ספרות יידיש, שנתלבלבה ושילחה נופיה ברחבוּת בין שתי מלחמות-העולם, הפריחה נוף אחד משלה ב’רומניה-הגדולה', זו שכללה אז גם את ביסאראביה, בוקובינה וטראנסילוואניה. חבורת הסופרים היידיים גילתה שם יכולת של ממש בשירה, בסיפּוֹרת ובמסה. אכן, ארבעה כבשו להם מיד עם הופעתם לא רק מקום של כבוד בספרות ובציבוריות המתקדמת, אלא גם עמדה של יחוּד לכולם יחד ולכל אחד לחוד; הלא הם, כידוע: אליעזר שטיינבארג, הארי שבחבורה, משה אלטמן, יעקב שטרנברג ואיציק מאנגר. עובדה מופלאה: שלושת הראשונים היו כולם בני ליפּקאן, היושבת על נהר פּרוּט, שהיתה עיירת-ספר בביסאראביה הרוסית מכאן, ומעֵבר משם היתה רומניה-הישנה והיתה בוּקובינה האוסטרית. היא ליפּקאן שהיתה עיירת-הוּלדתוֹ של יהודה שטיינברג ובמאוחר יותר של אליעזר גרינברג.

משה אלטמן נולד ב-1890. את חינוכו קיבל ב’חדר', בבית-המדרש ואחר-כך גם בגימנאסיה שבעיר קאמיניץ (פּודוליה). בכוחות עצמו הרחיב השׂכלתו ורכש לו ידיעות מבוססות בשפות זרות, בעיקר בצרפתית. בתום מלחמת-העולם הראשונה פעל בשדה התרבות היהודית ברחבי רומניה. ב-1930 היגר לארגנטינה וחזר משם לרומניה ב-1931. ב-1940, עם היספחה-מחדש של ביסאראביה לברית-המועצות, בא מבוקארשט לקישינוב. שנות המלחמה עברו עליו כפליט ברוסיה. ב-1948 עברה עליו כוס הסטאליניזם, והוא שוּלח לארץ גזירה, משם שב ב-1955. מתגורר עתה בטשרנוביץ.

נראה שמלחמת-העולם הראשונה השיגה את משה אלטמן בהיותו צעיר עדיין, אולי בעצם התהווּתו מבחינה תרבותית. משנסתיימה המלחמה, והניצנים הראשונים של ספרות יידיש נראו ברומניה ‘הגדולה’, נתבלט מיד כשרונו הוודאי של אלטמן, בעיקר כמספר. אלטמן פירסם בשעתו לא מעט שירים, גם מסות כתב, שפזורות הן על פני במות ספרותיות ולא כוּנסו עד היום. אלא כשם שאליעזר שטיינבארג היה הממשל (על אף סיפוריו האגדיים ומעשיותיו וחזיונותיו ומסותיו), וכשם שיעקב שטרנברג התערה בחלקת השירה הלירית-הגותית (אם כי פעל רבות בתחום המחזאות והבמאות), וכשם שאיציק מאנגר הוא בעיקר בעל הבאלדות (עם שהעשיר את היצירה בדברי פרוזה משובחים ובמחזות עממיים), כך נעשה אלטמן מלכתחילה בעל הפרוזה הסיפורית השורשית.

לא גדולה ביותר היא חלקת יצירתו של אלטמן. לבטי הקיום החומרי שלו עד מלחמת-העולם השנייה וסבלו ולבטיו בימי המשטר הסטאליני נטלו, כנראה, ממנו את כוח השפע. ספר-ביכוריו הופיע בטשרנוביץ בשנת 1926, ‘תעתועים’, שהכיל שתי נובילות גדולות. ספרו השני, ‘המרכבה הווינאית’, הכולל 12 נובילות, הופיע בבוקארשט ב-1935; ‘מדרש פּינחס’, רומאן קצר שלו, הופיע בבוקארשט ב-1936. אחריו יצא ‘פרפרים’, חלק ראשון של רומאן, אף הוא נדפס בבוקארשט בפרוס מלחמת-העולם השניה, ב-1939. מאז פירסם רק נובילות בודדות, שלא כוּנסו עד כה. מדבריו האחרונים יש לציין את המחזה העממי שלו ‘מאָניש’ (על מוֹטיבים משל י. ל. פרץ), שנדפס בירחון ‘סאַוועטיש היימלאנד’ (מאי 1965)¹.

