לוגו
אחרי חברון
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

הלוויות    🔗

הלוויות ההמוניות – “הלאומיות” אפשר לומר – הן החזיון החוזר־ונשנה הבולט ביותר, הקבוע ביותר, המלווה אותנו בארץ מאז ראשית ההתיישבות בה עד היום. הן חוצות תקופות בדרכן אל בתי־הקברות, הן מגשרות על פניהן, הן מערבבות עלינו את הזמנים, ובה בשעה משוות אותם. מגיל תשע, עשר, אני זוכר אותן; ממראה־עיניים, מתצלומים בעיתון, מן הכתוב והמסופר, מיומני הקולנוע, ומאז הטלוויזיה – הן חוזרות ומופיעות, חוזרות ומופיעות, כמעט ללא הפסק. קהל המלווים הגדול, הטקס הדתי – והצבאי – האבל והבכי, הזעם העצור וקבלת הדין, ההספדים. ספק אם יש עוד ארץ אחת, עם אחד, שבהם לוויות־המתים נראות ונשמעות לעתים כה תכופות לעין כל, כאילו הן חלק מפולחן יום־יום, כמו תפילה, נדרים, הקרבת־קורבנות.

נפל מידי בני־עוולה. נפל מידי פורעים. נפל מידי מרצחים. נפל בקרב. – וכך נקבעות בזכרון הלאומי והאישי של כל אחד ואחד – ההלוויה של ברנר וחבריו, של טבוּחי תרפ“ט, של הרוגים כמעט יום־יום במאורעות תרצ”ו־תרצ"ט, של הרוגי מלכוּת במאבק נגד הבריטים, של הנופלים במלחמות הרבות, של ילדי מעלות, אוטובוס הדמים, נהריה, משגב־עם – תהלוכה שאין לה סוף.

וההספדים, השבועות, והמשפטים החנוקים, המתפרצים, הזועקים אזהרות באזני האויבים, שבועות להמשיך למרות הכול. אותם המשפטים – מפי מנהיגים, מפקדים, רבנים אבות – החוזרים על עצמם בשינויים מעטים בלבד, מזה חמישים שנה, שבעים שנה – נדמה שהלוויות הללו ממחישות יותר מכל דבר אחר את הרציפות הטראגית של הווייתנו בארץ: הרבה נשתנה מאז היותנו כאן מחנה חלוצי קטן בארץ שוממה, ומאז היותנו ישוב מאורגן תחת שלטון מנדאטורי – ובכל־זאת, גם לאחר שלושים־ושלוש שנות מדינה עצמאית, ולה אחד הצבאות החזקים ביותר בעולם, המצב היסודי לא נשתנה. כמו בימי הלוויית ברנר וחבריו, שנרצחו ביפו ב־2 במאי 1921, כך בהלווויית הרוגי חברון, שנרצחו ב־2 במאי 1980 – אין השלמה עם קיומנו כאן. לצנינים בעיני תושבי הערים והכפרים היושבים כאן מזה דורות. מכותרים בטבעת של משטמה.

מראה הלוויה בחברון היה על־כן כחלום־ביעותים: האלפים שחוצים את העיר הערבית, שתושביה כלואים בבתיהם על בריח, תחת משמר כבד, בתוך האיבה הכבדה שמאחורי כותלי־האבן, בדרכם אל בית הקברות של תרפ"ט – היו כנהר שחור, הזורם בין הזמנים, נמשך והולך, ואין רואים את סופו.

 

והקרע    🔗

במשך כשלושים שנה, משנות העשרים הראשונות ועד לאחר קום המדינה, חצה קרע עמוק את הישוב, בין שני מחנות אויבים: תנועת הפועלים – והמפלגה הרביזיוניסטית; תנועות הנוער החלוציות – ובית“ר; “הסתדרות העובדים הכללית” – ו”הסתדרות העובדים הלאומית“; בן־גוריון – ז’בוטינסקי; “ה”הגנה” – ואצ“ל ולח”י, מי שלא היה עד לדברים באותן השנים ולא חי אותם – קשה לו לשער היום כמה עזה היתה השנאה: ההתנגשויות האלימות בין החולצות הכחולות והחולצות החומות; ההפגנות והפגנות הנגד, ורעמי ה“בוז” והאבנים המלווים אותן; שביתות הפועלים והקריאה “לשבור” אותן; הגידופים הנוראים בנאומים, במאמרי העיתונים, בשירים (“כלב דמים”!); החטיפות ומשפטי־הסתר; ועד ל“סזון” ו“אלטלנה”, ונסיונות ה“פוטש” בימיה הראשונים של הכנסת. אנשים משני המחנות, צעירים כקשישים, כמעט לא דיברו זה עם זה, כי ראו בזולתם את התגלמות ה“סיטרא־אחרא”.

