לוגו
"קיצוץ בנטיעות"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

קרל קראוס, אשף האפוריזמים והפרדוכסים, היה אחד הראשונים שעמד על הקשר בין לשון ומשטר, בספרו ה“אפוקליפטי”, “ימיו האחרונים של המין האנושי”, שבו הביא את ההתפתחויות ההיסטוריות עד אבסורד, תיאר איך אנשים מתים משום שדמיונם לא היה מסוגל לחדור למובן השפה הנבובה שהסוותה א תהמציאות (מוטיב הנמצא גם ב־“1984” של אורוול).

כבר בשנים הראשונות לעליית הנאצים לשלטון, חרץ עליהם משפט בדרך של הוקעת השחתת הלשון שנגרמה על־ידם. הוא הראה (כפי שעשה גם ב“ליל ואלפורגיס השלישי”) שהשחתה זו מבטלת את המטאפורים על־ידי זה שהיא מחזירה אותם לפשוטם: כאחת הדוגמאות, הביא את הביטוי – “לזרות מלח על הפצעים”, שהוא מטאפור מקובל בשפה. אך ב־1938 קרא דין־וחשבון ממחנה־ריכוז שבו סופר איך חבורה של ביריונים נאצים הכריחה את אחד העצירים לתחוב את ידו השותתת־דם לתוך שק של מלח. “לאחר זאת” – כתב – “הביטוי ‘לזרות מלח ע להפצעים’ אינו בר־שימוש עוד במטאפור. המטאפור מוחזר למציאות – ומת.”

להבדיל הרבה הבדלות – שאין צורך להדגיש אותן כאן – מעשים מסויימים והלך־רוח מסויים המתרחשים בארץ, מביאים לידי אותה השחתה של הלשון העברית, השחתה שבה מתבטל המרחק בין מטאפורה לעובדה.

“קיצוץ בנטיעות”, למשל. “מקצץ בנטיעות” – הוא השאלה לכופר בעיקר (אלישע בן אבויה, מן “הארבעה שנכנסו לפרדס” – “קיצץ בנטיעות”); או לחותר תחת היסודות או להורס כ למה שאחרים בנו; למחבל.

ביטוי זה, יש לו שורשים עמוקים בלשון העברית, כי בארץ שחוּנה זו, על גבול השממה, כל החיובי, שיש בו נחמה – קשור בנטיעה, מובע בדימויים שלה; וכל השלילי, שיש בו מן הרע – מובע בדימויי העקירה, הגדיעה, הקיצוץ. אין מספר לפסוקים בתנ"ך שבהם מביעים הנביאים את הברכה והנחמה בנטיעה, ובייחוד נטיעת כרמים (“ונטעו כרמים ושתו את יינם”; “ויפרחו כגפן” וכו'), ואת ההיפוך – בעקירה, ובייחוד עקירת כרמים (“רועים רבים שיחתו כרמי”, “ואין יבול בגפנים” וכו'). וכן בתלמוד ובמדרש.

תקופת שיבת־ציון וההתיישבות החדשה, שנחלה את הארץ, נחלה גם את הביטויים הקשורים בה. “לבנות ולנטוע” – היתה הסיסמה; “לבנות ולנטוע” – היו השירים בפי כל; ו“לעקור” – היה סמל הרע, עוד יותר מאשר “להרוג”. בימי מאורעות־הדמים – נראה היה כשיא השפלות של הכנופיות הערביות – עקירת עצים בפרדסים ובכרמים, או שריפת שדות קמה.

איך נשתמש מעתה בביטוי “מקצץ בנטיעות” בהשאלה – לאחר שיהודים מקריית־ארבע גדעו גפנים בכרמי שכניהם הערבים, והחזירו את ההשאלה לפשוטה? איך נשתמש במלה “כרם”, שנוספו לה עתה קונוטאציות חדשות?

לא נשמע עוד בתולדות ישראל שיהודים יעקרו את עצי שכניהם או אויביהם כמעשה נקם. “כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתופשה – לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה.” ו“יראי השמים”, מקרית־ארבע – שיחתו העצים, שיחתו כרם, שיחתו גם את המלים.

משהו יסודי נעקר, כנראה: יחס לעמל. היחס לארץ. היחס לאדם. כי חבריהם של אלה עוקרים גם יער. את יער אום־צפא, שנשמר מאות בשנים, אפילו בימי התורכים, הבריטים והירדנים. ויהודי אחר, גם הוא מקרית־ארבע, מלד א תבנו הקטן שערבים – באשר הם ערבים – צריך…

“מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז.”

עוד ביטוי עברי שיהיה לו עכשיו גם מובן אחר.

8.6.79