לא היינו צריכים להקים לנוּ סוּכּה מדי שנה בשנה, כדרך שעשׂוּ שכנינוּ הקרוֹבים והרחוֹקים, כי אבי, בשעה שבנה את ביתנוּ, עשׂה לגגוֹ, גג הגבים, כּנף גדוֹלה, שאפשר היה לזוֹקפה על פּאתוֹ ונעשׂה בגג פּתח מפוּלש ד' על ד' מוּל השמיים ואוֹרם. ד' על ד' אלוּ מקוֹרוֹת היוּ זרדים וּמקלוֹת, והן פינה אחת של לשכת התבוּאה והקמח שלנוּ (אבי סחר בתבוּאה וּבקמח), מקוֹם ששימש לנוּ סוּכּה נאה וּכשירה בחג הסוּכּוֹת וכל ימוֹת השנה לא נבדל משאר הלשכּה.

במוֹצאי יוֹם הכיפּוּרים, לפי מנהג ותיקין, אם לא ירד גשם והלבנה המקוּדשת, הסתוית כבר, היתה תלוּיה בנוֹגהה הצוֹנן ברקיע הטהוֹר, אחרי הסעוּדה הטוֹבה – היינוּ עוֹלים שלוֹשתנוּ, אבי, אחוֹתי הגדוֹלה ואני הקטן, בסוּלם שברפת, המחוּברת אל הבית, אל עליית הגג – אני נוֹשׂא את הפנס הדלוּק ואחוֹתי את החבל לקשוֹר בוֹ את המוֹט – כדי לפתוֹח את הכנף. לא יכוֹלנו להתחיל בבניין הסוּכה ועשׂינוּ לפחוֹת משהוּ להתקנתה.

אני, שזה שנתיים, מאז היוֹתי בן שש שנים, שיתפתי עצמי בסידוּר סוּכתנוּ, הייתי מספּק את סקרנוּתי בעלוֹתי מזמן לזמן לעליית הגג, הוֹלך בדממה הדקה, המסתוֹרית, לאוֹרם הקלוש של שני האשנבּים מזה וּמזה, עוֹבר ליד הארוּבּה הגדוֹלה, שבעד פתחה נראה חלל שחוֹר ואוֹר החמה מזריחוֹ מלמעלה, קוֹרע בפנַי את קוּרי העכביש המתוּחים באויר, וּבוֹדק לבסוֹף את המוֹט ואת הטבּעת שהוּא מחוּבר אליה בטבּוּר הכנף, אם הם כשוּרה. נהניתי להחזיק את המוֹט בידי, שהיה שעיע מרוֹב שימוּש, אף ניסיתי לדוֹחפוֹ כדי להרים קצת את הכנף, אבל כל מאמצי כוֹחי הדל לא הספיקוּ להזיז את הצמיד הכבד אפילוּ הזזה כלשהי. ועוֹד מעשׂה גבוּרה עשׂיתי: בסוֹמכי על מיעוּט משקלי דרכתי על הזדרדים והמקלוֹת הדקים המקרים את הסוּכּה ועברתי עליהם מקציהם ועד קציהם. לבי דפק מפחד, פּן יישבר אחד מהם ואפוֹל לתוֹך הלשכה ואנזק, אף כי ידעתי שמשקלי קל. ידעתי זאת, כי קטן וצנוּם הייתי מכפי גילי וחבירי היוּ מלעיגים עלי בשל כך וקוֹראים לי “תרנגוֹלוֹן”. דוֹדי אברם בּר, עוֹבד האדמה המגוּשם, כשביקר אצלנוּ היה מקניטני ושוֹאלני למשקלי. וּכשאמרתי לוֹ בלי חשק: “י”ח קילוֹ“, העמיד עלי פני תם וקרא בתמיהה: “כך, רק י”ח קילוֹ? כמדוּמה שזה היה משקלך גם לפני שנה ולפני שנתיים. אתה עוֹמד, חביבי, על מקוֹם אחד, מה יהא בסוֹפך? הנה יוֹסקי שלי, שהוּא קטן ממך בשנתיים, משקלוֹ כבר בלי עין הרע כ' קילוֹ, וּבכל שנה נוֹספים לוֹ שלוֹשה קילוֹ לפחות…”

