לוגו
ר' עמנואל בן שלמה הצִפרוני מרומא.
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

עמנואל הרומי, ממשפחת הצפרונים, נולד קרוב לשנת ה“א ל' (1270) וימת אחרי שנת ה”א צ' (1330). מקורות חייו לא נודע כמעט מאומה, כי המקור היחידי לתולדותיו נמצא ב“מחברותיו”, אשר בהן אמנם יספר לנו פרטים רבים מתולדותיו, – אבל בהיות דבריו מעולפים במליצות, ומאהבתו את הלצון וההפלגה והגזמה, קשה לדעת אם באמת קרו לו המקרים אשר יספר, או רק לצון ובדותא חמד לו. רק זאת נדע בברור כי ישב בעיר רומא, ועפ“י חקירות חדשות הוברר כי היו לו מהלכים עם המשורר האיטלקי המהולל, דאַנטע. ומלבד זה התהלך באחוה וברעות עם גדולי החכמים והמליצים העברים בזמנו (ר' קלונימוס הנ"ל, ר' יהודה רומאנו, ועוד). עמנואל היה חכם גדול בכל מקצעות החכמה, וגם חבר חבורים רבים וביחוד פירושים לספרי הקדש (רק חלק קטן מהם נדפס). כמו כן ידע לשונות רבות, ויכתב סוניטין אחדים גם בלשון האיטלקית. אך ביחוד נודע שמו לתהלה ע”י מליצותיו ושיריו שנקראו בשם “מחברות עמנואל” (נדפסו פעמים אחדות). ה“מחברות” נעשו במתכונת ה“תחכמוני” של החריזי (וגם לא קטן מספר המליצות והחדודים אשר לקח עמנואל מספרו של החריזי), אבל עמנואל עולה על החריזי בסטירתו השנונה וגם בעושר שפתו. הדר מליצתו וסגנונו וכח חדודיו יראו לנו ביחוד בשירי עגבים (או יותר נכון ב“נבול פה”) אשר בהם הפליא לעשות. אמנם עמנואל נסה כחו בכל מיני שירים: בשירי תאור, בשירי למוד, וגם בשירי מוסר ותפלה, אך כל כחו וגבורתו הוא רק בשירי לצון וסטירה, ואין סופר כמהו אשר הצליח ב“עקימת הכתובים” לצרכי ליצנות דקה וגם גסה. כי ע“כ הוא מצטיין ביותר בפרוזה חרוזית, שבה יעקם את הכתובים ככל חפצו, מבלי שהוא אסור בכבלי המשקל, תחת אשר בשירים שקולים לא הגדיל לעשות. – הוא היה הראשון אשר החל להשתמש בשירי זהב (סוניטין; זה“ב בגימטריא י”ד כמספר השורות שבסוניטה), ובמחברותיו יש סוניטין רבים, אבל עפ”י רוב הם מתנהגים בכבדות; וגם שיריו במשקל המקובל הם קשים וחסרי מתק וחן, אעפ“י שהם עשירים ברעיונות יפים ומחודדים. עמנואל חשב א”ע למשורר מאין כמוהו, והתהלות שהוא מפזר לעצמו מביאות לידי גועל נפש; אך באמת היה משורר בינוני, וכל כחו רק במליצה חרוזית. וגם בכל יפי סטירתו וברק חדודיו, הוא מוגיע את הקורא בפטפטנותו היתרה, ובאהבתו לערום ערמות פסוקים ושברי פסוקי על כל רעיון ורעיון (בזה הוא גרוע הרבה מר"י החריזי). – שפת עמנואל היא עפ"י רוב בלולה מלשון המקרא והתלמוד וגם מסגנון הפילוסופי, ולכן עשירה שפתו מאד. ולא נבצר ממנו להביע כל רעיון בדיוק נכון. אנחנו נביא בזה דוגמאות מכל מיני מליצותיו.

 

הנשים והאנשים.    🔗

(יתד ותנועה – ד' פעמים).

מְעַט קָט פְּתַיּוּת וּמֹרֶךְ וְכִילוּת

לְאִשָּׁה לְמַעֲלָה וּלְאִישׁ לְשִׁפְלוּת1;

יְבוֹאוּן בְּעָרְמָה וְאֹמֶץ-גְּבוּרָה

אֲנָשִׁים לְמַעֲלָה וְנָשִׁים לְנִבְלוּת2;

וְרוּחַ נְדִיבִים בְּאִישִׁים פְּאֵר הוֹד,

וְנֶחְשַׁב נְדִיבוּת לְאִשָּׁה כְּסִכְלוּת.


 

תמר היפה ובריעה הכעורה.    🔗

תמר תשא עיניה השמימה ותוציא צבאם במספר, ואל ארץ תביט ותָקיץ יְשֵני אדמת עפר.

בריעה תהרוג הָאֶפְעֶה בעיניה, ולוּ ראה אותה השטן ברח מפניה.

תמר לסַפר הודה נִלאינו, ולוּ פגעה בבני אֵלים יאמרו לה הננו ועָלִינו.

בריעה טובה בימי בכורי ענבים, לתלותה על האילן להבריח הזאבים.

תמר – יצאתי בחצות לילה פעם ופעמים, לראות אם יש לנו תמורת עיניה בכוכבי שמים.

בריעה – לוּ היו כמוה כל הצבִיות, לא הוצרכנו להצטוות על העריות.

אלו היתה תמר בַשָמַים נתונה, לא עבדו האומות לשמש וללבנה.

אלו הייתי כהן גדול בישראל, שלחתי את בריעה המִדבָרה לעזאזל.

תמר – לוּ היתה כתבניתה “בתולה” אשר בשמים, לא נסע השמש לעולם מ“בתולה” ל“מאזנים”.

המֵת עם בריעה ביום אחד אַשריו, כי מטִרדת השטנים3 עליה, ישובו מִדלוק אחריו.

תמר – לוּ עשָׂאה בשמים אֵל עֵילום, יריבו עליה ולא היה במרומיו שלום.

בריעה תאמר מדי צאתה: ברחו אחי, כי לא יראַני האדם וחי!


 

על הנשים הכחולות.    🔗

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וג' תנועות).

דּוֹדִים! בְּלִבְנַת יַעֲלָה, אִם לֹא יְדַע-

תּוּהָ תְמוֹל, אַל תִּבְטְחוּ בָטוֹחַ4;

כִּי רָאֲתָה עֵינִי שְׁחוֹרָה מִשְּׁחוֹר

שָׁבָה לְבָנָה אַחֲרֵי הִטּוֹחַ5.


 

בשבח עפרה.    🔗

(ח' תנועות).

– – – שָׁם רָאִיתִי עָפְרָה בָרָה

וּמְקֻטֶּרֶת מוֹר וְּלְבוֹנָה;

יוֹם צִיֵּר חוֹנֵן הַצּוּרוֹת

אוֹתָהּ, מִכָּל עֵסֶק פָּנָה,

לֹא הוֹלִיד עַל תֵּבֵל כִּדְמוּ-

תָהּ וּבְצַלְמָהּ עוֹד לֹא שָׁנָה6 – – –

רֹאשָׁה עָלֶיהָ כַּכַּרְמֶל

וּשְׂפָתֶיהָ מָן תִּטוֹפְנָה – – –

וּלְחָיֶיהָ כָּל הָאוֹרִים

בָּם תִּזְרַחְנָה, בָּם תַּעְרֹבְנָה,

וּבְנִרְדָּם7 לֵב נִרְדָּם8 יֵעוֹר

וּבְנִיר-דָּם9 כָּאוֹר תָּאוֹרְנָה.

עֵינֵיהָ לַהַט הַחֶרֶב

תִּתְהַפֵּכְנָה אֶל כָּל פִּנָּה.

עֶשְׁתּוֹנוֹתַי וּמְזִמּוֹתַי

גַּם עֵינַי בָּהֶן תַּבֵּטְנָה,

מִשְׁתָּאוֹת מַחֲשׁוֹת לָדַעַת

אִם תִּגְרַשְׁנָה אוֹ תִקְרֶאנָה;

לֹא הִבְחַנְתִּי אַךְ הֶאֱמַנְתִּי

כִּי הֵן אוֹמְרוֹת: לֵכְנָה שׁוֹבְנָה!…


 

שיר אהבה.    🔗

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).

לִבִּי לְחִשְׁקָךְ, הַצְּבִי, יִכְסֹף

וַיְהִי בְּלִבִּי חִשְׁקְךָ כָּנוּס;

אֶתְמַהּ לְלִבִּי יַט לְחִשְׁקֶךָ10

כִּי תֶּאֱנֹס אוֹתוֹ וְהוּא אָנוּס;

לִבִּי הֲכִי תִרְצָח, וְתוֹךְ לִבִּי

שַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר תָּנוּס11!


 

חרוזים על חדשי השנה.    🔗

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

בְּתִשְׁרֵי אֶשְׂמְחָה כִּי מוֹעֲדֵי אֵל

יְעִירוּנִי לְשׁוֹרֵר שִׁיר עֲגָבִים

וְאֶתְעַנַּג בְּנֹפֶת צוּף וּפַנַּג,

וְכִנּוֹרַי תְּלוּיִם עַל עֲרָבִים12 – – –

וְאֶסְעַד מַעֲדַן מֶלֶךְ, וְאֶשְׁתֶּה

עֲסִיס רִמּוֹן, וְאֶשְׁכַּר דַּם עֲנָבִים,

וְאֶשְׁכַּח רִישׁ וְלֹא אַחֲרִישׁ, וְאָרֹן13,

וּפָנַי בַּקְּרָב כִּפְנֵי לְהָבִים,

וְאֶלְוֶה מִשְּׂפַת עָפְרָה נְשִׁיקוֹת

וְלִפְרוֹעַ שְׂפָתַי לָהּ עֲרָבִים14,

וְאוֹדֶה אֵל אֲשֶׁר יָצַר בְּחָכְמָה

בְּנֵי אָדָם, וּבָרָא בָם נְקָבִים15.

* * *

בְּאִיָּר אֶשְׂבְּעָה שׂבַע שְׂמָחוֹת

וּבִשְׂמֹאלִי וּבִימִינִי נְעִימוֹת

בְּשׁוּרִי חוֹשְׁקִים מִכָּל עֲבָרִים

כְּצִיץ צָצִים לְשַׁחֵר הָעֲלָמוֹת;

וְלֹא אֶרְאֶה לְבַד גִּילַת וְרַנֵּן

וְלֹא אֶשְׁמַע לְבַד שִׁיר עַל עֲלָמוֹת;

וְתֵבֵל תַּחֲלִיף סוּת אַלְמְנוּתָהּ

וְלִכְבוֹד חוֹשְׁקִים תִּלְבַּש רְקָמוֹת;

וְאֶתֵּן גֵּט לְעֵרוּבִין וְגִטִּין

וְסַנְהֶדְרִין וּמַסֶּכֶת יְבָמוֹת16,

וְאֶבְחַר לִי לְצֵידָה הַצְּבִיָּה,

לְחִי שׁוֹשָׁן נְשָׁמָה לַנְּשָׁמוֹת,

פְּנֵי חַמָּה אֲשֶׁר כָּל שׁוֹחֲרֶיהָ

קְדוֹשִׁים יִהְיוּ בָהּ אַחֲרֵי מוֹת.

