לוגו
היהודים ונוסעי הצלב או ריכרד לב הארי: ספור היסטורי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א.    🔗

הדבר היה בשנת 1188 באחד מירחי הקיץ, בּיום בהיר וחם. ביום ההוא טילוּ להם שני אנשים צעירים ברחוב קטנה וצרה, הפונה דרך כרמים, אל רחוב שיאפזידה, אשר תחצה את העיר לונדון בתָּוֶך. ברחוב ההיא, הרחוקה מתשואות אדם והמון קריה, שררה תמיד דומיה ושלות השקט, ובעת ההיא עוד גדלו הדומיה והשקט, יען רוב יושביה העשירים עזבו אז משכנותם. קצתם הלכו עם המלך אל ארץ נורמנדיה להכניע את הקושרים אשר הקים עליו ריכארד בנו, וקצתם – בצאת המלך מהרו ויעזבו את העיר גם המה, וילכו אל חצרותיהם וטירותם, לחיות חיי דרור ותענוגים, ולנוח מן העול הקשה, אשר הכביד עליהם המלך העז בכל עת מצא. והנה נפלא הדבר, כי ברחוב ההיא העזובה והשוממה מתמול שלשום, שטו ביום ההוא המוני־עם ותהי מלאה אדם. אולם כל ההמון הזה לא עורר שאון והמולה, כי אם החרישו וילכו אט ועיניהם יביטו לנכח עבר הרחוב השני, ונראה היה, כי נקבצו הנה לראות מראה נכבד, אשר עוד מעט יופיע אליהם מעבר הרחוב. אחד משני הנוסעים הצעירים, אשר היה לבוש שריון1 ואות הצלָב על כתפו, התבונן ראשונה על ההמון הגדול אשר סגר את מבוא הרחוב, ויפן בחרדה אל רעהו, אשר היה לבוש בגדי אחד האזרחים, ואת ראשו העמיק הסתיר תוך מצנפתו ופניו לא יֵרָאוּ, והוא מתכסה במעיל שחור, ובלי שים לב אל חרדת השני הוסיף ללכת הלאה במנוחת לבב; אבל רעהו עֲצָרו ויאמר:

אל נא אדוני, הלא טוב אם אחקר מראש מה זה נעשה פה, טרם נעיז לגשת הלאה.

אנחנו נעיז? – קרא בשאט־נפש האיש המתכסה במעילו, – לא אבינה, למה זה יֵרך לבבך לעבור בין המון שוקט זה, אשר לא יחשוב רע, ורק תשוקתם לחדשות אספה אותם פה.

אשביעך, אדוני, אל נא תרים קולך, – התחנן השני, ויבט מסביביו בפחד; – זכר נא, איפה הנך, ואת הרעה הנשקפה לך, אם יכירך איש בוגד ובליעל; הלא יש את נפשך לְהִתְנַכֵּר פה, ומי איפוא יערוב לך כי לא יכירך איש מכל ההמון הזה? אנא, אדוני, שמעני, אסורה נא ואדרוש סבת הדבר, ומהר אשובה אליך, הוד….

בשם מרדונט אֶקָרא, זה שמי וזה זכרי, – השיב השני בשחוק, – הכי כה מהרת לשכחהו? אין זאת כי פחד ההמון הזה בלבל את כל רעיונותיך. ואולם הנני לבאר לך, שאַטאָגראין, את סבת הדבר למען לא תפחד עוד: דע איפוא כי משנה כהן הראש הועיד היום מסע לפני העם בדגלי קודש, וגם יטיף להם מלתו ויעוררם לנקום נקמת דתנו; והאנשים רכי הלבב אלה התאוו לקראות את התהלוכה, ולכן התאספו פה. אך בהיות כל מעיניהם בתהלוכה לא ישימו לב לנו. הבה ונעבור הלאה מזה.

עודם משוחחים יחד והמסע חלף לפניהם, ובעת אשר המון הרואים נהרו אליו יכלו גם המה ללכת הלאה; ויהי אך הגיעו אל קצה הרחוב, והנה פתאום נשמע לאזנם קול שאגת ההמון הבא עם המסע. ויפנו אל מקום ההמולה, והנה השאון הולך וגדול, והקולות גברו מאד; פה התנשאו זרועות אנשים בשצף קצף, ופה התעופפו מקלות ושבטים, והבאים אחרי המסע דחקו ויתרוצצו איש את רעהו ויהרסו לבוא בין הנוסעים פנימה; והנה פתאום התפרצה מתוך ההמון עלמה נבהלה, ותרץ כחץ מקשת אל פנת הרחוב. כרגע מהרו רודפיה אחרי האומללה, אשר רצה בשארית כחה ורודפיה לא יכלו השיגה, עד אשר עיפה ולא יכלה עוד מלט נפשה וכמעט השיגוה רודפיה, והנה הגיעה אל בית גדול ונהדר לא רחוק מן המקום אשר עמדו שם שני העוברים; ותאסף שארית אונים, וחיש מהרה לעלות במעלות המובילות אל שער גדול ויפה, ותחפוץ לפתחו ולהמלט על נפשה, אך אהה, והוא סגור על מסגר! פלצות אחזתה, ברכיה כשלו ותתעלף, וראשה נפל על דלת השער; אז יכלו שני העוברים לראות את הנרדפה ולהתבונן עליה. היא היתה לבושה שמלת משי ורקמה יקרה, עשויה בחן ויופי ולא כמשפט שמלות הארץ ההיא, ואף כי הסתירה את גֵוה בצניעוּת ותֻמת נפש, בכל זאת נראו בה אותות עלומיה, כי במרוצתה נשמטה אדרתה מעל כתפה הימנית ונשארה רק על כתפה השמאלית; מתחת למגבעת החבושה לראשה ירדו קוצותיה השחורות כעורב, ויסבו חלקת צוארה הזך משלג, ויֵראו מבעד הצעיף אשר כסה פניה.

הנה רודפיה כבר השיגוה על המעלות, סבבוה בשאגת המיתם, והיא התעלפה וכמעט לא נותרה בה נשמה. והמון העריצים בראותם כי טרפם נתּן בידם באין מציל, הריעו תרועה גדולה מלאה עליזות רצח; אבל עוד לא נגע בה אגרוף רשע, רק קללות איומות וגערה נוראה הרעישו אזני המעֻשקה. עדת המרעים הלכה ורבה וילחצו איש את רעהו ומבלי נשים סֻגרו גם מרדונט ורעהו מסביב בתוך ההמון בלי להימין או להשמאל.

והנה אשה באה בימים, אשר שערותיה כמעט הלבינו, פרצה לה דרך בין ההמון, וכמעט אין רוח בה עלתה על המדרגות ותחזק ברעדה בימין האומללה; והיא, כראותה את הזקנה נצבת עליה, החלה לשאוף רוח ותתעודד2 ותפול בזרועותיה; והזקנה לקחתה חיש מהר, ובלחצה אותה בנחת אל הקיר, הסתירה אותה כמעט אחרי גוה, ותשם אל העם דבריה, אבל מפני המית השאון, לא נשמע קולם, אך הקרובים אליה יכלו להאזין את קולה, ותרועת פחדים נשמעה מכל העברים פה אחד:

מה לך, מכשפה ארורה? הורידוה! תלו נא שתיהן על העץ, גם את הזקנה גם את הצעירה, או שרפו אותן באש ותאכלן להבה!

לא! אסרו אותן בחבלים והשליכון אל הטימזה, ותהיינה מאכל לדגי הים.

הקריאות והגדופים האלה אשר הריעו מסביב, הלמו את הזקנה ובלבלוּה; והצעירה פרשה ידיה ותחנן להם קולה, אך דבריה לא נשמעו בשאון העליזים אשר הקיפוה.

למה תתמהמהו? קרא איש אחד לבוש קרעים, אשר עמד קרוב אל מרדונט, – השליכו את המכשפה הזקנה אל היאור, הבת בליעל! והסירו מעל הצעירה הנמבזה את בגדי המשי ותלוה ותמות!

מה זה עותה הנערה הזאת ומה חטאתה? – שאל מרדונט.

ומאין אדע אנכי? – ענה האיש, – אבל הטרם תראה, כי עבריה היא?

היא נתפשה פה ברחוב, עת חלף המסע, – אמר איש אחד לבוש כאחד האזרחים, – ומה לעבריה פה עת ישאו הצלב, אשר רק בהביטה עליו תחללהו? הלא בת מות היא, אם לא תאבה להפר דתה ולחסות בדת הנוצרית הקדושה.

הדברים האלה הפיחו מחדש אש הקנאה באף העריצים, ובקול כפירים הרעישו כלם, ויתנפלו על האומללה לתפשה ולטרפה נפש; ותצעק הנערה מאימת מות, ותנסה עוד הפעם להסתר אחרי מינקתה הזקנה.

כמעט יצר לי על עניה זאת, – אמר הפרש: – כי כאשר אחזה לי, נקיה היא מאשמה, ובכל זאת הלא מות תמות בידיהם.

ומה מני יהלוך? – השיב מרדונט במנוחה; – אם תמעט עבריה אחת אין רע! הלא די ורב כאלה על פני האדמה.

פתאם קפץ על המעלות איש אחד שפל הקומה, ואחר האבקו כרגע עם הזקנה, הפילה ארצה, ואת העלמה משך וסחב לפניו, ובהסירו את הצעיף מעל פניה קרע אותו לקרעים וירחף ברוח; והנה פנים נעימים מלאים חן ויופי נראו לעין, ואף כי חָורו כמת מאימה ופחד, בכל זאת התנוסס יפיה ויקח לבבות. רגע אחד נדהם גם אויבה ויהי משתומם על המראה; אך כברק חלף עבר הרגש הזה ממנו, ובלי שים עוד לב ליללת הזקנה ואנקת העלמה, חבקה מהר בזרועותיו למען הַתִּיקֶנָהּ ממקומה – והנה לפתע פתאום נחת אגרוף מוצק כברזל על זרועו, עד כי כמעט נשברה מקנה, וממהלֻמות האגרוף נפל מעל המעלות, וימשוך אחריו במפלתו רבים מהנצבים עליו, וכמהר חץ מקשת עלה מרדונט על המעלות ויתיצב לפני העבריה – כל זה נעשה חיש מהר, עד כי כמעט לא ידע הפרש ולא התבונן איך חלף ממנו רעהו. אולם אז פרצה מהומה ומבוכה גדולה מאד. המו העם התגודדו, התרוצצו והפרש שטגראין בתּוֶך; ולמרות כל עמלו לא יכול לבקוע בם ולגשת אל רעהו. ומרדונט נצב כמלאך זועם נגד ההמון השואף מלחמה, ובאין בידו חרב או חנית, הושיעה לא זרועו, ויך את הראשונים אשר הרסו להתנפל עליו והשליכם והטילם ארצה, אבל אחרים התגודדו בחרי אף וירמסו וידרכו על המוטלים, ובמקלות גדולים ועבים עלו ויתיצבו נגדו, וישאפו לקחת נקם; אז חטף מאחד מהם מקל חובלים ויעופפהו על המתפרצים, ויפילם אחד אחד כבולי עץ. עיניו התנוצצו, פניו פני להבים, ומפיו רשפי אש התמלטו, וירעם עליהם בקול נורא: “סורו, מרעים! שובו לעבודתכם, בני בליעל! העלמה הזאת תחסה במעוזי, ואנכי אהיה לה מגן וסתרה, ואוי לו לאיש הנוגע בה!”

בשממון ותמהון לבב נסוגו אחור המון הפראים מפני עוז גבורתו, אך אחרי רגעים מספר התאושש ההמון, ושלהבת חמתם פרצה עתה ביתר עז, ויצעקו ויריעו כלם על האיש אשר קם לעזר העבריה; את הנרדפה כבר שכחו הפעם ולא שמוּ עוד לבם לה – אבל עתה עלה חרונם על מושיעה הנוצרי ויתמרמרו כפריצי חיות.

“מי הוא זה הבליעל? הריעו מסביב, קומו הכוהו, שברו אזרועו מקנה!” אבל האיש הזה לא נבהל מפניהם ויוסף להכות בהם ימין ושמאל, ובראותם כי לא יוכלו לו, ויעשוּ בערמה להביאו במצור מכל עברים מבלי תת לו דרך להמלט, ואז הלא יפול בידיהם.

בין כה וכה הצליח שטגראין לצאת למרחב מבין גלי שאון ההמון, ובחרב שלופה נראה על המעלות, ויתיצב לימין מרדונט.

הה, חוסו נא עלי, אדוני, חמלו על רֹך ימי! – התחננה העלמה ותתרפק על הקנה הרועדת; – אל נא תעזבוני בידי טורפי נפשי, ואלהי השמים והארץ, אשר כמוני כמוכם נעבדהו, הוא יחזק זרועכם, לחלץ מצרה עניה ולהכות באגרוף רשע! – ובדברה התאדמו לחייה ואור פניה קרן כזהר קרני השמש, מעיניה השחורות התנוצצה שלהבת־יה, ויהי יפיה מאד נעלה ברגע ההוא. ומרדונט, אשר עמד והתבונן עליה באהבה, לא האזין כמעט כל אשר מסביב לו, ויאמר בנחת: “הרגעי נא, יפתי, חמדת הבנות, בטחי בי, כי לא תאֻנה לך רע, ואתה, שטגראין, מהרה אחרי המסע להביא הלום מאנשי הצבא ההולכים לדגלי, ועד שובך אלי, אוכל לעמוד בפני עדת מרֵעים אלה!”

הפרש מהר למלא את הפקודה הזאת, והאספסוף, אשר פחדו ואחור נסגו בגשת אליהם הפרש בחרב שלופה, שמחו עתה על לכתו מהם; ויהי בראותם את אויבם לבדד ואין איש אתו, פרצה מחדש שלהבת חמתם, עד אשר החל גם מרדונט לחרוד לאחרית הדבר – והנה לפתע פתאום נפתח מאחריהם השער, ויד שלוחה מפנים אחזה חיש מהר את הזקנה ותביאנה הביתה, והיא משכה גם את העלמה אחריה, ומרדונט לא ידע ולא התבונן, אבל לקול תרועת ההמון, אשר הריעו על הִלָּקַח טרפם מבין שניהם, פנה לראות מה זה נעשה מאחריו; וישמח מאד על הדבר, ויצעד מעט מעט אחורנית אל השער, ובגשתו אליו השליך בחזקת היד כל המתפרצים לחדור אתו הביתה, וימהר החדרה, וברעש ורעם סֻגר אחריו השער על מסגר, ועדת מרֵעים הניחו חמתם אחרי הדלת והמזוזה, עד כי נחר גרונם.

עלינו לשבח ולהשיב תּודה לך, עלם בן חיל! – אמר מרדונט אל נער אחד רם הקומה, אשר בעמל רב הבריח בריח ברזל על דלת השער; – הן הצלחת בעת נכונה לפתוח לנו שער, ועזרתך מקרוב באה לנו. – מי אתה, הנער?

הלא זה און בני, קראה הזקנה טרם יכול הנער לענות, – פקיד היער הוא בטוהזיל. לפני שבועות אחדים בא הנה לבקרני, אך זה כשני שבועות חלה במחלת הקדחת, והעלמה התמימה העבריה הביאה לו היום דמי רפואה, אשר הכין בעדו הרב ר' נחמיה היודע גם לרפא חולים. ובלכתה לשוב הבית ויפגע בדרך את המסע, והיא לא ידעה, כי אסון כזה יקרה לה.

עלם בן חיל אתה, – אמר מרדונט, – ואני לא אשכח לך את הישועה הזאת, אשר הבאת לכלנו. ואולם ספר נא לנו, איך נמצאת לנו כאח בצרה, להביאנו אל הבית הזה?

אך יצאת מן הבית, – אמר הנער אל אמו, – החלותי לדאג עליך, ולא שקטתי על ערשי, ומדאגה מדבר מהרתי לבקשך; והנה כבר מרחוק שמעתי את הרעש הבא מעל המעלות, ואותך ראיתי משלכה בין האספסוף בני בליעל, והשער הזה סגור. אז לא התמהמהתי עוד, רק חיש דלגתי על אחת הגדרות, מהרתי דרך הכרמים, וכן באתי אל האולם הזה.

ובין כה, והעבריה בבואה אל האולם התנפלה על ברכיה, ובשפתים נעות ברכה את אלהי אבותיה את ברכת הגומל כחק לישראל. אז התנפלה לרגלי מרדונט ותחבק את ברכיו. "האח, כרוב סוכך ומלאך מושיעי! – קראה בהמון רגשותיה, – משמים שלחך ה' להציל ממות נפשי! במה תשיב תודות לך עבריה עניה?

האח, עדה רעותי, – קראה אל הזקנה, – מה נאמנו דבריך אשר דברת אלי כמה פעמים והללת באזני את אחיך הנוצרים; ואנכי בראותי תמיד, עד כמה יציקו הנוצרים את אמי האומלל, שנאתי אותך תכלית שנאה, ואתּ קראת לי תמיד עלמה נמהרת לב; הנוצרי האמתי, הגדת לי תמיד, לבו מלא רחמים וחמלה, ושנאה מוזרה לו. האח, מה נאמנו דבריך אלה, ומה מאֻשרה אנכי, כי ראיתי היום איש נוצרי רחמן ורב חסד, כמשפט אשר ערכת לפני תמיד, ומצאתיו במציל נפשי זה! אותו לא עצרה חרפת עמי להיות עוזר בצרתה לי, כי רק את הנרדפה והמעֻשקה ראה בי, ולשמי לא שאל!

האם יפול ערכי בעיניך, עדינה, אם אומר לך, כי גם היפה המעֻשקה ראיתי בך, וגם למען יפיך והדרך, קמתי לישועתך? – שאל מרדונט, אשר כליותיו יסרוהו לשמע תהלות ותשבחות מפיה, כאשר לא נכונות הֵנה לו; – אבל הניחי, יפתי, הוסיף לדבר, ואל תשובי תתעוררי בדברים הרבה, ואף כי ינעם לנפשי מאד להקשיב בלי הרף צלצל קולך הערב, אך למען שלומך, עדינה, אתגבר על חפץ לבי, ואבקשך כי תרגעי נא ותשובי למנוחתך, ולכי אתי ואביאך בשלום אל מחוז חפצך.

ועדה הגידה לו, איפה משכן העלמה, ותחליט ללכת גם היא אתם; והנה עוד מעט באו אל חוף הטימזה, וסירה קלה נשאה אותם על פני הנהר, אשר מימיו נחו שקטו כראי מֻצק; מספר רגעים ישבו שלשתם מַחשים, כל אחד תפוש במחשבותיו. – בין המון אניות־שיט שחו למאות סירות דוגה קטנות אשה אל עבר פניה. דממת מנוחה ושלות השקט שררו מסביב, רק קול זמרת השטים מרחוק הפריע מעט את הדומיה.

כל המחזה הנחמד הזה הרגיע את רוח העלמה העבריה, ואחרי שוב רוחה אליה ולבה שאנן מפחד, צהלו פניה, אור פניה קָרן בהוד ויופי, ושחוק חן ונעים נגלה על שפתותיה שושנים, ותשב דוממה כחולמת. והנה מרדונט הפריע את הדומיה, בשאלו לשמה ולמשפחתה.

מלכה שמי, – ענתה העלמה בענות חן.

שמך נאוה לך, – אמר מרדונט; – כי החן והיופי ימשלו בנזר תפארתם על תבל וממלכות יחד. ומה שם אבותיך?

אבי הוא יותם מיורק.

שר האוצר אשר למלך? – שאל מרדונט.

בשם הזה יכֻנה אבי, באשר על פיו ישק כל אוצר הכסף אשר בארמון המלך בעיר יורק.

ומה זה הביאך לונדונה.

הן אבי שלחני הנה, אל חבר מסחרו האדון ברוך, וזאת האשה עָדה הישרה נִלְותה אתי, ופה אשב עד ימי הקיץ הבאים, ואז בא יבא בן גילי המיועד לי.

בן גילך? – קרא מרדונט בתמהון; – ומי הוא זה?

לא אדע – ענתה במנוחה.

לא ידעת? – קרא משתומם; – חדלי לך, עלמה, משחוק ולעג, כי בלי ספק הלא תדעי לך, היפה, מי הוא חֲתָנֵךְ?

ואיככה אוכל לדעתו? – השיבה בשלות השקט – הן הוכיחני לו בעודני בערשי ומשחקת על חיק אמי, וגם העלם המיועד לי, עודנו אז בשחר טל ילדותו, גם איננו יליד ארץ אנגליה.

מרדונט השתומם מאד לשמוע את הדברים האלה, ויביע את דעתו, כי אם ככה ישיאוּ היהודים את בניהם ובנותיהם, מבלי אשר יבחרו עצמם את נשיהם ובעליהם, כי אז הלא בודאי רב מאד מספר הנשים והאנשים האומללים בחיי המשפחה. ואולם מלכה הוכיחה לו, כי דוקא חיי המשפחה של היהודים מצטיינים בטֹהר, בצניעות ובשלום־בית. וככה נסבה השיחה על מצב היהודים בכלל, ומלכה שפכה את מרי שיחה והתאוננה בדברים מרים על אשר ירבו הנוצרים לשנוא ולרדוף את היהודים באף ובחמה רבה, בעוד אשר היהודים לא עשו להם כל רע.

ועדה הזקנה הנוצרית גם היא התמרמרה מאד על המעשה הרע הזה, ותרבה לשבח והלל את היהודים, אשר מצאה בהם אנשים רבים נעלים וטובי לב מאין כמוהם, וכדי לחזק את דבריה באותות ומופתים ספרה למרדונט את תולדות חייה: לפני עשרים וארבע שנה, בשנת 1164, במלחמה אשר ערך היינריך השני נגד הוואליזים ויכם ויכניעם ויהרוג בהם הרג רב, נשבה בין שאר השבויים גם אישה, אשר היה בין הלוחמים בעד חפש נפשם ומולדתם. השבוי האומלל הובא לשיסטר, ובין כה התאספו שאר הוואַליזים ויגרו שנית בהיינריך ויכו את צבאותיו מכה רבה. אז קצף היינריך קצף גדול ויוצא פקודה לנקר עיני כל הגברים השבויים ולקצוץ מעל פני הנשים את אזניהן ואפן. ובאחד הלילות הנוראים, בשעה ששמרה עדה את מטת אישה החולה, פרצו פקידי המשחית על החדר ויתנפלו על אישה וינקרו את עיניו, אך הוא לא יכול נשוא את הדבר הנורא הזה, ובעוד רגעים אחדים מת. וגם חייה היא וחיי אוֹן בנה היו בסכנה גדולה, ולכן מהרה לברוח עם בנה, מבלי דעת אנה תרוץ, עד אשר נפלה על מפתּן בית אחד בירכתי העיר ותתעלף. וישמע יושב הבית את יללת בנה הילד ויפתח את הדלת ויצל את הנפשות האומללות מכף רודפיהן. האיש הזה היה יותם היהודי, אבי מלכה, ומאז נקשרה נפש עדה לכל בני בית יותם.

ומרדונט שמע את הדברים האלה ויתעמק במחשבות עמוקות, אך עוד מעט התעורר, ועיניו שוטטו על רחבת פני המים הטהורים כבדלח, אשר הראו לו כבראי מֻצק תמוגת העלמה הנעימה.

רב לנו להעלות זכרונות ימים רעים על לבנו ולהעציב את רוחנו, הפריע מרדונט את הדומיה, – ראו נא הדרת שמי־התכלת במרחבי אין קץ; ומה טוב ונעים רוח צח שיפוח, משיב לב ונפש; ומה נעימה המית המים כי יהמו יתלחשו בנחת. הבה, מלכה יפתי, נתענגה נא על חמדת הרגעים המעטים האלה! שכחי עַמֵּך ולחץ נוגשהו, ונהיה נא רק בני אדם, בני אל אחד, חפשים ממוסרות משפטי־התבל, אשר ישימו בכבלים כל רגשות אנוש. באי נא, עדינה, ושבי לימיני, מלכה היפה; ותהיה נא מטת עץ זאת כסא מלכותך, תכלת הרקיע הפרוש כשמלה על ראשנו – אפריון כבודך, ואנכי – עבדך הנאמן, אשר ירחש רק אהבה וכבוד לך!

הדברים הנלהבים האלה, אשר כרשפי אש התמלטו מפיו, הרהיבו את העלמה הרכה ויעוררו רגשותיה; לבה המלא תודה וברכה למציל נפשה, החל לפעם בעז לשֵׁמע דברי החלקות אשר הטיפו לה שפתותיו. היא חשבה, כי הוא, הנוצרי, העמיד את חייו בסכנה למען הציל אותה ממות; הוא היה הגבר הראשון אשר דבר באזניה דברים נעימים ככה, ובפעם הראשונה בימי עלומיה צללו אזניה לקול נעימות אהבה וחן; ומה נהדר האיש הזה ומה הודו! איך נפלו שפלו ברוחה לעמתו אלה מבחורי ישראל, אשר ראתה לפעמים בבית אביה, מלאים פחד תמים! והאיש הזה התיצב בגאון ועז רוח לעמת ההמון שואף רצח, כמו מוזר היה לו הפחד, ומותה – משחק לו; והנה רגשות מוזרות לה מתמול שלשום, התעוררו בלבה וימלאוהו עונג ושעשועים; האהבה בתענוגים השלימה אתה את התבל כלה, ותשכח איבה וחמס, לחץ ועושק; ולוּ מה לך האריכה האניה לשחות שנים אין מספר על פני המים, לא ידעה ולא התבוננה, אם רק האיש הזה יֵשב לימינה. –

הזקנה ישבה דוממה ותפושה במחשבותיה מזכרון ימי עניה ותשח לארץ ראשה; ומרדונט עוד הוסיף אמריו בשפתים דולקות וכל מלה ומלה היתה ללהבה, להצית מוקד בלבב העלמה הענוגה, עד כי גם היא השיבה אמריה ותלחש לו אהבה וידידות; ויתלחשו וישיחו עד כי קרבה האניה אל החוף, ויצאו שלשתם ממנה; ומלכה כבר הבטיחה את מושיעה לשוב לראותו ביום המחרת, ואחרי לחצה את ידו באהבה בסתר, הלכה לה עם הזקנה לדרכה.

ומרדונט הביט אחריה בהלך נפש, עד כי נעלם נעינו גם מעילה המרחף ברוח. אך הוא עוד עמד תפוש ברעיוניו ושפתיו דובבות בקול דממה: אהה, עלמה תמה וברה, מה יפית ומה נֵחנתּ! אבל, האם טוב אעשה, אם אפריע מנוחת לבבה הרך והענוג? ואולם מדוע לא? האם יען אשר נמכרה כשבוית חדב בלי רצונה ליהודי נתעב, אשר לא ידע להוקיר ערך העדינה הזאת, והוא יקחנה אל ביתו ויתעמר בה כבאחת השפחות לעשות מלאכתו בבית המבשלות? לא, לא, תאהב נא אותי ותהיה מאושרה באהבתי אותה גם אני!

ויתחפש היטב במעילו וימהר ללכת הלאה.


 

ב.    🔗

והימים ההם ימי מהומה ומבוכה בארץ אנגליה. ריכרד בן המלך היינריך השני, אשר אביו שנאהו וישלול מאתו את משפט הבכורה ויועיד את יוֹהאַן בנו הצעיר ליורש עצר, התקומם כנגד אביו בנורמנדיה, ואליו נספחו רבים מגדולי הארץ ונכבדיה, אשר תמכו בידו. כל עם הארץ נחלק לשתי מפלגות הצוררות אשה את רעותה ונלחמות זו בזו. ובין כה וריכרד הצליח להטות אליו את לב כל השרים הגדולים, אשר התאספו בסתר בבית השר סאַליסבורי, אשר בלונדון, וגם ריכרד בא בסתר אל המועצה ההיא, ושם נדברו לעשות שלום בין ריכרד ויוהאַן, אשר הסכים לוַתֵּר על כסא המלוכה בשכר אחוזות רבות וגדולות, אשר קבל מאת אחיו. ואולם הדבר נשמר בסוד כמוס, לבל יוָדע למלך היינריך, אשר שנא את ריכרד בנו תכלית שנאה. והמלך היינריך כבר היה חולה ורפה כה, ומספר ימי חייו ספורים, אך הוא אסף שארית כחותיו ויתחזק לעמוד נגד מתקוממיו. ואולם כל עמלו היה לשוא, כי בלונדון נפוצו השמועות, כי שוד על שוד באו על המלך וידכאוהו עד מאד.

בין כה וכה חלף הלך לו הסתו עם קרתו וזעם סערותיו, והנצנים נראו בארץ; הכרמל עדה עדי האביב, כל נאות דשא פרחו, ופרחי חמד הציצו מבין עשבות שדה, אשר חללי לוחמים אין מספר מצאו קבר תחתם.

ביום הששי, יום נחמד ונעים, בירח סיון ושפרה אשת ברוך, אשר בביתו התגוררה מלכה בת יותם מיורק מודעו, השלימה מלאכתה לכבוד השבת ותשכל ידיה לפאר עוד חדר נחמד בבית משכנם בלונדון, אשר שכרו שם לזמן מצער. הבית ההוא לא היה גדול ונהדר כביתם אשר היה להם ביורק מקום מושבם תמיד, אך היה רחב־ידים בחדרים נחמדים ונקיים: וברוך, אשר מסחרו הובילהו לגור כל ימי המלחמה בקרית המלוכה, ישב עם משפחתו הקטנה במעון הזה במנוחה ושלות השקט.

השמש, אשר נטה לערוב, עוד הפיץ קרני זהר בתוך החדר, בכל זאת כבר האירו בו נרות רבות במנורות נוצצות שחֻברו אל הקיר, ושפרה העלתה את הנרות במנורה גדולה בעלת קנים וכפתורים רבים המתנוססת ביפעת זהרה ותלויה בספון החדר; כאשר כלתה אז מלאכתה זאת, הביטה סביב סביב עוד הפעם, לראות, אם הוכן הכל בסדר ומשטר ישר לכבוד יום השבת הקדוש, ומבטי עיניה מפיקים גיל ושובע רצון.

כלי הבית לא יקרים המה, אבל עשוים בטוב טעם, ובכל פנות החדר שררו אך נעימות וטהר. על שלחן גדול בעל כנפים פרוש מכסה ארגמן ורקמה ומסגרת זהב סביבו, ועליו פרושה עוד מטפחת לבנה כשלג. קערות בדיל מתנוצצות סביב על השלחן, וכל יתר כליו היו כסף; גם שתי מנורות כסף גדולות ובעלות קנים, התנוססו עליו ביתר שאת והדר. כסאות רבות אשר הכתירוהו מסביב, הראו לדעת כי קרואים רבים יבואו לאכול אתם לחם; ומטה אחת כבודה הנצבת בראש השלחן, הראתה מקום שבת אדון הבית.


לאור הנרות וזהר קרני השמש מפאת ים, התנוססה גברת הבית היפה בחֵן והדר, לבושה היקר משי וארגמן, נאוה לה מאד; פניה אשר לא קֻמטו עדנה מלאו עוד עלומים ויופי, אף כי חלפו עברו זה כביר שנות אביב עלומיה; ותפתח אחת המלתחות, ובהוציאה ממנה ארגז קטן ששם מֻנחות יקרותיה, נגשה אל הראי, ותשם עגילים יקרים באזניה, ושרשרת זהב מעשה עבות שעל צוארה, גם טבעות יקרות משֻׁבצות אבני חפץ שׂמה על אצבעותיה.

ובעוד היא מתקשטת לכבוד השבת, והנה עלמה צעירה, פורחת כשושנה באה החדרה; היא היתה לבושה שמלה לבנה כצמר צחר, ותלתלי קוצותיה ירדו ויכתירו כמשבצת תפארה את פניה הנעימים; והיא נושאת על ידיה שתי חלות סלת, ותניחם על קערת אדון הבית, ותפרש עליהן מעטפת ארגמן ורקמה.

העלמה הזאת היתה הדסה, בת ברוך ושפרה. היא העמידה בדומיה את המנורות על השלחן, ואז ישבה באחת הפנות, עיניה מורדות ארצה, וכלה עצובת רוח מאד.

מה לך, בתי, כי ככה נעצבת? – שאלה שפרה בחרדה.

אין דבר, אמי, – ענתה הדסה, – רק ראשי עלי יכאב.

אז חרדה האם חרדה עוד יותר גדולה ותחל לחקור לסבת הכאב, ואולם הדסה הרגיעה את רוחה באמרה אליה:

הרגעי נא, אמי האהובה, ולכי לך אל בית התפלה כדרכך תמיד, כי לא יאנה לי כל רע, והכאב כבר החל להרפות מעט; לכי נא אמי ואל תדאגי.

טוב אפוא, – אמרה האם, – אני אלך לי להתפלל, ואולם אַתּ בל תמושי ממקומך, ואנכיכ אשלח אליך את מלכה, למען לא תשבי בדד, גם תשים עינה, כי עֵיפָה תיטיב את הנרות.

מלכה עוד לא שבה הביתה, – אמרה הדסה נבוכה.

עוד לא שבה הביתה? –צעקה שפרה, – ואַיֶהָ? איפה תאחר עד כה? הן העם ינהר כבר אל בית התפלה, והיא עוד תתהלך בחוץ, ומתי תרחץ ותחליף שמלותיה?

זאת עשתה עוד טרם צאתה, – הצדיקה הדסה את רעותה.

אבל מתי? אחר הצהרים? – קראה האם בחרונה; זאת אאמינה לך, כי לבשה העלמה מחלצות, אולם לא זאת דמיתי הפעם. הן תמיד יהיו בגדי עלמה לבנים כשלג, גם בימי חול גם בימי מועד, אבל חק הוא לכל איש ישראל לרחוץ את בשרו ולהחליף שמלותיו לתפארת השבת וכבודו לבדו, ולא למהר אף לא לאַחר המועד, רק טרם בא החרסה; הה! עונותינו ירביון יום יום, ובלי שים לב נפרוץ הגדר ונסיג גבולות אשר גבלו אבותינו בחכמתם; התדעי לך הדסה, כי נפשי יָרעה לי על כי שלח לנו יותם את בתו הנה, וכנגע נראתה לי בבית? הן לא אבין עוד מה זה היה לה למלכה; הלא בבואה הלום היתה אך צהלה ושמחה, ותמלא צחוק פיה כל היום, ומראשית הסתיו חלפו עברו מצהלותיה ונהפכה לאחרת; ראשה שחוח תמיד וביגון קודר תתהלך, כמו בחלום תדבר, ומיום ליום יפול הוד פניה. לבי יגיד לי כי קרה לה אסון, אבל מה זאת? רק האלהים הוא היודע כי אנכי אם אנסה דברים אליה, היא כאלם לא תפתח פיה, ואשחית דברי חנם. והנה הלא כה תהפֻּכות דרכה; פעם ימים יחלופו והיא לא תצא החוצה, וכנטועה במסמרות תשב בית, וגם אם נפציר בה לשוח אתנו מעט, לא תאבה לשמוע; ופעם יתעורר בה פתאום חפץ לצאת לשוח, או לבקר בבית רעותיה, ואז גם רוח סועה וסער לא יעצרנה מחפצה. אכן שובבה היא הנערה הזאת, כי אבותיה פנקו אותה מנֹער וכל חפצה ותשוקתה מלאו תמיד, ואישי עוד יוסיף עתה לפנקה. לא טוב הוא הדבר בעיני, ורק בזאת אתנחם, כי עוד מעט בא יבוא בן גילה, ואחר חג השבועות נחֹג יום כלולותיה.

