א    🔗

בפתח דבר לספר זכרונותיו ‘טבעות בשרשרת’ (כרכים א ו-ב מתוך ששת הכרכים של כתביו המקובצים, תל-אביב, תש“י-תשי”ג, הוצאת נ. טברסקי; מהדורה זו לא כללה את הטרילוגיה שלו, שעליה ידובר להלן) אומר שלמה הללס, כי שלשלת חייו נתהוותה טבעות-טבעות, שכל אחת מהן אינה קשורה תמיד בחברתה קשר אוֹרגאני-טבעי, כי יש שבפרק-חיים זה או זה עומד היה על פרשת דרכים, ההולכות לעתים בכיווּנים שונים ומנוגדים, והבחירה היתה נעשית לאו-דווקא באורח הגיוני, אלא מתוך אינטואיציה המסייעת בידי הגורל להוליכו הלאה והמעבירה אותו על פני תהומות וחתחתים. אכן, מי שיחדור כראוי לתוך מגילת-חייו של שלמה הללס, לא יסתפק באותו ביאור מיטאפיסי, אלא יחפש את גשר הגלגולים באותן התכונות, אשר עיצבו את דמותו של הללס הסופר, המורה, העסקן, את האדם בגילוייו השונים. ותכונות אלו הן: הענווה והמתינות, ההתרשמות הבלתי-אמצעית והזהירות בצדה, הכנות, היושר והאמון בזולת, כושר ההסתכלות ואהבת המעשה, ועל הכל – אהבת הבריות, שממנה גם הידידות שאינה תלויה בדבר, ההתמסרות ללא גבול, החדווה לקראת הטוב והמועיל. בכוחן של תכונות אלו, או יותר נכון: בכוחה של מזיגתן ההרמונית, רקם שלמה הללס את רקמת חייו, שהתגלתה גם בסיפורת שלו.

פסיעותיו בספרות מראשית יצירתו ועד סוף ימיו היו תמיד זהירות וענווֹת, בלי גינונים מיוחדים, בלי חריגות, בלי הסתערויות. הוא הופיע בימי ‘המהלך החדש’, אבל הלך לו כל ימיו בשביל משלו, והוא שביל הריאליזם המבוסס על סיפור-המעשה, על המה שהיה, על מה שראו עיניו ושמעו אזניו. המנדלאיות כמעט שלא נגעה בו, והפּרוזה התיאורית או הפסיכולוגיסטית, ששלטה בספרות התחיה שלנו במשך שנים הרבה, לא נתנה את אותותיה בסיפורו כי-אם מעט. לאחר שהוא מסלק את ארנוניותיו לנוף, הוא אוהב למסור בלשון פשוטה ובקווים מדוּיקים את הווי החיים שהקיפו את גיבוריו, את גוני המקום והזמן, ובעיקר לספר את גלגולי חייהם, שהם על-פי-רוב מסובכים, תלויים במקריות, בפגישות מוזרות, בניחושים ובהרפתקאות. כריאליסטן נותן הללס בשפע את המיוחד שבכל פינת-חיים, את הגיווּן שבלשון גיבוריו, את טבעיות היחסים שבין אדם לחברו, את הלך-הרוחות בציבור, את המשברים הנפשיים והחברתיים.

לאמיתו של דבר, כל מה שפירסם הללס, החל בסיפורים ובציורים שב’המליץ' ו’הצופה' ו’השלוח' ועד הנובילות הארוכות שלו, אשר יצאו בספרים שלמים, אינו אלא רגבי חיים, שהיה עֵד להם ושידע לספר עליהם בתוספת נפכים שלקחו שבי את לב הקורא בפשטות ההרצאה, בהבלטת הגיבורים, בעלילה המרתקת.

