מנחם בן סרוק נולד בעיר טורטוזה (בספרד) לערך בשנת ד“א תר”ע (910) וִימת לערך בשנת תש“ל (970). הוא היה מבני עניים, וימצא מחסה ומשען בבית ר' יצחק אבן שפרוט אבי הנשיא המפורסם ר' חסדאי. מנחם היה הגדול בחכמי הלשון בזמנו, והנשיא חסדאי עורר את רוחו לחבר ס' אוצרות השרשים של לה”ק. ויכתוב מנחם את ספר ה“מחברות” המהולל, אשר בו גלה את שרשי הלשון בבינה יתרה, ויערוך במערכה את כל המלים המסתעפות משרש אחד, וגם באר לפי דרכו מקראות רבים בתנ“ך עפ”י חכמת הלשון ובשכל טוב. אבל “מחברותיו” אלה המיטו עליו רעה גדולה, כי המדקדק, בן-זמנו, דונש בן לברט קנא בו קנאה גדולה, ויבאש ריחו בעיני הנשיא חסדאי (עיין להלן). והנשיא הטה אזן לדברי דונש, ובאפו כי עז צוה למשרתיו ליסר את מנחם ולהשליכו מביתו. מנחם האמלל כתב אז אגרת מלאה תוכחות אל הנשיא, אך הנשיא ענהו בלעג: “אם הֶעוית, כבר הביאותיך למשפט, ואם לא העוית – כבר הביאותיך לחיי עולם הבא”. דברי הלעג האלה העציבו מאד את רוח מנחם, וישב ויכתוב להנשיא מכתב ארוך, אשר בו סִפר לדור את כל הקורות אותו. המכתב הזה יקר גם מפאת סגנונו, וממנו נביא בזה דוגמאות.– מנחם היה סופר פרָזי מצוין, וגם בדורות שקמו אחריו קשה למצא סופר פרזי חרוץ כמהו; ואולם במלאכת השיר לא מצא את ידיו ואת רגליו ושיריו האחדים שנשארו בידינו הם גרועים עד מאד. – “מחברות מנחם” היו לעינים למבארי התנ"ך גם בדורות הבאים, וגם עד היום לא אבד ערכן.
מאִגרתו אל ר' חסדאי הנשיא 🔗
אפקיד חמסי ביד אֵל, ואליו עיני תבכינה,
במו פי אתחנן לדורש העשוקים, בעוד נשמתי
בי על ריבי אשוֵע. ואם סלף תדברנה שפתי–
הִוָתי הציקתני, ואם יהנה חִכי נלוז – בלבי
רובצת שלהבת. על כן לא טוב לרוזנים לבחול
אִמרי מרי-נפש, כי קטב תוּגָתָם ישכְרֵם
לרגעים… שמע נא דברַי, אדוני הנגיד הגדול:
מחֹמֶר קֹרַצת כמוני… וצל ימינו עלי ארץ;
וכבירים אשר ישֻגבוּ, ודלים אשר ידאָבוּ, יחד
על עפר ישכבו… אני הגבר הנדאָב, בלא-עת
יומי עָרַב… מה ארכו רגעי לילי אשר לא
נִקבע בם שחר, גם יְרֵחי הוּעם בעָבי מַאְפֵל…
אני הגבר הנדוָה אשר בלי בֹסֶר קהו שִנַי1…
מה אעיד ומה אדמַה, ללבי אשר יֶהמה,
וישתוק משאגותיו?! חשבתי כל פרץ, מִני
שום אדם עלי ארץ, וכמוני בכל כואבים לא
מצאתי. ל“אין כל חדש” נוצרתי מַכחיש 2, כי
כמוני לא הָיָה גם לא גז חיש… על חמסי אני
בוכה… ועל סלף דיני תתעלפנה עצמי…
ועפעפַי יזלו מים, ובבותַי לילה ויום לא
תפוגינה, עד אשר ענְני שַחק לא השיגוני
בנטפיהם ולא נצחוני ברעף רביביהם3. כי
עיני תִטופנה כגִתות, ורסיסי מרום מחֻלקים
לעתות: עת טֹהר ועת בֹהר, עת בקר ועת
עָבות… ותהיינה עיני כנחָלים אשר לא יבגודו…
הלא יוצר עין ישקיף וירֵא, הלא דָלֹה יִדְלֵם,
ויופיע לעשות משפט מדָמי. זאת נודע מִני
עד כי כל משַוֵעַ נֶעתר… מי הוא גָזול נעזב?