האח, אמי! אמי! – קראה הדסה בקפצה מעל כסאה; – הֲבן גילה יבא לה? מתי? האח, הגידי נא לי מה שמו? מה מראהו ותארו? הצעיר הוא לימים?

הביטו נא וראו! – השיבה שפרה בשחוק – הנה ברגע אחד חלף כאב ראשך, לשמע הבשורה הזאת! אך שובי שבי נא בתי ואל תרקדי סביב פן ישוב הכאב – ואנכי לא אוכל לענות לך על שאלותיך, כי לא אדע דבר, רק כי בקרוב יבא בן גילה הנה; ואתּ החרישי,אל תגידי למלכה מאומה, כי כן מצות אביך לבל נקדים לה את הבשורה, וחפצו הוא לבשרנה זאת, היא בנפשו. – עתה אשמחה, כי שלום לך בתי, ואנכי אלכה לי, כי רד היום.

ותיטיב בחפזה כל הנרות אשר העלתה ותברך עליהן, ותברך את בתה, כי תתענג על רוב שלום ליום השבת, ותלך לה.

והדסה הלכה מספר רגעים הנה והנה, נבוכה ותפושה ברב מחשבותיה. אז לקחה את ספר תפלותיה ותתפלל; שפתיה נעות, אך הכרת פניה ענתה בה, כי רק באשר הסכינה בזה נעו שפתיה ולבה בל עמה; וככלותה להתפלל התנפלה על הכסא בפנת החלון, וכמו מכבד יגון הֵשחה ראשה על לוח לבה, ותתמכהו בכפיה הלבנות כשלג. עוד היא יושבת כה ביגונה ועצבה, ואנחותיה אשר הציקו את לבה פרצו מבין שפתותיה, והנה מלכה באה החדרה בחפזון ורעדה, ופניה לוהטים ממהירות מרוצתה.

אבותיך הלכו כבר את בית התפלה? – שאלה בחרדה.

לא אכחד ממך, – השיבה הדסה, – כי אמי התרגזה עליך מאד.

חי נפשי, כי צר לי מאד, – אמרה מלכה, – וגם רצתי בחפזון בראותי כי רד היום, אכן לימים יבאו אשתמר, ולא עוד אאחר המועד.

ואיפה היית? – שאלה הדסה.

הלא ידעת, – אמרה מלכה, – בבית כתריאל, ומשם – ומשם –

ומשם? – הוסיפה הדסה לשאלה.

בבית עדה רעותנו – השיבה מלכה במבוכה.

הוי מלכה! מלכה! הלבך תמים עמדי? – קראה הדסה; – הן כבר חטאתי לאבותי בהסתירי מהם על פי עצתך את האסון הנורא, אשר קרך ביום המסע…

אבל חלילה לך, – אמרה מלכה בחרדה, – לגלות להם דבר, כי אז לא יתנוני עוד לצאת לבדי אף מספר רגעים, ואנכי לא הסכנתי בזה. ואת אם החרש תחרישי לא יֵחָשֵׁב זאת לעון לך, כי לא סודך הוא, כי אם סודי ואתּ נשבעתי לי כי כמוס יהיה עמך.

אכן לא טוב עשיתי, כי נשבעתי לך, – השיבה הדסה; בכל זאת אחפץ כי תגלי לי כל מצפוניך, ועוד אשבעה לך שנית לחשות, כי לבי יגיד לי, כי עוד סוד כמוס אתך, אשר תסתירי גם ממני, ורוחי ינבא לי, כי אסון נורא יתחולל על ראשך.

לא אבינה פשר דבריך אלה, – אמרה מלכה נבוכה.

אך לשוא תתחפשי כלא יודעת, – הוסיפה הדסה. – כי הלא עיני הרואות, כי מיום המקרה ההוא נהפכת לאחרת, ולבי יאמר לי, כי הלך לבך הרך אחרי מציל נפשך.

ומדוע איפוא לא ארחש לו תודה וברכה? – קראה מלכה ועיניה התנוצצו – האח, לוּ ראית איך עמד ביני ובין המות, וכגבור במלחמה התיצב נגד אכזריות ההמון השואף רצח! ואחרי הצילו את נפשי, איך דבר אלי רכות בחן ותחנונים – לו ראית כל אלה, כי אז הבינותי גם את מדוע ירחש לו לבי תודה עד יומי האחרון, ואם כי נוצרי הנהו!

מלכה יקירתי! – נאנחה הדסה, – לו רק רגשות תודה ירחש לו לבך, כי אז החרשתי. אך רעיון נורא עצור בלב. והוא ינבא לי, כי את נמשכת אחרי הנוצרי בעבותות אהבה.

ומה חטא יש באהבה. – אמרה מלכה בהסתירה את פניה הלוהטים, – הלא גם תורתנו תתאר לנו את יעקב ורחל כשני אהובים.

הוי אל נא תחללי את תורתנו הקדושה למען הצדק את תשוקתך החוטאת, – קראה הדסה; האֻמנם כה ירדת, עד אשר שכחת את תורת אבותיך ותשכחי כל עמלם ודאגתם עליך? לא, מלכה, דברים אלה לא נאוו לעלמה עבריה, ולחטא יהיו לנערה מארשה.

עודן מדברות והנה עדה הזקנה באה הביתה ותפריע שיחתן.

האח! – קראה בששון. – מה טוב ומה נעים, כי מצאתי שתיכן יחד, יונותי! הלא זה ימים כבירים אשר לא ראיתי את פניכן! הטוב הוא הדבר, כי ככה עזבתוני ולא תבאו עוד לראותי, אף אין גם אחת מכן?

הדסה השתוממה לדבריה, ותבט בתמהון לבב על מלכה, אשר עמדה נפעמה ונבוכה עוד יותר. ואולם הפעם לא יכלה עוד להוסיף לדבר אליה בדבר הזה, ותשאל לעדה לשלומה ולשלום בנה. ותספר לה עדה, כי נרפא כבר בנה ממחלתו, ועוד מעט ישוב יעזבנה לנסוע למקום משמרתו.

הבה! – נהם פתאם קול נחר, ואשה נמבזה, אשר עיניה דלפו ופניה קמטו ומלאו אבעבעות, הביאה ראשה הנמאס מבעד הדלת; – מה לי פה! הלא הנה האשה עדה, אשר תוכל להיטיב הנרות; הן אם רק יבא ערב יום הששי אז ילאוני, ירדפוני ומנוחה ידריכוני – הה, השטן השיאני להשתכר בבית יהודים! בדברים האלה השיבה ראשה ותסגור הדלת ברעש והמולה.

אי שמים! – קראה עדה; – הכי לא היתה זאת עיפה הזקנה הסובבת על הפתחים? איך באה זאת הנבלה אל ביתכם?"

בחמלת אמי הרחמניה, – השיבה הדסה; – כי בסבבה את העיר לא פסחה גם על פתחנו, ותעמד עליו ותחנן את קולה בנהי ויללה; גם לא שבה ריקם מאתנו, ואמי הטובה פרסה לה תמיד מלחמה ותסעד לבה בקערת מרק, ועוד מתת כסף נשאה מאתנו; וכן באה זה כשבועים לפני ביתנו, בעת הסער התחולל ומטר סוחף נתך ארצה. כל עצמותיה רחפו ורעדו מזרם מטר וקרח, וברכיה כשלו מרפיון ורעב; ותקחה אסתר אל בית המבשלות, ושם התחממה לפני האור, ותסעד לבה בפת לחם ומהנשאר ממאכלי הצהרים, ותחי רוּחה; אז שפכה רוחה בשפעת תודות וברכות על החסד הזה, ותילל מרה על קשי יומה, עד כי נכמרו רחמי אמי, אשר באה אז אל בית המבשלות ותחמול עליה, ותתן לה מנוח לשבת אתנו; וזה כל מלאכתה, להיותה עוזרת על ידי אסתר המבשלת, להשיק התנור, ולהיטיב הנרות ביום השבת. בראשונה לא ידעה עיפה את נפשה מרוב שמחה וגיל, ולא האמינה למשמע אזנה. אך עתה, כעבור שבועות אחדים, והיא שבעה תמיד ודבר לא יחסר לה, נזכרה פתאם, כי יהודים אנחנו!

גרשו בת הבליעל הנמבזה הזאת מביתכם! – קראה עדה בחרונה.

זאת נוכל, – השיבה הדסה במנוחה, – אבל אם גם נקח אחרת לא תהי טובה ממנה, ותגמול רעה תחת טובתנו; כי כן גורל היהודי.

אחרי מספר רגעים בא ברוך הביתה, ואחריו נהרו תשעה אנשים אורחים, שונים בערך בגדיהם ומצב שני חייהם, לא לבושים מחלצות, אבל לבנים היו בגדיהם ונקיים; אחרי אשר נגעו במזוזה ונשקו ידם למו פיהם, התיצבו כלם ביראת הכבוד אצל הדלת; וברוך ההדור בלבוש מעיל משי שחור התהלך בחדר הגה והגה, זימר את זמירות השבת. והדסה באה החדרה, ותברך את האורחים בענות־חן; ופני האב צהלו משמחה בראותו את בתו החמודה כלילת יופי, אשר נגשה אליו ותכוף ראשה לפניו, והוא תמך ידו על תלתלי קדקדה ושפתיו דובבות בדממה ברכה לראשה.

וברוך לא ידע את אורחיו, אך כה היה משפטו תמיד בימי מועד ושבת, לתור ולדרוש בבית התפלה אחרי אורחים, ויותר אחרי אלה אשר נראו כאביונים בעיניו, ויקראם אל ביתו לאכול אתו לחם; ושפרה ידעה זאת מראש, והכינה תמיד מטעמים וזבח רב מאשר היו דרושים לבני ביתה.

ויגש אדון הבית אל השלחן, ובהניפו כוס הזהב אשר התנוססה עליו, מסך בה יין, ויקדש בקול רם, ויקדשו גם האורחים; ואחר רחצו כלם ידיהם וישבו סביב לשלחן, אשר היה ערוך במטעמים שונים עשוים בטוב טעם. בעת האכל לא דברו האורחים מאומה, רק לפעמים הפריע ברוך הדמיה, בהללו את טעם הדגים, ובעוררו את אורחיו לאכול מהם כאַַוַת נפשם; אבל ככלותם לאכול ועוד החרישו כלם, החל ברוך לעורר אותם לשיח ולהשתעשע יחד, ויאמר: – הלא תשלוט פה דמיה, עד תשמע גם המית הזבוב בעופו; האין אתכם יודע חדשות לספר?

והאורחים, אשר היו בני ערים וארצות ומדינות שונות החלו לדבר ויספרו איש איש את כל אשר נודע לו משוט בארץ, על דבר מצב היהודים במקומות שונים ועל דברי ימי המדינות והמלחמות בין עם לעם. וברוך ספר להם גם הוא על דבר המלחמה, אשר פרצה בין היינריך מלך אנגליה וריכרד בנו.

ובכן לא חדלה המלחמה? – שאל ארח אחד בא בימים; – ובארצנו נשמע כי כבר שקטה.

אכן ימיה עוד לא ימשכו, – השיב ברוך; – אבל מאין אתה, אדוני, ומה שמך?

שמואל שמי, – ענה הארח; – וארץ מגורי בארדזיק.

האמת הדבר, כי הקיסר פרידריך בַרְבַּרוֹסה מִצְטַיֵד שנית למסע הצלב? שאל אחד האורחים.

האומנם גם אתם שמעתם את זאת? אמנם כן, אמת הדבר! – קרא שמואל.

או־אז ירחם ה' יהוּדי אשכנז, אם גם החיל הזה יטרפו הפעם ויבוזו בלי חמלה, כאשר התעוללו בהם הראשונים בשוד וחמס זה מאה שנים, בנסעם אל עיר הקדש, – אמר ברוך בשבר רוח; – יואל נא ה' וימלט עמו משחיתותם!

הפעם לא נירא רע מאומה, – השיב שמואל, – יען הקיסר ברברוסה לא ישא חמס ושוד, ומפני גערתו יֵחתו בני בליעל.

האֻומנם אוהב הוא את היהודים? – שאל ברוך.

לא מאהבתו את היהודים, – ענה שמואל, – רק צדק ומשפט ידרוש, וחמס תועבה לו.

ואורח שני, נתן שמו, והוא עוסק בכתיבת ספרי־תורה, תפלין ומזוזות, ספר על דבר מצב היהודים בארץ ספרד, ארץ מולדתו, אשר בה חיו עוד היהודים בימים ההם באושר ושלוה ולא ידעו כל רע. ויהי כשמוע ברוך את שם ארץ ספרד ויתעודד וישאל את אורחו:

אולי נודעו לך, ידידי, משפחות חשובות אחדות בספרד, ואם לא תוכל לקרוא אותן בשמותיהן?


אמנם כן, – ענה נתן, – הנני לקרוא לפניך האחת הנכבדה מכלן, הלא היא משפחת אבו־באסט. דון יוסף בן אבו־באַסט נכבד ומרומם מאד בארץ קסטיליה, והמלך לא יעשה בלעדו מאומה, ואף כי יהודים רבים שם מרואי פני המלך הזה כדון שמואל בן יחש ודון משה בן אבודיאל, אשר גם הוא יוצא ובא בהיכל המלך, אבל דון אבו־באסט הוא גדול מכלם, כי הוא ראש יועצי המלך אלפונס.

הלא קראת גם בשם דון משה בן אבודיאל, – אמר ברוך בפנים צוהלים, – התדעהו פנים?


גם היטב ידעתיו, – ענה נתן, – הוא איש נדיב לב ויקר, ומאד נעלה. בחצרו הקים לו בית תפלה, מקדש מעט, ואנכי כתבתי לו שלש ספרי תורה לפאר מקדשו; גם תפילין קנה ממני לבנו הגיע לבר מצוה – האח, מה נחמד ונעים היה הנער, ילד שעשועים וחמדת כל רואיו! עיני לא שבעו די הבט עליו והתבונן בו, גם מה רב כח הנער בלמודים! כל ספרי קדשנו ידע בהשכל ודעת לקראם כמעט בעל פה, ובתלמוד היו ידיו רב לו בתבונה ותושיה, גם הרבה לקרוא בכל ספרי ערב, וילמד לשון יון ועוד חכמות ומדעים הרבה. – הן אמרתי עליו נער, והלא הוא כבר היה לאיש, כי זה שתים עשרה שנה חלפו הלכו מני אז, והנהו היום כבן עשרים וחמש. ואולם שמוע שמעתי כי אבודיאל הצעיר הלך למסעות בארצות נכריות ובמדינות רחוקות, ויחכם הרבה בכל ארצות מסעותיו, גם נחל כבוד ויקר על חכמתו ותבונתו בחצר המלך סאנכו, אשר קדם את פניו בכבוד והדר ויאהבהו, גם חפץ לעצרהו בהיכלו ולתת לו משמרת כבודה, אבל אבודיאל לא רצה אז להפסיק את מסעיו טרם כלותם; ויודה למלך על חסדו וטובו, וכאשר ישוב ממסעותיו יקבל את המשרה, אשר כבדהו בה המלך באהבתו אותו; ואמנם מחכמה יעשה דון אבודיאל להתישב בפורטוגאל, כי ארץ חמדה היא, כלילת יופי בעדן גן אלהים.

התדעי לך, תמתי, – אמר ברוך אל אשתו בשמחה רבה – כי לממתקים האלה נאוה מאד גם גביע יין.

ותקם הדסה ממקומה ותביא ממתקים ומעדנים ויין, ויאכלו האורחים וישתו ויזמרו את זמירות השבת, וכלם שמחים ועליזים. אחרי כן ברכו כלם על המזון בקול רנה ותודה, והאורחים קמו ויברכו את אדון הבית וילכו למו.

גם שתי העלמות, הדסה ומלכה, קמו מקומן ללכת אל חדרן, אשר שכנו בו יחד, אך ברוך עצר אותן ואת אשתו ויאמר אליהן:

הנה שמעתי עתה דבר, אשר העיר בי רגשי גיל ושמחה, ואני אין כח בי עוד לעצור את שמחתי. ולכן אגלה לכן היום סוד כמוס, אשר אמרתי להסתירהו עוד ימים מעטים.

בתמהון וקצר־רוח הביטו עליו שלשתן ושאפו דבריו. אז אמר:

הלא שמעתם איך הלל אורחנו נתן את דון אבודיאל הצעיר ואת חכמתו וכבודו, ועתה אגלה לכן, מי הוא האיש הזה, ומדוע הרביתי ככה לחקור ולדרוש אדותיו.

ומי הוא? – שאלו הנשים בקצר־רוח.

הלא הוא העלם, אשר בוא יבוא הנה בקרוב לארש לו את מלכה לאשה! – אמר ברוך ויבט על מלכה בפנים מאירים. ואולם מרוב שמחתו לא התבונן, כי מלכה נבוכה מאד לשמע הדברים האלה, וגם שפרה והדסה לא התבוננו אל מבוכתה, כי נכספו לשמוע מפי ברוך את פרטי הדבר. ויספר להם ברוך, כי משפחת דון אבודיאל הספרדי ומשפחת יותם מיורק שתיהן ממשפחה אחת מוצאן, ולכן החליטו לשוב ולקרב את שתי המשפחות האלה, ויועידו את בת יותם להיות לאשה ליוסף בן אבודיאל.

והנה, מלכה יקירתי, – הוסיף ברוך ואמר, – עוד ימים אחדים ותראי את דודך הדגול מרבבה, ואני יודע מראש, כי תמוה תתמהו כלכן בראותכן אותו. כי אל מי תדמו אותו? הלא אתן יודעות רק את בחורי אנגליה, או אלה, אשר יבואו אלינו מארצות צרפת ואשכנז, אשר גם לכת, גם שבת וגם עמוד על רגליהם לא יוכלו, נבערים המה מדעת, והליכות עולם זרו להם. אבל יהודי ספרדי עוד לא ראו עיניכן – הוא בהוד והדר ובגאון תפארת יופיע בקהל שרים ורוזנים, וכל הליכותיו ותנועותיו יענו כבוד והדר לו. ואמנם העלם יוסף שוע ובן־נדיבים הוא, וגם בשם דון יכונה!

ותשמח שפרה מאד לשמוע את הדברים האלה, וגם הדסה שמחה שמחה גדולה בלבה, בחשבה, כי בראות מלכה את דודה הנכבד על פני כל, תשכח את מרדונט ולא תוסיף להגות בו. ורק מלכה נשארה כבראשונה, אך התאמצה להסתיר את מבוכתה מעין רואים.

ועתה, אמר ברוך, – אגלה נא לכן גם את זאת, כי דון יוסף אבודיאל לא יחפוץ בודאי להשאר בארץ אנגליה, ובכן יקח אתו את מלכה לספרד או לפורטוגאל, ואז יניח גם יותם, אבי מלכה, את משמרתו בארץ הזאת וילך עם אשתו אל כל אשר יהיה רוח בניהם ללכת, כי הלא יחידה היא מלכה להם ונפשותיהם קשורות בנפשה.

אל אלהים! מה היה להעלמה! – צעקה שפרה בראותה את מלכה מתעלפת פתאם.

חיש מהר תמכה הדסה את רעותה בין זרועותיה, וטרם קמה שפרה מעל כסאה פתחה כבר הנערה את עיניה, ונחל דמעות פרצו מהם.

מלכה! מלכה יקרה! – קרא ברוך בחרדה, – מה זה היה לך? הגידי מה קרה לך לפתע פתאם?

התאוששי! – לאטה הדסה באזניה, – הלא באזני אבותי תדברי, התעודדי נא! – ובקול רם אמרה לאבותיה:

כפי הנראה לי, אין את נפש מלכה לעזוב ארץ אנגליה.

אם זאת כל אתנחתא ויגונה, הלא מצער הוא, – אמרה שפרה ברגז, – אז הלא תוכל לדבר על לב בחירה, ולפתותו כי ישב פה, וישמח לבי גם אני. אבל מה כל הרעש הזה?

אם יקרה! – התחננה הדסה, – הניחי אותה על ידי ואנכי ארגיענה, כי עודנה נפעמה מאד.

הי נפשי, כי לא אבין את דרכי הנערה הזאת – אמר ברוך ברוגז. – אנכי קויתי, כי דברי יתנו שמחה בלבה, והנה נהפך ששונה לאבל על לא דבר! טוב אפוא, לכו לכן לחדר משכבכן וקראו לעיפה, כי תביא נר גם לחדר משכבי.

עוד מעט ודממת השקט שררה בכל פנות הבית, ושתי העלמות, אשר חם להן לשבת בחדרן, יצאו המסדרונה הפונה אל החצר, ששם נטעה הדסה מטעי פרחיה הנאהבים והנעימים לה, ואגנים רבים מלאים נטעי נעמנים, אשר יציצו יפרחו ויתנו ריח עדנים, עמדו במערכה באחת הפנות, ויטו צל נעים כסכה רעננה – שם ישבו שתי העלמות ותוספנה לשיח בצפונותיהן.

הה אלי, אלי! – אמרה הדסה, – האומנם לא תביני, מלכה, כי חטא גדול הוא לך לשגות באהבת איש נוצרי, כאשר תאהבהו אָתּ? אתּ, העבריה! העלמה המארשה! ואולם עתה אל נא תסתירי עוד דבר ממני. הבה הודיעיני נא כל דבר, אולי אמצא תחבולה ועצה נכונה. הֲרבות פעמים ראית את מרדונט?

השבעי לי בה', כי לא תגלי לאיש את כל אשר תשמעי מפי, – אמרה מלכה, – כי יראה אני, פן תגלי את הדבר באזני אבותיך.

טוב אפוא, – אמרה הדסה. – הנני נשבעת לשמור את סודך בלבי.

אם כן אוכל לדבר אליך את כל אשר עם לבי, – החלה מלכה, – ואתּ עוצי לי עצה, כי נגזרתי גם אבדתי! בערב הזה הָשלכתי אל ירכתי תהום נורא, ולא אראה מפלט לי, כי הבשורה, אשר הביא לי אביך, באה כחרב בלבי; הה, נואשה אנכי! מקרב ולב עמוק אשנא את האיש המוזר, אשר יאבו לתת אותי לו בחָזקה! לא פללתי, כי שברי קרוב לי! ואולם אני אחת גמרתי אומר, להשיב ריקם את פני דון אבודיאל; ואם גם תחזק עלי מצות הורי, ואבותיך יפצירו בי, כל אלה לא יחרידוני, ולא יניעו את לבבי. – אבל במה אוכל לחוס על הורי היקרים, ולחשוך מהם יגון תמרורים? ואם גם ישובו מרצונם לתת אותי לו לאשה, מה תהיה אחריתי? ומה איחל? הה גדול כים שברי!

הרגעי נא מראש, – השיבה הדסה, – הִשָׁקטי נא ואחר תספרי לי כל הדבר במנוחה אם תוכלי.

הלא הגדתי לך, – ענתה מלכה, – כי הבטחתי את מפלטי לשוב לראותו עוד הפעם, וחשבתי בלבי כי חֻיַבתי לו זאת, אם אך שאל ממני דבר מצער כזה; ולא אכחד ממך, כי גם יד נעלמה משכתני אחריו ברב אונים ואֹמץ כח. תמונתו היתה לנגדי תמיד ולא עזבתני רגע – מעת הופיע לעיני ככרוב סוכך למלט נפשי ממוקשי מות, מני אז, נפשי, רוחי ולבבי וכל שרעפי בקרבי אך לו היו, וכל מעיני בו; ורגש נעלם אשר לא ידעתי עוד שחרו התחולל בי פתאם, ואנכי חשבתיו אז לרגש תודה; אבל אחרי אשר ראיתי שנית את מרדונט, ובדברו אלי דברי אהבה וידידות, אז נודעו לי רגשות לבבי מה המה. ראיתי הוֹדוֹ, שכחתי תבל ומלואה, ובמראה פניו חלפו לעיני הארץ וכל היקום.

הה נורא הדבר! – קראה הדסה, – האם לא עצר המוסר כח לשים מעצור לסערת לבבך? הכי לא שמה הבושה מסגר על שפתיך?

הה, הדסה, – ענתה מלכה באנחה עמוקה, – לוּ ידעת, לוּ ראית את האיש הדגול, סמל ההוד, העצמה, וכל יקר, כי עתה ידעת את עז קסמיו! הן אם גם אומללה אנכי עד מאד, ואין מכאוב כמכאובי, בכל זאת לא נחמתי אשר עשיתי, ואם גם אבד ברעתי באין מציל, אבל ראיתי חיים, שבעתי ענג נשגב ונעימות נצח, אין על עפר משלן, ולא אחליפם באוצרות סגנים וסגלות מלכים – וטוב לי הימים המעטים ההם, מאלף שנים לחיות בצל איש אחר, ורב לי, אמותה הפעם! – והנה מני אז ראיתי בכל יום בשמחה וענג את פניו, נפגשנו תמיד במקום הנועד, ובכל פעם ירדנו באני שיט ושטנו על פני הנהר בשלות השקט ובתענוגי־אהבה – אבל כעבור זמן מה באה אליו הפקודה לשוב אל הצבא, ומני אז התראינו יחד רק לעתים רחוקות, כאשר יתחמק זמן מצער מן המערכה, ואות כמוס אתנו, אשר יורני לבא אל המקום הנועד, ששם אמצא את שאהבה נפשי – וגם היום קראני לבוא אליו; אבל מדי דברי ישוב כבר דודי ויסע דרך צרפת.

אם את עצתי תבקשי, – ענתה הדסה ואמרה אחרי דומיה ממושכה, – כי אז אין לך לעשות דבר בלתי אם לשוב מדרכך הרעה בעוד מועד, לשכוח את מרדונט ולקבל בעוד ימים אחדים בשמחה ואהבה את פני דון אבודיאל, אשר יארש אותך לו לאשה כדת משה וישראל.

לא, לא! – צעקה פתאם מלכה. – כדבר הזה לא יהיה לעולם! אני אמצא לי תחבולה אחרת – אמרה מלכה ותדום פתאם.

ומה היא התחבולה, – שאלה הדסה, – ומדוע תרעדי ככה?

אם אעזוב דת אבותי, – אמרה מלכה בלאט וכֻלה רועדת.

אוי ואבוי! – צעקה הדסה מנהמת לבה ונחל דמעה פרץ מעיניה, ותשב דומם רגעים מספר טרם יכלה להוסיף על דבריה. – אלהי המשפט! – קראה שנית, – מה זאת שמעו אזני? פלצות אחזתני! הוי, מלכה, הֲכה ירדת פלאים? מה אומר לך, ובשם מי אשביעך, אם באלהי ישראל בגדת? אבל הה, אם שכחת את אלהי אביך בשמים ומרדת בו, זכרי נא את אבותיך על הארץ! היבא היום אשר ישבו על הארץ, יקרעו בגדיהם ויגוזו ראשם, יַכו על לבביהם, ויקללו את בתם יחידתם? שימי נא אל לבך, כי רק תרדמת עועים נפלה עליך, ושאי תפלה לאל, כי ימלט נפשך מרעה נוראה ואיומה המתחוללת על ראשך, הה, אחותי, ידיות נפשי, רעיה יקרה! חוסי נא עלי, על הוריך ועל הורי, אשר כלנו בבבת עיננו נאהבך! אל נא תהפכי לנו את שמחתנו לאבל! שימי אל לבך, מלכה, ושובי מדרכך הרעה.

הוי, הדסה יקרה! – קראה מלכה בבכי ויללה, ותפול מתיפחת על צוארי רעותה; – הה דבריך יקרעו סגור לבי ויפרפרוני! אבל אהה, לא אוכל עוד הרף ממנו, לא אוכל עוד היות אשה לאחר! עוצי לי מה אעשה, נחיני בעצתך, כי לבי עזבני, ראשי סחרחר, ונפשי לא ידעה מה!

התאמצי נא להשקיט מעט סערת רגשותיך, – אמרה הדסה, – הרגעי נא, ובטחי בי. הן לא אשאל מאתך כי בן לילה תרגיעי את הסער אשר יתחולל בקרבך. אבל התקוממי לו, ומשלי ברוחך, ואנכי אבקש תחבֻּלה, כי ימי כלולותיך עוד ימָּשֵׁכו, אבל אל נא תרעימי את הוריך, ואל תמרי את פיהם להכעיסם. קדמי פני דון יוסף בכבוד, כיאות לו, וכל דבריך והליכותיך יהיו בנחת והשקט, ואז נתיעצה ונשכילה עוד לאחרית הדבר. אולם זאת אערבה לך מראש, כי אבותיך לא יאלצוך להיות לאיש אשר לא תאהביהו, רק אתּ חוסי נא עליהם והזהרי מאד, לבל יתבוננו בדרכיך ודבריך את שגגתך. הבה, רעיה יקרה, התבטיחיני לשמוע לעצתי תמיד?

מלכה הושיטה לה את ידה דומם.


 

ג.    🔗

בבית מרזח גדול ורחב ידים, המלא עשן חשך וחלקלקות בפנה אחת מרחובות לונדון, ישבו לכסאות־עץ המון אורחים רבים סביב לשלחנות ארוכים; וכַדי יין, נבלי שכר וקערות מלאות נתחי בשר, ושאר מטעמים שונים התנוססו לפניהם, לאיש איש כדי חפצו ושאלתו, גם איש איש מקטרתו בידו.

הבאים שמה המה מבני דלת העם משפל המדרגה, כי בגדי העדים ובלויי הסחבות אשר לבשו הנשים והגברים ההם לעורם, והמית שאונם בקול המון חוגג התהוללו בם, כל אלה נתנו עֵדיהם, כי רודפי שכר המה מבני החשֻׁכים. רבים מהם נסמנו בתָו הצלב על בגדיהם, לאות כי לנוסעי הצלב יחשבו והכרת פניהם ענתה בם, כי התגאו בגאון תעודתם ופקודתם אשר נשאו על כתפם. החדר היה מלא על כל גדותיו עד אפס מקום, ואנשים רבים אשר לא מצאו עוד מקום לשבת על הכסאות, מהמון היושבים אשר התגודדו עליהם, עמדו נגשים ודחוקים, ויחכו לעת צאת היושבים לקחת מהם עמדתם.

הנערים המשרתים עבדו בעמל ורב אונים, בין המולת השאון אשר רבתה עוד מרגע אל רגע, מהמון אורחים חדשים אשר נקבצו באו שם – ובעל הבית העומד מאחרי שבכת עץ, לא עצר כמעט כח להושיט די קערות וכדים, אשר דרשו בקול המולה מכל אפסים.

יחי המלך ריכרד לב־הארי, יחי! – הריעו המון קולות מירכתי החדר, וגרונות אין מספר פצחו רנתם לקול הקריאה הזאת.

ואיש אחד, ניקלוט שמו, אשר שב זה עתה משילון, ספר לכל הנאספים על דבר מות המלך היינריך השני, ועל דבר ריכרד בנו, אשר יעלה עתה על כסא אביו. ואולם השומעים לא יכלו להקשיב לדבריו במנוחה, ומעת לעת התפרצה תגרה בין האנשים השכורים.

הלא תבושו! – קרא איש אחד, אסבורן שמו, בראותו, כי עוד הפעם קפצו ממקומותיהם שני אנשים בחמה שפוכה האחד למול השני – שובו לכם שנית למקומותיכם ואל תוסיפו עוד לגרות מדון!

יקח אפל את ראש החמור הזה, רודף השלום! – התאוננה רע אשה יפה במצח מבישה, אשר התרפקה באהבה על נבל השחור; – מאד נכספה נפשי לראות כי יגרו מדון, ויד איש תהיה ברעהו.

לזאת אמצא עצה ותחבֻּלה, כזבי היקרה – ענה נבל, אנכי אסכסכם ואסיתם יחד איש ברעהו, ואם תאבי, אז גם ידי תחלק להם מהלֻמות – כי גם אנכי לא אוכל נשא דממת השקט אשר קמא פה.

בן בליעל! – אמר אסבורן, אשר שמע את דבריו, – הכבר חשקה נפשך שנית במהלומות? הכבר נרפא קדקדך מן המכות אשר קבלת ברחוב שיאפזידע, ברדפך אז אחרי הנערה העבריה?

הוי, מי יתן ותלו על העץ את האיש הבליעל, אשר מחץ אז את ראש נבל ידידי, – אמרה כזבי, – כל ימי החרף שכב הנער האומלל חולה מעצמת מכאוביו, עד כי נואשתי ממנו.

הוי, מי יתן ומצאתיו שנית ברחוב! – אמר נבל – הפעם לא ינצל עוד מידי וכפל כפלים אשלם לו על כל אשר עשה לי ולחברי. אמנם בקש בקשתיו פעמים רבות בחוצות וברחובות, אבל אין זאת כי מתחפש הוא ואנכי לא אכירהו.

ואנכי הלא הכרתיו שנית? – אמר אסבורן.

אתה? איפה? איככה? – קראו נבל ואחדים מרעיו.

הוא ירד בסירת דוגה ואנכי הולכתי אותו על פני הנהר, – השיב אסבורן בקר־רוח, – אז ראיתי את פניו; גם העלמה העבריה היתה אתו.

ואתה לא הפלת את שניהם יחד אל הים? – שאל איש אחד, בריעה שמו.

הנקל לך להפילם אל הים בשפתיך, – אמר אסבורן, אבל מה יאמר האיש ההוא, אשר מגערתו נבהלו כל גבוריכם יחד? ולוּ ידעתם מי הוא, כאשר ידעתיו אני היום, כי עתה אחזה בשרכם פלצות על מעשיכם אז, והתפללתם לאל לבל תפגשוהו עוד כל ימי חייכם.

אבל מי הוא? הגד נא לנו! – שאל בריעה.

את זאת לא אגיד לך, כסיל, – ענה אסבורן.

אם כן שים יד לפה ודום, – אמר בריעה בכעס.

יחי המלך ריכרד! – קרא אסבורן בראותו, כי תגרה נכונה שנית להתפרץ.

יחי המלך ריכרד – ענו אחריו כל הנאספים. – ויחיו עמו כל נוסעי הצלב!

אבל האומנם נכון הוא הדבר, כי ריכרד יובילנו בקרוב לירושלים להלחם עם המושלמנים ולגרשם מן הארץ הקדושה? – שאל אחד מן הנאספים.

