כל ספר שאיירה רותו מודן הולך אצלי ישר לקיר. חלק מכותלי ביתי הם גלריה לאיוריה המופלאים, שתמיד עושים לי מצב־רוח טוב. “אמבטים” (עם עובד) החדש שלה אינו יוצא דופן. הפעם הצטרפה אליה למסע המענג נורית זרחי, אבל כמו תמיד מודן לוקחת בהליכה כל סופר שעובד איתה. מצד שני, לא נראה לי שיש סופר שלא מת לעבוד איתה. אז הנה, אני מציעה את עצמי. לא אכפת לי להסתופף בצל איוריה הענקיים.

“אמבטים” (עם עובד) הוא סיפור מופרע על קונפורמיסט מצוי, שיום אחד נסדקת המציאות בחייו, וסוריאליזם חריף מתגנב לביתו והורס את כל מה שהוא מכיר. “ביום בו מצא מר יגידו בת־ים יושבת בכורסה הכי טובה שלו, הוא ברח מן הבית והסתובב ברחובות עד הערב”. כך נפתחת האגדה על מר יגידו, בחור לא הכי אטרקטיבי, שכולו צוואר עבה שמזכיר נקניקייה. על מדף הספרים שלו יש את כל כתבי “החשמלאי הצעיר” לצד קופת הקרן־הקיימת ואוסף משוכלל של חידון התנ"ך לנוער. בת־הים, לעומתו, היא מחווה לאיורים הקלאסיים של בייב’ס הוליוודיות סטייל ג’סיקה רביט: עיניים עגולות, שפתיים אדומות, מותניים צרים, והעיקר – עיקרה הולך לפניה. מר יגידו מתלהב מאוד מן החצי העליון, אבל מצהיר שאין סיכוי שיתחתן עם דג (אוי לי, בנות שובבות, ככה להגניב משמעויות מיניות נסתרות?). אך חוקי ההיגיון כבר נסדקו, ומשם אין דרך חזרה: המים חודרים וביתו עולה על גדותיו, דגים מעופפים בסלון, וספינת פיראטים פושטת על חדר השינה. “אמבטים”, כמו רוב ספריה של מודן, חי בתוך האיור. הטקסט הנקי והיפה של זרחי מסייע לעלילה לזרום הלאה, אבל הלב והבשר נמצאים באיורים. כשמר יגידו מנסה להירדם, פולש איזה מובי דיק לחדר שלו ומלחיה של ספינת־מפרש צופים עליו במשקפותיהם. כשהוא כבר נרדם, חוגגים הפיראטים על שארית שלמותו הנפשית. כשהוא מזמין שכנים לקפה ויושב שם עם פנים מכורכמות ונעלי בית משובצות, פולשת לחדר ציפור מן האגדות ומבהילה את אחד האורחים. כל האיורים הם בכפולה, והדבר רק מעניק להם משנה כוח. עם העוצמה הזו משתרעת מודן על כל הדף, אבל אף פעם לא על חשבון הפרטים הקטנים, שעושים את המכלול לחגיגה מצחיקה ומטורפת. אצל מודן הירח הוא כיכר גבינה, כשהמים מציפים את הבית, בת־הים מצילה משום מה את דג הזהב ששוחה באקווריום ננסי, וכשצנצנת “אשל” עפה מן המקרר "(אמקור" ענתיקה) זה עושה את כל ההבדל.

כך יוצרת מודן עולם ומלואו, וכל מי שיש עיניים בקודקודו ייקח את ציוריה וידביק על הקיר. הצעת הגשה: מדוע לא לקשט את כותלי חדרי הילדים באיוריה? להדביק אותם בשורה בגובה עיני הילד כדי שיוכל להתבונן בהם מתי שמתחשק לו, להוסיף קשקוש משלו, או סתם ליהנות מחגיגת הצבעים והצורות, שעוד שנייה יפרצו את הדף ויפשטו על הבית.

* * *

בעוד ש“אמבטים” לא מנסה ללמד כלל (אולי קצת כבוד לאחר, קצת פתיחות, זה כן, אך בעיקר מנסה לפתוח את דמיון הקורא ולערוך לו היכרות מרתקת עם ראשה הפרוע של המאיירת), הרי ש“קול הלב”, אסופת סיפוריה של דבורה עומר, רואה אור תחת היומרה הקצת פלצנית של פיתוח אינטליגנציה רגשית. יש שם מבוא מיותר של שני פרופסורים, והצעות ייעול להורים מבולבלים. אך גם בלי להתכסות בגג הרעוע של טרמינולוגיה פסיכולוגיסטית, סיפוריה של דבורה עומר דיברו ומדברים תמיד בגובה הילד, פלוס טיפים נחוצים. עומר, סופרת הילדים הכי מקצוענית בספרות העברית, כיתרה כל נושא אפשרי שעשוי להעסיק ילדים, ותמיד עשתה זאת ביעילות. מה נגיד? הרי כולנו גדלנו עליה, ואם ככה, כנראה שהיא עושה משהו נכון.

ב“קול הלב” (הוצאת י. שרברק) יש לא פחות מ­95 סיפורים שנכתבו במהלך השנים ונאספו במיוחד כדי להמחיש נושאים הקשורים באינטליגנציה רגשית. באמצעות הסיפורים ניתן לעבד עם הילד סוגיות כמו דימוי עצמי, כעס, שליטה עצמית, אמפתיה, דחיית סיפוקים ועוד כל מיני כאלה. עומר יודעת שהפשטות משתלמת. סיפוריה נקיים, נטולי התחכמויות, ובזה סוד כוחם. השפה הפשוטה, הישירות הזו שהיא כה מתמחה בה, הן אלה שכובשות את הלב. כאמור, גם ללא כובע האינטליגציה הרגשית (טריק שיווקי שנועד לצוד עיני הורים מודאגים?), הסיפורים שלה תמיד מעבדים ועובדים על רבדים פסיכולוגיים מנפשו של הילד.