“מהגר” יהוּדי, מגוֹרש עם כל תוֹשבי תל־אביב בפקודת המצבּיא התוּרכּי העריץ, הפקר לכל גזירת זדוֹן, ישב שדמי עם משפחתוֹ הקטנה בחיפה. אחרי גלגוּלים רבים מצא דירה בבנין, שהיה לפנים בית־חרוֹשת לאבני־מלט, במוֹשבה הגרמנית ליד דרך־המלך. החצר היתה מלאה ציבוּרי אבנים מחוּטבוֹת יוֹצאוֹת תבנית דפוּסים שוֹנים, שאיש לא מצא בהן חפץ כל שנוֹת המלחמה; בחוֹרף רחצן הגשם, חיספס את חלקתן והבליט את גרגרי הזיפזיף הגס, וּבקיץ טסוּ עליהן לטאוֹת פזיזוֹת, בעלוֹת עינים סקרניוֹת, ועכבישים מתחוּ ביניהן את אריגיהם הנפלאים. צריף־הפחים הגדוֹל והריק נתפרק בקיץ האחרוֹן ציפּוּיוֹ על־ידי צבא לימאן פוֹן סאנדרס, ושלד העץ הגבוֹה עמד עירוֹם וּמפוּלש, כסמל להרס החרוֹשת האזרחית. אילמלא שני עצי־הזית עבוּתי־הנוֹף שליד הגדר והתאנה גדוֹלת־העלים שליד החלוֹן, מן הנמנע היה לגוּר בחצר־המוות הזאת.

בסוֹף הקיץ, בימים האחרוֹנים לשלטוֹן התוּרכּים, כשהתוֹשבים היוּ ממעטים לדבּר מבכל ימוֹת השנה, אך עיניהם נפגשוּ ברחוֹבוֹת מתוֹך רמיזוֹת של שׂמחה כבוּשה על המתרגש לבוא, עמד שדמי בבוקר עם בתו, בת השנתים, תחת אותה התאנה גדולת־העלים והציץ לבין ענפיה הסבוּכים, לראות אם אין עוד אחת מן האפילוֹת, שנעלמוּ במקרה מעיני הרועים הערביים, שהיו מעוֹללים את העץ בהשכימם לרפתי בעליהם הגרמנים. התינוקת בכוּתנתה לבשׂרה הוָרוד שיחקה לרגלי אביה בתוך נצרי השורש של העץ. עודנוּ מסלק במתינוּת מרוּכזת את הענפים הנמוּכים לתוּר אחרי פרי חבוּי, והנה לפתה הילדה את רגלו וקראה בקול נבעת:

“אבא!”

הוא הוציא את ראשו הפרוּע מעבר לעץ, לראות מה קרה, והנה לפניו חייל תוּרכּי, אחד מן הנמוֹשות, שנשארו בעיר קרוּעים ובלוּיים ורעבים, ורובם גם בלתי־מזוּינים. יום־יום ראה אותם שדמי בעברם לעשרות ולמאות ברחובות בסך תחת צליפות הסגנים הצרוּדים ומוּדלקי־עיניים, ומהם גוחנים בכל רגע להרים קליפת אבטיח או חתיכת חרוב מושלכת בחוץ ולועסים אותה בתאות חיות. יום־יום ראה אותם בשׂאתם ארבעה וחמישה את אחד מחבריהם שגוע, ובראותם לרגליהם פסולת מזון, הם מורידים את המת ועטים על השלל. יום־יום ראה אותם בתעוֹתם חולים, יחפים וגזוזי־שׂער בתוך הסימטאות הצרות, נכרים ואילמי שפה והרעב בוער בעיניהם, אך לא קרהוּ המקרה לעמוד פנים־אל־פנים עם אחד מהם.