אמת ונכון הדבר! – ענה ניקלוט. – הפעם היו נכונים, כי נקומה ונעלה, יען ריכרד גמר זאת בלבו, ואת אשר יגזור הוא יקיים. האמינו לי, כי טרם תחלוף עוד שנה, נעלה על ירושלים ונבקיענה.

שאול ואבדון! קרא נבל. – בעוד שנה! ומדוע לא בעוד חודש ימים? הלא פה אך חיי כלבים נחיה כלנו, ושם הלא נמצא לנו תענוגים חדשים לבקרים. אנחנו כלנו התנדבנו למסע הצלב, ופה רעבים הננו ללחם ולובשים קרעים, ולכן הננו נכונים בכל יום לצאת לדרך, ומדוע יתבוששו?

כסיל אתה, – אמר אליו איש ושמו בוז. – התחשוב, כי נקל לו להמלך לנסוע מארצו, כאשר תגיחו אתם מחוריכם? הלא עליו לדאוג לשלום ארצו טרם ירחק ממנה, והנה גם הדרך רחוקה מאד וצידה רבה דרושה, לבל נגוע ברעב עוד טרם נראה אויב בעינינו. הלא כדבר הזה קרה גם לפי מאה שנה, בעת מסע־הצלב הראשון. גם אז נמצאו אנשים נמהרים כמוכם, אשר בחרו להם לראש את וולטר האבעניכטס ויצאו מאשכנז במחנה גדול וכבד, והתגלגלו בארצות שונות, עד אשר מתו מרעב ומחוסר כל, ושאריתם, אשר הגיעו לירושלים, הכום הישמעאלים מבלי השאיר להם שריד ופליט. לכן אל נא תהיו נבהלים ברוחכם וחכו עד אשר יובילנו ריכרד בחכמתו למלחמה. ואולם אם קצרה רוחכם לחכות, הנני להציע לכם דבר, אשר יתן לכם עונג ושעשועים, עד כי לא תתאוננו עוד על כי יתמהמה מסע הצלב.

האומנם? – קרא בריעה. – הבה השמיעני נא את עצתך!

הנני ואספר לכם את אשר קרה לפני מאה שנה, – אמר בוז. – אחרי אשר הוכו אנשי האבּעניכטס וכל חילו התאספו שנית המון עולים חדשים המתנדבים בעם, ויתאמצו גם המה לעלות אל ארץ הקדושה, אפס כי חסר למו אז איש גבור חיל לראש ומורה דרך – ויארכו להם הימים לשבת בעצלתים, כמוכם היום, אבל המה חכמו השכילו מכם, וידעו למצא להם עצה ותחבֻּלה אחרת לבלות הימים בטוב ובנעימים: בראותם, כי לא יכלו לעלות עוד למלחמה על הגוים הארורים, בארץ כנען, שמו אל לבם והתבוננו, כי ישנם לא־מאמינים אחרים היושבים בתוכם, אשר לצדקה תחשב להם אם יכחידום מארץ החיים, לכבוד דת הנוצרית; הלא המה היהודים, אשר קננו להם קן בכל ערי הרהיין, כדרכם ומשפטם בכל הארץ.

יקחני בכור שטן! – קרא בריעה בקפצו בשאון, –אך זאת עצה! נבחרה מפז וכתם אופיר!

הלא? – הוסיף בוז לדבר, – אך שמעו נא עוד – והנה התאספו ויקהלו גדודים גדודים, ויצאו כלם והתנפלו כרוח סועה וסער על ערים וכפרים, בכל מקום משכן היהודים, וישסו ויבוזו חילם; לא נחו ולא שקטו עד גרשם את מחרפי אל וצוררי נוצרים אלה מן הארץ. אמנם אך אלה היו אנשי רוח, אשר עוז להם ותעצמות לִדְבַר גבורות; המה לא התאוננו, לא הרבו דברי להג אבל רבות פעלו כגברים.

אם כן איפוא, – אמר נבל, – עצתך הפעם, כי גם אנחנו –

הוי בכור שטן! קרא בריעה, – צדקו דברי בוז! הוא הראה לנו את אשר יתכן לנו לעשות, ורכי לבב כשפנים הננו, אם לא נשמע לעצתו; הטרם ישבו היהודים הארורים והנאלחים גם בתוכנו? הכי לא עשרו בני בליעל בוצעי בצע מעשקות אלה, מכספנו אשר חמסו וגנבו ממנו?

אבל ממך לא חמסו ולא גנבו מאומה, – אמר אסבורן בשחוק, – גם לא אדע מה חפצם בביתך ומה ימצאו בו?

את כלנו המה חומסים, – ענה בריעה בקצף, – כי המה יבלעו אל קרבם כל אגורה ואגורה, אשר נוכל אנחנו להשתכר, לולא קדמונו תמיד הנוכלים ההם. אחי, רעי, אם מחשבותיכם כמחשבותי, כי עתה קרב קצם, ואנחנו לא נוסיף לדאבה עוד – שוטטו ברחובות וכנסו חבר רעיכם, ועוד היום נתנפל עליהם פתאום – ואם רק החלונו לעשות, אז יתעוררו כל נושאי הצלב ויתחברו אתנו. גם כל ארץ אנגליא תקום לעשות אתם כלה; והיה בשוב המלך הלום ימצא את ארצו מטֹהָרה מבני בליעל אלה, וישמח מאד כי בערנו הרע מקרבה.

קול תרועת המקשיבים הראה לדעת מה מאד שמחו על עצת בריעה. המיָתם ושאונם הלכו וגדלו, ומכל אפסים הריעו המון קולות העריצים, כי העצה היעוצה ישרה בעיניהם מאד, ונכונים המה להוציאה לפעולתה.

בשם אלוה ובכל הקדש לכם אשביעכם אישים, אל תבהלו ברוחכם! – קרא אסבורן בקול רם; – זכרו נא את אשר תשאפו לעשות, הלא הנכם נכונים לכסות נפשכם בחרפת עולם ולחלל שמכם, שם נוצרים, אשר בו תקרֵאו! הן אתם נדרתם לעלות למלחמה קדושה, לקחת מידי הגוים את קבר משיחנו, ועוד מעט ורגליכם יצעדו על אדמת קדש. הלא יֵאות לכם לרחוץ ולהזכּות מעונות ופשעים, ולהתקדש בלב טהור למלחמת הדת, והנה תשאפו לשפך דם נקיים!

שמעו נא, שמעו! – צעק בריעה; – הוא יקרא נקיים את אלה אשר שפכו דמי משיחנו! כופֵר הוא!

שקר תטפול עלי, אינני כופר! – השיב אסבורן בחמה; – אבל אתם החטאים ופושעים, כי מחשבות רצח תחשבו!

התדמה בנפשך, כי חכמת מכלנו? – הרעים עליו בריעה; – אם אין את נפשך להתחבר אלינו, לך לך לעזאזל ויקחך אפל!

אין זאת כי הנבל הזה יהודי הוא, – קרא אחד הדברים.

יהודי הוא! יהודי! – ענו אחריו רבים; – הכוהו, המיתוהו! הוא יהיה הראשון לנרצחים!


הסו! – רעם ניקולט בהכותו בחרבו על השלחן; – אוי לאיש, אשר יפיל משערתו ארצה, בן מות הוא האיש ההוא וחרבי אתקע בבטנו! אסבורן האכילני והשקני לרויה, ולא אוכל נשא אם יד תרום נגדו. ולמה תרגזו אם הוא יחשוב אחרת מכם? כל איש חפשי הוא להביע את דעתו כרצונו.

הבה, – אמר בריעה; – הנה אסבורן חוה לנו דעתו, ורק הוא האחד, אשר לא יאבה להתחבר אלינו. אך אנחנו נחזיק במחשבתנו. הלא אין לו מאומה להגיד לנו עוד וילך לו מזה.

איש חפשי הנני – השיב אסבורן; – ומי זה יצוני ללכת, אם עוד אחפוץ להתמהמה פה? נערים! הביאו לי יין!

לדברים האלה, אשר דבר למען הרעימם והכעיסם, קפצו המון שכורים בשצף קצף, ולולא נמצאו שמה רבים מאוהבי אסבורן, אשר התיצבו לימינו להיות בעזרו, כי עתה פרצה מריבה ביניהם. ואולם סוף סוף גמר אסבורן בלבו לצאת מן הבית, אך טרם צאתו שנה ושלש עוד הפעם את דבריו, והזהיר את המורדים לבל יעשו את הנבלה והשערורה הזאת, כי חרפה היא להם ומרה תהיה אחריתם, וכי אין לו חלק ונחלה בכל מחשבותיהם ועלילותיהם, ורק על ראשם יחולו דמי הנקיים. זאת דבר ויצא, ושאון קללות ונאצות הריעו אחריו.

השטן יודע מה זה היה היום לאסבורן, – אמר בריעה; – אנכי ידעתיו לנער טוב ונבון, והנה הפעם יקום למלאך מליץ על היהודים הנוכלים.

ידבר לו ככל העולה על רוחו, – קרא נבל; – ואנחנו לא נשים לב לו; הבה, מתי יתחולל הסער?

ברגע הזה נקומה נא ונמהר שלל, – השיב ניקלוט; – כי מי זה יעצרנו? נשוטטה ברחובות, נשוסה ונבוזה ונמלא בתינו שלל!

עברו בחוצות, הכו אל תחמלו! הריעו כל הנאספים, ויתגודדו ויתרוצצו על פתח הבית.

עמדו! התמהמהו! – קרא בריעה בקול חזק; – כי לא בחפזון נצאה, ונכלכל הדבר מראש במועצות ודעת; נשבה נא ונבחרה לנו איש נבון דבר, אשר יהיה לנו לראש! הבה נבחר!

חי נפשי, כי זאת לא עלתה על לבי, – השיב נבל; – צדקת, בריעה, ודבריך נכונים; אכן, נשימה ראש.

בוּז יהיה לנו לראש – קראו המון קולות; – אין טוב ממנו.

את כוסי זה אריק הפעם להצלחתך, בוז ראש הגדוד! אמר ניקלוט במסכו גביע יין מן הכד; – אבל דע לך, כי לא לימים כבירים תשתרר עלינו, בלתי אם הימים המעטים, אשר נעשה מעשינו בלונדון באין אדונים לנו, אבל אם ילך הדבר הלוך וחזק, וגם הפרשים ואצילי הארץ יתחברו אתנו, אז נבחרה לנו איש גבור חיל מלֻמד מלחמה ויצא בצבאותינו.

טוב הדבר, – אמר ראש הגדוד החדש בשחוק, – אבל לעת עתה הנכונים אתם לשמוע לדברי?

ככל אשר תצונו, – ענו כלם פה אחד, – רק חזק ואמץ, נסה נא וצוֵנו את אשר נעשה, ותראה ונוכחת.

אם כן, – אמר בוז, שובו שבו לכם עתה במנוחה איש על כדו ועל קערתו, או לכו לביתכם, אם לא ימתקו לכם עוד המטעמים, ואם המקרה יקרה חפניכם איש יהודי, אל יעיז איש מכם לנגוע בו או להכלימו.

מה? – צעק בריעה בשצף קצף, – התהתל בנו? התתננו לפני אוילים לצחק בנו? לא! גם רגע לא ימשך הדבר, כי כלה ונחרצה! לכו אחרי, רעי, אנכי אנהלכם אביאכם על היהודים הארורים, ונעשה בהם נקמות!

דום, איש משֻׁגע, – קרא בוז, – ואתם, רעי, שמעוני; הנה אף כי דברי אסבורן לא נחשבים בעיני מאומה, בכל זאת הוציא מפיו דבר, אשר עלינו לשים לב לו; הוא נשא שם ריכרד על שפתיו! האם תדעו מחשבות המלך? התדעו מה יענה על עלילותינו ותחבולותינו? ואם יבער כמעט אפו – ואבדנו. – לכן חכו עד בואו הלום ונחקרה ממנו דעתו ורצונו, ויוכל היות כי יתן שאלתנו, אם ישנא את היהודים כמונו, ויניחנו לעשקם.

בן אדם! – קרא ניקולט, – לך יאה להיות יועץ המלך! כי תבונתך רבה לכלכל דבר במועצות ודעת, עד כי יועצים וחכמים ישמחו היות כמוך – אבל האם לא ימשכו הימים עד מאד?

אכן קרבו הימים, – ענה בוז; – בעוד מספר ירחים.

ואז נעט אל שלל היהודים ואל צרורות כספיהם! – צהל נבל בתרועה.

ואל מלתחותיהם, – ענתה כזבי גם היא חלקה; – אשר יטמינו שם בגדי בד יקרים, ושמלות משי ורקמה תפארה, כלי כספיהם ויקרותיהן, פנינים ואבני חפץ. רוחי התמרמרה תמיד על הנשים העבריות הארורות, בראותי אותן הולכות נטויות גרון לבושות מכלול ועדויות פנינים ואבנים יקרות. הגידו נא, בבא יום הפקודה ואתם תעטו אל השלל, התתנו גם להנשים לחדור בבתיהם ולשלוח יד בבזה?


אתן תהרסו בחזקה אל הבתים, כי עצור בכן מי יוכל? – השיב בוז בשחוק, – אולם גם לזה דרושה לנו עצה ותחבלה בדעת ומזמה, כי במהומה ומבוכה יאבדו ממנו מבחר יקרותיהם. לכן דרושות לנו אתן, הנשים, לחפץ הזה. דרושנה למשכנות היהודים, תורנה בבתיהם, מקום שם יעמדו המלתחות, ואיפה יצפינו יקרותיהם וסגלותיהם, ואתן תהיינה לנו למנהלות.

אנכי אַראה לכם בית אחד העולה בעושר ונכסים על כל בתי העיר, – קראה נמבזה נושאת סל על זרועה וכד שכר בידה, אשר זה מעט באה הביתה, ותשמע אחרית דבריהם; – רב כסף וסגלות אין קצה כבבית ברוך היהודי, לא תמצאו בכל בתי העיר יחד.

אי שמים! – צעקה כזבי, האין זאת עיפה הזקנה?

כן, סגולתי היפה־פיה, – השיבה האשה בשחוק נמאס ונבזה, – אני היא ולא אחרת – הן זה ימים כבירים אשר לא ראיתיך, כזבי היפה. מה שלומך, הגידי?

ותספרנה הנשים אשה לרעותה כל הקורות אותן ודברי ימיהן. הזקנה לספר לכזבי מכל הגדולות, אשר ראתה עינה בבית ברוך, כי צברו כעפר כסף.

ומאין תדעי את כל הנעשה בבית ברוך – שאל נבל.

הלא היא אחת משפחותיו, – אמרה כזבי.

חלילה לי! – קראה עיפה, – חלילה לי מרדת כה פלאים ולהשפיל ערכי להיות שפחה בבית יהודי – אנכי רק על זמן מצער נרציתי להם, לעשות עבודה קלה בבית, והנה רבות יסרוני כליותי על עשותי זאת, כי בעבודת פרך יעבידוני וישמחו לענות נפש נוצרית.

הרגעי נא, עיפה המכשפה, – ענה נבל בצחוק, – אנחנו נשלם להם גם בערך, ואז ידעו איך לענות ולהעביד בפרך נשים נוצריות. אבל ספרי נא לנו כל אשר ידעת על דבר בית ברוך.

מה אומר ומה אספר לכם! – ענתה עיפה באנחה. – זה כירח ימים אשר בבית ברוך לא יעשו דבר, בלתי אם יאכלו וישתו ויתענגו תמיד על שלחן מלא, כי הנה באו שמה המון אורחים וקרואים. מראש בא אליהם עלם ספרדי צעיר מאד לימים, אשר יקראוהו בשם דון יוסף; האמת לא אכחד, עלם חמודות כמוהו עוד לא ראו עיני, תארו כתאר בני המלך, תאוה לעינים; עיניו מתנוצצות כרשפי אש, ומלבושיו והליכותיו עד חרבו החגורה על ירכו, כלם יענו בו, כי בן נדיבים וגבור חיל הוא. אנכי השתוממתי מאד בשמעי כי יהודי הנהו וחתן עלמה אחת מיורק, היושבת בביתנו זה כמה. לא אוכל לתאר לכם המית גילם ועליצותם בעת הופיע החתן הנה. אנכי האמנתי, כי יתהוללו וישתגעו, אך הכלה לא התערבה בשמחתם והיתה עצובת רוח, על כן יאמרו, כי חולה היא; ולכן גם יִמָּשכו עוד ימי כלולותיהם. ימים אחדים אחרי בוא החתן, בא גם אבי העלמה מיורק, אשר יכנוהו בשם השר יותם, וגם יהודים רבים נהרו אל ביתנו מכל נוף ופלך. כל אלה יתיעצו בכל יום בביתנו על צפונותיהם, ורֻבם ככלם ישבו על השלחן לאכול. והנה הלא שמעתם אדוני, כי בית ברוך מלא עתה יהודים ככלוב מלא עוף, ולו התנפלתם היום עליהם, כי אז מצאתם שלל רב.

הניחי להם לאכול עוד תרנגוליהם, – אמר נבל בשחוק פרוע, – כי לא הרבה יבלעו עוד אל קרבם, ובקרוב יבוא היום ואנחנו נקם נקח מהם על רשעתם וחטאותיהם כי רבו!


 

ד.    🔗

בחדר גדול בהיכל ווסטמינסטר עמדו אצילי אנגליא בדומיה ויראת כבוד לפני אשה אחת כבודה לבושה בגדי אבל, ויושבת על כס המלך. האשה היתה ליאונורה, אלמנת המלך היינריך, וראשי אצילי הארץ נקבצו בהיכלה לברכה ולבקשה, כי תדבר עליהם טובות אל בנה המלך החדש. ואחרי כאשר הגידו לה השרים איש איש את ברכתו ביראת כבוד, ואחרי אשר ענתה להם גם היא דברים נעימים, הניעה מעט את ראשה בחן והוד, ותשלח את האספה מפניה, ורק הכהן הוגא נשאר אתה, כי הוא היה איש סודה ואתו התיעצה על דבר בנה וכל עניני המלוכה.

אחרי אשר נדברו המלכה והכהן על ענינים שונים, גלה הכהן את אזן המלכה, כי המתנדבים למסע הצלב קצרה רוחם לחכות ליום צאתם לירושלים, ובין כה הנם מתעתדים להתנפל פה על היהודים ולעשות בה הרג רב, אם לא יפריעו בעדם. ולכן נחוץ הדבר לבקש עצה ותחבולה להגן על היהודים, כי המלך ריכרד יכעס מאד, אם יאונה להם רעה.

הרגע, אדוני, ענתה המלכה, כי אין עוד לדאוג לנו מאומה. הן לא אוהבת אנכי את היהודים, וכל המשפחה הזאת היתה לי על אפי ועל חמתי, אבל הלא יחסיון בצל המלך, ולכן עלינו להגן עליהם. ואולם עד היום רק ריקים ופוחזים משפל המדרגה מתכוננים לעשות רעה ליהודים; אך כל האנשים הישרים יתנודדו בשאט נפש לשֵׁמע התועבה הזאת. הלא תשמע, הכהן, כי מחשבותי טובות על היהודים, ואדאג למו רב יתר מאשר המה שוים, אבל מה הנה מחשבות ריכארד? האם רק הצדק והיושר יעוררוהו להיות מגן להם, או אוהב הוא את העברים, ואולי – את העבריות?

הכהן הביט בתמהון על המלכה, כי לא הבין את פשר הדברים האלה. אז אמרה אליו המלכה:

האמנם לא שמעת עד היום דבר? ולי הלא ספרו זה כבר, כי אהב ריכרד עלמה אחת יפה ונעלה עד מאד והיא גם היא תאהבהו אהבה עזה, עד כי ריכרד יתהלך אתה בחן ונדיבות, וכַבֵּד יכבדנה, אשר לא זה משפטו תמיד עם הנשים. והעלמה הזאת, הוי שמע נא, כהן! העלמה הזאת עבריה היא – בת ברוך מיורק! ועתה הנה גמרתי אומר לקרוא אותה אלי, למען אראה ואכיר את העלמה, אשר עצרה כח להכניע שאון רוח ריכרד ופחזותו. אין זאת, כי עוד מעט ותבא הנה ביחד עם אביה.

הקרואים הובאו, הוד מלכות, – אמר שומר הסף בבואו החדרה.

הביאם הנה, – ענתה המלכה, – ויחכו לתשובתי – בא נא, הכהן, כי עוד דברים לי אליך טרם ראותי אותם.

ותצא עם הכהן מן החדר, ושומר הסף הביא שם את ברוך והדסה, ויגד להם מצות המלכה ויצא. ברוך היה נבהל ונפעם, ובפחד ורעדה העיף עיניו בכל פנות החדר; שפתותיו נעות בלי הוציא הגה מפיו, וחזות פניו ענתה בו, כי רוחו ונפשו תשתפכנה לפני אלהים העונה בעת צרה. הדסה היתה לבושה שמלת משי, ועל ראשה חבושה מצנפת תפארה, וצעיף מעשה רקמה יקרה יורד אל עבר פניה, הלבנים מאימה ופחד; עיניה הביטו בחרדה על כל סביבה ולבה ירעש ויפעם וכלה נמוגה ונמסה. מספר רגעים עמדו שוממים בדֻמית מות, עד כי לא יכלה הדסה לעצור עוד ברוחה ההומיה, ותלחש בדממה דקה: “הוי אבי!”

הסי! הסי! – אמר ברוך, – אל נא תרימי קולך, כי פה אזנים לכותל ואבן מקיר תגיד; הלא במעון אריות הננו, וה' יחלצנו נא ויוציאנו למרחב – מה זה תחפצי? הגידי, אבל בשם ה', אל נא תרימי קולך.

אהה אבי! – דובבו שפתי הדסה בדממה ורעדה; – הה לבי ימס מפחד ומאד נפעמתי! מה תחפוץ ומה תבקש ממנו המלכה?! הנשמע כזאת, כי תקרא ליהודים לבא חצרה?

על אליאונורה השובבה נוכל להאמין אשר לא יסֻפר, כי זרים מעשיה, השיב ברוך. ואולם אל נא תחרדי ככה, כי מה יתן ומה יועיל הפחד? התאוששי והקשיבי היטב אל כל אשר תדבר המלכה, עֲני לה בטוב טעם ודעת ובמעט דברים, ובטחי בה', כי כי הוא יתן מענה נכון בפיך. הסי! הנה הם באים! – הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל!

בהשתחויה ובכריעת ברך קדמו האב ובתו את פני הכהן הוגא הבא החדרה. והוא אך בבואו שם עינו על העלמה הרועדת, וישתאה על יפעת מראה ויפי תארה. מספר רגעים עמד שומם ומתבונן בה, ואחר פנה אל אביה ויקרוץ לו עין, כי יגש אליו; וברוך צעד אט בעינים שחות ופיק ברכים, ויכרע וישתחוה פעמים רבות עד גשתו אליו.

ראשונה, – אמר הכהן, – הא לך המכתב הזה, אשר בו תמצא את פקודת המלך, אשר בחסדו יתן ליותם רעך להיות עוד בן משק בית האוצר, ואם יתרחק מביתו לרגלי מסחרו, אז תמלא אתה מקומו.

ברכת ה' על מלכנו האדיר ורב החסד! – קרא ברוך בהמון עליצותיו, – ונסו ממנו יגון ואנחה. ה' הפוצה את דוד עבדו הוא ישמור ויעזור גם את מלכנו האדיר ריכרד לב־הארי, יכניע לפניו גוים בכל אשר יפנה ישכיל ויצליח!

ועתה, – אמר הכהן, – שמע נא את אשר איעצך. הנה העת רעה היא, ולב ההמון מלא כעס וקצף על היהודים, ורבים מבני ההמון נכונים בכל יום להתפרץ עליכם ולשוד אתכם. לכן עליכם להשמר ולהזהר מאד. אמנם המלך יט לכם חסד, ואנכי אבטיחכם, כי יהיה לכם מגן ומחסה, אך ההמון הוא נמהר במעשיו, וגם למלך לא טוב בראשית ממלכתו לקום כנגדו. השקטו אפוא בביתכם ורק מעט תֵרָאו החוצה, ולא תזכירו את ההמון על אדותיכם. והנה למען לא יאֻנה לכם רע, תצוה עליכם המלכה, כי ראשי עדתכם לא יגישו עוד המנחה, אשר יובילו שי למלך, כי אם יחכו בדבר הזה, עד אשר תקום מנוחה בארץ, אז תבואו לראות פני מלככם ולברכהו. וביחוד תצו עליכם המלכה, לבל תתבוללו בין המון העם ביום המשח המלך, לחזות ולהתבונן בההוד והתפארת; אל תצאו החוצה, ושבו בבתיכם עד עבור יום מלכנו, כי המון העם חורשים עליכם רעה. שמע נא היטב את אשר העידותי בך היום, ושננת לעדתך כי יזהרו במעשיהם מאד.

לבנו ידאב לנו מאד, אם לא נוכל לברך את הוד מלכנו בבואו הלום, – השיב ברוך, – אבל רצון המלכה השלטת קדש יהיה לנו. אלהי השמים והארץ יגמול נא לכל אלה, אשר ירחמו נדחי ישראל המפוזרים בין העמים.

ויוסף הכהן לדבר עם ברוך וישאלהו למעשיו – והנה המלכה באה החדרה והשביתה שיחתם – ברוך והדסה כרעו לפניה ברך, והכהן חרד לקראתה – ותתבונן מרחוק על הכורעים הנבהלים, ותאמר אל הכהן:

חי אלהי וכל קדושיו עמו, כי לא אוכל לתת דופי בטעם ריכרד. אכן יודע הוא לבחור בטוב! העלמה הזאת כלילת יופי היא. כאשר אחזה לי, דרושה לנו מזמה רבה בעצה ותחבולה, כי הכרת פני היהודי הזה תענה בו, כי יודע הוא היטב לעשות לו תועלת מאהבת ריכרד את בתו. הדברת עמו?

כן, – אמר הכהן, – ואם לא אטעה, הנה אדמה, כי הוא לא ידע מאומה מכל הדבר.

האומנם? – קראה המלכה בספק.

כן הדבר, שרתי, – השיב הכהן, – כי הנח יש את נפשו ללכת מזה עם בתו אחרי שוב המלך הנה.

טוב הדבר, – אמרה המלכה, – הבה, הוצא נא את היהודי מזה.

ברוך! – אמר הכהן בקול, – המלכה הואילה בחסדה לשמוע מפי, כי אנכי פקדתי עליך פקודתה הנעלה, וכי נשבעת למלאות אותה. עתה צא נא מזה על מספר רגעים, וחכה במסדרון עד צאת בתך מאת פני המלכה.

בפנים לבנים כמת קם ברוך מהשתחויתו. הפחד על בתו יחידתו פתחו את שפתותיו, ויראתו את הגבירה שבה וסגרה אותן; עיניו העיף בחיל ורעדה על המלכה, וממנה שוטטו בחמלה על העלמה, ואחר חלפו בחן ותחנונים על הכהן, כמו התחננו ממנו ישע ועזרה. בברכים כושלות צעד אחורנית כורע ומשתחוה, ויתמהמה עוד כרגע אצל הדלת, עד כי קרץ לו הכהן בעיניו בחפזון וחרדה, וימהר לצאת. הדסה קמה מעט מעל ברכיה, ותבט אחריו במרך לב וכליון עינים, ואחרי כי סֻגרה הדלת, נפלה שנית על ברכיה נפעמה ונרגשה מאד, על היותה עזובה גלמודה ובודדה.

קומי, עלמה, – אמרה לה המלכה, – וגשי הנה!

הדסה קמה.

קרבי עוד מעט, הוסיפה המלכה; מה שמך?

העלמה הגידה שמה בקול דממה דקה.

הדסה יפתי, – אמרה המלכה, – שמך נאה לך; אבל המצאת כבר עלם נחמד, אשר יענד עטרה לראשך מעלי הדס פורח, אשר בשמו תקראי?

אבותי עוד לא הוכיחו לי את בן גילי, – ענתה הדסה.

האומנם? – קראה המלכה, והלא משפט היהודים הוא לתת את בנותיהם לאיש בעודן באביב עלומיהן; אבל אולי יבקש לו אביך גדולת בעדך? ואולי גם אתּ שואפת לגדולות ונשגבות?

מה הן הגדולות, אשר תוכל להגיע אליהן עבריה? – ענתה הדסה.

אל נא תאמרי כזאת, – אמרה הגבירה; האם לא הגיעה אסתר היהודית למלכות בארץ הגדולה המשתרעת מהודו ועד כוש?

אמנם כן הוא הדבר, – אמרה הדסה בענות חן – אבל האומנם בשביל זאת תוכל כל עלמה עבריה להרים את עיניה אל כסא המלוכה?

כזאת אחשוב גם אני, – ענתה המלכה קשות; – ואם תעיז נערה יהודית ללכת בגדולות, אז תשים לה בשגעונה נזר ארץ כוש על מצחה, אך לא עטרת ארץ נוצרית; כי גם אם רק בחלום תעיז לחשוב דבר אשר כזה, חטא תחטא. וחי ה', כי לוּ ידעתי נערה, אשר ברוח דמיונה תחזה חלומות כאלה, כי עתה ראשה יוסר מגויתה! הלא גם להיות סכנת למלך נוצרי, נקלה היא נערה עבריה!

הדסה הביטה על המלכה בשממון ותמהון לבב.

ועתה, – הוסיפה המלכה לדבר, – הגידי נא לי, הלא את תאהבי את מלכך?

בכל נפשי ובכל מאדי, ככל אחי היהודים החוסים תחת צל חסדו, – קרא העלמה ברגש; ותמיד אתפלל לאלהים בעד שלומו ואשרו!

לו נאוו כל ברכותיך, – אמרה המלכה, – כי הוא סמל הוד גבור, מלא רוח נדיבה ורוחב לבב; גם איש נחמד הוא בתפארת ויופי, האף אין זאת?

כן הולך שמעו בכל הארץ, – ענתה הדסה.

ומדוע תשפטי רק על פי השמועה? – שאלה המלכה האם בעיניך אַתּ לא ימצא חן?

עד הנה לא הצלחתי עוד לראות את הוד מלכותו.

מה? – קראה המלכה משתוממת, – המימיך לא ראית את המלך?

לא ראיתיו, – ענתה העלמה בתֻמת נפש; – הן קוה קויתי למצא האֹשר הזה ולראות את המלך ביום המשחו, אבל מצות הוד מלכותה תעצרנו ותרחיקנו מתשואות החגים.

הילדה הנעימה הזאת תמה היא ונקיה מעון, – אמרה המלכה בגשתה שנית אל הכהן; – או ערמתה תעלה על כל מחשבה ודמיון.

או אולי לא תדע עוד גם היא, מי הוא אוהבה ומה גדול ערכו, – אמר הכהן.

חי נפשי כי צדקת! – קראה המלכה, אכן עוד אשוב אחקרנה בעצה ובמזמה. – הן פקודתי לא תמנעך מראות את פני מלכך ותפארתו, – אמרה בפנותה אל הדסה; הכהן יפנה לך חדר בהיכלי, אשר משם תוכלי לראות, מבלי הראות, את כל התהלוכה רבת ההוד וההדר ביום המשח מלכך האדיר, ועתה אשובה אל החפץ, אשר למענו קראתיך הנה; אנכי שמעתי מהללים אותך, כי אתּ יודעת מאד לעשות מעשה רקמת תפארה בכשרון רב, ויש את נפשי לתת על ידך צניפים אחדים לרקמה.

הדברים האלה הרגיעו עתה עד מאד את לב העלמה הרכה, ותשאף רוח ונפשה שקטה. עליצות נעימה יצקה רוח חן על יפי פניה, וכאשר החלה המלכה לדבר על מלאכת הרקמה, אז הראתה רב תבונות וכשרון בטוב טעם ודעת, ובענות חן ויראת הכבוד דברה דבריה, עד כי מצאה עוד יותר חן בעיני המלכה, וגם הכהן התענג על נועם מדברותיה ושכל מליה.

טעמך טוב מאד, – אמרה הגבירה, – ודבריך הוכיחוני לדעת, כי נעלית בדעת ותבונה על יתר בני עמך. ואולם מה יועילו לך יפיך וחכמתך ותבונתך ביום אשר ימכרך אביך לבעל, אשר יבחר בעדך, אם גם את שנא תשנאי אותו בּלבך! הלא לך יאה ונאה רק עלם נחמד, נדיב לב ורוח, עלם אשר לגדולות נוצר, ורוחו וכל הגיוניו ישאפו לנכוחות בחכמה ודעת. ואנכי אדמה, אשר עלם כמוהו עוד לא מצאת ולא ראית, האף אין זאת?

אבל ידעתי – ענתה הדסה נפעמה ונרגשה.

האומנם? – קראה המלכה; – עלם כפי אשר תארתי לפניך?

היקר והנחמד מכל האנשים! – אמרה הדסה נמשכה מהמון רגשותיה ובשלהבת יה; – כן, נדמה הוא בדמותו בתארו אל העלם, אשר תארת לפני, שרתי הנעלה! לבו הזך והטהור יתעב כל תאוה נתעבה, ורוחו הכביר ישפוט בחכמה ומישור על תכונות החיים והליכות עולם, ויבחר רק הטוב והישר! עיניו מפיקות רוח נשגבה ונפש נעלה וגם חן וחמלה על כל אשר יביט; דבריו נעימים ונמרצים יחד, וכל רואיו יכבדוהו ויהללוהו, ויעידו עליו כי בן נדיבים הוא; וכל מפעלותיו והליכותיו כאחד השרים והרוזנים.

הוי אומללה! – קראה המלכה בחפזה; – אוי לך, הלא אוהבת אתּ.

אוי לי אם אוהבת אנכי! – קראה העלמה ברגש ותסתר את פניה, אשר חורו פתאם כמת.

תני תודה על פשעך, הלא אנכי מצוך! – הוסיפה המלכה בחמה; – את אוהבת!

אם רגש כבוד ויקר לגבר, לאהבה תחשב, כי עתה אהבתיו, – אמרה הדסה בקול דממה, ובעמל רב עצרה דמעותיה; אוי לי כי אבדתי! – קראה בשבר ותפול על ברכיה ביללה.

האם רק עתה הבינות את זאת? – אמרה המלכה בחמה שפוכה; – הטרם ידעת, כי תהום עמוקה ונוראה מבדילה ביניכם?

ידעתי – נאנקה הדסה.

הוי, מה זה יעצרני לעשות בך כלה כרגע ולהכחידך בקצפי? – הרעימה הגבירה בחרות אף, ותצעד בחפזה הנה והנה בחדר. – הן אשמת מאד, עלמה, – אמרה בגשתה שנית אל הדסה הרועדת; ובכל זאת אחוס ואחמול עליך עוד. הה', כה רכה בשנים וּכבר טבועה בעונות וחטאים! והנה הלא תשמעי, כי אנכי יודעת הכל, לכן אל תכחדי ממני מאומה והוסיפי להודות לי את כל הדבר כולו. מתי ראית בפעם האחרונה את – את – את האיש הצעיר לימים ההוא?

