– קול־לגה! רוצה אתה לדעת מה אני סובר בענין מומחיות לאיזה מקצוע? רוצה אתה ללמוד מקצוע ידוע? – חות דעתי?
ובאיזה מקצוע?
אין זה דבר נקל כלל וכלל!
קודם כל צריך לעיין ב“חומר ההיולי” של מר. מה הוא אדוני: עבדקן, זלדקן – וכיוצא במו אלה? בשעת בין־השמשות זו קשה לי לעמוד על דבר זה. אינני מיטיב לראות.
דומני, שחברי־למקצוע אדמוני, בן־בנו של עשו אבינו? נא… מובן… אין זה מעלה יתירה בכלל, אלא מאי? לגבי כירורגיה אין זה פגם, – ובלבד שיהיה מושך בזקנו ושפמו.
וחס ושלום שלא יעשה עצמו פרצוף אנגלי, כמנהגו של היום.
כירורג בעל זקן אדום ושפם אדום ארוך ועבות ־ זה לא רע.
שמינית שבשמינית “קצב” – לא רע!
קרחת לו למר?
לגבי מחלות־נשים ־ פסול.
קרחת זהו ענין בשביל מומחה למחלות הנפש והעצבים. תלמידיו של פרויד “אנוסים” להיות קרחים על־פי הדבור. לגבי יתר המחלות אינה מעלה ואינה מורידה. – אלא חס וחלילה למחלות נשים!
רופאים של נשים (כיוצא מן הכלל המילד – “אקושר” בלעז) – להם אי אפשר בלי שערות־ראש.
אם אינני טועה, שמשון הגבור מחלפות היו לו, שלולא זאת לא היה לנו בכלל כל ענין דלילה.
ואפשר שאני טועה.
שערות, ודוקא תלתלים, יפות לרופא מחלות “העור והמין”.
כרס – טובה בכלל לכל מיני רופאים שבעולם.
חוץ מרופאים למחלות־נשים.
כרס זו חנה על נושאה, ונותנת היא לו חשיבות. וכל המרבה הרי זה משובח. מטילה כרס זו על אדם אחריות ידועה, נעשה מתון וזהיר בעל־כרחו.
סבורים החולים: מלא כרסו חכמה, ומיושב בדעת כל נושא אותה.
שעורה של כרס? ־ אין לה שעור.
שנים רופאים בעלי־כרס שמנצחים זה את זה בהלכה וחובש קטן עובר ביניהם – זו היא תמונה נהדרה.
המומחים למחלות העין, האוזן והגרון – לאלה אין טפוס מיוחד. רק דוק של חן אינטליגנטיות מיוחדה נמתח עליהם. מסוה ידוע של עומק נפש וחכמים – לרופאי מחלות הנפש והעצבים.
בשעור קומה יש לדקדק רק לרופאים לנשים, וגם זה לאו דוקא; ובלבד שיהיו מקפידים על שלש מצות שנצטוו עליהן: תסרוקת, תלבושת ותמרוקת.
חוצפה כל שהיא יאה לרופאים מומחים למחלות העור והמין ורופאי מחלות נשים.
רופאים סתם אינם זקוקים לקלסתר פנים מיוחד, כי הם אינם נכנסים בגדר רסה טהורה. משל למה הדבר דומה? אלה המומחים למקצוע מיוחד הם בבחינת כלבים רסיים: פּודל, מופּס, פוקס־טריר, דקל וכדומה. רופאים סתם נחשבים על אותו סוג, שהגרמנים מצאו לו את הבטוי היפה: Promenadenmischung
במלונו של בן־יהודה אין מלה מתאימה לזה. אני לא מצאתי.
אפשר מפני שעיינתי רק בספר הראשון.
אם עמד קולגה על פרצופו שלו, מיד הוא יודע את המקצוע שיבור לו.
ותכף ומיד יזמין לו שלט מתאים וכתובת מתאימה – בלי זה אי־אפשר כלל וכלל.
אם יקנה לו ספר במקצוע הנ"ל ויעבור עליו לפרקים, זה בודאי טוב.
ואם יעבוד באיזו קליניקה שבעולם – שנה, שנתים, עד שיתחיל לעבוד על דעת עצמו – גם זה לא רע.
כי בכלל המומחה אינו מומחה על “דעת המקום”, ששם יצק מים על ידי מומחה; אלא על “דעת הקהל”.
