מה יעשה אדם שקץ בתבונתו? האם באמת “אם אני חושב, משמע אני קיים”? ואולי בעצם, “אם אני מגרבץ, משמע אני קיים”, או “אם אני גורף כדורים קטנים מהאף, משמע אני קיים”? איזה יתרון יעיל יש לתבונה בחיי היומיום הגדושים גסות ובהמיות?

אלו הם הנושאים השוחקים עד דק את מוחו המדוכא של גיבור הרומן, “איך נעשיתי טיפש”, ששם את מחברו הצעיר, מרטן פאז', על הבמה בצרפת, ובגדול. “לאף נמלה אין קתדרה בסורבון,” מרצה הגיבור אנטואן, “ובכל זאת הארגון החברתי שלהם טוב משלנו.” וממשיך לקונן עד כמה הוא סובל מהאנטליגנציה הגבוהה שלו, העולה לו ברגישות מופרזת לזולת, כמה הוא רואה בה מחלה אנושה, המונעת ממנו להתערות בחברה השטותית, הקלילה והנהנתנית.

בייסוריו הרבים מנסה ורתר הצעיר הזה לכלות את מוחו ואת חייו, מה שיבוא קודם. כמו “הנסיך הקטן” המבקר בכוכב זה ואחר, כדי שמישהו יצייר לו כבשה סוף סוף, כך אנטואן עולה לרגל לוותיקים ולנכבדים ממנו, כדי שילמדו אותו איך להיפטר מן התבונה המעיקה. תחילה הוא מנסה ללמוד ממומחים איך להתאבד (הסצנה בקורס להתאבדות היא פנינה סוראליסטית שחורה משחור). אחר כך הוא יוצא לפאב, להטביע נפשו באלכוהול (שיחתו ההזויה עם האלכוהוליסט מזכירה את שיחתה של אליס בארץ הפלאות עם הזחל הפילוסוף), ובסוף הוא מוצא גלולת אושר שתסיר ממנו את שארית תבונתו ביחד עם ייסורי המצפון, ותעשה אותו כאחד האדם.

פאז' דולק בעקבות החלום המערבי ל“אושר ועושר בחמש דקות”, עם מחבט גולף ביד. הוא מרסק את כל סממני המודרניות הנערצים בבלנדר המטרטר שלו, ומקצץ דק את אלה וגם את אלה: אינטלקטואלים בעלי נפש ירוקה שפוחדים לדרוך על האדמה שמא ירצחו מיקרוב, ומולם הבהמות המטפסות בסולם ההתעשרות, הטורפות את מזונן ב“מקדונלד’ס”. לא פלא שכאשר אנטואן מחליט לעקור לשורות ההמון המטומטם וחסר הפנים, הוא עורך את טבילת האש הראשונה שלו עם המבורגר כפול וצ’יפס שמנוניים, באחד הסניפים הבוהקים של הרשת.

מסלול החניכה שעובר אנטואן המעודן והדיכאוני בדרך להפוך לגומבה מטומטמת, מזכיר כמה גיבורי יצירות מן הספרות והקולנוע (“רסיסי חיים”, “מהר ורד”, אם להזכיר כמה מהן), מה גם שהוויה דולורוזה ההפוכה של הגיבור יכולה להפוך בקלות לשובר קופות הוליוודי, עם ליאונדרו די קאפריו בתפקיד אנטואן הגחמן.

יהיו שיאמרו שפאז' ממחזר חומרים, שהוא לוקח יותר מדי מכול הבא ליד, שהוא אספן כפייתי של סצנות מיצירות אחרות, ובעיקר שהוא לש עד זרא את נאומו העוקצני על השפעתה הרעה של התבונה על הנפש האנושית, כביקורת נגד הטיפשות, הגסות והרשע השורה בכול. קראתי אפילו כי לאחד המבקרים בחו"ל לקח חודש לסיים את הספר, למרות שאני לגמתי אותו בשקיקה בשעה קלה של צחוקים מרובים.

יתרונו של הספר המצחיק, הדקיק והיעיל הזה, הוא שהוא לא מברבר יותר מדי. הוא אומר בדיוק את מה שהוא רוצה להגיד, בלי מילה אחת מיותרת. יש בו מידה שווה של ברק ושטותניקיות, שיסוף אברים לצד קלילות נעימה, סוריאליזם סהרורי ומתפרע לצד היענות מודעת לנורמות הכתיבה הפוסט־מודרניסטית.

אין לו אלוהים ספרותי לפאז' זה. אין לו שום כוונה להיכנע למכבש הסוגות הידוע. הוא חולף בקלילות מודעת מז’אנר לז’אנר, מהזיה סוריאליסטית להרצאה פילוסופית על קצה המזלג, וחותם במחווה לרומנטיקה בהוליוודית. מדובר בסאטירה פרועה, המוכיחה לעולם איך יכול אינטלקטואל צעיר שמתרגם את “בעקבות הזמן האבוד” לארמית, להפוך, חחחחח, לברוקר עם פרארי וחליפת “הוגו בוס” בעשרה שיעורים קצרים.