אלטמן נתבשל, כאמור, במשך שנות מלחמת-העולם הראשונה. תרבותו וטעמו טוּפחו, מצד אחד, על-ידי החינוך המסורתי-למדני, ומצד שני, ניכרת בו יד-חסדה של הספרות הרוסית עם תוספת גוון של הצרפתית-אירופית. חוט משולש זה הוא ששימש לו תכּים בריקמתו היצירתית ­– ועם זאת אין לך פרוֹזאיקנים רבים בספרות יידיש, שכל כך תהיה מובלטת עצמיות שלהם בכל משיחה ומשיחה של מכחול כשם שהיא מובלטת אצלו; בכל הטעמה והטעמה שלו יש מן הכוח המקורי, הקובע קווי דיוקן של יוצר עצמי. לפרקים דומה שאין לו לאלטמן אח ואב בנידון האמצעים האמנותיים, ולפרקים נוטה אתה לומר שהיו לו אבות רבים מדורות ומעמים, אלא שאת תורותיהם סיגל לעצמו במכלול כזה, שהוא נעשה לו סימן-היכר בלבדי, יחודי, עד כדי אימאננטיות. ייתכן שזוהי המזיגה האמיתית, בפרופורציה נאותה, של תרבות אירופית מסוּננת עם עצמיות יהודית, בעלת שרשים מסועפים חודרניים; יש בכך משום אותה סינתיזה נכספת של חילוניות יהודית, כפי שחלמו עליה לוחמי התרבות היידית והיהודית בשלושת העשׂורים הראשונים של מאתנו.

שורשיותה של התרבות הלאומית ניכרת פה ושם בסיפורי אלטמן. לא זו בלבד שזכרי מסיכתות חולין ובבא-בתרא, רמב“ם, הכוזרי, שלמה אבן-גבירול, רנ”ק וכדומה מבצבצים מפעם לפעם, אף-על-פי שהסביבה המתוארת מרוחקת לפרקים לחלוטין מעולמות אלו, אלא שהם חיים בכפיפה אחת עם אחד כרוֹמן רולאן, עם אחד כטורגניב. אתה מוצא בו באלטמן את הפיקחות המהולה בספקנות, משהו מסוגו של אנאטול פראנס, ופה ושם מבוּזק על טוריו האַפּיים קמצוּץ של האמסוּניות.

התימאטיקה של אלטמן אינה מגוּונת ביותר; נדמה לך כי על-פי רוב הוא סח על עצמו. וככל שהוא מנסה להיכנס לספירת האֵפיקה ב’שלוותה‘, הריהו נזרק אחורה אל תחומי האני, ועינו הבולשנית נחה פתאום על אגמי תמוליו ועכשווֹ וקוראת בתוך מראותיהם המעולפות קימעה באֵדים. אכן, בסיפורים אחדים ‘משתדל’ הוא לשמור על המירווח שבינו כמספר לבין המסוּפר, נוהה אחרי אוֹבייקטיבאציה מסויימת, מכליב קטע לקטע בחוטי הוּמור, פועל בכוח רואותיו המפוקחות בלי תגובות קיצוניות. ונשמרת בהם בסיפורים אווירה ביסאראבית מסויימת של סוחרי-תבואה זעירים, של אנשים קטנים הנאבקים עם מר גורלם, משהו משל טיפוסי בּרגלסון ב’מסביב לתחנת הרכבת’ ושל דמויות הזז ב’שלולית גנוזה'. ברם, כביאליק של ‘בעיר ההריגה’, הדורש ‘ויפוצצו השמיים וכסאי באגרופם’, אין אלטמן יודע את סוד התחנונים והכניעה וההשלמה, אלא הוא בא בטענות, עד כדי התרסה מחוצפת וגידופים ­– בשל הקיפוח ואי-הצדק השולטים בחיי הכלל והפרט כאחד. חריפות זו, שנתנה אותותיה בקיצוניות לטושה בכמה שירים של אלטמן, נהפכה לאחר-מכן לסממן יסוד ביצירתו הסיפורית.

אולי יש לשים לב במיוחד לעצם עיצוב גיבורו של אלטמן, שהוא אחד ויחיד כמעט בכל דברי סיפורו (והוא מבצבץ אפילו בסיפורו האחרון ‘ביום של פגרה’, חוברת דצמבר 1965 של ‘סאַוועטיש היימלאנד’), שהוא מן-הסתם בבוּאה של המחבר עצמו בשלבי הווייתו, שהנה הוא שלמה הארוך והנה הוא מוֹטל איגרוֹגע.

אכן, שני סיפורים של משה אלטמן חריפים בקיצורם וחדים כמאכלות, ‘רוּז’אנקה’ ו’נאסטאסיה הקדושה'. כאן מרתיע אלטמן את האני שלו הצידה, מפשיט עצמו מכל סימן אישי ואינו משייר אלא את קול הזעקה, זעקת חמסם של היחידים-הרבים, זעקת האדם על קיפוח שנתקפח. ולא רק קיפוחו של האדם, אלא גם של כל יצור חי. רוז’אנקה היא עֶגלה, שאת אמה הפרה ‘גימרו בשחיטה’, לאחר שיוסף המלשין כרת את ארבע פטמותיה הכשרות. ורוז’אנקה יודעת לנקום: משגדלה קצת ניצלה הזדמנות וניגחה בבת-ראש ביוסף המלשין ­– והלה נפל מת. ואלטמן מסיים: ‘כי לא יכופר הדם, דם נקיים השפוך. / עד שלא יוקם הדם, לא ימציאו החכמים תרופה נגד המוות’. ברם, ברוב דבריו חוזר אלטמן ביתר שׁאת אל המינסרה האישית, אל הכאב ללא תחליף ­– במיוחד בשני הרומאנים הקצרים שלו.