נפגעתי מדברי דוֹדי, וכדי לשלם לוֹ מידה כנגד מידה, עניתיו בחריפות: “ליוֹסקי שלך נוֹסף בשׂר – ולי נוֹסף שׂכל…” – “כן, שׂכל לא חסר לך,” השיב לי דוֹדי במנוֹד ראש, “אבל שׂכל בלי גוּף – כפתילה בלי שמן”.

וּבאמת, אף על פי שגדלתי בכל שנה כשיעוּר פרק האצבּע – על משקלי לא נוֹסף כלוּם. אבי תלה את רזוֹני בריבוּי התנוּעה, בריצתי במשׂחקים עם חבירי; ואמי מצאה את הסיבה בתוֹלעים. “מה הפלא”, אמרה, “שאין הילד מקבל כלוּם ‘על המשקל’, אם הם (התוֹלעים) מכלים כל מה שהוּא מכניס. כל עיקרי היחנוּן שאני נוֹתנת לוֹ אינם מוֹעילים…”

ובכן סמכתי על קלוּת גוּפי ועברתי בזהירוּת על מצע הסכך הרוֹפף לאוֹרכוֹ וּלרוֹחבוֹ, תוֹמך את ידי ליתר ביטחוֹן בשיפוּע הגג, ושׂמחתי כשחזרתי בשלוֹם אל קרקע התקרה האיתנה, המרוּחה בטיח עבה. אחזתי שוּב במוֹט, נוֹעץ רגלי בתקרה ודוֹחף בשתי ידי וּבחזי – לשוא! אף לא זיז כלשהוּ! אף לא חרך אוֹר! אף לא חריקה אחת! כאילוּ מסוּמרת במסמרים.

ניחמתי עצמי: כשיתוֹסף לי משקל של חמישה־שישה קילוֹ, אוּכל לה לכנף. הנה אחוֹתי, שאינה חזקה כלל, מזיזתה קצת.

באוֹתה שנה הייתי כבר, כאמוּר, בן שמוֹנה. כבר למדתי גמרא עם רש“י, וּבעצמי עברתי בסידוּרוֹ של אבי, סידוּר “בית יעקב”, על הלכוֹת סוּכּה, וּכשמצאני אבי בכך, נהנה מאוֹד ושיבחני בפני – אך הוֹסיף ללמדני טעמה של מצוַת סוּכּה על פי ה”יערוֹת דבש": להוֹרוֹתנוּ כי גָרים אנוּ עלי ארץ בלי קבע – וכן עשׂוּ אבוֹתינוּ אברהם יצחק ויעקב, שהיוּ יוֹשבי אוֹהלים, ועל כן האריכוּ ימים, כי לא חרדוּ לאש שתשרוֹף את ביתם ולא פחדו מאוֹיב, מרעב וּממגיפה, כי בכל עת יכלוּ לנתק מהר את חבלי האוֹהל וּלהתהלך בארץ…

דברי ה“יערוֹת דבש” היוּ מקוּבלים על דעתי, שהיתה נוֹטה לחיים של הסתפקות במוּעט, כדרכוֹ של אבי, שהיה מוּרגל בפיו דבר “משלי”: “ריש ועוֹשר אל תתן לי, הטריפני לחם חוּקי”. הם גם נטעוּ בי אמוּנה, כי ביתנוּ, אשר הסוּכּה נמצאת בתוֹכוֹ כל ימוֹת השנה, שמוּר מפגע רע, ביחוּד מפּגע האש, שהיה מצוּי בעיירה (לאחר שנה עלה ביתנוּ באש במוֹצאי שְמחת תוֹרה, כמוֹ שסיפרתי במקוֹם אחר).