* * *

בְּאֶלוּל17 אֶעֱלֹז עִם בַּת נְדִיבִים

בְּעֶרֶשׂ רַעֲנָנָה עַל עֲרָבִים

וְהַגֻּלּוֹת יְרוּצוּן בַּרְהָטִים;

בְּאֶלוּל יִתְּנוּ שָׁמַי רְבִיבִים,

וְנַשְׁכִּימָה וְנֵצֵא לַכְּרָמִים

לְשַחֵר הַתְּאֵנָה עַד עֲרָבִים18;

וְאָז אֶרְאֶה גְּפָנִים אוֹמְרִים לִי

בְּפֶה חָנֵף וּבִדְבָרִים עֲרֵבִים:

הֲתִקַּח הַתְּאֵנָה, דּוֹד, לְמָנָה?

נְשָׂא יָדְךָ וְאַל תִּשְׁכַּח עֲנָבִים!


 

הַתֹּפֶת וְהָעֵדֶן.    🔗

(שיר-זהב. ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וג"ת).

נַפְשִׁי בְּקִרְבִּי תַּחֲשֹׁב מַחֲשֶׁבֶת

לָקוּץ בְּעֵדֶן-גַּן וְלִרְצוֹת תֹּפֶת,

כִּי אֶמְצְאָה שָׁם19 צוּף דְּבַשׁ עִם נֹפֶת,

שָּם כָּל צְבִיַּת חֵן וְקוֹל עוֹגֶבֶת.


מַה לִּי בְּעֵדֶן-גַּן? וְאֵין אוֹהֶבֶת

שָׁם, רַק שְׁחוֹרוֹת מִשְּׁחוֹר אוֹ זֶפֶת;

שָׁמָּה זְקֵנוֹת בַּעֲלוֹת יַלֶּפֶת,

נַפְשִׁי בְּחֶבְרָתָן תְּהִי נֶעֱצֶבֶת.


מַה לִי וְלָךְ עֵדֶן? וְאַתְּ אָסַפְתָּ

כָּל בַּעֲלוֹת-מוּמִים וְכָל אִישׁ-בֹּשֶׁת

עַל כֵּן חֲשַׁבְתִּיךָ בְעֵינַי אָיִן.

תֹּפֶת, בְּעֵינַי חֵן וְהוֹד יָסַפְתָּ

בָּךְ כָּל צְבִיָּה הַיְקָר לוֹבֶשֶׁת

וַתֶּאֱסוֹף כָּל מַחֲמַדֵּי עָיִן.

___

 

אל מלך המשיח.    🔗

(שיר-זהב. המשקל כנ"ל).

חוּשָה מְשִׁיחַ-אֵל, וְלָמָה תַעֲמֹד

הִנֵּה מְחַכִּים לָךְ דְּמָעוֹת נוֹטְפִים,

הָיוּ דְמֵי דִמְעָם נְחָלִים שׁוֹטְפִים,

כָּל לֵב וְכָל לָשׁוֹן לְךָ, שַׂר, יַחֲמֹד.

קְחָה פְתִיל-פִּשְׁתִּים בְּיָדְךָ20 וּמֹד

צִיּוֹן כְּלִיל יֹפִי, וּבָנָיו21 עוֹדְפִים

יִהְיוּ בְּכָל חֵן טוֹב, וְצָרִים שׁוֹאֲפִים

יִגְלוּ בְרֹאשׁ גּוֹלִים, וְאַתָּה פֹה עֲמֹד.


עוּרָה מְשִׁיחֵנוּ, צְלַח כַּיּוֹם, רְכַב

עַל סוּס אֲשֶׁר דּוֹהֵר, וּמֶרְכָּבָה רְתֹם,

כִּי כָל עֲצָמַי נִפְזְרוּ, אֵין בָּם מְתֹם.

אִם עַל חֲמוֹר תִּרְכַּב אֲדוֹנִי, שׁוּב שְׁכַב22,

אִיעָצְךָ הַשַּׂר מְשִׁיחֵנוּ בְתֹם-

לִבִּי, סְתֹם הַקֵּץ וְהֶחָזוֹן חֲתֹם!

___

 

קינה על הזקן    🔗

(ח' תנועות).

– – – אֵיךְ אֶחֱשֹׁק עוֹד בִּבְנוֹת הַחֵן

וּתְהִי עָפְרַת חֵן בִּי לְוִיָּה?

כִּי טָבַעְתִּי בִּיוֵן זֹקֶן,

שַׁחֲרוּתִי יֻכַּת בִּשְׁאִיָּה.

בָּנוֹת נָעֲמוּ אֵלַי אֶתְמוֹל,

רָאִיתִי בָם שַׁעֲרוּרִיָּה;

עַד לוּ תָמָר אֶל תּוֹךְ חַדְרִי

וּלְעֵינַי תַּעַשׂ הַבִּרְיָה,

אוֹ בַּת-שֶׁבַע מֵעַל הַגָּג

אֶרְאֶנָה רוֹחֶצֶת עֶרְיָה –

לֹא אֶתְחָל עַל חֵשֶׁק תָּמָר,

לֹא אֶחְשֹׁב רָע עַל אוּרִיָּה!


 

מכתם.    🔗

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

מְיֻדָּעַי שֶׁאָלוּנִי: עֲלֵי מָה

וּבַמָּה שִׂכְלְךָ עָלָה וְגָבָר?

הֲשִׁיבוֹתִים: בְּשַׁעְבֵּד הַדְּבָרִים

אֱלֵי נַפְשִׁי, וְלֹא נַפְשִׁי לְדָבָר – – –


 

על הצביוֹת כי זקנו.    🔗

(ח' תנועות).

אוֹיָה עַל כִּי פָּרוֹת בָּשָׁן

הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן!

עָלַזְנוּ בָם בִּנְעוּרֵינוּ –

הַיּוֹם נֹאכַל יָשָׁן נוֹשָׁן.

אֵיךְ שָׂב23, אָמַל רֹאשׁ כַּכַּרְמֶל,

דַּלּוֹת רֹאשׁ נִשְׁאָרוּ חָמְשָׁן.24

עֵינֵי יוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת

יַמְטִירוּ כַּיּוֹם מַלְקוֹשָׁן.25

אַיֵּה הָאַף, בּוֹ מוֹר אֶשְׁאָף?

כִּי יַעַל פִּיחַ הַכִּבְשָׁן!

אוֹי לִבְרַד הַשִּׁנַּיִם

אֵיכָה נֶהְפַּךְ לִהְיוֹת כּוּשָׁן26!

אֵי הַצַּוָאר מִגְדַּל הַשֵּׁן

וּשְׂפַת שָׁנִי פֶּרַח שׁוֹשָׁן! –––

אֶזְכֹּר חִשְׁקִי בִּבְחוּרוֹתַי

יוֹם קִנֵאתִי עַל פַּרְעשָׁן

מִי חָשַׁב אָז כִּי אֶחְמֹדָה

תַּחַת יָפְיָן אֶת מַלְבּוּשָׁן27 –––

אִם נֹחַם נִסְתָּר מֵעֵינַי

לִבְנוֹת-חֵן כָּלוּ בֶּעָשָׁן,

אֶתְנַחֵם אִם הִזְקִינוּ, כִּי

מֵאָז-שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁן28.

לִבּוֹת הָיוּ בָם כִּשְׁבוּיוּת29

הַיּוֹם נִתַּן לָהֶם חֻפְּשָׁן.

הֵמָּה30 הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים –

מִי פֶּתִי יָסוּר וּלְבֵשָׁן! –


 

תוכחה.    🔗

(שיר-זהב. ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וג"ת).

אִלּוּ אֲנָשִׁים יֵלְכוּ אֶל עֵבֶר

לַיָּם, יְכִינוּן הוֹן וְיִצְטַיָּדוּ,

יִשְׂאוּ לְפִי אָכְלָם וְיִתְעַתָּדוּ

וּלְחוֹף אֳנִיּוֹת יַחֲלִיפוּ אֵבֶר.


צַר לִי וּמָחָר אֵלְכָה אֶל קֶבֶר,

תָּנוּד יְחִידָתִי, לְמָקוֹם נָדוּ

נַפְשׁוֹת אֱוִילִים פּוֹשְׁעִים בָּגָדוּ:

אֵין הוֹן וְאֵין צֵדָה וְאֵין לִי שָׁבֶר.

אֵי הוֹן וְאֵי צֵדָה אֲשֶׁר הֵכַנְתִּי

אֶל מַעְבְּרוֹת מָוֶת אֲשֶׁר אֶעֱבֹרָה?

אֵי עֵדוֹת31 אֵלִי אֲשֶר הֶאֱמַנְתִּי?

אַיֵה בְּרִית אֵלִי אֲשֶׁר אֶצֹּרָה?

אַיֵה חֲסָדִים בַּעֲדָם נִשְׁעַנְתִּי?

מִי זֶה זְרָעָם וַאֲנִי אֶקְצֹרָה?

__

 

פתגם.    🔗

(המשקל כנ"ל).

יֵצֶר לְבָבֵנוּ בְּרִשְׁעוֹ אַחֲרֵי

עֵינָיו יְהַלֵּךְ, הוּא אֲשֶׁר כִּלָּנוּ;

נִפֹּל בְּמַכְמוֹרָיו, וְאַחַר נֹאמְרָה:

מַה זֹּאת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ!

___

 

פתגם.    🔗

(ח' תנועות).

הִזָּהֵר מֵשִׂנְאַת נִקְלֶה

וּרְחַק מִקִּנְאַת אִישׁ נָבוּב:

כִּי רָאִיתִי פְּעָמִים רַבּוֹת

אָדָם עָנָק נֶחְנַק בִּזְבוּב.

___

 

על ספרי הרמב"ם.    🔗

(המשקל כנ"ל).

סִפְרֵי הָרַב הֵם כִּמְלָכוֹת,

סִפְרֵי זוּלָתוֹ פִילַגְשִׁים.

מִיּוֹם בִּינוֹתִי בִסְפָרָיו

לֹא נָתַּתִּי אֶת פִּי לַגְשִׁים32,

וּלְרַוּוֹת כָּל צָמֵא לַבִּין

צִוִּיתִי נִדְבוֹת פִּי לַגְשִׁים33.

___

 

תלונה על העולם.    🔗

(המשקל כנ"ל).

הָהּ, כִּי מִדַּד מִרְמָה תִּינַק

תֵּבֵל, וּשְׁדֵי בִינָה צוֹמְקוֹת!

