לח. נ. ביאליק
פִּלְחַנֲי חֲזוֹן אֱלֹהִים עַל מִצְפֵּה לֵיל וּבָזָק,
וַיַּךְ בִּפְחָדִים בְּשָׂרִי, בִּצְעָקָה דָּמִי רִוָּה;
וְחָזוּת-סֵבֶל קְשַׁת עֲתִידוֹת אֵל לִי צִוָּה –
וַאֲמַרְתֶּם אֵיבַת נָקָם לִי, כִּי זַעֲמִי חָזָק.
הֲלֹא חֶדְוַת רֵאשִית-אַהֲבָה אֵל בְּדָמַי מָזָג,
וּבִרְכַּת רַחֲמִים פָּקַד אֶצְלִי לְאָהֲלָה וּלְאָהֲלִיבָה:
כִּי יָחֹן שִׂמְמוֹת אַרְצִי עַל כָּל רִבְצֵי צֹאנָהּ,
וְאֶל הַרְרֵי יִשְׂרָאֵל יָנִיף נֵס הִלוּלִים.
בַּת-עַמִּי לְבִיאָה! כִּי שֵׂרַכְתְּ נְתִיב נַפְתוּלִים:
מֵהַרְרֵי אֲרָיוֹת, מִמְּלוֹנֵי חוֹזִים דַּרְכֵּךְ פּוֹנָה
אֶל מִרְזְחֵי נַאֲפוּפִים וּלְבֹשֶׂת כָּל גִּלּוּלִים.
כָּל מִצְרִי מָעַךְ שַׂדֵּך, כָּל פֶּחָה דִּבְשֵׂך מָתָק,
אַךְ יַעַן רוּח אֵל פְּעָמֵךְ, בָּךְ דְּבַר חֲזוֹנוֹ עָתָק: –
חַי נְבִיא כָּל פְּדוּת וָזָעַם! – אַתְּ לֹא תִהְיִי זוֹנָה!…