ואֵיפה דמעות עשוקים נכחָדו? זאת תקוָתי
בעניי… כה חַקות לי בתשובת אגרתי אשר
שלחת אלי לאמר: "אם הֶעוית, כבר הביאותיך
למוסר, ואם לא העוית – כבר הביאותיך לחיי
העולם הבא". הזאת חשבת למשפט?… וכי
תַחסום את פי ברוח קדים, ותַאֲלים 4 את
לשוני בהבלי מהתֵלות? הלא מֵעֲפָרְךָ עפרי…
ועתה שמע נא בן אדם, הלא איש אתה, ומי
כמוך בישראל, הלא לך לדעת את המשפט…
וכי תאמר " אם העוית ואם לא העוית", הנכון
לשפוט על “אם”?… ואני ידעתי כי לא ה'
הֱסִיתך בי, כי אם בני האדם, יֵרא ה' עליהם
וישפוט… ואתה בן אדם, שמע נא את דברי
עבדך… אם לה' פעלת ולעשות נכוחה נָטית,
מדוע לא קִנאת בהוללים אשר חִללו עלי
מועד ושבת? הלא לעיניך הֲלָמוּני, לפרום
ביום מנוחת קדש מַדַי. ולהרוס שערי ביום
שבת-קדש… וגם ביום המועד– מבחר המועדים
צִוית להחריב בניָני, ובידיהם הלמוּהו בכַשיל
וכֵילפות, לא על ידי נכרים כי אם בידיהם…
אם יש מלים השיבני – אך במשפט, ולא
בכח הזרוע… הלא יכלת לחַמץ דיני
וּלְמַהְמֵהַ משפטי, עד אשר יגָלה צדק…
החצר אשר צוית להחריב, לי לאַחי היתומים
היתה למורשה; הלא אלהים יריב ריבם… יש
עמי עוד תשובות… ואם עתה יש לה5 דמָמה,
אחרי יום תשמע שאונה… אם אלוהים ילַוֵני
ולא יאסוף רוחי, קָנים6 ימעטו ויַמים יחסרו
וקְלָפים7 יצערו בחוקקי משונאי כרועַ מפעלם…
אזכיר קדמוניות לא להועיל אך עתה הֱציקתני
בטני. עורה אדוני והתבונן – ולב עָגוּם תַרנין,
אם פניך לא תַעֲנין… תחלת אודותי היה עליך
לכַבדני, עִמדי8 לפני אדוני אביך…אֲהֵבַנִי
וימשכני בחבלי ידידות, וכל ימַי אשר פרש
עלי צִלו. שמש לא יַך עלי. הלא לפי כח
מזער בינתי ספַרתי מַהלליו, והנם כתובים על
אֲרון-הָעֵדות בבית זבול אשר בנה לשם
אלהיו, והמכתב מכתב ידי הוא… אחרי זאת
זכר-נא אדוני ליל תמרורים אשר בו נֶאספה
גבִרתי יולַדתך… אם לא בחצות לילה רגלי
באת אלי, לתקן סֵפֶד ולהַחריז נֶהי; מצאתַני
ואני כותב, ונזהרתי טרם תַזהירני 9. ויהי כי
ראית כה נשבעת באל עליון: "שמורה זאת
תהיה לך כל הימים" – ואתה זנחת ותִמאס!…
בהֵאסף אדוני אביך כונַנתי רב סֵפֶד, וחַקותי
דברי קינות אשר קוננו כל ישראל דבר יום
ביומו כל ימי הָאֵבל. ועל קַל מזאת10 צִוה דָוִד
משיח ה' לפני מותו להיות בנֵי בַרְזִלַי הגלעדי
באוכלי שֻלחנו. ומה הגמול אשר גמלתַני?
ומה השִלוּם אשר שִלמת לי אחרי אשר
שַמתי אגרות מַהלליך אחשתרָנֵי רכב…? ועד
הֵנה לא הסירותי תֻמָתי ממני ועודני זורֵע
מהלליך וּמזָרֶה שבָחיך כטל על האדמה…
ואחרי זאת זכר-נא אדוני כי הביאותַני ממרחק
מנוֵה מַרגוע… אַצתי, חַשתי ואבא… נִדבותיך
לא העירוּני, בלתי אהבתך עוררַתני… ויהי
כאשר באתי צִויתני על מלאכת למודים,
עבודת לשון-הקודש… וחי ה' וחי נפשך אם
לא הקימותי מצוָתך מדאגה ומרעָבון ומתוך
ערום וחוסר כל, ועין ימיני כָהה תִכהה אם
הִשיגה ידי דֵי מחסורַי, ואם לא הֻתַּכתּי
במצרף בור רעבון! ואלוהַ הקשיח את לב
אדוני – ואִמץ את לבבו מִדַעת את עמָלי…
הכזה יהיו תשלומי איש שֵכל, ואם אלה
גמוליו? מדוע זרעתי חטים וקוצים קצרתי,
וארץ אשר מאד נָעמה הֶעלתה לי בָאשה?
ואִלו זרעתי תַלמי מְלֵחָה וזרעתי בארץ לא
זרועה, החרשתי11; כי אין פרי למלֵחה…
ועתה אדוני אנה אוליך את דַלוּתי… הבה לי
עֵצה, איך תגָדֵר הַפִרְצָה, אחרי כָלה ונחרצה…
מרוב שיחי וכעסי דבַרתי עד הנה, ואדוני
יודע כי לא נכון להוכיח מרי נפש ולא
לגעור בַהֲוֵי12 לבב… כי במצוק ידברו – כי
בחרו מות מחיים.
-
ר"ל שנוסר בלי חטא. ↩
-
אני וגורלי הם הכחשה למאמר “אין כל חדש”, כי כמוני לא היה וכו'. ↩
-
דמעותי מרבות לרדת יותר משימטרו העננים על הארץ. ↩
-
הפעיל מן “אלם”. ↩
-
לתשובתי. ↩
-
עטים ↩
-
גליונות נייר ↩
-
יען אשר עמדתי ↩
-
ר"ל עשיתי מדעתי טרם שאלת מעמי. ↩
-
והן בשביל דבר קל מזה. ↩
-
אלו עשיתי טובות לאנשים רעים והם גמלו לי רעה החרשתי. ↩
-
מל' “הוָֹה” – שבר. ↩