וּפְנֵי הָמוֹן פֶּלַּח רִמּוֹן34

וּפְנֵי הַשָּׂרִים מוֹרִיקוֹת35 – – –

אֵין מָעֳמָד רַק לַנִּרְגָּנִים

אוֹ לַלְּשׁוֹנוֹת הַמַּחֲלִיקוֹת – – –

נַפְשִׁי בִּרְאוֹת כָּל הַמּוֹצְאוֹת

רַעֲיוֹנֶיהָ מָוֶת חוֹשְׁקוֹת:

לוּלֵי יִרְאַת אֵל עַל פָּנַי

הָיוּ יָדַי אוֹתִי חוֹנְקוֹת!

אֵיךְ לֹא יִשְׁתֹּק אִישׁ סָכָל וּ-

מְחַרְחֵר רִיב וּמְאַזֵּר זִיקוֹת!

אִם שָׁתַק כָּל אִישׁ לֹא יֵדָע,

אָז בָּטְלוּ כָל הַמַּחֲלוֹקוֹת36!


 

על הליכות היפהפיה.    🔗

(שיר-זהב. ש“ת ויתד ג”פ).

לוּ קוֹמְמִיּוּת הוֹלְכָה הַיַּעֲלָה

עַד כִּי מְאוֹרֶיהָ בְּנֵי אֵל יֶחֱזוּ:

לִקְרַאת כְּבוֹדָהּ כּוֹכְבֵי עָל רָגְזוּ,

תִּמְשֹׁךְ בְּחַכָּהּ כָּל גְּדוּדֵי מָעֲלָה.


אוֹ אִם שְׁחוֹחַ הוֹלְכָה עַל מַעֲלָ-

תָהּ, שׁוֹכְנֵי עָפָר לְמוּלָהּ נֶחְפְּזוּ

יִחְיוּ נְבֵלָתָם וּמֵתִים עָלְזוּ

עַד בֵּין עֲצוּמִים יַחְלְקוּ עוֹד נַחֲלָה.


עַל כֵּן יְפֵהפִיָּה בְחָכְמָה בָחֲרָה

לֶכֶת עֲלֵי דֶרֶך אֲשֶׁר הִיא הוֹלְכָה,

כִּי הִיא בְּפֶלֶךְ הַתְּבוּנָה תוֹמְכָה,

לֹא מִפְּנֵי מוּם בָּהּ וּמַעֲלָה חָסְרָה,

כִּי הִיא כְלִילַת הַיְּפִי, אַף דּוֹרְכָה

עַל בָּמֳתֵי הַחֵן וְעַל כֹּל מוֹלְכָה37.


 

מכתמים    🔗

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

יְהִי לָךְ מֵעֲמִיתָךְ דַּי, יְדִידִי,

– בְּיָרְשׁוֹ מַעֲלָה נִשֵּׂאת וְרָמָה, –

בְּיוֹם תִּתּוֹ וְהַרְאוֹתוֹ לְךָ אֶת

עֲשִׂירִית אַהֲבָתוֹ הַקְּדוּמָה38.

* * *

(ה' תנועות)

מִי שֶׁהֶעֱלִים אֶת חָכְמָתוֹ

וּבְתוֹךְ חִכּוֹ יִמְנָעֶנָה,

הוֹדִיעָנוּ כִּי לֹא בָטַח

עַל מַה שֶּׁיָּדַע מִמֶּנָּהּ39.

* * *

(המשקל כנ"ל).

אָמַר הֶחָכָם: יֵשׁ חֶסְרוֹן

עֹשֶׁר יַעֲלִים רֹב הַיֹּשֶׁר,

כֵּן יֵשׁ סִכְלוּת עִם הוֹלֵלוּת

יַעֲלִים אוֹתָהּ רֹב הָעֹשֶׁר40.

* * *

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).

לֹא נַחֲשֹׁב מִן הַחֲכָמִים אֶת

הַבּוֹחֲרִים הַטּוֹב וְהַנָּעִים;

אַךְ נַחֲשֹׁב מִן הַמְּחֻכָּמִים

הַבּוֹחֲרִים טוֹב מִשְׁנֵי רָעִים.41


 

קינה על מות משה בנו.    🔗

(ש“ת וג”פ יתד ותנועה).

מֹשֶׁה קְדוֹשִׁי

וּמֵשִׁיב לְנַפְשִׁי,

חַגִּי וְחָדְשִׁי

לְרֹאשִׁי עֲטָרָה.

צוּפִי וְדִבְשִׁי

וּמֵרִים לְרֹאשִׁי,

סַהֲרִי וְשִׁמְשִׁי,

וְשִׂמְחָה וְאוֹרָה:

אֵיךְ אֶעֱצֹר אוֹן

וְאֵיךְ לִי יְהִי לֵב

שָׁקֵט וְשָׁלֵו,

וְלִי אֵין בְּשׂוֹרָה!

אֲזִּיל דְּמָעוֹת

בְּדַם לֵב צְבוּעוֹת,

לַשְׁקוֹת גְּבָעוֹת,

וְאֶשְׁכּוֹן חֲרֵרָה42.

אִלּוּ פְדוּת אָב

יְהִי לָךְ לְעֵזֶר,

אָחִישׁ פְּדוּתָךְ,

בְּנִי, קַל מְהֵרָה; 43

אָמְנָם יְדֵי אָב

וְיַד אָח קְצָרוֹת

עַל הַגְּאֻלָּה

וְעַל הַתְּמוּרָה.

* * *

 

תפלה.    🔗

(יתד וש“ת, יתד ו”ת ויתד ותנועה).

אֱלֹהִים נָפְלוּ פָנַי בְּזָכְרִי

בְּיוֹם אָמִיר בְּשִׁפְלוּת גַּאֲוָתִי;

בְּיוֹם יִתְנַכְּרוּ אֵלַי יְדִידַי

בְּיוֹם אֶהְיֶה מְגֹרָשׁ מִנְּוָתִי;

בְּיוֹם אַחַי מְתֵי סוֹדִי וְרֵעַי

רְכוּשִׁי יַחְלְקוּ בִּימֵי בְכִיתִי;

בְּיוֹם אֶבְלֶה כְרָקָב אוֹ כְבֶגֶד

אֲכָלוֹ עָשׁ וְרִמָּה עַד כְּלוֹתִי;

בְּיוֹם אוֹיֵב יְחָרְפֵנִי וְאֶשָּׂא,

וְאֶשְׁתּוֹק עֵת יְסֻפַּר מִגְּנוּתִי;

בְּיוֹם אוּרַד שְׁאוֹל אֶל יַרְכְּתֵי בּוֹר,

וּמִי הוּא זֶה אֲשֶׁר יֵדַּע עֲלוֹתִי! – – –

אֲבוֹי עָלַי, וְחַטָּאתִי כְתוּבָה

בְּעֵט בַּרְזֶל, וּמִי יָלִיץ זְכוּתִי?

לְזֹאת אֶהְמֶה וְאֶקֹּד לָךְ אֱלֹהִים

וְאַשְׁמִיעַ כְּקוֹל יָם נַהֲמָתִי – – –

וְאַתָּה הוּא מְנַת חֶלְקִי וְכוֹסִי

וְצוּר מַחֲסִי וּמַשְׁקִיט סַעֲרָתִי.

לְךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה, מַלְכִּי, וְאַפְקִיד

בְּיָדְךָ, גּוֹאֲלִי, חַיַּי וּמוֹתִי –

וְלֹא אֶדְאַג לְקוֹרוֹת הַזְּמַנִּים,

וְלֹא אָחוּשׁ בְּהִבּוֹז בֵּית-נְכוֹתִי.

וְאִם לֹא רַחֲמֶיךָ אֵל לְחֶבְרָה

וְאִם הֵם יִשְׁמְרוּ בּוֹאִי וְצֵאתִי,

הַאֶתְעַצֵּב לְמִפְקַד44 גּוֹאֲלַי,אוֹ

הַאֶשְׁתּוֹמֵם לְמוֹת אַנְשֵׁי עֲדָתִי? – – –

וְלָךְ יִצְמָא וְלָךְ יִכְמַהּ בְּשָׂרִי

וְלָךְ אֶכְרָע וְלָךְ אֶכְרֹת בְּרִיתִי.

וּמָה אוֹסִיף אֲנִי עַבְדְּךָ לְדַבֵּר?

אֲדֹנָי נֶגְדְּךָ כָּל תַּאֲוָתִי!

__

 

תוכחה.45    🔗

(ח' תנועות)

הוֹי הַשּׁוֹכֵב עַל מִטַּת שֵׁן

הָקִיצָה אִם אַתָּה יָשֵׁן,

וּרְאֵה תּוֹלָע דָּמִי יִבְלָע

אַף בִּבְשָׂרִי יִשְׁלַח הַשֵּׁן.

עָרֵל! הִמּוֹל וּזְכוֹר אֶתְמוֹל

הָיִיתִי כָמוֹךָ דָשֵׁן,

וּבְיוֹם מָחָר גַם אַתְּ תִּסְחָר

אֶל בּוֹר תַּחְתִּית מִן הֵיכְלֵי שֵׁן.

זֵד, מַה תֹּאמַר הַיּוֹם הַמַּר

בִּרְאוֹתָךְ הַתֹּפֶת עָשֵׁן!

שָׁם תִּצָּרֵף, שָׁם תִּשָּׂרֵף

נַפְשְׁךָ אֶל שֶׁפֶך הַדָּשֶׁן!

אֶל מִי תִּפְנֶה? פִּיךָ יַעֲנֶה

בָּךְ, וּלְשׁוֹנְךָ אוֹתְךָ תַּלְשֵׁן.

שׁוּב נָא אֶל עָל, וּזְמָן תִּגְעָל

כִּי אוֹתְךָ עַל בִּרְכָּיו יִשֵּׁן.

אֵיךְ לֹא תֵעוֹר, נִצְמָד לִפְעוֹר?

הָקִיצָה אִם אַתָּה יָשֵׁן.


