במרוצה הם יוצאים יום־יום מסימטת־החול המלוכלכה, המובילה משכונת הערבים אל צומת הרחובות של תל־אביב. היא ילדה ערביה כבת שמונה או תשע, לבושה שמלה כחולה־כהה, ישנה, שרקמתה בשוּליה דהוּיה, וראשה נתון במטלית שחורה, שכנפה האחת כרוכה על הצואר והשניה יורדת עד מתניה. בסנטר נקודות־קעקע כחולות כסגול גדול ובחטמה הקטן נזם של מתכת כהה. פיה צר ודק ומלא חן ועינים פיקחות ויפות לה, אף כי לוקות בגרענת.
והוא קטן ממנה בשנה או שנתים, נמוך ושמנמן וציצית של שערות קלוּיות עומדת לו פרועה על קדקדו הגזוז מסביב, מעילו נטול השרווּלים נופל על חלוּק־פסים בהיר, מזוהם, ורגליו היחפות בולטות מתוך תחתוני־בד רחבים. עיניו עקומות ומלופלפות וחטמו שׂרוּע. היא נושאת בידה קופסת־פח דקה של סיגריות, והוא – חצי פח חלוד של נפט. אף כי קטן הוא ממנה – היא רצה אחריו.
כשהם באים אל “בּלד אל יהוּד” (עירם של היהודים), מיד פורשים איש־איש אל רשותו. היא למדרכות והוא לכביש. עינה החדה תופסת כל שיור סיגריה מתגולל, עטה עליו ומרימתו בזריזות, מניחתו על כף היד ומריחה בו הרחה חטופה, אחרי־כן פותחת משהוּ את הקופסה הלחוצה אל חזה, זורקתו לתוכה וסוגרתו בתנועת חן. ראשי אצבעותיה משוחים ב“חִנה” והן דומות לקני עישון של ענבר. כנף המטלית השחורה צונחת מן הצואר, והמטלית כולה מתבדרת ככנפי עורב מרקותיה ולמטה. שתי צמותיה השחורות והדקות פורצות חוצה ופניה השחומים מתלהטים קצת, העינים ניצתות כשתי סיגריות דולקות.
והוא – עיניו לגללי הסוסים, חמורים והגמלים, המצהיבים בצדי כביש־הביטון החלקלק ובאמצעיתו. בתנועה זריזה הוא כורע, חופן את הגלל, מבער אחריו פעם ושתים ונותנו לתוך הפח האחוז תחת בית־שחיו. ואם מרובים הגללים, או מעוכים באופן או ברגל, הריהו מפשיל הצדה את כנף מעילו, כורע על חלוקו, ובחפזון, טרם יעלה עליו האוטומוביל או סוסו של השוטר, הוא מאספם כליל לתוך פחו. גם הוא משתלהב ועיניו המלופלפות נוצצות כגצים מתוך אפר מקלה.
כחיות למודות רחוב הם מחליקים בין עוברים ושבים, בין אדם ובהמה ומכונה, לא מכשול ולא מעצור להם, כמו אין איש מרגיש בהם וכמו אין הם מרגישים באיש. רק מלאכתם לפניהם: שיורי טבק וגללי זבל.
יום אחד החליק הוא על ידי, כמעט נגע בי. אחזתיו בכתפו והעמדתיו: “מה שמך, וָלָד?”
הוא נשא אלי עין פוזלת, מיצמץ בה רגע כנגד החמה, מחה באצבע את חטמו השׂרוּע וטינפו בזבל, הרעיד קצת את שפתיו הכחולות, ולבסוף פלט בקול עבה, גברי:
“אחמד”.
“והלזוּ שם, מי היא?” צחוק הנאה נשתפך על פניו, רגליו נתפשׂקו וכפוּ נחה על דופן הפח המלא עד מחציתו. “אחותי, יה חַוַג’ה, אחותי, זריפה.”
עמידתו עזה וקולו קול גבר מלא הכרה וגאות: ראה, אדון, אחות כזו לי, לנבזה, למאסף הגללים. סיגריות היא מלקטת – סיגריות שזרקו חוג’את לבושי פאר.
הרפיתיו, הזהרתיו מפני האוטומוביל המתקרב ועברתי אל המדרכה שמנגד.
אחרי צעדים מספר השגתי אותה.
“שמעי, הבת!”
זוג סיגריות הדולקות בפניה ננעץ בפני ואת הקופסה הדקה לחצה אל לבה כמגינה עליה.
“מה שמך?”
“זריפה,” השיב קולה הנגיני.
פניתי ושלחתי אצבעי אליו, אל הכורע על מכיתת גלל צהוב, טרי, עוד מעלה הבל. “ומי הוא?” בפניה נצטיירה מבוכה רגע קט, אך מיד התאוששה ובקול אשה מבוּגר, קפדני וגנדרני, קראה:
“לא אדע, בחיי אללה, לא אדע. זר הוא, אולי מן הכפר… לא אדע…”
וכולה היתה כמתנערת ממגע גוף זר, מוקצה מחמת מיאוס – מגללים.