והלא כל טרחתנו אינה אך טרחה בשביל “דעת הקהל”, ודעת הקהל – זהו ענין שצריך עיון.
יש שאדם טרח ולמד, וישב כמה שנים על התורה ועל העבודה, ומאמין הוא כי כבר נעשה מומחה למקצוע שבחר בו – באה “דעת הקהל” ומעמידה אותו על טעותו.
רוצה מר בספור – אילוסטרציה לדבר?
בודאי שהוא רוצה לשמוע ספור.
ואני בודאי, שאני רוצה לספר ספור.
ובכן: ויהי היום ואני נוסע לקיוב.
כן, כן! לקיוב אני נוסע אל הבחינות.
זה היה קודם מתן התורה החדשה. הנוסעים היו נוסעים, די לך בסקירה ראשונה ואתה יודע לפני מי אתה עומד. והרכבת היתה רכבת, גם הקרון היה קרון: הזכוכית – זכוכית ממש ולא קרש על גבי קרש. האטון על הכתלים – מלא, והחום לא חסר. בני־אדם היו אז מחזיקים בדעותיהם המקולקלות של הבורגנים, כי קומפורט נחוץ לו לאדם. וכך היינו נוסעים.
ונכנס אל הקרון בר־נש.
בנימוס ובישוב־דעת נכנס, ובנימוס תפס מקומו. כליו נאים וטובים. רציתי לעמוד על טיבו מי הוא. ואני מסתכל בו.
בגדיו עשויים בטעם, אינם באים זה אך מן המחט, אבל חדשים. אדם מסלסל בשערו וזקנו. מן האמידים.
נאמר: קומי־ויאזו’ר? לא! יותר מן המדה של קומי־ויאז’ור יש לזה בטעם. איננו בא אך כדי לסמא את העין. וחסרה לו החוצפה, כשהוא מביט באדם. בעין יפה הוא מביט, שאינה מתכוונת אלא להביט.
הקומי לו אין עינים, אך מקדחים. תיכף ומיד הוא נועץ בך את מקדחיו, הולך וסובב, ומעמיק ושוהה על קנקנך: ללמד על כיסך ועל כעסך, על מוצאך ומבואך, ארחך ורבעך.
נאמר: חתן סמוך לשלחן חותנו?
יש לו הכרת ערך עצמו, וספוק נפשו מעצמו, ויש לו הנאה מכל העולם והנאה מעצמו, אלא שצבע פניו של הלה אינו צבע פני “חתן סמוך לשלחן חותן”. חסר לו אותו האודם הרך הבא מתוך שלחן דשן ושינה לאחר אכילה. פניו אינם חוורים; אלא שהם לבנים מתוך לבנת שן, פני מפונק, פני אדם שאינו מרבה ליהנות מחומה של חמה ואורה, אלא הם פני אדם מרבה לשבת בתוך ארבעה כתלים.
פנים כאלה ישנם לצַלמים. הצלמים גם הם נוהגים בסלסול זקן ושער, וחובה מטלת עליהם אומנתם, שיש בה קורטוב של אמנות, להיות מן המקפידים על תלבשתם, ככל אלה שהם נתונים תמיד לראוה. חייהם של צלמים הם חיי חול המועד, רוח חגיגית שורה עליהם.
אלא תסרקתו של זה לא התאימה לאומנתו של צלם. הלה יש שהוא מקפיד על שער שבראש (ביש לו) או בעניבה (אם אין לו שער). העניבה, אם בה הוא נותן סימן לאמנות – עניבה לפי המודה (כשהוא מקפיד בעניבה סתם), או שהיא עניבה פיוטית, אז היא עניבה פנטסתית או קשר פנטסתי לה אם אינו מן המהדרים במודה של עניבה.
אם ראשו תלתלים – סדורים תלתלים, – שוב קורטוב של שירה.
תסרקתו של זה ועניבתו לא העידו על היותו צלם. משמע – פקיד, נושא משרה בבנק.
ואולם גם לא זה. תנועותיו של נושא משרה בבנק אינן כל־כך נאות, פשוטות הן בפשיטות יתירה. ויש לשפוט מאופן ישיבתו ואיך שהוא עומד, כי רגיל הוא ביותר לישיבה קבועה באופן קבוע. על־פי רוב כתף אחת יוצאת בולטת כנגד שניה שוקעת.