וזה שעמד לפניו עכשיו היה גבר לא צעיר, תלוי שפם ממראה הטבק, וקדקדו הגזוז מבהיק מתחת “לאנווריה”¹ dir=“rtl”הקטנה והקרועה; רגליו הצבות יחפות ומעילו האפור וגס החוטים תלוי על רזון גופו בלי חגורה. עיניו הקטנות והאפורות הציצו ביגון מתוך הפנים החיורים. כשראה את שדמי השתחווה קצת ורמז בחיוך נבוך אל התינוקות הלופתת את רגל אביה בחזקה. אחר־כך ניסה לפשוט יד וללטוף את ראשה, אך נמלך והשיבה אל לבו ובראשו ניענע מחייך, לאמור: גם לי כזאת!

שדמי השתמש בכל ידיעתו בתוּרכּית ושאלו:

“אַנַאטוֹלי?”

“אֶוד! אֶוד! (כן! כן!)” ענה התוּרכי מתוך התעוררות, ובעיניו ניצנץ משהו רחוק אך תקיף מאוד. הוא ניסה להתקרב יותר אל התינוקת, אך היא, שלא גרעה ממנו עין, נרתעה מפניו, והוא הרפה את ידיו כמבוּיש. בלבו של שדמי נעור רגש חם ביחס לגבר הזר הזה, וברמזו ראשונה אליו ואחר־כך אל בתו, שאלהו ערבית: “אַולאַד?” (כלומר: יש לך ילדים?")

“אוד! אוד!” ענה הלז ונצנוּץ עיניו החל להאיר יותר; ובהרימו אצבע אחת ובהצביעו אחר־כך על הפעוֹטה, התכוון לומר: בת כזאת ממש.

חשק שדמי לשאלו, כמה שנים עברו מאז שלא ראה אותה, אך לא מצא את הרמז המובן, והלז שחשב כי הוא נשאל לעיניה של בתו, שם את שתי אצבעותיו על עיניו, ואחר־כך נשקן בדבקוּת, לאמור: עיניה כעינו הוא.

מתוך שלא יכלו להמשיך יותר את השיחה, עמדו שני הגברים רגעים מספר מחרישים. אך שתיקה זו היתה שקוּלה כנגד שיחה ארוכה, כי השאלות והתשובות האנושיות העמוקות ביותר נתבטאו בה; ומין ידידות־נפש, מעין קרבת־משפחה מסתורית, נתהוותה ביניהם. ותמוּה: גם התינוקת הרפתה מרגל אביה והיתה עומדת בין הגדולים בלי פחד, שפתיה פשוּקוֹת משהוּ ועיניה נשׂוּאות אל פני התוּרכי המסכן מלאות הבנה. ופתאום כבו עיניו והבעתו הראשונה, המטומטמת, שבה אליו, פשט את היד וחינן את קולו הצרוּד:

“אֶקמק! (לחם)”

גם שדמי כמו התעורר למציאות, גחן ולחש לילדה אילו מלים, וזו הרימה את רגליה הפעוטות, ורצה בהתלהבות ילדוּתית לתוך הבית, וכעבור רגע שבה עם פרוּסת־לחם גדולה, ובלי לחכות עוד לדבר אביה, הושיטתוּ במין שמחה של מצוה לחייל הרעב. הלז חטף את הפרוסה בשתי ידיו ונתנה לתוך פיו, אך פתאום נמלך ותחבה בכיס בגדו, ובהעיפו עוד מבט נוסף על התינוקת התמהה מיהר להימלט מתוך החצר.