סבוּר הייתי שגדלתי וחזקתי והפעם אעצוֹר כוֹח, לא להרים את הכנף, אך להזיזה קצת, וגם דבר זה היה גדוֹל בעיני. עליתי שוּב אל עליית הגג ואזרתי כל כוֹחי – לחינם. נדמה לי ששמעתי חריקה, אבל בכנף לא ראיתי כל שינוּי. ירדתי אפוֹא בבוֹשת פנים וזכרתי במרירוּת את דברי הליגלוּג של דוֹדי.

וּבמוֹצאי יוֹם הכּיפּוּרים, אחרי הסעוּדה, אף על פי שלא נראתה הלבנה וכיפת העננים ריססה באויר מעין ריסוּס של טל פוֹשר, אמר אבי:

– אין זה גשם, וּרצוֹני לפתֹח את הכּנף, לפחוֹת, לשעה קלה, לקיים “ילכוּ מחיל אל חיל”. אם יהיה גשם נעלה ונסגרנה שוּב.

הפעם נתתי לאחוֹתי את הפּנס, ואני נשׂאתי את החבל (יש לזה יוֹתר שייכוּת לגוּף המצוָה!), יצאנוּ אל הרפת ועלינוּ בסוּלם. הריסוּס שבאויר ירד על הגבים חשאי ורך, אך נדמה לי שאני שוֹמעוֹ מפעפע בעץ. שתי הפּרוֹת עמדוּ באפילת הרפת, העלוּ גירה והצליפוּ על עצמן בזנבוֹתיהן הכבידים, המטוּנפים, צליפוֹת סוֹטרוֹת בקוֹל, ואלינוּ לא הביטוּ כלל. אך הצללים נחפּזוּ נבהלים לכל עבר והציצוּ אלינוּ סקרנים מכל פּינה. התרנגוֹלוֹת היוֹשבוֹת על מרישי הרפת השמיעוּ קירקוּר דאגני. אחת מהן טפחה בכנפיה בשנוֹתה מרגל לרגל על המריש כמצילה עצמה מנפילה. עברנוּ את מסתוֹרי הגג והגענוּ אל מקוֹם הסוּכּה. אחוֹתי כיונה את הפּנס אל טבוּר הכנף. אבי תפס את המוֹט בשתי ידיו, פישק רגליו וּבדוֹחפוֹ פעם וּפעמיים נתפּקפּקוּ שוּלי הכנף (איזה גיבוֹר הוא אבי!). עוֹד דחיפה והיא מתרוֹממת, והפתח גדל והוֹלך. עתה חרד הייתי שיזקפנה על ציריה ישרה, שלא תוכרע לאחוֹר אל מעבר לגג החוּצה. אבל הוּא החזיק יפה במוֹט הדחיפה, וּכשעמדה הכנף נכוֹנה, השיקוֹ אל מוֹט הקשירה והחזיקוֹ ביד אחת.

– הבה את החבל! – ציווה, נוֹשך את שפתוֹ התחתוֹנה.

מיהרתי בלב פּוֹעם להגיש לוֹ את החבל, והוּא ענבוֹ בזריזוּת בידוֹ הפּנוּיה במקוֹם החיבוּר.

– משוך! כך, בחוֹזקה!

משכתי בכל כוֹחי. אחר כך עשׂה בשתי ידיו את הקשר, והסוּכּה שלמטה עמדה תחת השמיים המעוּננים, שרק אוֹר קלוּש נסתנן מהם, אוֹר מלא ריסוּס דק, פּוֹשר.

– רואים אתם, בצד מערב, מפלש בהיר בעננים? אפשר שמזג האויר ישתפר ולא נצטרך לשוּב לסגוֹר את הכנף. – אמר אבי.

– הלואי! – ענתה אחוֹתי, שלא היה לה כל חשק לקוּם בלילה מן המיטה החמה.

כשירדנוּ, אמרה אמי:

– אפשר היה לדחוֹת את המצוָה למחר.

