לוגו
"היהדות הצבאית"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

“אני מיואש, מיואש מאד” – אומר לי שכני ד. בפתח הבית. ד. איש עדין מאד, זהיר בכבוד זולתו, מקדים שלום לכל אדם, ואפשר למנות בו את רוב המעלות הכתובות בפרקי אבות.

לשאלתי מה הסיבה ליאושו, הוא עונה::בכל יום רצח. זה נורא."

אני אומר לו שלא רק אצלנו. בכל העולם כך.

הוא אומר: “אבל יהודים?… עשרים שנה הייתי בצ’כוסלובקיה. כשפעם שמענו בקארלסבאד שיהודי מואשם ברצח בקרפאטורוס – היינו המומים! לא האמנו! יהודי רוצח? וגם אז, בסופו של דבר התברר שלא יהודי היהז ה שרצח.”

אני מזכיר לו שבכל־זאת – היה “עולם תחתון” יהודי, גם בוורשה, גם באודיסה…

“לא, לא,” – הוא אומר – “הם היו גונבים, שודדים, אבל לא רוצחים. גם לא במארוקו, לא באלג’יר… וכאן… יום יום! אפילו בן את אביו, בן את אימו, שלא לומר איש את אשתו.”

אני מנסה לתרץ את הדבר בסיבות “סוציולוגיות”: שם, בגולה, היו רוב היהודים בני המעמד הבינוני, בעלי־בתים, חנוונים… כאן – התהווה מעמד של “שכבות מצוקה”…

“מה אתה אומר? בקרפאטורוס היו עניים מרודים! ובפולין – המונים שלא היה להם מה לאכול מערב־שבת לערב־שבת! בשפל המדרגה! עוני הרבה יותר מנוול מאשר־כאן! ולא היתה מדינה שתדאג!”

שוב אני מנסה ללמד זכות. לומר שסדן העולם חד הוא…

“אבל הרי לא רצינו להיות כמו כל העולם…” אומר ד., יהודי שומר־מצוות, אך סובלני, מניח לכל אדם לנהוג לפי דרכו, ובלבד שיהיה אדם – “לא, לא, אין זה מצדיק.”

היתה יראת שמים. זו הסיבה.

*

הקנאות לא היתה זרה לדת היהודית, כידוע. מאז פנחס בן־אלעזר בבעל־פעור ורגימת המקושש עצים בשבת במדבר ועד בתי־הדין הרבניים בספרד ובאשכנז בימי־הביניים, שגזרו חרם, מלקות, פגיעה בגוף וברכוש, על החוטאים, ועד מלחמות הרבנים נגד השבתאים, החסידים נגד המתנגדים, אלו ואלו נגד המשכילים והאפיקורסים, ועד מאה־שערים וכביש רמות –

אבל הקנאות הזאת – שמיררה את החיים, שזרעה שנאה ופירוד, שהרסה בתים וקהילות – היה לה בכל־זאת (כמו בדתות אחרות, במידה לא פחותה מזו של תוקפנות וזעם) “הגיון פנימי” משלה: “מלחמות מצווה” לשמירת חומות הדת, כפי שכל פלג הבין אותה וראה עצמו מצוּוה מטעם ההשגחה להגן עליה – על כל קוצו של יו"ד שבה – בנפשו. “קנא קינאתי לאדוני…” הכופר – היה אויב אדוני!

החוטר החדש, הרענן, שיצא מצוואר־השורש של הקנאות הדתית היהודית, והוא פורץ כלפי מעלה, גדל ומסתעף בעשור האחרון – שונה לחלוטין מן הקנאות הישנה. הוא לא יוצא נגד חילול השבת, חילול שם־שמים, חילול כבוד בנות ישראל, חילול התורה, יין־נסך ובשר טרף וכיוצא באלה עבירות על דינים והלכות (להפך: הוא כורת ברית עם חילוניים מפירי־התורה!) – אלא יוצא לכיבוש קנייני חומר: בתים, אדמות, נכסים, חזקות, חבלי־ארץ! הוא מדבר בלשון אחרת, שאיננה עוד לשון חכמים, בעלי אגדה ובעלי־הלכה. גידול־פרא וגטאטיבי זה – שחקלאים מכירים כמותו – הוא “זמורת זר” (או “ממזר”) ליהדות המסורתית עתיקת־היומין; רבנים ופוסקים מדורות קודמים, אילו היו נכנסים להיכל הישיבה בחברון, ורואים את הסיסמה הכתובה בראש כותלו – “רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם” – היו צועקים בוודאי: צלם בהיכל! שהרי “אלוהי ברזל לא תעשה לך”! ואם ה“סיפא” הוא מצווה שהזמן גרמה, ועת להגן ולאחוז בנשק (כפי שעושים אמנם, באמונה ובמסירות, תלמידי “ישיבות ההסדר”) – מדוע החרב היא בתוך הישיבה פנימה? (כמו חרב־הצלב בכנסיה – להבדיל!)