בערב אותו יום היתה העיר שרוּיה באי־מנוחה יותר משאר הערבים האחרונים. “המהגרים” מיהרו לבוא בבתיהם ושם ישבו על הכסאות השאוּלים ולעסוּ את פתּם התפלה, העשׂוּיה רוּבּה דוּרה, לאוֹר מנורת־השמן העשנה. אפילו אותו המורה הירושלמי שהיה מתגנב בלילות, בשעות האסורות, בחירוף־נפש, להפיץ שמועה מעודדת על־אודות מעשי הציונים ומעמד האנגלים, ישב הערב בביתו בתוך משפחתו רבת־הילדים, והזה מתוך טירוף הלב בספר אידי, שחלם זה כמה שנים לתרגומו עברית. אחרי כן קשה היה לגדולים להירדם, והלבבות כלוּ חרדים לקראת הבא. המה המוּ אל הקרובים והמכירים הנמצאים שם “בדרוֹם” לראותם, לעבוד ולשמוח עמהם על הגאולה והישועה, וביחוד, והרגש הזה היה החזק ביותר, ליהנות כמוֹה מן “החיים”, כלומר מן הלחם הלבן והסוּכּר הזוֹל, אחרי ירחי העמל והרעב בגוֹלה זו המנַוולת. גם בחוץ התרגש מה כל אותו הלילה. שׂרידי קציני־הצבא והפקידים התוּרכים דהרוּ ברחובות על סוסיהם, כאילו ביקשו מפלט מן העיר, אך לשוא: כל הדרכים כבר נכבשו על־ידי האוֹיב. אחרי חצות שמע שדמי פתאום מאות רגלים רצות על־פני הדרך, וקולות בודדים קוראים, מַתרים ונוזפים ומשתתקים. הוא ואשתו מיהרו לרדת מן המיטות, ומבעד לחרכי התריסים הציצו החוצה. היה ליל ירח, והם ראו את צבא התוּרכים החונה בעיר רץ באבק הדרך, בלי סדר ובלי מנהיג, כעכבּרים הנמלטים משׂריפה, לאן? רגעים אחדים עמד שדמי, ופניו כבוּשים בתריס החלון, והנה תקפהו פחד גדול: ומה אם העדר הרעב הזה, המשולח לנפשו, יתחיל לחדור לתוך הבתים, לשלול ולחמוֹס ולגמוֹל את עצמו על התלאות, המחסור והרעב שסבל במשך ירחים ושנים? מי יעצור בעדו? ועדיין הם רצים ורצים בדממה באבק הדרך יחפים ופתוחי מעילים. והנה קפצו אחדים מעל לגדר לתוך החצר ועטוּ על העצים, עצי־הזית, ואחרים פשטו על גן־העצים הסמוך של הגרמני, אשר נמלט שלשוֹם בתוך צבאו לבירוּת. דמוֹ של שדמי נקרש בבשׂרוֹ, אך עדיין עומד היה ליד אשתו ועיניו נעוצות בחרכי התריסים לראות ולראות. החיילים עשו את מעשיהם בלי שאוֹן, הם קטפוּ את עוללות הזיתים המרים וּלעסוּם בתאוָה כשהם מרשרשים קצת בענפים ובעלים היבשים. אחרי־כן פרשה חבוּרה קטנה, כארבעה או חמישה, והתקרבה אל הבית. הפחד איבּן את שדמי ואשתו. אל הללו שבחצר גחנוּ וחפשו כה וכה על הרחבה שלפני הבית, אחרי־כן פנו הצידה ויצאו שוב לדרך. וכן נמלטו חבוּרוֹת ואחד־אחד, עד כי נעלמו כולם.

“ודאי גם 'אֶקמק ביניהם!” – ניצנץ במוחו של שדמי, ובקול אמר לאשתו:

“עדר כבשׂים! תארי לך חיילים אירופיים במצבם! לא היו מניחים בית שלם.”