קשה לשער זאת היום, למי שאינו זוכר; כי בינתיים שככה האיבה הישנה, הדגלים דהו, שני המחנות מכאן ומכאן, התמתנו, התפשרו, פילוגים חדשים, אחרים, לא חריפים כל־כך, לא על עיקרי־אמונה שנהרגים עליהם, טישטשו את הישנים; ואולי האמונות עצמן דעכו; והמאמינים נתמעטו, וכולם התברגנו והתמסדו.

אבל הקרע הנפער־והולך עכשיו, מאיים להיות עמוק מן הקודם, כשבר־אדמה, שמתוכו תתפרצנה להבות של שנאה אוכלת.

ימי־חברון – יותר מבכל התקופה שמאז הסכמי קמפ־דייויד ועד היום – נתנו את האות לכך. הקריאות המוטחות מעבר מזה ומעבר מזה, מאשימות את הצד שכנגד באחריות לחורבן שעלול להתחולל. מי שעלול להביא חורבן – דמו מותר. כמו בשלהי בית־שני.

מתרבים אנשי הקצוות.

מקצה אחד: קריאות ל“גאולת־דם”. “שתי עיניים תחת עין”. לגירוש “כל תומכי אש”ף" מן הארץ. לתפיסת אדמות. לדיכוי בכוח של כל גילוי של מרי אזרחי. להנצחת הכיבוש והשליטה על האוכלוסיה הערבית כולה.

מקצה שני: לפינוי ההתנחליויות. לנסיגה מיידית מכל השטחים. למתן עצמאות לפלשתינאים ללא תנאי.

הסכנה האמיתית מתחילה משעה שהיריבות הפוליטית – הטבעית, הלגיטימית, זו שבה כל צד בטוח בצדקת־עצמו המוחלטת – לובשת את פרצוף השנאה לבעלי הדעות.

שנאה למתנחלים ותומכיהם, לכל אחד ואחד מהם, איש ואשה. ראייתם כהתגלמות הרע, כממיטי־אסון, כמי שמסוגלים לכל מעשה נבלה, כמטורפים.

שנאה לדורשי הוויתורים, לכל אחד ואחד מהם. ראייתם כ“סוכני האויב”, כבוגדים, כגֹיס חמישי, כ“מחבלים”, שמצווה לחסלם.

ככל שיגבר המתח בינינו ובין האוכלוסיה הערבית בשטחים – כן תגבר גם השנאה הזאת בין שני המחנות בתוכנו, שילכו ויתקטבו.

הסכנה האמיתית היא מן הקצוות. משניהם כאחד.

כי אין, ולא יכול להיות, פתרון קיצוני למצב המסובך שבו אנו נתונים, בינינו ובין הערבים: לא הנצחת הכיבוש ודיכוי בכוח של מיליון ערבים השואפים לעצמאות, ולא נסיגה מיידית והסכמה לעצמאות פלשתינאית ללא תנאי. שני הפתרונות האלה – הם איוּם על עצם הקיום.

החתירה הבלתי־נלאית לפשרה, להידברות פנים־אל־פנים – היא המעשה האמיץ ביותר, שאין להתבייש בו, שאין להירתע ממנו מפני צעקות הקנאים, מכאן ומכאן.

שבועיים לפני מאורעות חברון, ביקרתי בנערן.

בוקר אידילי, שלווה אלוהית. האוויר לא חם, רוח קל נושבת, ובראוּת השקופה, מראש הגבעה, נראית בקעת־הירדן, מזרחה עד הרי מואב וגלעד, וצפונה עד קרן סרטבא, כגן פורח.

על הגבעות, כאן ושם, רכובים ישובים קטנים, מלבינים בבתיהם, מוריקים בעציהם; נתיב־הגדוד, גלגל, תומר, פצאל, יפית.

למטה, עד ערוץ הירדן – כרמים, מטעי תמרים, אשכוליות, אבוקדו, מקשאות, גני־ירק, שדות־שלחין.

אתה משקיף על כל זה, וחושב: עמק־יזרעאל, גם בעשרים שנה לאחר שהחלוצים הראשונים תקעו בו יתד, לא נראה ירוק יותר, מיושב יותר. וכאן, נערן – ארבע שנים בלבד.

