לוגו
ציון אהובתי / דניאל סטברו (ביקורת)
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אין דבר פחות סקסי מפלספנים צעירים שדופקים ראש על הבר. אינני יודעת למה נכנס להם לראש שזה מה שעושה את זה לבנות – הפוזה ההמינגוואית הדוחה. אישית, הם אף פעם לא עשו לי את זה. בימים העתיקים שבהם גם אני הייתי יושבת בארים, כבר העדפתי להזדחל למיטה עם איזה ברמן סתום ושרירי מאשר עם היצורים המקומטים, האומללים והפתטיים האלה. עוד יותר מכך אני לא סובלת בחורים שדופקים ראש על הבר ומתפייטים, ואחרי זה מוציאים מזה ספר. אז האם “ציון אהובתי” של דניאל סטברו הוא הומאז' לכל הפייטנים הגדולים של המאה העשרים, או חקיינות נבובה מתוכן, שנראתה אצלנו להמוניה בשנים האחרונות על ידי בחורים מסוגפים ולא מגולחים הקוראים לעצמם סופרים?

הספר הוא מעין יומן הגיגים לפואט המתחיל, על אחד, כהן־בוזוקי, יושב בארים סדרתי, שגלה ללונדון כדי לגור בחדר מסריח מעובש. כמו הגיבור של אורוול ב“שאו את נס האספידסטרה”, הוא צועד בימים ברבעיה האפרוריים של לונדון וקורא מוני חשמל לפרנסתו, ובלילות דופק ראש על הבר, בולס שווארמה טורקית כדי לא לגווע ברעב, וחולם על הבתולונת שלא נתנה לו, זו היפה, “עיניים חומות”, שנשארה בארץ הקודש. מעת לעת הוא נזכר בחברים שהשאיר במולדת, בטברנה על גבול כרם התימנים, אבל בעיקר כשמגיעות החדשות על פיגועים בשוק הכרמל. בדרך הוא רוצה להיות כמו כל הסופרים הגדולים שרקמו ספרי מסע בברים זהים ברחבי העולם, וכמו חקייניהם הישראלים הקטנים על הבר ברחוב אלנבי. כשיש לו כמה לירות הוא מפליג לאיזו עיר אירופאית (ברצלונה, מילאנו, שטוקהולם, אמסטרדם), שכולן משום מה נראות כבת־דמותה של אותה לונדון טחובה, וגם בהן הוא מכלה את ימיו בשתייה ובייאוש. בסופה של אודיסאת החיפוש העצמי־אינטלקטואלי המיוסר הוא נוחת בעקבות קזאנצקיס בהרקליון, בירת כרתים.

אז מצד אחד, הספר הוא באמת הומאז‘, שרובו הערצה ומקצתו אירוניה, לכל הפייטנים האבודים, ספוגי הרחמים העצמיים, המאוהבים בעצמם ובמילותיהם, שחיפשו את שרידי גבריותם בשברי משפטים נאים וגלונים של אלכוהול. מסע בעקבות הנרטיב של ספרי המסע, המשלב התפלספות עם פיוט ועם זיונים מיוזעים בעמידה. מצד שני, לא פעם ההומאז’ נראה כמו סתם חקיינות. החיפוש האישי סופו שהפך למצגת ריקה של כל הספרים שבלע המחבר במהלך חייו הקצרים כאינטלקטואל וכפואט עני, ולא די בזה כדי לייצר נרטיב מעניין באמת. והרי בעקבות הנרטיב צועד גיבורנו (“רק הנרטיב מסוגל לשלוט בעולם החומר, לעצב אותו, לתת לו פשר,” (עמ' 47), כדי לחפש את עצמו ולהמציא מחדש את הנרטיב הציוני המתפורר דווקא בגולה.