הוא לוה היום אותי ואת אבי עד שערי הארמון – ענתה הדסה.

היום? עד הארמון? – אמרה המלכה משתוממת בהביטה על הכהן.

מה שם העלם? – מהר הכהן לשאלה; – ומי הוא?

דון יוסף אבודיאל מקסטיליא, – ענתה הדסה; – אשר ארש לו את רעותי היקרה לי. אמנם ידעתי הפעם, כי רגש לבי חטא הוא, ובגד אבגוד ברעותי הנאמנה, אם כי היא תמאן באשרה ולא תשיב אהבה לבחירה; אבל חי נפשי, כי רק ברגעים האלה נגלו לי רגשי לבבי הנסתרים. הכהן התאמץ לעצור שחוק על שפתיו ויסב אל החלון.

והמלכה, אשר נוכחה עתה לדעת, כי חשדה בהדסה חשד שקר, הסבה עתה את דבריה בתבונה ודעת ותרגיע את רוח הדסה לבל תוָאש מאהבתה ומרגשות לבה הטהור, והדסה, אשר התפלאה בראשונה לראות את קצף המלכה עליה הרגיעה עתה את רוחה גם היא.

אז הוסיפה המלכה לדבר אתה בדבר מלאכת הרקמה ואחר כן שלחה אותה ביחד עם אביה לביתה.


 

ה.    🔗

בּוא דון יוסף בן אבודיאל מלאה את לב ברוך גיל וששון. כי לכל ההוד והתפארת אשר ערך בדמיונו אל העלם הספרדי, בתארו ברוחו את דמותו, ראה בכל זאת בעיני רוחו רק פני נערי היהודים והליכותיהם, כאשר הסכין לראותם תמיד סביבותיו; והנה זה התיצב לפניו עלם חמֻדות רב חן והדר; קומתו דמתה לתמר, ובכל תנועותיו והליכותיו הנעימות לא דבק מאום מאלה זוחלי אדם, הולכי שחוח וכפופי ראש; אך הביט בגאון תפארת כנגיד ומצוה, וכל רואיו העידו ויגידו, כי אך מלוכה יאתה לעלם נחמד ונעלה כמוהו.

ברוך לא חדל מהלל את כבוד אשרו, כי בא בצל קורתו איש אשר יזכיר גבורי ישראל מימי קדם. גם הנשים שמחו מאד באורח הנחמד ויהללוהו ויעריצוהו; ואך מלכה לבדה, אשר התברכו בה אבות רבים, היא לבדה לא התערבה בשמחתם, ותמצא תואנה תמיד להרחיק מעליה את בחירה, ולחדול משמוע את שיחותיו ומדברותיו הנעימות. אפס כי מרב השאון וההכנות הרבות, אשר נעשו בימים ההם בבית ברוך, לא התבוננו בהליכות מלכה, ולא שמו אל לבם כי תבחר תמיד לשבת בדד בחדרה; ועוד זאת כי חשבוה לחולה, ויאמינו כי מנוחה ומרגוע דרושים לה. ויותם אביה אשר לשמועה כי בא חתנו בן אחותו לונדונה, מהר גם הוא לבא שמה, למען קחת אתו ליורק את בתו ואת אלוף נעוריה הנחמד, חשב ככל אוהביו בני בית ברוך, כי מחלת בתו אך קלה היא ועד מהרה תחלוף; ואך רבי נחמיה הרופא אשר נקרא אליהם לרפאותה, הוא לבדו הרגיש וידע, כי כל חכמתו לא תעצור כח לגרש מחלת רוח ונפש.

ותוצאות הדברים האלה היו, כי נמשכו ימי כלולותיהם ירחים מספר; והשמועה ממות המלך היינריך הטתה מהר מחשבות יותם מעל בתו, וכל מעיניו היו הפעם אך בדאגתו לעמו יושבי ארץ אנגליא. ומכל ערי אנגליא נהרו צירים ומלאכים מקהלות היהודים לונדונה, ובית ברוך היה למו לבית הוַעַד ששמה אֻספו אספה, ויתיעצו על עניניהם וצפונותיהם. ויותם וברוך, אשר היו ראשי המועצה, ועליהם נשענו כל עמודי אגודתם, אשר לא מצאו ידיהם ולא עצרו כמעט כח, לעשות סדרים בבית, ולהכין כל החפצים הדרושים לקדם בכבוד והדר את פני רבי יעקב מאורליאנס, המהולל מאד בצדקתו ותורתו וחכמתו הגדולה. ותרב אז העבודה בבית ברוך, אין דובר ואין משים על לב מאומה מעניני המשפחה. וגם שפרה, אשר עליה היה לפנות חדרים לכל האורחים הנכבדים הבאים בצל קורתה, ולהכין כל החפצים הדרושים למו, גם היא לא יכלה שים עין על בני הנעורים, ויֵעָזבו לנפשותם.

בלב הדסה הנעימה עורר הספרדי, רגשות לא ידעה מה, ולא הבינה תכונתן. בעיניה רומם העלם הנחמד על כל בני האדם באין דומה לו. מיום ליום ראתה העלמה, כי נפל למלכה חבל בנעימים, ותתאמץ לדבר על לב רעותה החולה העצובה ולהרים לעיניה כבוד תפארת בחירה, ובחן שפתיה תארה לפניה את האושר הגדול הנכון לה לימין אלוף נעוריה, אם אך תתגבר על אהבתה, אשר היתה לה למכשול עון.


ומלכה הקשיבה בשחוק על שפתיה את מהללי בחירה מפי רעותה התמה, ואך היא לבדה הבינה את רגשות הדסה, ושתמח מאד על הדבר הזה, כי גם מלכה ראתה והכירה את תפארת אבודיאל הצעיר ורום ערכו, ותהי זאת כל תשוקתה, כי הדסה רעותה תמצא לה את האֹשר, אשר היא הדפתהו ונפשה רחקה ממנו; ובכל זאת נזהרה עוד להוציא מפיה את אשר חשב לבה בדבר הזה, בידעה מראש, כי תחריד את רעותה הנאמנה, בהסירה פתאום את הצעיף המרחף עוד על רגשותיה, ופן תתאמץ הדסה להתגבר על תשוקתה ואהבתה ובזה תהרס בחזקה את אשר היא תשאף לכונן לטוב לה כל הימים.

והנה כל הדברים האלה יחד, גם אהבתה למרדונט, גם מחשבותיה על הדסה ודון יוסף והתחפשה לפני חתנה ואביה וכל האנשים האהובים לה, – עוררו וירגשו את רוחה עד מאד, עד אשר מצב בריאותה התרופף עוד יותר ומחלתה התגבּרה. ועל כל אלה הנה נוספה גם דאגתה על מרדונט, כי הנה זה עברו ימים על ימים, והוא לא נראה עוד אליה וגם כל ידיעה לא שלה לה על אדותיו. מה זה היה לו? – אמנם לא עלה על לבה אף רגע אחד הרעיון, כי הוא בגד בה וישכחנה, כי ידעה היטב, כי אהב יאהב אותה אהבה חזקה עד מאד כאשר גם אהבתה לו עזה היא כמות; אבל אולי קרהו אסון? אולי מצא את המות באחרית המלחמה? רוח דמיונה היה מהיר במלאכתו, ויתאר לפניה צלמי בלהות וחזיונות נוראים.

ודון יוסף אבודיאל בא לונדונה במצות הוריו לארש לו באמונה וצדק את העלמה אשר יעדו לו משנות אִבּו, ולהיות לה בעל נעורים באהבה ואמונה אמֶן. ואמנם עלו יהודי ספרד על יתר היהודים בארצות אחרות בדעת והשכל, במדע ותושיה, גם לשפוט מישרים על הליכות העולם, פעלותיו ועלילותיו; בכל זאת עוד החזיקו בחק הישן משנות קדם, כי האבות יוכיחו הנשואין לבניהם. וגם לא עלה על לב איש לנגוע במשפט־הורים הזה, ולהפך, המה האמינו כּי אהבת ההורים לבניהם, יחד עם נסיון החיים אשר להם, גם רוחם הנכון היודע לבחור בטוב ולמאס ברע, כל אלה יצליחו לכונן אֹשר בני הנעורים וטובתם בעתיד. בכן גם דון יוסף העלם רב התבונה, מצא זאת לטוב ונכון, כי אבותיו הוכיחו לו את הרעיה העדינה להיות לו חבל בנעימים; וכאשר קדמוהו בבית ברוך באהבה וידידות, וכבן יקיר שעשעוהו כלם, אז נוססה בו עליצות נעימה, ויגדל בעיניו עוד יותר חן העלמה היפה־פיה, אשר הציגו לפניו להיות רעיתו ואשת בריתו.

הכלה הרכה והענוגה, חמודה בלבנת פניה ומלאה חן בעצבת רוחה, עוד התנוססה ביופי ונעימות גם לימין הדסה, הפורחת כשושנה בחמדת יפעתה ולשד עלומים, אשר על זרועותיה נשענה רעותה העצובה, והיא הרהיבה בנפשה עוז ותעודדה באמריה חרש. ולו האירה מלכה פניה אל בחירה ותלבבהו בחסד נעוריה, תחת שחה עיניה לארץ תמיד בהביטו עליה, כי עתה גבר הרגש הנעים, אשר נוסס בו למראה פניה ראשונה, והיה לאהבה עזה, אהבת עלומים נאמנה; אבל היא מצאה תואנה תמיד להרחיקהו מעליה, ועל כל דבריו הנעימים, לא ענתה דבר, גם תוגתה ועצבונה גדלו מיום אל יום, וכל בני הבית דאגו לה, אז לא מצא דון יוסף נכון בעיניו לבקש אהבתה ולהלאותה בדברי חן וידידות.

כן שבת משוש כל הבית וערבה כל שמחה בגלל מצב מלכה, ולא חיש מהר חלפה מחלתה כאשר קוו כלם. והן אמנם בכל יום ובכל עת יכול דון יוסף לראות את כלתו ולדבר אתה, כי ישבה אתם יחד על השלחן לאכל לחם, גם לא השיבה פניו ריקם בשעה שחפץ לבקרה בחדרה, ששם מצא תמיד גם את הדסה; אבל פעמים רבות בקשה מלכה תואנה לעזוב אותם וללכת אל חדר משכבה, באמרה כי מנוחה דרושה לנפשה, ואם גם ישבה אתם לפעמים, אז נקל היה להכיר, כי רק על אפה היתה לה חברתו, ולא רוחה.

והנה אף כי לא עלה על לב העלם להביט בעין חשד על הליכותיה אתו, אך מעט מעט רחק לבו ממנה וניצוצי האהבה כבו נדעכו; יען אם גם ישבה בחברתם ונאלצה להשתתף גם היא בשיחתם, אז התמלטו דברים מפיה, אשר לא ישרו בעניו; כי ראה והתבונן בה, כי תחזה חזיונות שוא, ועל כנפי הדמיון תרחף תמיד, ובאלה לא בחרה נפשו מעולם. אולם לעומת זה, מה מאד נעמה לנפשו לשמוע שיחות הדסה הנעימות, ויתענג על רוחה הטהור ודבריה הנבונים, בשפטה מישרים על כל ענין וחפץ, וישתאה על יושר אמריה ומשפטי פיה הנמרצים. ומעט מעט נודע לו ויוכח, כי התגנבה בלבו שמחה חרישית בכל פעם אשר עזבתהו מלכה בדד עם רעותה, אשר בחברתה השתעשע ויתענג מאד, והיא לא העלימה ממנו כל הגיוניה התמימים, ובתֻמת נפשה שוחחה אתו ככל העולה על רוחה.

כן היה מצב הדברים בבית ברוך עד העת ההיא, אשר על ידי חמת המלכה אליאונירה ודבריה הקשים, נודעו להדסה בפעם הראשונה רגשי לבה לאבודיאל הנחמד. חרדה וחרפה שברו לב העלמה התמה וחברה, ולא יכלה להרים עיניה בפני אביה, כאשר ענתה לו על שאלותיו, ובספרה לו, כי המלכה פקדה עליה לרקום לה צניפים ורדידים. כלמה כסתה פניה וכליותיה יסרוה על כי נאלצה לכחש לאביה ולהעלים ממנו את רוב דברי השיחה; ורק בזאת התנחמה, כי אביה, המלא גיל וששון על כל הכבוד והיקר הנעשה לבתו, לא שאל אותה על כל פרטי הדברים ולא חקר עוד ממנה מלין. מן העת ההיא היתה עליה חברת אבודיאל למשא ומבוכת לב; ששונה ומצהלותיה גם נעימות מדברותיה חלפו נגוזו, ותתאמץ תמיד להתחמק, לבל תפגוש עוד את דון יוסף באין זר אתם; והוא, אשר בתמהון לבב התבונן מהר כי שנתה את טעמה והליכותיה אתו, הוא ראה ויוכח, כי יקרה לו אהבת העלמה הזאת רב יותר מאשר דמה בלבו עד הנה.

פעם אחת, בבוא הדסה לחדר מלכה, ותמצא אותה סוערת ונרגשת מאד.

מה לך, מלכה? – שאלה הדסה.

האם לא תדעי את יגון לבי ושבר רוחי, כי תשאלי? אמרה מלכה באנחה.

כל אדם ימצא תחבולה בלבבו להשקיט סערת רגשותיו, – אמרה הדסה, – התגברי נא על רוחך ושימי לבך לחובתך, הכנעי תחת יד אלוה וגורלך, אז תשקוט סערת רוחך ושלון עולם עליך יבא. הה, לא רק לא רופפה בך אמונתך, כי עתה מצאת בה עוז וכח למשול ברוחך ולהכניע רגשותיך הסוערים.

אמנם בעיניך לא תחשב למאום מלחמה כזאת, אשר ילחם האדם עם לבו, – אמרה מלכה במהירות, – יען כי לא נסית בה מעולם ועוד לא הרגשת את ידה החזקה.

הדסה החרישה ןבשחוק מר הסבה את פניה למען הסתר את עיניה הרטובות; והנה מלכה מהרה אליה ותחבקנה בזרועותיה באהבה ותחנונים: – הה, סלחי לי, אחותי אהובת נפשי, אם מרוב יגוני ועצבי פצעתי את לבך, – קראה בלב נשבר, – חן אנכי ידעתי, יקרה, ורגשות לבך הטהור לא נעלמו ממני. את בדומיה תשאי ותסבלי ובאמת תלחמי ברגשותיך באומץ לב. יתן אלהים ומצאת את אשרך, אשר מאן לתתו לי. דומי, החרישי, כי הבינות את דברי, ואל תשיבי אותי דבר. היו נא ברוכה ומאושרה כאשר יאתה לצדקתך ותום נפשך.

לא אבין את דבריך, – אמרה הדסה נבוכה עד מאד.

יבוא יום ותביני ותדעי, – ענתה מלכה, – ואולם עתה לא על אדותיך נדבר, כי דרכך ישר לפניך ואלהים ינהלך ויביאך אל האשר הנכון לנפשך. עתה שימי נא לבך רק אלי ועזריני.

מה מאד חפצתי להביא לך עזרה, – ענתה הדסה, – לו רק ידעתי איך ובמה!

שמעי נא, רעותי הטובה, – הוסיפה מלכה, – הנה את יודעת, מה גדלו עתה פצעי לבבי ומכאוביו. כי הנה עברו עוד ימים רבים ומרדונט איננו, וגם כל אות חיים לא שלח לי אדותיו. ועתה, הנה ספיקות חדשים חדרו ללבי, אשר יענו את נפשי ויביאוני במבוכה גדולה. האומנם, האומנם רמה אותי מרדונט ובגד בי? לא, לא אוכל להאמין בדבר הזה! אבל כבר נלאיתי לשאת את המצב האיום הזה, ועתה הנה מצאתי לי תחבולה נכונה לחקור את הדבר ולדעת את האמת.

ומה היא התחבולה הזאת? – שאלה הדסה.

רק בך תלוי הדבר, ואם תואילי לעזרני, אז אוכל להוציא אותה אל הפועל, – אמרה מלכה. – כי הנה השרים והסגנים וכל רוכבי המלך והפרשים ינהרו כבר לונדונה ליום המשח המלך, ואם מרדונט עודו חי, אז לא יוכל להתעלם ויבוא גם הוא, ומקומו בתהלוכה הלא יראני לדעת, לאיזה גדוד הוא נמנה. והנה המלכה פנתה לך חדר בתוך הארמון, למען תוכלי לראות את כבוד התהלוכה, התגברי נא למעני על תשוקתך לראות את המלך, והניחי לי ללכת במקומך, ובין רבבות עם תמצא לה עיני את מרדונט.

ומה גם אם תראיהו? – הוסיפה הדסה לשאלה.

אז אוכל לדעת בטח, אם רמני ובגד בי, אז אמצא תחבולות לחקרו ולשאלו, מדוע החשה זה זמן כביר ויעזבני לאנחות, אז – הה, הכי אדע עתה את אשר יעלה אז על רוחי!

טוב אפוא, – אמרה הדסה, – אנכי אמלא את חפצך זה, אבל רק בתנאי אחד, אם תשבעי לי לבלתי עשות דבר, טרם הודיעך אותי את חפצך ומגמתך.

הנה תקעתי את ידי לך על זאת, – קראה מלכה ברגש בהושיטה את ידה לרעותה; – ועוד גם זאת אעשה, ראי, הנה נשבעתי לך, כי אז אגלה גם לאבי את כל הדבר ולא אעלים עוד ממנו מאומה. יהי מה אך יבא נא הקץ לכל התעלומות האלה.


 

ו.    🔗

ביום השלישי לחדש החמישי בבקר המו רחובות לונדון מהמון אדם רב נהדרים בלבושיהם כבימי מועד וחגים. אנשים, נשים וטף נהרו המונים המונים אל היכל וויסטמינסטר, אל הקתדרלא, ולכל הרחובות, ששם תעבור התהלוכה רבת ההוד והתפארת, העוברת למשוח את ריכארד למלך. כל פנים צהלו משמחה וגיל, וקול רנה וישועה נשמע מכל העברים. על יד ההיכל והקתדרלא נצבו משמרות אנשי־הצבא, אשר סגרו את המבואות ויעצרו בעד העם לבל יפרצו בחזקה.

ההמון הלך ורב מרגע לרגע, ועוד מעט והרחובות התמלאו אדם מפה לפה, דחוקים ונלחצים, עד כי עמדו כנד כלם בלי נוע.

בקרבת ההיכל נאספו המון עם רב מאד, וילחצו וידחקו איש את רעהו, כי כל אחד התאוה לראות את המסע בצאתו בהדר גאונו משערי הארמון. וכזבי, אשר לא נפקדה מתוך הבאים, הצליחה היא ונבל חברה להבקיע להם דרך בין ההמון ולהגיע בחזקה עד הקרובים להיכל, ושם הקרה המקרה לפניהם את בוז, ניקלוט ובריעה; וישיחו וידברו יחד, כי התמהמה המסע להופיע. והנה פתאום נגפה כזבי בצדה, וכאשר הביטה אחריה בכעס ובקצף גדול לראות, מי הוא אשר העיז להכותה, ותרא אשה אחת, אשר נלחצה בין ההמון הרב והיא מאמצת כל כחותיה להבקיע לה דרך, ומרוב הדוחק נפלה מצנפתה מעל ראשה.

– מי את, מכשפה נמבזה – צעקה כזבי בכעס, – אשר תעיזי להתנפל על נשים תמימות כמוני? גשי הלאה!

– דומי, חצופה, האלמי! – קראה האשה, – איך תעיזי את לחרף אשה זקנה?

ובעוד שתי הנשים מתקוטטות, צחקו הנאספים מסביבן צחוק גדול, והדבר הזה עוד הוסיף להכעיס את כזבי, ותפן בתלונה אל נבל חברה הרואה את חרפתה ומחריש.

– אבל ראי נא והביטי במי תתקוטטי! – אמר נבל בשחוק.

והזקנה, אשר הסבה עתה פניה אל כזבי, קראה בחרדה: – הוי, הוי, האותך, כזבי יונתי היפה, לחצתי? אל נא תקצפי, כי מי זה ידע להזהר במהומה ומבוכה?

– האת זאת, עיפה? – עתה כזבי בפנים זועפים – אכן גם בלעדיך יושם הנזר על ראש המלך.

– אל נא תקצפי עוד! – קראה עיפה. – הבה, הניחי גם לאשה עניה כמוני לשמוח ביום הזה! אכן, משנה שמחה אשמח היום על כי נוצרית הנני. ראו נא, אם כי עשיר הוא היהודי הנוכל, אשר בביתו אתגורר, ויצבר כעפר כסף, ואם גם בגאוה ובוז יביט עלי, בכל זאת לא יעיז להופיע כמוני הלום, וביום שמחה וחגים זה יתחבא במעונו במורא ובפחד…

– שקר את מדברת! – אמרה כזבי. – אם עיני לא התעוני, הנה ראיתי את ברוך אדוניך עם זקנו הארוך מציץ שם מן החרכים.

– שם בעד החלון? בתוך הארמון? – קראה עיפה בשחוק. – הלא רק התל תהתלי בי! ואולם מי יודע! הן הוא השכים לקום היום, והשר סאליסבורי יט לו חסד ויקרבנו; אבל לא, לו הלך הארמונה, כי עתה ידעתי גם אנכי את זאת, והלא גם הכלה מלכה ואביה והחתן נלוו לו, ואת בתו עזב הביתה. לא, לא יעלה היום על רוחם לבוא בחצר המלך. מי יודע, את מי ראו עיניך שם ותחשביהו ליהודי.

– אל נא תוסיפו תדברו ביהודים! – קרא ניקלוט – מה טוב ומה נעים, כי האספסוף הזה ישבו היום נחבאים בבתיהם, ולא יתערבו בשמחתנו.

– האמנם אמת נכון הדבר, כי צוו על היהודים לבל יראו היום על פני חוצות? – שאל אחד האזרחים.

– אמת ויציב! – השיב השני – ההגמון קאנטרבורי גזר אמר, כי בני בלי אמון אלה יחללו את המשיחה הקדושה, אם יביטו בה.

– שקר הדבר – אמר שלישי – ההגמון לא ידע מאומה מפקודה זאת, רק אנשים רעים וחטאים מפיצים את השמועה הכוזבה הזאת; ולפי דעתי אני, הנה היהודים בעצמם נועצו יחדו להשאר בבתיהם ולהזהר, כי לא יאמינו בנו, אחרי אשר נפוצה השמועה, כי אנשי בליעל חורשים רעה עליהם ומתכוננים לעשות בהם היום פרעות.

– היום או מחר או מחרתים! – השיב השני – הן בכל יום ובכל עת, אשר אפגש יהודי על דרכי, אתאוה תאוה למרוט לחיו.

ברגע הזה נשמע קול רעש הפעמונים, אשר החלו לצלצל ויחרישו את שאון ההמון הגדול, ועיני כלם פנו אל הארמון, והנה נפתח השער ולקול תפים ונבלים הופיע ראשונה גדוד אנשי צבא משומרי המלך לבושי מכלול, ואחריהם הרימו נסים ודגלי שש וארגמן מפארים במחזות וציורים מעשה חושב, ונערי המקהלות הכתירום בכלי קטרת כסף וזהב. לרגליהם צעדו שנים־שנים במערכה ההגמונים והכהנים על דגליהם לבושי אפוד ובגדי תפארה, הולכים ומזמרים ברגש אחד המזמורים. המון נערי המלך לבושי מחלצות וצבע רקמתים, אשר נהרו אחרי הכהנים, וגבורי מלחמה מתנוססים במגניהם וכלי מלחמתם, כללו תפארת התהלוכה.

והנה תרועת חצוצרות וצלצלי נבלים ומצלתים הודיעו, כי המלך יקרב ויופיע. פרשים ושרי מלוכה, חגורי חרב ומחזיקים מגן וצנה מזהירים, יצאו ראשונה, ואחריהם השרים, אשר נבחרו לשאת סגלות המלוכה וכובע הישועה על כסתות שש וארגמן. אחריהם באו שני אלופים נושאים איש שרביט זהב בידו, ואחרי אלה הלכו אחי המלך במערכה והשר סאליסבורי נושא הנזר על ידו. והנה הופיע המלך בהודו והדרו, עטוי אדרת כליל תכלת במשבצות זהב אופיר ואבני חפץ; שני הגמונים הובילוהו תחת אפריון רב תפארת, אשר ארבעה שרים תמכו בו וישאוהו על חניתות, וגדוד שרים ואצילים נערי המלך הדורים בלבושיהם נהרו כמאסף לכל המחנה.

ויהי בהופיע המלך – פצחו העם קול צהלה ורנה, ויתרועעו ויריעו בקול המון חוגג ותרועת מלך; וכמעט שעברה התהלוכה, וינהר אחריה ההמון בלי מעצר כזרם מים כבירים, ויתרוצצו ויתאמצו בכל עז לחדור גם המה אל הקתדרלא, אבל אך מעטים הצליחו לפרוץ קדימה.

הכהנים, אשר הגיעו ראשונה אל הקתדרלא המלאה לה נכבדי הקריה, נשים ועלמות יפהפיות מתנוססות בעדי עדיים, התיצבו הכן בשתי שדרות מזה ומזה, למען יעבור ביניהם המלך, ועל יד השער עמד ההגמון קאנטרבורי בראש הכהנים הנכונים למלאות היום עבודת משחת־קדש; ויקדם את פני המלך בכבוד והדר, ובזמרו שיר הלולים עלה לפניו הבמתה. בהגיע המלך עד מעלות הבמה נפסקה השירה, והשרים הניחו את כובע הישועה וכל הסגלות המובאות על הבמה, ויסוגו אחור ביראת כבוד, ורק המלך וההגמון נשארו אצלה. וישתחו המלך לרגלי הבמה ובשפתים נעות ערך לאל תפלה בדממה דקה, ויקם מעל ברכיו וישבע לפני ההגמון את האלה והשבועה כחק למלכי אנגליה מימי קדם. אחר הובילוהו אל כסא כבוד ויושיבוהו עליו, וההגמון החל למלאות עבודת הקדש; אחר כלותו את הרנה ואת התפלה, מהרו הכהנים והסגנים להכין כל החפצים הדרושים עוד. ביראת כבוד שמו סנדלי זהב על רגלי המלך, ויפשיטו את אדרתו מעליו, ואת מעילו פתחו. וההגמון הקרב אליו משחהו בשמן המשחה את הראש והחזה והכתפים; אחר חבשו כובע הישועה לראשו, ויאפדוהו את האפוד ויחגרו את החרב על ירכו ואת נשקו במתניו, ואז הלבישוהו לבוש מלכות כליל ארגמן, אשר שוליו הארוכים נשאו נערי שרי המדינה. הדור כה בלבושו הובילו את ריכארד שנית אל הבמה, ושם נשא ההגמון מדברותיו ויעוררהו בקול רם לנהל עמו בשבט מישור, להיות מלך רחום וצדיק ואמת ושלום ישלטו בימיו! וריכארד שנה עוד הפעם את דברי השבועה ויקח את הנזר מעל הבמה ויתנהו על ידי ההגמון, והוא שב ועטר בו את ראשו; ברגע ההוא התנפלו כל הנצבים על ברכיהם, ויפצחו צהלה ורנה בקול המון חוגג, ויצהלו ויריעו: יחי אדוננו המלך!

החצוצרות וצלצלי שמע הריעו בחזקה, ומן החוץ ענו בתרועה ורעש גדול תפים ונבלים ומצלתים, וכל הפעמונים, אשר החרישו בעת עבודת הקדש, החלו עתה שנית לצלצל, ויבשרו בכל הקריה העליזה, כי נמשח המלך. ותבקע הארץ לקול מצהלות ההמון הנאספים ברחובות, והנה נחשפו שתי יריעות ארוכות היורדות בירכתי הבמה, ונראה מבעדם כס מלך רם ונשגב ומתנוסס תחת חופה כבודה; וישב עליו המלך, וכל הקהל ענו שיר הלולים.

אחר כלות הרנה והתפלה, שבה כל התהלוכה כמשפטה הראשון אל הארמון. בכל מקום, אשר המלך הופיע, פצחו העם צהלה ורנה ושאונם ומצהלותם עלו על רננת הכהנים ועל צלצלי נבלים ומצלתים ורעש הפעמונים, וקול הקריה הומה.

כל המסע המתנהל לאטו בא מעט מעט הארמונה, והמלך צועד בהוד וגאון ועוד מעט יקרב על השער, והנה פתאום נשמע קול פחדים קורע לב, כאשר יצעק איש מאימת מות או מכאב אנוש. הן אמנם בשאון ההמון הסואן ברעש נחבא הקול ועלה בתהו, אבל העומדים בקרבת ההיכל שמעו את הצעקה היוצאת מאחד החלונות, ורבים פנו בחרדה ויראו בתמהון לבב פני יהודי עם ארך זקנו מציץ מן החרכים; אולם בין רגע נמשך האיש מאחריו ויעלם מעיניהם. והנה ריכארד יצעד ויקרב בגאון תפארת ובשחוק חן צודד נפשות ויצהיל פניו אל כל עבר, ובנדבת פיו יביע תודה לעמו, עד כי למראה פני מלכם הנאדר בגבורה, שכחו המתרגזים את תמהון לבם ורגזם, ויריעו ויצהלו יחד עם ההמון הגדול: “יחי אדוננו המלך!”

הנפש האמללה, אשר מלבה פרצה זעקת שבר, והנופלת עתה מתעלפת, היתה מלכה. והנה בצאת המסע משערי הארמון, אך שוא התאמצה לתור בעיניה אחרי מרדונט ולהכירהו בין ההמון הרב; ואולם היא אמרה לנפשה, כי כל היוצאים משערי הארמון פנו לה ערף ולא פנים, על כן לא הכירתהו הפעם, אבל בשובם הארמונה, אז תביט תתבונן בם, אולי תמצא את מחמל נפשה. בעת כי ברוך התענג מאד למראה כל ההוד וההדר וישכח מקום עמדתו, ועיניו צופיות בתאות נפש, עד כי יותם ואבודיאל לא עצרו כמעט כח למשכהו אחריהם פן יקרב אל החלון – בעת הזאת היתה מלכה נפעמה ונרגשה מאד, ובעינים כלות ובלב רגז חכתה לעת שוב המסע. וכאשר החל מחדש רעש הפעמונים ותרועת חצוצרות, רחפו כל עצמותיה, לבה סער כגלי ים, ופניה להבים; ובהופיע המסע לעיניה, אז פג רוחה ולבה דפק בחזקה ועיניה מתאמצות לחדור בין ההמון הגדול ומבקשות את ידידה.

והנה ריכארד בא, ותכר האמללה את מרדונט, בלבוש מלכות והכתר; אז עזבה לבה, ובשארית אונים התאמצה לראות עוד הפעם. ברגע הזה קרא ברוך ברגש: “ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, שנתן מכבודו לבשר ודם”; ובעת כי יותם ואבודיאל ענו אחריו “אמן”, צעקה מלכה בקול מר צורח ותפול מתעלפת בזרועות אביה הנבהל; וברוך התחלחל מאד ובלי שים לב הביא ראשו החוצה לראות את הסבה, אשר הרגיזה את מלכה, אך אבודיאל מהר למשכהו מן החלון, ויפן לראות אל יותם השומם, אשר נשא את בתו האמללה אל אחד הכסאות ויהי נבוך מאד מבלי דעת איך לעזור לה.

מלכה התעוררה מעט מעט ותשב רוחה אליה, כחולמת הביטה בפני אביה, ואחר שבה וסגרה עיניה. מספר רגעים היתה כנדהמה, ומעט מעט נחה שקטה ונרדמה, ותהי לה הרוחה; ואוהביה הנצבים עליה נזהרו מאד לבלי הפריע את שנתה, אשר מרפא בכנפיה.

מתרועת העליזים וקול המון חוגג לא נשמע רגעי מספר, כי גם גערת זעם ועברה התבוללה בתוך השאון, יען רק במקום שם נראה ברוך מבעד החלון החל הקצף. וזה דבר המהומה: הראשונים, בראותם פני יהודי מציץ מן החרכים, ראו כן תמהו, ויספרו זאת אל הקרובים להם, ואלה לאחרים. עד כי מספר צעדים הרחק מהם כבר הוסיפו על הדבר שקרים וכזבים רבים; והנה נפוצה השמועה, כי גדוד יהודים בא בסתר הארמונה. והשמועה הזאת עפה מפה אל פה, עד כי התעורר קצף ההמון על זדון לב היהודים ויתמרמרו ויצעקו: “מות ליהודים!”, ובלי התמהמה פרצו אל השער בהמולה ואחריהם ימשך המון רב, ויחתרו ויהרסו אל האולם המלא עבדים ונערים.

היהודים האמללים, אשר לא ידעו עוד מאומה מהרעה המתחוללת על ראשם, והחרדים רק על העלמה החולה, שמעו מפי נער ההגמון הוגא, הנחפז אליהם בחרדה וקצר רוח, כי המון פוחזים שואפים אליהם לעשות להם רעה. לקול הנער התעוררה מלכה הנרדמה ותבהל, אז חפצו להחלץ מהר מן הארמון ולתור לה מקום לנוח בו, ואבודיאל חרק שניו במרי שיחו וכעסו וישת ידו על חרבו, אך שב ונחם על מחשבתו, בשימו אל לב, מה נואלה גבורתו להתיצב לבדו בפני המון הוללים ופוחזים. וימהר לעזור ליותם להוביל את החולה, או לשאתה כמעט על זרועותיהם הביתה; וברוך הלך אחריהם בברכים כושלות ושפתיו דובבות תפלה בדממה דקה.

בצאתם מן החדר צללו אזניהם לשאון ההמון השוטטים לחפשם, וימהר הנער להטותם אל המעלות היורדות בסתר האולם, אך שוא: עדת מרעים עלו בסערה לקראתם; וימהרו וישובו על דרכם, אבל אהה, גם פה אחרו לבוא, כי רודפיהם כבר הכירום, וידלקום וישיגום על המעלות הגדולות המלאות אדם רב. כראות נער ההגמון, כי כלתה אליהם הרעה ואין מפלט, קרא בחזקה אל אנשי החיל משומרי המלך, כי יחישו לעזרה ויגינו על האמללים להוציאם בטח מן הארמון, ולהובילם בשלום אל ביתם; ואנשי החיל, אשר השתוממו ויתמהו למהומה והמבוכה הנפרצה לפתע פתאום, נסוגו ויתמהמהו למלאות חפץ הנער הקורא אליהם; אך בשנותו את פקודתו בשם ההגמון אדונו, התאוששו כעשרה אנשים ויקומו ויכתירו את מלכה והנלוים עליה, ובשלפם חרבותם קראו בחזקה אל ההמון לסגת אחור ולפנות למו דרך. המתפרצים סרו הצדה ויתנו את אנשי החיל והיהודים לעבור ביניהם, ויניחו חמתם בקללות ונאצות, אשר שפכו על היהודים, וימהרו לצאת אחריהם מן הארמון.