האם הקנאים האלה הם בני החסידים־המכבים? או בני־בניהם של תלמידי רבי עקיבא שהיו בגדודי בר־כוכבא? – אבל אלה התמרדו על כובשים עריצים! מלחמות שחרור היו אלה, לא מלמות כיבוש! מלחמות של יהודים שהמדינה ניטלה מהם בכוח! שהעצמאות והחירות – לרבות החירות לקיים את מצוות־הדת – ניטלו מהם!

ללא קשר עם הוויכוח הפוליטי כשלעצמו, אם יש “צדק” או אין בתביעות התקיפות, הנעזרות באיומים ובאלימות, להפקיע אדמות מערבים, להקים התנחלויות על גב ישובים ערביים או בתוכם (מדוע “התנחלויות” כשאין נחלות? מדוע לא “היאחזויות”?) או, כפי שמותר כבר להשמיע היום בפומבי: “לגרש את כל הערבים מכאן” (לא לים, אלא אל מעבר לירדן) – כדאי לשים לב לתופעה החדשה הזאת בתולדות היהדות: צמיחתו של ענף קנאי־דתי מיליטנטי, חמוש בנשק, שאפשר לכנותו אולי: “יהדות צבאית”.

*

מכיוון שמיעוט קנאי זה הוא תוקפני מאד, מפעיל לחצים בלתי־פוסקים על המערכת המדינית, הבטחונית, המשפטית, משיג הישגים בפועל, בעקשנות ששכרה בצדה, חוצב להבות יום־יום בכלי־התקשורת – “האפקט המצטבר” יוצר רושם שהוא הוא היהדות הדתית. מה גם שמאחוריו עומדים כמה מגאוני הדור, עמודי התורה, כאן ובארצות־הברית. לא תעבורנה שתיים־שלוש שנים – ועצם המושג “דת יהודית” יהי מזוהה בתודעתנו לא עם “שולחן ערוך” אל עם “חרב פיפיות”.

אבל כמו בגזרות אחרות, גם בגזרה זו ישנו “רוב דומם”. והוא דומם יותר, כיוון שמטבעו הוא מתון יותר ומופנם יותר. היום כבר נשכח מלב שהרב מאיר ברלין היה ממייסדי ארגון בשם “קדמה מזרחה”, ושר' בנימין היה, יחד עם בובר, מפעילי ארגון ששמו “איחוד”. ונעלם מן העין, שכמה מגדולי חכמי היהדות בימינו – ודי אם נזכיר את פרופ' אורבך כאחד מהם – השקפתם נוגדת לחלוטין את זו של קנאי “בחיל ובכוח”.

מונח לפני “פתחים” – “רבעון למחשבת היהדות” (שהמוטו שלו, בעל המשמעות הליבראלית הוא: “הרבה פתחים למקום”) – ובו דיונים מעמיקים בשאלות חינוך, מוסר, הקשר בין המוסר והאמונה, בעיות ההלכה וקיומה בזמן הזה, דת ומדינה וכו'.

רוח אחרת נושבת מדפי רבעון זה – אחרת מזו שדרכה אנו מכירים את היהדות הדתית מדפי העיתונות וממהדורות החדשות – רוח המדברת על “הספק המוסרי” ו“האחריות האישית”, על הפלוראליזם בהלכה, על מקורות הרגש הדתי־המוסרי והאסתטי־דתי, על הומאניזם דתי: ובעניין שלפנינו, אני מוצא מאמר מעניין מאת דניאל ג' אלעזר, בשם “לקראת הגדרה יהודית של מדינה”.