אלא שהחיפוש הסטברואי האנין מסתכם בדברים שאומר לו חברו: “כל עניין הנרטיב, אתה מבין שמדובר בפרפרזה. לך לספרייה תקרא קצת. אמרו כבר הכול, כהן.” (עמ' 53), ואין די בהצהרה מודעת של סופר על כך שהכול כבר נאמר, ובוודאי שאין זה פוטר אותו עצמו מלחדש. אשרי היה סטברו “חולם עולם אחר, מלודי, לא מתחנף,” (עמ' 14), כפי שהוא מיטיב לשורר, שכן למרות ההצהרה הנאה הוא מתחנף גם מתחנף, מפלרטט ללא הצלחה עם הקלישאה הבלה מזוקן של המשורר־הגולה שבור הלב, היושב הנצחי בגדה השמאלית או בחדר טחוב בלונדון, השותה את עצמו למוות ומת לכתוב את יצירת המופת הגדולה של כל הזמנים: הו המניגווי, הו בוקובסקי, הו הנרי מילר, הו פנחס שדה!


אם נוצר הרושם שאני מלגלגת על הספר, לא כן הוא, בכל אופן, לא ממש. אני מלגלגת על הפוזה המאוסה האופפת את גיבורו ואת דפיו, את החקיינות המעורבת בנמיכות רוח כלפי אותם גדולי ספרות נערצים. עם זאת, מן הראוי שאציין כי למרות כל הנאמר לעיל, בסך הכול די חיבבתי את הספר. זאת למה? כי ברור לי שסטברו הוא סופר, הגם אם כרגע הוא מאוהב בהברקות של עצמו ובפוזה המשוררית המיושנת. לצד אמירות שחוקות או התנסחויות פלצניות (“אגרד מתוכה את השקר שהנחתי בידיה”, עמ' 15; “בתל אביב לא יכולתי לאהוב אותך בלי לשתות, לא יכולתי כשלבשת מיתוס כאילו בלי משים”, עמ' 17), לא יכולתי שלא להתפעל פה ושם מן החן המילולי שיקסים מומיות. מן השירה הוא בא, ובמשפטיו יש לפעמים עושר שבא מאהבה ארוטית למילים. אז למרות שאין כאן תגלית ספרותית מרעישה או הסתכלות מיוחדת על העולם וקשייו, מצאתי בתוך אידי הג’יימסון, הג’אז וההגיגים־בפרוטה כמה תיאורים יפים הגובלים בפיוט והבלחות של הומור אירוני משובח (“לעשות שיבת ציון פילוסופית אל זרועותיה, אל כרי שדיה, ולבנות את הבית השני, אמן,” עמ' 94, או “על ק.צטניק מסתובבת שמועה שהוא עבר טיפול באל.אס.די, אשוויץ ואסיד,” עמ' 39).

ויש גם כמה רגעים מרגשים, כמו הפרק שנקרא “העצב אינו מחלה”, שבו נזכר הגיבור באשפוזו הפסיכיאטרי בצבא בזמן שהוא מלמד ילדי חסידים, ומצליח לייצר שם בפחות מאלף מילה את הזוך האמיתי והלא־מתחנף שאליו הוא כמה כסופר. רק חבל שיש פער בין הנושא שעליו הוא כותב בפוזאיות סטברואית מעצבנת, לבין רמת הכתיבה שלו. ברגע שייפטר מהמניירות, מהניים־דרופינג האינטלקטואלי ומלהיתלות באילנות גבוהים, אני מאמינה שייצא ממנו סופר מצוין, בניגוד לעמיתיו המקומיים לז’אנר.

ושתי מילים על הכתוב בכריכה. הספר מוצג כ“רומן טיסה אמיתי”. אני דווקא מסכימה עם ההגדרה, שכן הספר הזה משקלו כנוצה והוא קל לעיכול, רק מה, הייתי מוסיפה: רומן טיסה לאינטלקטואלים צעירים, שלא נעים להם להיתפס עם עותק של רם אורן בתור לצ’ק־אין לגואה.