– הכריעום לטבח! – הרעישו המון קולות מכל עברים. – יהודים המה! השליכום, הפילום, יגשו הלאה אנשי החיל, המיתו, הרגו את היהודים, הכו, אל תחמלו!

– אלי וכל קדושיו! – נתנה כזבי בקולה בהתיצבה על בהונות רגליה. – הלא הנה ברוך הנוכל. עתה הכחישו נא את מראה עיני.

– יקחני שד משחת! – הרעים נבל. – הוא היהודי, וזאת היא הנערה היהודיה המרשעת, אשר חפשתיה זה שנה. אכן, הפעם, לו גם יגינו עליה כל שדי שחת, לא תמלט מידי.

אז נודע לכל ההמון הרב, הנאסף ברחוב, כי יהודים היו בארמון המלך; והנה שמועות שוא, זרות ונפלאות נבראו מדי רגע, ועפו ושוטטו הנה והנה. אלה העבירו קול כי באו היהודים יחד להכריח את המלך בחזקת היד, כי ישיב להם את המסים אשר הביאו למסע הצלב, ואלה הוסיפו זרות נוראות, כי נסו היהודים להרים יד במלך; והשמועות הזרות האלה עוד הרבו לעורר את חרון אף ההמון עד להשחית, והקרובים אל היהודים הרעישו ביתר עז ויגערו באנשי החיל, על כי יעצרו אותם בחזקה ולא יתנום ליסר את הנוכלים, אשר התגנבו לבוא אל ארמון המלך.

ואנשי החיל נבוכו מאד ולא עצרו כמעט כח להתיצב בפני ההמון הפרוע, ובלי פקודת גבוה עליהם לא ערבו את לבם להניף עליהם חרבותם. אבל בעוד הם מתמהמהים השתער עליהם ההמון מחדש וידיחום ויהדפום מאחריהם, ובתוך המהומה ומבוכה נתק מהם ברוך, ויתבולל בתוך ההמון הרב. ומלכה גועת מאימת מות, לבה עזבה וכמעט אין עוד רוח בה מתרפקת על אביה המתאמץ לעודדה ולהקימה. ואבודיאל התעתד לקראת מלחמה, וישבע במר נפשו לעשות נקמה במרצחים האלה, עד כי ייקר להם מותו ומות אוהביו; והנה נשמעו בפעם הראשונה דברי יושר יוצאים מפי אחד האזרחים:

– מה כל השאון הזה! – גער בם – הן העלמה חולה היא ומתעלפת, הניחו לה ותבא בשלום אל ביתה.

הדברים האלה לא שבו ריקם וישרו בעיני אזרחים מתי מספר, ויתעוררו לחמלה על האומללה, להיות עזר לה בצרתה; והנה נבל הבקיע ביניהם בשצף קצף ויתפשה באכזריות חמה: – המצאתיך בת בליעל! – הרעים עליה – הפעם מות –

עוד מלתו על לשונו, והנה אגרוף דון יוסף שם מחנק לצוארו ויהממהו, ובאין אונים שמטה זרוע המרצח מעל העלמה.

– הוי שודד, הרף מנבל דודי! – צעקה כזבי בקול מר צורח בהתנפלה בין הנאבקים, – ובהתאמצה לתפוש את דון יוסף בידה אחת, הלמה בחזקה את חזה מלכה בידה השנית, וכמעט פצחה עצמותיה.

ויותם התפלץ בראותו את בתו הרכה והענוגה רצוצה מידי המרשעת, ובמר נפשו ורגזו הלם באגרופו את פני כזבי ויפגע בעינה וימחצנה.

– נוסו, התמלטו! קרא אבודיאל בלחצו עוד את צוארי נבל הנאנק דום והגוע כמעט ממחנק נפשו. “ואיה ברוך?” צעק יותר בחרדת מות. “נוסו אל תתמהמהו, – קרא אבודיאל בחזקה, – כי בנפשכם הוא ולו לא תועילו”.

ויקימו האזרחים הישרים את מלכה הרצוצה וישאוה על זרועותיהם, ויותם נרעש ונפעם מרב פחדו ויגונו על בתו, נמשך אחריהם בלי דעת נפשו.

בתוך המהומה הנוראה, אשר נותר בה אבודיאל לבדו, הושיע לו מראהו, כי איש לא חשב ליהודי עלם־חמודות זה, המתנוסס כאחד השרים הגדולים בנעם תארו וערך בגדיו היקרים כמשפט תלבשת אצילי ספרד. ואבודיאל בראותו, כי אוהביו כבר נמלטו, הרפה את ידו מעל נבל, אשר סחבוהו חבריו, וכזבי הנפצעה והצועקת מרה מבין ההמון הרב.

ובריעה חרק שן וישפוך חרפות ונאצות על האזרחים הישרים, ובוז קרא בקול גדול:

– הנה ראיתם עתה כלכם את אשר היהודים עושים לנו, ועתה הנה באה העת להתנפל על היהודים ולעשות בהם כלה, למען אשר נוכל עוד היום למלאות את בתינו שלל. מהרו, שוטו ברחובות והכריזו, כי המלך הרשה לנו להתנפל על היהודים, לאבדם ולהשמידם ולבוז את רכושם. אבל נסורה נא מזה ונחל את מעשינו הרחק מן הארמון.

ואבודיאל פנה כה וכה לבקש את ברוך, אבל לא מצאו; ובחשבו בלבו, כי גם הוא קדם לברוח ונמלט על נפשו, מהר גם העלם לשוב הביתה, וימצא כל אוהביו ואנשי הבית שוממים וחרדים על מלכה, אשר הקיאה דם והתעלפה מעצמת מכאוביה, ורבי נחמיה הרופא אשר מהרו לקראו אליה בקש תחבולות להקל את מכאוביה, גם התאמץ לדבר על לבם ולהשקיט פחדם, על כי לא שב עוד ברוך הביתה.

וברוך האמלל נפל בידי פוחזים ופראי אדם, אשר התעללו בו ויכוהו ויפצעוהו ועוד שמחו לאידו ויריעו תרועה גדולה על מפלתו. אז נועצו יחדו איך לעשות אתו כלה. ואחד קרא: – אל נא! אל תוסיפו עוד להכותו, כי אז מות ימות תחת ידיכם ותם כל הצחוק. אנכי אחרת יעצתי: הן הוא התאמץ לבוא הארמונה כגנב במחתרת, תחת זאת נסחבהו אל הקתדרלא, ושם נספחהו אל דתנו הנוצרית, והיה כשוב רוחו אליו הלא יתפלץ הבליעל.

בקול תרועה וצהלה קדמו הפראים עצת רשע זאת, וזרועות מוצקות הקימו מעפר את ברוך המתעלף למות, ויטלטלוהו עד הקתדרלא.

הכהנים נבהלו כשמעם את הדבר אשר חפצים המה לעשות, לספח את ברוך בחזקה אל דתם. הכהנים נסוגו אחור בחרדה ולא אבו למלאות את הדבר הרע הזה, וינסו לדבר על לב הפוחזים ולהעיר למוסר אזנם, כי חרפה היא לדתם, ותועבה היא וחלול כל קדש להביא במסרת בריתם איש מתעלף; אבל כל דבריהם לא הועילו, ובני בליעל לא הרפו ממשובתם וקשי ערפם, ויגערו בכהנים ויחרפום בחמת רוחם, ויאמרו להרים יד בהם ולהכריח אותם למלאות תאותם.

אך כומר אחד, אשר לא התקומם להם בחזקה גם בראשית פרצם אל ההיכל, הקים הסערה לדממה במהרו לעשות כל התכונה הדרושה לעבודה הזאת. והנה התעורר ברוך ברגע הזה, ובהודע לו איפה הנהו ומה יעשה בו התחלחל מאד. בשחוק תעלולים נשאו הפראים את האומלל, המפרפר באין אונים אל אבן הטובלת ויאחזוהו בידיו ורגליו, והכומר הִזה על מצחו ויעש את האותות וידבר את הדברים הנאותים לחפץ הזה, ובקול המון חוגג נשאו בני הבליעל את הנוצרי החדש אל ביתו.

בעת ההיא התהלכו בוז וחבריו ברחובות קריה, ויעבירו שמע שוא במחנה הנוצרים, כי פקד המלך להשמיד ולהרוג את היהודים ולבוז את רכושם, ועד מהרה פשטו גדודים בחוצות ויקראו בחזקה אל כל אויבי היהודים להאסף מזוינים כאיש אחד, להתנפל עליהם ולאבדם.

ויפשטו הפראים ברחובות ויתהוללו ויכו וירצחו וידקרו את כל יהודי, אשר פגשו על דרכם. ואז פרצו אל מעונות היהודים ויחוללו בהם פרעות. והנה בא האסון: גויות מדוקרים מתבוססות בדם, השלכו ערומות בקרב חוצות, דלתות בתים רבים נשברו בסופה וסערה ומשפחות שלמות נתנו לטבח והרג. כי העריצים שחתו רחמיהם ולא חסו גם על זקנים, נשים וטף, הרגו ולא חמלו הרות ויולדות יחדו, עוללים ויונקי שדים בחיק אמותיהם הנרצחות, ודמי זקנים ונערים שפכו כמים ארצה.

אז נשמע הקול בארמון המלך, כי קם שאון בעיר והמון העם התגודדו על היהודים. והעבדים נבהלו מאד וימהרו להודיע את הדבר להשר ההגמון הוגא; ויחרד השר ויקם מעל השלחן, ששם יושבים המלך והגבירה ואחי המלך והשרים, וימהר ויצא מן החדר לחקור ולדרוש את הדבר, ובראותו כי אין בפי העבדים נכונה, וימהר ויחלט ללכת בנפשו אל מקום ההמולה, להשקיט השאון ולהקים הסערה לדממה, כי אמר אך מצער הוא; ועל העבדים פקד להסתיר הדבר עד שובו, לבל יודע למלך, כי ירא מאד, פן יקצוף המלך קצף גדול. וימהר ויחלף מעיל תפארתו בשריון, אשר לבש על בגדי השרד לכהן, ולאחד הנערים נתן צו לאסור מהר אחד ממבחר הסוסים, ויבחר לו מתי מספר מהפרשים העומדים בחצר החיצונה ללכת אתו, ובראש גדוד קטן אנשי צבא הרעיש הכהן סוסו ויעף כברק למקום המהומה ומבוכה.

כאשר הגיע ההגמון למקום הפרעות צללו אזניו לשאגת המתהוללים, ובנטותו לקצה הרחוב וירא והנה גדוד יהודים נבהלים נחפזים רצים לקראתו, זקנים וישישים, אשר אימת מות נפלה עליהם, גברים ונערים נאנקים תחת סבל צרורותיהם, ומרביתם נושאים על שכמם חולים וילדים רכים, אשר לא יכלו מלט נפשם במרוצה, נשים רועדות לוחצות עולליהן ויונקי שדים בחיקן, ובזרועותיהן חבוקות עלמות רכות, שערותיהן פרועות ועיניהן כלות, וצעקתן עולה יחד עם יללת הילדים ואנקת ההורים, והמה כלם נסים בשארית אונים מורדפים על צואריהם מהמון זדים מבקשי נפשם. וכראות האמללים את הרוכבים באים לקראתם, התפלצו ויחרדו, כי אמרו: גם אלה אך נוספו על צרינו וכלנו אבדנו. ותהי צעקתם נוראה מאד, קורעת לב וקרב.

והנה השתערו עליהם דולקיהם בסופה וסערה. והמגפה כבר החלה בקצותיהם ותצלנה האזנים מאנקת הנרצחים, ויתפלץ ההגמון ממראה עיניו ומשמע אזניו. ברב עמל צלחה לו להשמיע דבריו בשאון האמללים ולהבקיע לו דרך בין גדוד הדחופים ומבוהלים הצועקים מרה; אולם כאשר הבינו האמללים את מחשבתו כי בא להגין עליהם, אז התנפלו כמשתגעים בין הסוסים ויחבקו רגלי הרוכבים, אך הרוכבים צוו עליהם למהר ולעבור, למען יוכלו גם שאר הנרדפים לעבור ולהמלט, עד אשר יכלו רוב היהודים לנוס ממקום ההרגה, וגדוד הרוכבים הופיע לעיני הפורעים המתהוללים, הטורפים וגוזרים עוד על ימין ועל שמאל, עד אשר הרעים עליהם ההגמון בקול נורא:

– הרפו, עצרו!

ותחרד העדה ותבהל למראה חלוצי הנשק, אך איש אחד רם הקומה כענק, אשר הניף חרב בידו המגאלה בדם, קרב בשצף קצף ויקרא: – מי אתה, כי מלאך לבך לעצור בעד העם הזה?

– השמר לך, – לאט באזניו חברו, – הלא הוא ההגמון הוגא, ראש השופטים.

– יהיה אשר יהיה, – הריע הענק וישם פניו כחלמיש – הכי יתרון לו על המלך? איך יעוז למנענו מהשמיד ולאבד את הכלבים בני בלי אמון אלה, אחרי אשר הרשה לנו המלך לעשות להם כטוב בעינינו?

– שקר הדבר! – קרא ההגמון באפו – מי בדה מלבו התועבה הנוראה הזאת? מעולם לא עלה על לב המלך לתת את היהודים למשסה לכם, כי בניו ועבדיו המה כמוכם, חוסים בצל חסדו כמוכם, ולא ישא לעולם כי תגע בם יד להרע להם! הרפו, אתם אישים! השליכו איש כלי מפצו ולכו התחננו אל חסדי המלך, כי לא יפקד עליכם זדון לבכם ותועבותיכם, כי אוי לכם אם יבער כמעט אפו וכעלילותיכם ישפוט אתכם!

בשחוק פרוע ענו הפוחזים על דבריו.

– האמנם? – קרא ראש המדברים – התדמו בנפשכם, כי ככדור משחק נהיה בידכם להשליכנו אל אשר יהיה רוחכם ללכת? הנה זה מעט נתנה הפקודה לבער ארצנו ממחרפי אל אלה ולעשות להם כטוב בעינינו, ועתה הנה בנים המה למלכם כמונו, ולא תרום יד נגדם? לא! אתה לבדך תחפוץ להונות אותנו. הן תתאמר להיות כהן לאלוה, ואיכה תבוא להגן על היהודים? וכמה יאמרו לתת לך בעד עזרתך ותמיכתך זאת?

– עבדי! תפשו את המורד! – קרא ההגמון בשצף קצף.

– נסו נא להרים יד נגדו! – קראו הפוחזים ויניפו כלי מפצם. – אל תגעו בו, כי בנפשכם הוא.

היהודים נסוגו אחור וילחצו בעבר הרחוב, והנה תמונת איש שיבה, כלה אומרת כבוד, עמדה גם נצבה בין המתמרמרים, הוא ר' יעקב מאורליאנס, אשר נחלץ בשובה ונחת מבין זרועות אוהביו, אשר חפצו לעצרהו מלכת, וכמלאך השלום הופיע בהדרת שיבתו, עד כי גם השודדים נבהלו מפניו כמעט רגע ויחדלו הקולות, גם הרוכבים עצרו סוסיהם המנתרים ממקומם.

– הרפו נא מקרב ומלחמה – ענה בנחת – והקשיבו דברי שלום ואמת טרם נשפך עוד דם נקי. אליכם אפנה בדברי, אליכם אשר כמים שפכתם דמי אחי הצועקים מן האדמה, ועוד תשאפו תצמאו לתועבות נוראות. הנה את יום חגנו, אשר נתן ה' ברב חסדו ולארצנו, הפכתם לאבל ולדראון נצח, כי זדון לבכם מסך בקרבכם רוח עועים וישיאכם לעולל עלילות רצח ושערוריה נוראה לא נשמע כמוה. מה עשו להם האמללים הנקיים, אשר טבחתם בשצף קצפכם, מה פשעם ומה חטאתם? מה הרעו לכם הנשים, העוללים ויונקי שדים, אשר טבחתם? האין אלהים שופטים בשמים השומע אנקת הרוגיכם וקול דמיהם הצועקים אליו מן האדמה?

– הנני לסתום פיך. הוי פושק שפתים! – נהם אחד השודדים, ובחרבו השלופה הכה על קדקד הישיש ויפילהו לארץ.

חרדה אחזה את ההגמון והרוכבים, ובקול קורע לב מהרו היהודים להקים את הרב ולחזקהו; אך עיניו חשכו, ובקול כאוב מארץ דובבו שפתיו הלבנות: “שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד!” ונפשו הטהורה עלתה למרום.

אז נהיתה מהומה נוראה וחרדת אלהים בקרב היהודים, כנואשים התנפלו בחמת רוחם על צורריהם, ויתאמצו לגזול החרבות והרמחים מידיהם ולעמוד על נפשם, ואחריהם הסתער גדוד הרוכבים חשים לעזרתם, אבל מספרם היה מעט מאד ולא יכלו לעמוד בפני הרוצחים הרבים.

ווהנה מרחוב אחר הגיח אליהם עוד גדוד משחיתים, ובראותם את אשר נהיה פה, התיצבו וישליכו אבנים וכל הבא בידם על הרוכבים, עד אשר נאלצו אלה להחיש ולהמלט על נפשותם; וגם ההגמון נסוג אחור בראותו כי אך שוא תשועתו, וימהר להמלט מן המהומה, הוא וההולכים אתו, למען הודיע את המלך דבר השערוריה הנוראה הזאת.

השמש נטה לערוב, כמו ימאן עוד להפיץ אור נגהו על תועבות איומות כאלה, ועלטה כסתה ארץ; השמים לבשו קדרות ויבוא ליל אפל וצלמות. אולם לא ארכו רגעי חשך, והנה אור חדש נבקע מתוך העלטה וילך הלוך וגדול. משכנות בני ישראל שולחו באש ביד שוסיהם ולהבה נוראה הפיצה נגה לוהט ואיום.

בהיכל ווסטמינסטר ערבה כל שמחה ושבת משוש חגים. חרדות ושממון אחזו לבות החוגגים לשמע הנוראות הנעשות בעיר. השרים והאצילים מהרו ויעזבו היכלי ענג, למען החליף מחלצות תפארתם בכלי נשק וברזל, נשים שאננות חרדו ורגזו ותלחצנה ברעדה אשה אל אחותה; והמלך הולך וסוער מחדר לחדר, לראות בעד החלונות את להב המוקד העולה כה וכה ומראה מקום הפרעות האיומות. רוחו סוער כים זועף ומפיו לפידים יהלכו, וירגז ויתגעש עד מאד; ורק אמו הגבירה והמזכיר ההגמון ערבו את לבם לגשת אליו לדבר על לבו, ולפצור בו בתחנונים, לבל יתיצב בראש גדוד הצבא ובל יצא בנפשו לקראת חבר מרצחים. להגמון הוגא לא נתן לראות פניו, כי קצף עליו ולא אבה לסלוח לו, על אשר העלים ממנו את הדבר בראשיתו. ויאץ בעבדיו לאסוף צבאות חיל חלוצים, ואם כי נבהלו נחפזו לעשות תפקידו, היו בעיניו כמתמהמהים. ורץ אחר רץ שלח אל הלשכות, ששם יתאזרו בכלי נשקם שרי הצבאות הנכונים לצאת לישע העשוקים; ומי מהם יצא לקראתו, חזקה עליו מצותו עד מאד, לבלי לחוס על עדת המרצחים, להחרימם ולתתם לטבח בלי חמלה. כשר צבא מלומד מלחמה השכיל לתת צו ופקודות נמרצות, איך לפגוע במורדים ולערוך אתם מלחמה קשה בעצה וגבורה; ואת השר שאטאגראין הטה הצדה ובדאגה ורגזה לחש לו בלאט פקודה נמרצה.

העיר היתה נאורה ומלאה תשואות כבעצם יום. אנשים נושאים כלים לכבות הבערה נעו ברחובות בלי דעת אנה יפנו ראשונה, ואגודות אזרחים ישרים עמדו מרעידים כה וכה; המון שואפים לראות נהרו והתרוצצו אל מקום הבערה, ויהודים נסים הנמלטים מכף מרצחיהם, אלה עמוסים שארית רכושם המוצל מאש, ואלה נושאים חולים ונפצעים בזרועותיהם, מאמצים שארית כחותיהם להמלט על נפשותם.

בבית, אשר גר בו ברוך, כבר אחזה האש ביציע העליון, ולנגה שלהבת המתלקחת נראו עגלות עמוסות ארגזים, ועל הארץ מסביב נפוצו עוד תבות וצרורות חבושים בחפזון. בפתח הבית עמדו יהודים מתי מספר למשמר, ודון יוסף בראשם נצב בחרב שלופה בידו. נכחם התגודדו בוז ובריעה, ניקלוט ונבל עם גדוד פוחזים הנלוים אליהם, וגם נשים התערבו בתוכם, וביניהן נראתה כזבי בעינה הנשחתה ובמטפחת החבושה לפניה הנפצעים.

ברוך התעודד רק למספר רגעים, ובקול כחולה ספר למשפחתו הנוגה ויורדת בבכי את כל הקורות אותו; אולם כל מכאוביו ומצוקותיו לא ענוהו כזכר הנבלה הנוראה, אשר חוללו בו בני־בליעל בקתדרלא, ורק התרדמה שנפלה עליו מעת לעת השקיטה מעט את שבר לבו. שפרה היתה נדהמה ורצוצה, לא יכלה להוציא הגה מפיה ודמע מעיניה, ותהי כאבן דומם, והדסה הרכה והענוגה, אף כי לבה נשבר בקרבה, התאזרה בכל מאמצי כחה להתגבר על יגונה הגדול, למען תוכל למלא באמונה את החוב המוטל עליה, להחיש ישע כה וכה, לחבש מחץ אביה מחמל נפשה ולתמכו ולסעדו על ערש דוי, לעודד את אמה הנאנקה דום ויושבת בלי נוע, ומהם מהרה אל רעותה האומללה להביא גם לה עזרה; ולא נלאתה העדינה לנוע הנה והנה להביא מרפא ונחומים בשפתיה.

יותם לא מש מערש בתו החולה. רק על מספר רגעים סר לראות את אוהביו הנאנחים; והוא עם ר' נחמיה ואבודיאל נועצו יחדו ויחלטו, כי ממחרת היום ההוא יעזבו את לונדון ללכת ליורק; החולים ינשאו בצבים והרב הרופא ילך לשלחם. דון יוסף לקח העבודה על שכמו להכין כל הצדה הדרושה לדרך, וכמעט נגמרה כל המלאכה עד תומה, והנה חרדו אליהם יהודים נחפזים ומבוהלים, וישמיעו בחלחלה את השערוריות הנעשות ברחובות אחרים; ועוד מעט ומספר הפליטים הלך ורב ויתגודדו בבית ברוך, כי אמרו להחיש מפלט למו בבית בן בריתם הכי־נכבד בעיר, בקוותם, כי מהר ימהר המלך לשלוח להם עזרה בצר. ומה חרדו ושוממו לשמע האסון הנורא שקרה את המשפחה הזאת, אבל דון יוסף לא נבוך גם עתה; באמץ רוח ודברים נמרצים חזק את לבם ויועררם ויוכיחם, כי רק ברוחם הכביר וגבורת ימינם יוכלו להלחם בצורריהם ולמלט את נפשם, ואם תרפינה ידיהם, אז אבד מהם מנוס. ויתעוררו האנשים מרפיון רוחם ורוח עז לבשה אותם להתיצב בלי־חת בפני שוסיהם ולעמוד על נפשם. דלתות הבית וחלונותיו סוגרו על מסגר ובריח, והמה כלם הזדינו בכל הבא בידם, ויעמדו הכן למלחמה.

אך האויב עוד לא נראה. וברחוב שררה שלות השקט. כי בוז התנכל בערמה להרחיק את עדת הפורעים מן המקום ההוא, למען השאיר לו ולמבחר מרעיו את בית ברוך העשיר, וכל רכושו יהיה להם לבדם; ואחרי אשר שבעו השודדים די שלל, ויחלו להתגודד בבתי מרזח, לסבוא ולהתהולל, אז נהרו הוא ועדת מרעיו אל המקום, ששם זמם למצוא טרף שבעתים, ומה מאד אותה נפשו לשלח מעל פניו גם את הגדוד ההולך לרגלו, אולם באשר לא נסוגו ממנו, בקש לרמות גם אותם, למען יפול בידו למצער מבחר היקרות, כלי כסף וזהב ואבני חפץ. ויצב את האנשים בקצה הרחוב, ויצום לחכות שם ולהיות נכונים, עד כי יתן להם אות לפרוץ אל הבית, אשר אמר לפתוח לפניהם מבית פנימה; ואותו ואת ניקלוט, בריעה, נבל ואת כזבי הוליכה עיפה חרש דרך רחוב צר מבעד שער קטן בצלע הבית, ובלי עמל רב גדעו את בריחיו הבלתי מוצקים, ובדרך הזה, אשר לא נזהר אבודיאל לשים עליו משמר, פרצו אל החצר, ומשם דרך העליות אל חדרי אחורי הבית.

והנה פה פגשו פתאם משרתים אחדים יהודים, וכאשר הרימו קול גדול, ולזעקתם נפתחו דלתות רבות, אז נוכחו השודדים לתמהון לבב, כי דבר להם עם אויב חזק מהם במספר, וימהרו להמלט ולברוח על נפשם, ורק את עיפה עזבו בבית. ואיש לא התבונן אליה ולא שת לבו לה, כי במבוכות היום ההוא לא ידע איש מתי שבה הביתה. בעת ההיא ישב דון יוסף בחדר מלכה וידבר עם יותם, וכשמעו את הצעקה, כבר אחר לבוא, כי השודדים נמלטו ואינם, ולא מצא נכון לפניו לרדוף אחריהם, רק התאמץ לסגור היטב כל מבואות הבית והחצר ולעמוד על המצפה לקראת הבאות.

כאשר חדל השאון בבית וכלם שקטו, והנה ריח עשן דק עולה באפם, ולחרדת לבם התבוננו, כי הזדים השאירו אחריהם עקבות שוד ורצח בהתמהמהם זה מעט בבית. בין־רגע אחזה האש בעצי הגג היבשים, ולא יכלו עוד להשקיע אותה בראשית התלקחה. אז נאלצו לפתוח דלתות הבית למען הביא מים מן החוץ, ולהוציא כל הארגזים וצרורות החפצים החבושים ונכונים להישלח בדרך. ויבחר לו אבודיאל אנשים מתי מספר בני חיל וחמושים כלי מפץ והוא בראשם, ויתיצבו הכן פתח הבית לשמרו ולסוכך עליו.

והנה אך יצא יצאה האש מן הגג, הגיח בוז וגדודו ממחבואם ויתפרצו בהמולה נוראה, אבל מה השתוממו לראות, כי אנשים בני־חיל ומרי נפש עמדו נכונים לקראתם. ובוז, אשר חשב, כי רב מספר הצובאים על הבית מאשר היה באמת, נסוג אחור עם אנשיו ויציגם נכח הבית לראות מה יעשה עוד; וברב עמל צלחה לו להשקיט שאון הפוחזים, אשר מקצר רוחם התפרצו לעלות בחזקה. אולם כעלות עוד להב המוקד ולאור אשו נראו העגלות העמוסות נצבות פתח הבית, אז לא יכלו השודדים לעצור ברוחם; ונבל עמד ויתבונן בפני ראש עדת היהודים ויכירהו, כי הוא העלם בן החיל, אשר שם מחנק לצוארו והרבה פצעיו בבקר, עת תפש את העלמה לרצחה נפש. אז לא היה מעצור לחמת רוחו, ואך ברב אונים עצרוהו לבל יתנפל על אויבו.

בין כה והשרפה הלכה הלוך וגדול, הלוך וחזק. אז נשאו את החולים ואת שפרה ויורידום אל היציע התחתון, ששם נקבצו ובאו הפעם כל הנמצא בבית, ולחרדת לבם ראו ונוכחו, כי עוד מעט וגם פה לא יהיה עוד מפלט למו; וימהר דון יוסף לקדם פני הרעה, ויצו להשכיב את החולים בעגלות על כרים וכסתות, וכמהר חץ מקשת, התאספו כל היהודים כאיש אחד חברים, ואת הנשים והטף הנמצאים בין הפליטים לקחו בתוך, וחרש, בלי הוציא הגה מפיהם, כמצוה עליהם מפי דון יוסף, יצאו דחופים מן בית. ואמנם ברגע חשו הנכון להמלט על נפשותם, כי הרעה התחוללה עד מרום קצה, וכבר נפלו קורות בוערות ברעם ורעש, ושלהבת נוראה התפרצה מתוך הבית, והיהודים עם צורריהם יחד נהדפו הלאה מאש אוכלה.

ואבודיאל התאמץ בכל עז להעביר הלאה את העגלות והצבים הנושאים את החולים, ובראותו כי אויביהם סגרו עליהם הדרך, קרא בקול גדול ויעורר את היהודים להבקיע להם דרך בחזקת היד בין האויב. ויהי כשמוע אויביהם את הקול הקורא בחזקה, הריעו והצריחו ויתנפלו כזרם מים כבירים על המתפרצים קדימה; ונבל השואף נקם לדון יוסף קפץ כארי בראש הגדוד, אך רגלו כשלה ונגפה באבן, ויפול מלא קומתו ארצה, ואחריו הסתערו ניקלוט ומרצח רבי יעקב בחמת רוחם, וניקלוט הגיע ראשונה אל העלם, אך חרב דון יוסף קדמתהו פתאם, וירץ גלגלתו, ויפילהו לארץ; בקרת רוח שם שודד שני את רגלו על גוית החלל וינף מפצו להכות את אבודיאל. חרב דון יוסף נראתה נוצצת, וברגע הזה נפלו שני הנאבקים לארץ; והנה צעקה גדולה ומרה נשמעה מהקרובים אל הלוחמים:

– אהה נגזרנו, דון יוסף נפל שדוד, כלנו נגזרנו!

– הה אלהי־משפט, דון יוסף נפל! צעקה הדסה מנהמת לבה ותרץ כמשתוללת אל מקום שם עלתה הצעקה; אך בהתבוללה בין השודדים פגע בה בריעה במרוצתה, ואך ראתה עינו את העלמה הנחמדה, חמד יפיה בלבו ובמעוף עין חטף אותה בזרועותיו, ובחרב בימינו הכה על ימין ועל שמאל לפנות לו דרך בתוך המהומה, וחיש נשא את השדודה הגועת מפחד אל חבריו מחוץ למערכה, ויעזבנה על ידי כזבי ההומיה ומנחמת את נבל מאהבה על אסונו אשר קרהו.

– פקדי לי את הנערה הזאת עד שובי – אמר אליה בריעה ויחפז ללכת.

– האח! – קראה כזבי ועינה השלמה נוצצה משמחה – האח נבל, הנה לך שלומים חלף הנמבזה אשר נגזלה ממך היום.

– שוד ושבר לך, אם יפול משערתה ארצה! – קרא בריעה ברגזה בהפנותו שכמו ללכת – הנה לי היא ולאחר לא אתננה, כי אנכי שביתי שביה, ואם יערב לבך לגעת בה, אז ארמסך כטיט חוצות.

והנה נשמע קול תרועת שמחה ממחנה העברים, כי אבודיאל קם פתאם ממפלתו ויתעודד; כי אמנם מהלומות המפץ לא פגעו בו, ונהפוך הוא, כי חרבו באה בכליות המרצח ובנפלו משך גם את דון יוסף אחריו. והעלם התנשא כארי והכה בחרבו בעדת ההוללים, וחרבו המאדמה התהפכה הפעם לקראת בריעה השב אל המערכה. מספר רגעים נלחמו שניהם מתמרמרמים בעזוז חמה, עד אשר גברה יד אבודיאל ובתנופת חרבו הסיר את זרוע מתקוממו מקנה וישליכהו כנצר נתעב אל המקום, ששם עמד ר' נחמיה מחבש מחץ הנפצעים ויקח גם את בריעה לחבש מכתו.

והמלחמה קשתה מסביב מאד; אבודיאל הפליא מכותיו ויעש נפלאות בגבורת ימינו, והיהודים הערו למות נפשם וילחמו כנואשים, ויעמדו כחומת ברזל בפני אויביהם. חללים רבים כבר נפלו מזה ומזה ורבו הנפצעים, ויד המרצחים לא היתה עוד על העליונה, אבל במספרם הרב היה להם היתרון מן היהודים, ובוז שלח אנשים להביא לו עוד גדוד לעזרה; אז לא הועילה למו כל גבורת היהודים לעמת ההמון הגדול השואף רצח, ועוד מעט ואבד מנוס מהם. כבר הביאום במצור מסביב. והמה כבר עיפים ויגעים ויחלו להתמוטט והמרצחים עוד יריעו, יצריחו, והנה לפתע פתאם הריעו החצוצרות תרועת מלחמה ברחוב ההוא, וגדוד רוכבים על סוסים מיוזנים סואן ברעש ורצים בחמת רוחם בסועה וסער.

– אספו ידיכם והכנעו! – הרעימו הפרשים על המרצחים.

– עברו, נערי, עבורו! נשמע קול שאטאגראין בחזקה – עברו וחצבו במורדים, אל תחמלו! – ובתתו צו הרעישו הרוכבים ורובי הקשת על ידיהם, ובמעוף עין סבבו את המורדים והנשים נשבו בתוכם.

– הושיעה, אדוני! חוסה נא והביאני אל קרובי! – צעקה הדסה אל הפרש מתוך המית שאון הנשים השבויות.

– אי זה הדרך באת בתוך עדת נשים נאלחות אלה? – שאל הפרש המשתומם למראה יפיה וחמדת תארה – האינך עבריה?

– כן – ענתה הדסה הנפעמה – המה שוד שדוני מקרב עדתי ויסחבוני הלום. אהה, אדוני, חלצני נא מידי שודדים אלה!

– השקטי יפתי, אל תרגזי – אמר שאטאגראין – כי לא ירעו ולא ישחיתו לך עוד; – ומי המה אבותיך כי אדע?

– אהה אל אלהי צבאות! – התיפחה הדסה ונחל דמעה פרץ מעיניה – הידוע אדע אם עוד בחיים חיתם!

– הרגעי יפה וברה, – השיב שאטאגראין בחלקת לשון, – הלא אז אהיה אנכי מגן לך, ותהיי לי השלל היותר נחמד בכל המלחמה הזרה הזאת.

– אל רחום וחנון! – הילילה הדסה מנהמת לבה ותסתר פניה – מחני נא מספר החיים, כי גדול שברי מנשוא.

והנה אחד הרוכבים רץ לקראת שאטאגראין ויאמר: – נצחנום, והנה בידנו הם, ורק גדוד אחד קטן ימאן עוד להכנע מפנינו, ומנהיגו, אשר בוז יקראו לו, ידרוש מאתנו, כי נתן את נעריו לעבור חפשים, ומה נעשה להם?