 

ספור.    🔗

(ממחברת י"ד).    🔗

איש היה בארץ רומא, משה שמו, רצוי לרוב אחיו ודורש טוב לעמו, ושם אשתו רושילה, אשר ירד עליה אָבל שאולה, ושם בנו דניאל אויל שׂפתים, חמור גרם רובץ בין המשפתים. ולא מצא האיש בביתו נחת, רק פח ופחד ופחת, ברד ואש מתלקחת; כי היו מִדֵי יום נִצִים, הנה האש והעצים – ויצעק האיש אל ה' מפני לוחצים, כי בנו משך ידו את לוצצים, ואשתו תורֶה בלבו מן הַכְלִמָה חצים – ויאמר האיש בלבו: משֶבֶת עוד אתּם נִבְעַתִּי, פן תדבָקני הרעה וָמַתִּי, אין לי טוב רק להניח אלה האמללים, ולִגלות בראש גולים, אולי יקרה ה' לקראתי, ואמצא מקום תהיה שם מנוחתי. ויהי היום ויקח האיש הונו ורכושו, ויקם וילך לנפשו; ויקר מקרהו בארץ מארצות יון אשר שם אנשי אמונה, אשר היו עם השכל באָמנה – ויטע שם אהלו אפדנו, וישכח שם צרת אשתו ובנו – ויאהבוהו אנשי המקום על יָשרו, ועל נועם פעליו וכבוד עשרו – ויהי שם כעשרים שנה גדול ליהודים ונאהָב, כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, כי הִצליחו האֵל עושָיו, והִרויחו בכל מעשיו. ויהי היום חלה את חליו אשר מת בו, ובראותו כי גדול צִירו ומכאובו, קרא אל אנשי מקומו, אשר ידע כי הם דורשי שלומו, ויאמר: שמָעוני אנשי שלומי, הנני נאסף אל עַמי, ואין לי יורש וגואל, רק בן אחד ברומא ושמו דניאל; אחַלה לפניכם האצילים להיות הוני בידכם למשמרת, והודיעו מיתָתי לבני באגרת, ובבואו הֵנה בעֵדות מובאֶרת, תנו לו את נחלתי הנשארת; ואשר יבא בלא עדות ומַזכרת, יֵחָשב כגנב הנמצא במחתרת. ויענו האנשים ויאמרו: אדוננו נֵזֶר הַיְקוּם, כאשר צוית את עבדיך כן יקום! ויהי ככלותו לדבר עם אנשי שלומיו, ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע וימת ויאָסף אל עמיו; ויבאו כל אנשי מקומו לבכות לו ולספדו, הוי אדון והוי הודו, ויקברוהו במעלה קבריהם על צדקתו, וכבוד עשו לו במותו. ויזכרו האנשים את מצות האיש וישלחו לרומא אגרת, אדות מיתת האיש מסַפרת, ואת כבוד עשרו אשר הניח ליורשיו, ואשר יבואו בעדות אמת כל דורשיו, ובכן לא יִיעָפו כל מבקשיו. ויהי כאשר הגיעה השמועה בעיר, ונגלה הדבר למגדול ועד צעיר, נמצא אב ברומא איש אחד מזרע היהודים, ושמו אפרים רועה-רוח ורודף קדים, זולל וסובא. כל היום כזב ושוד ירבה, פריץ חיות, רַע לשמים ולבריות, עקוב הלב ואיש מהתלות, ולו לשון מדברת גדולות, נָבר במרמות ותוך על כל אשר היו לפניו, והיה דבָרו דָבר דבור על אָפניו, ובשמעו השמועה חשב מחשבת רעה, לעשות חנף ולדַבר תועה, וַיָשֶת עצות בנפשו, לקחת ממון המת וליָרשו. ומן היום ההוא והלאה רוח אחרת עמו, ולא עשה רגליו ולא עשה שפָמו, ולבש שחורים כאלו מתאבל על מת, להראות העמים כי הוא בנו באמת – ויעבור מדברות וציות, והוא מתהלך בין החיות, וירכב אניות, עד אשר הגיע אל מחוז חפצו, אל מקום המת ואל אַרצו. ויהי כהגיעו אל המלון קרא אל הנער לימים צעיר, ויאמר: קרא לי עשרה אנשים מטובי העיר – ואמור אליהם: הגיע פה דניאל הנכאָב, אשר דמֵי כבֵדו בבכי ישאָב, יחפוץ לעשות חוק הבן על מיתת האב, ואַחלַי לפני מִשְרַת מעלַתכם, ויקר תפארת גדולתכם, ללכת עמו עד קבר אביו קדושו, רכבו ופרָשו, כי שם ישפוך עליו את מרירות נפשו.

וילך הנער ויקבוץ כעשרים איש מזקני העיר ונכבדיהם, כלם אנשים אלפי ישראל הם; וילכו עם הנער אל המלון אשר שם יַחנה, והנה שם קול המולה כקול מחנה; וימצאוהו בדמי דמעיו מתגולל, וקולו אַיָלות יחולל, יאמר: אבי אבי רב מחוֹלל, איך נפלת משמים הֵילֵל! ובראותו הזקנים קם בענוה ובמוסר, כאלו בחבלי העצב והדאגה נאסר, ויאמר: אחלי לפניכם מורי התורה וההלכה, עֲשוּ אתי ברכה, ובואו אתי אל עמק הבָכא, והַראוני מקום מנוחת צדיק אבי, ואעשה שם כאשר עם לבבי. ויאמרו אליו האנשים: הננו נעשה כל חפצך, וה' אלהים ירצֶךָ! וילכו עמו ויַראוהו מקום הקבורה, ובראותו הקבר צעק מרה, ויאמר: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, קומת ארזיו מבחר ברושיו, רָד עם אֵל ועם קדושיו, מי האמין כי תמות בארץ נכריה, ותעזוב אשת חיקך בתאניה ואניה – אָבי אבי כתר ראשי, הלא באתי לשפוך עליך את מרירות נפשי, – למה היתה מכתי אנושה ונצח כאֵבי, חנוני חנוני אַתם רֵעַי כי יד אלוהַ נגעה בי! ויבך האיש בכי נמרץ, עד אשר גבול הבכי פָרץ, כי דבַר הממון נתן בפיהו חזון נפרץ; וכאשר ימנעוהו מִלִבכות אז יחרָץ, ולהכות על פניו ועל חיקו לא ירחם, ושערותיו ימרט ובידו יקחם, ויקומו כל האנשים אשר שם לנחמו וימאן להתנחם, ויאמר: כי נרד אני ואמי רושולה, אל אבי אָבֵל שאולה. ויהי כראות האנשים קול בכיתו כאִלו האֵל זועם, ובקול כמוהו יַרְעֵם, וכי מלבושיו בידיו יקרעם, ויחזיקו האנשים בשתים ידיו, לבל יקרע עוד בגדיו; ויזעק האיש ויאמר: הנני נשבע בנפש אבי, כי אם תמנעוני מקרוע בגדי אקרע לבבי! ויבך האיש עד אשר גרונו נחר, ויִשָבע כי למות על אביו יבחר, ומֵעֲשות כזה יום יום לא יתאַחר, והיה כזה יום מחר. ויפול על הקבר מלוא קומתו, וילחך עפרותיו ואדמתו. ויהיו האנשים בראותם צרת נפשו תמֵהים ויאמרו: אין זה כי אם איש אלהים!

ויהי ככלותו לבכות ככל אַות נפשו, ולמרוט שער ראשו, ויאמר: אחלַי לפניכם הזקנים יודע צרת לבבי, לקרוא “צדוק הדין” על קבר אבי, אולי יֵחָשך כאֵבי. ויהיו האנשים לקרותו ממהרים (והם לא ידעו כי ערום יערים, וכי עוד יעשה על מיתת האיש הזה פורים). ויהי כקרוא הקורא “שומרי גנזי גן עדן” והִזכיר שם המת, התאנח אנחה גדולה להראות הפך האמת; וישב אל ביתו אָבל וחפוי ראש, בפניו תַחנֶה הדאגה ובלבו אָוֶן יחרוש, בחשבו כי תחת הנעצוץ יעלה ברוש. והזקנים וכל העם עד ביתו לִווּהו, ומלִבכות עוד יזהירוהו ויצַווהו. וישאר האיש בביתו מתעסק באבלו, ונדודי השמחות יַחנה בלבו איש איש על דגלו – ויאמר בלבו האיש: עת לפזר היום ומחר אשמח, הנני עושה חדשה עתה תצמח. וישלח ויזבח צאן ובקר, לעשות לעניי הארץ אורה ושמחה וששון ויקר, ויחלק לכל העם למאיש ועד אשה, אֶשְפָר ואשִישה, ויאמר כי זה יעשה לכפרת נפש אביו הקדושה. וישלח למחלקי הצדקה אל האמללים, כסף שלשים שקלים, לחלק אותם לאביונים ודלים.

ויָשת האיש עצות בנפשו, להציב ציוּן על קבר האיש אשר חשב ליָרשו, לבנות כמו רמים מקדשו, בחשבו כי בזה יַגיע אל מבוקשו. ויאמר בלבו: אם הוני היום חולף ואוזֵל, ועמָלי יְגִיעַ כַפִי אני גוזל, לשלוח אותו לעזאזל, תחת הכסף אביא זהב ותחת האבנים ברזל. וישלח ויקרא לחרשים ולבונים, ויתן את הכסף בידיהם כאבנים, ויאמר אליהם: אני עם לבבי, לבנות ציוּן על קבר אבי, לכבוד ולתפארת, ולכתוב בעט ברזל ועופרת, שם אבי הצדיק ושם אביו ואמו, ואחיו ושער מקומו – ויבנו על הקבר במצות האיש ציון נפלא, ויקימו עליו מצבה גדולה, לשם ולתהלה. ויכתוב שָם האיש בידו, זה המכתב להעלים סודו: “פה שוכב נזר החסידים, ותפארת הנגידים, משה בן פלוני מעיר רומא ובָנה זה הציון לשמו ולכבודו, דניאל הקודר והנכאב בנו יחידו, אשר אהֵבו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, וימאן להתנחם בעודו, על אשר לא היה על פניו בהפרדו”.