בבוקר כבר היה גלוי לכּל, כי הגורל נחתך. הקאימקאם חזר, כי לא מצא עוד דרך מפלט. מאיוֹר גרמני, שנשאר במקרה, התהלך בדרכים המובילות אל מחוץ לעיר כלביא בסוּגר, חבוּש משקפיו וילקוטו הטובים, ועיניו יושבות למוֹ ארב. סיפרו, כי הציע את סוסו היקר לערבי, שיעבירנו בסירה לצוֹר, אך הלז פחד. סגני האוֹפיצרים התוּרכים התגוֹדדוּ לפני חנויות הערביים, חילקו ביניהם את המחיר שקיבלו בעד הסבון והסוכר, שהוציאו מתוך מחסן בית־החולים. הדגים היו בזול, כי יהודיות רבות פחדו לצאת אל השוק. ובעשׂר בדיוק התחיל התוֹתח היחיד, שהעמידו האוֹסטרים על הכרמל, לירוֹת על הפרשים ההוֹדים המתקרבים ואיש לא ראם. קצין תוּרכי צעיר עז־נפש עמד על דעת עצמו והגן על העיר בתוֹתח היחיד. להט האש הבהיק חד וּמסַנוור פעם בכל עשׂרה רגעים בדיוק על ראש הכרמל, כמדליק זוֹהר השמים, והמשחית נישׂא מעל לעיר הקוֹדחת. הכל ידעו ברור, כי היריות האלה תשתתקנה עד מהרה, בכל־זאת הרגיזו את העצבים עד לשגעוֹן. והנה הופיעו שלשה אוירוֹנים, חגוּ כעופות גדולים מעל להר, התרוממו וירדו, עשו מה שעשו ובהיעלמם נשתתקו היריות. דממה מעיקה השתררה בעל העיר. התנועה פסקה, הכל היו דרוכי ציפיה. ופתאום התחילו דוֹהרים מכל עבר, מעל הכרמל ומכל מבואי העיר, הפרשים ההודים בסערת מלחמה: זנבות צניפיהם הארוכים עפים ברוח ורמחיהם מרוצצים בידיהם מתוך שאגות פראים, ובשטפם על סוסיהם האבּירים היה מראיהם כמראה השדים. הקצין עז־הנפש הוא שגרם לכיבוש־סערה זה.

כעבור שעה שלמה המלאכה, והתושבים יכלו לצאת לקבל את פני הכובש. הפרשים מילאו עתה בערב־רב את כל החוצות, פרקו במתינוּת את זינם ואת משא הסוסים, והיו נושאים מים להשקותם בתוך דליי הבד אשר להם. וחיילות חדשים עדיין נוֹהרים לתוך העיר, למאות ולאלפים; אין קצה לתכוּנה. אבל עתה צעדם מתוּן וכבד, הסוסים הגדולים ורוכביהם מכוּסי אבק, אך מה כבד זינם ומה עשירה צידתם! עין לא ראתה! התושבים, שהיו רגילים במראה הצבא התוּרכי, היו נדהמים למראה. אף הגרמנים היו אביונים כנגדם! בזה אחר זה רכבו הפרשים האנגלים דקי־הפנים, הסקוֹטים לובשי־השׂמלה, האוסטרלים נושאי־הנוצה, ובין כולם הודים והודים והודים. כולם כוּתנתם הכּהה לבשׂרם, שרווּליהם מוּפשלים למעלה ממרפקיהם, ונשקם הקצר תחוּב בצד האוּכף, ומראיהם כמראה הקצבים אחרי אשר כילוּ את מלאכתם.