– קראו חסד למורדים, – אמר שאטאגראין אל הרוכב – אם אך יסגירו על ידי את ראש הגדוד, אשר בשם בוז יקרא. רוץ ועבור ואנכי אחריך. ואתם, רובי קשת, שמרו לי את הנערה הזאת ואל תתנו לאיש לנגוע בה, יהיה אשר יהיה, כי מידכם אדרשנה. השקטי, ילדה! בשם אלוה כי שלום לך; רק הגידי אנה תחפצי, כי יביאוך, ובשלום תובלי.

– הביאוני אל ברוך או אל יותם, אם הותירם ה' בחיים – ענתה הדסה נאנחה.

– היתכן? – קרא השר בתמהון לבב – הרגעי נא, עלמה עדינה, כי אנכי אוסיף אבקש את קרוביך ואציגם לפניך! בטחי בי! – וימהר לרכוב אל ראש גדודו, ושם מצא את בוז תפוש בידי הרוכבים, כי מרעיו החרדים לנפשם הסגירוהו על ידם. מרבית המרצחים נשבו חיים והובאו אל הכלא, ובתוכם גם נבל ובריעה הנאנק מעצמת מכאוביו, ויתר ההמון נפוצו אל כל רוח וימלטו על נפשותם.

עוד טרם התבונן אבודיאל וטרם ידע, כי נפקדה מתוכם הדסה, והנה היא הובלה אליהם בידי שאטאגראין; וכראות העלמה את דון יוסף חי ובריא אולם, פחד ורחב לבבה מרוב שמחה, ותברך את הפרש ותשב לו תודות על חסדו וטובו עליה. הגברים נועצו ונוסדו יחד לשים מחר לדרך פעמיהם יורקה, כי החולים השכבו לרוחה על מצע רך בעגלות־הצב, ולא יזיק להם עמל הדרך.

מרבית היהודים הנקבצים שמה, מקצתם אורחים, מקצתם גרי העיר, אשר משכנותיהם היו למשסה ומאכלת אש, נלוו אל המסע; אלה ללכת ליורק, ואלה לשלחם עד מקום שם יפרדו הדרכים. ושאטאגראין הוסיף עליהם רוכבים מקצות גדודו לשמרם בדרך כברת ארץ הרחק מן העיר מפחד אויב וחבר מרצחים. נחמיה סמך את יותם בצרי ורפואות לכלכל את החולים והנפצעים, והוא עם אבודיאל נשארו עוד ימים מספר בעיר, למען קבץ פלטת עדת לונדון הנשארה כאניה נשברה בלב ים, לקרוא לאספה ולעשות עצה ותחבולה, איך לעצור בעד הרעה בימים יבואו; ואבודיאל התאמץ עוד בעזרת מתי מספר משרתים להציל הפלטה הנשארת מן הבית. גם עיפה הישרה הראתה תומתה ואמון רוחה לבית אדוניה בהרימה קול נהי ויללה, ותחרף ותקלל את המרצחים ילדי פשע, אשר שלחו באש משכנות ישרים נותני לחמה.

עוד המה נועצים ועושים הנה והנה, ואנשים שולחו להביא להם סוסים להעבירם הדרך, והנה גדוד רוכבים חדש קרב אליהם והשר סאליסבורי בראשו; ויספר לו יותם את כל המוצאות אותם ביום המהומה. השר נמוג ונכמרו נחומיו מאד לשמע האסון הנורא שקרה את המשפחה המעושקה הזאת. – אנכי מעולם לא פללתי, – אמר אל שאטאגראין, – כי גורל ברוך וקשי יומו יגע עד לבי וכה ירעישני. הנה הסכן נסכין עם איש אשר כמוהו, ובלי משים תיקר נפשו בעינינו; וגם אין לכחד, כי אמנם תכונות טובות נמצאו בו ואיש אמונים הוא. הגבר האמלל! מה נוראה ואיומה הרעה, אשר עוללו לו עדת הפראים!

במרוצת הדברים נודע לשאטאגראין, כי העלמה כלילת יופי, אשר חשב עד כה, כי מלכה היא, בשמרו בלבו מצות המלך הנתונה לו בחפזון, הנה העלמה הזאת – בת ברוך היא. רשפי גיל נוצצו בעיניו בהודע לו האמת, בכל זאת לא חדל להתהלך אתה ולדבר אליה ביראת כבוד כאשר מבתחלה. ויתיצב לפניה בשם פקיד המבצר אשר ביורק, וישחרה בשפתי חן, כי תתן אותו לבוא אל ביתם שמה לראות בשלום אביה החולה.

היהודים, אשר הסתתרו3 ביום זעם ונמלטו מן השערוריות אשר התעוללו בקרב חוצות, יכלו הפעם לעזוב את מחבואיהם ולצאת החוצה, ואז נהיתה תאניה ואניה; כי אף אמנם לא יכלו עוד להעריך גדל השבר והצרה אשר מצאום, אבל כמעט אין גם אחד, אשר לא נפקדה ממנו נפש יקרה הקשורה בנפשו, אח או רע או שארו הקרוב אליו, ובכל הרחובות נשמעו מספד וזעקת שבר על נפשות הנאהבים אשר נרצחו ביום הרג רב. בין כה שוטטו אנשי חיל בכל הרחובות להשקיט השאון ולהקים סדרים בעיר. הלהבות כבו וליל אפל עם ערפלי צלמות עטפו כבתכריך מת את פני העיר השוממה, ויכס על הרוגיה השוכבים בקרב חוצות וישנים שנת עולמים על רצפת אבנים קרה ומגואלה מדם, אבל ברחובות שררו שקט ודומיה, ולא נשמע רק שעטת פרסות הסוסים מדי עברם עם רוכביהם זעיר שם זעיר שם.


 

ז.    🔗

ממחרת היום הנורא בהיות הבקר הגישו את האסורים למשפט על פי מצות המלך. אמנם דרש המלך ליסר אותם בשפטים נוראים, כיאות למורדים ורוצחים, אך שריו דברו על לבו, לבל יעשה כדבר הזה, אחרי אשר לב ההמון עודנו סוער מאד ונוסעי הצלב מתמרמרים על אשר ישפטו את האנשים “הנקיים מכל חטא, ורק כי התעללו מעט ביהודים החטאים”. וגם המלכה איליאונורה תמכה בדברי השרים האלה, עד אשר נאות ריכרד לבקשותיהם ויצו להוציא את כל האסורים לחפשי, ורק שלשה משם, אשר הציתו אש בבית, שבו גר ברוך ואשר בעליו היה נוצרי, נשפטו להתלות על העץ.

כעבור ימים אחדים, הביא אבודיאל ליורק את פקודת המלך, אשר על פיה הורשה לבסוף לשוב לדת אבותיו, כי אחרי אשר המירוהו לדת הנוצרית למרות רצונו, הנה הוא נשאר יהודי. ואולם מחלת ברוך הלכה וגברה מיום ליום והרופא ר' נחמיה כבר נואש להקימו מחליו זה.

וגם בבית יותם רבתה התוגה וגדל הכאב מאד, כי הנה מלכה בתו החמודה, אשר הלכה ממנו כשושנה באבה מלאה עלומים ולשד החיים, הנה שבה עתה אליו חולה ועצובת־רוח. אמנם עודנה יפה ונעימה היא, אך כל אוהביה ידעו, כי מחלתה אנושה וימי חייה ספורים.

ובימים ההם ושאטאגראין, אשר נמנה לפקיד המבצר ביורק, החל לבקר מדי יום ביומו בבית ברוך ולשוחח אתו בעניני המלוכה והארץ. הוא דבר תמיד את דבריו בנעימות, אך מעיני כל בני הבית לא נעלם הדבר, כי עיניו צופיות וחודרות לב, כאלו יסתיר דבר מה בקרבו ולבו חורש רעה. ואמנם לא יכול שאטאגראין לשכוח את הדסה היפה, אשר הציל אותה בליל הפרעות הנורא מידי שוביה, ולמן היום ההוא לא חדל מחשוב עליה מחשבות רעות, ורק בשבילה היה בא יום יום אל בית ברוך, למען יוכל לראות את פניה ולשוחח בחברתה. וגם עיפה הזקנה, אשר נשארה בבית ברוך, כי איש לא ידע את כל אשר עוללה בלילה ההוא, גם היא ידעה, כנראה, את מזמות שאטאגראין, אשר אתה נועץ והיא הבטיחה לו את עזרתה4 להוציא את מזמותיו לפעולות בבוא היום הנכון.

ובין כה באו ימי החורף ומצב החולים הוקל מעט. ברוך אמנם עוד לא קם ממטתו, אך רבי יוחנן, רב העיר יורק, אשר רפא עתה את ברוך במקום ר' נחמיה הרופא, נתן תקוה בלבו, כי יקום מחליו וישוב לאיתנו. ואולם מלכה, אם כי עזבה את מטתה והתהלכה מעט בחדר, אך היא בעצמה וגם אביה ידעו, כי מחלתה אנושה, כי בקרבה כבר בערה השחפת, אשר אין מפלט ממנה.

והדסה, אשר היה עליה לדאוג גם לאביה החולה, הנה בכל זאת בקרה יום יום גם את מלכה רעותה ותשוחח אתה ותנחמנה בדבריה הנעימים ותשכיח אותה את צרת לבבה. וגם דון יוסף אבודיאל, אשר נשאר בבית יותם, אם כי לבו צר מאד בצרת קרוביו, התאמץ תמיד לשמח אותם בדבריו היפים ולעודדם משבר רוחם.

פעם אחת, בבוא אבודיאל לחדר מלכה כלתו, ואיש לא היה אתם בחדר, קראה מלכה אליו ותאמר:

– גשה נא, ידידי, ושב פה על ידי, כי דברים רבים ונכבדים יש לי להגיד לך, ואין את נפשי, כי ישמע איש את דברינו.

נבוך ומשתאה לדעת מלא העלם את שאלתה, והיא הוסיפה ותאמר:

– זה כבר חפצתי לדבר אתך באין זר אתנו, ואשמח מאד, כי מצאתי עתה שעת כושר ביום אשר הונח לי מעט ויש בכחי לדבר. ואולם בקש אבקשך לבל תפריעני בדברי, אשר תשמע ממני הפעם, ולו גם יגדל מאד חפצך לענות לי.

דומם הושיט לה אבודיאל את ידו, והיא הוסיפה לאמר:

– הן עלי לבקש את סליחתך על תקותך הנכזבה בי, וגם עלי לגלות לך את לבי ולבאר לך את הליכותי המוזרות אתך. הנך עלם חמודות ונדיב לב מאין כמוך, ולבי הוגה לך כבוד ויקר לאין קצה; אך ראתך עיני, ידעתי תפארתך וחין ערכך, ובטח רחש לך גם לבי אהבה, לוּ עוד – חפשי היה. הה, לו ידעת, מה יכאב לבי בגלותי לך את הדבר הזה! ואולם לבך ירגיש וידע, ובדברי אליך את כל אשר עם לבי, הלא תראה ותוכח, מה רבה אמונתי בך ואיך כבד אכבדך. אך אל נא תוסיף עוד לשאלני ולחקרני בדבר הזה, כי סודי יגלה לך ממקום אחר. הן חטאתי לפני ה‘, וגם לפני הורי רבה חטאתי, אבל נגדך אשמה אינני, כי אנכי טרם ידעתיך; וה’ היודע ומרגיש את לבבי, הוא יסלח גם לעוני הגדול.

– הה, אלי! – קרא אבודיאל בראותו, כי היא התרגשה מאד עד אשר לא היה בה עוד כח לדבר – חוסי נא עליך ואל תתני לרגשותיך הסוערים למשול בך.

– הס! הס! – אמרה מלכה – וזכר נא את בקשתי ואת דברך אשר נתת לי. אנכי לא אוכל אחרת. הן היה עלי להביע לך רוחי ולגלות לך את לבי, למען לא תחשבני עוד כנערה סוררה חסרת טעם, אשר באולתה וקשי ערפה לא תשא פנים לבחירה יקר הערך. ואולם עתה עיניך יגידו, כי סלחת לי, ואין חפץ בהבטחתך, אך עתה אשאף רוח, עתה רוח לי, עתה אוכל לשאת עיני אליך ולהודות לך באין מעצר, כי כרעיה כאחות הנני לך! אולם עוד אחת אני חייבת לך כעל גמול על תוחלתך הנכזבה ממני, ומהלל אקרא ה', כי לא מנע ממני את הנחמה הזאת, ועיני תראינה באשרך. הבה, נדבר נא בהדסה הפעם. אל נא יאדימו פניך, ידיד יקר, ואל תסב עיניך מנגדי! הן רב מדי נלחם נלחמת לדכא רגשותיך, אשר ירחש לבך להעלמה התמה הזאת, לבלתי חלל בריתך ולשמור אמונים לאמללה כמוני. מה אני, כי אדמה להדסה ואשוה? האם יכלת לעצום עיניך מראות תפארתה, ולהכביד לבך מהבין חין ערכה, נעימות הליכותיה וטהר רוחה? אך היא נאה לך, ורק אתה נכון לפניה לכונן אשרה ולהפיל לה חבל בנעימים. הן עליך השגחתי, ידידי, ולשמחת לבי התבוננתי, כי אהבתך אליה הולכת הלוך וגדול מיום ליום. ואני אך שמוח אשמח בדבר הזה ומאושרה אהיה באשרך אתה. הבה! הנך חפשי לנפשך, היה מאושר, ידיד יקר לי! ואל תוסף עוד להתגבר על רגשותיך אשר ירחש לבך הטהור.

– האמנם כן אנכי שומע? – בטא דון יוסף נבוך מאד – האמנם את, עדינה, בעצמך תבקשיני לעזבך? ואיך אוכל והכעסתי תמרורים את הוריך הנדיבים? והדסה –

– הרגע ידידי, – הפסיקה מלכה את דבריו – מאבותי לא נעלם הדבר, כי אי אפשר לנו עוד לבוא במסרת הברית יחד, יודעים הם, כי זאת היה לא תהיה, לו גם בחיים אשאר; אבל אל נא נשלה את נפשנו, הלא ימי חיי ספורים, וזיק החיים הזה, אשר התלקח עתה בקרבי ואשר תשיש עליו אמי הטובה, הוא רק כנר בטרם ידעך וימהר לקרב קצי. אל נא תנוד לי, בי בחפץ לבב אעזבה תבל, אשר אך כעס ומכאובים נכונו לי מידה. רק על אבותי לבי נשבר. היה נא אתה להם לבן, מחסה ומשען להם לעת זקנה; השב להם נחומים והקימם ועודדם עת ירבצו תחת סבל יגונם. אבל לי הכינה נא השמחה לראותך עוד מאושר צולח, אותך ואת הדסה אהובתי יחד. מהר נא אפוא למצא חסד נעוריה ולהקשיב גם מפיה את אמתת הבשורה העליזה הזאת.

– הה, מה מאושר אנכי ומה אומלל לבי גם יחד! – קרא דון יוסף נרעש ונפעם.

– לך נא ידידי, – אמרה מלכה, – ואל תאחר לתפוש את אשרך בכף, והמצא אושר גם לרעותי האהובה. הנה מספר רגעי חיי יקרים המה, וכבר אחוש בנפשי, כי כמעט ישוב יאחזני השבץ וכל עוד נפשי בי. אל לך להתמהמה, אם יש את לבבך לתת עוד ענג לנפשי בטרם אלך ואינני. לך נא, אבודיאל יקירי, הנה עיפה נפשי מאד ועלי לנוח מעט.

כעבור שני ימים אחרי הדברים האלה, וברוך שוכב במטתו ושאטאגראין יושב על ידו ומשוחח אתו, והנה נפתחה הדלת ויותם בא החדרה ואחריו הדסה ואבודיאל.

– האח, ראו נא את הרעים היקרים, אשר נקבצו ובאו היום בביתי! – קרא ברוך שמח – בואכם לשלום!

– אמנם כן, בשלום ובבשורה טובה הננו באים היום! – ענהיותם. – ואתה, ברוך, התעודד נא ותן לבתך את ברכתך, כי תמצא אושר עם בן גילה דון יוסף בן אבודיאל העומד פה לפניך.

– מה? מה אתה אומר? – דבר ברוך נרעש ונפעם – מה ירמזו מליך?

– השכחת, כי מלאת את ידי להיות לבתך כמוך כמוני? כי אשתך הפקידה גורלה בידי לעשות למענה כטוב בעיני? הנה אשר היה לי לעשות עשיתי, אבל אל הברכה יחכו הבנים מפיך ומפי האם, ואתם תברכום.

– אנכי עוד טרם הסכן הסכנתי ברעיון זה, – דובבו שפתי ברוך בדממה ולבו פחד ורחב. – ואתה ובתך, האם דרור תקראו לו?

– חפשי הוא לנפשו! – אמר יותם באנחת כאב אנוש.

– אם כן, הבה, בשם ה'! – אמר ברוך ברגש ועליצות יה התנוססה על פניו הלבנים – קראו לי את הבנים!

– אדוני! – קרא יותם – הנה עיניכם תחזינה פה תאמי צביה חתן וכלה! ברוכים אתם לה', בנים אהובים!

הנאהבים מהרו אל אביהם, אשר חבקם וינשקם, ושמחתו ומשוש גילו שפכו עליו רוח חיים חדשים; ויבקש לקרוא גם לשפרה, אך הרב הרופא, אשר נמצא גם הוא בחדר, נתן להדסה אות, כי תחכה עד כי תעור אמה משנתה.

עת כי חבקו ויברכו איש את רעהו ושמחת עולם על ראשם, עמד שאטאגראין וחכה דומם ופניו חורו כשיד. עיניו שלחו מבטי זעם בדון יוסף, רוחו סוער כים זועף, וידו חובקת בכל עז את נצב חרבו. מעת לעת שלח מבטים לוהטים אל פני הנערה הנכלמה, ובשאון העליזים ועליצותם לא התבונן איש על השנוי שהתחולל בקרבו, עד כי עלתה בידו להתאושש ולברך את המאורשים מברכת פיו, ואחר יצא מן הבית.

– בתי יחידתי, משאת נפשי וחמדת חיי! – אמר ברוך – הן קצר כחי להשיב לה' די תודה על כל הטוב והאשר, אשר גמלני היום הזה ברב רחמיו.


 

ח.    🔗

שבועות מספר חלפו עברו בשאון עליז, וראשית שנת 1190 קרבה ובאה; אולם אחרי אשר שתו הכואבים מכוס השמחה לרויה, שבו עתה לדאג להחולים האנושים. שבת משוש גם מלב הכלה ובחירה וערבה כל שמחה. כל עמל הדואגים עליהם ויגיעם לרפא מחלתם לא הועילו. מיום ליום נחלש ברוך ויאנש, שפתיו לא דברו עוד ברור, ושעות תמימות שכב כנרדם ולא ידע נפשו; ובכל זאת, בהתעוררו מתרדמתו, הראה באותות ובשפה רפה מאד, כי לא ידע כל מכאוב, אך עיפה נפשו מאד. מבטי עיניו הכהות נחו בחמלה ונחומים על שפרה היושבת כחולמת שוממה על פאת מטתו,ואם פגשו בהדסה ואבודיאל מחמדיו, אז התנוצץ בם זיק אהבה ויפרש כפיו כמו בקש להאציל ברכה על ראשם. יום ולילה כתרו משמרות מאנשים יראי ה' ושומרי מצוה את משכבו, ויקראו באזניו את כל התפלות והודוים, והוא הראה לדעת בהקשיבו רב קשב ובשום לב, כי ברוחו יתפלל ככל אשר הביעו לפניו; ואחר התנוסס רוח חן ושובע רצון על חזות פניו, וירדם ויישן בנעימים. הוא לא הקיץ עוד, והשחוק המרחף על שפתיו הראה לדעת, כי בשובה ונחת עלתה רוחו אל אלהים.

לא ככה על נקלה נתקו החיים מגו מלכה המלא עלומים; היא בארך אפים סבלה דומם מכאוביה, אך לא ארכו ימי עניה, וימים מספר אחרי מות ברוך נרדמה גם היא בנחת ושלות השקט, ונפשה עלתה למרום להתלונן בצל שדי.

וירב המספד ויגון תמרורים בשתי המשפחות, ולהגדיל השבר עוד נוסף למו מחדש פחד על שלום נפשות יקרות, כי מעצמת יגונה חלתה גם חוה אשת יותם. ושפרה, אשת ברוך, עצבות ומרה שחורה תקפוה כאשר גברה המחלה על אישה, ומותו עוד הוסיף להרעישנה כליל, ותהי נדהמה וכצל נהלכת. הן אמנם לא נראתה בה רוח עועים, אבל רוחה סר ממנה וכל רגש אין בקרבה; היא לא שמה עוד לבה למאומה, גם השמועה על דבר מות מלכה לא החרידתה, ותהי רוחה זרה לבתה, ולכל אותות אהבתה לא השגיחה ולא התבוננה; גם אל יותם לא שתה לבה ואל אבודיאל לא הביטה, ותתן לעשות למענה ככל אשר בחרו, בלי דבר דבר מטוב ועד רע; רק לקראת כל חרדה והמולה התעוררה ותתחלחל פעם בפעם, אם קם שאון ברחוב או בהסגר הדלת בחזקה או לו רק הגיע קול מוזר לאזניה, אז בא רעד בעצמותיה ותחרד ותרעד זמן כביר.

בין כה וכה ועדת ישראל ביורק נבהלה נחפזה לשמועה מבהלת לא נודע שחרה. הנה הקול יצא, כי בעיר ליאון נרצחו כל היהודים טף ונשים עד תומם. כל אחד ספר הדבר שונה מחברו ואין להציל מפיהם דבר אמת. בכל זאת חרדו לבות השומעים ונמוגו מאד. ותקהל העדה להועץ מה לעשות, אם נכונה תהיה השמועה המרגיזה. רב העדה, ר' יוחנן, אשר היה איש רגש וסוער מאד, יעץ לכל היהודים להזדיין ולהיות נכונים בכל מקומות מושבותיהם כאיש אחד חברים לעמוד על נפשם. ואולם יותם הראה לדעת, כי הדבר הזה ירגיז עוד יותר את המון העם וגם בעיני הממשלה ירע הדבר הזה עד מאד.

והנה השמועה על דבר האסון הנורא בעיר ליאון התאמתה מהר; יהודים נסים מתי מספר, אשר נמלטו מעיר נארוויך, ספרו, כי בליל העשירי לחדש שבט התנפלו בעירם נוסעי־הצלב על היהודים והכינו בם טבח גדול, והמה גם ספרו נוראות, אשר יסמר השער, משערורית רצח בליאון – וחרדת אלהים נפלה על היהודים אשר ביורק. ובהתאסף העדה שנית, חזקו דברי ר' יוחנן ויתמרמר בחמת רוחו על אשר לא יאבו לשמוע לעצתו, והפעם ענה גם יותם, כי מסכים הוא לעצת הרב להצטיד בכלי נשק, אבל להיות נזהרים ולבלי יזדיין איש טרם תבוא רעה, יען לעת־עתה אין עוד כל פחד נגד פניהם ביורק, כי גדוד צבא המלך קרובים להם להגן עליהם תמיד. ואם כי ראש הגדוד הוא שאטאגראין והוא שונא ליהודים וחורש עליהם רעה, אך אם יאבה או ימאן – עליו לקיים מצות המלך ולהגן על היהודים.

ובין כה הגיעו שמועות ליורק, כי נוסעי־הצלב, אשר ערכו את ההרג הרב ביהודי נארוויך וליאון, שמו עתה עיניהם על יורק, כי עדת ישראל בעיר הזאת היתה נודעת לתהלה ברב עשרה.

ובעת הזאת קרה ליותם עוד אסון אחד, כי חוה אשתו מתה עליו מרוב עצבה ויגונה. ויהי האומלל שומם ונדהם וימאן להתנחם. ואולם אז בא ר' יוחנן וידבר באזניו דברי נוחם באהבה ורחמים ויעוררהו להתעודד, כי לא עת עתה לאיש יהודי להתאבל על אסונו הפרטי, בשעה שסכנה גדולה מרחפת על כל העדה. וכדי לחזק את דבריו ספר לו רבי יוחנן, כי הלך לשאטאגראין וידבר על לבו ויעוררהו להכין את אנשי גדודו להגין על היהודים ולהפריע את נוסעי־הצלב מהתנפל עליהם; אך שאטאגראין השונא את היהודים לעג לו ולדבריו ועוד כעס יכעס על אשר הזדיינו היהודים בעצמם. כשמוע יותם את הדברים האלה, התעודד משממונו ויקרא בהתלהבות:

– הנני, אתכם אנכי בצרה! הנה שכחתי את כאבי האנוש, ואברך את ה', כי מחמדי נפשי לא האריכו ימים לראות את הרעה הגדולה הבאה עלינו. אשרי מי בקבר שלום ינוח! אבל כל אשר בכחי לעשות בעצה ובמזמה להציל את החיים העומדים בסכנת מות, נכון הנני לעשות. אספו מחר את העדה, אולם היום הניחוני בדד, למען אתעודד ואחשוב עצה ותחבולה מה לעשות.

ממחרת היום ההוא נאספו כמעט כל אנשי העיר יורק לאספה ויתיעצו יחדו, וכל אשר היה לו דבר להגיד השמיע את עצתו, ואלם עצת כל אחד ואחד מהם לא מצאה חן בעיני כל הקהל. אז עלה הרב על הבמה ויודיע לכל הקהל בשמו ובשם עשרת הזקנים נכבדי העיר, כי יותם הוא האיש האחד, אשר בכח השפעתו ובחכמתו הרבה בעניני המדינה יוכל לתת את העצה הנכונה, ולכן הוא מבקש את כל הקהל, כי ישמעו בעצת יותם ויעשו ככל אשר יצום.

אז ענה כל הקהל פה אחד, כי נוטים המה אחרי יותם, ויבחרוהו עליהם לראש, לסור למשמעתו ולמלא את עצתו ופקודתו.

– ובכן שמעו נא אפוא את דברי! – קרא יותם – אני כבר גליתי את עצתי באזני הרב ועשרת זקני העדה, והם כלם מצאוה טובה ונכונה, ואולם הפעם לא אוכל לבאר לכם את הדבר בכל פרטיו, ולכן אבקשכם, כי תשמעו ותעשו ככל אשר אומר לכם, מבלי אשר תשאלו ותחקרו אחרי דברי, אם גם לא תבינו את עצתי וכפלא תהיה בעיניכם. והנה את אשר עליכם לעשות: אספו כלכם את כל כלי כספכם וזהבכם, כל אוצרותיכם, כל יגיעכם ויקרותיכם, וחבשום בצרורות, בתבות וארגזים וטענום על עגלות; ואתם היו נכונים כלכם בזקניכם, נשיכם וטפיכם. וכשמעכם את קול הקריאה, אל תתמהמהו רגע ותמהרו לעזוב את בתיכם ותסעו עם כל הרכוש עד בית התפלה.

ויתפלאו כל אנשי העדה על העצה הנפלאה הזאת, אך איש מהם לא העז לדבר כנגדה, אחרי אשר הבטיחו כלם לשמוע בקול יותם ולשעות ככל אשר יצום.


 

ט.    🔗

ובין כה ושאטאגראין, אשר מיום נארסה הדסה לאבודיאל חדל מבקר בביתם, לא שכח את הדסה ואת יפיה ולא חדל לחבל תחבולות ולחשוב מחשבות, איך לגזול את הכלה היפה מביתה ומידי אבודיאל.

ובאחד הלילות, בשעה שישנו כל בני הבית, שמעה עיפה השפחה הנוצרית קול מתדפק חרש בדלת השער, וכאשר פתחה את הדלת, והנה הופיעה לפניה כזבי מכרתה, אשר נשלחה אליה מאת שאטאגראין לדבר על לבה, כי תואיל עיפה לפתוח את דלתות הבית באחד הלילות, בשעה שיבואו שליחי שאטאגראין לחדור אל הבית ולהוציא לפועל את מזמתו הנתעבה. ואחרי אשר הועידה כזבי לעיפה בשם שאטאגראין שכר גדול, נאותה עיפה לדבר הזה והבטיחה לעשות ככל אשר ידרשו ממנה.

והנה בא ליל־הפחדים, ליל היום הששה עשר לחודש אדר. בלילה ההוא אחרה הדסה לשבת, כי הנה באה אליה גם עדה הנוצרית הישרה, אשר שמעה על דבר אסונה הגדול ותבוא לנחמנה וגם לעזור לה בדאגתה לאמה שפרה החולה. וגם אבודיאל בא בערב ההוא לבית הדסה וישב עם שתי הנשים וישוחח אתן וידבר על לב הדסה לבל תאבד את תקותה, כי תקום עוד אמה מחליה ותחי. ואחרי רוב עמל ותנחומות עלתה בידו לעודד מחדש את לב אהובתו הנוגה, וגם עדה הזקנה הוכיחה לה באותות ומופתים, כי חולים כשפרה עוד יקומו וישובו לאיתנם. ואחרי שבת אבודיאל בחברתן עוד מעט, קם ויברך אותן וילך. ושתיהן הוסיפו עוד לשיח, כי עוד דברים רבים ונכבדים היו להן לספר אשה לאחותה, אחרי שלא ראו זו את זו זה ימים רבים.

החדר, אשר ישבו בו, היה פונה אל החצר, כי מדאגתם לשפרה בחרו למענה בחדר שאנן זה הרחוק משאון הרחוב. ועיפה הגישה לפניהן ארוחת הערב, כי לכבוד רעותה הזקנה צותה הדסה להכין ממיטב מטעמים, אבל היא בעצמה טעמה אך מעט מן האכל. ותהי עיפה נבוכה, נדה ונעה כמו אין ברוחה נכונה, עד כי התכוננה גם הדסה במבוכתה, אבל בהיות הדבר אך מצער בעיניה, לא מצאה נכון לחקר אחרי סבת הדבר. באחרונה באה גם אסתר המשרתת החדרה, כי עליה היה לשמור בלילה על החולה; ובחדר הנשען, אשר דלתו היתה פתוחה כל הלילה אל חדר הורתה, צותה הדסה להציע משכב לעדה בקרבת מטתה. אבל רוח שתיהן עוד היה נרעש ונפעם מזכרון הימים הרעים, ולא עלתה עוד על לבן לשכב לנוח. הדסה נגשה לרגעים אל ערש אמה בלאט, ותרא לשמחת לבה והנה נשמת אפה בנחת נשמעה, והיא ישנה במנוחה ושנתה ערבה לה; ותבוא תקוה בלבה, כי רפתה המחלה.

אז כבתה את כל הנרות, ורק נר עששית אחת בפנת החדר הפיץ אור כהה בתוכו. שיחתה את עדה היתה לסוד שיח דממה דקה, עד כי גם אסתר היושבת אצל מטת החולה נמה שנתה ותרדם; ודומיה עמוקה בבית הראתה לדעת, כי גם כל המשרתים עלו לנוח על משכבם. חצות לילה כמעט הגיעה, ותבקש גם הדסה לעלות על משכבה ולתת לעפעפיה תנומה, והנה קול שאון כקול אנשים מתלחשים נשמע בבית, ותתחלחל הדסה ותקשב קשב, והנה שבה הדומיה לקדמתה, ואין קול ואין קשב. אך פתאם שב הקול והלך וחזק, ותיקץ אסתר בבהלה ותחרד אל גברתה ותאמר:

– הנני כי קראת לי.

– לא קראתיך – עתה הדסה – אך אין זאת כי משרתים אחדים עודם ערים, לכי נא והזהרת אותם, כי יחדלו משאונם.

עודנה כחולמת, הדליקה אסתר נר, ותצא בעצלתים מן החדר; קול צעדיה עוד נשמע מן האולם הארוך וברדתה מן המדרגות הראשונות, ואחר נדמו פעמיה ולא נשמעו עוד, וגם שם בחדרים התחתיים שבה שנית הדממה. והנה לפתע פתאם הגיחה אנקת־חלל איומה, אשר נחבאה בהמית שאון המולה נוראה; וכרגע והמון אנשים מלאו את הבית ברעש ורעם בשטף מים כבירים. בכל חדריו ומבואיו נשמע שאון נורא, הדלתות התפרקו, כלי בית התפוצצו, וקולות מחרפים ומגדפים, מריעים ומפקדים בקללות ונאצות. הדסה היתה שוממה מבלהות צלמות, עדה רעדה בכל גופה, ושפרה הקיצה בקול פחדים. מקול זעקתה התאוששה הדסה ותמהר אל ערש אמה, ואך שמה עינה עליה נבהלה עד מאד ותצעק אל עדה: “הה, הושיעי נא, בשם ה' הושיעי נא, הנה אמי מתה”.

עדה ראתה כי החולה גועת והולכת למות.

ותפול הדסה מתיפחת על ברכיה, והשאון הסואן בחוץ הלך וגדל וחזק מאד; אך היא לא שמה לבה לכל המהומה, וכל מעיניה וחושיה רק באמה. עדה היתה כמשתוללת ועשתנותיה אבדו. עודנה נצבת כנדהמה, והנה חמשה או ששה אנשים פרצו אל החדר, ואחריהם נראתה כזבי, ועיפה חרדה על ידה. “זאת היא”, לחשה עיפה באזני כזבי, בהורותה בידה על הדסה המבטת בבהלה על המהרסים לבוא.

– תפשוה! – צותה כזבי על האנשים.

– מה אתם מבקשים? – צעקה עדה בהתיצבה בזרועות פרושות בפני הדסה כמו בקשה להקן עליה – מי אתם? ומה חפצכם בבית הזה? אם שודדים אתם, קחו לכם דיכם מאשר תמצא ידכם, אבל חוסו נא על נשים, אשר אין בהן כח לעמוד בפניכם. אל נא תרצחו נפש הילדה העניה לעיני אמה ההולכת למות.

– הנה נאבד זמן כביר עליהן, – קראה כזבי, – סחבו את שתיהן יחדו אתכם.

עד מהרה כרעו נפלו באין אונים שתי האמללות בנסותן לעמוד על נפשותן, ובלי שים לב ליללת הדסה וחמת רוח עדה, סחבו אותן האנשים דרך האולם האפל אל המסדרון. ויהי בהגיעם שמה, והנה ענן עשן כבד מאד התפרץ בפניהם מן העליה, ואנשים מתי מספר יורדים מן המעלות ויריעו הידד ויצהלו.

– מי הוא זה ראש כלב, אשר העז להצית האש בטרם נתן לו צו? – צעד אחד משודדי הדסה בחמת קצף.

– ואי זה הוא הנבל, אשר מלאו לבו להאמין, כי עלי לחכות לפקודתו? – ענה לעמתו איש צעיר לימים עז־מצח.

– זאת לך תחת הנבל! – נהם הראשון בשצף קצפו בהכותו בחרבו את הצעיר ויפל אותו לארץ מתבוסס בדמו.

עשתנות הדסה אבדו ותתעלף.