ויעמד שם האיש חדש ימים, כאיש מתאבל על מת נעצב ומַשְמִים, ולא שאל על ירושת אביו לעולם, פן יתגלה סודו דך ונכלם. ומדי יום יום יעלה לבית-התפלה להעלים סודו, וילבש צדקה כמַדו, ותפלין בראשו וצצית בבגדו, עד אשר בטחו בו הלבבות – ויהי כראות אנשי הקהלה, כי זה האיש חרד על המת חרדה גדולה, ולא סר מלבכות ומהתאבל, ומלקרוא “על נהרות בבל”, ולא שאל ממון המת כאלו לא הלך שם לקַבֵל, וכי יפזר כל רכושו, לתִתו לכפרת נפשו, וכי הקים על קברו מצבת אבן, – לא חשבו כי לבו יקבָץ אָוֶן; ויאמרו איש לאחיו: מדוע אנחנו מחשים? והנה האיש הלזה זֶרַע קדושים, אין צורך לאיש כזה בעֵדות וכתיבה, עֵד הגל הזה ועֵדָה המצבה – ועתה נִתן לו את ירושתו, אחרי אשר ידענו את קדושתו (והם לא ידעו כי נלכדו ברשתו). וישלחו האנשים ויקראו לו, והוא עודנו מחזיק באבלו, ויאמרו לו: אדוננו אשכול הכופר וצרור המור! אביך צוה לפני מותו לאמר, הכסף אשר נתתי בידכם לשמור, תנו אותו לדניאל בני וירש אותי, ובתנאי שיביא ראיה או עדות מארץ מולדתו, ובעדות זקני קהלתו יהיה נעזר, למען אשר לא יקרב איש זר. ואנחנו ראינו בך נוראות, ונגד כל עמנו עשית על מיתת אביך נפלאות, ובא המופת והאות, כי פעליך הנכבדים ודבריך הנגידים, ואנחותיך ודמעותיך כמאה עדים; ובַציוּן אשר על קברו בנית, ואת אשר עליו הִתְעַנִיתָ, כל אשר לאביך קנית – ועתה קומה השַר למנוחֶך, הנה כפתוריך ופרחיך, עלֵה רֵש, והאנחו מלבך גרש תגרֵש,כי אין זולתך גואל ויורש. – ויקוד האיש וישתחו, ועיניו יבכיון ויצוריו ישמָחו – ויאמר אל האנשים: יענה ה' שלומכם! מה יקר חסדכם, אשר עשיתם את עבדכם; ואני מה? ישלם ה' פעלכם ותהי משכורתכם שלמה! ועתה האצילים והשועים, שִלחו מכם אנשים ידועים, וישוטטו בחוצות העיר, ישאלו גדול וצעיר, אם אבי נתחייב ממון, לאיש מכל ההמון, בממכר או במִקח, יבא ויקח; ומי האיש אשר שֵרֵת אותו במחלתו, או התעסק בקבורתו, הנה שכרו אתו ופעולתו; ומי האיש אשר נתחייבתי לו דבר יקחנו ממני, בטרם אֵלֵך ואינני. ויענוהו האנשים: תְבורך מהאל זרע קדושים! כי כַבֵד כִבַדתנו, לא עשקתָּנו ולא רַצותָנו, ודבר עצב ממך ומאביך לא סבלנו, את הכל התקבלנו; ברוך יהיה אשר הביאך הלום, אחינו לֵך לשלום!

ויקח האיש מידם את ההון, ויאמר אך עשרתי מצאתי הון – שמע אלהים קול בכיי והפכך מספדי למָחול, כאשר הביאני נחלת אחרים לנחול; ברוך המבדיל בין קדש לחול! ויהי כאשר הגיע הכסף לידו, ירא פן יבא איש שם ויחשוף סודו, ויאמר: אין לי טוב כי אם לרכב על צִי, ולשוב אל מחוז חפצי – פן יבא בנו האמִתי, או ישלח הֵנָה איש עתי, וְיוציאו את בִלעי מִפִי – וימהר וירתום פִּרְדֵי הפרידה, ויקח הנסיעה לו לצידה, וישב אל ביתו קל חיש כנשר חש לאכול, בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

ויהי מקץ שנתים ימים, וישם דניאל בן המת על לבו לרכוב יַמִים, ולהוציא את הכסף ואת הזהב אשר הניח אביו מבין קרני ראמים (והוא לא ידע כי אפרים – לקח ברכָתו והושיבו בין תנור וכירים). ויקח דניאל מזקני קהל רומא עדות וראיה, כי הוא בן פלוני אשר מת בארץ נכריה – וילך למסעיו עד אשר הגיע אל קברות אבותיו. בהגיעו שם לא שאל על אביו ועל אדותיו, ואם נקבר בקברי ישראל או באשפה, ואם עשו לו כבוד במותו או חרפה; לא בכה ולא התאבל למטוב ועד רע, לא מרט את ראשו ובגדיו לא קרע, רק שאל ביד מי הניח אביו הונו, כי הוא כחו וראשית אונו, ולו משפט הירושה; אוי לה לאותה כלימה אוי לה לאותה בושה! – וישיבו האנשים אותו דבר, ויאמר: מה לך הַפֶּתִי אשר על ריב לא לך תתעבר? – כי תבוא בנֵכל ובערמה לשאול ירושת אנשים צדיקים, כהִגלות נגלות אחד הריקים; ועתה חדל לך הסכל והנבזה, שובב והוזה, ואל תוסף עוד דַבֵר אלינו בדבר הזה! – כשמוע האיש תשובת האנשים עמד מרעיד, ויוצא אגרת מחיקו ויאמר: הנה זאת עלי תעיד, כי אנכי דניאל בן פלוני המת, ואינני בא אליכם במרמה כי אם באמת. ויקראו האנשים את האגרת, והנה היא על אדות האיש הלזה מדברת ועל החתום זִקני קהל רומא ורבניה, אציליה זקניה וקציניה. ויתמהו האנשים איש אל רעהו, ויקהלו שם קהלה גדולה כל העם מקצהו; ויהי כל העם נדון, לאמר: האיש אשר לקח הירושה היה איש מדון, ובא עלינו בדרך מרמה וזדון; וקצתם חשבו רעה על זה האחרון. ויאמרו: מה מאד גדול זה העִוָרון, אשר לא התנהגנו בכבֵדות, בתתנו הממון ההוא בלי ראיה ועדות – ויאמר האיש אל האנשים: אראה אתכם מתלחשים, האם נתתם את ירושתי לאחר? ויאמרו: נָתַנו עובר לסוחר. ויחרד האיש חרדה גדולה, ויצעק צעקה בקול המולה, ויאמר: מי הוא אשר הִרבה מבוכתי, ובא עד הלום ולקח ברכָתי? ויאמרו: בא הֵנה איש חיל רב פעלים ולבו בקרבו חַלל, בוכה ומתאבל ובדמי דמעיו מתגולל, שָאַל על קבר אביך ופלגי מים ירדו עיניו, ויקרע שמלותיו וישם שק במתניו… ועשה מה שלא עשה לעולם בן על אב; לא שאל לעולם ירושה, רק היה על מיתת אביך כאֵבו נצח ומכתו אנושה, – וקנה הון אביך ורכושו, בשערות אשר תלש מראשו, ובזהובים אשר חלק לכפרת נפשו, ואת כל מקנה קניניו, בדמעות אשר הוריד מעיניו. ואם אתה בנו כאשר עֵדִים הֵעדת, איה החרדה אשר עליו החרדת, ודמעות אשר עליו הורדת, והמספד אשר עליו ספדת? איה בגדך אשר קרעת, וראשך אשר פרעת? ואף כי נאמנו דברי אגרותיך, מדוע אֵחרו פעמי מרכבותיך? בא אחיך במרמה ויקח ברכתך! ויאמר האיש: מה גדלה זאת המבוכה, אין למַכָּתי תעָלה וארוכה; הלא אצַלתם לי ברכה? ויאמרו: אָצַלנו לך הברכה אשר בהר עיבל, ובשרך יכאב ונפשך תאבל; כי על מיתת אביך לא תתעצב, ולבקש את ירושתו על מָצור תתיצב. ועתה אמור נא החולד והעכבר והצב, מי יאמין כי תהיה בְנו? ומי הוא הבן אשר על אביו לא תחוס עינו?! ואף אם אתה בן אשתו שְמַע חרפתך, זנתה אמך הובישה הורדתך, ולכן על מיתתו לא נכמרו רחומיך… ויאמר האיש: חמסי עליכם אנשי הקהלה הקדושה, מדוע מהרתם לתת לאיש נכרי הירושה? ויענו העם אותו קשה, ויאמרו: ראה ראינו צרת נפשו, והתפילין אשר בראשו, ואת אשר נפל על קבר אביך והתעסקו באבלו, עד אשר חשבנו כי לא יחיה אחרי נפלו; לא כאשר עשית אתה אויל מַשריש, בן מחפיר ומבאיש – כי הוא מלקרוא “אבי אבי” לא יחריש, יקרא אוי ואבוי וישאג כאריה; וַנִתן לו הכל בטרם תבוא ולא אמר אַיֵה, ונברכהו גם ברוך יהיה.

ויפרד (דניאל) מהם והוא בוש ונאלם – וימהר וירכב אניות, וַיָשָב אל ביתו בידים ריקניות. ותשאלהו אמו על דבר הירושה; ויאמר: הנני שלוח אליך קשה, אין קול ענות גבורה רק קול ענות חלושה; כי הלך שם איש בליעל, ומָעַל בָנוּ מַעל (אַל ידרשהו אלוה ממעל!) בָכה וספד על אבי, ולקח כספי וזהבי; חָלק ממון לכפרת נפשו, וירש כל רכושו; ובנה על קברו ציוּן, וְלָדַעת מי היה זה הנָבָל צריך עיון. הלכתי שמה לקבל הון, והוכיתי בשגעון ובעִוָרון ובתמהון, קבלתי חרפה מכל החרפות מקובצת, ויקללוני קללה נמרצת, שָמו לי עלילות, ויבקשו את נפשי להַקלות, וליחמנה במקלות, ועליך דברו כאחת הנבָלות. ואני זאת נחמָתִי אחרי אשר הדביקתני הרעה, כי לא הורדתי על אבי דמעה ולא קרעתי ולא ספדתי – פרשתי רשתי ולא לכדתי, וכאשר אבדתי אבדתי.

כשמוע אמו חרפתו וחרפתה, ותרא כי נוחלה אבדה תקותה, ותסר מעליה בגדי אלמנותיה, ותאמר כי מלִבכות עליו גם היא תחרש, אחרי אשר מהונו לא תירש. ותהי להם לנֶחָמה, ויחדו הלכו בכלימה.

* * *

 

שאלות ותשובות46.    🔗

(ממחברת ה).    🔗

חדש כסלו מה עניניו?

– נושא הַצִּנָה47 הולך לפניו,

ובאלול מה יעשו הזקנים?

– בבכי יבואו ובתחנונים.

מה ילבש אדם ויתרושש?

– את תולעת השני ואת השש.

מה ראית בארץ?

– תולדות פרץ.

מדוע יעני העם?

– בדבר בִּלְעָם48.

מה תאמר לכלב בעת ישמיע בחוץ קולו?

– לנכרי תשיך ולאחיך לא!

מה אומר למשֶׁה יִצְרִי49?

– הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המִצרי?

מה אומר הזהב?

– אני אוהבי אֵהָב.

מדוע לבך נבהל להון ראיתיו?

– פן יאמר אויבי יכָלתיו.

מה בין הכעורה והנָאָה?

– האחת אהובה והאחת שנואה.

מה דרך המחשבה?

– לכבות את האהבה50.

מה תאמר בדם ענבים?

– שופך בוז על נדיבים.

מה אמרת לרופא אשר פגשת?

– הרצחת וגם ירשת.

מה אומרים הציקנים51?

– בכל עת יהיו בגדיך לבָנים52.

מה יאמרו עשירי אדמתנו?

לא ידענו מי שָׂם כסף באמתחותינו.

מה תאמר מן הדור של עכשיו?

– זה דור דור שָוא.

