כאשר “מוות רך מאוד” ראה אור בשנת 1964, היו מבקרים שהאשימו את סימון דה בובואר בתיאורים גופניים בוטים ובכך שהיא סוגרת בפומבי חשבונות ישנים עם אמה. אפשר להבין מדוע אז, בראשית שנות השישים, התייחסו לדה בובואר קודם כל כאל אישה, זוגתו של ז’אן פול סארטר, ולא כאל כותבת ופילוסופית מוערכת בפני עצמה. לא ציפו אז מנשים להיות כך כל נוקבות, כל כך ישירות וכל כך לא־רגשניות. כי הדיווח הדקדקני והעשוי ללא חת ב“מוות רך מאוד” על חיי אמה של דה בובואר, יחסיה המורכבים עם בתה וגסיסתה הנוראית ממחלת הסרטן, הוא הוכל חוץ מרגשני. לכתוב כך, בכזאת נועזות, על גוף נשי מרקיב, ועוד של אם, היה באותם ימים בגדר מעשה שערורייתי.
באזמל מנתחים חד ובקול שקט ושפוי, פותחת דה בובואר פצעים ישנים שהגלידו מעל הקשר הכואב עם אמה, פרנסואז דה בובואר. אם גוססת זה תמיד פצע, ולצד הפצעים הגופניים האיומים שנפערים בגופה המסורטן נפתחים פצעי הרגש. חינוכה השמרני והקר של האם, ילידת המאה ה-19, השפיע אנושות על גידול שתי בנותיה. כשהיו קטנות היא נדבקה אליהן בחום וגוננה עליהן יתר על המידה, ובנעוריהן נצמדה בכוח ועוררה אצל בנותיה רצון לברוח. לא פלא שבצל אימהות כה חסרה, דה בובאר ואחותה ויתרו על האימהות בבגרותן.
האוטוביוגרפיה המאוד אישית הזו נעה במרחבי הזמן והמקום: אחורה וקדימה, בין ילדות לבגרות, מבית החולים לבית ההורים, בין מחלה פיזית למחלה מטפורית. בצד התיאורים הדוחים של הגוף החולה ורקבונו, מתארת דה בובואר את המערכת הרפואית המערבית, הפועלת כמין רובוט ומחזיקה ברי־מינן בחיים, מכוח איזו אינרציה. “אני הייתי הורגת אותו,” מתוודה דה בובואר בפני בן זוגה, הפילוסוף סארטר, בהתייחסה לרופא שניתח את אמה, למרות שליבה אמר לה לאסור זאת. סארטר עונה בהיגיון אקסיסטנציאליסטי קודר: "לא, פשוט נוצחת בידי הטכניקה, וזה גזור מראש.
על אף שהספר נכתב לפני כ-45 שנה, הוא אקטואלי היום יותר מאי פעם, לאור התפתחות הטכנולוגית ברפואה המערבית. “מוות רך מאוד” כאילו מקבל משנה תוקף מבהיל בימינו. דה בובואר מבקרת את הממסד הרפואי שמתעקש להחיות חולים סופניים, למרות שהיא עצמה, כמו כולם, שותפה לכך. מצד שני, התיאור הנקי והקולע שלה, הנטול קולות רקע רגשניים או אירוניים, מצליח לגעת ביצר ההישרדות החייתי של האם, ש“נאחזה בפראות בחיים ותיעבה את המוות תיעוב של חיה.” מה מבקשת האם בקול כואב לאחר הניתוח: כומר לשאת בפניו וידוי? לא, היא מבקשת קונפיטורה. למרות כאבי התופת היא מאביסה את עצמה ביוגורט ובמיצי פירות. “פה של עלוקה שאף ספג את החיים בתאוותנות,” מכנה זאת הבת. “אל תניחי לי להסתלק!”, מורה האם שעות ספורות לפני מותה.
מי שקרא לאחרונה את “חסד” של לין אולמן ואת “על החיים ועל המוות” של יורם קניוק, ימצא המון נקודות זהות בין הטקסטים הללו, העוסקים במחלה סופנית, במוות ובתאווה לחיים, לבין ספרה של דה בובואר שראה אור בעברית לראשונה ב-1983. אינני יודעת מה חזק ומשמעותי יותר בספר: הדיון במוות ובהארכת החיים המיותרת, או התיעוד של מבט מפויס ומשלים של בת על אמה? כך או כך, “מוות רך מאוד” הוא אחד הספרים היותר כנים, חזקים ונוגעים של דה בובואר.
לתרגום החדש נוספו שני מאמרים: “מחלת האימהות” מאת ד“ר דינה חרובי, שדן ביחסי אימהות־בנות ושופך אור מעניין על הספר מזווית זו, ו”קרבה אחרונה“, מאמר מיותר ופטפטני של ד”ר מיכל בראון, על ההיבט הפסיכולוגי של מחלת הסרטן. במקומו, כדאי היה לצרף לספר זה דווקא מאמר על הרפואה הגריאטרית של ימינו, המתעקשת לשמר חיים בכוח.