“אימא יקרה לי, יקרה, שיר קטן אשירה לך כי אני אוהב אותך, אוהב אותך. אחייך אלייך, אחייך…” זוכרים את שיר הילדים הזה? מתוך האזכור התמים והמתוק של אהבת הילד לאימו, יוצא משה סקאל בספרו השלישי, “אחייך אלייך, אחייך”, למסע אל תוך הנפש הגברית, שהתפתחה מאותו גור קטן ומדובלל שנצמד לחיק האם הגדולה, שלא עוזבת אותו לעולם, גם לא כשהוא בורח ממנה לארץ אחרת. השאלה היא, עד כמה התפתחה הנפש הגברית. זה מה שבודק סקאל בעצם: עד כמה יש לגבר הבוגר מרחב מחייה ונשימה בתום מחזור חיי ילדות כלואים בחיק האם.
האם הזו מוזכרת ברומן לא פעם ולא פעמיים כמין גרוגונה, מפלצת רעבתנית, ואהבתה דביקה ואכזרית. אימו של עמיחי, גיבור הרומן, לא זו בלבד ש“משתלטת” לו על הכתיבה ואף כותבת את חלק מן הרומן בעצמה, היא גם הוזה כל מיני מיתות משונות ועינויים שחווה בנה. על פי תיאוריות פסיכולוגיות מסוימות, אם החוששת עמוקות שיקרה דבר איום ונורא לילד שלה, בעצם נוטרת לו טינה במעמקי ליבה, וחרדותיה הן מעין משאלת מוות לילד שלה.
באותה המידה, חדווה, אימו המאמצת של עמיחי, חרדה לגורלו ומתחילה להזות מיני ייסורי תופת שהיא מעבירה אותו בדמיונה: “קשרתי אותו לגלגל וסובבתי את הגלגל שוב ושוב, עד שלא היה עוד עמיחי. אחרי שהורידו אותו מהגלגל קשרו את ידיו מאחור בחבלים, דרכו את קשתם וירו בו חצים”. אלו הן הזיותיה הסדיסטיות של אם על בנה שהעז לעזוב אותה. הבן מצידו, חווה הזיות מזוכיסטיות, שבהן הוא משווה את אימו למוצצת דם (“הדם שלי הלך ונגמע לתוכך”), או נזכר ב“זיזי” שלו, איבר המין שאימו “אולי הייתה מוצצת בחשאי, כפי שילד מוצץ סוכרייה.”
יחסים אדיפליים חמורים, אתם אומרים? צודקים, זה לא מילה. לא זו בלבד, אלא שסקאל לוקח אותנו אל מחוזות המיתולוגיה והאודיסיאה – אל יון, שם הוא מנסה לפתור את הקונפליקט האדיפלי באמצעות מציאת דמות אב. אולי בהזדמנות זו הוא ישכב עם אשת האב ויעשה לה ילדה קטנה, וכמו עם אדיפוס יירש את אביו ויגשים את גבריותו? לא ממש. עמיחי עוזב את פריז שבה חי עם חבר איטלקי שמאוהב בו אך הוא אינו מסוגל לאהוב בחזרה, ונוסע לאי קלימנוס כדי למצוא את אביו הביולוגי ולאחות את שברי הגבריות. במרחב הקמאי הזה הוא מגלה שהאב הוא לא יותר מבובת סיליקון במיטת אלמנתו המשוגעת, שכמו אחד הגיבורים ב“חרש הלבבות” של בוריס ויאן הצרפתי, לא יכלה לשאת את מות בעלה והכינה לעצמה בובה כמעט אנושית בדמותו.
נפשו של הגבר, על פי סקאל, היא שמיכת טלאים מרובבת, מטולאת, קרועה וממורטת. אל האם הגדולה הוא קשור בעבותות, ירצה או לא ירצה, נדרך תחת כף רגלה האימתנית, ואילו האב הוא לא יותר מבובה. מאחר שהאב אינו נוכח פיזית או רגשית, אין לגבר עם מי להזדהות, והזהות הגברית לא רק שהיא שכפול עלוב של הזהות הנשית, אלא שבכך בעצם נוצרת נכות איומה בנפשו של הגבר. עמיחי הוא גבר סגור, מוגבל ונכה רגשית, שלא מסוגל לאהוב דבר חוץ מהחתולה שלו, כמו אלן ברומן “החתולה” של קולט, וגם אותה הוא אינו אוהב ממש, שכן גם ממנה הוא בורח.
סקאל הוא סופר משכיל ומודע מאוד, שלוקח מכל הבא ליד, משירים ומרומנים, ואינו חושש להיות מושפע מ“האודיסיאה” של הומרוס, כמו גם מגדולי הספרות המודרנית. כמו אישיותו המטולאת של הגיבור, גם הטקסט של סקאל עשויה מהמון סמלים, דימויים ואזכורים ספרותיים, מלאי הבנה והערכה לסופרים שבאו לפניו. למשל, הסצנות עם פנינה החתולה הג’ינג’ית, הן ממש מחווה, כמעט אחת לאחת, לסופרת הצרפתייה הנודעת קולט ולספרה ה“חתולה”.
את ההשפעות וההשראות האלה הוא מטמיע בטקסט באהבה ובעידון, מה גם שכתיבתו אינה חיקוי של סופרים אחרים אלא לשון נקייה ומדויקת, חפה מהצטעצעויות, שלמרות רזונה שומעים בה את המוזיקה המתנגנת של המילים. גם הדיאלוגים שלו מדויקים ואמינים, ומשתדלים לאפיין את לשון הדמויות השונות: מהחבר האיטלקי הנעזב ועד לנער המתבגר, דן, בנו של איש שגרירות ישראל בצרפת, שמתיידד עם עמיחי ובמהרה נגרר גם הוא למערבולת ההומואית. בתום האודיסיאה האישית שלו חוזר עמיחי לישראל, וסוף הרומן, כשהוא מעז להיכנס לגן העצמאות על חוף ימה של תל אביב – מקום מפגשם של הגייז – מעיד על איזושהי השלמה עם ההומוסקסואליות שלו, כמו גם על התחברות עם הגבריות החדשה שמנצה בו.