מבחינה זאת אפשר לראות את הטרילוגיה הגדולה שלו (‘בהימוט ארץ’, תל-אביב, תרצ"ה), ‘תחת שמי בּיסראביה’ ו’ארצה' (ניו-יורק, תש“ב-תש”ה), לא כרומאנים במובן המקובל, אף לא כריפורטאז’ה, כי-אם ככרוניקה המוקדשת לתקופה הגורלית של ראשית מהפיכת אוקטובר, הפרעות באוקראינה והיהודים הפליטים, אשר צלחו את הדניסטר לביסאראביה – תחילת התנועה החלוצית והעליה השלישית. פה אתה מוצא פרקי אתנוגראפיה והיסטוריה ממוזגים; פה תמצא את מידותיהם של אנשי המקום ביחד עם מסורת ושאיפות חדשות; פה תגלה את הגורמים למצוקותיהם של היהודים בתור קיבוץ בגולה.

וסמליים ביותר הם הלבטים הנפשיים של היהודים בביסאראביה, בשעה שנחרץ גורלו של חבל זה להיקרע מגוף המדינה הענקית רוסיה ולהיספח מחדש לרומניה. היהודים נמצאו אז בין הפטיש והסדן: מצד אחד נדרש מהם לגלות את הנאמנות לרוסיה, שאגב, העניקה להם עם ראשית המהפיכה שוויון-זכויות, ומצד אחר בא השלטון החדש הרומני ודרש אמונים לו. בכף-הקלע מתענה בייחוד הדור הצעיר, המתלהב מתורות חדשות וכנפיו נחרכות לפרקים משלהבתן. ברם הללס יודע לנהל את גיבוריו בזהירות ולהוציאם מעולם הגישושים והתעיות, ועד שהם מתנגחים בהלכה ובמעשה: רוסיה ורומניה – אי מהן עדיפה? בא הכתוב השלישי ומכריע ביניהם: ארצה! התנועה החלוצית שצמחה ברוסיה הולכת ומתפתחת בדרך, בבּיסאראביה, ומקיפה במרוצת הימים חוגים רחבים, בעלי מסורת של עבודה וזיקה לאדמה. כי הללס מראה לנו את החלוציות לא רק כתנועה לאומית, כי-אם בעיקר כביטוי לכיסופים, המחלחלים בקרב הביסאראבּאים, לאמא-אדמה, לעבודת-אדמה. הרי כמה דורות היו צמודים אליה, ואילו בשנים האחרונות נוּתקו ממנה בגלל גזירות ומשברים כלכליים.

נהייה זו לאדמה נתחשׂפה לקורא במיוחד בספרו המצוין של הללס, ברומאן ‘הר הכרמים’. חנא-לייזר אינו רק סמל הגבורה הגופנית הגזעית, הפשטות, העממיות, אלא הוא בולט כאיש-העבודה, כאיש-האדמה. אהבת הכרם שבו קודמת ליהדותו. הוא מגושם, אבל ישר בנפשו, והוא מבצע לפרקים מעשי אבירות ממש; הוא פרימיטיבי בעל כוחות קדומים, שקשריו עם עמו הם ביולוגיים כמעט, והם ניתנים על רקע של הווי בּיסאראבּי מדושן, של חיים יהודיים מיוחדים, אשר התרוקנו במידה רבה מרוחניות ומבית-מדרשיות מופרזת וספגו ממשמני ארץ בעולם הזה.

פרקים רבים בספר מוקדשים לקורות חייהם של דמויות צדדיות, אבל הכל ביחד מהווה היסטוריה של ציבור יהודי מבעד אספקלריה אמנותית.