– כשאין הכרח לדחוֹת אין דוֹחים, – השיב אבי – אפשר שהשמיים יתבהרוּ והכנף תישאר פתוּחה. בוֹאוּ, נפנה את השׂקים בלשכּה.

מלאכה זוֹ עשינוּ כוּלנוּ. אני הארתי בפנס, אבי ואמי ואחוֹתי הסיעוּ את השׂקים, הכבידים והקלים, לצדדין, וּפינוּ את כל השטח תחת הסכך, אחר כך כיסוּ את השׂקים מסביב בחמילוֹת הצמר הגדוֹלוֹת. אף נטף לא ירד מלמעלה.

אבי יצא החוּצה ושהה שם רגעים מספר, אחר שב, כשהוּא משפשף ידיו זוֹ בזוֹ בהנאה:

– נוּ, ברוך השם, השמיים מתבהרים. “הבא ליטהר מסייעין אוֹתוֹ”. קיימתי בעזרת השם “ילכוּ מחיל אל חיל”, ועתה נשכב לישוֹן. השעה מאוּחרת.

– הלואי שלא תצטרך לקוּם לסגוֹר את הכנף, ־ אמרה אמי, ספקנית, כדרכה. אבל ספקנוּתה לא עלתה לה.

הימים שבין יוֹם הכיפּוּרים לסוּכּוֹת היוּ יפים וּנעימים. כוּלנוּ עבדנוּ על התקנת הסוּכּה וקישוּטה. אמי ואחוֹתי תלו סדינים רקוּמים על קירוֹתיה וּשתי מפּוֹת רקוּמוֹת להוֹסיף לה דפנוֹת ולעשוֹת לה פתח. אבי הביא מן הנחל חצי עגלה קני סוּף ירוּקים – סכך משוּבח ביוֹתר, שרק מעטים זכוּ לשכמוֹתוֹ. נוֹסף על כך גררנוּ והבאנוּ, אני וּשניים מחבירי, ענפי ערבים רעננים, ערכנוּ את הסכך על מצע המקלוֹת והזרדים יפה, שצילתוֹ תהא מרוּבּה מחמתוֹ, אבל גם למנה מספקת של חמה דאגנוּ, שיהא אוֹרה המתוֹק זרוּע בתוֹך הסוּכּה. פעמים אחדוֹת שלחנו אבי למטה לראוֹת את שיעוּרי הצל והחמה וּלהוֹדיעוֹ על כל מקוֹם הטעוּן תיקוּן, ואני תיקנתיו בעצתי. יפה היה הסכך, ישר וחלק, מעשׁה ידי אמן (האמן הוּא אבי!), ועתה לא היה חסר אלא לתלוֹת בוֹ תכשיטים, לשם נוֹי סוּכּה.

קבלה היתה בידינוּ מימים ימימה: אלוּ תכשיטי הסכך: תפוּחים אדוּמים, אשכּוֹלוֹת ענבים (ענבי בּר שאינם ראוּיים למאכל אבל נחמדים לעין – מתנת שכיננוּ הגוֹי ממרפּסתוֹ!), פּקוּעוֹת שׂדה מצוּפּוֹת כסוֹפת

וּזהוֹבת, פּנסי נייר צבעוֹניים, בצוּרת מפּוּחיוֹת, ועל הכוֹל – ציפּוֹרים

ויוֹנים עשוּיוֹת קליפוֹת ביצים, שאני נתמחיתי בעשׂייתן.

