לא מצאתי…


אילו היה הוא המסַפר, חזקה עליו שהיה מסיים כך: “הוא פתח מגירה ולקח עפרון ורשם על התיק: ‘הסיפור שלי.’ רגע הביעו פניו אי־רצון. מיד מחק והניח רק מלה אחת: ‘הסיפור’. זה, כנראה, הניח את דעתו.”

ואולי, מתוך יוּהרה מנומסת, היה סיים בפָּרַפרָאזה על בּוֹרחֶס: “אינני יודע מי משנינו כתב את הספר הזה.”


 

אפילוג    🔗

הדוד יוּסֶף מת בשלושים ואחד בדצמבר, ערב ראש השנה, קודם ששבתי מארצות־הברית באיחור של שבועיים ימים ממועד שובי על פי התכנית הראשונה. אֶם המושיע אהבה אותו, ככלות הכל, ואף לי נטתה חסד, אבל אני לא עלה בידי לקבלו בהודיה.

בארבעים למותו נאספו בכנסיית הכפר ידידים ומכרים ובניהם שקיבלו את ידידותו בירושה. משתם הטקס ונמוגו עננות הקטורת הלכנו בדומיה אל הבית הישן, לכבד את זכרו בישיבת אֵבל. עברתי בחצר הפנימית וראיתי את הילד שהייתי יוצא מביתנו וגרר אחריו את כריתו הקטנה, ובא לישון אצל הדוד יוּסֶף, הישן עכשיו עד שתפקח הבתולה הקדושה את עיניו ביום הדין, כמו שהאמין.


משהלכו אחרוני המנחמים, הזכירה חִלְוֶה, בתו של הדוד יוּסֶף, שמחר באים לפוצץ את הסלע שבטבור ה“דוּוַארַה”. יוּסֶף, נכדו של הדוד יוּסֶף, הגיע לפרקו ומצא לו כלה כלבבו, והוא מבקש לבנות לו בית. בחירתו נפלה על חלקת האדמה הקרויה “דוּוַארַה” בפינו, וכבר החל בחפירת היסודות. אלא שהסלע שהבהיק לפנים בלילות הירח המלא היה לאבן נגף וצור מכשול לחפירה. הלך יוּסֶף הנכד ובא אצל הרשות המתאימה וביקש שיסייעו בידו. על כן יציידו אותו באישור להזמין “חבלן מוּרשה” כדי לפוצץ את הסלע. קרוב משפחה שזקף את אזניו למשמע הצירוף “חבלן מוּרשה” בעברית, שאל אם אין זה גם כינויָם של הפידאיון. וכשאמרו לו שיש דמיון בצליל סיפר על תקרית שהיתה בשחר היום שנקבר הדוד יוּסֶף, סמוך למַעין החרב, לא הרחק מבית־הקברות, ובה נהרגו שני פידאיוּן דומים זה לזה כשתי טיפות מים. עדיין ראה אותם מוטלים בצד הדרך כשעבר שם לפני הנץ החמה בדרכו אל השדה, ואנשי־הצבא הורו לו ללכת בדרך אחרת. כל הנוכחים הסכימו שאכן דבר מיוחד ומפליא יש כאן, שתאומים ימצאו את מותם בנסיבות שכאלה. אחר כך שבה השיחה אל החבלן המורשה, העומד לבוא מחר.

הדודה חִלְוֶה חרדה עכשיו מאוד לאחיינה. ואף שאין היא רואה עוד את קרינת הסלע בלילות הירח המלא, לפי שחייה שוקעים והולכים, שנה אחר שנה, באפרוריות גורלה – עדיין חבויה בה מידה של חרדה, שמא יוחרד אַ־רַסַד המלכותי מרבצו וימיט קללה על כל מי שתהיה להם יד בניפוץ האגדה. אלא שכל הפרשה העלתה אך חיוכים על שפתי הנוכחים. מיד האהילו על שפתיהם בידיהם, כיאה למתאבלים ביום הארבעים. שמו של אַבּוּ־מַסעוּד המנוח צף ועלה, הלא לפנים הציע הוא ראשון לפוצץ את הסלע.

למחרת, כשגמר דויד החבלן את מלאכת חיבור החוטים והסתתר בחביון בּאבּ אַ־סִר, היא דלת הסוד לפנים, פרשה חִלְוֶה לפינה שתלוי בה איקונין אֵם המושיע, הצטלבה שלוש פעמים, ופתחה בתפילה חרישית, על כל צרה שלא תבוא. “וַארְדָה! וַארְדָה!” לחשו שפתַי. לחץ דויד על מה שלחץ, וקול נפץ עמום הרעיד את הרצפה מתחת לרגלינו. מיהרנו ויצאנו דרך בַּאבּ אַ־סִר אל ה“דוּוַארַה”. נתזי סלע משֶפך העִיים שהתמהמהו בשמים, נשרו על ראשינו, ועננת אבק היתמרה מן המקום ששכן בו הסלע מיום שהניחוהו שם הג’ינים גולָל למערתם.

והנה האבק נפוץ ברוח הקרירה של פברואר, ומגַלה תחתיו לוע לבן ורגבי עפר. צחוק של רוָחה נשתלח מפיות הצופים במראֶה, ואפילו שפתיה של חִלְוֶה העלו חיוך של אכזבה נבוכה. אלא שעד מהרה קפא החיוך על שפתיה, עיניה ננעצו בשמַיִם, ידה הושטה אל על וצעקה חדה נתמלטה מפיה:

“הביטו! שם!”

והנה נוצה, נוצת ארגמן, סובבת־סובבת, סחרחרנית, צונחת לאטה מעל לוע שנפער, ונוחתת על רגבי העפר בלטיפה.



  1. 1 המובאות מ“אנטוניה שלי” לקוחות מתרגומו העברי של ע' ארבל (עם עובד, תשי"ג).  ↩