ובכן אין לאמר אלא שזהו – רוקח. גם הוא נתון לראוה כל היום, ומשום כך תלבשתו עשויה בטעם, אלא סמני חרות במדותיו ותסרקתו פוסלים אותו. לו שתי מדות נחוצות בבת־אחת: מדת אדם מן הישוב ומדת חכם מלומד. הרוקח לאמתו איננו אלא רופא, אלא שאין לו רשות לרפא. גזרת המלכות היא.
נשרו ספרים מחיקו – וזה בלבל את מחי: רוקח וגם סגן־רוקח פטורים מן הקריאה.
תאמר: רופא שנים? דנטיסט?
אלא שבריות אלה – אם מבני ברית – כלם בנפות המערב בונדאים, בנגב רוסיה מכת ס"ד – וקריאתם לא מתוך ספרים, אלא מתוך קונטרסים. בר נש זה קורא בספרים ממש.
ולא היתה לי כל ברירה לשהות על קנקנו, אלא להכנס עמו בדברים.
ונודע לי שהוא רוקח (פרוביזור) ושמש בכהונה זו כמה שנים. ולבסוף נמלך בדעתו ונכנס לאוניברסיטא ולמד את הרפואה, במינכן. ובשנה העברה עמד על המבחן. והכשילוהו בחכמת הנתוח. יתר הבחינות עלו לו.
עתה יבחן רק בארבעה ערכים, השייכים לסוג האנטומיה – ויהיה רופא.
איש אוהב סדר היה מימיו. ודרך חייו סלולה וסדורה. למועד הנכון נכנס באפּותיקא. שלש שנים היה תלמיד, שתים שמש בתור סגן־רוקח, שתים היה באוניברסיטא. גם עתה הכל מסודר יפה. יש לו מקצוע. הוא מומחה למחלות העור והמין: שנתים יצק מים על יד יוסף (קרי: יוזֶף) בברלין. ויש לו ארוסה, גם היא בבחינותיה, בת ישראל – רופאת שנים. גם משרה יש לו מן המוכן, באחת מערי ישראל בנפות הווייכסל. ששים רובל יקבל לחודש. עתה ישא את אשתו, ושניהם יכנסו בעיר. הוא רופא, היא רופאת לשנים.
דרכו בחיים סלולה.
זו היא הפעם הראשונה שאירע לו מכשול. לולא זאת, כי אז זה כחצי שנה כבר היה הכל בסדר.
אדם הגון היה.
ולא נפגשתי עמו שוב, עד שפגשתיו כעבור שנתים.
זה היה בפטרסבורג, לא בפטרוגרד ולא בלנינגרד, ונפגשנו אצל מחסן הספרים של ריקרט. אני אהבתי להיות עומד ומסתכל אצל חלונות בית־מסחר הספרים, חלון מלא וגדוש: ספרים בשפת המדינה, ספרים בלע"ז ובכל מיני המקצועים. בימים ההם וְסִמַשְׁקה הזדרבקום 1 עוד איננו בעולם, וכשהיינו מדברים במדיצינה היינו מזכירים רק פּרופיסורים: רוסים, גרמנים, אנגלים. כך היה מנהגו של עולם אז.
וכשהייתי עומד ומסתכל בספרים, הציץ אלי פרצוף מתוך שמשות החלון. תיכף הכרתיו–מכרי מקיוב, הרופא. הרוקח לשעבר. הוא ולא אחר.
מה הוא עושה כאן?
קונה הוא ספר בענין רפואות הקיבה.
מדוע דוקא קיבה, והוא מומחה “לעור ולמין”?
זה היה בשכבר הימים, ועתה הוא מומחה לקיבה.
ואז ספר לי, איך שבא לעירו, ונשא את אשתו, ותלה פעמון על דלתו ושלט על שערו וישב מחכה לחולים.
ואין קול ואין קשב, ואין חולה.
מזלו של רופא!
אימתי הוא רופא טוב?
תיכף לאחר גמרו – מתחיל יקרא, אין מאמינים בו ובבקיאותו – עד שילבינו שערותיו.
כיון שהלבינו – נגלה פתאום שהוא זקן. גירסא דינקותא בידיו, והמדיצינה, כידוע, אינה עומדת על מקומה אף שעה, והזקן איננו עומד על “גובה המדע”.