וזה סדר עשׂייתן: מלפני ראש השנה מזהירין את אמא, שלא תשבוֹר את הביצים לצוֹרכי בישוּל ואפייה, אלא תיקוֹב בהן שני נקבים, אחד בחוּדן ואחד בכוּדן, אחר כך תפּח בחוֹזקה באחד הנקבים, עד שהחלבּוֹן והחלמוֹן יצאוּ בשלימוּת מתוך הקליפּה, והיא תישאר ריקה וּשלימה. ולא סמכתי על אמי ועל אחוֹתי, אלא בעצם ידי עשׂיתי את מלאכת ההרקה. אף לארוּחתי ביקשתי ביצה חיה, כדי שאוּכל לספק לעצמי קליפּוֹת שלימות רבוֹת. וּבכן היוּ בידי בערב סוּכּוֹת שנה זוֹ כעשׂרים קליפוֹת גדוֹלוֹת, דוֹמוֹת לביצים שלימוֹת. קניתי והבאתי מן החנות גליוֹנוֹת של זהוֹבת וּכסוֹפת וּנייר צבעוֹני. את הנייר גזרתי וקיפלתי קפלים קפלים (את כל השוּלחן הגדוֹל בחדר הגדוֹל כבשתי למלאכה זוֹ!), ולא הנחתי לאחוֹתי לנגוֹע בקליפוֹת, שעשׂיתי שני נקבים נוֹספים בצידיהן. בנקב הראשי הכנסתי ראש ציפּוֹר, עשׂוּי פת נילוֹשה מצוּפה זהוֹבת, באחוֹריה קיפּוּל נייר נפרש כזנב, וּמשני צידיה שתי כנפיים פּרוּשוֹת, ועל גבּה, בנקב זעיר, הכנסתי שבר גפרוּר ואליו קשוּר חוּט דק, לתלוֹת בוֹ את הציפּוֹר.

היוּ אלוּ ציפּוֹרים עפוֹת, ססגוֹניוֹת, מרחפוֹת במרוֹמי

הסוּכּה תחת הסכך, בין פירוֹת הבּר של כסף ושל זהב, מתנוֹעעוֹת חרש ברוּח הקלה המנשבת מן האשנב הפּתוּח וּמן הסכך הריחני שלמעלה. בעצם ידי תליתי את כל הפאר הזה, בעוֹמדי על הסוּלם, שהכנסנוּ מן הרפת אני ואחוֹתי. עוֹד אשתקד עשתה אחוֹתי את המלאכה הזאת בהשגחת אבי, והשנה עשׂיתי אני הכוֹל, ולה הרשיתי רק להחזיק את הסוּלם וּלהגיש לי כל חפץ. שאלתיה מדי פעם בפעם, כמנהג אבי, אם הכוֹל תלוּי כראוּי, אוֹ שיש צוֹרך לשנוֹת וּלתקן.

היה ערב החג. אבי נסע לרגל עסק דחוּף לכפר הסמוּך, וּכבר עברה שעת הצהריים ועדיין לא חזר. אמי, שהיתה טרוּדה בהכנת החג והתאוֹננה על שגזלתי ממנה את עזרת אחוֹתי, באה פעמים אחדוֹת לראוֹת את הסוּכּה, ועם כל ספקנוּתה לא יכלה להתאפק מקרוֹא קריאוֹת של התפעלוּת. וּבאמת יפה מאוֹד היתה הסוּכּה על דפנוֹתיה העשׂוּיים יריעוֹת רקוּמוֹת ועל סיכּוּכה הנאה עם כל הפאר התלוּי בוֹ.

אחרי שכיליתי את מלאכתי והחזרנו את הסוּלם למקוֹמוֹ, שבתי והיניתי את עיני ואת לבי במעשׁה ידי. בעיני רוּחי ראיתי כבר את השוּלחן הערוּך עם כלי החג וצלוֹחית היין המזהירה וקצת פּרחים פּזוּרים בין הכלים, כאשר אהבו אמי ואחוֹתי (את השוּלחן והכיסאוֹת היוּ נוֹהגים להכניס לפנוֹת ערב, בשוּב אבי מבית המרחץ, ועריכת השוּלחן נעשׁית בידי הנשים בהיוֹת הגברים בבית הכּנסת.), וּבאוֹזני רוּחי שמעתי את הזמנת האוּשפּיזין הקדוֹשים.