* * *

 

ממחברת “התופת והעדן”.    🔗

– – – וישאלני האיש ויאמר: אנה נפנה בראשונה? ואען וָאומר: התופת יהיה ראשון והעדן יהיה באחרונה… ואחזיק בכנף מעילו ורעיוני חרדים, ומדי לֶכתנו היינו יורדים, והדרך דרך לא סלולה, מעוף צוקה ואפֵלה, וארחות עקלקלות, לא ראינו שם רק ברקים וקולות, ולא שמענו רק קול כחולות, וצרות כמַבכִירות, וקראת שם היום ההוא יום עבָרות. ובאחרית הגענו אל גשר רעוע ותחתיו נחל שוטף, וכאִלו רואיו גוזל וחוטף, ואז החלה נפשי להתעטף. ובראש הגשר שער ושם להט החרב המתהפכת, ויאמר האיש אלי: זה נקרא שער שַלֶכֶת…

– – – משם נסענו והנה שוחה עמוקה, בוקה ומבוקה ומבולקה, לא ישמע בה רק קול בכי וקול צעקה… ויאמר אלי האיש: זאת נקראת ארץ נשיה – והוא מקום האנשים המשחקים בקוביא, אשר אמרו לא יראה יה, ודָמן טָעון הָזיה, ולכן יד ה' הויָה, בהם בנפש ובנויה, יען אשר פנו למעלה בשַחקם, ובֵרכו אלהים בפיהם ובלבבם כאשר שבו כליהם ריקם, לכן ימודו פעולתם אל חיקם…

– – – משם נסענו והנה שני אנשים, בפחי התופת יוקשים, וכאשר התבוננתי בצורתם הִכַּרתים, ונפלאתי הפלא ופלא על אשר בענין רע ראיתים, כי היו מן היושבים ראשונה, במלכות הדעת והתבונה. – ואשאלה את האיש התומך בימיני: מדוע קְרָאום כאלה אדוני? ויאמר האיש אלי: אלו הם שני אחים ממרישה, היתה להם הכילות למורשה, חשבו הזלוּת קדושה, והנדיבות צחנה ובאשה; היתה ידם צנועה, בתולה ואיש לא ידָעָה – להם הידים האומרות הב הב; ויעשו להם אלהי כסף ואלהי זהב; אהבום בכל לבם ובכל נפשם ובכל מאודם, אמרו כי זאת תורת האדם… לא שרתו איש מעודם, ולא רצו איש ישָרתם ויעמוד בסודם – אמרו כי מצאו כתוב בחכמה יונית, שלי שלי שלך שלך זו מדה בינונית… ובענת ראו העניים אשר לבקש נכלמו, מעיניהם נעלמו, וסורו טמא קראו למו. שָנאו הדלים אשר מכל טוב חסרים, כשנאת הישמעאלים את החזירים, ובנות החן את הנזירים… ולכל עני ואביון יאמרו מה זה סָכַלת, כאשר כל מה שֶיָרשת מאבותיך אכלת?! כאשר ישמעו כי איש ירד מנכסיו, יאמרו זה גרמו לו מעשיו, שלא צִמצם כמונו, ולא הקים סדר במעשיו כאשר הקימונו… ואם יראו הֵלֶך וגערו בו ונס ממרחק, “והעניק תעניק לו” מִסִפְרָם נמחק. יאמרו כי “שלח לחמך על פני המים”, נִסו פעם ופעמַיִם, וברוב הימים לא מצאוהו, ולכן מסִפרם מחקוהו… ודרשו “פתוח תפתח את ידך לו”, לפתוח חמש אצבעות היד ולהכותם בפני העני להבהילו, אחרי שהאלהים אמר לבהלו. ואחד מהם נשבע ביוצרו ובחיי בנו בכורו, כי מלת “לא” באלף מְצָאה כתובה בספרו. והאחד פירש “פתוח תפתח את ידך לו”, להראותו כי אין בידך מאומה משלו.

– – – וכאשר משם נסענו, ואל מקום אחר מהתופת הגענו, ראינו אנשים עבריים, בלשונותם תלוים… ובאשר נפלאתי על עוצם רעתם, אמר האיש הדובר בי: אל תתפלא על אבֵדָתם, כי אלה האנשים לא היו כאבותם, אשר היוּ על לוח לב הזמן חותם, רק היו שוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם, וכל ימי החול היו ישנים עד ארבע שעות בתוך התכריכים, אמרו: “כל ישראל בני מלכים”; אך בשבתות ובחדשים, ובמועדי ה' המקודשים, אמרו נַחנו נֵחָלץ חושים, כי מי כמונו ומי יועידנו? – וביום הכפורים באשמורת הבקר יקומו, ולריב ולמצה יצומו, יאמרו אין איש יודע “שושן עמק איומה” כהם, והיא ירושה להם מאבותיהם; יריבו על המקומות ויקראו בגרון, ויאמרו כי הם ראוים לָשֶבת אצל הארון; זה אומר אני אתפלל ביום הכפורים, וזה אומר אני אקרא המגלה בפורים… ומי יתפלל ביום הושענא רבא, רק אנחנו בני עולם הבא… ואם לא נשמיע הוד קולנו במקהלות, בנועם היוצרות והתפלות, מתי תשמענה קולנו היעלות?! ובמה נענוד על ראשינו עטרות, אם לא בקרוא בחגים ובמועדים בנועם ההפטרות?…

– – – משם נסענו וראינו אנשים אסורים בזיקים, נתונים בפי אריות ודֻבים שוקקים – וכאשר התבוננתי בצורתם האמולה, ראיתי כי הם היו ראשי הקהלה, נתונים בכל עמי הארץ לשם ולתהלה. וָאומרה: איך אלהי המשפט יעשה עם צדיקי הדור כָלה? ואלה אשר היו לבני דורם סגולה, איך יגעו לריק וילדו לבהלה? ויאמר האיש הדובר בי: אלה האנשים הארורים, וכאשר התפללו בפני אנשים אחרים, היתה תפלתם כתפלת יום הכפורים, וכריעותיהם והשתחויותיהם היו מאה ועשרים, והראו הכַונה בכל המלות, והכניעה וְהָרְתֵת מהָחל עד לכלות, והכריעה הגמורה, עד שיתפקקו כל החוליות שהבשדרה. ובעת התבודדותם בטירותם ובחצריהם, לא נראית תפלה בפיהם; רק שוטטו בחוצות תועבותם, ונתנו אל לבם חטאתם… התחסדו בפני אנשים דורם, ולכל דבר פשע יצאו נצבים כדתן ואבירם; שכחו יוצרם ודבקו ביצרם, והמירו בקלון יקרם…

___

– – – ויהי בהיותנו ברחובות העדן משוטטים, ומעלה אנשי החכמה מביטים, ראיתי אנשים מלאים הוד והדר, וליָפְיָם שמש וירח קָדר, נתנו להם מהלכים, בעולם המלאכים; ולא הִכַרתי איש מהם; ואשאל את האיש הדובר בי לדעת אודותיהם, ויאמר אלי: אלה הם חסידי אומות-העולם, אשר גברו בחכמתם ושכלם, ועלו במדרגות סלם החכמה כפי יכלתם, ולא היו כאבותם, דור סורר ומורה; חקרו בשכלם מי היוצר והבורא, אשר בחסדו המציאם; ומאַיִן אָל יש הוציאם, ומה התכלית אשר בעבורה בראם. וכאשר שאלו את אבותיהם, והתבוננו בתשובותיהם, וידעו כי ערומים הם, בזו אל אמונתם, וכוונו לחקור אמונת זולתם. וכאשר חקרו כל האמונות, ומצאו כל אחת מהן לחזק יסודותיה ידיה אמונות, ואמונת זולתן מגַנות, לא אמרו נעמוד על אמונתנו, כי היא קבלה בידינו מאבותינו, אך בחרו מכל האמונות הדעות אשר צדקו, ואשר עליהן אנשי החכמה לא נחלקו, ובם אחזו ובם דבקו; וכל הדברים אשר כל האומות יגנו, אליהם עורף ולא פנים פנו. ובענין האלהים יתאמרו לקרא לו שֵם (אשר) לבבנו יחרד ויפחד, כי כל עם ועם יקרָאֵנוּ בשם מיוחד; ואנו אומרים יהיה שמו מה שיהיה…


 

בעל ס' “עלילות דברים” (פלמון בן פלת).    🔗

הספר “עלילות דברים”, שמובאים ממנו למטה קטעים אחדים, כולל דברי תוכחה ובקורת עזה, כתובים ברוח סטירה שנונה ומכוונים בעקרם כלפי החשכת מאור הדת ע“י מנהגי הבל ודעות ואמונות תפלות, שדבקו בישראל כספחת בימי גלותו. להמלט מחמת קנאים, שם לו המחבר סתר פנים ויקרא על ספרו שם בדוי (“ר' פלמון בן פלת מבני בלי שם”) ולא נדע ממנו רק את זמנו הרמוז בגוף הספר, היא שנת ה”א רכ"ח; ואולם גם מבלי דעת שמו, יש להכיר, מתוך לשון הספר ותכנו, כי היה המחבר איש נלבב מאד, בעל דעה צלולה ובינה ישרה וגדול בתורה ובחכמה. הוא ידע, כנראה, היטב את חכמת הרפואה, ואולי גם עסק בה, ובספרו באו בדרך אגב כמה שמות עברים נאים למקצת מאברי גוף האדם. בהיותו למחבר עין פקוחה ובהירה, הצופה כל דרכי בני עמו הנלוזים בימיו ובארצו ורואה כל עקלקלותיהם — התחמץ לבבו עליהם מאד ולא מנע מהם שבט אפו וחצי תוכחתו השנונים. צרכי ההעלמה והכסוי, מטעמי צנזורא חיצונית ופנימית, דרשו מעם המחבר לדבר לפרקים במליצות-חידות ובדברים אליגוריים נשמעים לכמה פנים, אבל בדרך כלל סגנונו שוטף ונמרץ ובמדה ידועה גם עז וחריף למדי, ובצורת דבריו הכללית הוא מזכיר לנו — עם כל המרחק שבין שני הזמנים וההבדל שבין הארצות והתקופות, — את סטירותיו הידועות של יצחק אֶרטר בספרו “הצופה לבית ישראל”. לדעת גרץ, שם המחבר “יוסף בן משולם” (הוא גם שכתב הפירוש על הספר וגלה רמזיו; והוא המפרש והוא גם המחבר) וארץ מגוריו — ספרד.


 

מספר “עלילות דברים”.    🔗

זה ספר עלילות דברים לר' פלמון בן פלת מבני בלי שם, אשר לקח לו מבנות פלוני אלמוני לו לאשה ותלד לו את פלמון; הוא פלמוני המדבר, הוא פלמון המחבר.