וכך ישב מיודעי וחכה.
את משכורתו היה מקבל, והחולים היו נוסעים אל העירה הסמוכה, אל הרופא אשר שם.
מי יודע כמה היה יושב כך, אלמלא שסייעו לו “מן השמים ממש”.
ויהי היום ועשיר העיר חש פתאום בבטנו. שבת היה, לאחר ה“שליט” וה“קוגל”. יקירי יודע, אדם שאחזוהו צירי־מעיים איננו מאמין בחיים. והיה עשיר, והקיפה הזעקה את העיר. והיה שבת. לא היתה ברירה, באין אפשרות לנסוע אל העירה הקרובה, ויבהילו את הרופא שלהם, כלומר, את ידידי. נצנצה בראשו מחשבה, והכניס לתוך קיבתו של הלה את ה“זונד” (שפופרת לפצע וחבורה – עיין מלונו של שטינברג) והוריק את כל מה שבה ורוח לחולה. תיכף ומיד, ויצא לו שם: רופא לקיבה, מומחה לקיבה! ותהום כל העיר. בחוש ראו, שאמנם מומחה הוא. עד היום ההוא לא ידעו. וגם מכל העירות עתה באים אליו, מיום ליום רבים הבאים.
ומכיון שהדבר כך, צריך הוא לספר ב“מקצוע רפאות הקיבה”, ועתה נזדמן לפטרבורג – נכנס לריקרט וקנה.
מן היושר הוא.
כעת הוא גם עסקן צבורי.
מתחילה רצה להסתפח אל ה“בונדאים”, מבינים אתם, סוציאליסטן – זה יותר הגון… אדם שאינו מפגר ללכת, מתקדם, ובכלל… אלא שהעמידו לו בכרס, וגם מפני שהוא מקבל משכורתו מקופת הקהל ויש לו עסק עם חרדים – נעשה ציוני.
אלא מתוך הכלל: טוב לאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך – אשתו – “בונדאית”. – היא רופאת שנים [כלומר, מתחילת בריתה בונדאית]. וגם זה טוב מכמה טעמים.
אפשר גם לקמץ קצת בקשוטים ובמלבושי פאר.
תאמר: “מה בין בני לבן חמי?”
לא כלום!
ואספר לך מה שקרה לי.
יודע אדוני את העיר סומי?
לא, לא שמע מעולם? טוב שלא שמע – וכך לא יזיק לו!
ובכן, כי עיר זו זכתה להיות הרספּובליקה הרוסית הראשונה (בשנת 1904) גם כן לא ידע.
ובכן, מובטחני, כי ודאי לא שמע את שמע הכפר – סירובטקה.
אין רע. הגיאוגרפיה עתה, השד יודע אותה. ואולי גם הוא שבר רגלו עליה.
אני יליד טבריה. לא רחוק מכפרנו יש קולוניה גרמנית – רייכנפלד קראו לה. בתחילת המלחמה שנו שמה לפדרציה ועתה היא לנינה. אתה עודך צעיר, תזכה ותקָרא – דניקינה.
ובכן, אני זכיתי להתמנות לרופא בסירובטקה זו. ולאחר שבאתי לכלל הסכם עם אבא יבגֶני בענין חדר ומאכל יום־יום, הלכתי להסתכל ל“מדינת מלכותי”.
בית־חולים בן עשרים מטות.
אף חולה אחד לא מצאתי – ריק הבית, בלתי הפרעושים. וכאשר שאלתי לחולים אַים, ענו לי:
– אינם, משום שימי החג ממשמשים ובאים.
– כלומר?
ימי החג שלהם (יום גנוסיה של אותו־איש) ממשמשים ובאים והם רוצים להיות בבית.
מה תאמר לזה?
ואני שמחתי: עשרים מטות, עשרים חולים, כירורגיה!
– ומה בענין הכירורגיה?
– הכירורגיה – ענו לי – בבל יראה ובל ימצא.
– משמע?
– לא, באלפא רבתי.
– וכי אפשר לו לעולם בלי כירורגיה?
– אפשר ואפשר! ומטעם זה אהוב וחביב הרופא, חברי שקדמני, על הבריות. השכין לא היה נהוג אצלו; הנחת תחבושת מחממת – זוהי הכירורגיה אצלנו.