אבי בוֹשש משוּם מה לשוּב. אמי אחוֹתי עסקוּ בשלהן. כבר הייתי אוּלי עשׂר פעמים בסוּכּה ועיני לא שׂבעוּ מראוֹתה. גם הבאתי את שני חבירי והם הסכימו עמי, שזוֹהי סוּכּה לתפארת. רק חבירי הגדוֹל ממני, עקיבא, העיר, כי היוֹנה הגדוֹלה אינה תלוּיה בדיוּק באמצע הסכך, ויש להזיזה קצת ימינה. חבירי השני, איצי, דעתוֹ היתה כדעתי: היוֹנה היא בדיוּק באמצע. עקיבא שינה את מקוֹמוֹ, הסתכל בעיני מוּמחה (הוא ידע לצייר!) – ולא שינה את דעתוֹ: יש להזיזה שתי אצבעוֹת ימינה. ואני ואיצי עוֹמדים על דעתנו: היוֹנה היא במקוֹמה. אף ניעוֹרה בלבי טינה על חבירי המוֹצא פגם במעשׂה ידי. אין זאת כי הקנאה מדבּרת מגרוֹנוֹ.

חבירי הלכוּ, ואני, כדי לוַדא עצמי, קראתי לאחוֹתי והעמדתיה בסוּכּה פעם מצד זה וּפעם מצד זה, שתסתכּל ותאמר לי, אם היוֹנה היא בדיוּק באמצע הסכך.

– אוּלי יש להזיזה קצת לצד שׂמאל…

צחקתי: עקיבא אמר בדיוּק את ההפך.

וּבכן, מעתה היה לבי סמוּך ובטוּח, כי היוֹנה במקוֹמה תלוּיה.

כבר התקרבה שעת ההליכה לבית המרחץ, ואבי איננוּ. מקוֹצר רוּח יצאתי לקראתוֹ. ידעתי שהוּא צריך לבוֹא מצד התחנה. אבל עברתי מהלך חצי שעה – ואין הסוּס והעגלה שלנוּ נראים בדרך. עניין היוֹנה לא נתן לי מנוֹח. אוּלי בכל זאת צדק עקיבא. הרי הוּא בעל טביעת עין, מצייר ציוּרים כמוֹ חיים…

חזרתי הביתה ונכנסתי שוּב לסוּכּה. הפעם היה ברוּר לי: עקיבא צדק. יש להזיז את היוֹנה לצד ימין. פשוּט, להעבירה למקל השני, שאז תהיה בדיוּק בתוֶך. מוּטב גם להאריך קצת את החוּט, שתהא נמוּכה יוֹתר ועל ידי כך בוֹלטת יוֹתר משאר הציפּוֹרים.

איני יוֹדע איזה שד השׁיאני לעשׂוֹת את התיקוּן מלמעלה, מעל גבי הסכך שבעליית הגג. אוּלי לא רציתי להטריח את אחוֹתי, שתטלטל עמי את הסוּלם הכבד, אוּלי לא רציתי שחבירי ידע כי עשׂיתי את השינוּי, ואוּלי אמרתי להערים ולשאלוֹ: “נוּ, באמצע אוֹ לא באמצע?”; אם כה ואם כה – עליתי הגגה, זחלתי על גחוֹני עד אמצע הסכך, עשׂיתי באצבעוֹתי ריוח בין הענפים והקנים והתחלתי מתיר את חוּט היוֹנה. איני יוֹדע אם מתוֹך התרגשוּת או מתוֹך שהקשר שהיה סבוּך – התקשיתי זמן רב בהתרת הקשר. אחר כך נתברר לי, שעלי לרַוֵחַ גם את הקנים, כדי שאוּכל להעלוֹת את גוּף היוֹנה, על אברוֹתיה הפּרוּשוֹת. עוֹדני עוֹשׂה כה וכה להעלוֹת את היוֹנה, ואני מחזיק בין אצבעוֹתי את החוּט שהיא קשוּרה בו – קרה דבר שהקפּיא את דמי: הסכך נתמוֹטט תחתי בקוֹל שבר וכל גוּפי נדחק בין ענפים ועלים למטה. עוֹד רגע ואני על הרצפּה… אבל נתרחש נס: נתליתי תחת הסכך ממש. לבוּש הייתי מכנסי החדשים עם כתיפוֹת משוּלבוֹת על גבי, ואחת הכתיפוֹת נאחזה בסיקוּס של ענף ונשארתי תלוּי. חשתי איך הכתיפה מתוּחה על גבי וּמחזיקה אוֹתי. ראיתי תחתי את דפנוֹת הסוּכּה ואת רצפּתה הזרוּעה נשר עלים ותפּוּחים אחדים. היא נראתה לי קרוֹבה, וּבכל זאת יראתי לנפוֹל עליה. לא ידעתי מה אעשׂה: אם אתנוֹעע – בוודאי אפוֹל, ואם אשקוֹט במקומי – מה הביטחוֹן שלא אפוֹל? וַדאי שעלי לצעוֹק, לקרוֹא את אמי אוֹ את אחוֹתי לעזרה. אבל התביישתי. איך זה קרני מקרה ביש כזה? איך זה עלה על דעתי לעלוֹת על הסכך וּלחטט בוֹ? מי יוֹדע, אולי באמת נוֹסף הרבה על משקלי… כבר חצי שנה שלא שקלתי עצמי…