כאן יש באפשרותך לעמוד על ראשית התיישבותם של היהודים במקומות אלה, על השׂובע שניתן להם בעין יפה מהאדמה, וכאן אתה מגיע גם לתקופת הפרעות, המנערות את היהודים משקטם והמזכירות להם, שאמנם באו אל הנחלה, אבל לא אל המנוחה. בולמוס הנדידה בדרכים שונות תוקף אותם, אבל הדרך הראשונה – ציונה. אכן, הכרמים אשר ניטעו על ההר על-ידי טירנטי המולדובאני וחנא-לייזר היהודי, ישמשו ברבות הימים דוגמות קוסמות להתיישבות בארץ-ישראל השבה לתחיה. ואם חנא-לייזר בוחר לעצמו את קברו מעבר להר-הכרמים לצד דינה אשתו המנוחה, הרי חברו לייזר באדיצ’נר מוצא גאולה לנפשו בעלייתו ארצה.

הביוגראפיה של הללס, שבחלקה הגדול מעוגנת היא באותו חבל-ארץ שבמזרח-אירופה, ובחלקה הקטן יותר – בארץ, היא שנסתמנה אפילו בשמו של ספרו האחרון מכתביו המקובצים, ‘משם ומכאן’. שהרי שם זה יש בו כדי להאיר את נושאי סיפוריו של הללס כולם. אף זאת: גם השם אינו אלא מעין פרוזדור אל טרקלין הכאן. לא רק בסיפוריו הציוניים (‘הנני!’, ‘בנפש וברכוש’) שבכרך אחרון זה, אלא גם בכל סדרת הסיפורים שבספר ‘לחיים חדשים’ משמש ההווי הניתן רק רקע למהפיכה הנפשית של הגיבורים, שתמרור אחד מזדקר לעיניהם אחרי תעייה ותהייה ממושכת: ארצה! ופירוש-הלוואי לכך הוא – לחיות שם על עבודת אדמה.

יוצא שאותו כרם בגולה נידחת, שכוחות-בראשית הושקעו בו, מהווה מעין ‘הכשרה’, מהפיכה גופנית ונפשית, לקראת הנטיעה הגדולה וההשתרשות האמיתית בקרקע המולדת. מבחינה זו אין לך רבים כשלמה הללס, שחייהם וכתביהם משלימים אלו את אלו, מהווים איזו אחדות, העוטפת באותה טלית את הסופר ואת המסופר.

ב    🔗

בבואנו להעריך את יצירתו של שלמה הללס הערכה אמנותית, קשה יהיה לקבוע אחידות בהישגים. ודאי שערכו של החומר כשלעצמו עודף על מתן-צורה לו. העובדה ש’הר הכרמים' (אשר הופיע לראשונה בתרצ"א והיה אז מעין מאורע ספרותי) נשאר המובחר שבכתביו, אף-על-פי שאחרי זה עוד פירסם סיפורים ורומאנים לא מעטים, עובדה זו אינה מופלאת, אלא להיפך, מסבירה את כוח היצירה של הללס, שיותר מכל סופר בּיסאראבּאי אחר הוא ‘תבנית נוף מולדתו’.

בכתביו מזכיר הללס את אחת את ה’ווימוֹרוֹזיק' הבּיסאראבּאי: יין שמקפיאים אותו וקולטים אחר-כך את ריחו ואת מימיו, עד שהוא נשאר חריף ביותר. דומה שאף ב’הר הכרמים' אנו טועמים פה ושם מעין ‘וימוֹרוֹזיק’. כבר עם פתיחת הפרק הראשון, שהוא ספק תיאור גיאוגראפי ספק עיצוב נוף, אתה חש באיזה כוח אֶפּי המשוקע בו:

הרי הקארפּאטים, בדרכם מהונגאריה לבוּקוֹבינה, שלחו מזה ומזה רכסים, המתפשטים כרגלי עכבישים על שטחים גדולים. רכס גבנוני אחד חדר לתוך אותו חבל האדמה, שקורא לו במשך הזמן בשם ביסאראביה, ורבץ לאורך שפת נהר דניסטר היפה, ונקרש שם כגמל ענקי, הרובץ על ברכיו, וחטוטרות מתנשאות על גבו. בזמן עתיק נבעה פרץ באחת החטוטרות, חלק קטן מן ההר נקרע, נבדל, ושקע מטה. אז נגלה שם קיר של גיר לבן, גבוה ורחב, ולרגליו בקעה ארוכה, רחבה למעלה וצרה למטה. במשך הזמן התפוררו סלעים בראש ההר ומכיתותיהם התגלגלו אל תוך הבקעה. עצים עקומי-גזע ושׂיחי-בר צמחו בקרקע שלה. פלג קטן, שיצא ממעינות רחוקים וחיפש לו דרך, מצא את הבקעה והתנגב¹ לתוכה; ומאז מתפתל הפלג בין הסלעים והגזעים, זורם ומפכה בתחתית הבקעה בהמולה נעימה. במקומות שונים הוא מסתתר ומתעלם מן העין, אך הרחק משם הוא מגיח פה ושם ויוצא שוב לאור העולם.

ב’הר הכרמים' כמעט שאין אתה יכול לפסוח על איזה קטע. מתינות כאן בהרצאת הדברים, הליכה צעד צעד – ועם זאת אתה נותן עצמך להולכה על-פני תהומות של חיים, להשתכרות מצבעים ומריחות. כל הנפשות קרובות לך, ואתה כואב את כאבן ומשתף עצמך לאינטימיות שלהן. טראגיות שבמצבים מעוררת בך ריטוט של קדושה. אהבת אדם מחלחלת בכל דפי הספר, והיא ממלאת ישותך. חנא-לייזר בדוּביותו מרומם כאילו את צלם האלוהים שבאדם. הפּרימיטיביות חוגגת את נצחון פשטותה המזככת.

אין אפוא מן הפלא בכך, שספר זה מחפה על יתר כתביו של הללס, אבל גם מכהה עליהם, וחבל. שכן כמה וכמה מעלות טובות שביצירה זו נשתמרו במידה מסוימת גם בסיפורים אחרים משל הללס, בין שקדמו ל’הר הכרמים' ובין שבאו לאחר-מכן.

ג    🔗

כאמור, לא בסערה בא הללס לספרותנו. עצם ריחוקו ממרכזי היצירה העברית, בנוסף על צניעותו הטבעית, אילצהו להיזהר בדרכי הבעה ובבחירת הנושא. מטבעות שנטבעו על-ידי סופרי ‘המהלך החדש’ אצלנו וכן השפעת הספרות הרוסית הריאליסטית נתנו אותותיהם גם בראשית דרכו היצירתית של הללס. כתבים ראשונים שלו היו בעצם לא סיפורים במובן המקובל היום, אלא רשימות או כפי שנקראו אז ‘ציורים’, שהצד השווה שבהם הוא הבלטת קווים בודדים מסוימים בדיוקן או תיאור של אירוע אחד, שיש בו כדי הארת מצב נפשי. נדכאים ועלובים היו ‘גיבוריו’ על-פי רוב. ‘החיים נגד החיים’, סיפוּרו שזכה בפרס של ‘הצופה’ הווארשאי יחד עם ‘משקה’לי חזיר’ של ברקוביץ, אף הוא נכנס לתחום של סוג ספרותי זה. גם סיפורו ‘הרבי בוכה’, שנתפרסם ב’השלוח' והסב אליו בשעתו תשומת-לבם של הסופרים, העיד על כושר של תיאור פסיכולוגי-הסתכלותי.