– ובכל זאת.
קרה לו לחובש שלנו וחלף תער על כף ידו, והביאוהו אל בית־חרושת הסוכר. שם יש כירורג. לא רחוק מכאן – שמונה פרסאות.
ואני נשארתי בלא חולים, בתוך עשרים מטות.
עברו ימים אחדים ונכנס אלי בחור, בחור מן האכרים; אינני זוכר במה חלה, אלא רואה אני בולט על צוארו דמות שאת, תבנית תפוח, גדלה גודל אגרוף – מגרה תיאבון, ממש צפיחית בדבש, נעשו אצבעותי אזמלין, אזמלין.
והשאת מתחננת על נפשה: קחני, שאני, חבשני… – ושואל אני את הבן:
– סחורה זו מה טיבה?
ענה מה שענה.
– ומפני מה שומר אתה עליה מכל משמר? שמא באה עת לחננה?
– גם הוא היה רוצה להפטר, כל הבחורות מאסו בו… אלא אסר עליו שַבולְדַי (כירורג היה הלה בעיר סומי) להטרידה מן הצואר.
– שמא רוצה, בני, ואסירנה?
אינו רוצה בשום אופן.
– מה טעם?
החגים ממשמשים ובאים. אינו רוצה להיות מוטל בבית־החולים.
– שוטה – אמרתי לו – מי אומר לך, כי תשאר כאן? אדרבה, ננוח גם אנו, הרופא והחובשת, יהיה הבית סגור. שעה אחרי הנתוח תשאר, אחרי־כן תשאך הרוח לשד או לעזאזל או לשעירה החגרית – לאשר תחפוץ ולאשר תרצה.
ברכות תחולנה על ראשן של הבחורות! ודאי שהיו מאד מצערות את הבחור “כמו שנאמר”, ונשמע לי. אני נשבעתי לו בהן צדקי: שעה ישאר כאן. וכשהושבתיו על הדרגש וקראתי את כל ה“החבריא” – שלי לעזרה באסיסטנטים: את המילדת ואת החובשת, ואת החובש ואת השומר על הבית, נוכחתי באמתו של הפסוק:
“כהגמון כאפרכיה שלו”.
בכלורופורם, כמובן, לא השתמשתי. הלהרגהו בידי החובש רציתי? אנֶסטֶזיה מקומית! יכאב לו קצת; לא בחולי “קופת חולים” ו“הדסה” עסקינן. לפיכך נברא האדם כדי שיתגבר קצת על יסורים. אוי לו לחולה שאינו חש בכאב!
אלא, אילו ראית, יקירי, את עוזרַי שלי!
החובש יצא ראשון בדימוס: ראשו סובב עליו למראה הדם; החובשת התעלפה; השומר ללא הועיל. נשארה המילדת; אלא שאינה בקיאה בהלכות פינצט. אך אשה לעולם אשה – אצבעות דקות ונבונות לה – וכך עזרה לי בנתוח.
ואף על פי כן הצלחתי במעשי.
תיכף אחר החג נכנס אלי בחור שני וגם לו שאת בצוארו.
לכל יש פסוק מן המוכן. אני חשבתי: Die Dublicitat der Falle.
ואפשר לזה מתכוון הפסוק:
“אח לצרה יולד”.
וכעבור יום – ושוב בחור, וגם לזה שאת על צוארו.
עברו יומים – שוב בחור. ונתפלאתי. וחקרתי ודרשתי.
– איך זה בא, דודי, לעשות נתוח?
– נודע לו… הלא לשנים מרחובו כבר עשיתי נתוח. מומחה אני לשאת שעל צואר.
ואחרי־כן באו אלי עוד בחורים ובחורות, זקנים וזקנות, כלם כלם בעלי־שאת; וכלם באו לשם נתוח.
בבוקר הם באים ולערב הם שבים הביתה, “כי כן משפט הנתוח”.
וככלות החולים בכפרי, התחילו באים מן הכפרים הסמוכים.
בעלי־שאת באו. כי על כן אני מומחה לשאת שעל צואר.
לא, לא, יקירי! להיות מומחה לא כל כך נקל, כשם שאדוני סובר.
לא! באלפא רבתי – – –
ברלין 1925.
-
הקומיסאר לעניני הבריאות. ↩