ברחובות יורק הריע קול פחדים, כי פרצה בערה, והקיץ נרדמים. אבל אבודיאל עודנו ער; שיחתו את הדסה איננה מניחה לו לישון ויתעצב אל לבו מאד. אחרי הפרדו ממנה הכהו לבו, פן תמות שפרה עוד בלילה הזה, וינחם כי עזב את הבית. המון רעיונות שונים הרעישוהו וישללו את מנוחתו ולא יכול לעלות על משכבו ולישון. ויתהלך עוד זמן כביר בחדרו תפוש בשרעפיו, עד כי צללו אזניו ראשונה לקול הקורא “אש!” מרחוק. ויפתח בחפזה את החלון, אך עלטה כסתה ארץ ומכל העברים לא נראה לו מקום הבערה. וימהר לרוץ אל הרחוב, ששם המו וירעשו השומרים. והנה נעורו ויחרדו נרדמים, בכל הבתים נפתחו חלונות וכה וכה גם דלתות, זה לזה שואלים איה מקום הבערה, ואין יודע מענה. בתוך המהומה ומבוכה, אשר הלכה וגדלה, רץ אבודיאל עד הגיעו אל מחוז חפצו, והנה פלצות אחזתו, כי מגג בית אהובתו עלו ויתאבכו עמודי עשן, והשתרעו כענן כבד וערפל על גגי הבתים הקרובים. הפתח היה פתוח והמון אנשים דחופים ומבוהלים יוציאו ויסחבו תבות וצרורות מן הבית החושב להשרף. באולם הרחב והנאור ראה את הדסה שוכבת מתעלפה על ערש מרבדים, ועדת אנשים, ובתוכם גם מתי מספר רוכבים חלוצי נשק, עומדים מסביבה. ויהי אך הכיר את פני הדסה הלבנים כמת, והנה עטפו את ערשה ביריעות ומעטפות, ואנשים אחדים הרימוה וישאוה.

– אנה תאמרו להביאה? – קרא דון יוסף בהתיצבו כרגע לפני הנושאים, אשר חשבם לשכנים הבאים לעזרתה. לשמע קולו הפנתה עדה ותצעק:

– אהה, דון אבודיאל! הושיעה, הצילה! הנה כלתך נגזלה לעיניך!

בשממון פנה אבודיאל אל הקוראה אליו וימצאנה בין שני חלוצי נשק בתוך, אשר שמו פניהם ללכת אחרי המטה. והנה איש, נורא מראהו, קפץ אליהם במאכלת מרוטה בידו, ויצעק בעברת אפו: “את זאת אתקע בלועך, אם עוד תוסיפי תשמיעי קולך!”

בעיני דון יוסף הנדהם היה כל המחזה האיום הזה כחידה, רעיונות לאלפים עלו בלולים על ראשו סובב סובב הולך, אולם זאת ראה ויבן, כי רעה מרחפת על ראש הדסה חיי רוחו, וישלוף את חרבו; אבל אך יצוא יצאה מתערה, והנה נתפש העלם בערפו והשלך ארצה.

– הוא החתן, – אמר אחד הרוכבים, אנכי ידעתיו. אין טוב לפנינו, כי אם לקחתו אתנו.

– אין טוב לפנינו, כי אם לבתקו בחרבנו – נשמע קול עונה.

– זאת יוכיח אדוננו – ענה הרוכב – אבל מהרו, חושו, טרם יבואו לעזרתו. מי יתן ויקח אפל את הפוחז המבעיר את הבערה.

במעוף עין אסרו את דון יוסף בחבלים וישליכוהו אל אחד הצבים, וכל הארחה מהרה ללכת ולנסוע למחוז חפצה. אמנם בעתם חשו למוש משם, כי הנה זה לבת אש פרצה מן הגג ותאחז בכל פנות הבית. ותחרד העיר לצלצל הפעמונים, אשר הרעישו בסופה וסערה באישון לילה ואפלה, ומכל העברים התרוצצו אנשים נבהלים נחפזים ותרב המהומה. והרוכבים מהרו לרוץ ברחובות צרים ועקלקלים. ויביאו אסיריהם הארמונה, ששם בחדר המשמרות חכה שאטאגראין לבואם בעינים כלות ולב רגז, ויקדם פניהם בשמחה. אך פתאם נבעת, בראותו את הדסה מתעלפת ופניה חורו כמת. ועדה הזקנה, אשר הרפו ממנה שוביה, התנפלה על האמללה ותתיפח מרה.

– חושו, מהרו, – קרא הפרש והוא רועד כלו – שאוה החדרה, כי תשוב רוחה אליה. הה אלי, תחי נא נפשה בגללי!

– התובא גם הזקנה? – שאל אחד הרוכבים.

– אמנם תבוא נא, תבוא, – השיב שאטאגראין – כי הלא אוהבת היא את העלמה היקרה ותדע לכלכל אותה ולעודדה.

המתעלפת הובאה הביתה, ושם בחדרים מרוחים וחמים חכתה לבואה אשה הנכונה לשרתה, והיא ועדה מהרו להחיש לה ישע ולסעדה. ושאטאגראין סר אל אחד התאים וישב בקצר רוח ולב נפעם, עד אשר בשרתו האשה, כי שבה הדסה לאיתנה, אז מהר אליה החדרה; והיא, כראותה אותו, הסתירה פניה הלבנים בכפות ידיה ותתן קולה בבכי.

– שאי נא אלי עיניך, הדסה הנוה והמענוגה, – החל לדבר רכות, – והוכחי נא, כי אוהב נאמן נצב לפניך, אשר בהיותו קרוב לך ישקוט רוחך ותרגעי.

– אהה אל רחום וחנון, אבי יתומים! – יללה הדסה – מעל גופת אמי המתה נסחפתי, ובעצם אבלי וכאב אנוש ביד אויב נסגרתי. הה אמי, אמי, משכיני נא אחריך, ואל תעזביני גלמודה בתבל האויומה הזאת! – ותמרר בבכי ותתיפח מנהמת לבה.

– הן נכבד מכאובך בעיני, עדינה, ואין את נפשי להפריע אבלך ומרי שיחך, – אמר שאטאגראין בנחת – הנני הולך מזה, למען לא אהיה עליך למשא. אבל בטרם לכתי, עלי להגיד לך דברים אחדים להשקיט את רוחך. הן לא עזובה את, גם לא בידי אויב כאשר דמית, כי אם בבית אוהב, אשר מחמלתו עליך הציל את נפשך. דעי לך, כי כלה ונחרצה היא לאבד את היהודים בעיר הזאת, ואך שוא הם מבקשים עצה ותחבולה, כי כלתה אליהם הרעה ואין מפלט.

– האם חפצה חיים אנכי, עת עמי יאבד לעיני?! – קראה הדסה מנהמת לבה – הה, יותם איש חמודות! אבודיאל מחמל נפשי! עליכם ילטוש הרצח את עינו. אויה לי, מדוע לא תמות נפשי עמכם!

– שאני נא, אדוני הפרש, ואדבר אני דבר באזניך, – אמרה עדה.

– מה שאלתך? דברי! – השיב משתאה לה.

– לא פה בחדר! – אמרה הזקנה – הואילה נא ואבואה אחריך אל האולם.

– הלעזבני את אומרת, רעותי היחידה? – קראה הדסה בחרדה.

– אך מעטים יהיו דברי – ענתה לה, ועוד מעט ואשובה אליך.

– אמנם יהיו נא דבריך אך מעטים – אמר שאטאגראין בבואם באולם – מה בקשתך?

– למה גזלת את הנערה הזאת מביתה? – שאלה עדה בכעס.

– מי את? – קרא בהביטו בה בעין בוחנת.

– הלא אחת היא מי ומי אנכי – ענתה הזקנה – אך היטיבה נא להשיב על שאלתי.

– עוד הפעם אשאלה את פיך, מי את? – קרא בחזקה.

– אסירתך אנכי – ענתה.

– כי אז, אל נא תעיזי לדבר אלי דברים קשים! – קרא בחמה.

– ואני לא אפחד מפניך! – השיבה הזקנה – אם יש בידך להמיתני, הנני למות, אבל כל עוד חיה אנכי, לא אחדל מהגן על העלמה האומללה הזאת!

– אבל אך למותר הוא לך להגין עליה, כי כל רע לא יאונה לה, – ענה הפרש – אני אך את טובתה אדרוש. אנכי מלטתי נפשה ממות, אבל אך למעני הצלתיה, למען תחיה לפני ולי תהיה. דעי לך, כי חשקה בה נפשי באהבה עזה כמות; רק לחזות פניה הנעימים, להתענג מנגה עיניה כעפעפי שחר, לשמוע קולה הערב בקרתי פעם בפעם את אביה! והנה חשבתי לקחתה לי לאשה. האמנם נפלא הדבר וזר? הן אביה הגיע עד שערי מות, אמה שכבה על ערש דוי באפס תקוה לקום ממנו, ועוד מעט והדסה נשארה יתומה. ובהיותה חפשית לנפשה, מי זה יעצרנה להמיר קלון עמה וחרפת מולדתה בכבוד גבירה, אשת אחד האצילים בהמירה את דתה? ואולי תאמרי, כי בני עמי יבזו ילעגו לי על בואי בברית את עבריה? אך מי זה יכיר אותה? אנכי אמרתי לקחתה ולהביאנה אל אחוזתי בנארמאנדיה; בהון הרב, אשר תירש מאביה, אשיב אלי נחלת אבותי, ואז קנא יקנאו בי על אשתי כלילת יופי ורב עשרה. מחשבתי היתה מנויה וגמורה, והנה פתאם נארשה לאבודיאל ותסכל כל עצתי. אז לא נשארה לי עצה אחרת, כי אם לעשות את אשר עשיתי היום. והנה עתה ידעת מזמתי, ואם תאבי ותשמעי לה, עליך לתמכה ולסעדה, לדבר על לבה, כי תעשה ככל אשר אדרוש ממנה, ואז תהיה המאושרה בבנות, ואת גם את תהיי חפשיה לנפשך.

– ומה יהיה גורל אבודיאל? – שאלה הזקנה.

– מה לי ולו? – ענה הפרש בבוז – אחרי כי הדסה בידי היא, איננו שוה לי שים לבי אליו.

– היתכן? – קראה עדה – הטרם תדע, כי גם הוא הובא הלום?

– אבודיאל? – קרא בתמהון לבב.

– אתנו יחד – הוסיפה לדבר – גם הוא הובא אל הארמון.

– והדסה יודעת זאת?

– לא – ענתה הזקנה, ותספר לו בקצרה, איך נשבה אבודיאל; ותשאלהו, מה יאמר לעשות אתו.

– הוא עצור עוד יהיה עמדי למשמרת – ענה הפרש – אבל חפשי הוא לנפשו מיום חתונתי את הדסה; אל נא תחרדי עליו ואל תדאגי לו, כי מרצח אינני; ואולי עוד יהיה לו שבתו במשמר פה למפלט בעת צרה המתרגשת ובאה על עמו. עתה לכי שובי אל הדסה, פן יחרד לבבה אם תאחרי לבוא. הרגיעי את רוחה, ושימי לבך לדברי, למלא אותם ולהוציא את מזמתי לפועל.

שאטאגראין היה נבוך מאד, כי לא ידע, איפה יסתיר את אסירו, לבל יודע הדבר ליתר אנשיו, אשר לא באו בסודו. והנה אחד ממתי סודו, אשר נגלו לו כל מחבואי הארמון ומסתריו, הגיד לאדונו, כי באחד מחלקי הארמון השוממים והעזובים נמצאו צריחים מרוחים, ובאחד מהם כעין מרתף רחב ידים הובא אבודיאל במשמר והדלת נסגרה אחריו. שאטאגראין ראה אותו מרחוק, וימסור בידי הנער המגיד את מפתחות בית כלאו, ויפקוד עליו לנהלו בלחם ולשים עינו עליו.

ובית ברוך בוער בלהבת אש, אשר כבר אחזה גם בגגי הבתים הקרובים. לפני מקום הבערה שררה מהומה ומבוכה, והרחוב מלא אדם מפה לפה. עוד העם מאמינים, כי אך במקרה נצתה האש, והנה פתאם קול מרגיז לב קורא מבית: רצח! רצח! פגרי המשרתים והאמה נמצאו מושלכים. גם הקול יצא ויעף מפה אל פה, כי כל הבית נשדד והיה לבז ולמשסה מחוט ועד שרוך נעל.

העם רגז והתמרמר על התועבה הזאת, והיהודים חרדו ונבהלו מאד. בפחד ורעדה חפש יותם ועמו הרב ורבים ממיודעיו בכל הבית, ויקרא בשם הדסה, אבודיאל, ואין קול ואין עונה ועקבותיהם לא נודעו. בחדר המטות מושלכת גופת בעלת־הבית ומאכלת תקועה בלבה, ומי יודע אם נרצחה נפשה או אחד טורפי־אדם כלה חמתו בגופת המתה?! האנשים התפלצו למראה הנורא הזה, ויותם נאנק מכאב אנוש.

בעת כי יותם גוע כמעט מפחד על הדסה ואבודיאל, אשר לא ידע אנה באו, בעת ההיא רץ און, בן עדה, כמוכה־שגעון בכל הבית בסופה וסערה ויבקש את אמו. כחץ מקשת עלה וירד המעלות, וישאל את כל הבא לקראתו, אם לא ראה אשה באה־בימים בבית; עד כי שמע מאחד הנשאלים, כי אמנם כדמות אשה נראתה לו באחד החדרים בצלע הבית. וימהר הנער, וירץ מאולם לאולם, בלי דעת אנה ואיפה, עד הגיעו אל צלע הבית השני הבוער, והנה שתי נשים יוצאות מאחר החדרים, ולאזנו הגיע שם אמו היוצא מפיהן.

והנשים האלה היו עיפה וכזבי, אשר נשארו עוד בבית לקחת להן חפצים יקרים כאות נפשן. וישמע און בן עדה את דבריהן ונודע לו כל המעשה הנורא, אשר חוללו בבית הזה שליחי שאטאגראין, וכי על פי מצותו נשבו הדסה ואמו עדה והובלו הארמונה. וכן גם נודע לו מדברי שתי הנשים, כי החליטו נוסעי־הצלב להתנפל מחר על העיר ולחולל פרעות ביהודים.

ובעוד און עומד וחושב, מה עליו לעשות, והנה החלו שתי הנשים להתקוטט אשה ברעותה, כי כל אחת מהן חפצה לקחת לה תבה אחת מלאה אבנים יקרות, ותפרוץ מריבה ביניהן. ואון עומד בפתח החדר, כי כבר אחזה האש גם באולם זה. ואולם תאות הנשים לבצע ולשלל עורה את עיניהן מראות את הסכנה הנוראה המרחפת על ראשיהן, ותחלנה להתרוצץ ולהאבק אשה ברעותה, וככה נמשכו שתיהן אל מקום הבערה, ובעוד רגע ואש אחזה בבגדיהן ועשן כבד כסה עליהן…

וימהר און ויספר ליותם את אשר נודע לו על דבר מחשבות נוסעי־הצלב, ואולם את שאר הדברים, אשר נודעו לו מפי עיפה וכזבי, העלים מפניו, כי מהר לרוץ הארמונה ולחקור לשלום אמו.

וישמע יותם את הדברים האלה וימהר להוציא פקודה אל כל היהודים יושבי העיר, כי הנה באה העת הנכונה ועליהם לצרור את כל חפציהם ולטענם בעגלות ולהתאסף כלם יחד לפני בית התפלה, כאשר נדברו באספה.

ויעשו היהודים ככל אשר צוה, ועד מהרה נהרו היהודים מכל העברים דרך העולה בית התפלה וימלאו כל הרחובות סביבותיו. כחמש מאות גברים נקבצו, ומחציתם בני חיל וערוכים למלחמה, אבל למראה עין היה המונם גדול יתר מאד, בהיותם נטושים עד למרחוק יחד את הטף והנשים אשר רבו מכפלים, סביב לעגלות עמוסות תבות וצרורות חבושים, ויהיו למחנה כבד מאד.

אז יצא יותם בראש כל המחנה הזה ויובילהו עד הארמון. ויראו אנשי הצבא השומרים על הארמון את המחנה הבא, וילכו להגיד להפקיד שאטאגראין, והוא יצא וימצא את יותם מפקד להוריד התבות מעל העגלות.

– מה זאת? – קרא שאטאגראין – אנה יבואו אלה הצרורות?

– באוצר הארמון – ענה יותם במנוחה.

– אלה הסחבות? – התעורר שאטאגראין – האם היה ארמון המלך לאוצר סוחרי היהודים?

– במקום שם היהודים יושבים, שמה יניחו גם את רכושם – אמר יותם.

– היהודים? – אמר הפרש – מה זה ירמזו מליך?

– אכן! – ענה יותם – הטרם בקשתנו לבוא הלום לחסות בצלך?

– אנכי? – קרא שאטאגראין בכעס.

– האמנם לא עשית זאת? – השיב יותם במרירות – לכן הננו אנחנו להזכירך את החובה אשר עליך לעשות. הן עבדי המלך הנאמנים אנחנו, החוסים תחת שבטו, הננו נתונים בצרה וחיינו תלואים לנו מנגד: בלונדון אסף הטאוור את נדחינו ברצון, והמצודה הזאת תסגור שעריה לפנינו? לא! אבל אנחנו נמאן לחכות, עד כי כלתה אלינו הרעה ובאו מים עד נפש. רק חפצים אנחנו לקדם פני הרעה, על כן באנו הלום, ופה נשב עד אשר תבוא לנו עזרה מלונדון.

– אל לא לכם המשפט – השיב שאטאגראין בחרי אף – ואנכי נלאיתי נשוא אתכם פה.

– אמנם יען יודעים אנחנו את מחשבותיך – אמר יותם – על כן לא בקשנו ממך רשיון, וקדמנו לבוא.

ובין כה פרצו היהודים אל תוך הארמון, והגדוד הקטן אשר נמצא בתוכו לא יכול לעמוד בפניהם. הארמון היה בידי היהודים, מימין ומשמאל העגלות עמדו גדודים מזוינים, אשר חלק מהם בחר יותם לשוערים, ומהם הציב משמרות סביב לסוללות. עד מהרה באו כל העגלות, ובחפזון הורידו את המשא מעליהן. בין כה וכה הגיעו כל הפליטים אל הארמון, ובבוא ר' יוחנן עם חילו הקטן בשערי המצודה, אז הסירו את המעברה, ועתה הנה נמצאו היהודים בתוך המבצר, מבלי אשר תהיה יכולת בידי נוסעי־הצלב לחדור אליהם.

שאטאגראין הביט כנדהם על המעשה הזה, אך אין־אונים היה להפריע בעד היהודים. ובין כה והרב ר' יוחנן ויותם הורו לכל היהודים לעשות סדרים נכונים ולכונן מושבם בטח בתוך בניני המבצר. ידים אלף היו עמלות ומהירות במלאכה, ועל כן צלחה להם לעשות כל הדבר הנחוץ קל מהרה. כל הרכוש המוצל הטמינו בלשכות האוצר רחבות ידים, וכל החדרים והאולמים נפתחו לרוחה, ויושיבו בהם המון המשפחות כאשר השיגה ידם, ונמצא המקום רב להכיל כל הפליטים, והכל על מקומו בא בשלום. אחר הקדישו חדר אחד גדול ורחב ידים לעבודת ה‘, ויניחו בו ספרי התורה המוצאים מכל בתי התפלה. כעבור שעות מספר, נשלמה המלאכה עד תומה; אז נקהלה העדה להתפלל תפלת מנחה, וישפכו את לחשם בגיל ורעדה לפני ה’. כלם התחשבו כמוצלים בעיניהם, ויותם נלאה להסיר מעליו המון ברכותיהם ותשואות תודתם. הגברים התהלכו שמחים וטובי לב, וישתוממו על תועפות רום החומה הנשגבה; והנשים צהלו משמחה וגיל. הן בתוך ארמון נשגב זה אין פחד עוד מפני חמת נוסעי־הצלב, כי לפני חומה בצורה זאת זרוע רשעים תשבר.

ככלות כל התכונה, אז מצאו הרב ויותם עת נכונה לדבר את שאטאגראין. המה בקשוהו, כי ישלים עמהם ויסכים למעשיהם, אחרי אשר לא היתה להם עצה אחת להציל את חייהם ורכושם. ויהי שאטאגראין כנותן אזן קשבת לדבריהם, גם לא הפריע אנשיו מלכת אל המשתה, אשר הכינו נערי העברים וקראו להם לאכול אתם לחם; וכטוב לבם ביין, התרועעו ויתעלסו בסוד חברים יחדו. אך לב הפרש לא היה שלם עמהם כאשר ענה בפיו, וישמור להם איבה בלבו. למרות הדברים הטובים, אשר דברו ראשיהם על לבו, נוספה עוד מבוכה חדשה בלבו: איך יוכל לעת כזאת לעצור עוד את הדסה בתוך הארמון? הן על אדות אבודיאל לא חרד לבו, כי כלוא הוא במעמקים, ולא נודע מקומו איו, אבל על הדסה פחד, פן תגלה לעיני רואים. הן אמנם נזהר היה מראש לבחור למענה חדרים בצלע הארמון השמם, ולא יתכן, כי עוד היום תעזוב את חדרה ותצא לראות בחרבות הבית, אבל מי יערבנו, כי גם עדה לא תחמוד לצאת ולראות? ומי יודע אם לא תקרב הדסה להביט בעד אחד החלונות הנשקפים נכח משכנות היהודים? הלא אז יודע הדבר – ונגלה סודו. ויחשוב שאטאגראין מחשבות רבות, ולבסוף החליט, כי עוד בלילה הזה תעזוב הדסה את הארמון.

אז בחר לו שאטאגראין אנשים מאנשי צבאותיו ובראשם את הנער אסבורן, ויצו אותם להיות נכונים לדרך לנסוע אל מצודתו גרינויל הקרובה לרוען, ולהוביל שמה את שתי הנשים. ועוד בלילה הזה צוה גם על הנשים להיות נכונות לדרך, ובשעה מאוחרה בלילה קרבו עגלות אחדות אל השער לצאת מתוך המבצר. בעגלות ישבו גם עדה והדסה והן עטופות ונעלמות מעיני רואים, ורק מלויהן אנשי הצבא נראו ליהודים השומרים על השער.

ואולם בבוא העגלות עד השער, וימאנו השומרים היהודים לתתם לצאת מתוך המבצר. ויכעס שאטאגראין ויקצוף עד מאד. אז שלחו לקרוא ליותם ולרבי יוחנן, והם גמרו אומר, כי אין מעצור לכל החפץ לצאת מן המצודה, אבל איש לא יוכל לבוא אליה, בלתי אם ישאלו את פי ראשי היהודים ופקיד המבצר יחד. אז פתחו היהודים את השער והעגלות יצאו לדרכן.

אחרי אשר הוציא שאטאגראין את הנשים מן הארמון, החל לחשוב מחשבות נקם ביהודים. והנה רוב אנשי גדודו5 הנמצאים בתוך הארמון נאותו לעבוד ליהודים ולהגן עליהם, ולא יכול שאטאגראין לבטוח בהם, ולכן נועץ בלבו ויגמור אומר לצאת מן המבצר, הוא ומתי מספר מן הגדוד, אשר נשארו נאמנים לו, ובאחד הלילות הוציא את מזמתו לפועל ויתחמק מן הארמון.

כאשר נודע הדבר ביום המחרת לר' יוחנן, כעס מאד על שומרי השער על אשר נתנוהו לצאת מן המבצר. הרב ידע היטב, כי שאטאגראין צורר הוא ליהודים ונוטר להם שנאה בלבו, ולכן הבין, כי טוב טוב היה לשמור על שאטאגראין בתוך הארמון, ועתה, כאשר צלח לצאת לחפשי, הנה בלי־ספק יבקש תחבולות להנקם ביהודים.

ואמנם פחד הרב לא היה פחד־שוא, כי מהר שאטאגראין אל נציב העיר ויתאונן באזניו, כי מרדו היהודים במלכות ויכבשו את המצודה, ויתן לו נציב העיר גדוד גדול לצור על היהודים מסביב לארמון ולכבשו בחזקה. אז מהר שאטאגראין גם אל חיל המלך ויתאונן גם באזני שר־הצבא על היהודים, אשר לכדו את המצודה בערמה, ושר הצבא האמין בדברי הפרש ויתן לו גם הוא גדוד רוכבים. וימעט גם הדבר הזה בעיני שאטאגראין וישלח את נערו לקרוא גם את נוסעי־הצלב אל העיר.

ממחרת היום ההוא נהפך הדבר ליהודים לחרדות. חיל כבד צר על המצודה. בראשונה ראו היהודים רק המון גדול נאסף בלי סדרים בכל הרחובות. ואולם עוד מעט, והנה ממבוא הרחובות הבריקו פתאם מגנים, רמחים וכובעים, החצוצרות הריעו, ובתמהון לבב ראו היהודים חיל צבא מלומדי מלחמה התיצבו במערכה על מקום ההמון הנטושים בלי סדרים, אשר נסוגו מפניהם. רוכב על סוס ונס בידו, ואחריו מחצצר בחצוצרה, מהר אל השער, ויקרא בחיל אל המורדים, כאשר קרא את היהודים בשם, לפנות את המצודה. וישיבו אותו דבר, כי לא יעלו מזה, עד אשר תבוא פקודת המלך, או למצער, פקודת המזכיר על ככה.

אז החל שאטאגראין לעשות כל התכונה למצור, והמון העם עוזרים על דיו. ואולם שאטאגראין הבין היטב, כי חזק המבצר עד מאד, ולא על־נקלה יוכל לכבשו. אך הוא החליט לצור על היהודים עד אשר יכלה כחם ואז יהיו נאלצים להכנע תחתיו. ולעת עתה פקד על חילו למהר ולהכין קלעים וכלי תותח, וכבר אחרי שעות מספר עפו אבני קלע אל המצודה.

כנפול שומרי היהודים הראשונים מחצים שנונים אשר נחתו בם, קם בתוך המצודה קול בכי וקול זעקה קורע לב וקרב. אמות בכו והילילו על בניהן הנמחצים, ונשים גזו ראשן ומר צרחו על חללי בעליהן המומתים. כל בלהות מלחמה ובעותיה באו לפתע פתאם על האנשים השאננים האלה, וירבו ויעצמו מרגע לרגע, כי מפני אבני קלע הרבות לא יכול עוד איש לעמוד בחוץ, וחללים על חללים נפלו בדמי ליל־הבלהות. יותם היה כנואש, וישאל את נפשו למות. “מותתוני נא! – קרא מכאב אנוש – כי אנכי הפלתי אתכם בשואה ומשואה”.

הזקנים התאמצו להרגיעו ולנחמהו, כי לא הוא אשם בדבר הזה, וכי עצתו אמנם היתה טובה, לו הצליחו גם לשמור על שאטאגראין, אך יותם מאן להתנחם.

המצור הלך וחזק ונורא מאד מאשר שערו היהודים בנפשם בראשיתו, כי החצים ואבני הקלע לא חדלו, ואם נלאה גדוד אחד וייעף, אז נגש שני במקומו לירות חצים ואבנים גדולות אל הארמון בלי הפוגה, ויומם לילה לא ישבותו.

בכל זאת לא נפל לב היהודים ולא רפו ידיהם. יותם, אחרי התנערו מיגונו, התחזק ויחגור שארית אונים לעשות חיל. והנה גם מעל הסוללות נזרקו חצים ואבנים על האויב, וגם ממנו נפל חלל לא מעט. אבל האויב היה רב במספר עד מאד, ולנצורים חסרו אנשים למלא את מערכותיהם, אחרי אשר נפלו רבים מחצי האויב. מקצת צעיריהם בני חיל נפלו מומתים או נמחצו ולא יכלו קום, ואנשים באים־בימים נאלצו עתה למלא משמרת העבודה על הסוללות. זקנים וישישים גם נשים רכות, בעזרת הרוכבים המשתאים על כל הקורות פתאם, סחבו בשארית כחם את אבני הקלע סחוב והשלך. אבל הלוחמים ילכו וימעטו יום יום, והנשארים בהם עיפה נפשם מאד מן העבודה הקשה ביום ובלילה. הפחד הגדול וחיי עוני ומצוק הפילו נשים רבות למשכב, ויום יום נשמעו בכי ומספד ואבל כבד למת. עוד תקוה אחת נותרה ליהודים, והיא, כי הציר השלוח מהם הגיע לונדונה, ובעינים כלות חכו, כי משם תבוא להם עזרה. אך ימים על ימים עברו והיו לשבועות, ותקותם מפח־נפש, יום יום גברו מצוקותיהם במצור ובמצוק. הם הלכו הלוך וחסור, וצריהם כבר מתעתדים לפרוץ החומה בסערה. קלעים וכלי משחית גדולים ועצומים מן הראשונים הוצבו, המשליכים קורות וצורי חלמיש, ואין מבטח עוד לשבת בחדרי הארמון הפונים החוצה, יען אבני־הקלע הגדולות כבר עשו בחומה בקיעים ונפלו בעד החלונות אל הבית.

אך מרחוק ראו והתבוננו, כי זה ימים אחדים יעמול האויב לבנות מגדל עץ, אשר הלך וגבה יום יום. מרבית היהודים לא הבינו תכלית הבנין, אבל יותם ראה והכיר, כי בונים הם מגדל, לעשותו לגשר נופל, כדי לעבר בו אל המבצר. ויצו יותם להמטיר זפת אש וגפרית על המגדל. הלפידים הראשונים נפלו בתוך המחנה ויעשו בם שמה ושאיה, וברבות הלפידים פגעו אחדים מהם גם במגדל ויציתוהו, אך קל מהרה עלתה בידי הצרים לכבות את האש ואך מעט נשחת המגדל. אבל אז עלתה חמת האויב עד להשחית ויהמו וישאגו ככפירים, וישבעו כי לא ישקטו ולא ינוחו, עד אם יכבשו את הארמון, ואת היהודים החרם יחרימו ולא יחיו כל נשמה.

עיפים ויגעים מקצר רוח ומעבודה קשה, שבו הרב ויותם מעל הסוללות לקרא לאספה ולהועץ את הזקנים. הרעה הגיעה למרום קצה, והנצורים הבינו זאת היטב. ויביעו הנאספים את דעתם, ואחד הזקנים יעץ לצאת לקראת האויב ולהלחם עמו בחרב בכף, כי טוב לנפול מות גבורים ממות ברעב; ואולם הדאגה לנשים והטף, אשר ישארו בלי מגן ומחסה, הפריעה מלהוציא את העצה הזאת לפעולות. אז יעץ זקן אחר לקרוא לאויב לשלום, לנסות לעורר בם רגשי צדק ויושר ולהבטיח להם את כל רכוש היהודים, אם רק יחוסו על הנפשות.

העצה לקרא לאויב לשלום היתה נכונה בעיני כלם, ויועצו איך להוציאה לפעלה, אף גזרו אמר לקרא צום ובכי ומספד ליום מחר. ואחר הודיעו אחרית עצתם לכל העדה.

ביום המחרת השכים יותם לקום בבקר, ויקם ויבוא אל חדר התפלה, יען בו בחרו היום לעבור לפני התבה.

כל העדה, מלבד העומדים על משמרתם, נקהלה להתפלל; ויותם התיצב לפני השלחן נכח ארון־הקדש, אשר הוקם בין שני עמודים על מכונו. בחוץ עוד שררה דממה ושלות השקט; והנה בהגיעם עד חצי התפלה, החלו מחדש כלי תותח ומרגמות להרעיש ביתר שאת ויתר עז, ואבני קלע וגזרי עץ גדולים השלכו בסופה וסערה על החומה, עד כי יסודותיה נעו ונדו.

היהודים העומדים בקרבת החלונות נסוגו מעט אחורנית, למען לא יפגעו בהם אבני גיר מנופצות, אשר התפוררו מספון החלונות ממעל, ולא חדלו להתפלל כבתחלה.

והנה יותם קורא בקול חוצב להבות אש: “מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים, סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים, ומקים אמונתו לישני עפר. מי כמוך בעל גבורות, ומי דומה לך? מלך, ממית ומחיה ומצמיח ישועה. ונאמן אתה להחיות מתים. ברוך אתה ה' מחיה המתים”.

וקהל העומדים מרעידים ושופכים דמע כמים, כשהיו שומעים את השם הנכבד והנורא, קראו ברגש יה: “ברוך הוא וברוך שמו”. וככלותו את הברכה, ענו קול גדול: “אמן”.

“נקדש את שמך בעולם, כשם שמקדישים אותו בשמי מרום”.

“לדור ודור נגיד גדלך, ולנצח נצחים קדשתך נקדיש, ושבחך אלהינו מפינו לא ימוש לעולם ועד, כי אל מלך גדול וקדוש אתה. ברוך אתה ה', האל הקדוש!”

ובעת ענה הקהל “אמן”, התחולל לפתע פתאם שאון נורא כקול ראם בגלגל, ולפני ארון הקדש התאבכו ענני אבק. סלע נעקר מן הקיר, ויקבור את המתפלל תחת משואותיו. עוד תהלת ה' מרחפת על שפתיו ומלתו על לשונו ונפשו עלתה אל אלהים.

קול פחדים הריע בחדר, וזעקת שבר וילל תמרורים פרצו כזרם מים כבירים; יוחנן עמד דומם כאבן ולבו רעד בקרבו.

ידים מהירות היו עמלות כרגע, ויסירו את המשואות וערמות העפר. והנה פני יותם לא שונו, כבעודנו חי הם מפיקים חן וחסד; גוו תמים, והוא כישן שאנן ושלו, אך על רקותיו נראה עקב הלחץ, אשר שם קץ לחייו מדי רגע ובלי כל מכאוב. ותרב תאניה ואניה ואבל כבד, עת נשאו גופת איש־חמודות זה ויוציאוה מן החדר.

– למה תבכו? – קרא יוחנן בהתאפקו גם הוא מבכי – למה תתאבלו? הניחו לעיף, יבוא שלום, ינוח על משכבותיו. נפשו הטהורה היתה מלאה רגש־יה בשובה אל יוצרה, וילך אל בית עולמו מזוקק שבעתים, כאחד הקדושים, אשר ה' אהבם.

– אהה – קרא זקן אחד – תמות נפשי מות ישרים אלה ותהי אחריתי כמוהם.

– לעבודה! – הוסיף הרב – הנה כבר נשבתה יותר מדי. הרגעו והשקטו, והשיבו לבבכם אל ה' אלהיכם בבכי ותחנונים.

בדברו, לקח עמדתו על מקום הנהרג, ויוסף להשלים שמונה־עשרה הברכות. קולו היה נחבא בדמעות, ומדי רגע נאנק דום מרוב בכי ויללה, אשר העתיקו ממנו מלים. והנה הוא מתפלל: “שמע קולנו ה' אלהינו, חוס ורחם עלינו, וקבל ברחמים וברצון את תפלתנו, כי אל שומע תפלות ותחנונים אתה. ומלפניך, מלכנו, ריקם אל תשיבנו”.