ב’מדרש פינחס‘, בעיקר, מעביר אלטמן את החומר האֵפּי במסננת צפופה ביותר של הליריקה. זהו סיפור מופלא על קבוצה קטנה, שחיה את ימיה בצלה של מלחמת-העולם הראשונה; על אהבתה הזרה של מאריאנה הנוצרית ליוסף החולה, השומר מתחת כּרוֹ על שני ספרים: הבּיבּליה בתרגום גרמני וספר חסידי ‘מדרש פינחס’; על ריטה, בתו של יהודי משכיל, שהיא כולה אימהות ורוך, ועל כן, אולי, אינה זוכה לאהבה; והעיקר, על מוֹטל אינרוֹגע, שבגוף הסיפור הוא מעין אלמוני לא קרוּא בשמו. סיפור זה הוא בעל אופי לא שכיח. יש כאן שבירת מחיצות שבין סוגי ספרות מקובלים, הפלגה להגוּת, נטיעת זכרונות בקרקע ההוֹוה והמתהווה, השתברות ה’אני-המספר’ של מוֹטל אינרוֹגע, המטייל ומתגנב לתוך סימטאות חייהם של בני-לוויה שלו. מכאן המעברים הפתאומיים מסיפור המעשה לאימפּרוֹביזאציה שירית (בחריזה ובלי חריזה), מתיאורי מצב לקטעי יומן, מניתוחים עיוניים לתפילה בלחש.

סוג כתיבה דומה, אם כי לא תמיד באותה חריפות, אתה מוצא גם ב’פרפרים', תחילתו של רומאן גדול, שהיה כנראה, בדעתו של אלטמן לכתוב. גם כאן גוברת הנעימה האוטוביוגראפית. הספר נתון בסימן הכמיהה לאדמה. כבר בפרקים הראשונים מודגשת פיסקה זו:

הוא מאמין בכל זאת, מוֹטל, שאחת הסיבות לגלגולי-חייו היא חולשתו-נטייתו לאדמה: ­–… חולשה זו שלי, ייתכן שהיא באה, לי בירושה מאבא. ככל שאני מרחיק וזוכר אותו בתור אברך, היה תמיד נכסף לעבודת-אדמה. הוא היה סוחר-תבואות. סחר עם הכפר. והיה היה הדבר לא מסחר, אלא עבודת-פרך. זכוּר לי כיצד אמר פעם למישהו מן הגויים המיודעים: איוואן, אולי נעשה חליפין? טוֹל אתה את ביתי שבעיר עם המסחר ותן לי את ביקתתך בכפר עם חמש הדיסיאטינות של קרקע…²

ובפרק הבא נזכר מוֹטל שוב באביו:

ביומו האחרון, בעצם יום המיתה, קראני אליו ושאל: "מה דעתך, בני, יש בכוחי לשאת נסיעה לארץ-ישראל?… ואני, שהכרתי את אבי עד לקמטי הנשמה החבויים ביותר, יודע אני, שלא התכוון להיקבר באדמת ארץ-ישראל, אלא שביומו האחרון נראה אליו חלום חייו שלא קוּיים: עבודת-אדמה.

ואלטמן כותב את שתי המלים האחרונות בלשון-הקודש, שהרי הפכו אצל אביו ואצל רבים שכמותו לשם-דבר, למושג שבקדושה; שהרי הנהייה לציון היתה גם כמיהה לשינוי כלכלי-סוציאלי.

כמיהה זו לאדמה מתגלית לא בהרהורים ובזכרונות בלבד, אלא גם בעצם התיאור של משטוחי הקרקע הבּיסאראבּיים על כל פרטיהם, כפי שהסופר קורא לכך בפשטות בראשי-פרקיו: טוֹפּוֹגראפיה. הפרקים עצמם, שסיפור המעשה שלהם מתמצה בנסיון לעבד אדמות חכוּרות, נסיון שלכתחילה נידון היה לכשלון בשל תנאים אובייקטיביים, בשל אותה טוֹפּוֹגראפיה שהיתה לרועץ, נפרשׂים לפני הקורא כגוויליו של הנע-ונד, של מוֹטל אינרוֹגע, הזרועים כאב ומרירות על צמאון שלא רוּוה.