אולם דרכו של הללס נסתמנה אחרת: העלילה לקחה את לבו, סיפור-המעשה. מאז ואילך שוב אינו סוטה מדרך זו. הוא אוהב לספר והוא יודע לספר. אם משום שחייו שלו עצמו מלוּוים היו גלגולים, הפתעות, התרחשויות שלא תמיד ידע שחרן; אם משום שנזדמנו לו באקראי ובמכוּון נפתולי חיים ופליאות משל אחרים, ואם משום שמקרי הגורל על תעתועיו היו בּבואה של חיים, שכדאית היא להעלותה בסיפור. אם כך ואם כך, העלילה היא הקובעת את צביון סיפורו. זה היה גם החידוש שבו. בתקופה של ‘מנדלאיות’, שכל עיקרה היה התיאור, עיצוב הדמויות, עבודה שקדנית במפסלת לשם גילוף כל קו וקו, מצא הללס טעם מיוחד בסיפור-המעשה דווקא, במתיחתו של הקורא לקראת המפתיע שבאירועים; הדינאמיקה אצלו היא העיקר, הסטאטיקה נהפכת ללווי רופף בלבד.

דרך הסיפור של הללס הוא מעין שיחה שבפני חבורה (וצורה זו נתייחדה אמנם לכמה וכמה מסיפוריו) בהרצאה פשוטה וקולחת. הנה הוא מתעכב על שרטוט קליל שבנוף, שבריהוט, והנה הוא נחפז לחזור לעניינו, למה שקרה. מאורעות-פתע ופגישות מופלאות מהווים חוליות הכרחיות-כאילו בדרכו של אדם. דומה, המספר עצמו חדל מהתפלא, ואילו את הקורא הוא יודע לרתק בכל המקריות שלא ציפה לה. סיפורים כמו ‘זוג’, ‘מצות’, ‘נינה’, ‘גלגולי אדם’ או ‘מסתורין’ נקראים תוך עצירת נשימה ממש. כאן משב החיים בא כאילו מכנפיים לוהטות במעופן. ודרך זו של סיפור אופיינית היא אף לאחרוני סיפוריו, בין שרקעם היא גולת אמריקה, כגון ‘הנני’! (מין ‘נקם ברית’ נוסח חדש) או ‘לא אמות כי אחיה’, ובין שהארץ המתחדשת ובעיותיה משמשות להם נושא, כמו בסיפורים הארוכים ‘לחיים חדשים’, ‘השלימו’ או ‘בנפש וברכוש’. בכולם אתה חש את רהיטות המעשה ואת דופק העשייה.

סגולה זו היא שעמדה לו להללס גם כסופר לילדים. כבר בראשית המאה, כשספרות הילדים שלנו דלה היתה ונצטמצמה בעיקר בשיר הטוב, בתיאור האמנותי, והילד היהודי, שצמא היה להתפרקות חושיותו, לא מצא בלתי אם מעט בחוברות הצנומות שהוגשו לו, בא הללס, שאף הוא לא זרים היו לו הסביבה וההווי של ה’נפש הרצוצה‘, והעז לתת לילד העברי משהו חי, עליז, שובב ומשובב; לא על הילד היהודי המכוּוץ סיפר, כי אם על זה שמוצא תמיד אפשרות להשתעשע, להמציא, להתבדח, לנהוג מעשה קונדס, לגמא ארץ, שאפילו ספיגת מלקות מאבא ואמא אינה גורמת לו מרירות. הייפלא אפוא שמחזהו ‘יצא בשלום’ היה מאורע ספרותי ממש; ש’נמצאה האבידה’ מתח, עורר, נתחבב אז על כל ילד וילדה? וסיפור לילדים כגון ‘הנסיעה’, שכולו רצוף קונדסיות בריאה והומור תמים, נתפרסם ב’השלוח' דווקא (יצא אחר-כך כספר נפרד בהוצאת ‘אמנות’ ונכלל בספרו ‘נסיעות וטיולים’, הוצאת ‘דביר’), שהרי אחד הסימנים לספרות ילדים טובה הוא – שהיא נקראת בחשק רב על-ידי גדולים וקטנים כאחד.

הללס אוהב את גיבוריו, ודומה שגם הם אוהבים אותו. הדדיות זו היא שמחממת את הקורא הנעשה שותף להם. אהבת-חיים כאן וראיית-חיים, על כל המפתיע שבהם.