סוֹף סוֹף החלטתי לקרוֹא לעזרה. בתחילה ניסיתי להשמיע קוֹל לא גדוֹל, “שׂ־רה! – שׂ־רה!”, אבל קוֹלי לא הגיע אל אחוֹתי. הרימוֹתי קוֹלי. אין עוֹנה. עד שאזרתי על קוֹלי וצעקתי: “א־מא!”.

בוַדאי היה זה קוֹל פחדים, קוֹל חרדה, ואוּלי החלל המצוּמצם של הסוּכּה גרם. לי עצמי נראה קוֹלי נוֹרא ואיוֹם. ואוֹמנם מיד נשמעו צעדי אמי ואחריה צעדי אחוֹתי, ומיד נראוּ שתיהן בפתח הסוּכּה מלמטה.

לא אדע מה הרוֹשם שעשׂה עליהן מראה ה“תכשיט” התלוּי תחת הסכך המעוּרער, בין שלל התכשיטים המְנָאִים את הסוּכּה, גבּוֹ וראשוֹ לחוּצים אל הסכך ורגליו תלוּיוֹת בלי תנוּעה (אחר כך שמעתי מפי אחוֹתי, שפּנַי היום אדוּמים כדם ועינַי בוֹלטוֹת מלחץ וּמפחד).

אמי ואחוֹתי קראוּ קוֹל אחד:

– אוי ואבוי! איך זה נתלית כאן?

ואחוֹתי הוסיפה:

– אמרתי לוֹ, שלא ידרוך על הסכך. טיפּש כזה!

וּפתאום פרצה בצחוֹק:

– ראי איך הוא מחזיק בחוּט היוֹנה!

באוֹתוֹ רגע התרחש נס שני: אבי עמד בפתח הסוּכּה.

– הביאי את הכּסת מן המיטה! – נשמע קוֹלוֹ המתוּן, כדרכוֹ בשעת סכנה.

אמי, ואחריה אחוֹתי, רצוּ להביא את הכסת.

– יפה, יפה, – דיבר אלי אבי, מפשיל אלי ראשוֹ – תכשיט יפה. תכשיט מהדר את הסכך! באמת צריך הייתי להניח אוֹתך תלוּי בין הציפּוֹרים, ציפּוֹר שכּמוֹתך! תכשיט יפה! באמת, נוֹי סוּכּה! איזה נוֹי!

החוּט נשמט מבין אצבעוֹתי והיוֹנה צנחה פרוּשת כנפיים ארצה.

אמי הביאה את הכּסת הענקית, ואחוֹתי עוֹזרת עמה, הטילתה על הרצפה (על העלים, על התפּוּחים, ועל היוֹנה!) תחתי ממש. (טוֹב שאין עוֹד השוּלחן הערוּך!).