כדאי להביא כמה קטעים מתוכו:

“אין עוררין על כך שהרעיון האומר כי העם היהודי יֵשב כבן חורין על אדמתו, עומד ביסוד המסורת המדינית היהודית. קיום המצוות כהלכתן מותנה בקיום גוף מדיני יהודי בארץ־ישראל. אולם אף שגוף כזה חיוני לעם היהודי כדי למלא את המשימות שהוטלו עליו מידי הקב”ה – הרי אין הגוף המדיני מהווה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להגשמת מטרה זו, ותו לא."

“ההיסטוריה מלמדת כי אפילו בעת הפריחה של העם היהודי בארצו, היתה הארץ מחולקת, מרבית הזמן, בין מספר מדינות. בהקשר זה ראוי לזכור שהיהודים שלטו בארץ־ישראל כולה, תחת שלטון אחד, במשך תקופה קצרה בלבד; ואילו רוב הזמן היו קיימות בא”י, או בחלקה, שתי מדינות יהודיות. יתר על כן, שתי התקופות בהן שלט העם היהודי בארץ כולה (פחות או יותר) ממלכת דוד והממלכה החשמונאית, שלא האריכו ימים, דרשו מחיר כבד ביותר, שלא רבים כיום היו נכונים לשלמו. לפיכך, אם ניתן לראות בקיום הלאומי בא“י משום מימוש זכויות דתיות והיסטוריות של העם היהודי – הרי ששחרור מלא של הארץ, לא יהיה אלא בבחינת ‘דחיקת הקץ’.”

“ההכרה כי יש לחלק את ארץ־ישראל עם עם אחר, אינה תובעת מן היהודי לוותר על אהבתו לכל א”י. אפשר שיגיע היום בו ישרור שלום ותתאפשר התיישבות יהודית בכל חלקי א“י, אם גם לא בתחום שטחי מדינת ישראל. אפילו יהיו יהודים אלה אזרחי מדינה אחרת – ההבדל ביחסם לארץ ימשיך ויתקיים. רצוי, איפוא, הן מן ההיבט המדיני והן מן ההיבט המוסרי, להבחין בין ארץ למדינה, למען השולט והנשלט כאחד.”

בידיעון של “עוז ושלום” – “החוג הרעיוני מדיני לציונות דתית” – אני מוצא בין יתר ידיעות ומאמרים, תדפיס של מאמר מאת ט. טרופר ב“הצופה”, “לבעיות ההקצנה במפד”ל", ושם משפטים אלה:

“אם כי הקצנת הנוהרים ל’גוש אמונים' שונה במהות ובתכלית מהקצנת הנוהרים לישיבות החרדיות, כמה צדדים שווים ביניהם. ראשית, צמצום עולמם. דהיינו, כשם שאלה רואים כל עולמם בד' אמות של הלכה, כך הללו רואים את כל עולמם בד' אמות של ‘שטחים’. – – ושנית, סופם של אלו ושל אלו, שנושרים מהמפד”ל ומדלדלים את התנועה בגוף וברוח. ועם כל זאת – הנזק ש’גוש אמונים' גורם למפד“ל ולמדינה, רב לאין ערוך מזה הנגרם ע”י האחרים."

ובהזדמנות זו: במצע “עוז שלום”, אתה מוצא נאמר:

(סעיף ו'): “הסיכוי להסדר שיסיים אי־פעם את הסכסוך עם שכנינו, תלוי בראשונה בנכונותם ובשינוי דרכם המדינית והצבאית. אולם הוא מותנה במידה רבה בנכונותנו לפשרה טריטוריאלית בכל הגזרות. גם שלומה הפנימי של ישראל וחייה התקינים מותנים במניעת הסכסוכים, המאבקים והאפליות, המתחייבים מקיומו של מיעוט לאומי המהווה אחוז גבוה באוכלוסיה.”

*

נוכח שגשוג הפרא של “היהדות הצבאית” – אפילו יהודי חילוני, שאיננו שומר־מצוות, מוצא עצמו מתגעגע אל היהדות הישנה, שיש בה יותר מורא־שמים מאשר הטלת מורא על הארץ, יותר התנצחות בהלכות מאשר צחצוח חרבות.

16.5.80