אנשים פשוטים, דהויים, שבורים מהחיים, כאלה שפוגשים בסופר ובבנק – “ההמון האפור” כפי שמכנים אותם בדרך כלל – הם אחלה גיבורים. כל סופר מתחיל יודע זאת. לקחת דמות סתמית ויומיומית ולצקת בה עולם פנימי בעל תוכן, תהיות ומבוכות לא פחות מלרסקולניקוב, זו המטלה הספרותית הראשונה במעלה. אבל לא כל אחד מצליח לבצע את זה בדייקנות ובשיטתיות, וזה משהו ששי צלר דווקא ניחן בו.

קובץ סיפורים ראשון, “המסע לאורקולי”, עם אנטי גיבורים אחד־אחד: זוג צעיר שמנקה סניף של בנק ומנסה לשרוד, נערת בת־מצווש שהוריה כבר לא אוהבים יותר, מורה מתבגרת בשנת שבתון שמציצה על חיי שכנתה הזוהרת, פקיד בנק שחי עם אימו ומנסה להחזיר את אחיו האבודים הביתה, או גבר צעיר ומתוסכל המקנא ב“כפילו” המצליח. כמה שיותר אפרוריים ומדכדכים, יותר טוב. ישנה מסורת ארוכה בסיפורת העברית של אנטי גיבורים הניגפים בגלי הקיום וכמהים לגאולה, וצלר נבנה עליהם ושואב מהם כמה שאפשר. מיהי הילדה בטי מהסיפור “צימוקים”, המצטיינת בלימודי הספרות ונאלצת לטפל באמה, אם לא “נעימה ששון כותבת שירים” של עמליה כהנא כרמון?

השאלה החשובה על פי רוב בסגנון ריאליסטי־פיוטי זה הוא הצלחת המימזיס – האם הסופר הצליח להעביר היטב את סביבת החיים של הגיבורים ולקלוע לשפתם ולעולמם. לא פחות מכך חשוב העולם הפנימי של האנטי־גיבורים, התלושים, שדבר כמעט לא מתרחש בחייהם החיצוניים. כאן זה המקום לפרוץ מן הריאליזם הבנאלי אל תוך גן העדן הפראי של הנפש, ולבחון האם העולם הפנימי של האדם “הסתמי”, הוא לא כל כך סתמי כפי שהוא נראה, שאכן ניתן למצוא את הפיוט והיופי גם בעליבות, בכיעור ובדוחק הקיומי. כאן נמצא התפר שבין הריאליזם לסוריאליזם, האור מול הצללים. סופר שמצליח לפרוץ בנקודה זו, מצליח לקנות את עולמו.

צלר מכונן עולם חיצוני ופנימי מורכב כזה רק באחדים מסיפוריו, אבל כאשר הוא מצליח בכך, הוא עושה זאת היטב. בסיפורים אלה מסתמן קול מספר שקט, צלול, מרגש ואנושי, שמיטיב לברוח מן התפל, לטוות עלילה אמינה, דמויות שוברות לב ויחסים שבריריים בין הגיבורים. בסיפור הארוך “המסע לאורקולי”, ללא ספק המשובח בקובץ, משורטטים לעילא יחסים מורכבים וכאובים בין אם נרקיססטית ועצבנית לבן השפוט שלה, עוד מעט בן 40 ועדיין חי איתה. בימים הוא עובד בבנק, ובלילות הוא נסחף לעולם הזוי של פשע עירוני בשוליים, שם הוא מחפש את אחותו שירדה לזנות ואת אחיו הפושע. לכאורה, חיבור מוגזם ובלתי אפשרי של ז’אנרים, העלול להידרדר לאיזו צעקנות. אבל אמינות התיאור, העומק של הדמויות וההאזנה השקטה לקיומם התלוש, מצליחה להפיק סיפור שלם ובשל, שלא נמחה מן הזיכרון גם שבוע אחרי הקריאה.

צלר מסתמן בקובץ הראשון שלו כקול מעניין ובוטח למדי. שומעים את השפה הרגילה והיומיומית שלו, שעם זאת נזהרת מאוד לא ליפול לקלישאות. רואים את העין הצופייה שלו, החומלת על גיבוריו. מבחינים באוזנו הרגישה לקולות הרבגוניים הגודשים את העולם. לא כל הסיפורים בקובץ שווים ברמתם, אחדים בוסריים מעט או לא מדויקים מספיק, ואפילו מעט מוגזמים. למשל “הרצח הראשון שלי”, שבו מנסה צלר לחבר בין הגיבורה העלובה וחסרת חוט השדרה שהחיים נוהגים אותה, לבין עלילה בלשית. בצמתים קיצוניים אלה, כאשר צלר נסחף מתוך רצון מופרז לחבר בין ז’אנרים, החיבור צורם וכושל.

רוב סיפוריו של צלר יכולים להיות גם תסריטים לא רעים בכלל, לסרטים קצרים ואפילו באורך מלא. צלר עצמו הוא תסריטאי, אז כנראה שמכאן הגיעו היכולת וההשראה.