– עתה נוּכל לטפל בוֹ בשקט, – דיבּר אבי כלנפשוֹ – אימת הנפילה לא תהיה עוֹד עלינוּ. מעניין, איך הוּא נאחז שם? רוֹאים בחוּש – שלוּחי מצוָה אינם ניזוֹקים. עסקת בהידוּר מצוה. תכשיט יפה. תלוּי כאילוּ תלוּהוּ שם במתכוין. באמת, נוֹי סוּכּה! אם שׂכל אין כאן – מזל יש כאן…

– טוֹב מזל טוֹב משׂכל טוֹב, – פּסקה אמי את פּסוּקה.

– כמה פעמים אמרתי לוֹ, שלא ידרוֹך על הסכך, – טענה אחוֹתי.

ואני – אני לא מצאתי לגוּפי טוֹב אלא שתיקה. הייתי תלוּי ושוֹתק. שוֹמע חרפּתי ושוֹתק. הפקדתי עצמי כוּלי בידי אבי הטוֹב. הוא יצילני.

אבי הלך במתינוּת וחזר במתינוּת, כשהוּא נוֹשׂא את הסוּלם מן הרפת. הכניסוֹ באלכסוֹן לתוֹך הסוּכּה, הציבוֹ בזהירוּת נשען אל הקיר. עלה בשלביו, מתוּן מתוּן, כשהוּא מחטם איזה ניגוּן, וּכשהגיע עדי, נתן את כּף שׁמאלוֹ הגדוֹלה והחזקה תחת חזי, סמוּך לבטן, וּבכף ימינוֹ פישפש וּמצא את הכתיפה של מכנסי והתירה. מיד חשתי שאני נח בכל משקלי על ידוֹ החזקה – כמוֹ שרגיל היה בילדוּתי להרימני, מעשׁה צחוֹק, למעלה מראשוֹ, כשאני מפרפר מעוֹנג באויר.

עמד רגע, אחר ירד לאיטוֹ בשלבי הסוּלם, הוֹשיט את ידוֹ הנוֹשאת אוֹתי לאמי ואמר:

– הנה לך ה“תכשיט” שלם באיבריו!

אמי נטלתני מידוֹ, לחצתני אל לבה ונשקה לי בחוֹזקה. אחר הוֹרידתני לארץ, ליד הכּסת.

הדיבּוּר הראשון שיצא מפי היה:

– מי יתקן את הסכך?

– מי שקילקל – חייב לתקן. – אמר אבי. לא ידעתי אם בכוֹבד ראש אוֹ בהלצה ידבּר.

– טוֹב, – עניתי, מחזק את לבּי – אבל שהיא, שׂרה, תעזוֹר עמי?

– חכם שכמוֹתך. עם עזרה יכוֹל אני בעצמי לתקנוֹ. – אמר אבי – החלף את הבגדים ולך הכנס את הסוּס!

הבינוֹתי, שאין אבי רוֹצה שאשוּב לטפּל בסוּכּה.

הלכתי איפוֹא לטפל בסוּס. נשתהיתי בכוָנה שעה ארוּכה באוּרוה.

כשחזרתי כבר היה הסכך מתוּקן כראוּי. לא ניכר מקוֹם הפּרץ. הכּסת הוֹחזרה הביתה. הרצפה היתה נקייה. סוּכּה כהלכתה!

אך יוֹתר מכוֹל הפליאתני העוּבדה: היוֹנה היתה תלוּיה בחוּט מוֹארך, יפה וּבוֹלטת מכל הציפּוֹרים מסביב – וּבדיוּק באמצע הסכך.

גל של אהבה הציף את לבי, אהבת אבי החכם והטוֹב, אך מפני הדמעוֹת שבעיני לא ראיתי את פניו. רק את קוֹלוֹ שמעתי מדבר אלי מקרוֹב:

– בוֹא, בני, נלך עוֹד לבית המרחץ לכבוֹד יוֹם טוֹב. אם נמהר נספּיק לחזוֹר בעוֹד יוֹם. באמת סוּכּה נאה!