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

דְּבַר פַּלְמוֹן אֱלֵי גוּרֵי כְפִירִים

אֲשֶׁר עָסְקוּ בְפִלְפּוּל הַדְּבָרִים

בְּלִי דַעַת דְּבַר עֶצֶם וּמִקְרִים

וְהַבְדֵל בֵּין רְשָׁמִים לִנְדָרִים

וּבֵין מוֹֹפֵת וְהַמַּאֲמָר בְּשִׁירִים,

וְעִם זֶה אוֹמְרִים הַלֵּל וְגוֹמְרִים

וְנֶחְשָׁבִים שְׁלֵמִים נִגְמָרִים

וגַם הָיוּ לְרָאשֵׁי הַמְּדַבְּרִים,

וְהֵם כָּרְתוּ בְּרִית בֵּין הַבְּתָרִים

אֲשֶׁר עָמְדוּ, וְגַם חִבְּרוּ סְפָרִים

וְחִדְשׁוּ דָת מְעַוֶּתֶת יְשָׁרִים,

לְפַלְמוֹנִי חֲבָלִים הֵם וְצִירִים;

בְּכֵן עָמַד וְהִגְדִּיל מַאֲמָרִים

וְהִנֵּה שָׂם עֲלִילוֹת הַדְּבָרִים.

ויהי בימי שמגר בן עמיאל בארץ כִתים, היא ארץ החבילה53, אשר שם נקבצו עמים רבים ללשונותם בארצותם לגוייהם ויהיו לכת וחבילה עד היום, לקרא כלם בשם אלֹהַ אחד אשר לו שֵם בשלושה; ויהי בעת ההיא ויט יהודה וירד על שאול מטה, מָטָה ידו מִמַטֵה הרשע, ויהי למס אובד עד היום הזה. ויעבידו הכִתים בבני יהודה בפרך, ויכו בם מכה רבה בבית בָמות גם בראש כל חוצות ויתגודדו כמשפטם בשוקים וברחובות, בחרבות וברמחים עד שפוך דם עליהם, ויעשו עגלים54 לטפם ולנשיהם לאות על לבושיהם, למען יכירום רואיהם, למען הכות אותם כל מוצאם, ויכו ביהודים כל אויביהם מכת חרב והרג ואבדן, ויעשו ביהודים כרצונם ואין מידם מציל. ויצעקו אל ה' בצר להם, ולא שמע אליהם להצילם גם לא כָשלו מַעבִידיהם וימותו בשלום בשֵיבה טובה כל צריהם. ויוסיפו עוד ויקַדשו צום ויקראו עצרה ויבכו וַיִתְוַדו אל השם, ולא שעה אל צעקתם וילכו הלוך וחסור עד היום הזה.

ויהי כי ארכו שם הימים בין הקוצים, ויעברו הקצים ואל כל אשר יפנו ירשיע, ישַוְעו ואין מושיע. אז נִדְברו יִראי אלהים איש אל רעהו לאמר: מִמִי היתה הרעה הגדולה הזאת לנו? ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו, ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב, נשינו וטפינו יהיו לבז, בנינו ובנותינו נתונים לעם אחר לעינינו, ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו אנחנו וזרענו החרשנו. ועתה על מה עשה ה' ככה לנו להדיחנו מעל פניו?… זה לנו אלף וארבע מאות שנה ועוד בגלותנו55 לא חסרנו דבר מכל צרה, שִמְלתנו לא בָלתה מעלינו הופשטה, ואויב לובש כסותינו, זרענו נכון לפנינו מהם יקחו לכהנים ולנביאי פסיליהם לעינינו, ומורה מַעלים על ראשיהם וישימו קרחה בין עיניהם למת, ומורא לא יעלה על ראש צרינו לאמר: פן יראה ה' ורע בעיניו. וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף, איש הישראלי המוכה, וכי נָבוא לפניהם לאֵין משפט היא קָדֵש, כל לשון תקום עלי למשפט תרשיע. ועם כל זאת כל זמן שמזקינים מוסיפים גבורה ומצליחים בכל מעשיהם, וזה להם לאות כי אין אלהים בקרבנו. והנה אנחנו עובדים את ה' ככל אשר צִוָנו בלב ובנפש ובמאד… ומתים אנחנו על מצותן; ואם אחד מעיר ושנים ממשפחה ימירו דתם, כבר יצאו מִכְּלָלֵנו וגורשו מהסתפח בעדתנו, וגם בכל אלה איש אחד מאלף לא מצאתי שעבד אֵל זר לעבור ברית, אך כבד עליהם עול גלותם, ולשונם תצמיד מרמה ואין בקרבם הַוות. ורבים מאלה לקו הים בזרוע טרם ידעו טוב ורע, וגם היום אינם יודעים בטיב יהודים, והמה נהפכו לנו לאויבים מבלי דעת; ומה יאמר ה' להם לנו לִישא עֲונָם? למה לא שְמָרם שומר ישראל? ואם שומר חנם הוא, הלא גם הוא חייב בפשיעה…

ורוח לבשה את זכריה בן יהודיע ויען ויאמר: שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על ה' אלהיכם, לאמר: צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אך אֵל הסיר משפטנו ושדי הֵמַר נפשנו באין חמס בכפינו. דַברו עִמי ואשמעה, ואַל ידבר אליכם ה' פן תמותון, כי לה' הצדקה כהיום הזה, ודעו כי יַשֶה לכם ה' מחטאתיכם, ולולא חסדו אשר גבר עלינו כבר אבדה תקותנו…כי כבדי חטא ועון אנחנו; כי כה אמר ה': אבותיכם חטאו ואינם כמוכם לרוע, ואשליכם מעל פני, ואתם קמתם תחת אבותיכם ותוסיפו על חטאתם פשע; כי הם אם חטאו כבר התעום מאשריהם, מלכיהם ונביאיהם…

– – – ועתה לכו נא ונוכחה יאמר ה‘, אם אנכי נטעתי בקרבך עץ החיים וצויתיך לאמר: שלח נא ידך ואחוז בו ואכלת כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן, ותלך ותלקט ותמלא אוצרותיך מהם, והנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל. למה תאמר יעקב ותדבר ישראל: נסתרה דרכי מה’? זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור. שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך: היש דבר הוכחו בו אבותיך ואתה לא ידעתו? הנה כל קדושי בידך, לא נפקד מהם איש, נביאי ועבדי כלם נקבצו באו לך איש לא נעדר. הטה נא אזנך ושמע, פקח עינך וראה ושמור מצותם וחיה, ומה תתהלל לאמר: כל אשר דבר ה' שמענו ועשינו, ואתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח! המעט עזוב דברי עבדי והשליכם אחרי גו, גם מתוכם למדתם לשקר. הנה עבדי, אנשי התלמוד, אִזנו וחִקרו ותִקנו משלים הרבה, וידברו גם הטיבו את אשר דברו, אך לקחו עמהם דברים דומים ל“רְאָיות” על דבריהם, למען סמוך דבריהם בדברי הנביאים, לא כִונו לַאֲמַתּתָם בראיות ההן. כי לולא באו בקבלה אמתית ונאמנו בעצמם, לא יֵאָמנו בסבת הראיות או ההוכחות ההן, אבל יכזבו כאשר יפלו ההוכחות, כי לא כל מה שהוכיחו היו הוכחות הכרחיות אמתיות אצלם, ולזה אין ביד כל אחד לדון ולהוכיח בכמו קצת הוכחותיהם, זולת מה שהוכיחו הם. הלא תמצא מי שהתיר “נִטלה המָרה”, לאָמרו: “נשפך לארץ מרֵרָתי” ועדיין איוב קיים (חולין מ"ג). לֵך נא והַתיר “נִטַל הַלֵב”, לאָמרו: “ותגנב את לבבי” ועדיין לבן קיים! אך לקחו להם דרכי הדרש ורובם מופתים שִירִיים ודומיהם ממה שיספוק מן הסמיכה לזכור זה בזֵכר זה, וכמה כתובים הביאו ראיה לדברים יותר ידועים מראיותיהם, ואַתם חשבתם הדברים האלה הוכחות אמתיות ובאורי המקרא; ולא היא! ורעה מזאת שתחדשו גם אתם מופתים כאלה, ותבואו לסתור דברי התלמוד ולהעמידם, והנכם נבוכים בזה עד שלא יספיקו ימיכם לגשת אל התלמוד, ותעשו לכם ספרים חדשים מקרוב באו, המה “התוספות”, שואלים ומשיבים על התלמוד דברים לא שערום אבותיכם, ומולידים מהם דינים, מתירים מה שאסר התלמוד, ואם יקום איש ויפיל דבריהם בחכמה וישיב התלמוד על מכונו, לא יאמנו דבריו להפיל דבר ארצה מדברי התוספות וממה שיולד מהם; אך קושיא היא וראוי לוַכֵּח עליה מדי שנה בשנה בהגיע אליה. ועתה קבצתם מן השאלות והתשובות ההן, וכיוצא בהן, עד שהיו ספרים נקראים “דברים” אצליכם. והבא להפיל דברי הדברים אלה הדברים בעמדם יעמודו, ויצאו מזה מבוכות שונות יחויב לתקנם, ולא יתקן זה זולתי בשַנות כונת התלמוד ולבארו באופן זר. והשינוים האלה הם הנקראים אצליכם “דרכים”, אין בהם משום דרכי האמוראים, ובדרכים ההם תוכחו עד יכלו ימיכם בהפילם והעמידם וכיוצא מן הוכוח ההוא, הוא ברוב זולת האמת גם אצלכם, והמלאכה הזאת תכַנוּ “פלפול”, ואחרים אומרים “בלבול”, וכן הוא… עמי מאַשריך מאַסריך ורועיך רָעוּך קדקד, הם נָעלוּ לפניך דלתות התורה והחכמה, עד לא נשאר בך יודע עד מה…