אף שדמי יצא לראות במחזה על־פני הדרך. משני עברי הרחוב הראשי זרמו עתה התושבים, רוּבם פנים חדשות, מאלה שהיו מתחבאים במשך שנים מאימת הגיוס ועבודת האוֹנס. הנה גם הערבי השחור, המצוּלק, שהיה מציץ כל השנה כחיה דוֹרסת מתוך האשנב הסרוּג שבסימטה. הנה גם אלה, שהיו עד עתה אסוּרים על סחרם בכסף. הערביה המסוּרבלה, שכנתוֹ או פילגשוֹ של הערבי השחור בסימטה, מקושטת עתה צבעונים, מנענעת בראשה ובידיה ומברכת את הצבא בערבית רוֹננת, עיניה בוערות ופניה מפיקים אושר אין קץ. הנה מוּבלה ועוברת שורה של שבויים תוּרכים, מן האחרונים, שנשבוּ במבוא העיר בעמדם להגן על האבוד, וביניהם הבּמבּאשי הזקן והכחוש, בעל הקוֹלפּאק הגדול והישן. מה מעוּך הוא הקוֹלפּאק! חרבו ניטלה מירכוֹ ועל לחיוֹ הרזה נגלד חוט של דם: עיניו העוממות נעוצות באבק הדרך, והוא פוסע בראש השיירה בחשיבות של בּימבּאשי זקן. הנה עומד בתוך הקהל המורה הירושלמי ובעיניו הנוצצות דמעות של אושר, על שזכה סוף־סוף לראות את החיילים החביבים, המנצחים, הגואלים, אלה שבאוּ לאמת את הכרזת הגאולה הגדולה. ופתאום מתנפל על שדמי המורה התל־אביבי הזקן, גבר החמוּדות, זה שסבל יותר מכל חבריו, שהתגלגל עם בנותיו הגדולות במושבות ובבתי ערביים, ועתה נפתחה לפניו הדרך לבוא בעוד יום או יומים לביתוֹ, שם בפרבר הגאוּל, החוגג, היהודי, המלא תשוּאות! הוא התנפל על שדמי, חבקוֹ בעוז והתנשק אתו בחזקה, ושדמי לא יכול לבלי השתתף בשמחתו החמימה, האמיתית. והחיילות עדיין נוֹהרים, אין קצה להם.

אך מה זה? בצד הרחוב, בתוך האבק, מוּטל חלל פגרוֹ של חייל תוּרכי בלי נשק. הלקחוּ ממנו את נשקו, או דקרוהו בעברו ברחוב לתוּמוֹ, או בברחוֹ להיחבא? ואחרי שנים־שלושה צעדים עוד אחד, ושוב אחד. כל אחד ערימת בשר עלובה בתוך גל של סחבות, ולידה, בתוך האבק, שלוּלית שחורה קטנה. פני כולם מכוסים בקרע בגד שהוּפשל עליהם. השען “המהגר” מיפו עומד לפני פתח דירתו ומספר בצחוק גדול, שהוא ראה “איך דקרוּ את הכלבים. הנה זה הרים ידיו, אך הפּרש ההודי תקע בו את רמחו, עד כי יצא הרוֹמח מגבו, הניפוֹ מעט והשליכו לארץ, חוֹ־חוֹ־חוֹ! זה צבא, זה צבא!” והוא חובט על שוקיו השמנות ורוקד מצחוק וניקוּש שינים. חייל סקוטי צעיר ורך־פנים מאוֹד, כמעט ילד, עובר על סוסו, כפוף ועייף. הוא מביט בעצב אל הנדקר, המתבוסס באבק, ומשהה עליו מבט ארוך, אך הוא עובר הלאה; “מלחמה היא!” חושב מוחו הרך והמנוסה קודם זמנו.

ליד אחד החללים, מושלך קצת הצדה, במבוא סימטה עזובה, עמד שדמי והסתכל בו מתוך התכווצוּת הלב: רגל אחת היתה מכוּנסה ונעולה נעל קרועה, והשנית פשוטה ויחפה; הגוף נראה כל־כך דל בתוך התלבושת התוּרכית העבה. והנה תקפתוּ תשוקה נמרצה לגלות את פניו. הוא פנה כה וכה, ואחי־כן סילק במקלוֹאת המַטלית מעל פני החלל – והתפלץ: החייל האנאטוֹלי שביקר אתמול בחצרו היה מוטל לפניו. ברור הדבר. בכל־זאת גחן והתבונן בו מקרוב, והנה פרוּסת לחם בולטת קצת מתוך כיס בגדו. המראה הזה נגע ללבו של שדמי עד לדמעות. הוא לא יכול לעמוד עוד על מקומו, מיהר לכסוֹת את פני המת, ורץ לביתו. שם תפס את בתו, שהתבוננה בחצר למעשי הפרשים ההודים, לחצה אל לבו, רץ אתה לתוך החדר, ובהושיבו אותה על השולחן, אחז בכתפיה הרכות וקרא בעינים גדולות:

“את יודעת? ‘אקמק’ מת!”

כל הצער והרוֹך האנושי היו בשם המשונה הזה.