רוויה נכספת זו, דומה שנפלה בחלקו של אחר, של בנימין אקרמן, גיבורו של הסיפור ‘השורש’, שאלטמן פירסם בקובץ הספרותי ‘היימלאנד’ במוסקבה (1948). אקרמן (בעברית: אדם חורש), שמוצאו ממשפחת גננים, יערנים ועובדי-אדמה, מתמנה למנהל מדור אזורי לקרקעות בביסאראביה הסובייטית. ברם, אקרמן זה הוא כבר אחר, ואין הוא המשכו הישיר של מוֹטל אינרוֹגע. ומעניין, גם בסיפורו האחרון, ‘ביום של פגרה’ (סאָוועטיש היימלאנד, דצמבר 1965) חוזר אלטמן אל נושא-כמיהתו: ‘ידוע לך, שאני נע-נד, אינרוֹגע… אבל איש אינו יודע כמה הייתי נמשך לקרקע, לשרשיות’.

אלטמן כותב, כאמור, את עצמו ועל עצמו. עם זאת עומד לפני עיניו הקורא, הקורא הטוב, אנין-הטעם, שאותו מתכוון הוא להכניס למחיצתו. כוונה זו, להשרות על הקורא אינטימיות משותפת, נקבעת לפעמים כבר בראשיתו של סיפור. קחו, למשל, את ‘מדרש פינחס’. הסיפור פותח בזו הלשון:

המחבר מצטער מאוד על שהוא נזקק לאקדמה: דעתו היא שספר יש להתחיל, לכל הפחות, בדף אחד לפני השער. אלא שעליו ללכת בדרך הפשרה עם עצמו, בגין הקורא.

הרומן ‘פרפרים’ נפתח במשפט הבא:

הקורא מותר לו שיידע כבר מעתה: הסיפור שאנו עומדים לספר אינו עליז. אנו מספרים אותו מפיו של מוֹטל אינרוגע, ואין להתרעם עליו.

אינטימיות-יתר אתה מוצא בהתחלת סיפורו ‘ביקתתו של הדוד תום’:

אחי שלי, הקורא של היום, בקשה לי אליך. יודע אני מהו שחסר לך, כי אותו דבר חסר גם לי. ואף-על-פי-כן אל תפנה פניך ממני: ­– ריח שושנים עלה באפי. משכבר הן, גדולות בגיל מהרבה קוראים שלי, אלא שריחן עלה באפי. כלום אסור הוא? הקשב איפוא לסיפורי, שככל סיפור, טוב הוא אם יסוּפר על דרך הקיצור.

והנה גם סיומו הנפלא של הסיפור ‘נאסטאסיה הקדושה’: ‘אזרחים, למדו למות כנאסטאסיה הקדושה’. ונאסטאסיה זו היתה בסך-הכל בת-כפר צעירה, שאמא שלה לימדתה לגנוב מן הבית היהודי שבו עבדה כמשרתת, והיא מתה בעינוייה ובהתייסרותה, כשהיא מנבלת פיה בגידוף כלפי אמה.

האני-המסַפר והאני-המסוּפר משתלבים תכופות אצל אלטמן זה בזה, כשם שהדבר נעשה לפרקים אצל מנדלי מוכר-ספרים, שמנדלי ‘הגיבור’ ומנדלי המספר נספגים זה בזה. אין אלטמן מחפש נושאים, אין הוא צריך לבדוֹתם. עתים הוא נוטלם מן החיים כמו שהם, ואף אז אין הוא עומד מן הצד באדישות. בסיפוריו המאוחרים, כגון ‘מעשה באלגברה’ (שראה אור בכתב-העת ‘יידישע קולטור’ בניו-יורק), ‘מעשה באהבה’, ‘בעומק הראי’, ‘ביום של פגרה’, הוא מזדקק לצורת הסיפור בתוך סיפור. במלים אחריות, המונולוג כאן הוא עיקר, ועם זאת אתה חש גם בנוכחותו של המאזין, שעתים הוא מעין בבואה של המחבר.

יש בו באלטמן חוש מפותח מאוד לריתמוס פנימי של לשון שבפרוזה, הילכך נקראים כמה סיפורים שלו כדברי-שיר מהוקצעים, לפעמים כדברי וידוי. האידיומאטיקה שלו מגוּונת; למדנות יהודית עם אירופאיזאציה מעודנת ביצירותיו העיקריות מוסיפות דשינות מיוחדת ללשונו. ועם זאת נשאר חיתוך-המשפט שלו קל בפשטות קילוחו. אלטמן נוהג דרך-ארץ בפני המלה הכתובה, על כן היא גומלת לו בגמישות ובחינניות. אפילו הלוֹקאליזמים שלו נבלעים בטבעיות ודומים לפרקים לנקודות-חן, שאין אתה מוכן לוותר עליהן.

[1968]