– – –בעת ההיא נקהלו היהודים בעריהם בכל מדינות גלותם ואשאלה לדעת מה זה ועל מה זה, ויענו ויאמרו: חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב בכסא ליום חגנו, ונקומה ונעלה בית אֵל לפני בא יום ה' הגדול והנורא, ונבקש מלפניו על עמנו, אולי יתעשת ה' לנו ולא נאבד. והלכתי אף אני עמהם בקרי, ונלך ונבא אל נהר אחוה ונלן שם. ואשא עיני וארא בחלום והנני עומד בהיכל מלך נורא מאד, והמלך יושב על כסאו. והנה אשה לקראתו מוכה ומעונה, וַתִּפּול לפניו ותבך ותתחנן לו לאמר: הושיעה המלך, הושיעה המלך! ויען המלך ויאמר: מי את בתי וממי אושיעך? ותען האשה ותאמר: בת כהנים ונביאים אנכי, והייתי רכה וענוגה לאבי, יפה תמה וכל מום לא היה בי, ולאהבת אבותי אותי גדלוני וינשאוני עד שַקמתי אם בישראל. וזאת לפנים. אך עתה יצאוני בני והכוני, פצעוני, לקחו עצם מעצמי ובשר מבשרי ויסגרו בשר תחתיה, בשר בשרה טרפה, ומכף רגל עד ראש אין בי מתום, פצע וחבורה ומכות ממכות שונות, גם יצורי ועורקי לא ישכבון במקומם, אמנם נעתקו משם למקום אחר. ועתה הושיעה המלך, ואם אין מתה אנכי. — ויען המלך ויאמר לה: בתי, הגידי נא ארץ מולדתך ועמך ובית אביך. ותען ותאמר: בבל אשר בארץ שנער שמה חבִּלְתַני אמי, ועמי ובית אבי המה אנשי כנסת הגדולה, ואני “תפלה”. ויוסף המלך ויאמר לה: בתי, הגידי נא מכיריך ומיודעיך. ותאמר: הן, חגי זכריה ומלאכי בנביאים, דניאל, עזרא, והמה בכתובים. וישלח המלך ויקרא לאיש ישראל ויעמד לפני המלך. ויאמר לו המלך: הידעת את האשה הזאת? ויאמר: ידעתי. ויאמר: הלא שמעת דבריה אלה? ויאמר: שמעתי ותרגז בטני, כי מאז באה אלינו גדלה בעינינו, ותלך הלך וגדלה עד כי גדלה מאד, ולהדרת כבוד-הודה חִדַשנו לה שירים וחרוזים וטורים, ושַׂמְנוּם טרף בביתה וחק לנערותיה ותהי לנו כאֵם עד היום הזה, ואם בכל זאת חרה אפה בנו על לא חמס בכפינו, מה נאמר לאדוננו אחרי זאת. ותען האשה ותאמר למלך: זה הוא האיש אשר כִּלָניִ ואשר דִמה לי, כי השירים סירים וצירים, ואשר שָׂם לתפארתי והודי נהפך עלי למשחית. ועתה הואילו פנוּ בי וראו אם הִרְבָּה פצעי חנם…

– – –ובתשעה לחדש בערב יום הכפורים יזבחו תרנגולת לגולגלת, נקבה תסובב גבר56 לראש גבר, אוילים מדרך פשעם קולם כנחש ילך, באמרם: “כפרה”, “תמורה” תחת חליפה. גם אלה ביין שגו, על הארץ ישפכוהו כמים, להבדיל בין קודש לחול, ומבדילים בחונן הדעת ברחוץ כל אחד מן היין אשר יתן בכוס עינו. וישאלו אנשי המקום אשר יבחר השם בו על הדבר הזה לאמר: מה העבודה הזאת לכם, הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר יעשה כמהו; ויענו ויאמרו, כי המעשים האלה הם ניחוּשי מצוה… אחר הדברים האלה ואשא עיני וארא והנה נעו עברים בחוצות כאשר ידבר איש אל רעהו, גם כי ירבו תפלה ובלמדם ספרים ינועו כשכורים והמנהג כמנהג יהוא. וימצאוני איש והנני תוהא, וישאלני האיש לאמר: מה תבקש? ואומר: את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי למה הם נעים? ויען האיש ויאמר, כי “נעים” נאוה תהלה, ולזה אמר דוד: “כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך”; והוא לדוד בשנותו את טעמו…

– – –ויבאו סֻכּותה57 ויריבו בנחל על ערָבים שם, היש מספר לגדודיהם, והביטו אחרי משה אנשים עוברים בסך58 ונושאים משא בערב59 בלא-לב למספר “לולב”; גם אלה בחרו בדרכיהם ולא שמעו אל משה אשר צוה על פי ה' לקחת רק שתים לבלתי הוסיף וגרוע.

בעת ההיא וידום השמש וירח עמד, ושם ראיתי את ישראל נפוצים על ההרים, ירקדו כאילים60 לכוכבי השמים וכסיליהם ישלחו כצאן אויליהם, כשעירים ירקדו שם, מי זה אמר ותהי ה' לא צוה. אשה כי תזריע וילדה זכר או נקבה, כלם אחוזי חרב יושבים ללחום את מושל בכסילים לחומי רשף וקטב מרירי, בסכלותם יִכרו עליהם חברים לאחוז בכנפות הבית, קו יסוב כחק הכסילים, יחקקו בכתלים אדם וחוה והנחש עמהם. גם בחליים לא ידרשו אלהים כי אם ברופאי אלילים וחמנים, יעבירו בניהם באש ועל מלבושים יפילו גורל, יפשיטו כתנותיהם ופרשו את השמלה לירח בלילה, ומודדים בחבליהם בחבלי הבליהם מכף רגלם עד קדקדם. זאת חקת רפאיהם וחקי אלהים לא ידעו… כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר: למי אלה לפניך, ואמרת: לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו, השחוק היה לן ישראל, כמוני כמוך, לא תתעב אדומי כי אחיך הוא…



  1. מעט סכלות וכו' הוא מעלה לאשה ושפלות לאיש.  ↩

  2. אנשים יבואו ע"י ערמה ואומץ למעלה, ונשים – לגבלות.  ↩

  3. הרבוי מן “שטן” – טייפעל.  ↩

  4. אל תבטחו בלובן פני יעלה (כנוי לחשוקה), אם לא ידעתם אותה מכבר.  ↩

  5. שבה – נהפכה ללבנה אחרי הטוח בכחל ופוך.  ↩

  6. מל' “ויאמר להם שנו וישנו”.  ↩

  7. מל' “נרדי נתן ריחו”.  ↩

  8. ישן.  ↩

  9. נר של דם, כלומר אודם הפנים.  ↩

  10. אתפלא על לבי כי יט לאהבתך אעפ"י שהנך אונס ומצער אותו.  ↩

  11. מליצה יפה מאד הרומז אל דין “ערי מקלט” לרוצח. ר“ל אתה בא לרצוח את לב ובכ”ז אתן לך בלבי מקום לנוס.  ↩

  12. ענין מתיקות.  ↩

  13. מל' “רנה”.  ↩

  14. שפתי הם כערב לשלם לה הנשיקות.  ↩

  15. נבול פה במליצה יפה.  ↩

  16. אעזוב למוד הגמרא.  ↩

  17. כן צריך לנקד עפ"י המשקל.  ↩

  18. עד העֶרב.  ↩

  19. כי בגיהנם אמצא וכו'.  ↩

  20. כנראה רומז אל יחזקאל מ"ז, אשר שם יסופר דבר המדה של ירושלים החדשה.  ↩

  21. קורא לציון בל' זכר, משום המשקל.  ↩

  22. אבל אם תאמר לרכב על חמור (כפי הקבלה “עני ורוכב על חמור”) אז איעצך שוב שכב במקומך, וסתום הקץ וכו', כי משיח כזה לא יסכון לנו (נפלא הוא לשמוע “אפיקורסות” כזו מפי משורר עברי בראשית האלף הששי!) [“שוב שכב” – כצ“ל לפי החרוז ולה”כ ש“א ג, ה; ובנדפס בטעות: ”שוב ושב"].  ↩

  23. מל' שיבה.  ↩

  24. רק החמש נשאר מקווצותיהן.  ↩

  25. עיניהן יורדות מים (כדרך הזקנות).  ↩

  26. שחור ככושי.  ↩

  27. מי יכול לחשוב לפנים כי יבאו ימים אשר אחמוד רק את מלבושן היפה ולא אותן בעצמן.  ↩

  28. המשורר מתנחם כי מאז זקנו הצביות ינוח לבו.  ↩

  29. המשורר משתמש “בלבות” בל' נקבה.  ↩

  30. הצביות.  ↩

  31. הניקוד במקור לא ברור. הערת פב"י.  ↩

  32. להגשים את ה' (כי ספרי הרמב"ם מרחיקים מהגשמת האל).  ↩

  33. מל' “גשם ומטר”.  ↩

  34. פני ההמוניים, הגסים, אדומים כפלח רמון.  ↩

  35. ופני נדיבים נהפכו לירקון.  ↩

  36. לוא שתק כל איש בער (מל' הכתוב “איש בער לא ידע”) אזי בטלו כל המחלוקות.  ↩

  37. כונת הסוניטה כך היא: המשורר ורעו ראו בחוץ יעלה יפהפיה, ויתמה רעהו על היפה שאיננה הולכת בקומה זקופה כיתר הגבירות, ויחשוב כי מום בה. ע"ז עונהו המשורר, כי היעלה הזאת בחרה לה את הליכותיה בחשבון ודעת, כי לוּ הלכה קוממיות אזי ראו יפיה בני אלים וירדו ארצה; ולוּ הלכה שחוח אזי ראו יפיה שוכני קבר ועלו מקבריהם; לכן היא הולכת הליכה ממוצעת – אבל מום אין בה.  ↩

  38. ידידי! אם יעלה עמיתך למעלה רמה (בין ע"י עושר או בדרך אחר), יהי לך די אם יראה לך רק עשירית מאהבתו הקדומה; כי כאשר יגדל ויעשיר איש יתרחק מרעיון הראשונים.  ↩

  39. האיש שאיננו מוציא לאור את דברי חכמתו, אות הוא כי הוא בעצמו איננו בוטח הרבה בחכמתו.  ↩

  40. היושר יעלים את חסרון ההון (כי איש ישר מכובד גם בלי הון); וכמו"כ יעלים העושר את הסכלות (כי העשיר נחשב לחכם גם אם סכל הוא).  ↩

  41. איננו חושבים לחכם [מלה לא ברורה. הערת פב"י] הבוחר בטוב ובנעים, כי אם האיש הבוחר משתי רעות את הקטנה שבהן.  ↩

  42. אני מזיל דמעות המספיקות להשקות גבעות, ובכ"ז אשכון חררה מגודל יגוני.  ↩

  43. לוּ יכלתי לפדותך ממות, אזי עשיתי זאת מהרה, אבל אב ואח לא יפדו איש ממות, ולא יוכלו לתת נפשם תמורת המת.  ↩

  44. חסרון, ר"ל מות.  ↩

  45. התוכחה היא מאת איש מת אל החי.  ↩

  46. כל תשובה היא מלשון המקרא.  ↩

  47. הקור.  ↩

  48. בגלל רוב מאכלים שהם בולעים.  ↩

  49. מה אומר יצרי הרע למשה רבנו.  ↩

  50. העוסק בדברים עיוניים לא יעסוק בעגבים ורדיפת אהבה.  ↩

  51. הכילים, הקמצנים.  ↩

  52. תן את בגדיך הישנים לבניך למען ילבשום ולא תעש להם בגדים חדשים.  ↩

  53. בעת שָם גָר עַם (שגרו ישראל) בארצות הכתים (הם הרומים), שנפרדים לכתות ולחבילות רבות.  ↩

  54. אות–הקלון העגול שעל בגדי היהודים בימי הביניים.  ↩

  55. מזה נראה שהמחבר חי בסוף המאה החמש עשרה, בערך.  ↩

  56. תרנגול.  ↩

  57. הגיעו עד חג הסכות.  ↩

  58. עוברים על הסך (הסכום) שקבע משה (הרמב"ם) לערבות: שתים.  ↩

  59. לקחו הרבה ערבות.  ↩

  60. הרקודים בקידוש הלבנה.  ↩