ב“ממטרן”, מפעל המייצר חלקי ממטרות בשביל מפעלי המתכת של נען ובו עשרים עובדים – אני מוצא את מלכיאל, איש שדות־ים, שהוא וצביה, רעייתו עשו כאן כשנה וחצי בעזרה למשק הצעיר. אתו אני מסייר בישוב ושומע מפיו על הישגיו וקשריו.

ארבע שנים – אבל אתה לא חש כלל באווירת הארעיות, היחפנות, האביונות, ששררה בקיבוצים בני 4 ובני 10, לפנים. כאן הכל כבר קבע, כאילו הישוב ותיק הרבה יותר מתושביו הצעירים: חדר האוכל המרווח, המרחיב את הדעת, המצוייד בכל האביזרים המודרניים; המזכירות, המועדון: ומעגלים של בתים קטנים, רבי־צלעות, המשתלבים בצורתם ובמבניהם בנוף – וביניהם מדשאות, עצים ושיחים, שבילים סוגים בפרחים, בריכת־שחייה.

85 איש במקום, מהם 25 חברים ו־7 מועמדים לחברות. שש משפחות, שלושה ילדים (ופעוטון). קיבוץ שצמח לאט־לאט, מגרעין ראשון של בני־משקים לאחר־צבא, שישב בקליה, ושנספחו אליו גרעין נח"ל, בוגרי תנועת הצופים, בודדים מקיבוצים אחרים, עירוניים, אוכלוסיה מגוונת בהרכבה, לא אחידה, סובלת מתחלופה וניידות – אך יש לה כבר עתודה של גרעינים ויחידים הקשורים אליה ומתעתדים להצטרף.

ב“עלונערן” אני מוצא רשימה של חברה אחת, ארבעה חודשים לאחר הצטרפותה לקיבוץ:

“לבוא ולהקים בית לילדים ולבנות יחד משפחה אחת גדולה ששמה קיבוץ, זה הרבה יותר מאתגר. אני חושבת ורוצה להאמין, שכל הקשיים נשארו מאחור, ואנחנו באמת מתחילים להיות פה יחד, כולנו… לבי מתמלא חום שכל צעיר העובר בשביל, או בחדר האוכל, מלטף את ילדי, מרים אותו, אומר מלה. הרגשה של ‘כולם חברים’, כולם, גם הילדים… מי יתן והשמש תמשיך לזרוח ולפאר את החיים פה בבית. לכל אחד ואחד ולכולנו ביחד, כי אם כל אחד יהיה שלם עם עצמו, שלם עם חברו, הרי לחברה כולה יהיה בסיס איתן.”

למטה – במישור הירוק, יש לנערן 90 דונם תמרים, 50 דונם כרם, 40 דונם מנגו, 10 דונם אבוקדו, 60 דונם אבטיחים, 70 דונם תירס למאכל, 50 דונם פלפל, חיטה, לחך –

זהו ישוב חקלאי מוציא את לחמו מן באדמה. משתרש בה ובונה את ביתו עליה. בעוד כמה שנים הוא עשוי להיות כמו דגניה וכינרת, מעוז־חיים וטירת־צבי.

אני חושב על ההבדל הגדול בינו ובין ההתנחלויות על הסלעים והטרשים שבין הכפרים הערביים בשומרון. הן נראות לי תלויות באוויר. “פוליטיות”. מתגרות. אנשיהן, רובם עובדים מחוץ להן, או בעבודות שאינן תלויות במקום. מבלי לזלזל בהתלהבות המפעמת בהם – יש משהו במעשיהם המנוגד למסורת ההתיישבותית בארץ, שהיתה מכוונת כולה “לגאול את הארץ” על ידי חרישתה וזריעתה; לא בניית מבנים עליה, אלא בית חקלאי, לא נגד, אלא בעד הדבר כשלעצמו.

אני חושב על כך שאנו שוכחים כמעט, שאחת ההצדקות הגדולות לציונות היתה שהיא באה להפריח שממות מבלי לדחוק רגלי אחרים. זוהי זכות טבעית, או “זכות אלוהית”, שגם המתנגדים נאלצו להכיר בה. זוהי זכותם של נערן ויתר ישובי בקעת הירדן, אותה בקעה שהיתה ערבת־מלח לא־נושבת, עד לבואם אליה.

9.5.80