ותבך כל העדה בקול גדול, והרב הוסיף בהלך נפשו את התפלה הקבועה לתפלת מנחה ביום צום. דמיו רתחו, רוחו כנחל שוטף, ותשתפך נפשו, וירעם בקול אדיר ונורא מרגיז לב: “עננו ה' עננו, ביום צום תעניתנו, כי בצרה גדולה אנחנו. אל תפן אל רשענו, ואל תסתר פניך ממנו ואל תתעלם מתחנתנו. היה נא קרוב לשועתנו, יהי נא חסדך לנחמנו, טרם נקרא אליך עננו, כדבר שנאמר: והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע. כי אתה ה' העונה בעת צרה, פודה ומציל בכל עת צרה וצוקה. ברוך אתה ה' העונה לעמו ישראל בעת צרה”.

ככלות הרב את התפלה, נגש אליו אחד ויאמר:

– הנה הרוכבים הנוצרים נכונים לצאת, אבל הם שואלים עוד יין לארוחת הבקר.

– אכן, תן להם וישתו – ענה יוחנן.

– אוצר ייננו לא רב הוא כיום – השיב העלם – ולכל לראש עלי להעיר אזנך, כי עוד מעט ואזל גם הלחם מכלינו.

– בטח בי, כי לא יחסר לחמנו… – ענה הרב במר נפשו ובחזות קשה.

וימהר לעלות על הסוללה. החצים ואבני הקלע חדלו שנית כמעט, ויכלו להביט מגבוה בלי מגור מסביב, והנה האויב נסוג אחור, ורק להקות להקות שוטטו מסביב. בין לילה נמשכו עוד שני מגדלים, כתבנית הראשון, מחוצות העיר, והמון אנשים עמלים בם להגישם אל מול פני הארמון.

אחרי רגעי מספר בא המגיד ויאמר: “הרוכבים נכונים”.

– הרימו נס, וקשרו בד לבן בו! – צוה הרב.

הנס המתנוסס מעל הסוללה משך עליו עיני מתי מספר מן המשוטטים; ויקראו עליו מלמעלה, כי אם ירחקו כלם מזה מעט, אז יורידו את המעברה ויוציאו אליהם את הרוכבים הנמצאים אתם במצודה. וירוצו אחדים לבשר זאת לראשיהם, ועד מהרה תקעו החצוצרות לאות, כי ישובו כל השטים ונעים, וגדוד צבא עמדו במערכה לראות מה יעשה פה; אבל המה הרחיקו מן המצודה, עד כי יכלו היהודים בלי פחד לפתוח את השער. הרוכבים עברו את המעברה, אשר הוסרה תיכף מאחריהם. ויבקשו הרוכבים את אנשי הצבא להוביל אותם לשאטאגראין, כי דבר להם אליו, וינהרו אחריהם המון פוחזים ויבואו כלם אל שאטאגראין.

הרוכבים חרדו ונבהלו בראותם את הפרש; כן השחיתו שבועות מספר את מראהו. כי הנה כבר ראה ונוכח, כי חטא גדול חטא למלך בהתחברו עם אנשים ריקים ופוחזים להתנפל על היהודים ולצור עליהם, וידע, כי לא ינקנו המלך, אחרי אשר יגלה לו הדבר לאמתו. ונוסף על זאת, הנה באתהו בימים האלה שמועה מבהילה, אשר הממה אותו ודכאה את רוחו עד מאד. כי הנה שב אחד השלוחים, אשר שלח ללוות את הדסה ועדה למצודתו בגרינויל, ויספר לו, כי בדרך קרה להם אסון, אחרי אשר פגשו בנוסעי־הצלב, אשר התקוטטו בהם, ובין כה וכה נמלטו עדה והדסה מידיהם, ואין יודע אנה באו.

הבשורה הזאת עוד הוסיפה למרר את רוחו, עד אשר כבר התחרט בלבו על ערכו את כל המלחמה הזאת כנגד היהודים. ולכן, כאשר הודיעו לו עתה הרוכבים את רצון היהודים לעשות עמו שלום, שמח מאד לדבר הזה, ויהי נכון למלא את רצון היהודים, אך נוסעי־הצלב מאנו לשמוע כל דברי שלום ולא חדלו ממלחמה, כי כל מגמתם היתה, להשמיד ולהרוג את כל היהודים, ואז גם הונם ורכושם יפלו בידיהם.

הנה כי כן נכזבה התקוה האחרונה של היהודים הנצורים. ביום ההוא חזקה המלחמה רב יתר מבכל ימי המצור. היהודים התאמצו בשארית כחותיהם להכות אחור את האויב, וישליכו עליהם אבנים וגזרי עץ, וימטירו עליהם זפת בוערה, גזרי עץ לוהטים, ותהי חרדת אלהים בקרב המחנה מחוץ. ואולם האויב היה רב במספרו, ובמקום הנהרגים והנשרפים עמדו אחרים, אשר הוסיפו ללחום ביתר עז, ומגדליהם וגשריהם הלכו הלוך וגדול, עד אשר ראו היהודים ונוכחו, כי אין להם עוד כל תקוה להגן על המבצר, וכי עוד מעט ויפלו כלם בידי האויב.

ויעל ר' יוחנן בפעם האחרונה על הסוללה וינסה לדבר על לב נוסעי־הצלב ולקרוא להם לשלום, אך הם לעגו לו וישפכו עליו בוז וחרפות, ולדבריו לא שמו לב.

– אם כן אפוא, יִקום נא ה' נקמת דמנו מכם – קרא הרב – אבל אתם לא תשפכוהו!

קול שחוק ולעג הריע אחריו בפנותו שכמו לעזוב את הסוללה. חץ שנון, אשר ירו אחריו, החטיא את מטרתו ויבוא בלב הישיש, אשר שאל נפשו למות מות ישרים. עדת הרשעים צהלה והריעה למפלתו.

ויהי אך ירד ירד הרב, והנה נגה־אש הגיה על הארמון ועוד מעט ולהבה גדולה עלתה מתוך הרחבה, אשר לפני הבנין, ובעת ההיא נשמע מן המקום ההוא, והנה היהודים מתפללים כאיש אחד בקול רם נורא ואיום. התשוקה לדעת המריצה אחדים מנוסעי־הצלב לעלות על המגדלים, אבל גם משם לא יכלו להביט מעל הסוללות.

– היהודים נחש ינחשו! – קרא אחד מן ההמון.

הפתרון הזה למחזה הזר והנפלא בעיניהם, מצא מסלות בלבבם, עד כי רובם עמדו דומם והביטו בעינים נטויות אל הלהבה.

האש בערה עוד שעות מספר, והתפלה שבתה מעת לעת רק לרגעים אחדים. לאחרונה, והלהבות כבו נדעכו, קול הרנה והתפלה נדם, וחשכת צלמות כסתה את הארמון, אשר דממת קבר שוררת בו.

אין כוכב נגה במרחבי רקיע ושמים לבשו קדרות. הלילה היה ליל קר וסגריר, ונוסעי־הצלב, אשר סמר בשרם מקרה, התעטפו בשמלותם וישכבו למעצבה. ובבקר התנערו שנית וימהרו לגשת אל המלאכה.

המה התעתדו לקראת מלחמה כבדה, חצים ומות כיום אתמול; והנה הפעם אין שטן ואין מפריע; הסוללות עזובות, וגם המשמרות נעלמו, ואין קול ואין קשב. ויאמרו: אך ערום יערימו היהודים ומתנכלים עלינו בתרמיתם. ויגשו ראשי הצבא לשית עצה וגם שאטאגראין בתוכם, והנה נראו שנים שלשה אנשים נעים ונדים על הסוללה והלכו ורבו עד כדי עשרים במספר; אבל לא בעזוז גבורי מלחמה המה באים, כי אם חרדים ונמוגים ושחוח ילכו, אין בידם כלי נשק, והם נותנים אותו כמתחננים ומבקשים על נפשם. והנה נשמע קול קורא תחנונים: “חוסו נא עלינו, הבטיחו לנו את נפשנו לשלל, ואנחנו נפתח להם השער, ונקבל את דתכם עלינו”.

המהרסים הריעו קול ענות גבורה והידד, אך אחד הראשים שאל: “ומדוע באתם לבדכם? מדוע לא יופיעו כלם ויתנו תקף לדבריכם?”

– לבדד אנחנו – קראו בקול בוכים – עיניכם תראינה פה את כל החיים עוד במבצר הזה. רבנו יעץ עצה נואשת ואיומה. בראותנו, כי כלתה אלינו הרעה ואין מפלט, הואלנו לפרוץ אליכם ולמות במלחמה, לולא יגורנו לעזוב את הנשים והטף באין עזר ומחסה. אך כאשר נשבעתם גם לאלה מות וכליון חרוץ, אז אחזה את הרב חמה עזה ורוח עועים, ובצע את זממו הנורא, אשר חשב בלבו זה כמה. הן נכזבים אתם עתה בתוחלתכם, כי לא תהרגו את היהודים, ושלל לא תמצאו. בעזרת מתי מספר הבאים בסודו טמן הרב במעבה האדמה כל הכסף וכל הזהב, פנינים ואבני חפץ. ועליכם לערות בארמון עד היסוד ולהפוך ארץ משרש, לו הואלתם למצא את האוצר. ויתר הרכוש, בגדי שש ורקמה תפארה, וכל כלי חפץ ומרכלת, היו טרף ללהבות אש, לא נשאר מחוט ועד שרוך נעל. ואחינו, הנתונים במצור ובמצוק באפס תקוה, בחרו להמית בידיהם את נשיהם וטפם, מתתם לנפול ביד אויב, ואחר המיתו איש את אחיו. גם אנחנו היינו נכונים למות, רפו ידינו, וננוס בחרדה, ואהבת החיים גברה עלינו. החיונו נא. ולכם נהיה, ונבוא במסרת ברית אמונתכם.

מהמית העם ושאונו לא נשמע מענה הראשים וקול מליהם נחבא, אך הדברים “פתחו! פתחו!” קראו בחיל. והפליטים האובדים מהרו למלאות תפקידם, ועודם בשער נטרפו ונקרעו לגזרים בידי ההמון המתפרצים בחמת רוח, וישסעום כשסע הגדי.

נוסעי־הצלב השתגעו והתהוללו, בראותם, כי נכזבה תוחלתם לשלול שלל ולבוז בז. מעל גלי החללים סערו אל הארמון, ויתגעשו ויהמו בחפשם בכל החדרים ולא מצאו. ואחרי כי התגעשו העם בשצף קצפם עד בלי די, עזבו את הארמון המלא גויות, ויהרסו אל הקתדרלא, ששם אלצו את הכהנים בחזקת היד לפתוח אוצר הספרים ולהסגיר על ידיהם כל כתבי היהודים הצרורים בו, וישלחום באש בתוך הבית עד כלותם.

מכל עדת ישראל הגדולה והנכבדה, הפורחת מלפנים בעיר יורק, נשארו חיים רק איש ואשת נעורים, אשר באו בברית החתונה זמן מצער בטרם החלו ימי המצור והמצוק. האיש הצעיר לימים לא מצא עז ברוחו לדקור את אשתו האהובה, וגם בעיניה עוד יקרו החיים ונחמדו מהשליכם ככלי אין חפץ ברצון נפשה. ויתחמקו בעת הטבח הגדול באין רואה במהומה ומבוכה, ויסתתרו באחת הפנות, ששם מצא אותם הרוכב, שומר אבודיאל, ויצפינם כל היום ההוא. ובלילה התחפשו בלבושם, ויוציאם מן הארמון חרש, והמה נמלטו ובאו שלום לונדונה. ושאטאגראין נדמה ונדכא לעפר. זממו לא הפיק, ושארית נחלתו עלתה בעשן כלה; סוף המצור האיום, ויראתו את חמת המלך, גם מוסר כליותיו, כל אלה מסכו בקרבו רוח עועים ויהי כמתעתע. בכל זאת לא חפץ עוד להוציא את אבודיאל לחפשי, כי שנא אותו שנאה נצחת, וילך בנפשו אל החריצים לבקר מעמד אסירו. בעמל וכבדות הפך את המפתחות בחורי המנעול, ויאמר אל הרוכב הנלוה עליו בלכתו: “אמנם משמר־בטח בחרת”.

– מזה לא ינוס איש ולא ימלט – ענה העבד – בכל זאת יחפוץ לבי, כי תתן, אדוני, חופשה לנער האמלל; הן נכמרו נחומי עליו, כי הלא אבוד יאבד, אם תעצרהו עוד לארך ימים במעמקים.

ואולם שאטאגראין הקשה את לבו ונשבע, כי עד עולם לא יוציא עוד את אבודיאל לחפשי, כי אם מות ימות האסיר בכלאו במעמקי האדמה.

באנחה הלך אחריו העבד, וירא לאדונו את המרתף אשר עוד אתמול רפד לאבודיאל את יצועו בו. והנה נכר עליו הרושם החדש, כי שכב עליו אדם בלילה. אך האסיר לא היה עוד. ויבקשוהו בצריחים האחרים – ואין, ויחפשו בכל פנות המרתפים רחבי ידים. אבודיאל אבד ועקבותיו לא נודעו.


 

י.    🔗

הדסה הקיצה מתרדמה גדולה ופקחה את עיניה, אך חיש עצמה אותן שנית מפני קרני אור כהה, אשר נגה עליהן. נפשה עיפה מאד, והיא הוזה שוכבת בלי נוע על ערשה. חזיונות ומחזות שונים התרוצצו לנגד עיני רוחה, ולא ידעה בנפשה, אם ערה היא, או עודנה חולמת. אך הנה פתחה שנית עיניה, ותבט מבעד היריעות, אשר מסביב למטתה, אל חדר כלול בהדרו ורב תפארה, אשר קול מתלחשים הגיד לה, כי עוד אנשים נמצאים בו. ותחפץ לשבת על המטה, ואך התנועעה, מהרה אליה אשה לתמכה ולסעדה. “האח, עדה רעותי!” אמרה הדסה בקול כחולה ותושט לה את ידיה.

– מהולל אלוה וכל קדושיו! – קראה עדה – הנה היא תכירני. גשה נא הלום, רב נכבד! האח, הלא מפליא לעשות אתה.

– אתה פה, אלופי? – אמרה החולה עיפה אך בתמהון ועליצות – רבי נחמיה אוהבי הנכבד? הה, אלי! האם חלום חלמתי? ואיפה הנני?

– ברוען – השיב הרב.

– ברוען? – שנתה משתוממת – ואי זה הדרך באתי הלום? האינני נתונה בכף שאטאגראין? הכי רק חלום רע בעתני? אך לא! לא! כמו חי חרות על לבי הלילה הנורא ההוא, שבו שבוני שודדים בפקודתו. אבל מי הביאני הלום? ואי זה הדבר באת אתה לרוען? ואיפה המה יותם ואבודיאל?

– את הכל תדעי בעתו – ענה הרב בהסתירו המון רגשותיו. – אך חכי נא עוד ימים אחדים, עד כי תחליפי כח והתחזקת. לעת כזאת רב לך הבטחתי, כי נמלטה את מכף רודפך, ובמשכנות מבטחים תתלונני. אנכי אשב אתך, ואבין לך את כל, עד אשר תשובי לאיתנך. אך כיום הנך רפה עוד, בתי, ודברי ירעישוך מאד.

ואולם הדסה מאנה לחכות, כי קצרה רוחה לדעת את כל הקורות אותה בימים האחרונים. אז ספרה לה עדה, כי בלילה ההוא, אחרי אשר שלח שאטאגראין אותה ואת הדסה בלוית אנשיו אל ארמונו בגרינויל, הכירה עדה בדרך בין מלויה איש אחד מודע לה זה ימים רבים, והוא גם הוא הכירנה. האיש ההוא, אסבורן שמו, היה איש טוב וישר, וכאשר ספרה לו עדה את כל אשר עשה שאטאגראין לה ולהדסה, החליט להציל את שתי הנשים מכף אויבן, ויבקש עצה ותחבולה, איך להוציא את מזמתו לפעולות. והנה כאשר פגשו אנשי שאטאגראין בנוסעי־הצלב, אשר התגרו והתקוטטו בהם, השתמש אסבורן במהומה ומבוכה, אשר פרצה בין אנשי שאטאגראין, וימהר להמלט ביחד עם שתי השבויות. ובין כה והדסה חלתה מחלה קשה, ואסבורן היה נבוך מאד, מבלי דעת, לאן יוביל את החולה ואת עדה ידידתה. ואולם בדרך נודע הדבר לעדה, כי המלכה איליאונורה נמצאת ביחד עם המלך ברוען, ותזכור עדה, כי כבר הטתה המלכה פעם אחת חסד להדסה ותקראנה אל ארמונה, ותחלט עדה לשלוח את אסבורן אל המלכה ולספר לה את הרעה, אשר מצאה עתה את הדסה. ואסבורן מהר למלא את עצתה וימהר אל המלכה וגם הצליח לראות את פניה ולספר את כל הדבר, והמלכה קצפה מאד על שאטאגראין על מעשהו הרע ותמהר לשלוח עם אסבורן גדוד רצים, להביא את שתי הנשים לרוען.

את כל הדברים האלה ספרה עדה להדסה, ואולם היא הסתירה מפניה ולא ספרה לה דבר מכל הקורות את היהודים במבצר יורק, כי היתה עוד הדסה חולה ורוחה נפעם ונרגש מאד.

ואולם כעבור ימים אחדים, הוטב מצב בריאותה, ומעט מעט ספרו לה עדה והרב ר' נחמיה את צרות היהודים ביורק ואת מותם הנורא, ורק על־דבר אבודיאל לא ספרו לה דבר, ותחשוב הדסה, כי הצליח להמלט ולברוח לארץ מולדתו, אחרי כי איש לא ראה אותו בין היהודים אשר במבצר יורק.

ובין כה נודעו למלך ולמלכה כל מעשי שאטאגראין ואת כל אשר עשה ליהודי יורק, ויקצוף המלך מאד על הדבר הרע הזה. וימהר להוציא פקודה, ליסר את החטאים ולשמור מהיום והלאה על היהודים, לבל יאונה להם רע.

והנה כאשר ספרו למלך את כל אשר קרה ליהודי יורק, וביניהם גם ליותם שר הרכוש אשר לו, ויזכור המלך את מלכה בת יותם, אשר אהב אותה לפני עלותו על כסא המלוכה, ואשר היא גם היא אהבה אותו, בחשבה אותו לאחד מפרשי המלך, ויחרד ריכרד לשלומה ויוסף לחקור ולשאול על דבר בית יותם ואת אשר היה להם. אז ספרו למלך על־דבר מחלת מלכה, אשר חלתה מיום עלותו הוא על כסא המלוכה, ועל דבר מותה הנורא, וישמע המלך ויבן וידע את כל אשר נשאה וסבלה בגללו.

וירע הדבר הזה מאד בעיני המלך, ולבו מלא יגון ועצב על צרת נפש האומללה, והמלכה אמו, אשר ידעה סבת עצבונו ויגונו, בקשה תחבולות לנחמהו, אך הוא מאן להתנחם. אז גלתה המלכה את אזניו, כי ברוען יושבת עתה הדסה6, אשר היתה רעה נאמנה למלכה; וימהר המלך לקרוא אותה אל ארמונו, לדבר אתה ולחקור לדעת מפיה את כל אשר נודע לה על־דבר בית יותם.

ותספר לו הדסה בדברים מעטים את כל אשר ידעה על־דבר בית יותם ועל מחלת מלכה בתו ומותה. ואולם המלך הוסיף לחקור ולשאול אותה:

– הלא קרובה היית אל המשפחה הזאת עד מאד, והנה אמרת לי, כי הועיד יותם את בתו להיות לאשה לאבודיאל, ומדוע אפוא לא נשא אותה אבודיאל לאשה?

– מלכה אהבה איש אחר – ענתה הדסה – ולעולם לא היתה נותנת את ידה לאיש, אשר נארשה לו, בעת כי לבה ונפשה היו נתונים לאחר, אם כי באפס תקוה אהבה אותו.

– הנה רואה אני – הוסיף המלך לדבר – כי נודעו לך גם מצפוני לב מלכה ורגשותיה; הגידי לי אפוא, מה חשבה מלכה על אדות האיש, אשר אהבה אותו והוא עזב אותה וישכחנה? האם קצפה עליו ותחשבהו לבוגד ותקללהו בלבה?

– לא, לא – קראה הדסה – היא לא קללה אותו, היא רחשה לו אהבה וכבוד עד נשמת אפה האחרונה.

– האומנם שוה היה האיש ההוא בכל הכבוד הזה? – אמר המלך נרעש מאד – הידעת אותו גם את?

– הוא נקרא לה בשם הפרש מרדונט – השיבה הדסה.

– הרק נקרא לה בשם זה? – אמר המלך חרד מעט ויוסף לחקרה – התחשבי, כי הוא רמה אותה והסתיר מפניה את שמו האמתי?

– אדון נעלה – ענתה הדסה אחרי החרישה כמעט – הן הרגע הזה הכי־נכבד הוא, עד אשר לא אדע לבחור לי דברים ולענות למלכי המרומם ביראת הכבוד הנאותה לו. ואולם אגלה נא למלך, כי סוד רעיתי בקברה ינוח ובלבי אני, איש בלעדינו לא ידע את כל אשר קרה לה. אך אוכל להגיד לאדוני רב החסד, כי בכל רגשי לבבה הטהור אהבה מלכה את האיש הדגול־מרבבה ההוא, אשר, אהה, אך לימים מעטים הציל לפנים את נפשה ממות. היא לא התאוננה עליו, כי לבה מלא אהבה לו ונפשה הבינה, כי איש כמוהו לא יכול לעשות אחרת, ולכן לא חשבה את מעשהו לבגד, אך הוסיפה לאהוב אותו עד יומה האחרון וברגעי חייה האחרונים התפללה לשלומו ואשרו.

מבלתי יכלת להתאפק מהמון רגשותיו, מהר ריכרד אל אמו ובנפלו על צוארה קרא מנהמת לבו: – הה, אלי! היא אהבתני עד יום מותה, ואנכי


– התאושש נא ריכרד, בן יקיר לי – אמרה איליאונורה – אל נא, תתבונן הנערה, מה הומה לבך ומה נפעם רוחך.

– העלמה הזאת יודעת סודי, והיא תצפנהו בלבה – השיב המלך – לה נאוה להיות רעית מלכה. אי זה הדרך באה הלום?

ותספר לו המלכה את כל הקורות את הדסה וגם על דבר אבודיאל ספרה לו, כי שם אותו שאטאגראין בכלא אשר במבצר, ומי יודע אם לא שלח בו כבר ידו וימיתהו.

– הוי, זה שאטאגראין זד בליעל! קרא המלך ויבער אפו – זה שנית שמעה אזני היום צועקים עליו חמס. גם השר סאליסבורי קרא היום באזני שם עלם, אשר תפש שאטאגראין ויתנהו בכלא. ואולם אנכי לא הקשבתי אז לדבריו, כי הייתי נדהם מאד לשמע הספור על דבר מות יותם ומשפחתו. העלמה העניה! אך אל לנו לעזבנה. הגמון! קרא נא אותה הלום.

ההגמון הוגא, אשר חכה כל העת ההיא בירכתי החדר, הוביל עתה את הדסה, וילחש לה בלאט: – כאשר אחזה לי, הנה נוטה לך המלך חסד; גרשי נא הפעם עצב מלבך, והשכילי להיטיב ולהועיל לך מאור פני מלך.

ואולם הדסה לא חפצה לבקש דבר לנפשה, כי כל מגמת חפצה היתה עתה למהר ולעזוב את ארץ אנגליה, אחרי אשר הגיעה לאזניה שמועה, כי גם דון יוסף אבודיאל חתנה מת בין שאר יהודי יורק בימי הפרעות הנוראים. אז החליטה לנסוע לאבותיו אשר בטולידה ולהתישב עמהם.

– נכמרו נחומינו עליך, ילדה עניה – החל המלך לדבר – הנה שמענו את הרעה אשר מצאתך באבדן קרוביך, וננוד לך מאד; אך הבה, נראה נא, אם תקצר יד מלכך לחבש את המחץ, אשר הכה אותך קשי יומך. אין את נפשנו, כי תחישי מפלט לך אל אנשים זרים.

– אבות דון יוסף אינם זרים לי – ענתה הדסה.

– דון יוסף? – קרא המלך בחרדה – הלא יקרא שם חתנך אבודיאל?

– אמנם כן, אדון רב חסד: דון יוסף אבודיאל.

– מרום! – קרא המלך – היתכן? מאין באה לך השמועה, כי מת הוא?

– מלונדון הגיעה לנו – השיבה הדסה.

– אבל אנכי אגדך, כי שמע־שוא הוא – קרא ריכרד בעליצות נפש – יוסף! יוסף! אכן, זה היה השם, אשר הזכיר היום השר סאליסבורי בדברו על־אדות שאטאגראין! האח, אלי! הלא תמצא ידי להיטיב מעט מזער. אמי! הואילי נא, כי עוד תעמוד פה העלמה, ואנכי עוד מעט ואשובה.

וימהר לצאת, ולב הדסה פחד ורחב, ותחל ותרעד כעלה נדף; ההגמון דבר על לבה רכות, ויאמר: – הכוני לקראת שמחה גדולה, כי אמנם שמועת־שוא שמעת, אבל עתה יודע לך דבר לאמתו.

בעת אשר הגבירה הלכה הנה והנה בקצר רוח, ותבט לפעמים בעיני חמלה ודאגה על העלמה, ספר הוגא את כל אשר נודע לו משבי אבודיאל ושבתו בבור כלא.

– הדסה הנעימה עוד תשוב תפרח כשושנה באבה – אמרה איליאונורה בשחוק על שפתיה ועינים רטובות.

עוד טרם כלתה לדבר, והנה שב המלך ואחריו בא איש צעיר לימים החדרה. “אבודיאל!” קראה הדסה ולא יכלה עוד להוציא דבר מפיה משמחת פתאם ואושר.


 

יא.    🔗

אחרי שוב רוח הדסה אל קרבה ותתעורר מתמהון ממבוכת נפשה, אשר באה לה משמחת פתאם, ואחרי הביאה את דודה אל הרב ואל עדה רעותה, וישמחו ויעלצו יחד כשבעם, אך אז היה לאל ידם לספר ולבאר איש לרעהו את כל המוצאות אותם; יען גם אבודיאל היה נרגש ונפעם מאד, מבלי הבין אי זה כרוב סוכך הגין על אהובתו משאת נפשו ויביאנה הנה. גם און בן עדה היה אתם שם, ואמו, אשר למראה פניו כמעט שבה לימי נעוריה, לא חדלה לקרא באזני כל: – ראו נא מפעלות בני, מעשה ידיו להתפאר! ה' הרבה חסדו לו, למען יוכל לשלם ביום הזה לאבודיאל בעד כל הטוב והחסד, אשר עשה דודו ברוך לנו.

וזה היה הדבר: און היה חרד מאד על כי שודדה אמו ועקבותיה לא נודעו, וכל תחבולותיו, למצא את יותם או את שאטאגראין ולשאל את פיהם, נשארו מעל. נבוך מאד מפחד ודאגה היה נע ונד הנה והנה, עד כי נודע לו לאחרונה, כי באו היהודים אל הארמון ויתבצרו בו. ובראותו, כי שם הפרש מצור על המצודה, עוד הוסיף להשתומם, ונלאה למצא פשר בכל התהפוכות האלה.

והנה פעם אחת שמע שיחת אזרחים, אשר מפיהם נודע לו, כי שבו אנשי שאטאגראין ויובילו אל הארמון נערה אחת וגם אשה באה־בימים היתה אתו. אז ידע אל־נכון, כי זאת אמו היא. עתה הבין גם את השיחה בין שתי הנשים האיומות בבית הבוער. אבל איפה הוליך את השבויות, ואיה מקום מחבואן? שבוע ימים פשט און בכל הככר, ויחקור וידרוש ויחפש הלוך וחפש, אך כל עמלו ותחבולותיו היו ללא הועיל. וישב עיף אין־אונים יורקה, ובכליון עינים חכה לעת־מצא, כי יוכל לבוא אל הארמון הנצור.

והנה בעודנו נער קטן משחק עם נערים כגילו, הסתתר באחד הימים ביער הקרוב אצל העיר. פתאם נבקעה הארץ תחת כפות רגליו, והוא נפל במערה. לקול צעקתו מהרו חבריו לרוץ אליו, אך יען נסתר מנגד עיניהם ולא מצאוהו, אמרו אך מצחק הוא והתולים עמדו, וישובו וירחקו ממנו. בין כה התאושש מפחדו ויתאמץ לעלות ממעמקים. אז התענג על תמהון לב חבריו, אשר לא יכלו למצא מחבואו, ויגמור בלבו להתחבא פעם בפעם במשחקיו במקום־סתר ההוא ולהוליך את הנערים שולל. כה הסכין לשבת במקום אפל במעבה אדמה, עד כי באחד הימים החל לחקור למטרת המערה הזאת, וימצא, כי הדרך הצר והאפל מוביל עוד מטה מטה במעמקים. וילך הלוך וגשש באפלה בארחות עקלקלות, והנה שמה בתחתית המערה נהיה הנתיב רחב ומרוח, גם אור נראה לעיניו, ובלכתו הלאה ראה, כי האור ההוא יוצא בעד שבכת ברזל, ודרך חוריה נראה לעיניו בנין גדול ונשגב, מוזר לו מתמול שלשום. תשוקתו לדעת המריצה אותו ללכת אחרי קרן האור הנראה מרחוק, ויבוא אל חדרים נאורים ורחבי ידים, אשר למראה החלונות מעשה שבכה, הנקרעים בם מלמעלה, הכיר כי חלקי מרתף המה, ושם פגע בדלת ברזל מסוגרת, ואין דרך עוד לנטות. אז הפנה שכמו וישב על דרכו, אשר בא בה.

והנה עתה זכר און את המקרה הזה, ויבן כי המערה ההיא מובילה אל הארמון, וימהר אל היער וימצא את המערה וירד בה הלוך ורדת, עד אשר הגיע בפנים להבים ולב דופק בחזקה עד בית הכלא, שבו היה אבודיאל אסור. ומה מאד השתוממו גם האסיר וגם און, בפגשם ככה איש את רעהו. המחזה היה להרעיש לב, ואולם שמחת און נשבתה מהר, אחרי אשר ספר לו אבודיאל, כי כפי שספרו לו שומר: – שלח שאטאגראין בלוית אנשיו את הדסה ואת עדה מתוך הארמון, והוא בעצמו לא ידע, איפה שלחן.

אז נועצו אבודיאל ואון בן עדה ויחליטו, כי אין טוב להם בלתי אם לפנות אל השר סאליסבורי, היודע את אבודיאל זה מכבר, ולבקש מאתו, כי ישתדל לפני המלך להוציא פקודה לשאטאגראין, להשיב את הנשים השבויות.

וימהרו לצאת מן המרתף, ובאין שטן ומפגע על דרכם הגיעו עד יפה הנוף, אשר השר יושב בו; והוא שמח לקראת אבודיאל ויקדם את פניו באהבה, וכשמעו את כל קורותיהם התחמץ לבבו וימלא כעס ויגון, גם לא אחר לצאת אתם לדרך, לבוא אל המלך ולהתאונן באזניו על שאטאגראין. ויפגע בדרך בקרבת רוען את המלך, ובעמדם באחד המקומות לנוח, בא עמו בדברים ויודיעהו את משפטו וריבו, אבל המלך לא הטה אזן קשבת לכל דבריו, אחרי שמעו מפיו כי מתה מלכה. ורק עתה בדברו עם הדסה, והיא הזכירה לו את שם דון יוסף, עלו על לבו גם דברי סאליסבורי, ואז השיב לחתן את כלתו ולעדה את בנה.

המלך והגבירה הרבו לקחת חבל באושר הנאהבים והנעימים, אשר קבצם ה' מחדש. המלך הואיל לקחת את אבודיאל אחר כבוד ולתת משרת דודו על שכמו; אך גם נשא את פניו בהשיב העלם בענות חן, כי יבחר ללכת על משמרתו הכבודה בחצר מלך פורטוגל. אבל הגבירה הפצר הפצירה, כי יחגו את חתנתם ברוען, למען תוכל לשמוח בשמחתם, אשר אמנם כחפצה כן היה אחר חג הפסח. לר' נחמיה היתה השמחה לברך אגודת הבנים היקרים והנאהבים לו כנפשו, ולסדר הקדושין תחת חפתם. כי לתמהון לב מתי מספר היהודים הקרואים לברכות הנשואין כדת, הופיעה איליאונורה בעצמה אל חג הנשואים ותגש לכלה באהבה מנחה: שמלה יקרה וקשוריה עם זר עלי הדס על צניף טהור. כל הנצבים בכו בכי גדול עת טרם ברכות הנשואין נשא החזן תפלת “אל מלא רחמים” בעד נשמות ברוך ושפרה, ולבקשת הדסה עוד הוסיף בעד נשמות יותם וחוה ומלכה ור' יוחנן, ונשמות כל קהלות ישראל הנהרגות. הגבירה לא עצרה דמעותיה. “זכרי נא, בתי אמרה אל הכלה הבוכיה – כי רעיה כאם רחמניה הנני לך כל הימים”.

ר' נחמיה שב אל עדתו לונדונה, אך עדה הזקנה הלכה עם הרעים האהובים, אשר שמו דרכם ראשונה לטולידה, וגם און נלוה עליהם.

במולדת אבודיאל אהובה שכחה הדסה ימי צרותיה, וימי שלוה ואושר באו לה עם??יד לבה. גם און מצא לו אשת נעורים בת פורטוגל נעימה, ועדה הזקנה היתה אומנת באהבה את נכדיה כצאצאי הדסה יחד, אשר גם הם כאם זקנה כבדוה ויאהבוה.

אחרית מסע־הצלב היתה להכרית. ריכרד לא ראה חומת ירושלים בעיניו, ואך חנם שטפו נהרי נחלי דם אנגליה במלחמות קשות את סאלאדין. מלהקת שודדים ומרצחים, הבאים עם שאטאגראין אל המחנה, מתו מרביתם, ולרגל מעשי תעתועים והוללות, בדבר ותחלואים ויד כל עמל; וקצתם נפלו מדוקרים בחרב אויב, ואך מעט מזער ראו?ם שובם אל ארץ מולדתם.


הקלדה: אילנה רונן; ליאורה פוזנר נהרי

הגהה: עמינדב ברזילי


  1. מגן, פאנצער  ↩

  2. התחזקה.  ↩

  3. “הסתתררו” במקור, צ“ל הסתתרו – הערת פב”י.  ↩

  4. “עזרתו” במקור, צ“ל עזרתה – הערת פב”י.  ↩

  5. “גדודי” במקור, צ“ל גדודו – הערת פב”י.  ↩

  6. “עדה” במקור, צ“ל הדסה – הערת פב”י.  ↩